שיחות עבודת לוי ס״גSichot Avodat Levi 63
א׳פרשת בלק
1
ב׳מאמר ס"ג – כח התפילה (א)
2
ג׳א) תמיהה על דברי הקב"ה לבלעם
3
ד׳ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא (בלק כ"ב, י"ב). "ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (שם כ"ב, כ').
4
ה׳ומבואר מפסוקים אלו, שמתחילה צוה הקב"ה את בלעם שלא ילך עם בלק, ושוב דיבר הקב"ה עם בלעם פעם שנית ואז אמר לו הקב"ה שיכול ללכת עם בלק. והדברים תמוהים, שממה נפשך, אם רצונו של הקב"ה שילך עמהם א"כ למה מתחילה אמר לו שלא ילך, ואם רצונו שלא ילך א"כ איך אמר לו אח"כ שילך?
5
ו׳ב) התפילה מועלת יותר כשהבקשה מפורטת
6
ז׳ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי התוס', דהנה איתא במשנה בבבא מציעא (דף ק"ה ב'), "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו (דאמר לו מזלך גרם, רש"י)". ומבואר מהמשנה שאם כל השדות הוכו אין אומרים שהיה מחמת מזלו של החוכר, אבל אם רק שדה זו הוכה אז החוכר אחראי שאנו אומרים שמזלו של החוכר גרם.
7
ח׳ואיתא בגמ' (בדף ק"ו א'), "אמר ליה זרעה חיטי ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה מאי, מי אמרינן דאמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא או דלמא מצי אמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אמר ויקם לך' (מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין, רש"י), מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב כ"ב, כ"ח)".
8
ט׳ומבואר מגמ' זו שבאופן שבעל השדה ביקש מן החוכר שיזרע חטים והוא זרע שעורים ורוב השדות שבמקום זה נשדפו וגם שדה זו נשדפה, אינו יכול לומר שהוא מכת מדינה, שבעל השדה יכול לטעון שהוא התפלל שהחטים יצליחו, ואילו היה יודע שהחוכר זרע שעורים היה מתפלל שהשעורים יצליחו והקב"ה היה מקבל את תפילתו למרות ששאר השדות נשדפו, וממילא החוכר אחראי להפסד השעורים.
9
י׳ואיתא עוד בגמ' (שם), "אמר שמואל, לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא, דאמר ליה אילו זרעתה הוה מקיים בי 'לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו' (תהלים ל"ז, י"ט), מתיב רב ששת, רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך' (שמואל א' י"ז, ל"ו), משום דאמר ליה אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא הוה איתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ונימא ליה נהי דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא, קשיא".
10
י״אומבואר מגמ' זו שמה שהחוכר יכול לטעון שהוא מכת מדינה הוא רק באופן שבאמת זרע את השדה אלא שנשדפה השדה, אבל אם לא זרע את השדה אינו יכול לטעון שאם היה זורע את השדה גם שדה זו היתה נשדפה, שבעל השדה יכול לטעון שאם החוכר היה זורע אז זכות בעל השדה היתה מצלת את השדה מן השדפון. אלא שהגמ' פריך ממה שמבואר בברייתא שאם השומר עזב את העדר ובא ארי או זאב והרג את הצאן אנו אומדים אם השומר היה יכול להציל אילו היה שם, ואם האומדנא היא שגם אם היה השומר שם לא היה יכול להציל אז השומר פטור, ולכאורה למה הוא פטור, והלא בעל הבהמות יכול לטעון שאם השומר היה שם היה זוכה לנס וכדאמרינן גבי השדה שאם היה זורע היה זוכה לנס.
11
י״בויעוין שם בתוס' (בד"ה לניסא זוטא) שהקשו מה הדמיון בין הריגת הצאן ושדפון של השדה, והלא לעיל בגמ' אמרינן שבעל השדה מתפלל שהקב"ה יצליח את התבואה, וממילא שפיר יש לחלק בין שדפון שזכותו תעמוד לו מאחר שהתפלל בעד התבואה ובין הריגת הצאן שבעל הבהמות לא התפלל בעד הצאן. ותירצו התוס', "ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, דבסתמא לא היה מקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו של זה שיצליח כל מה שיזרע אם לא שיעשה לו נס, ולא קאמר לעיל הוה מקויים בי ותגזר אומר אלא לפי שמתפלל על מין אחד של חטין".
12
י״גוכוונת התוס' היא שמה שבעל השדה יכול לטעון שאם היה מתפלל כראוי היה הקב"ה שומע את תפילתו היינו רק באופן שהתפלל על דבר מיוחד, אבל כשהתפלל באופן כללי אינו יכול לטעון שהקב"ה היה שומע את תפילתו כיון שקבלת תפילתו באופן שלא התפלל על דבר מיוחד נחשב לנס.
13
י״דודברי התוס' צריכים ביאור, מה החילוק בין אם התפלל באופן כללי או אם התפלל על דבר מיוחד, ולמה באופן אחד נחשב לנס ובאופן אחר לא נחשב לנס?
14
ט״וג) דברי הגר"א בענין אמירת "נא" שתי פעמים
15
ט״זוכעין זה יש לתמוה על דברי הגר"א, דהנה כתוב, "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון, ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ואתחנן ג', כ"ה-כ"ו). ור"ל שמשה רבינו ביקש רשות מהקב"ה להכנס לארץ ישראל, והקב"ה השיב לו שלא יוסיף לדבר אליו עוד בדבר הזה. והדברים צריכים ביאור, למה אמר הקב"ה שלא יוסיף להתפלל אליו, והלא אם הקב"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו לא יהיה חילוק בין אם משה יתפלל פעם נוספת או לא.
16
י״זוביאר בזה הגר"א (מובא בספר דברי אליהו), "יש לפרש ע"פ מה דאיתא בזוהר הק' (לא ידוע מקומו) שמשה רבינו ע"ה היה לו קבלה על תפילה שאם יאמר שתי פעמים 'נא' בודאי יקובל תפילתו, ולכך גבי מעשה מרים כתיב 'ויאמר א-ל נא רפא נא לה' (בהעלותך י"ב, י"ג), שאמר שתי פעמים 'נא' ולפיכך נתקבלה תפילתו, ולכך כאשר רצה משה רבינו ע"ה לכנוס לארץ ישראל אמר אעברה 'נא' ורצה לומר גם בפעם השני 'נא' היינו ואראה 'נא' ואם אמר היה מקובל תפילתו, לכך 'ויאמר ה' אלי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', היינו דבר הזה תיבת 'נא' אל תוסף דבר אלי עוד בפעם שנית, ולכך נאמר 'עוד בדבר הזה'".
17
י״חומבואר מדברי הגר"א שאם משה רבינו היה מתפלל באמירת 'נא' שתי פעמים בודאי היתה תפילתו מתקבלת. וצריך עיון טובא, שאם הקב"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו מה יועיל שיאמר "נא" עוד פעם?
18
י״טד) יש טבע בבריאה שתפילה מתקבלת אם נעשית ע"פ חוקי התפילה
19
כ׳ונראה שמבואר מדברי הגר"א שיש טבע בבריאה שהתפילה מתקבלת, אלא שזהו רק אם הוא מתפלל על פי החוקים שהקב"ה קבע בתפילה. ומשה רבינו ידע שאם יתפלל "נא" שתי פעמים היה הקב"ה מוכרח לקבל את תפילתו, ולכן צוה הקב"ה את משה שלא יאמר "נא" פעם נוספת כדי שלא יצטרך לקבל את תפילתו.
20
כ״אוכן הוא ג"כ הביאור בדברי התוס' בבבא מציעא, שיש חוק בתפילה שהתפילה צריכה להיות על דבר מיוחד כדי שתתקבל תפילתו, ולכן אם התפלל על דבר מיוחד ונענה לא נחשב לנס, אבל אם התפלל באופן כללי ואעפ"כ נענה אז נחשב לנס, שהרי הקב"ה קיבל את תפילתו אע"פ שלא התפלל על פי חוקי התפילה.
21
כ״בויש להוכיח שאכן יש חוק בתפילה שהיא צריכה להיות על דבר מיוחד, דהנה כתוב, "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי, וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (חוקת כ"א, א'-ב'), ופירש רש"י, "יושב הנגב זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי" (ומקורו בילקוט שמעוני חוקת רמז תשס"ד). ומבואר ממדרש זה שרצו בני ישראל להתפלל על דבר מיוחד, והיינו משום שזהו מחוקי התפילה שהיא מתקבלת רק אם התפילה היא על דבר מיוחד, אלא שלא היו יכולים להתפלל על דבר מיוחד כיון שלא ידעו אם הם נלחמים בעמלקים או בכנענים ולכן הוצרכו להתפלל באופן כללי, אלא שהקב"ה עשה להם נס ואעפ"כ קיבל את תפילתם.
22
כ״גה) יש חוקים גם בקללה
23
כ״דונראה שעל פי זה יש ליישב את מה שהקשינו בענין בלעם, דלעיל הקשינו למה מתחילה אמר לו הקב"ה שלא ילך ואח"כ אמר לו שילך, אבל לפי מה שנתבאר בענין תפילה שאם התפילה היא כפי חוקי התפילה אז הקב"ה מוכרח לקבל את תפילתו, יש לומר שהוא הדין לענין קללה שאם הוא מקיים את 'חוקי הקללה' אז הקב"ה מוכרח לקבל את קללתו. ויש לומר שאחד מחוקי הקקלה הוא שהקללה צריכה להיות בלי שום פניה עצמית כלל. והנה מתחילה כשביקש בלק מבלעם שיקלל את ישראל לא הבטיח לו עושר וכבוד, ואילו היה בלעם מקלל את בני ישראל באותה פעם לא יהיה בשביל שום פניה עצמית אלא מחמת שנאתו את ישראל, ואז הקללה יכולה להתקיים, וממילא אמר לו הקב"ה שלא ילך עמהם. אבל כשמיאן בלעם ללכת לקללם, אז אמר בלק לבלעם, "כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה" (בלק כ"ב, י"ז), דהיינו שיתן לו עושר וכבוד, ובלעם השיב, "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה", דמשמע שעכשיו בלעם רוצה את ממונו של בלק וכמו שפירש רש"י שם. ומעתה אין שום כח בקללותיו של בלעם, שכיון שהוא עושה בשביל פניה עצמית, ממילא לא תתקיימו קללותיו. מטעם זה אמר לו הקב"ה שילך, שהרי עכשיו אפילו אם יקלל את ישראל לא יהיה שום תוקף לקללותיו.
24