סדורו של שבת, חלק א, שורש השביעי א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh VII 1

א׳גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך

ב׳שורש השביעי זה שמו. נאה לו שבת בבית תעלה

ג׳יבואר בו ענין התעסקות התורה ועשיות המצוה שיהי' על אופן שלימותן הנאות להם. ואז יהי' עשייתן רצויה לפני מי שאמר והיה העולם. ויתבאר בו הפלגת מעלת גודל האור' ששורש נשמת ישראל עולה לשם בעת תפלת שחרית ביום השבת ומתוכו יבואר קצת ענין סיפור יצ"מ: ובו שני ענפים

ד׳ידבר בביאור חיות הנשמה שבכל מצוה. והחיוב עלינו לעשות כל המצות בגוף ונשמה שבו: ויבואר בו ענין אוריאן תליתאי שאמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) לפרש איך שלימוד התורה נחלקת לשלשה פנים. ובו יג עלים:

ה׳א. אתה הראת לדעת בכל דברינו בשורש הקודם. בגדולת מעלת השבת שמחמת גודל אור המאיר בו ניצול האדם מכל רשימות הס"א. והוא הדרך שארז"ל כיון שהאיר היום ניצול מכולן כי תיכף בהאיר ויפוח היום הלא נסו הצללים כל אותן החופין על השמש להיותן צל. והוא רמז אל קדושת השבת הנקרא יום כדרך וביום השבת שמחמ' תוקף אור היום הכל בורחין ונס יגון ואנחה וכל חיתו ארץ כאשר תזרח השמש דשבת יאספון ואל מעונתם ירבצון ועל אור כזה רמז דוד המלך ואמר ה' אורי וישעי פי' שהאור בעצמו הוא הישע שלי מחמת שמצד פחד האור נסתלקו כל המריעין לאדם וכיון שנסתלק המריע אז מורא לא יעבור על ראשו ועבר היראה והפחד וע"כ ממי אירא. משא"כ בהצלת הנר שאמרו רז"ל נזדמן לו נר ניצול מן הפחתים ומן הברקנים. וזה הוא ע"י הבטת האדם עם נר במקום שהולך ורואה הפחתים וברקנים ושומר עצמו מהם וצריך להנר ג"כ שמירת האדם שישמו' עצמו מהפח שלא יפול בו ע"י אור הנר שבידו. אבל מעלת אור היום שעל ידו ניצול מחיות רעות ומליסטי' האור עצמו הוא שמכלה ומסיר את ההיזק מן העולם וא"צ כלל לשמירת האדם כי מהמאור עצמו נעשה השמירה כי בהאיר היום כל חיתו ארץ אל מעונתם ירבצון ממילא מחמת הארת היום וזה שאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו וגומר עד לדעת כי אני מקדשכם שאני ה' היא המקדש ומעביר עליכם כח אורי המתנוצץ עליכם בזה ומעביר מכם כל כתם ושמצה ומקדש אתכם ע"י תוקף אור המאיר לכם:

ו׳ב. ועתה באנו לדבר במעלה על מעלה בבחי' זו בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם והוא כי הנה ידוע שתכלית ועיקר לימוד התורה ועשיות כל המצות להיות עושה אותן בשלימות בגוף ונשמה כאשר הזכרתי מזה (בשורש הג' ענף א') ועתה באתי לפרש ולבאר ענין בחי' הזו מה הוא ואופן הכוונה ודביקות ה' אשר בה ותחלה נבאר בנתינת טעם הטוב על מה שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ושאר תורה תרי"א מצות צוה לנו משה מה נשתנה אלו השני מצות מכל מצות התורה להשמיעם לנו בכבודו ובעצמו משא"כ בשארי המצות כמאמרם ז"ל (מכות כ"ג ע"ב) והנה על דרך הפשטו' וטעם הנגלה הוא עבור כי אין בשום מצוה ממצות התורה שיצא מכלל הזה שהטעם שבה וכוונה הפשוטה על עשייתה הוא עבור אותן השתי מצות אנכי ולא יהיה לך כמשל מצות סוכה הנה טעם הפשוט שבה להכניס עצמו ראשו ורובו בתוך צל הסוכה לישב להסתיר ולחסות עצמו תחת צל שמו הגדול הויה ואדני מספר סוכה. לקבל עליו בזה אדנותו ואלהותו י"ש לעשות רצונו בכל אשר צוהו. ושלא לצאת החוצה לישב בצל דפנות הרומז לשרי האומות בל יקרב אל אהליהם ומשכנותם ומצות לולב מורה על שיש בו ארבעה מינים נגד ארבע אותיות שמו יתברך הויה ומנענע לארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה כדי להמליכו ליחדו במעלה ומטה ובארבע רוחות להעריך ולהרביץ קדושתו בעולמו ולהכניע עי"ז כל הרע והס"א הסובבין בעוה"ז ומצות תפילין מורי' ע"ש שיש בהם יחוד שמו שהוציאנו ממצרים ויכלתו בכל העולמות ויש לו כח בעליונים ובתחתונים לכן ראוי לקבל עליו עול מלכותו וארבע ציצית על כנפי כסותו רומזים כל אחד לה' אחד כידוע ומנין הכריכות להיות נזכר בה' בכל רוח שיפנה וכן בכל מצוה ומצוה ממ"ע כולם באו למען הודיע לאדם ממשלת הבורא עליו לחסות תחת כל כנפי השכינה להמשיך עליו מקדושתו ויחודו לקבל עול מלכותו באהבה ע"כ הנשמה של כל המ"ע הוא המאמר של אנכי ה' אלהיך שהוא קבלת עול מלכותו ולחפוץ בעבודתו כדי שבצל שדי נתלונן ולעבדו בפחד על כי הוא לבדו הוא אפס זולתו ואין בלתו ולית את' פנוי מניה וטעם שמירת כל הל"ת שבתורה הכל הוא להיות נזהר ומפורש ומובדל מהמשכת הס"א עליו כמו להתרחק ממאכלות אסורות כי עליהם שורה הס"א ואסור לו להכניס אל זר בקרבו שהוא שליטת הס"א וטומאת הארץ וכן כל שאר מצות ל"ת הכל הנשמה שבהן הוא בחינת לא יהיה לך אלהים אחרים. ולכן מאחר שאלו השני מצות הם הטעמים והחיות הפנימיות של כל מצו' התורה לכן מפי הבורא ית"ש בעצמו השמיענו זאת לידע גודל העיק' הזה שהוא כללות כל התורה כלה בחיות ונשמה שבה ומלך עולמי' ב"ה וב"ש הנה הוא הנשמה והחיות של כל העולמות כולם עליונים ותחתונים הוא קדשנו במצותיו דייקא מה שהוא בעצמו צוה לנו וצונו נשמה וחיות של כל התורה:

ז׳ג. ולזה הזהיר הקב"ה על כל המצות ואמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כלומר כשתעשה את המצוה תעשנה כולה בגוף ונשמה שבה והנשמה הוא מצותי מה שאני בעצמי צויתי דהיינו אנכי ולא יהיה לך ומאחר שפנימיות המצות. הוא בזכירה בעת עשיית המצו' לכן אמר למען תזכרו שתתנו בלבבכ' הזכר' בשעת עשיית המצו' על קבלת אלהותו שמרומז בהמצו' ואז ועשיתם את כל מצותי כאמור והיית' קדושים לאלהיכם שתכוונו בכל המצוה לקבל מלכותי שאני ה' אלהיכם:

ח׳ד. ואולם ע"ד האמת עוד נבאר שלימות גדול והיותר נאו' בענין הזה שאנכי ה' אלהיך הוא הנשמה והחיות של כל המצות והוא בהקדם לפרש מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' מ') אמר ר' חייא בר אבא מהו הן יראת ה' וגו'. אמר האלהים את היה לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו' עד כאן ומבואר מזה שהמעשים טובים קודמין לתור' ולכאורה סותר למה שאמרו בגמרא דידן (בבא קמא י"ז ע"א) גדול למוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה ומשמע מזה שהתורה צריך ליקדם למעשים טובים וכמו שכתבו (התוספות שם) דאי לא שלמד האיך יקיימו. ואמתיות הענין הוא ע"פ אשר אמרתי פי' נוסח ברכ' התורה אשר בחר בנו ונתן לנו וכו'. עד נותן התורה ולכאורה היה לומר אשר נתן התורה כי מה דהוי הוי ואנו מאמינים שהתור' לא תהיה מוחלפת ולא יהיה תורה אחרת מהבורא ית' כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו. ומה הוא לשון נותן התורה שמשמע שנותן עתה לנו עוד תורה והנראה בפירושו הוא:

ט׳ה. כי הנה כבר כתבנו (בשורש החמישי ענף ב') שהחמש' חלקי הנשמה אשר באדם שהם נפש רוח נשמה חיה יחיד' כמ"ש (במ"ר בראשית פ' י"ד) כל חלק וחלק שבה נכללת מכל החמשה חלקים האלו למשל כמו בנפש יש בחינת נפש שבנפש ורוח שבנפש וכן כולם וכן בחלק הרוח והנשמה ח"י ובארנו שם ע"י מה יוכל האדם לזכות לחמשה חלקי הנפש ויעדנו שם לבאר הנה באופן שע"י יוכל לבא לה' חלקי הרוח ע"ש ואנו עתה בביאורו כי חלק הרוח הנה קבלתי שיזכה האדם אליו הוא רק ע"י עסק התורה כידוע מתקנת עזרה שהיו קורים בתורה בב' וה' על שבימים האלו מקבל האדם חלק הרוח מהנשמה יתירה של שבת כמ"ש בכתבים. והנה ארז"ל (שבת פ"ה ע"א) דרש האי גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי וכו':

י׳ו. ולהבין דברי חכמים וחידותם במה שקראו לתורתינו הקדושה תורה משולשת. כי הנה תורתינו הקדושה הניתנה לנו בסיני כללותי' ופרטותי' ותרי"ג מצות התלוית בה נחלקת לשלשה ענינים ועל שלשה פנים אנו עושין התורה ענין א' הוא פשטות התורה לקיים ולשמור כל מצותיו באמת כאשר צונו בוראינו יתברך ובטעם כל מצוה ומצוה המבוארין בדברי רז"ל כל אחת במקומ' והכל באמת ובתמים ולהגות באמרי תורתו יומם ולילה לא ימוש ספר התורה מפיו והכל לקיים מצות בוראו שצוהו בזה והנה הוא עוסק בתורה בפשטותיה לקיים מצות עשה של לימוד התורה ויצא מגדר אלו השונין הלכות שלא לשם ה' כי אם להיות להם תפארת מן האדם להקרא רבי או ח"ו לקנטר שע"ז אמרו חז"ל (שבת שם ע"ב) שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בו להמית ולהחיות והיינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא. ואמרו (ביומא ע"ב ע"ב) מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה ופירש"י זכה ללמוד לשמה. וידוע מדברי הזוה"ק אשר לימוד התורה כזו הוא מזון הקליפות וכל דיבור ודיבור שמוציא מפיו תיכף חוטפין אותו כל מיני כתות הרעות והסטרא אחרא ונברא מזה מזיקין בעולם כידוע בזמנינו לכל. וכאשר אדם יצא מכל בחינת גדר הרע הזה וכשלומד אין במחשבתו שום דבר אחר רק בשביל מצות ה' הנה הוא זוכה לבחי' נפש שברוח בשלימות גמור. אמנם לא זו הדרך ישכון אור כי לא ראו מימיהם אור בהיר הוא בשחקים להשיג תענוג ומתיקות התורה כאשר נבאר להלן. והמה אשר נקראו בבחי' עבדים שאמרו רז"ל (בבא בתרא י' ע"א) אתם קרויין בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם וקרויין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים בזמן שאת' עושין רצונו של מקום אתם קרויין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרויין עבדים:

י״אז'. ולכאורה יפלא וכי כך דרכו של עבד לעבור על רצון אדוניו וכשאין עושין רצונו של מקום במה עובדין אותו לקרותן עבדים וירצה לפי דרך הזה כי כאשר המה בבחינה זו שלא יערב למו עשיות המצות ולימוד התור' באהבה ורק שהוא מוכרח לעשותו מצד שנברא יהודי וחסדי הבורא ב"ה וב"ש עליו להשלימו בכל אשר יחסר לו מקטנותו ועד גדולתו להאכילו ולהשקותו ולכסותו ולהלבישו וכדומה מצרכי בני אדם אותו ואת כל אשר לו וטפלי דתלי ביה ועבור זה מחויב לעבדו עבודת עבד לעשות עבודתו בהכר' אף אם אין רצון לבו בכך:

י״בח. ועל אלו רמזה התורה כמה פעמים אשר הוצאתיך מארץ מצרי' מבית עבדים ואמרו רז"ל ראוים לעשות מצותי על שהוצאתים מארץ מצרים כי מאחר שאין בהם טוב טעם ודעת להשיג האור הטוב ונעימת התורה והמצות אין עשיית' כי אם מצד העול שהטיל עליהם הקב"ה עבור שהוציא' מבית עבדים מעבדות לחירות ומשם קנה אותן לעבדים כמאמר הקרא כי לי בני ישראל עבדים ועל זה רמז (בתקוני זוהר) שהתפילין הוא עליהם כשור לעול וכחמו' למשאוי כי לטורח ולמשאוי נחשב אצליהם כל עבודתם ממש כמעשה העבד שעושה הכל בעל כרחו מפני שרעב הוא ללחם וצמא למים וכן הם לפי שיודעים שכל מחסורם על הקב"ה והוא הממלא להם מחסורם וע"כ מחויב לעבדו עבור זה ולכן נקראים אין עושין רצונו של מקום כי רצון היא אהבה ודביקות בה' ולאלו אין עסק בדביקה וחשוקה כלל ורק לקבלת בחינת נפש שברוח הנה די בזה מאחר שעוסק בתורה תמיד ולשם ה' ומתגבר עצמו על היצה"ר והוא בחינ' אוי לי מיצרי כו' כמו שהזכרתי (בשורש השני ענף ב') ואך לאשר שלא ניתן הממשלה עליו כמאמר חז"ל (קידושין ל' ע"ב) אם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואליך תשוקתו הוא מתגבר עליו ולומד התורה ועושה המצות אף אם אין לבו שלם עליו לחפוץ לזה באהב' ואך שאין בו שום תערובות חוץ להעשות ח"ו בבחינת פיגול לא ירצה ורק בשביל ה' בזה מקבל עליו בחינת נפש שברוח בשלימות:

י״גט. והענין השני הוא ע"ד מאמר הכתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך והוא כי הזוכה לכתרה של תורה זוכה לראות ולהביט בנפלאותיה ודרך חיים והאור הגנוז בה ע"ד טעמו וראו כי טוב ה' לידע ולהבין בטוב טעם אור תענוג התורה ולהשיג באור הבהיר אור צח ומצוחצח אשר נעלם בתורתינו הקדושה ומתגלה לדורשיה ומבקשים ומחפשי' אותה ככסף וזהב וכמטמונים ורוצים שיאיר עינם בהתורה להיותן טועמין טעם מתיקת התורה להם מתגלה אור הזה עד שע"י לימוד התור' הקדוש' יתלהב לבו ורעיון מחשבתו לעלות נר תמיד ולהיות עולה עמה במחשבתו הקדוש' עד שנעשה בבחי' סולם מוצב וראשו מגיע השמימ' וכ"כ יומתק למו הטעם מתיקת התורה באהבת ה' ורצון א"ס ב"ה הנעלם בתורתו הקדושה עד שיכסוף וירצה ויחשק לדבק נפשו לה' תמיד. ותמיד יחפוץ לעשות ביותר מיכלתו ולא להיות לו מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב רק ללכת מחיל אל חיל לחזות בנועם ה' בכל יום ויום יותר עד שידמה בעיניו כל עשיותיו עד הנה למה והכל קטן בעיניו מגודל אור האהבה והחשיקה בתורה והתור' מוספת לו אהבה בכל יום ויום: להיות מדליק והולך בהנר מצוה והתור' אור עד שלצדקה נחשב לו מה שבחר בו ה' מכל העמים ונתן לו את התורה כמו שאמר הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגומר וכאילו מתחייב בנפשו להודות ולהלל ולשבח את בוראו ית' על מה שזיכה אותו בזה כאשר נאריך מזה הבחי' אי"ה (בשורש שאח"ז ע"ש) ונתקיים בו מעלת התורה אילת אהבים ויעלת חן דדי' ירווך בכל עת שהתורה מעלת חן לפניו ומרוה עצמו באור התורה. ונבחן אצלו דברי המשורר אדונינו דוד המלך ע"ה שאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים ודברי שלמה המלך ע"ה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וכל מיני אהבת עוה"ז מקטן ועד גדול הכל כאין יחשב אצלו אהבת' ומתיקתם נגד אהבת ומתיקות התורה והמצות. ובזה הענין אין יד כל אדם שוה בו כי לא כל האדם זוכה לראות וליהנות מאור הגדול הזה כי אם כדרך שבא לראות כך בא ליראות ואין שתי ידים זוכות כאחת כי לכל שורש נשמתו כשזוכה לקבל חלקו בתורה הקדושה אז לכל צדיק וצדיק מדור בפ"ע. ואלו הלומדים את התורה ומקיימין מצותיה מרוב האהבה והאור והנעימ' שבה מרצון א"ס ב"ה המלובש בתורה הקדושה. אליהם אין צורך לדבר על לבם ולקחת אותו לעבד שיהיה מוכרח לקיים את התורה. כי לא לעול נחשב אצלו ואדרבה הוא להם במתנה:

י״די. ומברכין בכל יום נותן התורה כי בכל יום אור התור' נוספ' אצלם בגודל חביבות וחשקת נפשם ולהיות ממהדרין מן המהדרין וששין בעשיות המצות כעל כל הון יקר נמצא. וכשמגיע שזוכה לקיים מצות ה' בערה נפשי בו וחושק שיהיה עומד כך כל ימיו בעסיקות מצוה הלז למשל מצות לולב הנה לצאת ידי המצות היה די בנטילה אחת ובנענוע כל דהוא ואך לזה שערב לו עשיית המצות אפילו נענוע של כל היום אין מספיק לו ועכ"פ משהה בעשיית מצותי' שעה או יותר לגודל ידידות נפשו אל המצו' וכדומ' ממצות התפילין. אינו נעשה ח"ו כשור לעול תחתיה כנ"ל. אך הוא אליו כתר מלוכה ועטרה בראשו ובדעתו להשהותן עליו כל מה שאפש' ואין הסרתו כי אם עבור ליתן כבוד ויקר להמצוה שלא יסיח דעתו מהם ולא יהיו בעת שאין גופו נקי אבל בעודן עליו שמח בהם כעל שמחת כתר הכבוד וכן במצות השבת ק'. הנה אנשי כת הראשונ' די להם בהשבתה לבד במה ששובת ממלאכתו ונח מעבדותו של כל ימי השבוע: אבל אין בו השבת הנפש באור ותענוג הרוחני להיות עי"ז מאחר לצאת מן השבת וממהר לבוא: לא כן נפש הצדיק שכיון ששב' ווי אבד נפש שנתבטל נפשו בו מחמת רוב התקבלותו באור החיים והרוחני ובכל עת ובכל רגע מחשבתו ולבו הולך ומתרבה בנחת ותענוג והאור המאיר עליו מקדושת שבת ושש ושמח על שזכה להסתופף בקדושת שבת שהוא שמיה דקוב"ה וכבוד ה' נגלה עליו בכל שעה. כי שבת הוא מספר כ"ז פעמים שם הוי' הרומ' לכ"ד שעות היום והתוס' שבת בתחילה ובסוף כאשר כתבנו (בשורש הראשון ענף ג') ואל הזוכה לזה רמז הקרא ויקחו אליו שמן זית זך נגד כ"ז פעמי' שם הויה הנ"ל. ששמן על ראשו לא יחסר רק נתוסף בכל רגע ורגע כחפצו ורצונו:

ט״ויא. וזה הוא השמועה החדשה אשר אמרז"ל (סוכה מ"ו ע"ב) ע"פ והיה אם שמוע תשמע אם שמעת בישן תשמע בחדש שמתחדש עליו אור ותענוג בכל רגע להיות מוסיף והולך בשמיעה ובכוונת הלב והכל מחמת שיד ה' עליו השכיל להאיר עליו מאור הגנוז בתורה ובמצות. וכשיושלם האדם בשלימות בבחי' זו הנה הוא זוכה לבחי' רוח ונשמה שבחלק הרוח על נכון:

ט״זיב. אמנם עוד יש מעלה מעלה ודרגא על דרגא בעסק התורה כי אחר שיושלם האדם בבחי' זו בשלימות גדול שיהיה אור התורה מאיר בו באופן היותר נאות כאשר בארנו. אם עוד לזה הבחי' וגם זיכהו ית' ונתן לו חלק וידיעה בסודות הפנימיות ורזי התורה והמצות מה שהתורה מרמז על שמותיו ומדותיו של הקב"ה וכי הוא מורה אל צורת הקדושה העליונות ושמות המלאכים ושארי דברים עליונים אשר המה הם פנימיות התורה כי הכל נכלל בהתור' כי הוא כלי אומנתו של הקב"ה ובה הביט הקב"ה וברא את כל העולמו' הנה הוא מיחד בגודל כח נשמתו הקדושה ובאור המאיר עליו אותיות התורה ושמותיה הרמוזים בה זה בזה עד שהתורה נעשית שם א' לקוב"ה והסודות והיחודים אלו המה בחי' אור המתלהב ומאיר עד אשר נקשרין המראות ומדות הנוראות והצורת עליונות אחד אל אחד כמ"ש בזוה"ק שלשה הגוונים של שלהבת מתדבקין זה בזה וגוף הנר הוא ארבעה נגד ארבעה עולמות המתקשרין זה בזה והכל בכח הסודות והשמות ויחודי התורה:

י״זיג. והוא ענין מעשה מרכבה שאמרו רז"ל (סוכה כ"ח ע"א) דבר גדול מעשי מרכבה כי בכח מעשי מרכבה נעשה דבר גדול מאוד שמתיחדין כל העולמות זה בזה כדוגמת הנר. ורמזו בלשונם שמתכוונים לזה היחוד הנר כי דבר גדול ע"ה הוא מספר נר וזה דבר גדול מעש' מרכב' כי בכח מעשי מרכבה נעשה דבר גדול בחי' היחוד של הנר שהם ארבעה עולמות הקדושים הכוללים את כל הבריאה כידוע וכמה יגדל נא כוחם בזה כי מרבין אור גדול מאוד בכל העולמו' עד שמחמת גודל הבהקת זיו האור יתמשך עד למט' ותתלהט אש סביב' ויקיף אותם אש מן השמים ותלהט מוסדי הרי' בכח אור תורתן כדאיתא בירושלמי (הובא בתוספות חגיגה ט"ו ע"א) בר"א ורבי יהושע שהיו מסובין על שמחת ברית מילה הם וכל גדולי ירושלים עמם. וקודם שאכלו ושתו התחילו שאר העם לזמר ולרקד אמרי ר"א ור"י עד דאילן עסקן בדידהו אנן נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר להון בעל השמחה מה באתם לשרוף את ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני שנתנו באש ע"כ. וכן אמרו חז"ל (שם י"ד ע"ב) כשדרש ר"א בן ערך במעשי מרכבה ירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה ע"כ. וכל מלאכי מעלה מתקבצין סביביו באין לשמוע דברי תורה מפיו כמאמר חז"ל [סוכה כ"ח ע"א] אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף ופרש"י לפי שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע תורה מפיו: ואמרו (בחגיגה שם) כשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכין בדרך אמרו אף אנו נדרש במעשי מרכבה. פתח ר"י ודרש ואותו היום תקופת תמוז היה נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי. חתן וכלה. הלך ר"י הכהן וסיפר דברים לפני ריב"ז ואמר אשריכם ואשרי יולדתכם אשרי עיני שכך ראו. ואף אני ואתם מסובין היינו על הר סיני וכו' עד אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית ע"כ:

י״חיד. וענין מזומנים לכת שלישית אין לו פי' ומהרש"א ז"ל נדחק שם בפירושו ורש"י פי' כת שלישית של כתות היושבות לפני השכינה ולכאורה למה דוקא כת שלישית ולא שניה או רביעית. אכן לפי דברינו הנאמרים מה מאוד נכונים דברים אלה כי בחי' ודרגא זו של מעשה מרכבה הוא כת שלישית מעוסקי בתורת ה' כאמור וכך הם ביושבים לפני השכינה שיושבים לפני דרגתם זה למעלה מזה וע"כ אמרה שאתם מזומנים לכת השלישי' מיושבים לפני השכינה כי הגעתם לשלימות בחי' השלישית מעוסקי בתורה שהוא הסודות ורזי התורה בחי' מעשה מרכבה כמדובר:

י״טטו. ועל זה אמרו רז"ל (עירובין י"ג ע"ב) לא רבי מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה פי' שבכל הלכה והלכה שלמד עם תלמידיו גילה להם את האור שבו והסודות והיחודים עד שהגיעו ג"כ לקבל את האור הגדול הגנוז בתורה והיו מתדבקין עצמו אל אור העליון בדביקות נפלא עד שהיו ממשיכין את האור הגדול עד למטה והיה האש מן השמים מלהטת סביבות' עד שהיו רואין בעיניה' ממש את מרא' ה' הגדול אשר עשה כדרך מאמר ר"י הכהן הנ"ל אשרי עיני שכך ראו וזה פעל ר"מ בכל תלמידיו אשר בעת שהתעסקו עמו בדבר הלכה רמז להם הסודות הנפלאים והנוראים ואור היחודים שבתורה עד שזכה להיות מאיר עיניהם שראו בעיניהם אור הנפלא הלזה ע"י ההלכה וזה שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה:

כ׳טז. וע"כ בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור באל"ף כמ"ש (מ"ר בראשית פ' ב') כי מצאו בתורתו של ר' מאיר כשהיו לומדים אתו כתנות אור הגדול הוא לבוש האורה ותענוג הרוחני משלימות אור התורה לכן אפשר גם בדרך הפשוט היה כתוב כתנות אור כי אפשר מאת ה' נסבה שהסיב הקב"ה להיות נכתב באלף להראות שהי' מאיר בתורתו כל האפשרי בקבלת האור ועי"ז הבחי' נשלם באדם גם החי' יחידה שבחלק הרוח והנה נשלם חלק הזה בכל בחינותיה ועל זה אמר אוריאן תליתאי על אלו השלש' בחי' שיש בעסק התורה בפשטות התורה ובאור התורה ובסודות ויחודי התורה והנה ע"י הבחי' זו יוכל האדם לבוא להיות מתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק בשורשה ולישאר שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטות במחשבות העליונות וקשור' בקשר אמיץ בהעולמות עליונים והנה הוא צופה בהיכ' של מעלה ובמשמורות של מלאכי מרום במעמדן ונכנס בהיכל לפנים מהיכל והוא דוגמת ארבע שנכנסו לפרדס כדאיתא (בחגיג' שם) וקרוב למעלת הנבואה שכשהוא רואה המראות הנוראות שמראין לו בעת הנבואה כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיו מתטרפו' ותשאר הדעת פני' להבין מה שתראה כמו שאמר דניאל [דניאל י] והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ונקשרה דעתו אל צור העולמים כמבואר ברמב"ם [פ"ז מהלכות יסודי התורה הלכה ב'] ומה מאוד תגדל חשקת הנפש לישאר שם שלא לחזור אל תוך הגוף העכור. אך על זה נאמר אם רץ לבך שוב לאחור ובעל כרחך אתה חי. ועל ענין הדביקות הלז אמרה התורה ואהבת את ה' אלהיך וידוע קושיות הרמב"ם על זה איך שייך להזהיר לאדם על בחי' אהבה והלא ענין אהב' הוא טבעת הטבע המתאוה לדבר האהוב לו מצד מזגו בתולדתו ומי שאוהב להקב"ה מצד מזגו וחשקת נפשו לאהבה ממילא מתנהג באהבה ואם אין מזגו בכך לאהבו בטבעו מה מועיל אזהרה לזה. ותורף תירוצו הוא כי הנה ידוע שנפשות ישראל כל בחי' נפשם ורוחם ונשמתם הם חלק אלוה ממעל ממש והם עמוסים מני בטן והיא כמשל הנר הקטן הנדלק מהמדורה הגדולה שבתחלה קופץ חלק מהמדורה על הנר והמדורה נשארת כמו שהית' ולא יחסר אורה בהדלקתה אל הנר ואם תעמיד הנר אצל המדורה הנה יקפוץ אור הנר אל המדורה ונכלל ויבוטל בהמדורה ויכבה הנר. וכמו כן הוא נשמת ישראל נאצל מאור אין סוף ב"ה וידוע אשר טבע כל דבר למשוך בטבע אחר שורשו ומקורו כמו האש שטבעו לעלות למעלה כי שורשו הוא למעלה מכל היסודות וטבע האבן ליפול לארץ כי נמשך אחר יסוד העפר כי רבה בו יסוד עפר ונתמשך ליסודו שהוא למטה מכל היסודות. ולכן מהראוי היה שנשמת אדם מישראל יכסוף ויחשוק לדבק תמיד בצור העולמי' ב"ה ובאהבתו יהי' שוגה תמיד עד שיבוטל ממציאתו באהבתו אותו כדמיון התקרבות הנר אצל המדורה ואל זה רמז המדרש נובלות חכמה תורה ופירושו כי בעת האהבה והדביקת והחשוקה באמת בבורא ית' אז נתבטל מציא' האנושי מכל וכל בבחי' חכמה שהוא כח מה ולא שייך אז אפילו לקיים התורה מרוב החשוקה ודביקות בבוראו ית' כדרך האב ובנו יחידו החביב עליו למאוד כשלא היו בהתראות פנים יחד שנים רבות ואח"כ תיכף בעת ראיית פנים זה לזה נעשה החיבוק והנשיקה בעזה כמות אהב' בכלות נפשם זה לזה וכל שאר החושים נתבטל אז מהם כבעת מיתה. ואהבה זו ראוי להיות לעם ב"י בחשיקה וחפיצה הזאת בהבורא ב"ה וב"ש מאחר שהוא חלק מחלקיו ואך כשיהיה תמיד בבחי' זו אין תורה. כי לא יוכל לקיים אז שום מצוה או לימוד התורה כי יצא מגדר אדם. וע"כ הטביע הוא ית' להיות האדם נפסק ונופל מרוב אהב' זו ואז יוכל לקיים את התורה. וזה נובלות חכמה תורה פי' כשנובל ונופל מבחי' החכמ' כח מה שהוא ביטול המציאות כי נובלות הוא מל' נובלות התמרה (ברכות מ"ם ע"ב) שפירושו תמרים הנובלין ונופלין מהאילן לארץ. אז יוכל לקיים את התורה וכשהאדם הוא בבחי' זו אז נק' ה' אלהיו עמו כי אלקיו עמו ממש בדביקו' ובהתקשרו' אליו ואתדבקת רוחא ברוחא כמ"ש בזוה"ק. וע"ד זה נקרא אלהי אברהם יצחק ויעקב כי המה היו בבחי' זו בשלימות גדול ונתדבקו בה' אלהיהם בנעימות רב וכן אלהי ישראל לפי שיש בכללות עם ישראל אנשים המגיעים לדרגה זו. והנה המניעה לזה מה שלאו כל אדם זוכה לזה כבר כתבנו שנשמת כל ישראל הם חלק אלוה ממעל הוא ע"ד משל למי שמחלק עץ אחד לשנים ואם שניהם הם נקיים כאשר בעת התפרדם ולא ילוכלך אחד מהם בטיט או בעפר כשחוזר ומחברם יחד נעשה עץ אחד והיו לאחדים בידו כבראשונה ולא כן אם יתלוה לאחד מהם דבר מה מליכלוכי הטיט והעפר ושאר דברים אז אין זווגם עולה יפה להיות אחד כמאז. וכן כאן כשהנשמ' נתלכלך בתאות והרהורי הלב וגשמיות הגוף אז כפי גודל הליכלוך כן תתפרד משורשה שלא תוכל לקרב אליו (כמ"ש ברמב"ם הנ"ל) וזה שהזכיר לנו הקרא ואהבת את ה' אלהיך כלומר הוי זהיר שלא תסור מאהבת ואחדות ה' אלהיך כי אהב' גי' אחד ותראה תמיד שתהא נפשך צלולה וזכה ונקי' מכל ליכלוך כדי שתוכל לחזור לשרשך ולהדבק אליו בגודל דביקות הנקרא אהבה רבה עד שתהי' בבחי' שיהי' נקרא שמו עליך ה' אלהיך כמו אלהי ישראל והכל ע"י בחי' זו שיהי' אלהיך עמך בדביקו' ממש. ובזה הענין הוא ג"כ דרך הזה שאנכי ה' אלהיך הוא הנשמה והחיות של כל התורה והמצות כי עיקר התעסקות התורה ועשיות המצות הוא רק על אופן זה שיבא מהם הדביקו' הנפלא הלז עד אשר יבוטל כל כוחותיו וחושיו הגשמיים. ונפשו תהיה קשורה אל צור העולמים ב"ה מקום מחצבתה שורש אשר לוקחה משם והוא בחי' ה' אלהיך שה' אלהיו עמו בדביקו' ממש כנ"ל. וע"כ אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ר"ל שהוצאתיך מדרגא זו להיות עשייתך התורה והמצות בבחינת עבודת עבד בשכר שהוצאתיך מארץ מצרים רק בבחי' השלימה ואמתיות להיות ע"י התורה והמצות יקוים בך שובה ישראל עד ה' אלהיך שתשוב להתדבק בו בקשר אמיץ עד בחינת ה' אלהיך והוא השלימות האמיתי והאושר הנצחי שאין למעלה מזה. הנה התעסקות בתורה על אופן הזה אין אדם זוכה כי אם ע"י מעשים טובים שעושה תמיד בשלימות ואמתיו' לבבו ובזה מזכך ומטהר את לבו ומחשבתו הקדוש' תמיד בדיעות הטובים ושומר פיו ועיניו מלהסתכל ברע מתנהג עצמו בכל עסקיו על צד הטוב והשלימות אז בין יבין בתורה הקדוש' לאור באור החיים וליהנות מזיו אורו אור בהיר הוא בשחקים. ובזה נכון מאמר המדרש שהתחלנו בו. אם היה לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה כלומר אם תרצה לזכות לכתרה של תורה על אופן היותר נכון בשלימות צריך אתה ליקדם לעשות מעשים טובים ורצוים לפני מי שאמר והיה העולם אז תתענג על ה' בהתורה הקדושה ויומתק לך מתיקת ה' בהתור' בתענוג גדול ובנעימת רב. וגמרא דידן שאמרה תלמוד גדול שהלימו' מביא לידי מעשה מיירי בפשטו' לימוד התורה ועשיות המצות ודאי שהתורה צריך ליקדם. דאי לא שלמד האיך יקיים כפי' התוס' כנ"ל:

כ״א יח. ועם דברינו אלה אפשר לתת טעם עוד על מה שבת במרה נצטוו חוץ מן הטעם שכתבתי (בשורש הראשון ענף ב') כי הנה כבר כתבנו שלקבלת אור התורה צריך ליקדם עשיית מעשים טובים ואז נזכה לאורה:

כ״ביט. וזה שאמרו ישראל נעשה ונשמע כלומ' לא בלבד שנקבל פשטיות התורה לעשותה כולה להגות באמרותיה לקיים תרי"ג מצות התלויות בה. אף גם נעשה עוד מע"ט שעי"ז נזכה להיות נשמע בחדש חידושי אור התור' המתחדשין בכל עת בדרך נותן התורה שהוא בחי' האור ודרך החיים הגנוז בה ואף במלאכים נאמר כן עושה דברו שבתחילה עושין דברו בבחי' עשיית מעשה הטוב כדי שאח"כ יכלו לשמוע בקול דברו כלומר לשמוע ולהבין מה שבתוך הקול והפנימיות שבדברו. והנה ידוע מדברי רז"ל (מ"ר שמות פ' כ"ה) ששב' הוא שקולה כנגד כל מצות התורה כמאמרם שם א"ר אלעזר בר אבינא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת נגד כל המצות שבתורה מניין וכו' עד אמר להם הקב"ה לישראל אם תזכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה וכו' ע"כ. וכן היא בזוה"ק יתרו (פ"ט ע"א) בגין כך שקיל שבתא לקבל אורייתא וכל דנטיר שבתא כאלו נטר אוריית' כולא כי הוא מצוה חשובה וגדלה מעלתה מאוד עד שהמקיימה על אמיתתה נחשב לו כאלו מקיים את כל התורה:

כ״גכ. ואני אמרתי טעם ע"ז כי הנה התור' ניתנה בכ"ז אותיות שהוא כ"ב אותיות הא"ב וה' אותיות מנצפ"ך ועל כל אות ואות שורה שם הויה ב"ה המהו' את כל ונמצא בין הכל כללות התורה הוא כ"ז פעמים שם הוי' וכיון ששבת היא בעצמה מספר כ"ז פעמי' הויה כמובא בדברינו כמה פעמים על כן תחשב עשייתה וקיומה כאילו מקיים את כל התורה וממילא ודאי כאשר ישמר אדם את השבת בשלימות אז יזכה לתורה להיות מתגלה לו אהבת אור התורה ונועם ה' מאור א"ס ב"ה הנעלם ומתלבש בהתורה כי הוא שקולה כנגד כל המעשים טובים שבתורה. ועל זה אמר הקב"ה להתורה שבת הוא בן זוגך כמ"ש בחיבורנו זה (בשורש הראשון ענף ג') כי ע"י מעשה הטוב של שמירת השבת יזכ' לדבק עצמו בתענוג אור ה' הנשפע בהתורה כדברי המדרש הנ"ל אם זכית למ"ט זכית לתורה. ומכש"כ השבת ששקול כנגד כל המ"ט ע"י ודאי בין יבין בתור' הקדוש' והוא בן זוג של התורה וע"כ כשרצה הקב"ה ליתן תורה לעמו ישראל ורצה שיהגו בה על צד השלימות עם אור התורה נתן להם מקודם מצות שבת במרה כדי לזכות בו שע"י יבינו האור החיים שבכל התור':

כ״דכא. וזה שאמר הקב"ה למשה ואתה דבר אל ב"י פי' שתדבר על לבם מעלת השבת לומר שאך את שבתותי תשמורו לבד די בזו המצוה שתזכו לדעת כי אני ה' מקדשכם שהוא לדעת ולהבין בתורה קדושת אור ה' המתגלה ללומדיה. ואמר והראיה והסמך לזה כי אות הי' ביני וביניכם שאף בתחילת קבלת התורה הי' הדבר הזה נתונה ביני וביניהם כדי להכין לבבם אלי להטעימ' בטעם מתיקות אור התורה המתיק' מדבש ונופת צופים לכן גם עתה די בזה שאך את שבתותי תשמורו תזכו בזה לדעת תמיד יותר ויותר כי אני ה' מקדשכם בעת התעסקותיכם בתורה כמו ע"י כל המ"ט יחד כי שקולה כנגד כולם. היוצא מכל דברינו הנאמרים שהתורה ותרי"ג מצות התלויות בה הכל המה בבחינת אוריאן תליתאי שהמה משולשים בג' בחינות א' גוף לימוד התורה בפשוטותיה ועשיות גופי המצות כמו הנחת התפילין על היד ולבישת הציצית וכדומה ב' אור התורה שהיא השגת הנועם ה' ומתיקות ותענוגי התורה למי שזוכה לטעום תענוג אור הזה שהוא אור אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורתו וכנגדה במצות היא הזכירה בחיות הנשמה שבתוכם אשר אלהי עולם ה' וכל יכול וממשלתו בכל העולמות בחי' אנכי ולא יהיה לך שהוא הנשמה של כל המצות כאשר כתבנו למעלה השלישי הוא הדביקות הנפלא בה' בביטול המציאות ובהתפשטות הגשמיות הבא ע"י סודות ורזי התורה והמצות כנ"ל וכל זה הוא בכלל מצות התורה לבד ממצו' שבת ק':

כ״הכב. אכן גדלה מעלת השבת בזה שגוף המצות שבו הוא כדמיון הזכירה וחיות הנשמה שבכל המצות כידוע שהשבת הוא מורה על החידוש העולם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם וחדשו יש מאין ממש וחידש את עולמו בששת ימי המעשה ואחר כך פסק ונח ביום השביעי ואלו לא נח ופסק והיה מחדש ומהווה תמיד ולא היתה בריאה פוסקת אז היו סוברין שהעולם קדמון ולא סר ולא יסור אמנם מאחר שפסק לבראות חדשות רק הכל נוהג כפי מה שעשה בששת ימים וחוזר חלילה ומה שהיה הוא שיהיה וכל שבוע ושבוע הוא דוגמת שבוע שהיה ובאמת הקב"ה מחדש בכל יום תמיד אבל אינו אלא מעשה בראשית שהשגחתו אינה פוסקת מלהיו' מעשה בראשית חוזרין חלילה אבל הבריא' לא היה רק בששת ימים הראשונים ועל כן מבואר בענין שבת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש ואנחנו מעידין על זה בשביתתינו בשבת. ונמצא שהשביתה בשבת היא בעצמה הזכירה שבששת ימים ברא את כל העולמות וביום השביעי שבת. וע"ז אמר הקרא זכור את יום השבת לקדשו שענין הזכיר' שאצל מצוה אחרת נקרא פנימיו' אבל במצות השבת הוא בעצמו עצמותו של יום לכן זכריהו לקדשו תיכף בבחי' הנשמה שהוא הקדושה והאור ע"י חיות הנשמה הלז כי הוא גוף עצמותו של יום השבת ונמצא מבואר כי בשבת אין בו כי אם שתי בחי' מהשלשה שזכרו בשאר כל המצות:

כ״וכג. ולזה אמר הכתוב ואתה דבר אל ב"י אך את שבתותי תשמורו פי' ששמירת השבת הוא רק בשתי הבחי' וזה שבתותי מיעוט רבים שנים שני בחינת שבת שהוא הגוף והנשמ' שהוא הדרגא עליונה ולא יותר וזה לדעת כי אני ה' מקדשכם שתדעו מזה שאני המקדש אתכם בהשבתתו אף בחינת הגוף שבו הוא בבחינת קדושה שהיא הנשמה בשאר המצות ועל כרחך לא נשאר כי בחינת שבתותי שנים ולא יותר: