שיחות עבודת לוי ס״זSichot Avodat Levi 67
א׳מאמר ס"ז – שמחה של מצוה
1
ב׳א) מה הקשר בין קרבנות החג והקללות שבמשנה תורה
2
ג׳ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם וגו', והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו וגו', וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים, ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט (פינחס כ"ט, י"ב-י"ג, י"ז-י"ח).
3
ד׳ומבואר שהפרים מתמעטים והולכים, שביום ראשון של חג הסוכות מקריבים שלשה עשר פרים, וביום השני מקריבים שנים עשר, וכן הלאה, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים שבעים פרים. אבל הכבשים אינם משתנים, שבכל יום מקריבים ארבעה עשר כבשים, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים תשעים ושמונה כבשים. ובביאור חילוק זה בין הפרים והכבשים, כתב רש"י (בפסוק י"ח), "לפרים, פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין; ולכבשים, כנגד ישראל וכו', והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה".
4
ה׳ולמדנו מדברי רש"י, שיש קשר בין הקללות שבמשנה תורה [בפרשת כי תבוא] וקרבנות החג, שמספר הכבשים שוה למספר הקללות, ומזה מוכח שקרבנות החג מגינות על בני ישראל שלא תבואו עליהם הקללות. וצריך ביאור, למה דוקא קרבנות החג מגינות על ישראל מהקללות?
5
ו׳ב) שמחה היא מצוה בפני עצמה
6
ז׳ונראה לבאר דבר זה בהקדם ביאור מה שכתוב בפרשת הקללות, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כי תבוא כ"ח, מ"ז). וכתב רבינו בחיי (שם), "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, יאשימנו הכתוב בעבדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה וכו'".
7
ח׳ולמדנו דבר נפלא מדברי רבינו בחיי, שמי שמקיים את המצוות בלי שמחה אין זה רק שיש חסרון במצוה, אלא שהוא מבטל את מצות השמחה שהיא מצוה בפני עצמה, ומצוה זו היא חמורה כל כך עד שהקללות באות כעונש על ביטולה של מצוה זו.
8
ט׳ולפ"ז מיושב מה שהערנו איך קרבנות החג מגינות על ישראל מפני הקללות, שהרי סוכות הוא זמן של שמחה, וכמו שאמרו חז"ל בילקוט שמעוני (אמור רמז תרנ"ד), "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, 'ושמחת בחגך' (ראה ט"ז, י"ד), 'והיית אך שמח' (שם פסוק ט"ו), 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (אמור כ"ג, מ'), אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת", הרי שהתורה מגלה לנו שסוכות הוא זמן של שמחה, וכן תקנו חז"ל לומר בתפילת שמונה עשרה של סוכות "זמן שמחתנו", לכן באותו זמן אנו יכולים להתעלות במדרגת השמחה, וממילא זה מגין עלינו מפני הקללות, כיון שהקללות באות רק משום שאנו חסרים במצוה זו של שמחה.
9
י׳ג) החשיבות של מצות שמחה
10
י״אאלא שצריך ביאור, למה חמורה מצות שמחה כל כך עד שהתורה מלמדנו שהקללות באות ח"ו על שאין מקיימים את המצוה של שמחה?
11
י״בונראה לומר בזה, שמי שמעריך את המצוות ומכיר את חשיבותם ממילא ישמח כשהוא מקיים את המצוות. ולכן, מי שאינו שמח בקיום המצוות סימן הוא שאין המצוות חשובות בעיניו, וממילא התורה אמרה שהקללות באות על ישראל ח"ו כשאין מקיימים את המצוות בשמחה.
12
י״גויעוין בספורנו על הפסוק, "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם" (כי תבוא כ"ח, י"ד). וכתב הספורנו, "שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה וכו', כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם גדול מזה וכו'". ודבר נפלא למדנו מדברי הספורנו שעשיית המצוות כמצות אנשים מלומדה חמורה כמו עבודה זרה. ובאמת חומר הדבר מבואר מפסוק מפורש בספר ישעיה (כ"ט, י"ג-י"ד), "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וגו'".
13
י״דד) קיום המצוות גורם לשמחה
14
ט״וונראה לפרש בזה את הגמ' בברכות (ל' ב'), "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא (שהיה שמח יותר מדאי), אמר 'וגילו ברעדה' כתיב (תהלים ב', י"א, ומשמע שאינו ראוי לשמוח כל כך), אמר ליה אנא תפילין מנחנא". וצריך ביאור, מה כוונת אביי כשהשיב שהוא מניח תפילין, ואיך זה תשובה לתוכחת רבה שהוכיח אותו על שהיה שמח יותר מדאי? והנה רש"י פירש שרבה הוכיח את אביי שהוא נראה כפורק עולו של הקב"ה כיון שהוא שמח כל כך, ועל זה השיב אביי שכיון שהוא מניח תפילין בזה מוכח שהוא משועבד להקב"ה ואינו פורק עול, ע"ש ברש"י. אבל לפי האמור יש לומר שאביי השיב שכיון שהוא לובש תפילין אי אפשר לו שלא לשמוח, שמאחר שהוא מעריך את המצוה ומכיר את חשיבותה ממילא הוא שמח על שזכה לקיים את המצוה.
15
ט״זוכן היא כוונת הגמ' בברכות (ט' ב'), "אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא", שרב ברונא הכיר היטב את חשיבות המצוות, ולכן כשזכה לקיים את מצות סמיכות גאולה לתפילה היה שמח בזה כל היום.
16
י״זה) חשיבות המצוות
17
י״חויסוד זה של חשיבות המצוות מבואר גם ממה שכתוב, "וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (מטות ל"א, א'-ב'). ומבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכתב רש"י (בפסוק ג'), "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר". הרי שמשה רבינו לא איחר בקיום מצות הקב"ה אע"פ שבזה הוא ממהר את מיתתו, שמשה רבינו העריך מאד את המצוות וכל חיותו היתה לקיים את מצות בוראו ולכן קיים את המצוות בשמחה וממילא לא איכפת לו אם בזה הוא ממהר את מיתתו.
18
י״טויעוין בירושלמי במועד קטן (פ"ג ה"ח) בענין החומרות שיש באבילות על אביו ואמו יותר משאר קרובים [כגון שהוא צריך לקרוע את כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו] שהוא "מפני שבטלת ממנו מצות כיבוד". הרי שהאבילות על אביו ואמו היא גם אבילות על ההפסד של המצוה, ששוב לא שייך לקיים מצות כיבוד אב ואם. וגם כאן אנו רואים את החשיבות של כל מצוה, שההפסד ביכולתו לקיים את המצוה הוא סיבה לאבילות.
19
כ׳וכן מבואר ממה שכתוב בספר שמואל א', "ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את איבך בידך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט; ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול" (כ"ד, ד'-ה'). והנה שאול המלך רצה להרוג את דוד, ונמצא ששאול היה רודף והיה מותר לדוד להרוג את שאול המלך, ותחת זה כרת דוד המלך את כנף מעילו של שאול כדי להראות לשאול שהיה יכול להורגו ולא הרגו. אולם אחרי כן התחרט דוד המלך על שכרת את כנף מעילו של שאול. וביאר בזה המדרש שוחר טוב (תהלים מזמור ז') שהוא משום "שביטלו ממצות ציצית שעה אחת". הרי שדוד המלך החשיב את המצוות כל כך עד שהתחרט על שגרם לשאול המלך להבטל שעה אחת ממצות ציצית.
20
כ״אוכתב בספר החרדים (בהקדמה), "וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל (דהיינו האריז"ל) לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית".
21
כ״בוכן מבואר ממה שאמרו חז"ל במס' שבת (ק"ל א'), "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות וכו' עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא".
22
כ״גויש להביא דמיון לזה מדברי ההגהות אשר"י בבבא מציעא (פ"ב סי' ט') בשם האור זרוע, "ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה"ר אליעזר ממי"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף, והודה לו רבינו תם". ולמדנו דבר נפלא מזה, שאם אינו מכיר את מה שיש לו לא נחשב שהוא קניינו, והוא הדין לענין המצוות, שאף אם הוא מקיים את המצוות מכל מקום אם אינו מכיר את מה שיש לו ואינו יודע את חשיבותן לא נחשב שהוא קניינו.
23
כ״דומכל זה אנו צריכים ללמוד איך שאנו צריכים להעריך את המצוות ולהכיר את חשיבותן, ובזה נזכה לקיימן בשמחה, ובפרט במצות תלמוד תורה שכל תיבה ותיבה היא מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר"א בשנות אליהו (פאה פ"א מ"א), "שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה וכו', א"כ כשלומד למשל דף אחד מקיים כמה מאות מצוות וכו'".
24