שיחות עבודת לוי נ״אSichot Avodat Levi 51
א׳פרשת תזריע
1
ב׳מאמר נ"א – צרעת
2
ג׳א) צרעת באה לעורר את האדם לתשובה
3
ד׳כתב הרמב"ן (פ' תזריע י"ג, מ"ז), "זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו".
4
ה׳למדנו מדברי הרמב"ן שהתפקיד של צרעת היה לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים, שבזמן שבני ישראל עומדים במדריגה גבוהה זוכים שיקבלו סימנים מן השמים לעוררם לתקן מה שצריך תיקון.
5
ו׳ויעוין עוד בדברי הספורנו על הפסוק "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" (תזריע י"ג, מ"ז), שהאריך בענין זה ג"כ איך שטומאת צרעת היא כדי לעורר את האדם לתשובה, ע"ש היטב.
6
ז׳ב) מצרעת יש ללמוד את החשיבות של כח הדיבור
7
ח׳אלא שצריך ביאור, למה הקפידה התורה שהכל יעשה ע"י דיבורו של הכהן, שהרי צרעת מטמאה רק אחרי שהכהן אומר שהוא טמא ואין הצרעת מיטהרת רק ע"י הכהן.
8
ט׳והחפץ חיים (מובא בח"ח עה"ת פ' מצורע י"ד, ב') תירץ, "ומכיון שמחלת הנגעים באה על חטא הלשון, על כן צוותה התורה לרפא את החטא ג"כ בכח הדיבור, להראות כי מות וחיים ביד הלשון". ור"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע כמבואר במס' ערכין (דף ט"ו ב'). והנה אחת מסיבות החטא של לשון הרע הוא שבני אדם אינם מחשיבים את מה שהם מדברים, שהם חושבים שהוא רק "מילי בעלמא". ועל כן רצתה התורה להראות לנו את החשיבות של כח הדיבור, ולכן צוותה התורה שטומאת צרעת וטהרת צרעת תהיה הכל ע"י דיבורו של הכהן, להראות לנו את הכח של דיבור אחד.
9
י׳ג) מיולדת יש ללמוד את החשיבות של מחשבות
10
י״אעוד מצינו שהתורה מלמדנו את החשיבות של המחשבות של האדם, דהנה בריש פרשת תזריע למדנו שאשה שילדה זכר מיטהרת לבעלה אחרי שבעה ימים, אבל אסורה לאכול קודש או להכנס למקדש עד שתמתין שלשים ושלשה ימים שאז תביא קרבן ותיטהר לגמרי [ובנקבה מיטהרת לבעלה אחרי י"ד ימים, ואסורה בקדשים עד אחרי ששים וששה ימים]. וצריך ביאור, שאם כבר טהורה לבעלה אחרי שבעה ימים למה אינה יכולה להטהר גם לקדשים עד אחרי שלשים ושלשה ימים. והספורנו ביאר (תזריע י"ב, ח'), "כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקדשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש".
11
י״בולמדנו מדבריו דבר נורא, שהגורם העיקרי של טומאתה הארוכה היא מחשבותיה, שבכל הימים האלו מחשבותיה פונות על עניני אישות ופריה ורביה, ולכן טהרתה מתעכבת עד שתטהר את מחשבותיה, ורק אז תהיה יכולה להכנס למקדש ולאכול מן הקדשים.
12
י״גד) עיקר האדם הוא הרוחניות שבו
13
י״דאלא שכל זה צריך ביאור, למה יהיו דיבור האדם ומחשבותיו חשובים כל כך עד שטומאת צרעת וטומאת יולדת הן תוצאות של פגם בדיבורו ומחשבותיו של האדם?
14
ט״וונראה לומר בזה, דהנה כתוב, "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו" (בראשית א', כ"ז). ומבואר מזה שעיקר האדם הוא רוחניותו, שהרי הוא צלם אלקים וממילא הוא חלק אלוק ממעל. ועוד כתוב, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'), הרי שחיות האדם היא ע"י נשמת פיו של הקב"ה, וא"כ בודאי שעיקר האדם הוא הרוחניות שבו שבאה מהקב"ה. ונראה שמטעם זה החמירה התורה כל כך בדיבורו ומחשבותיו של האדם, שהרי דיבור ומחשבה הם ענינים רוחניים, ולכן כל חסרון בהם הוא פגיעה בעצם האדם.
15
ט״זה) דיבור האדם פועל בשמים
16
י״זיש לימוד נוסף מצרעת לענין כח הדיבור של האדם, והוא שדיבור האדם יכול לפעול בשמים. דהנה כתוב, "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (מצורע י"ד, ל"ה). ואיתא במסכת נגעים (פי"ב מ"ה), "כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית". והנה נחלקו המפרשים למה אסור לתלמיד חכם לומר "נגע" [וצריך לומר "כנגע"], שאע"פ שהדין הוא שהנגע אינו טמא עד שהכהן יאמר שהוא טמא, מכל מקום אין זה סיבה לאסור על הת"ח לומר "נגע". ועי' במזרחי וגור אריה כאן מה שכתבו בזה.
17
י״חוהתוספות יום טוב (נגעים שם) תירץ, "ולי נראה בהפך, דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו וכו', הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן". ומבואר מדברי התוספות יום טוב שדיבור האדם פועל בשמים, ואם יאמר "נגע" אפשר שזה יגרום לנגע להטמאות ע"י הכהן ולא יכהה הנגע קודם ראיית הכהן.
18
י״טיסוד זה מבואר גם בדברי הגמ' במועד קטן (דף י"ח א'), "פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא (בפנחס אחוה, דפנחס הוה אבל, רש"י), על שמואל למישאל טעמא מיניה (לדבר על לבו דפנחס, רש"י), חזנהו לטופרי דהוו נפישן (שצפרניו היו ארוכים), אמר ליה אמאי לא שקלת להו, אמר ליה אי בדידיה הוה (אילו היית אבל, רש"י) מי מזלזלת ביה כולי האי, הואי 'כשגגה שיצא מלפני השליט' (קהלת י', ה') ואיתרע ביה מילתא (אבילות, רש"י) בשמואל, על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה (זרקינהו מרוב כעס, רש"י), אמר ליה לית לך ברית כרותה לשפתים, דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' (וירא כ"ב, ה'), ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו".
19
כ׳ומבואר מדברי הגמ' שדיבורו של אדם פועל בשמים, ומכיון שפנחס אחיו של שמואל הזכיר אבילות בשמואל לכן נפטר קרובו של שמואל ונעשה אבל, וגם דיבורו של אברהם אבינו פעל בשמים, ומכיון שאמר "נשובה" לכן חזרו שניהם.
20
כ״אוהנה איתא במס' שבת (קכ"ז ב'), "הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות". ובפשטות כוונת הגמ' היא שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז מדה כנגד מדה דנין ראובן בשמים לכף זכות. אולם יעוין בשיטה מקובצת בכתובות (מ' א' בשם הרא"ם) שפירש להיפך, שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז גם בשמים דנים את שמעון לכף זכות, שדיבורו של ראובן שדן את שמעון לכף זכות מלמטה, גורם שגם בשמים דנים את שמעון לכף זכות.
21
כ״בוכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, "ותקח צפרה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי" (שמות ד', כ"ה), וכתב הספורנו, "עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית". וכוונת הספורנו היא שהמלאך בא להרוג את משה על שהתעצל במצות מילה, ואז אמרה צפורה אשתו שכשבעלה נשא אותה התנה עמה שימולו את בניהם, ואמירת צפורה היתה לימוד זכות על משה רבינו שבאמת הוא מחשיב מצות מילה וזה הועיל שהמלאך יעזבנו ולא יהרגנו. ומבואר מכאן את הכח של דיבור האדם, שמשמע מדברי הספורנו שרק על ידי אמירתה הועילה להצילו, אבל אם לא היתה אומרת כלום לא היתה זכות זו מועלת לו כלל.
22
כ״גונראה שיסוד זה מבואר על פי הפסוק בפרשת בראשית (ב', ז'), "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תירגם נפש חיה ל"רוח ממללא", דהיינו רוח המדברת. ומכאן למדנו שמעלת האדם היא כח הדיבור, וכח הדיבור של האדם הוא חזק כל כך עד שהוא פועל גם בשמים.
23
כ״דונראה שלפי זה יש לתת טעם נוסף למה החמירה התורה כל כך בעוון לשון הרע, שיש לומר שאם האדם מדבר בגנות חבירו, זה פועל גם בשמים, ובזה יכול באמת לגרום היזק לחבירו, אבל בני אדם מזלזלים בעוון לשון הרע מכיון שהם חושבים שהוא רק מילי בעלמא. והעונש לזה הוא צרעת, שהרי בצרעת אנו רואים בעליל איך שדיבורו של אדם עושה רושם, שהרי צרעת אינה מטמאה כלל עד שהכהן אומר שהוא טמא. אנו צריכים להתעורר מכל זה להזהר בכל היוצא מפינו, שלא נפגום את כח הדיבור, ושנגרום רק טובות בדיבורנו.
24