סדורו של שבת, חלק א, שורש השביעיSidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh VII

א׳גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך

ב׳שורש השביעי זה שמו. נאה לו שבת בבית תעלה

ג׳יבואר בו ענין התעסקות התורה ועשיות המצוה שיהי' על אופן שלימותן הנאות להם. ואז יהי' עשייתן רצויה לפני מי שאמר והיה העולם. ויתבאר בו הפלגת מעלת גודל האור' ששורש נשמת ישראל עולה לשם בעת תפלת שחרית ביום השבת ומתוכו יבואר קצת ענין סיפור יצ"מ: ובו שני ענפים

ד׳ידבר בביאור חיות הנשמה שבכל מצוה. והחיוב עלינו לעשות כל המצות בגוף ונשמה שבו: ויבואר בו ענין אוריאן תליתאי שאמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) לפרש איך שלימוד התורה נחלקת לשלשה פנים. ובו יג עלים:

ה׳א. אתה הראת לדעת בכל דברינו בשורש הקודם. בגדולת מעלת השבת שמחמת גודל אור המאיר בו ניצול האדם מכל רשימות הס"א. והוא הדרך שארז"ל כיון שהאיר היום ניצול מכולן כי תיכף בהאיר ויפוח היום הלא נסו הצללים כל אותן החופין על השמש להיותן צל. והוא רמז אל קדושת השבת הנקרא יום כדרך וביום השבת שמחמ' תוקף אור היום הכל בורחין ונס יגון ואנחה וכל חיתו ארץ כאשר תזרח השמש דשבת יאספון ואל מעונתם ירבצון ועל אור כזה רמז דוד המלך ואמר ה' אורי וישעי פי' שהאור בעצמו הוא הישע שלי מחמת שמצד פחד האור נסתלקו כל המריעין לאדם וכיון שנסתלק המריע אז מורא לא יעבור על ראשו ועבר היראה והפחד וע"כ ממי אירא. משא"כ בהצלת הנר שאמרו רז"ל נזדמן לו נר ניצול מן הפחתים ומן הברקנים. וזה הוא ע"י הבטת האדם עם נר במקום שהולך ורואה הפחתים וברקנים ושומר עצמו מהם וצריך להנר ג"כ שמירת האדם שישמו' עצמו מהפח שלא יפול בו ע"י אור הנר שבידו. אבל מעלת אור היום שעל ידו ניצול מחיות רעות ומליסטי' האור עצמו הוא שמכלה ומסיר את ההיזק מן העולם וא"צ כלל לשמירת האדם כי מהמאור עצמו נעשה השמירה כי בהאיר היום כל חיתו ארץ אל מעונתם ירבצון ממילא מחמת הארת היום וזה שאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו וגומר עד לדעת כי אני מקדשכם שאני ה' היא המקדש ומעביר עליכם כח אורי המתנוצץ עליכם בזה ומעביר מכם כל כתם ושמצה ומקדש אתכם ע"י תוקף אור המאיר לכם:

ו׳ב. ועתה באנו לדבר במעלה על מעלה בבחי' זו בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם והוא כי הנה ידוע שתכלית ועיקר לימוד התורה ועשיות כל המצות להיות עושה אותן בשלימות בגוף ונשמה כאשר הזכרתי מזה (בשורש הג' ענף א') ועתה באתי לפרש ולבאר ענין בחי' הזו מה הוא ואופן הכוונה ודביקות ה' אשר בה ותחלה נבאר בנתינת טעם הטוב על מה שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ושאר תורה תרי"א מצות צוה לנו משה מה נשתנה אלו השני מצות מכל מצות התורה להשמיעם לנו בכבודו ובעצמו משא"כ בשארי המצות כמאמרם ז"ל (מכות כ"ג ע"ב) והנה על דרך הפשטו' וטעם הנגלה הוא עבור כי אין בשום מצוה ממצות התורה שיצא מכלל הזה שהטעם שבה וכוונה הפשוטה על עשייתה הוא עבור אותן השתי מצות אנכי ולא יהיה לך כמשל מצות סוכה הנה טעם הפשוט שבה להכניס עצמו ראשו ורובו בתוך צל הסוכה לישב להסתיר ולחסות עצמו תחת צל שמו הגדול הויה ואדני מספר סוכה. לקבל עליו בזה אדנותו ואלהותו י"ש לעשות רצונו בכל אשר צוהו. ושלא לצאת החוצה לישב בצל דפנות הרומז לשרי האומות בל יקרב אל אהליהם ומשכנותם ומצות לולב מורה על שיש בו ארבעה מינים נגד ארבע אותיות שמו יתברך הויה ומנענע לארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה כדי להמליכו ליחדו במעלה ומטה ובארבע רוחות להעריך ולהרביץ קדושתו בעולמו ולהכניע עי"ז כל הרע והס"א הסובבין בעוה"ז ומצות תפילין מורי' ע"ש שיש בהם יחוד שמו שהוציאנו ממצרים ויכלתו בכל העולמות ויש לו כח בעליונים ובתחתונים לכן ראוי לקבל עליו עול מלכותו וארבע ציצית על כנפי כסותו רומזים כל אחד לה' אחד כידוע ומנין הכריכות להיות נזכר בה' בכל רוח שיפנה וכן בכל מצוה ומצוה ממ"ע כולם באו למען הודיע לאדם ממשלת הבורא עליו לחסות תחת כל כנפי השכינה להמשיך עליו מקדושתו ויחודו לקבל עול מלכותו באהבה ע"כ הנשמה של כל המ"ע הוא המאמר של אנכי ה' אלהיך שהוא קבלת עול מלכותו ולחפוץ בעבודתו כדי שבצל שדי נתלונן ולעבדו בפחד על כי הוא לבדו הוא אפס זולתו ואין בלתו ולית את' פנוי מניה וטעם שמירת כל הל"ת שבתורה הכל הוא להיות נזהר ומפורש ומובדל מהמשכת הס"א עליו כמו להתרחק ממאכלות אסורות כי עליהם שורה הס"א ואסור לו להכניס אל זר בקרבו שהוא שליטת הס"א וטומאת הארץ וכן כל שאר מצות ל"ת הכל הנשמה שבהן הוא בחינת לא יהיה לך אלהים אחרים. ולכן מאחר שאלו השני מצות הם הטעמים והחיות הפנימיות של כל מצו' התורה לכן מפי הבורא ית"ש בעצמו השמיענו זאת לידע גודל העיק' הזה שהוא כללות כל התורה כלה בחיות ונשמה שבה ומלך עולמי' ב"ה וב"ש הנה הוא הנשמה והחיות של כל העולמות כולם עליונים ותחתונים הוא קדשנו במצותיו דייקא מה שהוא בעצמו צוה לנו וצונו נשמה וחיות של כל התורה:

ז׳ג. ולזה הזהיר הקב"ה על כל המצות ואמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כלומר כשתעשה את המצוה תעשנה כולה בגוף ונשמה שבה והנשמה הוא מצותי מה שאני בעצמי צויתי דהיינו אנכי ולא יהיה לך ומאחר שפנימיות המצות. הוא בזכירה בעת עשיית המצו' לכן אמר למען תזכרו שתתנו בלבבכ' הזכר' בשעת עשיית המצו' על קבלת אלהותו שמרומז בהמצו' ואז ועשיתם את כל מצותי כאמור והיית' קדושים לאלהיכם שתכוונו בכל המצוה לקבל מלכותי שאני ה' אלהיכם:

ח׳ד. ואולם ע"ד האמת עוד נבאר שלימות גדול והיותר נאו' בענין הזה שאנכי ה' אלהיך הוא הנשמה והחיות של כל המצות והוא בהקדם לפרש מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' מ') אמר ר' חייא בר אבא מהו הן יראת ה' וגו'. אמר האלהים את היה לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו' עד כאן ומבואר מזה שהמעשים טובים קודמין לתור' ולכאורה סותר למה שאמרו בגמרא דידן (בבא קמא י"ז ע"א) גדול למוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה ומשמע מזה שהתורה צריך ליקדם למעשים טובים וכמו שכתבו (התוספות שם) דאי לא שלמד האיך יקיימו. ואמתיות הענין הוא ע"פ אשר אמרתי פי' נוסח ברכ' התורה אשר בחר בנו ונתן לנו וכו'. עד נותן התורה ולכאורה היה לומר אשר נתן התורה כי מה דהוי הוי ואנו מאמינים שהתור' לא תהיה מוחלפת ולא יהיה תורה אחרת מהבורא ית' כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו. ומה הוא לשון נותן התורה שמשמע שנותן עתה לנו עוד תורה והנראה בפירושו הוא:

ט׳ה. כי הנה כבר כתבנו (בשורש החמישי ענף ב') שהחמש' חלקי הנשמה אשר באדם שהם נפש רוח נשמה חיה יחיד' כמ"ש (במ"ר בראשית פ' י"ד) כל חלק וחלק שבה נכללת מכל החמשה חלקים האלו למשל כמו בנפש יש בחינת נפש שבנפש ורוח שבנפש וכן כולם וכן בחלק הרוח והנשמה ח"י ובארנו שם ע"י מה יוכל האדם לזכות לחמשה חלקי הנפש ויעדנו שם לבאר הנה באופן שע"י יוכל לבא לה' חלקי הרוח ע"ש ואנו עתה בביאורו כי חלק הרוח הנה קבלתי שיזכה האדם אליו הוא רק ע"י עסק התורה כידוע מתקנת עזרה שהיו קורים בתורה בב' וה' על שבימים האלו מקבל האדם חלק הרוח מהנשמה יתירה של שבת כמ"ש בכתבים. והנה ארז"ל (שבת פ"ה ע"א) דרש האי גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי וכו':

י׳ו. ולהבין דברי חכמים וחידותם במה שקראו לתורתינו הקדושה תורה משולשת. כי הנה תורתינו הקדושה הניתנה לנו בסיני כללותי' ופרטותי' ותרי"ג מצות התלוית בה נחלקת לשלשה ענינים ועל שלשה פנים אנו עושין התורה ענין א' הוא פשטות התורה לקיים ולשמור כל מצותיו באמת כאשר צונו בוראינו יתברך ובטעם כל מצוה ומצוה המבוארין בדברי רז"ל כל אחת במקומ' והכל באמת ובתמים ולהגות באמרי תורתו יומם ולילה לא ימוש ספר התורה מפיו והכל לקיים מצות בוראו שצוהו בזה והנה הוא עוסק בתורה בפשטותיה לקיים מצות עשה של לימוד התורה ויצא מגדר אלו השונין הלכות שלא לשם ה' כי אם להיות להם תפארת מן האדם להקרא רבי או ח"ו לקנטר שע"ז אמרו חז"ל (שבת שם ע"ב) שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בו להמית ולהחיות והיינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא. ואמרו (ביומא ע"ב ע"ב) מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה ופירש"י זכה ללמוד לשמה. וידוע מדברי הזוה"ק אשר לימוד התורה כזו הוא מזון הקליפות וכל דיבור ודיבור שמוציא מפיו תיכף חוטפין אותו כל מיני כתות הרעות והסטרא אחרא ונברא מזה מזיקין בעולם כידוע בזמנינו לכל. וכאשר אדם יצא מכל בחינת גדר הרע הזה וכשלומד אין במחשבתו שום דבר אחר רק בשביל מצות ה' הנה הוא זוכה לבחי' נפש שברוח בשלימות גמור. אמנם לא זו הדרך ישכון אור כי לא ראו מימיהם אור בהיר הוא בשחקים להשיג תענוג ומתיקות התורה כאשר נבאר להלן. והמה אשר נקראו בבחי' עבדים שאמרו רז"ל (בבא בתרא י' ע"א) אתם קרויין בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם וקרויין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים בזמן שאת' עושין רצונו של מקום אתם קרויין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרויין עבדים:

י״אז'. ולכאורה יפלא וכי כך דרכו של עבד לעבור על רצון אדוניו וכשאין עושין רצונו של מקום במה עובדין אותו לקרותן עבדים וירצה לפי דרך הזה כי כאשר המה בבחינה זו שלא יערב למו עשיות המצות ולימוד התור' באהבה ורק שהוא מוכרח לעשותו מצד שנברא יהודי וחסדי הבורא ב"ה וב"ש עליו להשלימו בכל אשר יחסר לו מקטנותו ועד גדולתו להאכילו ולהשקותו ולכסותו ולהלבישו וכדומה מצרכי בני אדם אותו ואת כל אשר לו וטפלי דתלי ביה ועבור זה מחויב לעבדו עבודת עבד לעשות עבודתו בהכר' אף אם אין רצון לבו בכך:

י״בח. ועל אלו רמזה התורה כמה פעמים אשר הוצאתיך מארץ מצרי' מבית עבדים ואמרו רז"ל ראוים לעשות מצותי על שהוצאתים מארץ מצרים כי מאחר שאין בהם טוב טעם ודעת להשיג האור הטוב ונעימת התורה והמצות אין עשיית' כי אם מצד העול שהטיל עליהם הקב"ה עבור שהוציא' מבית עבדים מעבדות לחירות ומשם קנה אותן לעבדים כמאמר הקרא כי לי בני ישראל עבדים ועל זה רמז (בתקוני זוהר) שהתפילין הוא עליהם כשור לעול וכחמו' למשאוי כי לטורח ולמשאוי נחשב אצליהם כל עבודתם ממש כמעשה העבד שעושה הכל בעל כרחו מפני שרעב הוא ללחם וצמא למים וכן הם לפי שיודעים שכל מחסורם על הקב"ה והוא הממלא להם מחסורם וע"כ מחויב לעבדו עבור זה ולכן נקראים אין עושין רצונו של מקום כי רצון היא אהבה ודביקות בה' ולאלו אין עסק בדביקה וחשוקה כלל ורק לקבלת בחינת נפש שברוח הנה די בזה מאחר שעוסק בתורה תמיד ולשם ה' ומתגבר עצמו על היצה"ר והוא בחינ' אוי לי מיצרי כו' כמו שהזכרתי (בשורש השני ענף ב') ואך לאשר שלא ניתן הממשלה עליו כמאמר חז"ל (קידושין ל' ע"ב) אם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואליך תשוקתו הוא מתגבר עליו ולומד התורה ועושה המצות אף אם אין לבו שלם עליו לחפוץ לזה באהב' ואך שאין בו שום תערובות חוץ להעשות ח"ו בבחינת פיגול לא ירצה ורק בשביל ה' בזה מקבל עליו בחינת נפש שברוח בשלימות:

י״גט. והענין השני הוא ע"ד מאמר הכתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך והוא כי הזוכה לכתרה של תורה זוכה לראות ולהביט בנפלאותיה ודרך חיים והאור הגנוז בה ע"ד טעמו וראו כי טוב ה' לידע ולהבין בטוב טעם אור תענוג התורה ולהשיג באור הבהיר אור צח ומצוחצח אשר נעלם בתורתינו הקדושה ומתגלה לדורשיה ומבקשים ומחפשי' אותה ככסף וזהב וכמטמונים ורוצים שיאיר עינם בהתורה להיותן טועמין טעם מתיקת התורה להם מתגלה אור הזה עד שע"י לימוד התור' הקדוש' יתלהב לבו ורעיון מחשבתו לעלות נר תמיד ולהיות עולה עמה במחשבתו הקדוש' עד שנעשה בבחי' סולם מוצב וראשו מגיע השמימ' וכ"כ יומתק למו הטעם מתיקת התורה באהבת ה' ורצון א"ס ב"ה הנעלם בתורתו הקדושה עד שיכסוף וירצה ויחשק לדבק נפשו לה' תמיד. ותמיד יחפוץ לעשות ביותר מיכלתו ולא להיות לו מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב רק ללכת מחיל אל חיל לחזות בנועם ה' בכל יום ויום יותר עד שידמה בעיניו כל עשיותיו עד הנה למה והכל קטן בעיניו מגודל אור האהבה והחשיקה בתורה והתור' מוספת לו אהבה בכל יום ויום: להיות מדליק והולך בהנר מצוה והתור' אור עד שלצדקה נחשב לו מה שבחר בו ה' מכל העמים ונתן לו את התורה כמו שאמר הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגומר וכאילו מתחייב בנפשו להודות ולהלל ולשבח את בוראו ית' על מה שזיכה אותו בזה כאשר נאריך מזה הבחי' אי"ה (בשורש שאח"ז ע"ש) ונתקיים בו מעלת התורה אילת אהבים ויעלת חן דדי' ירווך בכל עת שהתורה מעלת חן לפניו ומרוה עצמו באור התורה. ונבחן אצלו דברי המשורר אדונינו דוד המלך ע"ה שאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים ודברי שלמה המלך ע"ה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וכל מיני אהבת עוה"ז מקטן ועד גדול הכל כאין יחשב אצלו אהבת' ומתיקתם נגד אהבת ומתיקות התורה והמצות. ובזה הענין אין יד כל אדם שוה בו כי לא כל האדם זוכה לראות וליהנות מאור הגדול הזה כי אם כדרך שבא לראות כך בא ליראות ואין שתי ידים זוכות כאחת כי לכל שורש נשמתו כשזוכה לקבל חלקו בתורה הקדושה אז לכל צדיק וצדיק מדור בפ"ע. ואלו הלומדים את התורה ומקיימין מצותיה מרוב האהבה והאור והנעימ' שבה מרצון א"ס ב"ה המלובש בתורה הקדושה. אליהם אין צורך לדבר על לבם ולקחת אותו לעבד שיהיה מוכרח לקיים את התורה. כי לא לעול נחשב אצלו ואדרבה הוא להם במתנה:

י״די. ומברכין בכל יום נותן התורה כי בכל יום אור התור' נוספ' אצלם בגודל חביבות וחשקת נפשם ולהיות ממהדרין מן המהדרין וששין בעשיות המצות כעל כל הון יקר נמצא. וכשמגיע שזוכה לקיים מצות ה' בערה נפשי בו וחושק שיהיה עומד כך כל ימיו בעסיקות מצוה הלז למשל מצות לולב הנה לצאת ידי המצות היה די בנטילה אחת ובנענוע כל דהוא ואך לזה שערב לו עשיית המצות אפילו נענוע של כל היום אין מספיק לו ועכ"פ משהה בעשיית מצותי' שעה או יותר לגודל ידידות נפשו אל המצו' וכדומ' ממצות התפילין. אינו נעשה ח"ו כשור לעול תחתיה כנ"ל. אך הוא אליו כתר מלוכה ועטרה בראשו ובדעתו להשהותן עליו כל מה שאפש' ואין הסרתו כי אם עבור ליתן כבוד ויקר להמצוה שלא יסיח דעתו מהם ולא יהיו בעת שאין גופו נקי אבל בעודן עליו שמח בהם כעל שמחת כתר הכבוד וכן במצות השבת ק'. הנה אנשי כת הראשונ' די להם בהשבתה לבד במה ששובת ממלאכתו ונח מעבדותו של כל ימי השבוע: אבל אין בו השבת הנפש באור ותענוג הרוחני להיות עי"ז מאחר לצאת מן השבת וממהר לבוא: לא כן נפש הצדיק שכיון ששב' ווי אבד נפש שנתבטל נפשו בו מחמת רוב התקבלותו באור החיים והרוחני ובכל עת ובכל רגע מחשבתו ולבו הולך ומתרבה בנחת ותענוג והאור המאיר עליו מקדושת שבת ושש ושמח על שזכה להסתופף בקדושת שבת שהוא שמיה דקוב"ה וכבוד ה' נגלה עליו בכל שעה. כי שבת הוא מספר כ"ז פעמים שם הוי' הרומ' לכ"ד שעות היום והתוס' שבת בתחילה ובסוף כאשר כתבנו (בשורש הראשון ענף ג') ואל הזוכה לזה רמז הקרא ויקחו אליו שמן זית זך נגד כ"ז פעמי' שם הויה הנ"ל. ששמן על ראשו לא יחסר רק נתוסף בכל רגע ורגע כחפצו ורצונו:

ט״ויא. וזה הוא השמועה החדשה אשר אמרז"ל (סוכה מ"ו ע"ב) ע"פ והיה אם שמוע תשמע אם שמעת בישן תשמע בחדש שמתחדש עליו אור ותענוג בכל רגע להיות מוסיף והולך בשמיעה ובכוונת הלב והכל מחמת שיד ה' עליו השכיל להאיר עליו מאור הגנוז בתורה ובמצות. וכשיושלם האדם בשלימות בבחי' זו הנה הוא זוכה לבחי' רוח ונשמה שבחלק הרוח על נכון:

ט״זיב. אמנם עוד יש מעלה מעלה ודרגא על דרגא בעסק התורה כי אחר שיושלם האדם בבחי' זו בשלימות גדול שיהיה אור התורה מאיר בו באופן היותר נאות כאשר בארנו. אם עוד לזה הבחי' וגם זיכהו ית' ונתן לו חלק וידיעה בסודות הפנימיות ורזי התורה והמצות מה שהתורה מרמז על שמותיו ומדותיו של הקב"ה וכי הוא מורה אל צורת הקדושה העליונות ושמות המלאכים ושארי דברים עליונים אשר המה הם פנימיות התורה כי הכל נכלל בהתור' כי הוא כלי אומנתו של הקב"ה ובה הביט הקב"ה וברא את כל העולמו' הנה הוא מיחד בגודל כח נשמתו הקדושה ובאור המאיר עליו אותיות התורה ושמותיה הרמוזים בה זה בזה עד שהתורה נעשית שם א' לקוב"ה והסודות והיחודים אלו המה בחי' אור המתלהב ומאיר עד אשר נקשרין המראות ומדות הנוראות והצורת עליונות אחד אל אחד כמ"ש בזוה"ק שלשה הגוונים של שלהבת מתדבקין זה בזה וגוף הנר הוא ארבעה נגד ארבעה עולמות המתקשרין זה בזה והכל בכח הסודות והשמות ויחודי התורה:

י״זיג. והוא ענין מעשה מרכבה שאמרו רז"ל (סוכה כ"ח ע"א) דבר גדול מעשי מרכבה כי בכח מעשי מרכבה נעשה דבר גדול מאוד שמתיחדין כל העולמות זה בזה כדוגמת הנר. ורמזו בלשונם שמתכוונים לזה היחוד הנר כי דבר גדול ע"ה הוא מספר נר וזה דבר גדול מעש' מרכב' כי בכח מעשי מרכבה נעשה דבר גדול בחי' היחוד של הנר שהם ארבעה עולמות הקדושים הכוללים את כל הבריאה כידוע וכמה יגדל נא כוחם בזה כי מרבין אור גדול מאוד בכל העולמו' עד שמחמת גודל הבהקת זיו האור יתמשך עד למט' ותתלהט אש סביב' ויקיף אותם אש מן השמים ותלהט מוסדי הרי' בכח אור תורתן כדאיתא בירושלמי (הובא בתוספות חגיגה ט"ו ע"א) בר"א ורבי יהושע שהיו מסובין על שמחת ברית מילה הם וכל גדולי ירושלים עמם. וקודם שאכלו ושתו התחילו שאר העם לזמר ולרקד אמרי ר"א ור"י עד דאילן עסקן בדידהו אנן נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר להון בעל השמחה מה באתם לשרוף את ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני שנתנו באש ע"כ. וכן אמרו חז"ל (שם י"ד ע"ב) כשדרש ר"א בן ערך במעשי מרכבה ירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה ע"כ. וכל מלאכי מעלה מתקבצין סביביו באין לשמוע דברי תורה מפיו כמאמר חז"ל [סוכה כ"ח ע"א] אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף ופרש"י לפי שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע תורה מפיו: ואמרו (בחגיגה שם) כשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכין בדרך אמרו אף אנו נדרש במעשי מרכבה. פתח ר"י ודרש ואותו היום תקופת תמוז היה נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי. חתן וכלה. הלך ר"י הכהן וסיפר דברים לפני ריב"ז ואמר אשריכם ואשרי יולדתכם אשרי עיני שכך ראו. ואף אני ואתם מסובין היינו על הר סיני וכו' עד אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית ע"כ:

י״חיד. וענין מזומנים לכת שלישית אין לו פי' ומהרש"א ז"ל נדחק שם בפירושו ורש"י פי' כת שלישית של כתות היושבות לפני השכינה ולכאורה למה דוקא כת שלישית ולא שניה או רביעית. אכן לפי דברינו הנאמרים מה מאוד נכונים דברים אלה כי בחי' ודרגא זו של מעשה מרכבה הוא כת שלישית מעוסקי בתורת ה' כאמור וכך הם ביושבים לפני השכינה שיושבים לפני דרגתם זה למעלה מזה וע"כ אמרה שאתם מזומנים לכת השלישי' מיושבים לפני השכינה כי הגעתם לשלימות בחי' השלישית מעוסקי בתורה שהוא הסודות ורזי התורה בחי' מעשה מרכבה כמדובר:

י״טטו. ועל זה אמרו רז"ל (עירובין י"ג ע"ב) לא רבי מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה פי' שבכל הלכה והלכה שלמד עם תלמידיו גילה להם את האור שבו והסודות והיחודים עד שהגיעו ג"כ לקבל את האור הגדול הגנוז בתורה והיו מתדבקין עצמו אל אור העליון בדביקות נפלא עד שהיו ממשיכין את האור הגדול עד למטה והיה האש מן השמים מלהטת סביבות' עד שהיו רואין בעיניה' ממש את מרא' ה' הגדול אשר עשה כדרך מאמר ר"י הכהן הנ"ל אשרי עיני שכך ראו וזה פעל ר"מ בכל תלמידיו אשר בעת שהתעסקו עמו בדבר הלכה רמז להם הסודות הנפלאים והנוראים ואור היחודים שבתורה עד שזכה להיות מאיר עיניהם שראו בעיניהם אור הנפלא הלזה ע"י ההלכה וזה שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה:

כ׳טז. וע"כ בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור באל"ף כמ"ש (מ"ר בראשית פ' ב') כי מצאו בתורתו של ר' מאיר כשהיו לומדים אתו כתנות אור הגדול הוא לבוש האורה ותענוג הרוחני משלימות אור התורה לכן אפשר גם בדרך הפשוט היה כתוב כתנות אור כי אפשר מאת ה' נסבה שהסיב הקב"ה להיות נכתב באלף להראות שהי' מאיר בתורתו כל האפשרי בקבלת האור ועי"ז הבחי' נשלם באדם גם החי' יחידה שבחלק הרוח והנה נשלם חלק הזה בכל בחינותיה ועל זה אמר אוריאן תליתאי על אלו השלש' בחי' שיש בעסק התורה בפשטות התורה ובאור התורה ובסודות ויחודי התורה והנה ע"י הבחי' זו יוכל האדם לבוא להיות מתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק בשורשה ולישאר שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטות במחשבות העליונות וקשור' בקשר אמיץ בהעולמות עליונים והנה הוא צופה בהיכ' של מעלה ובמשמורות של מלאכי מרום במעמדן ונכנס בהיכל לפנים מהיכל והוא דוגמת ארבע שנכנסו לפרדס כדאיתא (בחגיג' שם) וקרוב למעלת הנבואה שכשהוא רואה המראות הנוראות שמראין לו בעת הנבואה כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיו מתטרפו' ותשאר הדעת פני' להבין מה שתראה כמו שאמר דניאל [דניאל י] והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ונקשרה דעתו אל צור העולמים כמבואר ברמב"ם [פ"ז מהלכות יסודי התורה הלכה ב'] ומה מאוד תגדל חשקת הנפש לישאר שם שלא לחזור אל תוך הגוף העכור. אך על זה נאמר אם רץ לבך שוב לאחור ובעל כרחך אתה חי. ועל ענין הדביקות הלז אמרה התורה ואהבת את ה' אלהיך וידוע קושיות הרמב"ם על זה איך שייך להזהיר לאדם על בחי' אהבה והלא ענין אהב' הוא טבעת הטבע המתאוה לדבר האהוב לו מצד מזגו בתולדתו ומי שאוהב להקב"ה מצד מזגו וחשקת נפשו לאהבה ממילא מתנהג באהבה ואם אין מזגו בכך לאהבו בטבעו מה מועיל אזהרה לזה. ותורף תירוצו הוא כי הנה ידוע שנפשות ישראל כל בחי' נפשם ורוחם ונשמתם הם חלק אלוה ממעל ממש והם עמוסים מני בטן והיא כמשל הנר הקטן הנדלק מהמדורה הגדולה שבתחלה קופץ חלק מהמדורה על הנר והמדורה נשארת כמו שהית' ולא יחסר אורה בהדלקתה אל הנר ואם תעמיד הנר אצל המדורה הנה יקפוץ אור הנר אל המדורה ונכלל ויבוטל בהמדורה ויכבה הנר. וכמו כן הוא נשמת ישראל נאצל מאור אין סוף ב"ה וידוע אשר טבע כל דבר למשוך בטבע אחר שורשו ומקורו כמו האש שטבעו לעלות למעלה כי שורשו הוא למעלה מכל היסודות וטבע האבן ליפול לארץ כי נמשך אחר יסוד העפר כי רבה בו יסוד עפר ונתמשך ליסודו שהוא למטה מכל היסודות. ולכן מהראוי היה שנשמת אדם מישראל יכסוף ויחשוק לדבק תמיד בצור העולמי' ב"ה ובאהבתו יהי' שוגה תמיד עד שיבוטל ממציאתו באהבתו אותו כדמיון התקרבות הנר אצל המדורה ואל זה רמז המדרש נובלות חכמה תורה ופירושו כי בעת האהבה והדביקת והחשוקה באמת בבורא ית' אז נתבטל מציא' האנושי מכל וכל בבחי' חכמה שהוא כח מה ולא שייך אז אפילו לקיים התורה מרוב החשוקה ודביקות בבוראו ית' כדרך האב ובנו יחידו החביב עליו למאוד כשלא היו בהתראות פנים יחד שנים רבות ואח"כ תיכף בעת ראיית פנים זה לזה נעשה החיבוק והנשיקה בעזה כמות אהב' בכלות נפשם זה לזה וכל שאר החושים נתבטל אז מהם כבעת מיתה. ואהבה זו ראוי להיות לעם ב"י בחשיקה וחפיצה הזאת בהבורא ב"ה וב"ש מאחר שהוא חלק מחלקיו ואך כשיהיה תמיד בבחי' זו אין תורה. כי לא יוכל לקיים אז שום מצוה או לימוד התורה כי יצא מגדר אדם. וע"כ הטביע הוא ית' להיות האדם נפסק ונופל מרוב אהב' זו ואז יוכל לקיים את התורה. וזה נובלות חכמה תורה פי' כשנובל ונופל מבחי' החכמ' כח מה שהוא ביטול המציאות כי נובלות הוא מל' נובלות התמרה (ברכות מ"ם ע"ב) שפירושו תמרים הנובלין ונופלין מהאילן לארץ. אז יוכל לקיים את התורה וכשהאדם הוא בבחי' זו אז נק' ה' אלהיו עמו כי אלקיו עמו ממש בדביקו' ובהתקשרו' אליו ואתדבקת רוחא ברוחא כמ"ש בזוה"ק. וע"ד זה נקרא אלהי אברהם יצחק ויעקב כי המה היו בבחי' זו בשלימות גדול ונתדבקו בה' אלהיהם בנעימות רב וכן אלהי ישראל לפי שיש בכללות עם ישראל אנשים המגיעים לדרגה זו. והנה המניעה לזה מה שלאו כל אדם זוכה לזה כבר כתבנו שנשמת כל ישראל הם חלק אלוה ממעל הוא ע"ד משל למי שמחלק עץ אחד לשנים ואם שניהם הם נקיים כאשר בעת התפרדם ולא ילוכלך אחד מהם בטיט או בעפר כשחוזר ומחברם יחד נעשה עץ אחד והיו לאחדים בידו כבראשונה ולא כן אם יתלוה לאחד מהם דבר מה מליכלוכי הטיט והעפר ושאר דברים אז אין זווגם עולה יפה להיות אחד כמאז. וכן כאן כשהנשמ' נתלכלך בתאות והרהורי הלב וגשמיות הגוף אז כפי גודל הליכלוך כן תתפרד משורשה שלא תוכל לקרב אליו (כמ"ש ברמב"ם הנ"ל) וזה שהזכיר לנו הקרא ואהבת את ה' אלהיך כלומר הוי זהיר שלא תסור מאהבת ואחדות ה' אלהיך כי אהב' גי' אחד ותראה תמיד שתהא נפשך צלולה וזכה ונקי' מכל ליכלוך כדי שתוכל לחזור לשרשך ולהדבק אליו בגודל דביקות הנקרא אהבה רבה עד שתהי' בבחי' שיהי' נקרא שמו עליך ה' אלהיך כמו אלהי ישראל והכל ע"י בחי' זו שיהי' אלהיך עמך בדביקו' ממש. ובזה הענין הוא ג"כ דרך הזה שאנכי ה' אלהיך הוא הנשמה והחיות של כל התורה והמצות כי עיקר התעסקות התורה ועשיות המצות הוא רק על אופן זה שיבא מהם הדביקו' הנפלא הלז עד אשר יבוטל כל כוחותיו וחושיו הגשמיים. ונפשו תהיה קשורה אל צור העולמים ב"ה מקום מחצבתה שורש אשר לוקחה משם והוא בחי' ה' אלהיך שה' אלהיו עמו בדביקו' ממש כנ"ל. וע"כ אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ר"ל שהוצאתיך מדרגא זו להיות עשייתך התורה והמצות בבחינת עבודת עבד בשכר שהוצאתיך מארץ מצרים רק בבחי' השלימה ואמתיות להיות ע"י התורה והמצות יקוים בך שובה ישראל עד ה' אלהיך שתשוב להתדבק בו בקשר אמיץ עד בחינת ה' אלהיך והוא השלימות האמיתי והאושר הנצחי שאין למעלה מזה. הנה התעסקות בתורה על אופן הזה אין אדם זוכה כי אם ע"י מעשים טובים שעושה תמיד בשלימות ואמתיו' לבבו ובזה מזכך ומטהר את לבו ומחשבתו הקדוש' תמיד בדיעות הטובים ושומר פיו ועיניו מלהסתכל ברע מתנהג עצמו בכל עסקיו על צד הטוב והשלימות אז בין יבין בתורה הקדוש' לאור באור החיים וליהנות מזיו אורו אור בהיר הוא בשחקים. ובזה נכון מאמר המדרש שהתחלנו בו. אם היה לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה כלומר אם תרצה לזכות לכתרה של תורה על אופן היותר נכון בשלימות צריך אתה ליקדם לעשות מעשים טובים ורצוים לפני מי שאמר והיה העולם אז תתענג על ה' בהתורה הקדושה ויומתק לך מתיקת ה' בהתור' בתענוג גדול ובנעימת רב. וגמרא דידן שאמרה תלמוד גדול שהלימו' מביא לידי מעשה מיירי בפשטו' לימוד התורה ועשיות המצות ודאי שהתורה צריך ליקדם. דאי לא שלמד האיך יקיים כפי' התוס' כנ"ל:

כ״א יח. ועם דברינו אלה אפשר לתת טעם עוד על מה שבת במרה נצטוו חוץ מן הטעם שכתבתי (בשורש הראשון ענף ב') כי הנה כבר כתבנו שלקבלת אור התורה צריך ליקדם עשיית מעשים טובים ואז נזכה לאורה:

כ״ביט. וזה שאמרו ישראל נעשה ונשמע כלומ' לא בלבד שנקבל פשטיות התורה לעשותה כולה להגות באמרותיה לקיים תרי"ג מצות התלויות בה. אף גם נעשה עוד מע"ט שעי"ז נזכה להיות נשמע בחדש חידושי אור התור' המתחדשין בכל עת בדרך נותן התורה שהוא בחי' האור ודרך החיים הגנוז בה ואף במלאכים נאמר כן עושה דברו שבתחילה עושין דברו בבחי' עשיית מעשה הטוב כדי שאח"כ יכלו לשמוע בקול דברו כלומר לשמוע ולהבין מה שבתוך הקול והפנימיות שבדברו. והנה ידוע מדברי רז"ל (מ"ר שמות פ' כ"ה) ששב' הוא שקולה כנגד כל מצות התורה כמאמרם שם א"ר אלעזר בר אבינא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת נגד כל המצות שבתורה מניין וכו' עד אמר להם הקב"ה לישראל אם תזכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה וכו' ע"כ. וכן היא בזוה"ק יתרו (פ"ט ע"א) בגין כך שקיל שבתא לקבל אורייתא וכל דנטיר שבתא כאלו נטר אוריית' כולא כי הוא מצוה חשובה וגדלה מעלתה מאוד עד שהמקיימה על אמיתתה נחשב לו כאלו מקיים את כל התורה:

כ״גכ. ואני אמרתי טעם ע"ז כי הנה התור' ניתנה בכ"ז אותיות שהוא כ"ב אותיות הא"ב וה' אותיות מנצפ"ך ועל כל אות ואות שורה שם הויה ב"ה המהו' את כל ונמצא בין הכל כללות התורה הוא כ"ז פעמים שם הוי' וכיון ששבת היא בעצמה מספר כ"ז פעמי' הויה כמובא בדברינו כמה פעמים על כן תחשב עשייתה וקיומה כאילו מקיים את כל התורה וממילא ודאי כאשר ישמר אדם את השבת בשלימות אז יזכה לתורה להיות מתגלה לו אהבת אור התורה ונועם ה' מאור א"ס ב"ה הנעלם ומתלבש בהתורה כי הוא שקולה כנגד כל המעשים טובים שבתורה. ועל זה אמר הקב"ה להתורה שבת הוא בן זוגך כמ"ש בחיבורנו זה (בשורש הראשון ענף ג') כי ע"י מעשה הטוב של שמירת השבת יזכ' לדבק עצמו בתענוג אור ה' הנשפע בהתורה כדברי המדרש הנ"ל אם זכית למ"ט זכית לתורה. ומכש"כ השבת ששקול כנגד כל המ"ט ע"י ודאי בין יבין בתור' הקדוש' והוא בן זוג של התורה וע"כ כשרצה הקב"ה ליתן תורה לעמו ישראל ורצה שיהגו בה על צד השלימות עם אור התורה נתן להם מקודם מצות שבת במרה כדי לזכות בו שע"י יבינו האור החיים שבכל התור':

כ״דכא. וזה שאמר הקב"ה למשה ואתה דבר אל ב"י פי' שתדבר על לבם מעלת השבת לומר שאך את שבתותי תשמורו לבד די בזו המצוה שתזכו לדעת כי אני ה' מקדשכם שהוא לדעת ולהבין בתורה קדושת אור ה' המתגלה ללומדיה. ואמר והראיה והסמך לזה כי אות הי' ביני וביניכם שאף בתחילת קבלת התורה הי' הדבר הזה נתונה ביני וביניהם כדי להכין לבבם אלי להטעימ' בטעם מתיקות אור התורה המתיק' מדבש ונופת צופים לכן גם עתה די בזה שאך את שבתותי תשמורו תזכו בזה לדעת תמיד יותר ויותר כי אני ה' מקדשכם בעת התעסקותיכם בתורה כמו ע"י כל המ"ט יחד כי שקולה כנגד כולם. היוצא מכל דברינו הנאמרים שהתורה ותרי"ג מצות התלויות בה הכל המה בבחינת אוריאן תליתאי שהמה משולשים בג' בחינות א' גוף לימוד התורה בפשוטותיה ועשיות גופי המצות כמו הנחת התפילין על היד ולבישת הציצית וכדומה ב' אור התורה שהיא השגת הנועם ה' ומתיקות ותענוגי התורה למי שזוכה לטעום תענוג אור הזה שהוא אור אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורתו וכנגדה במצות היא הזכירה בחיות הנשמה שבתוכם אשר אלהי עולם ה' וכל יכול וממשלתו בכל העולמות בחי' אנכי ולא יהיה לך שהוא הנשמה של כל המצות כאשר כתבנו למעלה השלישי הוא הדביקות הנפלא בה' בביטול המציאות ובהתפשטות הגשמיות הבא ע"י סודות ורזי התורה והמצות כנ"ל וכל זה הוא בכלל מצות התורה לבד ממצו' שבת ק':

כ״הכב. אכן גדלה מעלת השבת בזה שגוף המצות שבו הוא כדמיון הזכירה וחיות הנשמה שבכל המצות כידוע שהשבת הוא מורה על החידוש העולם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם וחדשו יש מאין ממש וחידש את עולמו בששת ימי המעשה ואחר כך פסק ונח ביום השביעי ואלו לא נח ופסק והיה מחדש ומהווה תמיד ולא היתה בריאה פוסקת אז היו סוברין שהעולם קדמון ולא סר ולא יסור אמנם מאחר שפסק לבראות חדשות רק הכל נוהג כפי מה שעשה בששת ימים וחוזר חלילה ומה שהיה הוא שיהיה וכל שבוע ושבוע הוא דוגמת שבוע שהיה ובאמת הקב"ה מחדש בכל יום תמיד אבל אינו אלא מעשה בראשית שהשגחתו אינה פוסקת מלהיו' מעשה בראשית חוזרין חלילה אבל הבריא' לא היה רק בששת ימים הראשונים ועל כן מבואר בענין שבת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש ואנחנו מעידין על זה בשביתתינו בשבת. ונמצא שהשביתה בשבת היא בעצמה הזכירה שבששת ימים ברא את כל העולמות וביום השביעי שבת. וע"ז אמר הקרא זכור את יום השבת לקדשו שענין הזכיר' שאצל מצוה אחרת נקרא פנימיו' אבל במצות השבת הוא בעצמו עצמותו של יום לכן זכריהו לקדשו תיכף בבחי' הנשמה שהוא הקדושה והאור ע"י חיות הנשמה הלז כי הוא גוף עצמותו של יום השבת ונמצא מבואר כי בשבת אין בו כי אם שתי בחי' מהשלשה שזכרו בשאר כל המצות:

כ״וכג. ולזה אמר הכתוב ואתה דבר אל ב"י אך את שבתותי תשמורו פי' ששמירת השבת הוא רק בשתי הבחי' וזה שבתותי מיעוט רבים שנים שני בחינת שבת שהוא הגוף והנשמ' שהוא הדרגא עליונה ולא יותר וזה לדעת כי אני ה' מקדשכם שתדעו מזה שאני המקדש אתכם בהשבתתו אף בחינת הגוף שבו הוא בבחינת קדושה שהיא הנשמה בשאר המצות ועל כרחך לא נשאר כי בחינת שבתותי שנים ולא יותר:

כ״זידבר איך שישראל עולין בעת תפלת העמידה בשבת למקום הנקרא בית המלך ומקבלין משם שלימת האור נשמות קדושו' בהילו נרו על ראשם וקצת ביאור בענין סיפור יציאת מצרים והעשיו' שאנו עושין בלילי פסחים ובו כ"ד עלים:

כ״חא. והנה ככל אשר בארנו בזה בפשטות הדברים כן גם הוא ע"ד האמתי כי בשחרית שבת בעת אמירת יוצר נפתחין היכלי דרחימותא היכלות עולם הבריא' מדת הבינ' והיכלי ז"א נכללו בהיכלו' הבינה וע"כ אומרין שבחים הכל יודוך ואל אדון ולאל אשר שבת כי המה רומזין להיכלו' ההם מה שאין כן בחול שאין נפתחין היכלות אלו אין אומרין השבחים האלו ובחול אומרין הא"ב בשבח אל ברוך גדול דעה ועושין מכל אות תיבה אחת ובשב' אומרין במקום זה השבח אל אדון המסודר ע"פ א"ב ועושין מכל אות שיטה אחת בחינת אתוון רברבין הרומזי' למדת הבינה והכל היא הכנה לתפלת העמידה שאז הוא העליה השלימה שעולה ז"א שהוא ישראל למקום הבינ' ונכלל במדה זו הכל כידוע מכוונת האר"י וידוע שמדה זו הוא דרגת הנשמ' וכיון שישראל עולין למדה הזו מקבלים תיכף בחינת הנשמ' ע"כ אתה תראה שמכוון לדברינו הנאמרים למעלה שגוף השבת הוא בחינת הנשמה ודברים אחדי' הן ודי למבין והנה הבינה היא כוללת את שם י"ה ברמז כל הנשמה תהלל יה ועל זה אנו אומרין בשחרית שבת שיר המעלות וגו' שמחתי באומרים לי בית ה' נלך כי ידוע שמד' הבינה נקראת בית כי הוא בית למלך מלכו של עולם כמבואר (בזוה"ק לך לך צ"ד ע"ב) ע"פ אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך וז"ל בקדמיתא חצריך לבתר ביתך ולבתר היכלך דא פנימאה מן דא ודא לעילא מן דא כו' עד נשבעה בטוב ביתך לבתר כד"א בחכמ' יבנה בית החכמה יבנה בית לא כתיב דאי כתיב הכי הוי משמע דחכמה בית אקרי אלא כתיב בחכמה יבנה בית היינו דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן והוא מדה זו בחינת עדן העליון כנודע והוא לנו שמחה גדולה לאין קץ שזכינו לגשת אל הקודש פנימה והביאנו המלך חדריו בית היכלו הטהור ומרומם ומנושא בלתי שיעור וערך והנה דרך המשבח את המלך על דבר מה שעשה המלך עמו בטובה להזכיר תחילה מהותו שהיה מקודם קודם הגיעו אל טובתו בכדי שיהי' ניכר יתרון האור והטובה שעשה עמו המלך:

כ״טב. ובדרך שאמרתי על ענין סיפור יציאת מצרים ועשיות שאנו עושין בלילי פסחים. והכל ע"ד שני הפכים כי הסוכות והטיבולים מורים על חירות הגדול והמרור והחרוסת מורה על גודל השיעבוד וכן בסיפו' מספר תחילה גודל השיעבוד שהוא עבדים היינו ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו משועבדי' היינו ולכאורה למה לו להזכיר השיעבוד בלילה הזו והי' די לו לספר ולעשות מעשים שיורו על הגאולה והחירות להורות שהוציאנו ממצרים ולמה לו להראות ענין השיעבוד גם ענין שאלת הבן מה נשתנה הלילה הזה. ולכאורה לפי דקדוק הלשון הי' לו לומר למה נשתנה ששואל הטעם למה נשתנה מכל הלילות ותיבות מה נשתנה אין לו פי' אמנם הנה ידוע כי גודל קושי השיעבוד והחשך הקשה שהי' במצרים לגופות ישראל שנשתעבדו בחומר ובלבנים בכל עבודתם אשר עבדו בהן בפרך. הכל היה עבור התגברות כוחות הטומאה והקליפ' הקשה ערות מצרים על שורש נשמתן של ישראל. וישראל היו נכנסין אז במ"ט שערי טומאה והתגבר כח הקליפה הנגדיות על בחי' הקדושה ולא היו מניחים להתפשט האור הדעת להאיר בששת ימי הבנין. ולכן הי' נקרא גלות פרעה בחי' ערף המכוון נגד הדעת הקדושה והיה יונק ממדה זו ולא הניח להתפשט האור למטה כידוע מדברי האר"י ז"ל. וכאשר היה בשורש נשמתן כן נעשה למטה פרעה הרשע נשתעבד בגופות ישראל ולא הניחן בכל ששת ימי המעשה מלעבוד עמם הכל ע"י ערפו הקשה. והמעיין שם יראה שלטעם זה נעשה הגאולה בחצי הלילה במהירות רב ובפתע פתאום וכאשר הי' הצווי באכילת הפסח ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון וגו'. משא"כ בגאולה לעתיד כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כלו כלומ' לא כגאולת מצרים שהי' בחפזון רב ובמהירו' גדול והוצרך הקב"ה לעבור במצרים בכבודו ובעצמו כי כל כך הגדיל החושך שם והקליפה הקשה שלא הי' כח בשום מלאך או שרף להגביר עצמו על הקליפה ההיא ולכן הוצרך בכבודו ובעצמו להאיר באורו הרב והנור' פתאום על שורש נשמת ישראל כדי להוציא את הנשמו' ההם מתחת יד הטומאה החזקה ונעשה בהשתנות גדול מכל העתים והזמנים כי בכל הישועות שנעשה לישראל הכל צריך להיות ע"י החזרת ישראל בתשובה שלימה לפני המקום ויפנו לבבם אליו בכל עוז ותעצומת ועי"כ מתרבה אור הקדושה על כח הקליפה וזאת במעט מעט בהדרגה אחר הדרגה עד אשר תתגבר כח הקדושה לגמרי עליו ותוכנע הקליפה תחת הקדושה. ועי"כ נעשה ישוע' לישראל מיד מבקשי נפשיהם בישועת ה' עליהם. ולהיפוך מזה היה הגאולה במצרים כי ישראל לא היו ראוין אז ליגאל כמאמר רז"ל (ילקוט רמז רל"ד) שהי' השטן מקטרג על הים הללו עובדין ע"ז והללו וכו' ועוד שהאיר האורה פתאום באור גדול שלא כסדר הדרגות ממטה למעלה והכל הי' כי אלו נתעכבו שם ישראל אף רגע כמימרא לא היו יכולין ח"ו לצאת משם לעולם כי היו נכנסין בשער הנון של הטומאה ולא היתה תקומה למפלת שונאי ישראל. והקב"ה ברוב חסדיו ורוב האהב' שאוהב לישראל ולמען הקים את דברו הטוב אשר נשבע לאבותינו. האיר אור גדול בפתע פתאום ובמהירות גדול על שורש נשמת ישראל להוציאם מתחת יד הקליפ' הקשה. וממילא יצאו גם גופות ישראל מתחת יד פרעה:

ל׳ג. וזה רמז בקרא יתרון אור מן החושך. כלומר לכן היה במצרים יתרון אור גדול כזה לפי שהי' צריך להוציאם מן החושך הגדול וישראל לא היו ראוים לזה וע"כ הי' צריך ליתרון אור כדי שיצאו מן החושך. וע"כ תיכף אחר יום הראשון של פסח אחר שהוציאם ממצרים טומאת ערות הארץ ולא הי' ירא עוד שלא ישקעו עוד בטומאה. צוה להם שיספרו להם שבעה שבועות שלימות כדי שאח"כ יזכו לקבלת התורה. וידוע מדברי הזוה"ק שספירות השבעה שבועות היה על כי כטומאת הנדה היו דרכם לפניו ולא היה ראוים לקבלת התורה. וע"כ צוה להם לספור ז' שבועות דוגמת שבעה נקיים שצריכה האשה לספור כדי שתטהר מטומאתה. והם היו סופרין שבעה שבועות מספר מ"ט ימים כדי שיוציאו עצמם מהמ"ט שערי טומאה אשר היו נשקעין בתוכם במצרים ולהכניס עצמם במ"ט שערי קדוש' כי ספירה הוא לשון הארה וזיכוך. וגם עתה מה שאנו מצווין לספור ספירת העומר לאו בספיר' באמיר' בפה בלבד תלי' מילתא והעיקר הוא בלב לספר ולזכך ולטהר את לבבו מכל מיני טומאות והרע והס"א השולט בו ע"י התאו' החזקו' והרהורי הלב. והוא כעין ההכנה שכתבנו (בשורש הראשון ענף ג') ע"ש שכאשר יכין עצמו בנקיות וטהרת הלב ע"י שבירת התאוה וכחות היצה"ר אז לפי ערך הכנתו כן תתרבה בו אור הקדושה ושכינת ה' יוכל לשכון בקרבו. אבל אם לא ינקה את גופו מקודם משורש תאות הרעים שבו לא תוכל השכינה לשכון בתוכו כאשר הארכנו שם ולכן קודם בא חג הקדוש חג השבועות המעותד לקבלת התורה ובכל שנה חוזר למציאת הראשון כידוע ממאמר הקרא והימים האלה נזכרים ונעשים צריך אדם מישראל לספור שבע שבועות תמימות והוא לנקות ולזכך ולטה' ולספר את גופו בהאר' נפלא לצאת מכל שורש הרע והקליפ' בחי' מ"ט שערי טומאה ועי"ז גם שורש חלק נשמתו יבורר ויצא מבחי' הקליפות השולטין עליו ויהי בהגיע דבר המלך ודתו ביום החמשים לספירה שאז התגלות אור גדול רב ויקר מבחי' החמשים שהוא החירות והיובל הגדול יאיר האורה על שורש חלק נשמתו שיצא מת"י רשות הס"א ומשם יאיר על נשמתו למטה שבתוך גופו כי גם גופו נקי ומזוכך לקבלת קדושת ה' והכל נמשך מבחי' הראשונים בצאת ישראל ממצרים והיו נפשותם משוקעים בין הקליפות מ"ט שערי טומאה לכן הוצרכו לספור מ"ט ימי' לזכך עצמם ממדותיהם ותאותיהם הרעים וכפי אשר אדם מזכך ומברר עצמו ממיני הרעות כן גם שורש נשמתו של מעלה מתבררת ויוצאת מבחי' הקליפות ומעט מעט במ"ט ימים הוציאו עצמם ממ"ט שערים וכן נתברר דוגמתם למעלה מעט מעט עד שנעשו נכונים לכללות קבלת התור' ביום החמשים וכל זה היה ממחרת הפסח אבל בליל ויום הראשון של פסח האיר האורה פתאום אל תוך הקליפות וכהו עיניהם מראות באור הגדול ההוא ויצאו כל הנשמות מהם בפעם אחד וגם ישראל יצאו ממצרים עי"ז. ולכן ביום הראשון של פסח גומרין את ההלל ולא בשאר הימים כי ביום הראשון היתה הישוע' בתכלית השלימות והגדלות כמו אח"כ ביום הנ' לספירה ולכן בשניהם גומרין את ההלל ואח"כ חזר הדבר לכמות שהיה והוצרכו לזכך עצמם לקבלת התור' כנ"ל:

ל״אד. וזה רמז בעל המסדר הגדה בהסי' של סדר פסח קדש ורחץ פי' שזהו מעלת לילה זו הראשונ' של חג הפסח כי בכל קבלת הקדוש' צריך מקודם לרחוץ ולטהר את לבו מכל וכל כדי שיוכל לקבל הקדושה וע"כ חייב אדם לטהר עצמו ברגל פי' קודם הרגל כדי שיוכל לקבל אל תוכו קדוש' אור ה' המאיר בכל רגל ורגל לפי ערכו ולא כן היה ברגל חג המצות שהקדושה היה מוכרח להאיר פתאום אל תוך הרע וכל הרע היה נדחה ונתבטל ממראות אור הגדול ואח"כ הי' הצווי לרחוץ ולטהר להכין עצמו לקבלת התורה וזה קדש ורחץ שתחילה האיר אור הקדוש' וקידש את ישראל בקדושתו ואח"כ ורחץ שצוום לרחוץ ולטהר עצמם כנ"ל:

ל״באשר על כן אנחנו עם בני ישראל אשר רצונינו לגלות ולספר תוקף הנס אשר עשה עמנו שמו יתברך והוציאנו ממצרים מאפלה לאור גדול אנו מכוונין לעשות ולספר אף בחי' החושך הגדול ושיעבוד הקשה שהי' לנו במצרים כדי להסיר יתרון אור מהחשך אשר לפי ערך החושך הי' צריך להיות יתרון אור גדול מאוד וע"כ אנו עושין בלילה הזה שני הפכים בנושא א' כידוע אשר הארבע כוסות מורין על ד' לשונות של גאולה והוא נגד ד' מוחי אמא מדת הבינה ואכילת המצה מורה על מוחי אבא מדת החכמה ואכילת המרור מורה על גודל מרירות השיעבוד ומרור גי' מות שהי' להם אז מר ממות והחרוסת מורים זכר לטיט גם כן על קושי השיעבוד שנשתעבדו בחומר ולבני' ושני הטיבולים שאנו עושין רומזים על חוזק גודל תוקף האור שמאיר בלילה הזו ומגיע אף לעולם העשי' לפעול פעולת היחודים והזיווגים גם שם. משא"כ בכל לילות השנה אפי' לילי שבתות ויו"ט אין בחי' זו כי אם בליל פסח לבד ואתה תחזה שהטיבול הוא ע"י המרור והחרוסת שהמה מורים על תוקף החושך והשיעבוד ובהטיבול מורה על גודל היחוד הכל להורות שהאיר האור אל תוך החושך שבעולם העשי' כדי להוציא את בני ישראל הכל כמ"ש בכוונת האר"י ז"ל בכוונתן והבן החכם המבין בעשייתן על מה כל אחד ואחד רומז בשורשו שואל את אביו מה נשתנה ולא אמר למה נשתנה הלילה הזה כי בדרך הפשטות ידוע לו ניסים שנעשו לאבותינו ולנו בהוציאנו ממצרים בלילה הזה אך שואל את אביו לפרש לו מה ענין השתנות הלז ומתמה על המראה הגדול הזה מה שאנו עושין שני הפכים ואומר לו ראה מה גודל השתנות הלילה הזה שהלילה הזה כולו מצה וכן אנו מטבילין ב' פעמי' לרמז על גודל הבהקת האור הגדול מוחין הגדולי' ממקום הקודש עד שעי"ז נעשה הזיווג אף בעולם העשי' ב' פעמים ואח"כ אנו אוכלין מרור שמור' על גודל המרירות מר ממות קושי' השיעבוד שהיה לנו במצרים ועם שאנו צריכין להזכיר יציאת מצרים בלילות אבל לא שיעבוד מצרים מה שמררו את חיינו וע"ז משיב לו האב עבדים היינו לפרעה במצרים פי' שהעבדות לא הי' בדרך הפשוט כ"א לפרעה שהיה יונק ממקום העורף הנ"ל והי' מעכב את האור לירד למטה והי' בדמיון דבר הנדחף ונתחב במיצר הגרון שכל הגוף נחלק עי"ז וזה לפרע' במצרים בחי' מיצר הגרון וע"כ ולגדל החושך הלז הוצרך להיות ההוצאה בבחי' הוי' אלהינו שהוא מורה על יחוד העליון בחי' י"ה מקום הבינ' ומשם בא הגדלות האור העליון ויחזק האור הזה על החושך ביד חזקה ובזרוע נטויה כדי להוציאנו משם ומה שהוצרך שם ליד החזקה ולרבות מופתי גבורתו שם לא מפני תוקף מצרים שלמטה מה שהי' המדינ' קשה ואין עבד יכול לברוח כי הן לא קצרה ידו מלהושיע ובדבר ה' הכל נעש' אך מפני גודל המרירות ותוקף הדינים שנכנסו במ"ט שערי טומאה ובאנו עד בחי' מרור גי' מות וכדי להוציאנו מתוך מרירת הזה היה צריך שיהיה הלילה הזה כיום יאיר כיום של שבת לעת תפלת שחרית בגודל אור כדי להסיר המות הרע הזה מעלינו:

ל״גה. ועל זה רמזו רז"ל (מ"ר שמות פ' ט"ו) א"ר שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום ע"ז במקום טנופ' ובמקום טומאה בשביל לגאלן משל לכהן שנפל' תרומתו בבית הקברות וכו' והוא לרמז כי באו ישראל עד בחי' מר כמות הוצרך להוציאם משם. ולזה הכוונה כתב האר"י ז"ל שיצ"מ הוא דוגמת בריאות העולם:

ל״דו. כי כן היה בעת הבריאה שהארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום ולגודל החשכ' הלז נמשך משורש הדין החזק. ע"כ ויאמר אלהים יהי אור שהוצרך להאי' פתאום באור שברא הקב"ה ביום הראשון שהיה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כדי להאיר אל תוך החושך הלזה ואח"כ חזר וגנזו לצדיקים שיהיה אדם עובד את ה' ולבקש זה האור ע"י עבודתו ואז ישיג את האור וכמו זה ממש היה במצרים שהאיר אור הגדול פתאום על נפשות ישראל ואח"כ נעשה כבראשונה וצוה להם לספו' שבעה שבועו' ולזכך עצמם כדי שיוכלו לקבל זה האור על נכון ביום החמשים. וידוע אשר יצ"מ היה בכח מדת הבינה כנ"ל שהוא יובל הגדול הרומזת לחמשים וע"כ נזכ' נ"פ בתורה יצ"מ להודיע בכח מ"י יצאו. וע"כ כדי לחזור להשיג זאת השלימות אחרי אשר עבר ביום הראשון הוצרכו להמתין נ' יום כדי שיקבלו קדושת זאת המד' על נכון וע"י עובדת' ומעשיהם כנ"ל:

ל״הז. ועל זה כתוב בכ"מ אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולכאורה היה לומר שהוצאתיך ממצרים. כי הוצאתם היה מהמדינה לא מהארץ ורמז לזה לומר ראה מאיזה מקום הוצאתיך מעומקא דבורא ארץ מצרים וארץ רומז לארץ הנזכר במעשה בראשית שהיה תוהו ובהו וחשך כמו כן הי' היציאה ממצרים וזה שאמרו המצריים ועלה מן הארץ הנה פיהם הכשילם וניבאו ולא ידעו מה לומר שאף אם יהי' בבחי' הארץ ג"כ יעלו והכל על ידי הופע' אור החירות והיובל ובז' נכון מאמר חז"ל (מ"ר שמות ג׳:י׳) ע"פ ועתה לכה ואשלחך אל פרעה אמר ר' אליעזר לכה ודאי הה"א שבסוף התיבה לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כי ידוע מעלת משה רבינו ע"ה שעלה עד הדרגא הזו כמאמר חז"ל (ר"ה כ"א ע"ב) נו"ן שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה וכו' וזה ענין מה שאמר בעל המסד' הגדה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו רומז על התגלות אור גדול הזה וזה אני הוא ולא אחר אני הוא לשון נסתר רומז על מדה הזו שהוא עולם הנסתר וע"כ האב אומר לו ויוציאנו ה' אלהינו משם ה' אלהינו מורה על יחוד העליון שם י"ה אור הבינה שרומז ע"ז ברמז כל הנשמה תהלל יה כנזכר למעלה ולגודל הארת אור הלז נתחז' האור הזה על החושך שהיינו שם בו להוציאנו משם וזה ביד חזקה ובזרוע נטויה כי הוצרך שם לבוא ביד חזקה גדולה להעלותינו מארץ הלז:

ל״וח. ואומר לו הנה לא תקשי לך על מה הוצרך לבוא שם ביד חזקה והלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו כי אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו כו' כלומר המניעה היתה מאתנו שכ"כ נכנסנו בטומאת זוהמת וקליפת מצרים עד שאלו לא הוציאנו משם באותו רגע כמימר' היינו נשארי' ח"ו תחת יד קליפ' הקש' שער הנו"ן של הטומא' שלא לצאת משם לעולם וע"כ הוצרך הקב"ה לבוא בכבודו ובעצמו לגאלינו וזה לא הוציא הקב"ה. הקב"ה דייקא הוא בכבודו ובעצמו את אבותינו אלו ממצרים כלומר אם לא גאל את אבותינו באותו רגע שוב לא היתה תקומה למפלתן ח"ו ואף הדור האחרון מבנים אשר ילדו להם שמה לא יכלו לצאת משם וע"כ הוצרך לבוא עליהם ביד חזקה גדולה לשבר כח הקליפ' הקשה להאיר בעצמו אור גדול אל תוך הקליפה להיות אש מלפניו תלך ותלהט סביב צריו וראת' ותחל הארץ חושך של הארץ כנ"ל והאלילים כליל יחלוף והוציאנו משם ביד חזקה: וע"כ לא תקשי לך על שינוי מעשינו שאנו עושין בלילה הזה כי בתחילה אנו מראין בהכוסות ובאכילת המצה ובהטיבול גודל הבהק' אור הנסתר אור החירות היובל הגדול שהוצרך להיות בעת צאת ישראל ממצרים עד שחזקה אור הזה על החושך של ארץ מצרים וגאל את אבותינו משם ולמען לא תקשי על מה הוצרך להיות שם יתרון אור הגדול הלז וביד חזקה ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וכשהיו במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף ראשי גייסו' כולן מלכים קשורי' כתרי' בראשיהם וקטן שבכול' הי' שר על שני אלפי' כמאמר חז"ל (מוב' ברש"י שם) שלח מלאכו אליהם בשעה אחת וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתי' הם וגייסות כדברי הכתוב (ישעיהו ל״ז:ל״ו) ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור וכו' עד והנה כולם פגרים מתים ועל מה הוצרך כאן להתגלו' אור גדול הלז ולבא בכבודו ובעצמו אליהם. וע"כ אנו אוכלין מרור להורו' שהגיע השיעבוד לבחי' וימררו את חייה' כלומר שעיק' המרירות הי' לחייה' של ישראל שהוא נפשם ורוחם ונשמת' והמה באו עד מות מספ' מרור בחי' קליפ' הקשה הנקרא מת מנא תבירא ומטבילין אותו בחרוס' זכר לטיט בחי' חמר הכתוב בתורה בחומר ובלבנים להורו' שהגיע החומריות לכל רמ"ח אברי הנשמה אותיות חמר. וע"כ הוצרך להיות יתרון אור גדול להאי' אל תוך הקליפה הקשה כדי להוציאם מן החושך הלז ועל זה מורה הטבול כי טבול עם ד' אותיות והכולל מספ' שם ב"ן שהוא בעולם העשי' מדור הקליפות להור' שעד כאן הי' צריך להגיע האור הלז וכן הי' ע"י הארת אור הנפל' הלז הי' גם בעולם העשי' בחי' היחוד והזיווג משא"כ בכל הלילות כנ"ל בשם הכוונת:

ל״זט. והגם שעל זה תגדל שבח הבורא ב"ה שהוציאנו מתוך החושך והרע הזה עמקי הקליפות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא והכל ברוב חסדיו ורחמיו הגדולים לא בזכותינו וע"כ אנו עושין זכר לשני הדברים הגאול' והצר' כדי להיות ניכר יתרון אור מן החשך כמבואר:

ל״חי. ועוד ירצה באומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' היינו וכו'. ע"ד שאמרתי טעם למה שקבעו שירת הים לומר אותה בכל יום בתפילת שחרית והוא כי הנה כתיב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וגו'. וידוע שכ"מ שכתוב במקרא עד היום הזה הוא עד כל ימי עולם ובכל עת שקוראין הפסוק עד היום הזה הוא עד אותו היום ולא עד זמן הראשון שנכתב בו עד היום ומהראוי לומר גם כאן כן שבכל יום הקריאה יהי' קאי על היום ההו' לומר שבאותו היום היתה הישוע' ולכאורה אין שייך זה כאן כי פעם אחד נקרע הים לפנינו ולא בכל יום:

ל״טיא. והענין הוא כעין מה שכתבנו (בשורש הרביעי ענף ב') בענין תפלת אברהם על אנשי סדום שאמר אולי ימצאון שם ארבעים וחמשה וגו' כלומ' אולי בדרך מציאה ראיה שתראה שעתיד לעמוד מהם צדיקים כ"כ ובזכותם ינצלו המה ואם לא תעשה כך אז והיה כצדיק כרשע ע"ש והאמת הוא כן כי הנה הכל גלוי וידוע לפניו ית' מביט לסוף דבר בקדמותו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות ואין מוקדם ומאוח' לפניו ית' וזה חסדו וטובו עמנו ועם כל בריותיו שדן את האדם לזכות ומזכי' לו כל צדקותיו שעשה ושיעשה עוד הוא וזרעו וזרע זרעו עד עולם ואם ימצא לו בכל הדורות שיעמדו מאתו אשר יהי' עובד את ה' בשלימות ינצל הוא בזכות זה כמאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' ל') ר' ברכיה ור' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב משל לאחד וכו' עד כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וצפה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו אמר כדאי להנצל בזכות יעקב הה"ד כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם ואך לחובה אין דנין את האדם אלא לפי שעתו כמאמר רז"ל ע"פ באשר היא שם עכשיו צדיק הוא וכו' והובא בדברינו שם ומכש"כ בכללות ישראל שכשרצה הקב"ה לעשות עמהם להעבירם בתוך הים בחרב' כדי לקבלם להיות לו לעם ודאי שהי' מצטרף זכותם וזכות כל הדורות שיעמדו מהם וראה כל העבדות ותורה ומצות שיקוים מאת עם ב"י בכל יום ויום שיהי' מאז ועד עולם גם דברי השיר' מה שיאמרו ב"י בכל יום להודות לשמו על מה שגז' את הים סוף לגזרים וקמו כמו נד נוזלים וזכות כולם עמדה להם להושיעם אז בעת ההיא וע"כ אנו אומרין בכל יום ויושע ה' ביום ההוא וקאי ע"כ יום ויום שגם זכות היום הזה היה אז לפניו מה שיקיים ע"י התורה והמצות ולומר שירת הים לפניו להללו ולשבחו ולספר הודו וגם ע"י היתה הישועה וע"כ ויושע ה' ביום ההוא עם יום הזה ממש היתה הישועה ואומרין השיר' כי כל זה הי' לפניו בעת ההוא מה שעתידין אנו לומר השיר' בכל יום ולכוונה זו סידר כאן בעל ההגד' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים א"כ הי' מוכח שאף בהצטרפות זכות כל העומדים מאת' עד סוף כל הדורו' עם זכותם לא הי' כדאי להוציא' ממצרים וכש"כ זכות עצמינו לבד בלא הצטרפות זכותם ובודאי הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים ואמר ואפי' כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התור' כלומר שזכינו לבא לבחי' החכמה והמדע ומבינ' אנו בגודל אור המאי' עת' בליל הפסח ולכאור' היינו מחוייבים לספר הכל בשבח גודל אור המאי' הזה ולעשו' כל העשיות בלילה זה רק לרמז על אור הגדול הלז כדמיון שאנו עושין הכוסות והמצו' והטיבול אעפ"כ מצוה עלינו לספר גם ביציאת מצרים מצר ים מה שהי' בחי' ים הרומז על זו"נ בדוחק מצר הגרון כמ"ש בכונת וגם על זה ראוי להיות עינינו פקוח' לספר בגודל המצר הלז ולעשות דברים הרומזים על גודל המרירות והחושך ושהוציאנו משם כדי לידע על שהי' נצרך ליתרון אור הגדול הלז ועוד שיגדל שבח הבורא בזה כשנספ' גודל הצרה והצוקה שהיינו משוקעי' בתוכו וזה שמרמז על שני הטעמים אלו א' שמצוה עלינו לספר ביצ"מ לידע על מה שהיה צריך ליתרון אור כנ"ל ועוד שכל המרבה לספר ביצ"מ את גודל החושך שהוציאנו ממנו ה"ז משובח זה רומז על הקב"ה ע"ד זה אלי ואנוהו וכדרך הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה ה' וע"כ ה"ז משובח שהקב"ה משובח יותר לפי רבוי הסיפור של יצ"מ שכל מה שהחושך גדל' שם לו נאה לשבח יותר אשר גאלנו וגאל את אבותינו משם מאפילה לאור גדול ולבחי' זו אנו אוכלין המרור להראות אשר הפליא חסדו עמנו לתת עלינו אורו הגדול להמתיק את המר כמות הקשה שהיה עלינו ובזה נתרבה שבח וגדולה להבורא ית' ומתורץ קושיות הבן השואל על נכון:

מ׳יב. ולזה הביא מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבא תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית פי' שכ"כ הבינו והמשיכו עליה' את גודל האור הגנוז הנפלא שמאיר בליל הפסח עד שאפי' תלמידיה' הרגישו במוחין של אור הגדול הלז ואמרו רבותינו שהגיע עתה בליל זו זמן קריאת שמע של שחרית כי הבהקת זה האור אינו רק בשחרית שבת כאשר בארנו למעלה ותמהו עצמן על מה שנשתנה הליל' הזו מכל הלילות והאור מאיר בה כמו בזמן שחרית שבת שהוא מדת הבינה מקום החירות והיובל הגדול ורמזו בדבריה' שכוונה על זו הבחי' בלשונם כי שמ"ע של שחרי"ת עם האותיות היא מספר השו"ה עם תפל"ת יו"ם שב"ת חושבנא דדין כחושבנא דדין כי התגלות עיקרית זאת המדה אינו מתגל' כי אם לעת תפלת העמידה של שחרית שבת ואף שהזכירו בדבריהם זמן ק"ש הוא לפי שבעת הק"ש נפתחין ההיכלין דרחימותא ממדה זו כאשר הבאנו לעיל ואך עיקר הדרגא אינו מתגלה כי אם בעת תפלת העמיד' וע"כ רמזו בלשונ' למספר תפלת יום שבת ואם זה הי' בתלמידיהם מכש"כ הם בעצמם שודאי הבינו והשכילו בהופעת האור גדול הלז אעפ"כ היו מספרים ביציאת מצרים פי' ביציא' של מצרי' כנ"ל ועוד כל אותו הלילה שספרו בכל העשוי באותו הלילה אף אכילה המרור והחרוסת בהכל ספרו ונתנו זמירות שירות ותשבחות וברכות והודאות למלך אל חי וקיים מכל הבחינ' שעשו בלילה הזה והכל להורות על הצטרכות האורה הלז ושיעלה קילוסו של הקב"ה מזה במה שהוציאם מאפילה לאור גדול מבירא עמיקתא לאגרא רמא הכל כנאמר בדברינו:

מ״איג. וזה רמז הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור כלומר מה מעלות גדולות הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור שני הפכים ואך להורות כי הגיע האור הגדול עד המרור בחינת מות אף שם האיר האור בלילה הזה ומשניהם יעלה שבחו של הקב"ה לשבח אותו בבחי' המרור כמו בבחינת המצה. וכן עשה הילל בזמן שבית המקדש הי' קיים היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד הכל לרמז על הגדלות אף במדריגות התחתונות ואשר משניהם יתגדל שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמו שברא:

מ״ביד. וגם רמז הגיענו הלילה הזה כי ידוע מדברי הזוהר שלילה בה"א מורה על בחי' כשהיא מקבל' השפע' מדכר כי ליל בלא ה"א הוא מבחי' נוקבא לבד וזה הגיענו הלילה הזה שזאת הלילה מאיר בה מאור הקדושה אשר הוא מבחי' היום שהוא דכר ונעש' לילה הזה לילה בה"א וזה לשון זכר לרמז שהוא מקבלה עתה מבחי' אור המאיר ביום וזה שאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כי אמרו שאין אנו משיגים האור בלילות מבחינת אור דכורא הנקרא יום ודרשה בן זומא למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך וכל לרבות הלילות שאף בלילות מאיר אור הדכורא מבחינת היום וחכמים אומרין פי' שחכמים מוסיפין בדבריהם לומר שאף לעתיד לא יבוטל האור המאיר בלילה הזה נגד אור הגדול שיהי' אז וזה להביא לימות המשיח שגם אז יאיר אור הזה מצד מעלת גדולתו ומאחר שאור זה גדול כ"כ ע"כ ליל' כיום יאיר להשיג בה השגת הקדושה של יום ע"נ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כי כיום יחשב:

מ״גטו. ועם דרך זה יובן מקרא כתוב במגילת אסתר. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור ומלשונו משמע דבא לתרץ איזה קושי' מה שהיה קשה על קריאת השם פורים ואמר כי ע"כ נקרא שמו פורים ומה היה קשה לכאורה על שמו. אמנם הנה כ' האר"י זלה"ה על ענין פור שהפיל המן הרשע וזה תמצית לשונו וא"ו הוא הז"א ופר רמז על בחינת הגבורת הנמשכין מפ"ר דינים הידועים והוא ברשעו גרם שיסבבו הגבורת האלו את הז"א ונעשה פור ולכך חשב לתלות את מרדכי וכו' עד ואותיו' מ"י שבבינה השתתפו לז"א להפך קללה לברכה ונעשה פורים ע"כ וזה שהי' קש' על קריאת שם הפורים. כי מאחר שכבר נמתקו דיני ז"א ע"י ההשתתפו' עם מ"י שבבינ' ויצא הוא"ו מביניהם למה יקר' עוד בלשון שהיינו בו בצר' אחר שהית' לה' הישוע' ופור המן נהפך לפורינו על מה נזכר שם הפור שהי' רוצה המן הרשע להרע לנו. ואך הטעם היא כאשר כתבנו שבעת הישועה אנו צריכים להזכיר גודל החושך וצרה וצוקה שהיינו בו ומכל זה גאלנו הקב"ה ויגדל שבחו בזה כנאמר. וזה שאמר ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור ע"כ על כל דברי האגרת הזאת וגו' ואשר קימו וקבלו היהודים עליהם להיות עושין את שני ימים האלו וגומר כלומר כיון שאנו רוצים להזכיר בכל שנה דברי האגרת הזאת ולשבחו ולפארו על כל הנסים והנפלאות שעשה לנו. אנו צריכים להזכיר גם הצרה שהיינו בו וע"כ קראו פורים להזכיר גם הפור שהפיל המן וכ"כ היינו בצרה ואעפ"כ פור המן נהפך לפורינו והכל בחסדי אל וברוב גדלו:

מ״דטז. ומכל זה שבארנו לך עד הנה תראה ותבין גודל הפלאת מעל' זו. מה שאנו זוכים שמתגלה עלינו מדה הזאת דרגת הבינה בעת התפלה שחרית של שבת הנקראת בית כמבואר בדברינו למעלה והוא לנו שמחה גדולה לאין קץ. וכשאנו רוצים לשבחו ולהללו על זה בפינו. אנו צריכין להזכיר תחלה מהות שהיינו בו מקודם. בכדי שיהיה ניכר יתרון אור הטוב' הלז כנאמר בכל דברינו לכן אחר אמירתינו שמחתי באומרים לי בית ה' נלך להורות שיש לנו שמח' גדולה במה שהביאנו המלך חדריו בית המלך. אנו אומרין לפניו אף שבאמת עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ירושלים הבנויה כעיר שחובר' לה יחדיו כלומר הן שם הקב"ה חלקינו ושורש נשמותינו בירושלים. והמקום ההוא משובח מאוד כי ירושלים הבנוי' בעת שירושלים היא בבנינה. מעלתה גדלה שהיא כעיר שחובר' לה יחדיו שמכוונת נגד ירושלים של מעלה ונמצא כשהיו רגלינו עומדת בירושלים של מטה גם שם ראינו אור גדול אור בהיר בשחקים מבחינ' ירושלים של מעלה שהוא מדת הבינה כידוע. ולכאור' לא גדל' מאוד מעלת השבת במה שבית ה' נלך. אך לא כן הוא כי שם עלו השבטים שבטי יה כלומר בעת שעלו השבטים שם לבית ה' אז נקראים שבטי יה ששם זוכין להשקאת מים מימי המקור המתוקים ונפלאים בבחינת יה שהוא המקור מים חיים המחלק לכל הצנורות שתחתיו. משא"כ כשאנו עומדין בירושלים אנו נעשים בבחי' מרכבה למרכבה כידוע שהי"ב שבטים שבמלכות הם מרכבה לי"ב גבולי אלכסון שבת"ת והי"ב גבולי אלכסון שבת"ת נעשין מרכבה לאו"א שהם אותיות י"ה משא"כ בשבת מפורש בכוונת אל אדון וז"ל אך כשבוטשין א"ב בש"ת יוצאין י"ב תיבות נגד י"ב שבטים נגד ו"ו קצוות דבינה לכן אותיות ש"ת שיט' א' מן ו' תיבות הרי י"ב וסך כולם דא"ב וש"ת הם כ"ב והם כללות כ"ב אתוון דבינה. הרי לפניך שהי"ב שבטים זוכין לעלות אל מדת הבינה ונקראים שבטי י"ה וזה עדות לישראל להודות לשם ה' על זה שהחיינו והגיענו למקום הקודש הלז:

מ״היז. ומאחר שהתחיל לדבר בשבח ירושלים שלמט' הולך ומסיים ג"כ בשבחה. והוא ע"ד המשל שאמר הרמב"ן ז"ל בעת שבא לשערי ירושלים וראה שגם עתה בחורבנה יש בו השפעה רב' ועשירות מופלג לאומות העולם היושבים בה וסוחריה שרי' כנעניה נכבדי ארץ ותגדל צערו למאוד ונפשו בחלה בו על ראותו שנותנת ברכתה והשפעתה לבחי' החיצונים וזר יערב בשמחתה. נפל על פניו וצעק בקול מר ואמר ירושלים ירושלים הן אמשול משליך לאשה המניקה את בנה יחידה החביב עליה למאוד מחלב שבדדיה ולפעמים חלה הבן החביב הלז ולא הי' יכול להניק מטוב החלב שבדדי אמו. והיתה אמו יראה פן תיבש חלבה חלילה בימים האלו של חליות בנה ולא יהיה לה במה להניקו בעת שיתרפא מחליו ויבריא כי יבשה וגם צמקה דדיה בימים האלו. מה עשתה לקח' תינוק נכרי לבית' על ימים האלו והית' מניקתו בכדי שלא תיבש חלבה ויהיה לה במה להניק בנה בעת שיבריא ולפעמים כשלא תשכח ילד נכרי להניק לוקחת כלב ומניקה אותו בזמן הזה כדי שלא תיבש החלב ולא כן תעשה אם ח"ו ימות בנה לא תתן חלבה לילד הנכרי ומכש"כ לכלב רק תניח שתיבש חלבה ותצמק דדי' וכך אתה ירושלים עיר הקודש כשהיו בניך אלו ישראל עומדים על טוב בריאותם חיות הנפשות היית מניק להם מטוב השפעתך ועתה כאשר נחלו בניך ואינם יכולים לקבל רוב טוב מאתך כמאז אתה מוכרח לתת אתה ברכתך והשפעתך לאומ"הע ולבחי' הקליפות כלבא בישא כמבואר בזוה"ק תרומה מובא בדברינו למעלה (בשורש החמישי ענף ד') שעתה עביד סעודתא לכלבא ע"ש כדי שתהי' ההשפעה שלימה בעת שיחזרו בניך על בריאותן ויבואו בניך לדביר ביתך ויוכלו לקבל ההשפעה מאתך תשפיע להם מטובך ומברכתיך יבורך עמך בית ישראל כדמיון האשה הנ"ל:

מ״ויח. וזה שהיה מקונן ירמיה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס כלומר שגם עתה היא רבתי בגוים שיש בה רבתי עם ושרתי במדינות שהוא כשר לכל המדינות וזה הכל כי היתה למס שמוכרחת ליתן החלב אף לכלב כי למס הוא כלב כמאמר רז"ל (שבת ס"ג ע"ב) ע"פ למס מרעהו חסד שכן בלשון יוונית קורין לכלב למס והכל כדמיון שלא תיבש החלב כדי שיהיה לה להניק בעת שישובו ישראל על אדמתן:

מ״זיט. ולזה אמר דוד המלך ע"ה נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו כלומר שאני שומח מאוד כשאני רואה עתה בעת הגלות שדגנם ותירושם רבו. שמזה ידענו בבירור שבעזרתו ית' יחזור עוד לנו וירפא אותנו מנגע העונות ונקבל הענקתו והשפעתו לטובה ולברכה שאל"כ היה כלה ונפסק ח"ו ההשפעה וברכה בדמיון האש' כשח"ו מת התינוק תצמוק דדיה ותיבש חלבה וכשאנו רואין שדגנם רבו ודאי שהוא למענינו כדי שאנחנו נקבל טוב השפעה בעת בריאותינו וע"ז אמרו חז"ל (מובא למעלה שם) אין טובה בא לעולם אלא בשביל ישראל כי כל הטובות שבאין לעולם הכל בשביל ישראל כלומר שהוא דרך ושביל לישראל לקבל כל טוב בשובו אל נוהו וזה שאמר הכתוב (ירמיהו א׳:י״א) ויהי דבר ד' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיה ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ד' אלי הטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו ויהי דבר ה' אלי שנית לאמר מה אתה רואה וגו' עד כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה נאום ה' ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלי' וגו' ולשון הטבת לראות אין לו פי' כי לא הי' רוא' כ"א מה שנראה לו מאת המקום ומהו הטבה שלו גם ענין ונתנו איש כסאו אין לו שחר ומה ענין כסאות המלוכה לשעת המלחמה והי' לו לומר שיצורו עליה האויבים וכדומה ויתכן לפי הנזכר כי מה שאמר לו הטבת לראות פי' שטובה ראה כלומר הנה ראית הטובה לישראל. והוא ע"פ מחז"ל (גיטין פ"ח ע"א) דרש מרימר מאי דכתיב וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו משום דצדיק ה' אלהינו וישקוד ה' על הרעה אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת דכתיב בי' בגלות יכני' החרש והמסגר אלף. חרש שבשע' שפותחין נעשו הכל כחרשין מסגר כיון שסוגרין אינן פותחין וכמה אלף עולא אמר שהקדים ב' שנים לונושנתם ופרש"י גלות צדקיהו חרבות ירושלים שגלו כולם גלות יכניהו הוא יהויכין קדמה לגלות צדקיהו י"א שנה וזו היה צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיהו לבבל בעוד שחכמי גלות יכני' קיימין שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה דכתיב בהו החרש והמסגר אלף עולא אמר היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמישים דהיינו ב' שנים קודם ונושנתם דהוא בגי' ח' מאות וחמישים ושתים ואם שהו עד ונושנתם הי' מתקיים בהם כי אבד תאבדון הרי שמה ששקד ה' על הרעה להביאה קודם היה טובה וצדקה גדולה מאת האל ב"ה וע"ז אמר לו הטבת לראות כי שוקד אני על דברי כי מה שאני ממהר להביא עליהן הוא טובה גדולה להם ולזה אמר ויהי דבר ה' אלי שנית לאמר כלומר עוד נבואה כמו כן כי שנית הוא ששוה להקודם ואמר לו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים פי' שיהיו בה כסאו' המלוכה והוא עבור שיהי' בה השפעת כל טוב לאומה"ע וזה היא טובה גדולה לישראל כי נתת שמח' בלבי מעת דגנם ותירושם רבו שמז' נדע שקרנינו ירום ונשא למאוד וזה שאמר כאן בשבח ירושלים כי שמה ישבו כסאות למשפט פי' אפילו בעת המשפט נתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים ומזה מוכח שיהי' כסאות לבית דוד שתתגדל המלוכה ודוד עבדי מלך עליהם שאל"כ לא הי' שם כסאות למלוכה עתה ואמר שאלו שלום ירושלים כלומר אף עתה בעת החורבן ושלות האומות תשאלי ותדרוש בשלומה כי מזה נראה שישליו אוהביך שיהי' בה שלוה לאוהבי ה' יהי שלום פי' שבודאי יהי' שלום לישראל ואימתי בחילך בעת שתהי' בכחך שתוכל להניק חלב השפעה ושלום יהי' לך בארמנותיך בעת בריאתך וחזקך כי ארמון הוא לשון חוזק וכח כמו בוחן וארמון והקב"ה אומר למען אחי ורעי אלו ישראל שנקראו אחי ורעי' למענ' אדבר' נא גם עתה שלום בך שיהי' גם עתה בך שלום לאומה"ע והכל לטובת ישראל כדי שלמען בית אלהינו אבקשה טוב לך שאוכל לתת הטוב אור הגדול לך בעת שיבנה בה בית אלהינו הכל כאשר בארנו:

מ״חכ. נחזור לענינינו ששורש נשמת ישראל עלה למעלה עד בית ה' להיות נקראים שבטי יה שאנו נעשין מרכבה לשם י"ה ועי"ז אנו מקבלין נשמות חדשות בבחי' כל הנשמה תהלל י"ה:

מ״טכא. ובזה יובנו עוד דברי הגמרא שהבאנו למעלה (בשורש החמישי ענף ג') מה שאמרו שבת ניתן בצנעא לישראל וכו' עד נשמה יתירה לא אודעינהו וחוץ מה שכתבנו למעל' בפירושו. גם בזה יובן כי ידוע אשר אור גנוז אור נוגה אור מופלא הלזה נקרא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית כי הוא משומר מכל מגע נכרי. ולא שזפתו עין רואה מכל בחי' הרע והס"א וזר לא יקרב אלי' כי קודש הוא להם. ועל המדה זו נאמר עין לא ראת' אלהים זולתך והיא מקום החירות והיובל וחירות מיצ"ה ומכל כתות הרעים וכולם מתפחדין ומתחבאין ובורחין ומחשיך עיניהם מראות באור הגדול ההוא וקדושת אור מדה הזו אי אפשר כלל בשום אופן לשרות על אומה"ע אף אם היו שומרין השבת וכל המצות כי עיקר חיותם הוא מבחי' הרע וחיית הארץ שהיתה בבחי' תהו ובהו וחשך כמ"ש בדברינו כמה פעמים ולא היה יוכל לשכון אור הקדוש הזה בתוכם כלל. ומעולם לא היה זוכה שורש חיותם לבוא לעלו' למעל' עד בחי' הזו כי זר לא יקרב אליה. משא"כ נשמת ישראל חלק אלוה ממעל להם ראוי וראוי לעלות לגבוה כזו ושיוכל אור הזה להופיע עליהם ואין לאחר חלק בזה. וע"כ נשמה יתיר' דרג' נשמ' שהוא מבחי' מדה הזו זה לא אודעינהו לאומה"ע כי לך לך אמרין לחזיר"א סחור סחור לכרמא כרם י"י צבאות לא תקרב כי אם לישראל עמו נתנו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחר והבדיל' לחלקו חלק י"י עמו ישראל חבל נחלתו ובזה החבל הם עולין מדרגא לדרגא עד מקו' מדה זו בעת תפלת העמידה של שחרית שבת קודש:

נ׳כב. וזה שאנו אומרין בתפלתינו ולא נתתו ה' אלהינו לגויי הארצות. ולשון ולא נתתו אין לו פי' כי הקב"ה הופיע מהר פארן וחזר על כל אומה ולשון ורצה ליתן להם והם לא רצו לקבלה ואיך שייך לומר בכזה ולא נתתו אכן ירצה לפי דברינו הנאמרים למעלה. וע"פ מה שמבואר בפרדס (שער הכנויים כינוי שבת) ששלשה שבתות הן כי ליל שבת הוא יחוד יסוד ומלכות ונקרא שבת וביום שבת הוא יחוד ת"ת ומלכות ובו נכלל כל הששה קצוות וגם זה נקרא שבת. ובהיותן שניהם ביחוד עולין להתעטר במדה הבינה והוא שבת הגדול וזה מרומז בתיבת שבתון כי שבת מורה על מלכות כשמתיחד' ביסוד והו' ו' שבשבתון מורה על התיחד' עם ת"ת ונכלל בו ו' קצוות. ונ' שבשבתון מורה על יחודם עם בחי' הבינה שהוא מקום החירות והיובל בחי' נ' שערי בינה ולזה אומרין ולא נתתו פי' בחי' השבת הזה שאנו עתה בו בתפלה זו לא ניתן כלל לגויי הארצו' כי כבודי לאחר לא אתן ולא הנחלתו כלל לע"א אף בעת שחזרת על כל אומה ולשון להנחילם התורה ובכללה גם מצות שבת כמאמר רז"ל שם לא נתן להם בחינה הזו ונשמה יתירה לא אודיענהו כלל כי אם לישראל עמך נתתו באהבה בחינת י"ה מספר באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת שבחרת בם בבחי' אשר הרומז לבינה המאשרתנו כידוע מכתבי המקובלים גם בם הוא נוטרקון מדת בינה ורק לעמך ישראל נתת בחי' מדה זו בכל אשר נאמר ומבואר היטיב בכל דברינו למעלה:

נ״אכג. ועוד אמר ובמנוחתו לא ישכנו ערלים דהנה אמרו רז"ל (סנהדרין נ"ח ע"ב) אמר ר"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמ' יום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפי' שני בשבת ופירש"י לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשם חובה קאמר שלא יכוון לשבות בשבת אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום אחר אם עשהו לעצמו כמו שבת ולהבין טעם התורה בזה לאסור להם אפי' שביתת יום אחד כי הנה גבי שבת כתיב ושמרו בני ישראל את וגו' לעשות את השבת לדורותם. (ורז"ל ילקוט רמז תש"ן בשם תנא דבי אליהו) אמרו נאמר ועשו להם ציצית לדרותם אין לדרותם אלא לדור תם תם מגזל תם מגילוי עריות תם משפיכות דמים והמ"א בסימן כ' ס"ק ג' הפליא על מאמרם זה מאי בעי הכא לגבי ציצית לומר שהם תמימים מג' עבירות הללו. ועיין שם מה שכתב בישובו. וגם אנו נאמר בזה הלדורתם שכתב גבי שבת שיהי' שייך לומר בו לדור תם מג' עבירות אלו כי הנה אמרו (אבות פ"ב משנה ב') שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון פירוש כשעוסק בתורה משכח לעשות עון וגם כשיגע בדרך ארץ מחמת הטורח שעליו נשכח ממנו לעשות רע משא"כ הבטילה מביאה לידי זימה כמאמר רז"ל (כתובת נ"ט ע"ב) והנה הקב"ה צוה לישראל שישבתו ביום השבת ויהי' להם יום מנוחה בכל שבוע ולא חשש להם שהבטלה יביא אותם לידי עבירות לזימה או כדומה אך בטח ה' במדת התמימות שבהם שלא יעשה כן בישראל לבוא ח"ו בשבת קודש לידי עבירות שהבטילה מביא' משא"כ באומות העולם אם הי' להם מנוח' היו באים לידי עבירות וזה חומס ממון וזה חומס נפשות מעריות. וע"כ אמר הכתוב לעשות את השבת לדרותם לדור שהוא תם מן הגזל ועריות ושפיכות דמים להם נאה ויאה ליתן להם מנוח' ביום השבת ולא כן באומות העולם. וע"כ הזהירם יום ולילה לא ישבותו שלא יהי' להם מנוח' לעולם ואף בימות החול אסר להם שיעשו למו מנוחה כמו בשבת כי מתוך זה ודאי שהבטילה יביא אותם לעבור על אלו שלש עבירות שנצטוו גם בני נח עליהם כמ"ש (ברמב"ם פ"ט מהלכות מלכים הלכה א'). זה שאנו אומרין ובמנוחתו לא ישכנו ערלים שאף בפשטות המנוח' שבו אסור לגוי' לעשות דוגמתו אפי' בימות החול כי יום ולילה לא ישבותו ואולי ע"י הטורח והיגיעה יהיו נזהרים בז' המצות שלהם. והנה אמרו חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תתק"ח) בענין בן סורר ומורה. ד"א בשביל שאכל זה ממון אביו יהרג. אמרת בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו הגיעה תורה לסוף דעתו סוף שמכל' ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוציא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימו' חייב ע"כ וע"כ גם כאן גבי גוי ששבת כיון דסופו להיות עובר על שלש עבירות החמורות שהי' חייב מיתה עליהם לכן חייב מיתה תיכף ונידון ע"ש סופו כבן סורר ומורה:

נ״בכד. ובזה אפשר לבאר דברי הרמב"ם ז"ל (שם פרק ט' הל' ט') שכתב וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה וכו' ואם עבר ושבת מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג ולא די שדבריו סותרים את דברי הגמ' שאמרו בפירוש חייב מיתה ונדמה לכל החייבי מיתות אף סותרין לדברי עצמו כי קודם כתב שהוא חייב מיתה ואח"כ כתב שאינו נהרג ואם אינו נהרג האיך הוא חייב מית' ואם לומר מיתה בידי שמים היה לו לפרש כן ולא לסתום וכבר תמה על זה בעל הכסף משנה עיין שם ולדברינו אפשר שנכונים דבריו כי מאחר שטעם חיוב מיתה הוא כי נידון על שם סופו כבן סורר ומורה ושם עיקר הטעם הוא אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. והוא כי חס הקב"ה על נפשות ישראל שהם חלקו חלק אלוה ממעל שלא יטמאו עצמם בזוהמת העבירות וכיון שגלוי וידוע לפניו ית' שבודאי יבא לזה ויהיה נהרג אח"כ ע"כ מוטב שימות זכאי בעוד שלא נטמא נפשו כ"כ. וזה הכל הוא בישראל ולא באומות העולם כי משגיא לגוים ויאבדם כאשר כתבנו (בשורש הששי ענף א') וע"כ למה ימיתו עתה נמתין עד שימות חייב ולא זכאי וע"כ אמרו חייב מיתה כלומ' שהוא בזה חייב מיתה כי בודאי יבא מזה לחיוב מיתה אבי אינו נהרג תיכף כי אין בו זה הטעם של ימות זכאי וגם למה ימות זכאי מוטב ימות חייב כן יאבדו כל אויביך ה' ובאבוד רשעים רנה. וזה הכל הוא אחר שחזר הקב"ה עם התורה ולא רצו לקבלה חייבין מיתה על שמירת השבת ולא כן אם היו מקבלין את התורה גם השבת הי' בכלל ואך נשמ' יתירה הוא מעלת אור הבינה מקום החירות זה לא אודעינהו ורק לישראל עמו ניתן גם עתה בכל שבת לעת תפלת שחרית כאשר בארנו בכל דברינו הנאמרים למעלה:

נ״גוכל דברינו הנאמרים ומבוארים בשורש הזה רמז לנו המלך ה' בקריא' השם שבת שהוא נוטריקון שב"ת ב"בית ת"עלה גם ש"תים ב"ו ת"עלה גם בהיפך אתוון ב"זכות ש"בת ת"ורה ת"מצא הכל להורות על הנאמר שבשבת אנו עולין אל בית המלך מלכו של עולם ואנו נקראים שבטי י"ה ואין לנו כ"א שתי מדרגו' ולא כבחול שאנו נעשין מרכבה למרכבה וגם כי בזכות השבת יזכה אדם לאור תורה כנא' בדברינו. אשר על כן קראנו השורש הזה בשמו הנרמז עליו למען יהיה לך לאות ולסימן לזכרון דברים שבכל השורש הזה. והי' אם כן תעשה הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו אור יאיר לך על נפשך ורוחך ונשמתך ושורש חלקך בעולמות עליונים מקדושת שבת הגדול אשר נרמז בו כנ"ל וש"מחת ב"ית ת"מצא שתמצא בלבך גודל שמחה ונחת במה שזכית עלות לבית ה' ובזה נשלם מה שהיה רצונינו לבאר לזה בשורש הזה:

נ״דסליק שורש השביעי. באור תורה נשאתי דעי. מקום החירות והיובל לעם ה' בהשמיעי. אל ה' אתחנן. ישלח את פודינו אך לא בעי: