שיחות עבודת לוי ס״וSichot Avodat Levi 66
א׳פרשת פינחס
1
ב׳מאמר ס"ו – כח היחיד
2
ג׳א) המעשה של היחיד משפיע על הציבור
3
ד׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (פינחס כ"ה, י"א). והנה פינחס היה רק איש אחד, ואעפ"כ הציל את כלל ישראל מכלייה. ולמדנו מכאן שלפעמים אפשר ליחיד להשאיר רושם על הציבור כולו, ואין לו לומר שהוא רק יחיד ואין מעשיו נחשבים לכלום.
4
ה׳וכשם שזה אמת לטובה, כן הוא ג"כ לרעה, שאפשר ליחיד להזיק את הציבור כולו, וכמו שכתוב, "וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בבני ישראל" (יהושע ז', א'), וחזינן שאע"פ שרק עכן לקח מן החרם של יריחו, מכל מקום כתוב "וימעלו בני ישראל", הרי שהחטא של היחיד עושה רושם על הציבור כולו.
5
ו׳וכן מבואר מהא דאיתא במס' ערכין (ט"ו א'), "עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה, שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן". וביארה הגמ' שה"שנים במן" הוא משום שבני ישראל נצטוו שלא להותיר מן המן עד הבוקר ועברו על הצווי והותירו. והנה רק דתן ואבירם הותירו מן המן וכמו שפירש רש"י עה"ת (בשלח ט"ז, כ', ומקורו משמות רבה בשלח פרשה כ"ה סי' י'), וא"כ איך אמרו חז"ל שזהו אחת מהנסיונות שניסו אבותינו להקב"ה. אלא שמבואר מזה כמו שביארנו שאע"פ שרק דתן ואבירם עשו כן, מכל מקום המעשה של היחיד משפיע על כל הציבור.
6
ז׳ונראה שזו היא כוונת חז"ל במה שאמרו במס' קידושין (מ' ב'), "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". חז"ל מדגישים בזה שיש כח ביד היחיד להשאיר רושם על הציבור בין לטובה ובין לרעה, ולכן כל אחד צריך לדעת כן ולהזהר במעשיו.
7
ח׳ב) הכל תלוי במסירות נפש
8
ט׳אולם, הכח של היחיד להשפיע על הציבור תלוי במסירות נפשו, שככל שהיחיד מוסר את נפשו יותר יכול הוא להשפיע יותר על הציבור. יסוד זה למדנו מדברי הגמ' במס' שבת (ק"ל א'), "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר ליה מה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים".
9
י׳וכתבו התוס' שם (בד"ה אמר ליה) בשם רבינו שמואל, "הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן". ולפי מה שכתבו התוס' כוונת הגמ' היא שאע"פ שבודאי אלישע בעל כנפים התנהג במסירות נפש, מכל מקום בפרט אחד לא התנהג במסירות נפש, דהיינו שלא מסר נפשו לומר להקסדור שהוא מניח תפילין, וממילא מצות תפילין היא מרופה בידינו, אבל אם אלישע היה מוסר את נפשו לומר שהוא מניח תפילין כנגד גזירת המלכות אז היתה מצות תפילין מוחזקת בידינו. ולמדנו מכאן דבר נפלא, שמסירות הנפש של יחיד יכול להשפיע על כל הדורות, כמו שאלישע היה יכול להשפיע על כל הדורות אילו היה מוסר את נפשו יותר על מצות תפילין.
10
י״אוכן מבואר מדברי המדרש בשיר השירים רבה (פרשה ד' אות י"ב), "שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה וכל הנשים נגדרו בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו". גם מכאן יש ללמוד שמסירות הנפש של היחיד משפיע על הציבור כולו, ששרה ויוסף גדרו עצמם מן הערוה במסירות נפש, וזה השפיע על כלל ישראל, שכשירדו למצרים היו גדורים מן הערוה אע"פ שדרו בין המצריים שהיו שטופי זימה יותר ממאתים שנה.
11
י״בוכן פינחס שהרג את זמרי היה במסירות נפש, שהנה האבן עזרא והדעת זקנים פירשו שמה שאמר הקב"ה "הנני נותן לו את בריתי שלום" (פינחס כ"ה, י"ב) היינו לומר שהקב"ה הבטיח את פינחס שאינו צריך לירא שקרובי זמרי ירצו להורגו. ולמדנו מזה שפינחס הרג את זמרי אע"פ שידע מראש שהוא נותן את נפשו בסכנה כיון שקרובי זמרי ירצו לנקום בשביל מיתת זמרי וישתדלו להרוג את פינחס [אלא שאח"כ הבטיח לו הקב"ה שלא יהרגוהו].
12
י״גובאמת, המסירות נפש של פינחס היתה [במדה מסויימת] גדולה ממסירות נפשו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, שהרי אברהם אבינו נצטווה מאת הקב"ה להעלות את יצחק בנו לעולה, ולכן כשהשטן השתדל לשכנע את אברהם שלא ללכת להר המוריה, ענה לו אברהם אבינו "אני בתומי אלך" (כמסופר בסנהדרין פ"ט ב'), ור"ל שכיון שהקב"ה צוה לו ללכת ממילא הוא הולך בתמימות. אבל פינחס לא נצטווה מאת הקב"ה להרוג את זמרי, וכמבואר בסנהדרין (פ"ב א') שהוא רק בבחינת "קנאין פוגעין בו".
13
י״דג) גדול מה שנאמר בעובדיה
14
ט״וונראה שלפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי הגמ' בסנהדרין (ל"ט ב'), דהנה כתוב בפרשת וירא (כ"ב, י"ב) בפרשת העקידה, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", ובעובדיה הנביא כתוב (במלכים א' י"ח, ג'), "ועובדיהו היה ירא את ה' מאד", והגמ' ביארה על זה, "גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב מאד, ובעובדיהו כתיב מאד". וצריך ביאור, איך שייך לומר שעובדיה היה גדול מאברהם אבינו, והלא זכות העקידה עומדת לכלל ישראל לדורות, ואברהם אבינו הוא ראש האומה, ובודאי שאברהם אבינו היה גדול מעובדיה.
15
ט״זונראה לפרש, שאע"פ שבודאי אברהם אבינו היה גדול מעובדיה, מכל מקום בפרט אחד גדלה זכותו של עובדיה, שהרי כשהרגה איזבל את נביאי ה', החביא עובדיה מאה נביאים במערה ובזה הציל את הנביאים מהריגה. והנה אין זה מצוה פרטית שעשה בעצמו, אלא שמסר את נפשו להיטיב להציבור כולו, ובזה שפיר נוכל לומר שגדול מה שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, כיון שמסירות נפשו היתה בשביל הציבור כולו.
16
י״זמכל זה אנו יכולים להכיר את גודל האחריות שכל אחד צריך להרגיש, ואיך שהוא צריך להזהר במעשיו כיון שכל מעשה בין לטוב ובין לרע משפיע על הציבור. ואם האדם עומד בנסיון הוא משפיע על הציבור יותר כיון שהמעשה בא במסירות נפש.
17