סידור רש"י שפ״דSiddur Rashi 384
א׳לאחר שיאכל מן הירקות נוטל אחת משלש מצות ובוצעה לשנים, ומניח חציה תחת המפה עד שיגמור סעודתו, ויאכלוה בסוף, זכר לפסח שכתוב בו על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט' י"א) ולכך אינו אוכל מן המרור באחרונה, מפני כשיברך המוציא על השלימה [יהא נראה כבוצע מן הפרוסה כדרכו של עני, ולפי שברכת המוציא תדירה מברכין אותה על השלימה]. ולפיכך מניחין שלימה תחת הבצועה, לפי שמצוה לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כבשבת, ואחר כך נוטלין הקערה מלפניו כמות שהיא עם שתי המצות שלימות וחצי המצה, והירקות ושני תבשילין, ומניחין אותה בראש השלחן, כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה, ויפטרוהו מן האגדה, ואם אין תינוק שישאל, שואל הוא לעצמו, ואומר הא לחמא עניא, וכשמגיע למה נשתנה מחזירין אותה לפניו, והולך וקורא אגדה וחותם בגאל ישראל, שאין חותמין בגואל ישראל אלא בתפלה שהיא דברי בקשה ותחנונים, אבל [לא] בקריאת שמע ובהלל שאינן אלא ספירת דברים [בעלמא]. אשר נהגו העם להניף הקערה ונוטלין הימנה שני תבשילין, טועים הם בדבר, שלא אמרו חכמים אלא להגביה מצה ומרור, ולא להגביה בשני תבשילין, שהאחד מהן זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ובשעה שמגיע לסוף האגדה אומר מרור זה, מצה זו, ומגביה המצה והמרור, אבל בשעה שמזכיר את הפסח אינו מגביה שני תבשילין, שעושה עצמו כאוכל קדשים בחוץ, ולכך הוא אומר פסח שהיו אבותינו אוכלין, ואינו אומר פסח שאנו אוכלין.
1