סידור רש"י ת׳Siddur Rashi 400
א׳פס'. שתק ר' יהודה, דאע"ג דשתק קיימא לן כוותיה, דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי לאו הילכתא כוותיה מאי אתא לאשמעינן תלמודא דאמר סתם לן מר כר' יהודה, אלא ודאי הלכה כר' יהודה. והילכתא אנן האידנא משעת בדיקה מבטלינן בפה משום דאמר הבודק צריך שיבטל בפה ומברכין על ביעור חמץ ואכלינן כל ד' שעות ולא יותר, דהא לעיל פסקינן הילכתא ובשש שרפינן כר' יהודה ואע"ג דהך שריפה אינה אלא מדרבנן ומדאורייתא בביטול פה סגי להו, מיהו כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ועוד בעינן למיעבד מצוה מן המובחר, ומדאורייתא כשאין ביטול בפה הרי ביעורו בשריפה כר' יהודה דקיימא לן כוותיה אע"ג דאשתיק דהא אמרינן לקמן בפ' כל שעה גבי ר' יהושע דאישתק לר' אליעזר בבריית' ואיהדר ליה במתנית', הכא נמי איהדר ליה ר' יהודה במכילתא אחריתי והכי אית לן למימר מדסתם לן תנא למימר כוותיה והלכה כסתם משנה אמר רבא הילכתא וכו' מכאן יש להוכיח שכל איסורין שבתורה במינו במשהו, דאע"ג דקיימא לן הלכה כר' יוחנן גבי רב ושמואל, והכא חזינא דלית הילכתא כוותיה, והכא אמר ר' יוחנן בהדיא דבחמץ אפילו מין במינו מותר בששים, ורבא קבע הילכתא כרב ודלא כר' יוחנן ולכל שאר איסורין הכי נמי ואותו משהו אם טעם לפגם הוא אף מין במינו מותר כגון קדירה שאינה בת יומא וכן הוכיח רבינו שמואל בתוספת במסכת ע"ז שלא בזמנו ושלא במינו כולן שווין שמותר, וכן פסק רבינו שלמה מ"כ דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, דלא שני ליה בין חמץ לשאר איסורין, אלא בהא מילתא דגזרינן שלא במינו אטו במינו, ודקיימא לן דכל איסורין שבתורה בששים לרבי יוחנן שלא במינו הוא בשחיטת חולין בפ' גיד הנשה אמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים וכו', ומפרש התם דבין במינו ובין שלא במינו הוא היכא דליכא למיקם אטעמא וליכא קפילא בששים לר' יוחנן הוא דלא שני ליה בין במינו לשלא במינו, אבל אנן סבירא לן כדפסק רבא הכא כרב דאמר במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם דלא פליגי הכא רב ושמואל אלא דמר גזר בחמץ בפסח שלא במינו אטו מינו ומר לא גזר אבל בהך תרוויהו מודים (דבעינן) [דבמינו] במשהו. יצחק:
1
ב׳הני מילי דאיתיה בעיניה לחמץ שעבר עליו הפסח אבל על ידי תערובות אפילו במינו לא קניס ולא אסר ליה אבל לכתחילה אסור להשהות כדתנן באלו עוברין בפסח וכו' ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר ואמרי על עירובו בולא כלום, איסורא מיהא איכא.
2
ג׳ואני יצחק חפשתי בפרק אלו עוברין ולא מצאתי דאמרי רבנן דאיסורא איכא אלא על עירובו בולא כלום אמרי. ונראה לי דאפילו איסורא ליכא הואיל דקיימא לן כר' שמעון דלאחר הפסח מותר ולא קניס אלא במינו, ועוד דקאמר תלמודא בהדיא לידרוש להו אי לאו משום דאתרא דרב הוה ואי אסורא איכא במידי אחרינא היכי מצי למידרש, אלא ודאי גלי לן בקדירות והוא הדין למיני אחרינא דליכא איסורא בעין. וגם מדברי רבי' שלמה יש ראיה קצת דקאמר בקדירות תרי טעמי, חד טעמא מיהא איכא משום דקיימא לן כר' שמעון דתערובתו לאחר זמנו מותר, ומותר לכתחילה משמע, והילכתא קדירות בפסח לא ישברו, כדפסק רבא לעיל, דעל ידי תערובתו לא גזר.
3
ד׳מצאתי הג' רבינו חננאל ההוא תנורא דטחוה בשמן, אסר רבה בר אהילאי למיפא בההוא תנורא, אע"פ דמסיק ליה, דילמא אתי למיכל בההיא פת חלב, אבל אם טחו הפת עצמו, דבהא לא טעי אינשי למיכליה בכותח, וכן נמי אם נתנו על גבי הפת חתיכות שמינות ומשוקעות קצת בתוכו בדרך שרגילין לעשות וודאי מותר, דכל מילתא דמיכבד כדאמרי' לקמן כמלא עינא דתורא שרי ללוש בחלב, והא דתניא אין לשין אותה עיסה בחלב כו', משום דלא מינכרא מילתא. יצחק:
4
ה׳והילכתא אידי וכו' כלומר דהדר מעיילי לברזלייהו נמי ברותחין לאחר שליבנו באור לפי שאדם חס על סכינו ואינו רוצה ללבנו באור כל כך עד שתשיר קליפתו ועוד דסמוך לקתא משתחב ללבנו באור ומגעילו ברותחין כדי שלא יתקלקל קתו לכך חוזר ומגעילו ברותחין [ותרתי בעי ללבנו באור ומגעילו ברותחין] לפי שהסכין פעמים שמחתך בו בשר כשהוא באש או מהפך על הגחלים כדי לבשל מכל צדדיה ובולע מחמת האור והגעלה מיהא [מהני] להשתמש בו בדבר שלא על ידי האור אפילו לא ליבנו כגון להשתמש בו חמץ והכי מוכח בע"ז דמה שבולע מחמת האור ומגעילו ואינו מלבנו יזהר שלא להשתמש בו על ידי האור כדתניא בתוספתא דע"ז דצריך ליבון באור דתניא הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. הרי דצריך ליבון באור ובזאת יזהרו מי שאינן מלבנין שלא ישתמשו בהן באור:
5
ו׳מפי הרב הגדול רבינו חננאל נזרק, וכן הורה ודרש לרבים רבינו יצחק הלוי ללבנו באור היטב ולהסיר הברזל מקתו וקתייהו בטינא כל זה הענין, ולדידן נראה כלשון הקונטרס והילכתא דאמר לחלוק אדלעיל אתא ותלמודא הוא דקאמר ליה והא דתניא הסכינין מלבנן באור מוקי ומפרש בירושלמי בסכינין ארוכין שצולין בהן בשר שעיקר תשמישו באור, וראיה לדבר דדומיא דשפוד קתני, ולפי דברי תלמוד ירושלמי בכל סכינין אפילו דגוי אין צריך ליבון כי אם באותן ארוכין, דאפילו בתלמוד שלנו מצינו חילוק בין כלי שנבלע בו איסור לכלי שנבלע בו חמץ, כדאמרינן בשילהי ע"ז, התם איסור בלע, הכי היתרא בלע, ואי נמי מקשית סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט מצית למימר כי התם דליתא לאיסורא בעין, ורב אשי דקאמר התם הכי. מגעילן ברותחין ובכלי ראשון אבל קערה גדולה שאין נותנין אותה לתוך אילפס רותח (ו)אין צריך להגעיל אלא ברותחין ובכלי שני מגעיל. מפי' רבינו שמואל. מפליטת הכלי שנותנין ברותחין מפליט(ת) האיסור, אבל אם משליך רותחין על כלים חליטה מקרי, וקערות נמי מגעילין ברותחין, שפעמים בולעת מכלי ראשון, שהרי מכסין בהן את התבשיל באילפס כדי שיתבשל מהרה, והמגעיל אין צריך ליתן מים תחילה בגדול להגעיל ויתן מים שניים, אלא בלא שום הגעלת הגדול יגעיל לתוכו כלים קטנים, ויזהר שלא תנוח היורה הגדולה לפי שחוזרין ונבלעין לתוכה, והקטנים אע"פ שנגעלו זה אחר זה כולן טהורין, לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכו בולע אלא פולט, ולאחר הגעלת קטנים רב האי ורב הילאי ורבינו שלמה אומרים אין צריך לחזור ולהגעיל, ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן רותחין שלא יצטננו בתוכה סמוך להשלכה ותחזור ותבלע, וצריך להיות שם כלי גדול של צונן כשמוציא כלים מן הרתיחה, וידיחו לתוכה. ואני שמעתי משום רבינו שמואל שאין צריך לזרוק מים קרים להדיח אחר הגעלה, שהרי כשהיא רותחת היא פולטת גיעולה בתוך החמץ ואפילו חזרה ובלעה מימיה ואין כאן איסור, שהרי חמץ אין בהם משום גיעול, דתניא במס' ע"ז ונותן טעם לפגם הוא. דשיעי ולא בלעי ואפילו בכלי חרס.
6