שיחות עבודת לוי ל״אSichot Avodat Levi 31
א׳מאמר ל"א – מדת החסד ומדת הדין
1
ב׳א) ביאור הצל"ח בדברי הגמ' בפסחים
2
ג׳איתא בפסחים (נ' א'), "'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה י"ד, ט'), אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב".
3
ד׳ובפשטות כוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא לא יהיה שום רע בעולם, וממילא רק יהיו בשורות טובות, ולכן נברך רק ברכת הטוב והמטיב ולא דיין האמת. וקשה, שמהגמ' משמע קצת שיש הבדל בברכה עצמה בין עולם הזה ועולם הבא, ואם כוונת הגמ' היא רק שלעוה"ב לא יהיה שום רע א"כ אין זה חילוק בברכה עצמה, אלא שלעתיד לבוא אין שום אפשרות לברך ברכת דיין האמת.
4
ה׳והצל"ח (שם) תירץ שההבדל בין ברכת דיין האמת וברכת הטוב והמטיב היא, שבברכת הטוב והמטיב אנו מכירים את מדת החסד של הקב"ה, ובברכת דיין האמת אנו מכירים את מדת הדין של הקב"ה. אבל זהו רק משום שאין אנו מכירים את הטובה שיש בדינו של הקב"ה, ולכן לא שייך לנו לברך הטוב והמטיב על בשורות רעות, אבל אם היינו מכירים שכל מה שנראה לנו רע הוא באמת לטובה אז גם על הרע נוכל לברך הטוב והמטיב, שבאמת גם הרע היא ממדת החסד. ולכן הצל"ח פירש שכוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא נבין למפרע איך שכל מה שאירע לנו שהיינו חושבים שהיה רע באמת היה הכל לטובה, ולכן לעתיד לבוא נברך הטוב והמטיב גם על הדברים הרעים שאירע לנו בעבר, מאחר שאז נבין איך שהכל היה לטובה מכח מדת החסד של הקב"ה.
5
ו׳ב) ביאור הדו-שיח בין הקב"ה ומשה
6
ז׳ונראה שבדברי הצל"ח יש לבאר את הדו-שיח בין הקב"ה ומשה רבינו בסוף פרשת שמות ובתחילת פרשת וארא.
7
ח׳וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך; ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו; וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו, אני ה' וגו' (שמות ה', כ"ב – וארא ו', ב').
8
ט׳והנה מהמשך הפסוקים משמע שמה שאמר הקב"ה בתחילת פרשת וארא "אני ה'" היא תשובה למה שאמר משה בסוף פרשת שמות "למה הרעותה לעם הזה". וצריך ביאור, איך זה תשובה לטענת משה רבינו? ועוד צריך ביאור, למה כתבה התורה ש"אלקים" אמר "אני ה'", שלכאורה היה ראוי לומר ש"ה'" אמר "אני ה'", או ש"אלקים" אמר "אני אלקים".
9
י׳והנה הרבה ביאורים נאמרו בפסוק זה, אך בדברי הצל"ח יש לבאר באופן נוסף, שידוע ששם "אלקים" הוא מדת הדין, ושם הוי"ה הוא מדת החסד, ולכן יש לומר שהקב"ה אמר למשה שאתה מתרעם עלי על מה ש"הרעותי" לעם הזה, מפני שכל זה נראה לך כדבר רע, אבל באמת הכל הוא לטובה אלא שהטובה אינה ניכרת בעולם הזה, ולכן "אלקים" – דהיינו מדת הדין – אמר למשה רבינו ש"אני ה'", דהיינו שבאמת הכל הוא לטובה מכח מדת החסד שמקורו בשם הוי"ה, אלא שנראה לך כאילו היא מדת הדין.
10
י״אג) רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין
11
י״באיתא בבראשית רבה (ויצא פ' ע"ב אות ג'), "אוי להם לרשעים שהם מהפכין מדת רחמים למדת דין, בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים שנאמר (כי תשא ל"ד, ו') 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד', וכתיב (בראשית ו', ה'-ז'), 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו', וינחם ה' וכו', ויאמר ה' אמחה וכו''". מדברי המדרש מבואר, שאע"פ ששם הוי"ה הוא מדת הרחמים, מכל מקום הקב"ה משמש עם מדה זו להעניש את הרשעים, ומטעם זה אמרו חז"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין.
12
י״גהכלי יקר מפרש בזה את דברי הפסוק בפרשת וירא (י"ט, י"ד), "ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו". וכתב הכלי יקר, "לפי שאמר להם כי משחית ה' את העיר, הזכיר שם של רחמים, על כן היה כמצחק בעיניהם, כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל, אבל האמת כן הוא, כי רשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין". וכוונתו היא, שמהפסוק משמע שחתניו לא האמינו כי המלאכים ישחיתו את העיר, אלא שקשה לפרש כן, שהרי כבר ראו שהכו את בני העיר בסנורים, וא"כ למה לא האמינו שיש כח בידם להשחית את העיר? ועל כן פירש הכלי יקר, שצחקו על זה שלוט אמר להם שישחיתו את העיר בכח השם של מדת הרחמים, שבעיניהם לא שייך דבר כזה, שאיך שייך שמדת הרחמים תשחית את העיר. אבל באמת טעו בזה, שהקב"ה משמש עם מדת הרחמים להעניש את הרשעים, וכמו שמבואר במדרש הנ"ל.
13
י״דאלא שעדיין צריך ביאור, איך שייך שהעונשים יבואו מכח מדת הרחמים, והלא המציאות של עונש היא דין, וזהו ההיפך של מדת הרחמים?!
14
ט״וונראה שבמקום שהדין בא מכח מדת הרחמים, הביאור הוא שאם אחד רוצה לעכב את מדת הרחמים מלעשות את החסד ואת הרחמים, אז מדת הרחמים מעניש אותו כדי שיוכל להמשיך במדת הרחמים. והנה העבירות של הרשעים מונעים את הרחמים מן העולם, ולכן מדת הרחמים צריכה להעניש את הרשע כדי שהרשע לא יעכב את החסד ואת הרחמים מן העולם.
15
ט״זמשל למה הדבר דומה, לאב שרוצה להיטיב לבנו, ומגודל אהבתו אליו נתן לו תפוח. אם יבוא אדם ויקח את התפוח מבנו, בודאי יכעס האב עליו. נמצא שהאהבה של האב לבנו גרם לו לכעוס על אותו אדם שרצה לעכב אותו מלהיטיב לבנו, והיינו שאותו אדם היפך את מדת הרחמים של האב למדת הדין.
16
י״זמכל זה אנו למדים שאנו צריכים להתחזק באמונה ולהכיר עד כמה שאפשר שהכל הוא מכח מדת טובו וחסדו של הקב"ה, אלא שעכשיו אין אנו יכולים להכיר את הטובה והחסד.
17