שיחות עבודת לוי ע״וSichot Avodat Levi 76
א׳מאמר ע"ו – כבני מרון
1
ב׳א) כחיילות של בית דוד
2
ג׳כתוב בתורה, "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (פינחס כ"ט, א'). ונמצא שמהותו של היום כפי מה שכתוב בתורה היא שהוא "יום תרועה". ובאונקלוס תרגם "יום יבבא יהא לכון", דהיינו שהוא יום של בכייה מפני הפחד של יום הדין.
3
ד׳חז"ל הוסיפו לגלות לנו אודות מהותו של ראש השנה, וכדאיתא במשנה במס' ראש השנה (ט"ז א'), "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון".
4
ה׳והגמ' (בדף י"ח א') ביארה, "מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא [ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד, רש"י], ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון [הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך, רש"י], רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד [וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה, רש"י]".
5
ו׳נמצא שיש לנו שלשה ביאורים בענין הדין של ראש השנה; א) כמו כבשים שהולכים להמנות בשביל הפרשת מעשר בהמה, ב) כמו מי שהולך במעלות ומורדות בהר משופע, ג) כמו חייל במלחמה. והנה דברי חז"ל עמוקים הם, וצריכים אנו להתעמק בדבריהם כדי להבין מה הם השלוש חלוקות בדינו של ראש השנה.
6
ז׳ב) כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו
7
ח׳ונראה לבאר שהחלוקה הראשונה היינו אדם שלא הצליח לשוב בשנים שעברו אבל עכשיו פתאום נפלה בלבו מחשבה של תשובה, והוא כמו כבש שמתחילה היה הולך עם שאר הכבשים אלא שפתאום נבחר להתקדש בקדושת מעשר.
8
ט׳החלוקה השניה מלמדת אותנו שמצוי הוא שיהיה שינוי במדרגת האדם, שלפעמים מי שנתעלה בשנה שעברה יפול ממדרגתו בשנה הזאת ולפעמים מי שירד בשנה שעברה יתעלה בשנה הזאת, והוא כמו מעלות ומורדות שבהר, שפעמים הוא עולה ופעמים הוא יורד.
9
י׳החלוקה השלישית מלמדת אותנו שאפילו מי שהוא במדריגה גובהה צריך לפחוד מיום הדין, שהרי איתא במס' סוטה (מ"ד ב'), "שח בין תפילה לתפילה (בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, רש"י) עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה". וכעין זה איתא בירושלמי (מובא בהגהות מיימונית הל' תפלה פרק ז' אות ע' ובשאר ראשונים, וליתא בירושלמי לפנינו), "המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה". ומבואר שרק צדיקים גמורים יצאו למלחמה. אולם איתא במס' שבת (נ"ו א'), "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". ומוכח מזה שאע"פ שהחיילים היו צדיקים גמורים מכל מקום היו יראים לנפשם ולכן כתבו גט לנשותיהם כדי שלא ישארו עגונות אם יפלו במלחמה. וצריך לומר, שמדת הדין שולטת במלחמה, ולכן גם צדיק גמור צריך להיות ירא לנפשו שהרי הוא עומד בדין. וזהו ביאור המשל שבראש השנה הקב"ה דן את העולם כחיילות של בית דוד, שכל אדם צריך להרגיש כמו החיילים של דוד המלך, שהיו יראים מהדין אע"פ שהיו צדיקים גמורים.
10
י״אועוד נראה להוכיח שמה שנחשב לפנים משורת הדין לאדם בינוני נחשב כמו עיקר הדין למי שהוא במדריגה גבוהה, דאיתא במס' בבא מציעא (פ"ג א'), "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (נושאי משאות, רש"י) חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי ב', כ') 'למען תלך בדרך טובים' (לפנים משורת הדין, רש"י), יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי שם) 'וארחות צדיקים תשמור'". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא "ארחות צדיקים", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב "דינא הכי?" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר מזה שאע"פ שלרוב העולם זה הוא לפנים משורת הדין, אבל למי שהוא במדריגת רבה בר בר חנן נחשב זה כמו עיקר הדין. והנה בני הישיבה שעוסקים כל היום בתורה ובמצוות בודאי נחשבים כמי שהוא במדריגה גבוהה, ונמצא שהדין קשה יותר בשבילם וצריכים הם להכין במדה יתירה בשביל יום הדין.
11
י״בג) זכייה בדין ע"י גמילות חסדים
12
י״גאלא שיש להעיר מהא דאיתא עוד בגמ' שם, "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וכולן נסקרין בסקירה אחת". ונראה לומר שכוונת הגמ' היא, שיש שני דינים בראש השנה, הדין הראשון הוא על מעשה האדם בנוגע להאדם עצמו, שהקב"ה דן את האדם לראות אם זכויותיו מרובות על חובותיו או לא. אבל הדין השני הוא על מעשה האדם איך הם מתייחסים להציבור, שאם הרבים צריכים לו והוא מטיב להם בצדקה וגמילות חסדים יכול לזכות בדין, אע"פ שזכויותיו אינן מרובות כל כך.
13
י״דד) דין בראש השנה על ביטול תורה
14
ט״ווהנה אחד מן הדברים שהאדם נידון בהם הוא ביטול תורה, וכדאיתא במס' סנהדרין (ז' א'), "אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה". ויעוין שם בתוס' (בד"ה אלא על דברי תורה) שהקשו שבמס' שבת (בדף ל"א א') מבואר להיפך, שמתחילה שואלין את האדם אם נשא ונתן באמונה, ורק אח"כ שואלים אותו אם קבע עתים לתורה, ע"ש מה שתירצו.
15
ט״זונראה לומר בזה, שתלמוד תורה שונה ממשא ומתן לענין תשובה, שהרי אם נשא ונתן שלא באמונה יכול לתקן את העבירה ע"י שמחזיר את הממון לבעליו, אבל אם נכשל בביטול תורה אי אפשר לתקן את העבירה, שהרי כל רגע מחוייב בלימוד התורה, ואין כאן שום רגע פנוי שיכול להשלים בו את הזמן שנתבטל מן התורה.
16
י״זולפי זה יש לומר שלענין ביטול תורה דנים את האדם בכל שנה בראש השנה אע"פ שעדיין לא מת, שהרי העבירה כבר נגמרה ואפשר לדונו מיד, אבל לענין משא ומתן שלא באמונה לא שייך כל כך לדונו בראש השנה אם הוא עדיין חי, שהרי העבירה עדיין לא נגמרה, שעדיין יש לו זמן לתקן ע"י שיחזיר את הממון לבעליו. ומעתה יש לומר, שהגמ' בסנהדרין מיירי בעולם הזה, שבעולם הזה דנים את האדם תחילה על דברי תורה מאחר שהעבירה כבר נגמרה, אבל הגמ' בשבת מיירי בעולם הבא, שאז לא שייך לתקן שום עבירה, ואז דנים את האדם תחילה אם נשא ונתן באמונה.
17