שיחות עבודת לוי נ״זSichot Avodat Levi 57
א׳פרשת בהעלותך
1
ב׳מאמר נ"ז – עונג המצוות
2
ג׳א) למה הצטערו אהרן הכהן ורבי עקיבא
3
ד׳דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (בהעלותך ח', ב'). וכתב רש"י, "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
4
ה׳ודברי המדרש תמוהים הם, והלא אהרן הכהן היה מקריב קרבנות הרבה, וא"כ למה חלשה דעתו במה שלא היה יכול להקריב קרבן בחנוכת הנשיאים? [ועי' ברמב"ן מה שביאר בזה.]
5
ו׳ונראה לומר בזה, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם תענוג גדול לאין שיעור, והוא התענוג שבדרך כלל מרגישים רק בעולם הבא, אבל הצדיקים יכולים להשיג תענוג זה גם בעולם הזה, וא"כ אע"פ שאהרן היה מקריב קרבנות אחרים, עדיין חלשה דעתו בעבור שלא היה לו חלק בהקרבנות של חנוכת הנשיאים ולא היה יכול להשיג אותו תענוג של אותה מצוה.
6
ז׳כעין זה אנו מוצאים אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' ברכות (ס"א ב'), "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' (ואתחנן ו', ה') אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו".
7
ח׳ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שחסר לו במה שלא זכה לקיים את המצוה של "בכל נפשך". וקשה, והלא רבי עקיבא זכה ללמוד כל התורה כולה וקיים כל המצוות שהיו שייכות לו, ולמה הרגיש שיש לו חסרון במה שלא קיים מצוה זו? ונראה שמבואר מזה כמו שאמרנו, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם עונג גדול עד אין שיעור, וצדיקים כמו רבי עקיבא מרגישים תענוג זה גם בעולם הזה, ולכן הם מצטערים על כל מצוה שאינם יכולים לקיים, ואין להם מנוחה עד שהם זוכים לקיים אותה מצוה.
8
ט׳ב) עולמך תראה בחייך
9
י׳בעל ההפלאה בספרו פנים יפות (עקב י"א, כ"א) ביאר בזה את הגמ' במס' ברכות (י"ז א'), "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך", ור"ל שהחכמים בירכו זה את זה שיראו עולמם בחייהם, וצריך ביאור מה היא הכוונה בזה? והפנים יפות ביאר, "והטעם בזה אף שתענוג עוה"ב שעה אחת יותר מכל חיי עוה"ז והיה ראוי להתאוות לתענוג עולם עליון, אלא הענין הוא כמ"ש עולמך תראה בחייך, כי הצדיקים הגדולים מתענגים בתענוג עולם עליון אף שהם בעוה"ז".
10
י״אוכוונתו לומר שצדיקים גדולים הם במדריגה שהם מרגישים את הטעם של עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה, ולכן החכמים בירכו זה את זה ש"עולמך תראה בחייך", שיזכו להגיע בחיי עולם הזה לאותה מדריגה שיהיו יכולים להרגיש את טעם עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה.
11
י״בומה שאין אנו מרגישים הנאה זו בעולם הזה, נראה להסביר זה במשל. אם לוקחים תינוק בן שלש ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, אין התינוק שמח בכל זה, שאין לו דעת ואין לו יכולת להבין את החשיבות של דברים אלו ולכן לא איכפת לו בבגדי זהב או בפלטין גדול, ואדרבה הוא מצטער הרבה כיון שהוא רק רוצה לשחק עם המשחקים שלו. אבל כשלוקחים אדם מבוגר ובר דעת ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, הרי אותו אדם מתענג תענוג גדול שהוא יודע את החשיבות של הבגדים והפלטין. כן הוא ג"כ בעניני רוחניות. אנו חסרים את הדעת הנצרכת להבין את התענוג הרוחני של קיום המצוות ואנו כמו התינוק שאין לו דעת ואינו מתענג מדברים שהם חשובים בעצם, אבל הצדיקים מבינים את החשיבות של המצוות, ולכן הם מתענגים גם בעולם הזה בקיום המצוות וטועמים את התענוג של העולם הבא גם בעולם הזה.
12
י״גג) שכר מצוה מצוה
13
י״דונראה שזו היא כוונת חז"ל במס' אבות (פ"ד מ"ב), "שכר מצוה מצוה", שהשכר של המצוה היא המצוה עצמה, שכיון שעשיית המצוה נותנת לאדם תענוג גדול וטעם של עולם הבא, הרי המצוה עצמה היא שכרה.
14
ט״וונראה שבזה מתבארים גם דברי הגמ' בברכות (ט' ב'), "אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא". וחזינן שמצוה אחת של סמיכת גאולה לתפילה היתה משמחת את רב ברונא כל כך עד שהשמחה היתה ניכרת על פניו כל היום, ורבי אילעא אמר שמזה מוכח שהוא אדם גדול. וצריך ביאור, איך מוכח משמחתו שהוא אדם גדול? אבל לפי מה שביארנו הענין מובן היטב, שמשמחתו מוכח שרב ברונא הרגיש את התענוג של המצוה, ורק אנשים גדולים יכולים להרגיש כן, שאנשים שהם קטני ערך כמותינו אינם מרגישים את טעם עולם הבא בהיותם בעולם הזה, ולכן מאחר שרב ברונא הרגיש את התענוג בודאי שהוא אדם גדול.
15
ט״זוכמו כן מסופר על הגר"א שלפני פטירתו אחז בציציותיו ואמר בבכייה כמה הוא קשה להפרד מעולם הזה שעל ידי מצוה קלה כמו מצות ציצית יכול לזכות לנצחיות. הגר"א הכיר את חשיבות המצוות ולכן הרגיש את התענוג של המצוות אף בעולם הזה.
16
י״זד) ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר ע"י משה
17
י״חויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל, ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (בהעלותך ט', ו'-ח'). ומבואר מפסוקים אלו, שבתחילה לא נצטוו ישראל על פסח שני, אלא שהטמאים התלוננו למשה רבינו על שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ואז נצטוו על פסח שני.
18
י״טוחז"ל אמרו בספרי (בהעלותך פיסקא ס"ח, ומובא ברש"י בהעלותך ט', ז'), "ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". ומבואר מדברי חז"ל שהטמאים שהתלוננו היו בגדר "זכאים" דהיינו שהיו להם זכויות, ולכן הם זכו שפרשת פסח שני ניתנה על ידיהם. וכן מבואר מדברי הספרי (בהעלותך פסקא ס"ח), "'ויאמרו האנשים ההמה אליו', מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות". אלא שצריך ביאור, באיזה זכות זכו?
19
כ׳אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שכיון שהתלוננו למשה רבינו ואמרו "למה נגרע", על כרחך שהצטערו על שלא זכו לקיים את המצוה, וכבר נתבאר שצער על אי־קיום המצוות שייך רק באנשים גדולים שיודעים את הערך האמיתי של המצוות ושהם מרגישים את התענוג של המצוות גם בעולם הזה, וכיון שהיו אנשים גדולים זכו שפרשת פסח שני נאמרה על ידיהם.
20
כ״אומכל זה יש ללמוד שמי שיש לו תשוקה אמיתית לרוחניות יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה'.
21
כ״בה) צריך לזכות להזדמנות לקיים מצוות
22
כ״גונראה לבאר את פרשת פסח שני באופן נוסף על פי מה שכתב הספורנו (בהעלותך ט', ז'), "אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה", ור"ל שכלל הוא בידינו שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה (כדאיתא באבות פ"ד מ"ב), ומאחר שטומאתם היתה לדבר מצוה [וכמו שאמרו חז"ל (סוכה כ"ה א') שהיו עוסקים במת מצוה, ע"ש], א"כ איך שייך שאותה מצוה גרמה לעבירה שלא יכלו לקיים מצות קרבן פסח.
23
כ״דודבריו תמוהים, איך שייך לומר שיש כאן "עבירה", והלא אנוסים היו ואונס פטריה רחמנא, ואין כאן שום עבירה?
24
כ״הונראה לפרש את דברי הספורנו בהקדם דברי החתם סופר, דהנה איתא במס' מגילה (ט"ז ב'), "'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו' (אסתר י', ג'), לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין (לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, רש"י)". ומבואר שמקצת הסנהדרין פירשו ממרדכי הצדיק כיון שהיה מתבטל מלימוד התורה. ויעוין בט"ז (יו"ד סי' רנ"א ס"ק ו') שהקשה איך שייך לומר שזה נחשב ביטול תורה, והלא היה עוסק בצרכי ציבור והיה מצוה שאי אפשר להעשות ע"י אחרים וממילא פטור הוא ממצות תלמוד תורה, וע"ש מה שתירץ. והחתם סופר (בדרשות חת"ס עמ' קצ"ג א') תירץ, "ונראה לי להסביר דודאי פיקוח נפש דוחה תלמוד תורה, והיה מרדכי מחוייב לבטל משום פיקוח נפש, אך הקב"ה שהזמין מצוה זו למרדכי ולא לאחר, על כרחך משום שתורתו של אחרים היא חביבה יותר, ולא רצה הקב"ה שיתבטלו הם מתלמוד תורה, על כן הזמין למרדכי, ומשהבינו אנשי כנסת הגדולה כך הורידוהו מדריגה אחת".
25
כ״ולמדנו מדברי החתם סופר שאם האדם הוכרח להתבטל מן המצוה סימן הוא שמן השמים אינם מחשיבים אותו כל כך, ולכן ממה שמרדכי הוכרח להתבטל מלימוד התורה סימן הוא שבשמים אינם מחשיבים את תורתו כל כך.
26
כ״זמעתה דברי הספורנו מבוארים היטב, שאותם אנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח הבינו שאם הקב"ה סיבב שלא יוכלו לקיים את המצוה סימן הוא שמן השמים יש פקפוק על מעשיהם, לכן טענו שכיון שנטמאו לדבר מצוה א"כ אין שום חסרון במעשיהם ולמה סיבב הקב"ה שלא יהיו יכולים להקריב קרבן פסח. משה רבינו השיב להם שבאמת הם צודקים, ויכולים להקריב את הקרבן בפסח שני.
27
כ״חמכל זה למדנו יסוד גדול שאנו צריכים לזכות לקיים את מצוות הקב"ה, ואם אחד אנוס מלקיים מצוה מסויימת יש אפשרות שזה הוא סימן מן השמים שיש חסרון במעשיו, והאדם צריך להתעורר מזה ולתקן את דרכיו.
28