שיחות עבודת לוי צ״זSichot Avodat Levi 97
א׳מאמר צ"ז – הדור קבלוה בימי אחשורוש
1
ב׳א) תמיהה על שדור המדבר לא קיבלו את התורה ברצון
2
ג׳איתא בשבת (פ"ח א'), "'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י"ט, י"ז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס, רש"י), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש (מאהבת הנס שנעשה להם, רש"י) דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט', כ"ז), קיימו מה שקיבלו כבר".
3
ד׳והדברים תמוהים, שהיוצא מדברי הגמ' הוא שבני ישראל בימי אחשורוש היו במדריגה גבוהה, שרק בימי אחשורוש קיבלו את התורה מרצון, ואילו בימי משה רבינו קיבלו את התורה באונס. וקשה, שאיך שייך לומר כן, והלא מבואר בדברי חז"ל שבני ישראל במעמד הר סיני הגיעו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת (קמ"ו ב'), "שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ור"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ"ז איך שייך שבימי אחשורוש קיבלו את התורה ברצון, מה שדור המדבר לא היו יכולים לעשות?
4
ה׳ב) השגחת הקב"ה בתוך הטבע
5
ו׳ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בסנהדרין (דף מ"ב א') לענין קידוש לבנה, "אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא וליבריך הטוב והמטיב (ליבריך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם, רש"י), אמר ליה אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב, וליברכינהו לתרוייהו, כיון דהיינו אורחיה לא מברכינן (בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה, רש"י)". וכוונת הגמ' להקשות, שבחציו הראשון של החודש נברך הטוב והמטיב על אור הלבנה, שהרי הקב"ה מטיב לנו ע"י שהלבנה מוסיפה להאיר בכל יום. ועל זה תי' הגמ' דהיינו אורחיה ולכן לא שייך לברך הטוב והמטיב.
6
ז׳וקשה, שאיך אמרה הגמ' שלא נחשב הטבה כיון דהיינו אורחיה, והלא הקב"ה ברא את העולם באופן שהלבנה תאיר לנו וא"כ בודאי הקב"ה מטיב לנו בזה, ומה איכפת לנו שהוא דרך העולם?
7
ח׳ונראה שמבואר מזה שאין אנו מתעוררים לראות את השגחת ה' בבריאה ע"י הנסים הנסתרים שאנו רואים בכל יום בתוך הטבע. ולכן אע"פ שבודאי הקב"ה מטיב לנו ע"י אור הלבנה מכל מקום לא שייך לנו לברך על זה מאחר שאין אנו מכירים הטבה זו.
8
ט׳ג) הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר
9
י׳ומאחר שקשה כל כך להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע, לכן רק צדיקים זוכים למדרגה זו, וזה הוא מה שמבדיל בין צדיק לרשע, שבודאי הרשע היה מכיר את השגחת ה' אם היה רואה נס גלוי, אלא שהוא כופר בהשגחת ה' שהיא בתוך הטבע. ונראה שזהו הביאור בדברי התנחומא (וזאת הברכה סי' ז'), "רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין". הצדיקים מברכים על כל דבר מאחר שהם רואים את יד ה' בכל דבר, אבל הרשע אינו מברך על זריחת החמה ועל שקיעת החמה מאחר שהוא כופר בהשגחת ה' בתוך הבריאה.
10
י״אוכן מבואר מדברי הרמב"ן בסו"פ בא (י"ג, ט"ז), "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד וכו'".
11
י״בוכן יש ללמוד יסוד זה מדברי הספורנו על הפסוק "ויפתח ה' את פי האתון" (בלק כ"ב, כ"ח), שהספורנו כתב, "נתן בה כח לדבר, כענין 'ה' שפתי תפתח' (תהלים נ"א, י"ז), וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון וכו'". וכוונת הספורנו היא שכל אדם הוא אילם עד שהקב"ה יפתח פיו, והקב"ה פתח את פי האתון כדי שבלעם יכיר שכמו שהאתון דיבר רק בשביל שהקב"ה פתח את פיו, כן בלעם אינו יכול לדבר אא"כ הקב"ה יפתח פיו. ועוד מבואר מדברי הספורנו שזו היא עומק כוונת הפסוק של "ה' שפתי תפתח", שהאדם המתפלל להקב"ה צריך להכיר שאפילו התפילה עצמה אפשר רק בשביל שהקב"ה פתח את פיו. ונראה שמטעם זה אומרים פסוק זה לפני שמונה עשרה כדי להזכיר לנו את היסוד הזה בשעה שאנו מתפללים.
12
י״גיסוד זה מבואר גם מדבריו הנפלאים של הכתב סופר, שהנה איתא במס' ברכות (ז' ב'), "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר 'הפעם אודה את ה'' (ויצא כ"ט, ל"ה)". ולכאורה דברי הגמ' תמוהים הם, וכי האבות הקדושים לא הודו להקב"ה, והלא מבואר בכמה מקומות בתורה שהקריבו קרבנות להקב"ה והודו ושבחו לו, ואיך שייך לומר שלאה היתה הראשונה שהודה להקב"ה? ותירץ הכתב סופר (עה"ת שם) ע"פ הא דאיתא במס' שבת (קי"ח ב'), "כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף", והקושיא מפורסמת למה הוא רע לקרוא את ההלל בכל יום, והלא לכאורה כל המרבה הרי זה משובח?! ותירץ הכתב סופר שיש שני סוגים של הלל והודאה, יש הלל על נסים, ויש הלל על הנהגת הקב"ה בתוך הטבע. קריאת ההלל שאנו קוראים בימים טובים הוא הלל על הנסים שעושה הקב"ה עמנו [שהרי הפסוקים מדברים על הנסים של יציאת מצרים], אבל האדם צריך להודות ג"כ על מה שהקב"ה מטיב עם האדם בתוך הנהגת הטבע, וכמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה פ' בראשית פ' י"ד סי' ט') על הפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים ק"ן, ו') ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא". והנה אם האדם מהלל להקב"ה רק על הנסים שהקב"ה עושה, אז הוא מראה בעצמו שהוא מאמין שרק הנסים הם מעשה ידיו של הקב"ה, אבל הטבע הוא בגדר עולם כמנהגו נוהג, ואין הטבע מושגחת בהשגחתו של הקב"ה. ובזה מבוארת דברי הגמ' במס' שבת, שאם הוא קורא את ההלל בכל יום אז הוא מראה שיש להלל ולהודות להקב"ה רק על הנסים ולא על הטבע, והרי זה מחרף ומגדף שבזה הוא כופר בהשגחת הקב"ה בתוך הטבע ואומר שהטבע הוא רק מקרה. ובזה ביאר הכתב סופר גם את הגמ' במס' ברכות, שאע"פ שבודאי האבות הקדושים הודו ושבחו להקב"ה, אבל הקב"ה התנהג עם האבות שלא בדרך הטבע והרבה נסים נעשו להם, ולכן כל מה שהם מודים ומשבחים להקב"ה מורה רק על הנהגה של נסים, ואין זה הודאה על מה שהקב"ה משגיח על האדם בתוך הנהגת הטבע, אבל הקב"ה לא עשה שום נס עם לאה, וכל הילדים שנולדו לה נולדו בדרך הטבע, ואעפ"כ הודה להקב"ה, ולכן שפיר אמרה הגמ' שהיא הראשונה שהודה להקב"ה על מה שהקב"ה מטיב עם בריותיו בתוך הטבע ולא אמרה שהוא רק מקרה. ועכ"פ מבואר מדברי הכתב סופר שמדרגה גדולה היא להכיר את השגחת הקב"ה בתוך הטבע ולהודות להקב"ה על זה.
13
י״דד) קבלת התורה בימי אחשורוש
14
ט״וונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בשבת, שאע"פ שבודאי אי אפשר לנו להשיג את מדריגת דור המדבר בשעה שעמדו לפני הר סיני, מכל מקום היה להם חסרון אחד, שכל מה שהכירו את הקב"ה היה ע"י נסים גלויים, ומעולם לא פיתחו את היכולת להכיר את הקב"ה מתוך הטבע. ומאחר שלא הכירו את הקב"ה בתוך הבריאה עצמה לכן לא היו יכולים לקבל את התורה בשלימות, ולכן קבלתם נחשבת מאונס. אבל בימי אחשורוש הכירו את הקב"ה בתוך הטבע ע"י הנסים הנסתרים שאירעו להם, ולכן הם היו מסוגלים לקבל את התורה מרצון.
15
ט״זמכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן בבריאה ולהרגיל את עצמנו להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע.
16