סידור רש"י ת״אSiddur Rashi 401
א׳וזה אשר פסק הרב ר' יעקב ב"ר מאיר זצ"ל אמר רבא אמור רבנן בששים, ומפרש רבא בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי (מדקאמר בין) [מין] בשאינו מינו וליכא קפילא בששים. מדקאמר רבא (בין במינו) מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים, שמע מינה הילכתא היא דאי אמרת הכי אורחיה דרבא למיכלל מילי (ושינוה) [ושיטה] איתמר כמו חמש מידות בכלי חרש, וגם שלש מידות בקטן, אע"ג דאיכא בהנהו דלאו הילכתא לפי פירוש שפרשוה בגיטין, הכא וודאי הילכתא היא (דהא) דהוה ליה למימר מין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים, אלא מדקאמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא שמע מינה רבא כר' יוחנן [וריש לקיש סבירא ליה, וק"ל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ושמעינן ליה לר' יוחנן] דאמר כל איסורי שבתורה מין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך [אע"ג דלא אמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך] ותרומה מכל מקום שמעינן ליה לר' יוחנן דבתרומה נמי מין במינו אית ליה דאמר ר' יוחנן שתי כוסות [אחת] של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואחר כך עירבן [סליק את מינו] וכו', מכלל דבתרומה נמי כמו טבל ואינו בטל במינו, וחד טעמא ואמרינן כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא דחיטה אחת פוטרת את הכרי בשילהי ע"ז, ודרבא עדיפא מדר' יוחנן, ואילו ר' יוחנן חמץ בפסח כשאר איסורין חשיב ליה בפרק כל שעה ורבא פוסק בחמץ בפסח כרב במשהו ולא מטעמיה דרב אלא מטעמא דנפשיה משום חומרא דחמץ בפסח דהא דפסק תלמודא דמילתיה דרב דבחמץ בפסח שלא במינו אטו במינו גזר מתוך דוחק קושיא הוצרך לתרץ כך דגירסא הכי איתא גבי מילתיה דרב חמץ בפסח שלא במינו [במשהו, והאמר רב(א) כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ומשני רב גזר בפסח שלא במינו] אטו במינו (גזר), ומתוך כך פירש גם דברי שמואל ור' יוחנן, וכך הגירסא בספרים קדמונים, אלא שרבינו שלמה הגיה רב לטעמיה, ואינו כן ואפילו לפי גרסתו אתיא שמעתא שפיר, ור' יהושע בן לוי דהילכתא כוותיה (ד)אפילו גבי ר' יוחנן כדסמיך פר"ח וגם בהלכות פסוקות פוסק הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום לגבי חבירו פוסק כל איסורין שבתורה בששים וסתם התלמוד יליף לה מזרוע בשילה דהוי מין במינו ועלה קיימי אביי ורבא דהא היתר הבא מכלל איסור וכו', ומדכייל ר' יהושע בן לוי ולא קמיפלגי כרב דאמר כל איסורי שבתורה במינן וכו', שמע מינה ר' יהושע בן לוי בין במינו בין שלא במינו [קאי דאפילו ר' יוחנן דפי' בין במינו ובין בשאינו מינו] בנותן טעם משום דקאי אדרב, וגם להוציא מן הכלל טבל ויין נסך, וראייה לדבריו היא דאיפלגי אביי ורבא דמר אמר בתר שמא אזלינן, [ומר אמר בתר טעמא אזלינן] גבי חמירא דחיטי וחמירי דשערי, וגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא, ולא איפלגי במילי אחריני משום דאלו (שני) דברים בלבד הוי להו מין במינו במשהו, דהיינו טבל או יין נסך או תרומה דבהא אפילו ר' יוחנן מודה דרבא בפירוש סבירא ליה כר' יוחנן, אלא שמוסיף חמץ בפסח כדפרישת לעיל, ואם תאמר לדברי רבא כי תניא [חוץ מטבל ויין נסך מ"ט] לא תנא חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח [תריץ משום דלא מיתני ליה דחמץ בפסח] אפילו שלא במינו במשהו מה שאין כן בטבל ויין נסך, ועוד ראייה לדבריי מדברי ר' אליעזר בן יעקב, דאמר בפירקא דעריבתא בשחיטת קדשים גבי חרסן של זב וזבה, דמין במינו בטל, וקיימא לן משנת דר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כו' סתם תלמודא קאי כוותיה, ובשילהי מסכת ביצה אמר ר' אושעי' גבי ר' אבא דאמר מי שנתערבו לו קב חיטין כו' שפיר עביד ואחר כך מאי שנא חיטין משעורין דלא אמרינן מין בשאינו מינו בטל חיטין בחיטין נהי נמי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן בטל מכלל דהכי הילכתא ולהכי אחיכו עליה דאע"ג דר' יהודה איירי הא מכלל דרישא רבנן מכל מקום רבנן בההיא משנה לא אסרי מין במינו דבמנחות בהקומץ זוטא כדמפרש ר' יוחנן טעמא דר' יהודה דאין דם מבטל דם מפני שהוא מין במינו, ומותיב עלה ממתניתין דזו בלילתה עבה, וזו בלילתה רכה, והן בליעות זו מזו, ור' יהודה קאמר לה, ומשני רבא קסבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר אבל לא סבר לה רבא כוותיה אלא גבי טבל ויין נסך ותרומה, כדפרישת וכו' סתם התלמוד אחר ר' יוחנן הולך דפסק הכי בשילהי ע"ז דאביי ורבא דקיימ' כוותיה. וכן הלכה, וכן היו נוהגין חכמי נרבונא. ועוד יש מהם שאין שומעין לפסק רבינו שלמה שפוסק במשהו, והלכות גדולות של אספמיא פוסק חתיכה בחתיכות בנותן טעם בזמן שמכירה, ומילתא דרבנן דאמור רבנן בששים מייתי ליה לפסק הלכה ולא מישתמיט לכולהו לפסוק מין במינו במשהו, רק בחמץ בפסח לבדו, ואפילו שלא במינו בזמנו וטבל ויין נסך ותרומה, וכן הלכה. ועל טבל קשה לי ההיא דאמרינן בנדרים בהנודר מן הירק כל שיש לו מתירין כגון הטבל כו' לא נתנו בו חכמים שיעור, ותו אמרינן גבי מעשר שני בבבא מציעא דאינו בטל ברוב הואיל ויש לו מתירין, טבל נמי אמאי בטל אפילו שלא במינו, ונראה לי כי היכי דמוקמת בבבא מציעא במעשר שני שאינו שוה פרוטה בטל ברוב, וכגון דלית ליה מעות הראשונות טבל הכי נמי כגון דלית ליה טבל בר חיובא דליפרשיה מהאי ובהדיא פוסק בהלכות גדולות בהילכות חמץ בפסח מין במינו בששים לבד מחמץ פסח במין שלא במינו וטבל ויין נסך במינו.
1
ב׳ובשאלתות דר' אחאי בפרשת צו את אהרן פוסק בכל איסורין שבתורה אפילו בחמץ בפסח, בר מטבל ויין נסך, ובתשובות הגאונים בתשובות דרב יהודאי גאון כתוב כן תוב שאילו מקמיה איסורין במינו מהו, והשיב בששים, מדאמרינן גבי חמץ במשהו, שמע מינה בשאר איסורין בששים.
2
ג׳ורבינו שלמה במסכת ע"ז פסק בכולה מסכתא מין במינו בששים בשמעתא דבתר שמא אזלינן ופסק דאין הלכה כן, אלא כל איסורין שבתורה אפילו במינו בששים לפי שהוא סבור אכולהו מילי קאי, ולא היא, אלא כמו שפירשתי למעלה, וגם בשילהי ע"ז פסק כמו כן, ואשר הוזקקתי לכל אלו ראיות לפי שפירשתי לפי דעתי ופסקתי לפי הנראה וחברו עלי [חבירי] כתרנגולין של בית בוקיא, ואחר כך חיפשתי ובקשתי אלה ומצאתי ולא על פיהם דנתי בתחילה, כי הדבר פשוט למבינים ותו בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחברייא דאפילו חמץ בפסח נראה לי בששים כר' יוחנן ועיקר דשמעתא גירסא ופי' הכי אמר רב.
3