שיחות עבודת לוי נ״גSichot Avodat Levi 53
א׳פרשת בהר
1
ב׳מאמר נ"ג – התבוננות (ב)
2
ג׳א) איך לא שמרו ישראל את השמיטה כשראו את הנס של תבואת השנה הששית
3
ד׳וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כ"ה, כ'-כ"א). ומבואר שהקב"ה יעשה נס גלוי לשומרי השמיטה, ותבואה של השנה הששית תהיה מרובה כל כך עד שיאכלו ממנה שלש שנים.
4
ה׳והנה כתוב (בפ' בחוקותי כ"ו, ל"ד-ל"ה), "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה". וכוונת הפסוק היא שארץ ישראל תהיה שוממה ותשבות בזמן הגלות כדי שיתכפרו בני ישראל על אשר לא שמרו את השמיטה ולא שבתה הארץ כשהיו בארץ ישראל. ופירש רש"י, "שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה".
5
ו׳והנה זה פשוט שבני ישראל לא שמרו את השמיטה מפני שלא בטחו בהקב"ה והיו יראים שלא יהיה להם מה לאכול אם לא יעבדו את הארץ בשנת השמיטה. אלא שדבר זה הוא תמוה, שכולם ראו את הנס הגדול של ריבוי התבואה בשנה הששית, וא"כ איך העלימו עין מכל זה, ולמה היו יראים לשמור את השמיטה?
6
ז׳ב) קושיות נוספות בענין זה
7
ח׳כעין זה יש לתמוה על הגמ' בקידושין (דף כ' א'), "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו וכו', לא הרגיש (לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו, רש"י) לסוף מוכר את שדותיו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את ביתו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את בתו וכו', לא באת לידו עד שלוה ברבית וכו', לא באת לידו עד שמוכר את עצמו וכו'". וצריך עיון, איך לא הרגיש בכל העונשים הנוראים שבאו עליו, ולמה לא חזר בתשובה?
8
ט׳עוד יש לתמוה, שכתוב בספר יהושע (ו', כ"ו), "וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה". וכתוב בספר מלכים א' (ט"ז, ל"ד), "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון". והדברים תמוהים, והלא חיאל ראה את בניו מתים זה אחר זה, וא"כ למה לא הרגיש שזהו קיום קללת יהושע, ואיך המשיך בבנין יריחו עד שמתו כל בניו?!
9
י׳ועוד יש לתמוה, שכתוב בפרשת וארא (ט', כ'-כ"א), "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה". ור"ל שמשה רבינו הזהירם שכל מה שימצא בשדה ימות במכת ברד, ואעפ"כ הרבה מצריים השאירו את עבדיהם ואת צאנם בשדה. וקשה, והלא כבר ראו בהמכות הראשונות שיש יכולת ביד הקב"ה לקיים את דברו ולהביא מכות שלא על דרך הטבע, וא"כ למה לא פחדו והשאירו את קניינם בשדה?!
10
י״אג) האדם לא יכיר כלום בלי שימת לב והתבוננות
11
י״בונראה שהיישוב לכל זה נמצא בלשון התורה עצמה במכת ברד שכתוב, "ואשר לא שם לבו". ומשמע מלשון זה שמה שגרם להם להעלים עין מהסכנה הרוחפת עליהם הוא משום שלא שמו לב, דהיינו שלא התבוננו במעשיהם, והתנהגו בלי שימת לב בדרכיהם. התורה גילתה לנו בזה דבר נורא, שאם האדם מתנהג בלי שימת לב והתבוננות לא יכיר כלל במה שנגד עיניו!
12
י״גולפ"ז יש ליישב את כל הקושיות שהבאנו לעיל, שאע"פ שבהתבוננות מועטת יוכלו להכיר מיד את התוצאות הנוראות של מעשיהם, מכל מקום אם האדם לא יתבונן אז לא יכיר את זה כלל [ובפרט כשיש לו נגיעות ממון כגון מי שעשה סחורה בפירות שביעית].
13
י״דד) ביאור דברי הרמב"ן שמשה רבינו הכין את בני ישראל לראיית הנסים
14
ט״וונראה עוד שבזה מתבארים דברי הרמב"ן, שהנה כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה (ל"ד, י"ב), "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וכתב הרמב"ן, "וטעם אשר עשה משה, שהכין והראה זה לעיני כל העם וכו', כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל". וצריך ביאור, מה היא כוונת הרמב"ן במה שכתב שמשה רבינו "הכין אותם"?
15
ט״זונראה לומר שכוונתו היא שבני ישראל לא היו יכולים להכיר בעצמם שכל הנסים הם מעשי ידיו של הקב"ה, ולכן הוצרך משה רבינו להכין את ישראל לראיית הנסים על ידי שהיה מסביר להם איך שהנסים אינם מקרה בעלמא אלא הם השגחת הקב"ה. והיינו משום שאע"פ שבהתבוננות מועטת קל הוא להכיר מיד איך שהנסים הם למעלה מדרך הטבע ושהם גילוי להשגחתו ויכולתו של הקב"ה, אעפ"כ עלולים הם להעלים עין מכל זה אם לא יתבוננו כלל, ולכן משה רבינו הכינם ועודדם להתבונן בכל הנסים.
16
י״זה) למה לא התעוררו מהנסים
17
י״חובזה מיושבת עוד תמיהה, שהרי כתוב בתוכחה (פ' בחוקותי כ"ו, ל"ד-ל"ה), "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה", וכתב רש"י, "שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה", ונמצא שמפורש בפסוק שגלות בבל היתה עונש על שלא שמרו ישראל את השמיטה. ופשוט הוא שהטעם שלא שמרו את השמיטה היה מפני שהיו יראים שמא לא יהיה להם מה לאכול אם לא יזרעו בשנת השמיטה.
18
י״טודבר זה תמוה הוא, שהרי מפורש בתורה (בהר כ"ה, כ'-כ"ב), "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן", ומבואר מזה שאותם ששמרו את השמיטה נתברכה תבואתם עד שבדרך נס היה להם מה לאכול עד קצירת התבואה החדשה, וא"כ אותם שלא שמרו את השמיטה בודאי ראו כל זה וממילא אין להם לירא כלל מאחר שעיניהם ראו את הניסים שהקב"ה עושה לשומרי שמיטה, וממילא תמוה מאד איך לא שמרו ישראל את השמיטה?
19
כ׳אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שבודאי ראו את הניסים בעיניהם אבל לא התבוננו ולא הכירו, שהרי כבר הוכחנו בהרבה ראיות שאפשר לאדם לראות את האמת בעיניו ואעפ"כ לא יכיר אותו כלל אם לא יתבונן במה שהוא רואה.
20
כ״אויש לנו ללמוד מכל זה איך שאנו צריכים להתבונן בדרכינו ולהשים את לבנו למעשינו, ובפרט על ידי לימוד המוסר.
21