סידור רש"י קי״זSiddur Rashi 117
א׳וכן מיני ירקות, כגון חזרת שומין כריסין ובצלים (או) [אי] מלפת בהן פיתא בולא כלום בין חיין בין מבושלין, ואי אכיל להו אפילו בלא פת, תחילה בורא פרי האדמה, ולבסוף איבעי למימר בורא נפשות רבות, אבל מעשה קדירה של מיני מזונא, כגון טריילא ורמישלש, אפילו אכיל להו בהדי פיתא בטלה דעתיה, דלאו מידי דמילפת הוא, ולאו כל כמיניה לאפקועי ברכה דלפניהם, דבכל מקום חשיבי מזון לעצמו, בין אפת בין בלא פת, ומיהו בברכה דלאחריהם על המחיה ועל הכלכלה מיפטרו להו, דכיון דאכיל בתוך הסעודה ברכת המזון קאי אבל מידי דסעודה והיא פוטרתן, והוא הדין לכל פירות האילן אי אכל להו בהדי פיתא, כגון אנו שמלפתין לחמינו באגוזים ותפוחים, בטלה דעתינו אצל כל האדם, שאין להם תורת ליפתן כל עיקר, ולא כל הימנו לפוטרן מברכה דלפניהם, דברכת המוציא לא פטרה אלא מידי דמילפת, וכל הני לא מילפתי, ואי משכחת שום איניש בעלמא דמילפת בהו, אמרינן משונה הוא ואין שומעין לו, ומיהו אם באו על השלחן קודם ברכת המוציא, לא בעי תו ברכה לפניהם לא פירות ולא מעשה קדירה, דכיון דקיימו לפניו בשעת ברכת המוציא כי מברך המוציא דעתיה אכל מה דמילפת בהדיה, דתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת, כל מעשים הבאים עם הפת קרי פרפרת, אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ומתוך משנה [זו] אמר לנו רבי כל יינו של אדם וכל משקיהו שעל השלחן יכול לאכול על ידי שריית הפת, שקורין שופש, ואין חייב לברך בורא פרי הגפן, ולא שהכל אם מים הם, דכיון ששורה בהם את הפת בחתיכות הוה ליה פת עיקר ומשקה טפל, דכבר בירך על הפת המוציא ופטר את הטפילה:
1