סדורו של שבת, חלק א, שורש הששי ג׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh VI 3

א׳ידבר לבאר מעלת אור חדש שיהיה בעת הגאולה מה הוא ויתבאר בו ענין נכבד במדת מעביר על מדותיו ששבחוהו חז"ל (תענית כ"ה ע"ב) וקצת ענין תשובה במדה הזו גם יבואר בו מעלת החודש ניסן על כל שאר החדשים וגם כוונת המזמו' שירו לה' שיר חדש ליום השבת ובו י"ח עלים:

ב׳א'. ועתה נבוא לביאור מה שיעדנו למעלה. לבאר ששבת נקרא ג"כ חדש בדרך חדש ושבת קרוא מקר' שפרשנו שם והוא ע"פ מה שבארנו פסוק החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ותיבת לכם אין לו פי' כי הלא החדש הזה מאיר לכל העולם ולכל האומות העולם ובמה הוא שלנו יותר משלה' והזוהר הקדוש (בא ל"ט ע"ב) כתב וז"ל אמר רבי יהודה לכם תרי זימני למה אמר רבי יצחק מנייהו אשתמע יתיר כמה דכתיב כי חלק ה' עמו. אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין ע"כ וגם דבריו צריכין ביאור להבין מה נשתנינו בזה מכל אומה ולשון. ועוד למה דווקא החודש הזה הוא לנו ולא כל שאר חדשי השנה גם להבין כפל הלשון בתורה החודש הזה הוא לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה הוא ראש חדשים ומה הוא ראשון לחדשי השנה ועל מה הטעים לנו דבר זה בכפילא אמנם נראה בביאורו כי הנה ידוע ששנים עשר חדשי השנה המה מכוונים נגד י"ב צירופי הוי הידועים אשר השתנות כל צירוף וצירוף מורה על ערך התגברו' הדין או הרחמים ובקדמו' הההי"ן על היו"ד והוא"ו נתמשך מזה בחינת הגבורת והדינים כי נקרא קדמות הנוקבא על הזכר שהוא מורה על תוקף הדין ולהיפוך בקדמות היו"ד וא"ו מורה על הרחמים הגמורי' וכנגדם הם הי"ב חדשים שכל חוד' מאיר ומופיע בו צירוף א' מצירופי הוי' וכפי ההשתנות הצירוף והתגברות בו הדין או הרחמים כן הנהגת החודש בחסד או בדין הלא תראה שפור המן הרשע לא נפל כי אם על חודש אדר ע"ש שבו שולט צירוף אחרון מצירופי הוי' שהוא הו"הי שהוא בהיפוך ממש מהוי' שנכתב כסדר וההי"ן קדמו בו ולכן ישלטו בו הדינים והגבורת ואך הקב"ה ברוב רחמיו היפך התוקף הדין הלז על ראש המן ותלו אותו ואת בניו כאשר הבאתי למעלה (ענף א' עלה י') ומניה נתמשך כל ההשתנות העיתי' הכתובי' בתורה קור וחום קיץ וחורף וגו' כי כל התגברות הקור או החום הכל מורה על הדין ולפי ערך ההתגברות הדין או הרחמים בצירוף המכוון לנגדו כן נעשה בו ויש לומר שעל שם זה נקרא בשם חדש כי י"ב צירופי הוי' אלו כול' מתאחדים ומתקשרים בשורשם שהוא הוי' הפשוט אשר ממנו מתחיל להתמשך ולהצטרף ועבור זה הוא הנקרא ראש חדשים שהוא כמו שראש שבאד'. שכל כוחי הגוף וחיותו הכל נמשך מהראש כי בו שורש עיקר החיות ומוח הנשמה שבאדם ואם יחסר בגוף האד' אבר אחד כמו היד או רגל ישאר בחיותו ולא כן אם יחסר הראש והכל הולך אחר הראש וכן בזה שכל הצרופים נמשכו מהוי' הפשו' הראש להם וכולם ממנו יצאו ואליו ישובו אי"ה לעתיד כאשר נבאר להלן וי"ב פעמים הוי' הוא מספר חודש כמ"ש בכוונת אור חדש והואיל שחדש הוא חלק א' מי"ב צירופי' וכולם מתאחדים באחד ולכן נקרא חדש מספר י"ב פעמים הוי' וע"ש זה אמר הכתוב (ישעיהו ס״ב:א׳) למען ציון לא אחשה ולמען ירושלי' וגומר עד וקרא לך שם חדש כי תדע שכל הטוב האמתי והאושר היפה ונעים הוא הכל בהתמזגות החסד והדין ונעשה רחמים וע"י הרחמים מתנהגים כל העולמות ע"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וידוע אשר בחסד לבד לא היה יכול להיות שום בריאה כי היה מרחיב והולך על בלי די אם לא ע"ש שיתוף מדת הדין שהוא הקימוץ לומר לעולמו די והוא דוגמת הדרת ויופי השושנה אשר עיקרה הוא המראה הלבן והבהיר שבה שזאת הוא עיקר יפיה ואעפ"כ מעט האדמימות שבה הוא הוא המחזק ומהדר את יופי הלבן וע"י שניהם יאיר זיוה והדרה למאוד ואם היתה לבנה לבד בלא התערובת מעט האדמימות לא היה ניכר יפי' כ"כ והוא מבואר בזוה"ק בכמה מקומות לך ראה מה שאמרו בגמ' (ברכות נ"ח ע"ב) ראה את הכושי ואת הגיחו' ואת הלווקן וכו' אומר ברוך משנה הבריות ופי' רש"י כושי שחור הרבה גיחור אדום הרב' לווקן לבן יותר מדאי הרי לפניך שגם הלבן יות' מדאי לשינוי גדול יחשב לברך עליו ברוך משנה בריות שהוא דוגמת ברוך דיין האמת כדאיתא שם ועוד שהשו' אותו התנ' עם השחור הרבה והאדום הרבה ועם שארי דברים שם שפרשו שהם מכוערים ביותר וכן כל הדברים שבעולם צריך להתערב מעט מדברים החזקים הנתמשכים משורש הדין ואז הוא על צד השלימות הגמור ומלח ממתיק את הבשר וכדומה ואך הכל יפה אם לא יתערב בו מכוחת הדינים כי אם מה שהוא מן ההכרח לשלימות יופי הדבר אמנם כשמאדי' בקצת יותר ממה שמוכרח לשלימותו אז בו נתגבר מדת הדין בעולם. ומתנהג העולם בדין וצריך לתקון:

ג׳ב. וע"ז רמזו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א ובתו' שם) וכן הוא (בילקוט שיר השירים ז' בשם הפסיקת') ע"פ סוגה בשושנים אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש ולכאור' לא נאוה לשבח עם קדוש ב"י במה שפורשין עצמם מאיסור כרת ורומז לזה שמיד כשרואה איש הישראלי שע"י מעשיו גורם להגברת מעט דין על הרחמים יותר מן ההכרח לשלמותו ונעשה בחי' שושנה אדומה שהיה אדומה קצת יותר מן הראוי אז מיד הוא פורש מזה וירא' לתקן שלא יהי' אף מעט אדום יותר מן הראוי כי עיקר הטוב האמיתי הוא כשהוא ממוזג באופן שלא יהי' אדום יותר מן ההכרח להיופי אז הוא השלימות הגמור וזה יהי' אי"ה לעתיד שיתיחדו כל הי"ב צרופי הוי' לאחד שיהיה ה' אחד שיתכללו ויתאחדו כולה במקור שורשם שם הוי' הפשוט ב"ה הנקרא כסדר כשמו כן הוא בבחי' התמזגות צירופין המורין ע"ש הדין עם אלו המורין על החסדים ויהי' נעשה מכולן רחמים גמורי' בשלימו' גמור בלי שום התגברות א' על חברו רק תמיד יהיו ממוזגים בבחי' הרחמי' הגמורים וכל בחי' הדינים יהי' רק להוסיף ביופיים ושיהי' נאה ומהודר בתכלית השלימות ולזה יקרא להם שם חדש מורה על האמור שיתכללו ויתאחדו כל הי"ב צירופי הוי' מספר חדש כולן כאחד להתנהג העולם ברחמים וכאשר יהי' ההנהגה אז כן שם יקרא לה שם חדש להורת על אתכללותן ואחדותן יחד כאחד כמספר חדש ואנו מבקשין אור חדש על ציון תאיר שיהיה זאת במהרה בימינו להאיר על ציון מבחי' אור חדש הנ"ל שהוא אור השלם בשלימות רב:

ד׳ג. ודוד המלך אמר שיר חדש אשירה לך כי במקום שהנוקבא בחינת הדין טפלה לדכור' בחינה החסדים אז נקרא מעשי' ע"ש הזכר כמ"ש בזוהר ולכן לעתיד שיומתק הכל בבחי' רחמי הזכר והדין לא יהיה כ"א לטפל להרבות היופי של החסד אז ישיר שיר חדש שיר שהוא לשון זכר ולא שירה חדשה שהוא לשון נקבה והכל עבור שיהיה אז בחי' חדש וזה שיר חדש שיהי' בבחי' שיר עבור שיהיה אז אור חדש:

ה׳ד. והנה אמרו חז"ל (ראש השנה י"א ע"ב) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל והוא כי ניסן הוא ראש ותחלה לכל חדשי השנה ובו שולט שם הויה ב"ה כאשר נכתב כסדר שמו יתברך וממנו ואילך מתחיל הצירוף הוא הרומז על המיזוג הגמור כמ"ש רז"ל (מכילתא הובא בילקוט רמז תשצ"ה) על פסוק מוציא אסורים בכושרו' בחודש שהוא כשר לצאת לא חמימי ולא קרירי והוא מורה על מיזוג הדין בחסד ונעשה רחמים וידוע ליודעי מדע אשר שם הוי' ב"ה הוא בבחי' הרחמים ובו מתאחדין מדת החסד והדין והוא מכריע ביניהם ונעשו בו רחמים גמורים וע"כ זה שמי לעולם כי הוא השלימות האמתי והאושר הנצחי ואפשר לרמז עוד בתיבת בכושרות חוץ מפי' רז"ל הנזכר רמז עוד לדברינו אלו שזאת הוא מעלת חודש ניסן מה ששם הוי' בו כסדר וזה בכושרות כ"ו שרו"ת שכ"ו שהוא שם הוי' מספר כ"ו שרות הוא ישר בו ע"ד משרים אהבוך שהוא ישר ומסודר בו כסדר שלא בצירוף ולכן הוא היה שמור לפדותם מבין עלמי' ולגאלינו גאולת עולמים כי עיקר הגאולה תלוי בזה השלימות ממזוג הרחמים הגמורים כנ"ל בבחי' אור חדש ורק שלעתיד יהיו כל החדשים בבחי' זו כיון שכל הצירופים יתאחדו ויתהפכו לרחמים גמורים ועכשיו הוא רק בחודש ניסן שאז שליטת שם הוי' כסדר כשמו כן הוא הרי לפניך שתי מעלות בחודש ניסן והכל ע"י שבו שליטת שם הויה כסדר א' שהוא ראש לכל החדשים שהוא בבחי' הראש ע"ש שכולם מתמשכים ומצטרפים ממנו כאשר בארנו לעיל והשני שהיא על צד המיזוג השלם והרחמים הגמורים משא"כ בכל החדשים והנה מעלת ישראל על כל שאר העמים תחת כל פני השמי' הוא ג"כ בזה שעם ישראל נאחזין ונקשרין ונשפעין מבחי' השם הוי' בסדר כמאמר הכתוב כי חלק ה' עמו והמה עמו ונחלתו אשר פדאם בכוחו הגדול ובזרועו הנטוי' כנ"ל שעיקר הגאולה היה ע"י שם הוי' השולט בחודש ניסן ועם ישראל נאחזין בו ולכן פדה את עמו מה שא"כ אומת העולם אמר הכתוב מלך אלהים על גוים והוא בחי' הדינים הנעשין ע"י צרופים אחרים אבל חלק ה' כסדר הנכתב רחמי' גמורים הוא עמו לבד כמ"ש בזוה"ק (שמות צ"ו ע"א) וז"ל ת"ח כל שמהן וכל כנויין דשמהן דאית ליה לקוב"ה כלהון מתפשטין לאורחייהו וכלהו מתלבשין אילין באילין וכלהו מתפלגין לארחין ידיעין ושבילין בר שמא יחידא מכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו הויה דכתיב כי חלק ה' עמו וכתיב ואתם הדבקים בה' בשמא דא ממש יתיר מכל שאר שמהן ושמא חד מכל שאר שמהן דילי איהו דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין ואקרי אלהי' ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאה דההיא עלמא ואתפלג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין והאריך שם בענין זה ע"ש ועוד גדלה מעלתם אשר גם המה נקראים בבחי' הראש כידוע משם ישראל שהוא לי ראש שהמה הראש לכל העולם וכל חיות העולמו' הכל מהם כאשר מבואר בדברינו (בשורש הקודם ענף ד') ולכן ישראל נקראו ראשית כי המה בבחי' הראש לכל העולם ולזה אמר הכתוב החדש הזה זה גי' י"ב ע"ש שהחדש הזה כלול מכל הי"ב צירופי הוי' כי בו נכללו כולם בבחי' הראש וכל החודש הזה הוא לכם להנאתכם ולטובתכם כי בו נגאלו ובו עתידין אתם לגאל והכל עבור זה שכל הי"ב צרופים נכללו בו ע"כ הוא ראש חדשים כנ"ל ועוד יאמר החודש הזה הוא לכם שמורה על גדולתכם ומעלתכם כי הוא ראש חדשים וכן אתם בית ישראל נקראתם ראש לכל העול' ואח"כ אמר עוד מעלה יש בחודש הזה חוץ מבחי' הראש ראשון הוא לחדשי השנה כלומר הנה הוא ראשון לכל החדשים וכיון שהוא הראשית והתחלה נאחז בסבך בקרניו בסדר שם הוי"ה ב"ה אשר בו הרחמים הגמורים בשלימות שהוא התחלה הראשונה וממנו מתחיל להצטרף. ועבור זה הוא רק לכם על כי חלק ה' עמו ואתם נמשכין ונשפעין מבחי' הויה הזו. משא"כ שאר האומות שמלך אלהים על גוים כנ"ל. וע"כ הוא רק לכם ולא לשאר האומות ודוקא החודש הזה ולא שאר החדשים שהמה נשפעין מצרופים אחרים. ומה מאוד ימתקו דברי הזוהר הנ"ל עתה לכם תרי זימני למה וכו' כמה דכתיב כי חלק ה' עמו אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין מורה באצבע על האמור בדברינו והוא מובן:

ו׳ה. אמנם כל מעל' החדש שבארנו עד הנה שהוא ענין התיחדות והתקשרות י"ב פעמים הויה מספר חדש להעשות כא' ביחו' שלים הנה אתכללותן ואתאחדותן הוא ע"י חודש העיבור שהוא חודש הי"ג מספר א' שבו הוא כללות כל צרופי הויה הנזכרים והוא המיחד אותן לאחד. וכמ"ש במשנת חסידים (מסכת אדר פ"א משנה ב') וז"ל ושנים עשר חדשים אלו הם סוד ויו מלאים ו"ו כי ו' אחד הם ששה חדשים דז"א והו' אחרת הם ששה חדשים דנוקבא וחודש העיבור הוא סוד הא' שבאמצע וכו' וידוע אשר אל"ף רומז על שם הויה כי אל"ף הוא יו"ד למעלה ויו"ד למטה וא"ו באמצע הרי כ"ו כמספר שם הויה. ונמצא ע"י נעשה י"ג פעמים הויה גי' אחד וכולן מתאחדין ומתקשרין זה בזה כאחד ואפשר לזה רמז בספר יצירה (טהרות פ"ו) ושבעה על גבי שנים עשר וכולם אדוקין זה בזה כי ידוע ליודעי בעבורו של חודש. שמחזור הלבנה הוא י"ט שנה ובכל י"ט שנה חוזרת על נקודה הראשונה מקום אשר היה שם אהלה בתחילה ובהי"ט שני' אלו יש שנים עשר פשוטות ושבעה מעוברות וכך בכל מחזור ולעולם ואפשר שזה רמז שהם שבעה ע"ג שנים עשר שבעה עיבורים על גבי שנים עשר פשוטות והכל למען שיהיו כולם אדוקין זה בזה שיתיחדו כל השנים עשר חודש שהם בחי' ו"ו ע"י הא' שבאמצע הרומז לחודש הי"ג שבשנה מעובר' וכל מחזור הוא כללות א' שמתיחדין הפשוטות עם המעוברות ובי"ט שנה יש י"ג מספר אחד ונשאר עוד ו' שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה וכוללם יחד ליחד לאחד:

ז׳ו. ואולם גם באור הגדול של יום השבת נעשה היחוד עם י"ג פעמים הויה כזה. והוא כמאמר הזוה"ק (תרומה קל"ה ע"א) כגוונא דאינון מתיחדין לעילא באחד אוף הכי איהו איתחד' לתתא ברזא דאחד וכו' כל המאמר ונראה בביאורו ע"ד שבארתי מאמר זוה"ק (יתרו פ"ח ע"ב) שבת איהו שמא דקב"ה שלים מכל סטרוי וכו' ופירושו נראה כי כבר הבאנו לעיל (בשורש הראשון שם) ששבת רומז על כ"ז פעמים הוי' ועבור זה שבת איהו שמא דקב"ה כי רומז על שמו הגדול הויה ית' שנחתם בו בכ"ז פעמים מספר שבת. ויש בו הויה א' באמצע וי"ג פעמים הויה מצד זה וי"ג הויות מצד זה וי"ג הוא אחד נמצא יש הויה אחד מצד זה והויה אחד מצד זה לרמז דהוא אחד לעילא וגם אתיחדת לתתא ברזא דאחד והכל מורה על קדושת האחדות שבו שנעשה א' לעיל' ולתתא ומתיחדין עם השם הויה אשר באמצע לרמז דהוא א' ושמו אחד. ובזה נכון מאמר הזוה"ק הנ"ל כגוונא וכו' והוא כי מבואר בדברי הזה"ק ויקהל ובדברי הפרדס אשר השבת היא נקודה אמצעית פנימיות ופארותיה תארכנה לבחי' ששה קצוות הסובבים את הנקודה ההיא כי כן דרך כל נקודה יש לה ו' קצוות ר"ל קצה מעלה קצה מטה קצה מזרח קצה מערב קצה צפון קצה דרום והובא דבריהם (בשל"ה הקדוש מסכת חולין) צא ולמד שם כל הענין כי צריך ביאור רחב להבין אפס קצהו מדברים הנאמרים שם ואך הצורך לעניננו פה הוא רק בחי' זו שאור השבת מאיר בבחינת ששה קצוות שהוא מעלה ומטה וד' רוחות העולם ונמצא כיון ששבת הוא מורה על שם הויה ב"ה הנה אם תכתוב הויה אחד באמצע וי"ג פעמים הויה לכל צד הששה קצוות אז הוא לכל צד גי' שבת כי בכל צד יש שני פעמים י"ג הויות משני צדדיו והויה א' באמצע בין הכל כ"ז פעמים הויה מספר שבת ועבור זה אמר שלים מכל סטרוי שלכל סטר וסטר מאיר בשלימות כ"ז פעמים הויה מספר שבת וכל הבחי' הויות אלו הכל מתיחדין לא' כי בכל צד וצד המה מספר א' וגם כללות האחרים הללו המפוזרין בששה קצוות חוזרין להתיחד ביחוד גמור. עם השם הויה אשר באמצע סוד הנקודה אמצעית כמבואר שם ונעשה מהכל אחדות אחד מכל צד ומכל פינה בשלימו' גמור ביום השבת ק' והנה כבר כתבנו למעלה (בשורש הראשון ענף ג') אשר כ"ז הויות האלו רומזים לשעות היום של שבת ק' ע"ש וידוע ששעות היום גם המה רומזים לצירופי הויה כמבואר בכתבי האר"י בסדר יחודים של ר"ח אלול ע"ש וכיון שבארנו שבשבת מתאחדים כל אלו הז"ך פעמים הויה לאחד ממילא שנתאחדו ונתחברו ונתקשרו כל בחי' צרופי הויה ביחודא שלים והיו לאחדים ממש הרי מפורש לפניך שבשבת נעשה זו הבחי' חדש ממש כאשר שמה כן כאן ושם היא אתיחדותן בבחי' י"ג הויות וגם הכל הכל כמו שבארנו היטב ולכן שבת הוא דוגמת עוה"ב כידוע שהוא נגד אלף השביעי שהוא יום שכולו שבת נעשה בו בחי' תיקון החדש כמו שיהי' נעשה לעתיד בבחי' אור חדש כנ"ל וכל צרופי הויה המורין על בחי' הדין כולם נתאחדו בחסדים ונעשה משניהם רחמים גמורים ועבור היחוד הזה כתב הזוה"ק שהוא חדוותא דכולא והוא עטרוי דמלכא שכל מקום שנעשה הוא ושמו אחד נקרא ויעטרוך זר תפארה: וכליל תפארת בראשו ממה שהכל מפארין ומשבחין לאל הכבוד והכל שמחין אז מחמת שמחת וחדות הקב"ה כמ"ש שם בר ההוא יומא דכולכון מתערין בחדוותא דילי הרי שחפץ ה' להיות אתו בני היכלא דמלכא לאתאחדא ביה ועוד דבר גדול נעשה בענין זה והוא מ"ש שם הזוה"ק למלכא דעביד הלולא לבריה וכו' חד סנטריא דאתפקד על דינא דבני נש' כו' ובגין יקרא דההוא יומא דחדוותא כו' שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא:

ח׳ז. ופי' נטר לחדוותא דמלכא הוא כך כי הנה דרך המלך בעת שמחתו להראות גודל ומהות טובו ורוב חסדו ואך יודע הוא שהבריות יודעין שיש לו ממונים וסנטירין שאינם ממונים רק על העונש הבריות ומה עושה המלך החכם להראות לכל שחפץ הוא רק בטובת בריותיו ואנשיו ולא חפץ כלל בעונשם ובמיתתם ח"ו קורא את אלו הממונים עם הכלי העונש אשר בידם ג"כ לשמחתו ובעת שכולם שמחים וחדים בשמחת המלך יצוה לאלו הממונים להראות חדוה וצחוק עם אלו הכלים שבידם להיות משחקין עם הסייפין והקשתות שלהם בדרך צחוק ורביות שמחה ולהראות אשר בעת הטבת מעשיהם ויום השמחה. והמלך שמח במעשיו ובאנשיו שרואה אהבתן אליו גם אלו העבדים והכלי עונש כולן מורין על מיני שמחה וחדוה ומפיו לא תצא הרעות:

ט׳ח. וזה שאמר יצחק לעשו שא נא תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה כי החרב והקשת המה ממונים מבחי' הדין ואך שיש בהם דרך המצוה והוא לצוד ציד שה לפסח וחגיגה והוא דרך השמחה וחדוה שיוכל לעשות בכלי הלז וע"כ אמר לו שא נא לשון נשיאות שישא אותם למעלה לעשות בהם מצות ה' ולהרבות בהם שמחה לפני מלך עולמים וע"כ צא השדה וצודה לי צידה וארז"ל (פרקי דר"א הובא בילקוט רמז קי"ד) וז"ל ליל פסח היה והיה צריך אחד לפסח ואחד לחגיגה שהם מצות המקובלות לפני מקומו של עולם ב"ה ברוב תענוג ונחת וחדוה ונקראים שלמי שמחה להיות משמח בכלי העונש את אלהים ואנשים:

י׳ט. ולזה רמזו רז"ל (שבת קנ"ו ע"א) האי מאן דבמאדי' יהיה או גזלן או מוהלא כי מי שזוכה להעביר המדות הרעות שבו לטובה מה מאוד גדלה חשיבתו בעיני המקום:

י״אכאשר פרשתי מקרא קודש האמור בדברי נעים זמירת ישראל תפלה למשה איש אלהים וגו'. והוא ע"ד מאמר רז"ל (תענית כ"ה ע"ב) שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו וכו' וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו ועמדו כל המפרשים בזה אם זה מעביר על מדותיו וזה אינו הרי בדבר זה הוא גדול ממנו מה אמר לא מפני שזה גדול מזה והענין הוא על דרך שפרשוהו חכמי אמת ז"ל כי הנה יש בעובדי ה' שתי סוגים אנשים א' הוא הנקרא צדיק וטוב לו כלומר שטוב ונוח לו ויפה לפניו מאוד עבודת ה' כי נברא בטבע תולדתו במדת הטוב הטוב וכוחי גופו ומזג טבעו מעת תולדתו נוטה ונמשך אחר הטוב ומעולם חפץ באהבת בוראו ולעשות לו תענוג ונ"ר בכל מה שיוכל ואין לו מניעה מצד גשמיות גופו שהוא עפר מן האדמה ונוטה לחומריו' ולהתאוות תאוות דברים שלמטה כי הוא בעת בריאתו נברא במזג דק וזך ונמשך אחר דברים הזכים והנאים ואינו נוטה אחר עבות וחומריות גשמיות עוה"ז להיות מן המתאווין בעם וזה בא לו מצד כח כוונת אב ואם בעת זיווגם אם הם במחשב' טהורה ונכונה ורצויה לפני יוצר כל ואינם מכוונים להנאת עצמן. כאשר בארנו (בשורש החמישי ענף א') אז הבן הנולד מזה יהיה גם טבע מזג גופו זך ונקי והגון וראוי לחכמ' ולחסידות כמ"ש (ברמב"ם פ"ה מהלכות דיעות הלכה ה') וע"כ הוא צדיק וטוב לו שטוב לו בעבודתו וכל כוחי הגוף מסכימים עמו לעשות טוב ויצא מבחי' אוי לי מיצרי כי גם יצרו ישלים אתו לעשות דברים הרצוים לפני בורא כל והסוג השני הוא בהיפוך ממש מזה כי הוא נברא בטבע ומזג רע למאוד וכח הגוף שבו נוטה ונמשך אחרי חומריות העוה"ז ותאוותיו וחפץ להתעלס באהביו ולא יערב לו כלל עבודת ה' ית' כי רבתה בו גשמיות עפר הארץ ונמשך אחר שורשו וכשהוא רוצה בכח נשמתו ושכלו לעבוד לבוראו ולפרוש מכל התאות ונופת צוף העוה"ז מחמדי גופו מה מאוד קשה לו לעבור על תאוותיו וחמדת לבבו שבו מיום הולדו ואוי לו מיצרו הקשה העומד לנגדו בכל כחו ומבקש לטורדו מן העולם וזה נקרא צדיק ורע לו כי הוא צדיק גמור בכל דרכיו ומעביר על כל מדותיו הקשים שנברא עמהם ומבטל רצונו מפני רצון בוראו ומתגבר עצמו בכל עוז נגד כוחי גופו עד שעובד ה' בכל לבבו ונפשו ואך שרע לו שכל ימיו הוא נלחם במלחמה כבדה עם מלך הצפון זה שצפון וטמון בקרבו ומבקש להעבירו על דעת קונו ח"ו וזה נקרא נהנה מיגיע כפו שהנה הוא טורח ויגע מאוד עד שיבוא לעבוד את ה' וגם זה נמשך מכוונת אב ואם אז אם הם מכוונים למלאות תאותם ולהנאו' גופם ונמשל כבהמה נדמו בזה שגם הבהמה עושה כמעשיהם לחפץ תאוות' אז הבן הנולד מזה הוא בבחי' רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וכל ימיו יחפוץ למעשי הבהמה שהוא תאות עוה"ז וכמה יגיעות ייגע אדם זה לפרוש עצמו מכל אלה ליצא מגדר הבהמה להכנס בכלל רוח בני האדם העולה למעלה בעבודת ה' בכל המ"ע ובשמירות הל"ת. וזה רמז יפה כח הבן מכח האב כמ"ש [בחולין ס"ג ע"א] כי יפוי כח הבן שיהיה נעשה יפה או לא. הכל נמשך מכח האב כפי כח וכוונת האב בשעת מעשה כנאמר:

י״באמנם אם יזכה האיש הלז לעבור על כל מדותיו הרעים האלה אשר נברא עמהן ליתן דעתו ומחשבתו ימים כבירים רק להפוך ולעבור על רצונו בכל דרכיו ובכל מעשיו ולא ירף ממחשב' הלז אף רגע רק תמיד יראה ויתקן תקוני גופו להפכו לטוב ולעשו' בו כל העשיות הטוב' ויקח ממנו דוגמא לחפש ולראות בכל מחמדיו ותשוקתיו לשבר חמדה ותאות הרעה שהוא מתאו' ולעשות בחמדה הלז מצוה ממצות התורה כמו למשל אם מתאוה לעריות ח"ו תאותו הוא בבחי' חסדים הרעים שמתאוה להשפיע ברע כידוע ממל' חסד הנאמר אצל העריות יוכל להפך תאותו ויראה לקיים במדה הזו עצמה מצות הבורא והוא להשפיע לעניים ולעשות חסד למי שצריך לחסדו ולגמול לחייבי' טובות או אם הוא מתאוה לגזול ולשפוך דם יוכל לשבר תאותו ולהפכו לטוב לקיו' המצו' מצו' מיל' למול את הבן שלו שהוא מ"ע ממש או של אחרים כי גם הוא למצוה יחשב כמ"ש ברמב"ם (פ' א' וג' מהלכות מילה) וכן בכל המדות ותאות רעות שבו יוכל למצוא דוגמתו במצות ה' בדרך מאמר רז"ל (חולין ק"ט ע"ב) כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה ואפשר עבור זה עשה כן הקב"ה לברוא אותם זה לעומת זה היתר כנגד איסור. כדי למצוא בכל תאות האיסור דוגמתו בהיתר לעשות בתאות חמדתו אל האיסור מצות ה' בהיתר כמו מאשת האח יבום האח ומכלאים סדין בציצית הרי מצוה לקראת האיסור להפך חמדת האיסור לתאות מצות וה"ה בשאר דברי היתר המכוונים נגד האסור יוכל לקחתו אל מצות ה' כמו מחזיר מוחא דשבוטא ויוכל לקיים בו מצות עונג שבת כמאמר רז"ל (שבת קי"ד ע"ב) במה מענגו ר"י בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בדגים גדולים וראשי שומין ורבא מלח שבוטא לכבוד שבת כמ"ש [שם קי"ט ע"א] וכדומה בכל הדברים ואם כן הוא עושה ימים רבים ובאמתיות ושלימות לבבו ונותן דעתו ומחשבתו על זה להוציא עצמו מטומאת וערות הארץ ארציות גופו אשר קרוץ מחומר. אז ברצות ה' דרכו בראותו את עבודתו הקשה ויגיעתו כי רבה היא. הנה הוא יפיץ עליו אורו ויקדשו בקדושתו בהילו נרו עלי ראשו. ויזכה להיות גם אויביו ישלים אתו שאמרז"ל (מ"ר בראשית נ"ד) זה יצה"ר כי גם כחי גופו ומזגי טבעו מה שהיו ברעה עד הנה יתהפכו לטוב ותמיד יחשוק ויחמוד לחמד' בוראו ית' ולהתאות לשתות מבאר מים חיים היא התורה הקדושה הנותנת חיים לכל חי. והנה הוא יצוא יצא מכל בחי' תאוה וחמדה עסקי העוה"ז ותענוגיו ולא יתאו למטעמותיו ונעשה גופו ככברה מרוב הפצעים ושבירות שעשה בו בביטול כל תאוותיו ונעשה לבו חלל בקרבו וגופו נעשה זך ונקי וכשר וראוי והגון להשראת שכינת ה' ולקבל' הקדושה והטהרה ויזכה לחזות בזיו נועם ה' ולבקר בהיכלו היכל המלך כגוף אליהו ומשה רבינו ע"ה שעלו עם גופם לאור פני מלך חיים אשרי לו ואשרי חלקו שזכה לכל זאת. ומאד תיקר נפש האדם הלז אצל הבורא ב"ה כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אלו הממיתין עצמן בחייהם ומשברין ומכניעין כל כחי גופם עד אשר לא ישאר בו מקום להתאוה לשום תאוה שבעולם מכל עסקי העוה"ז כקטן כגדול. והם בבחי' צדיקים במיתתן קרוים חיים שע"י מיתתן שממיתין עצמן בחייהן עי"ז הם קרוים חיים כי מדביקין עצמן במקור החיים ויכולין לבוא עם זה לבחי' אליהו התשבי שהוא חי עד הנה וידוע שהמיתה נגזרת מעטיו של נחש שהוא זוהמת הנחש הנעשה בחטא אדה"ר שעי"ז נתגשם גופו וכח החמריות שבו ונפסלה גוויתו מלשרת בקדש כי זולת זה לא היה מיתה בעולם כי היה האדם דר בין העליונים כמו שהוא בגופו ונפשו ואמרו חז"ל (ילקוט תהילים פ״ב:ו׳) ע"פ אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם היה ר' סימאי אומר כל בריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ. חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמי' וגופו מן הארץ לפיכך עשה אדם תורה ומצות ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלה וכו' אם יבוא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי אני אומר לו על אומה"ע בראתיך ולא על בני ע"כ. הראת לדעת בזה כי אלו לא היה האדם חוטא לא היה מיתה בעולם והיה גופו מזדכך ויתהפך החומר ויעשה צורה בהתגברות חלק הרוחני והי' האדם משיג לעלות להתעדן בעולם הנצחי בדמות שהוא והיה דר עם גופו בין הבריות של מעלה כמו אליהו הנביא זכור לטוב. ואך אחר החטא שנתגדל כח המגושם שבו מזוהמת הנחש הקדמוני ושוב לא יוכל להתהפך לצורה לדור בין העליונים וע"י קישור הנפש בגוף לא הי' אפשר גם לנפש להתקרב למעלה ונמצא שלא הי' תיקון לנפשו לעולם שתזכה לחזות בנועם ה' וע"כ נגזר עליו להיות יבוא בכלח אלי קבר וקבר הוא אותיות קרב שעי"ז מקרב את נפשו לצור עולמים ב"ה וישוב העפר על הארץ כשהי' הוא גוף האדם אשר נברא עפר מן האדמה ישוב לשורשו מקום אשר לוקח משם כי הגדיל בו גשמיות הארץ והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה שתתקר' גם היא לשורשה אשר בשמים ממעל והכל כידוע מפי כתבי קודש. אכן מי שהוא בבחי' הנ"ל להיות מתגבר עצמו בכל עוז עד שיבוטל מכל וכל מכוחי הגוף וזוהמת הנחש שבו מבראשית ומתעלה ומתלהב בכל מיני חמדה ותאוות לבבו להתענג על ה' ולקשר את נפשו להדביקה אל שורשה ומהפך את החומר שבו לצורה ונעשה גופו זך ונקי ונכסוף לראות בתפארת עוזו עליו הכתוב אומר (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה כי עשה מגופו שהיה מתאוה לכל דברי שטותי הבלי העה"ז ורעתו בדרך כי הייתי זוללה. ועתה הגיעו לבחי' יקר בעיני ה' כנאמר למעלה ע"כ כפי תהיה ואמרז"ל (ב"מ פ"ה ע"א) שאפי' הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו ונכלל אף גזירת המיתה שגזר הקב"ה בעולם מבטל בשבילו כיון שיצא ממנו זוהמת הנחש מכל וכל וגופו נעשה יפה וראוי לדור בין העליונים כמו צורת נשמה מאין יבוא לו בחי' המיתה כיון שהוציא עצמו מבחי' חטא אדם ונעשה כמו אליהו שעלה חי לשמי מרום:

י״גי. ועל כן יעקב אבינו שהיה תיקון אדה"ר כנודע מדברי האר"י ז"ל ומרומז בגמרא (שם פ"ד ע"א) שאמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כי הוא היה תיקון אדם בשלימות גמור ונעשה כמו קודם החטא: אמרו עליו חז"ל [תענית ה' ע"ב] וז"ל אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת אמרו ליה וכי בכדי ספדי ספדייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה מקרא אני דורש שנא' ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' עד ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים פירש"י לא מת אלא חי הוא לעולם ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים שיביאנו בגול' כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא. ודחנטי חנטייא נראה להם שמת אבל חי היה וכן פי' התוס' דכן הוא אמת בפשטות הדברים שלא מת ולכן לא כתיב ביה מיתה כלל רק ויגוע ויאסף אל עמיו ומביאין ראיה ממה שאמרו במס' סוטה (י"ג ע"א) בעת שעיכב עשו מלקבור את יעקב במערת המכפלה עד שיבא האגרת ממצרים שקנה יעקב חלקו מאתו במערת המכפלה אמר חושים בן דן ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהיה אבי אבא מוטל בבזיון שקל קלופא מחייא ארישא נתרן עיני' ונפלו אכרע' דיעקב. פתחינהו יעקב לעיני' ואחיך והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם וגו' הרי לפניך כי ממש חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם ונדמו שמת אבל הוא עלה חי לג"ע כמעשה דר' יהושע בן לוי (בכתובות ע"ז ע"ב) שעלה עם גופו חי לג"ע ואל תתמה על מה שלא עלה חי למרום כאליהו כי אפשר כן היה על פי הדיבור: וע"כ אתה צריך לומר כן שאם לא כן תקשי לך על מיתת משה רבינו עליו השלום שהוא היה בודאי בדרגת אליהו ויותר והיה מ"ם יום בשמים ואף על פי כן נאמר בו וימת משה על פי ה' אלא שכן עלה על רצונו ית' וגם כאן כן: ואך לפי שזיכך את גופו בשלימות גמור עד שנתקן בו חטא אדה"ר והיה בחיר שבאבות שלא היה בו זוהמא כל עיקר מזוהמת הנחש כנודע שעל כן היה מטתו שלימה ולא נמצא בו פסול בזרעו והוליד י"ב שבטי יה הרומז למרכבה השלימ' בכל השלימות על כי ישר הוא בשלימות גדול ולא עלתה בו כלל על כן עד הנה חי הוא בג"ע. ויתכן לומר כי יעקב בבריאת מזגי גופו היה בבחי' צדיק ורע לו שהזכרנו והיה נולד בטבע לא טוב כי הלא אח עשו ליעקב כתיב פי' שבתחלה בעת בריאת' היו אחים ממש שוה בטבע לעשו אחיו שיצא אדמוני כלו כאדרת שער בחי' הדין החזק גם כי שמו מעיד עליו שקרא שמו יעקב ע"ש העקב בחי' עקביי' הרומזים לדברים שלמטה כדרך רוח הבהמה היורדת היא למטה. גם ידוע מכתבי האר"י ז"ל שיעקב רומז למספ' שני פעמי' אלהים עם עשרה אותיותיהם שהוא בחי' הדינים אשר נתהוו בעולם. ונקרא יעקב הקטן כי בריאתו היה בבחי' קטנות ואך כי היפך עצמו מהיפוך אל היפך ממש בכל השלימות שבארנו למעלה עד שנעשה כבריות של מעלה ממש ואז היה בו כח לעמוד נגד מלאך אשר בשמים כי נעשה גופו וחומרו כצורה ועל כזה אמרו (סנהדרין צ"ג ע"א) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת כי המלאך הנה הוא נברא בכך מעת בריאתו וכשהצדיק מהפך את גופו להיות עומד ומשרת כמלאך אלהים מה מאד יפה כחו בזה והקב"ה מגביהו ומנשאו על כל השרפים וחיות הקודש. והוא כבחי' למי משבח המלך למי שאין דרכו להשכים והשכים שבארנו לעיל (בשורש הקודם ענף א' ע"ש) וע"כ אמר לו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים וגו' כלומר כי אתה יצאת מבחינת יעקב המור' על הקטנות ככל הנ"ל כ"א ישראל שהוא דרגא גדולה לי ראש שעלה עד למעלה לראש ומה שהיה תחילה בבחינה שאר שהוא שאור שהוא שבעיס' נעשה אצלו בחי' ראש כי שרית עם אלהים כלומר אחרי רואי אותך בדרגא זו להיות יש"ר א"ל מלאך יוכל ע"כ לך נאה לקרותך ישראל דרגת לי ראש שהפכ' עצמך לגמרי מעקב לראש:

י״דיא. וזה היה בחי' אדונינו דוד המע"ה שנאמר בו (שמואל א' ט"ז) אדמוני וטוב רואי להורות שהוא נברא בבחי' צדיק ורע לו כי אדום הוא מרמז לבחי' הדם שבנפש האדם שבא מכוחות החזקים ונמשך אחר מזג הרעות ואך כי היה כוחו יפה למאוד עד שאמר ולבי חלל בקרבי ואמרו רז"ל [בבא בתרא י"ז ע"א] מלמד שלא שלט בו יצה"ר ונעשה מלך ישראל שמלך בבחי' ישראל שהוא לי ראש כנ"ל וע"כ אמרו (ראש השנה כ"ה ע"א) דוד מלך ישראל חי וקים כנאמר כיון שהוא בדרגת מלך ישראל לכן הוא חי וקים כדרג' יעקב אבינו שלא מת והכל כי יצא מזוהמת הנחש מכל וכל וע"כ הם חיים וקיימים והכל עבור שהמיתו עצמן בחייהן עד שכל כוחי הגוף נתהפך לרוחניו' ודבר הרוחניות יוכל להתקיים משא"כ דבר הגשמי הנעשה מד' יסודת ארמ"ע שמוכרחים להתפרד בהכרח כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות יסו' התור' הל' ג') וז"ל וכל המחובר מד' יסודות אלו הוא נפרד בסוף יש שהוא נפרד לאחר ימים אחדים ויש שהוא נפרד לאחר שנים רבים וכל שנתחבר מהם אי אפשר שלא יפרד להן וכו' ואך כשנתהפך לרוחניות ודומה לצורה לא יפרד מן הנפש ויהיו שניהם חיים וקיימים לעולמים ועליהם אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה כלומר שהוא משבח אלו המתים שמתו מן החיים שבעת חיותם על האדמה היו ממיתין עצמן שלא ישאר עוד כח בגוף מכוחות המגושמים ופעולתן גדלה למאוד אשר המה חיים עדנה שעד הנה חיים וקיימים כמו אליהו דוד ויעקב. וע"כ אמרו (שבת ל' ע"א) שכיון בזה על משה ודוד כי המה היו בבחי' זו שהיו מתים מן החיים. ועל כן הי' בבחי' חי ודוד חי עד הנה ומשה עלה למרום והי' דר בין העליונים ומה שנאמר בו וימת כבר כתבנו למעלה שהי' כן על פי הדבור ע"ש:

ט״ויב. והפלאת גודל מעלה זו כי רבה הוא נרמז בהחשן שהיה על לב אהרן כהנא רבא כי הנה בחי' החשן היה נמשך מבחי' הדינים הקדושים כמאמר הקרא ועשית חשן משפט וגו'. ואומר ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו. וכבר כתבנו למעל' (בענף א' עלה ט') שמשפט היא בחי' הדינים מספר ה' פעמים אלהים. ואך שמורה על מעלה הנפלא' בעת התהפכותם לטוב בבחי' ישראל שהוא לראש לכן נקרא חשן אותיות נחש. לרמז על יציאתו מבחי' זוהמת הנחש מכל וכל ונעשה מנחש חשן שהוא תכשיט כפרש"י וע"כ הי' ניתן כנגד הלב להורות על התהפכות תאות הלב הנמשכין משורש נחש להיות נעשין מהן בחינת חשן תכשיט כנגד הלב לגרום עם התאות ההם תכשיטין וקישוטי הכלה הידועין לי"ח וניתן על לב אהרן דרגת מדת החסד הגדול כידוע ששורש הכהן הוא ממדת החסד ובפרט הכהן הגדול להורות על שורש הדינים ששם הם רחמים גמורים וחסד גדול מאת האל יתעלה כאשר בארנו שם ולפיכך אמרו חז"ל (זבחים פ"ח ע"ב) חשן מכפר על הדינים כאמור לעיל שכל המתקת הדינים הוא רק בשורשן. ולפי שהחשן מרמז על שורש הדינים הנה הוא ממתיק ומכפר על כל הדינין. גם כיון שהוא מרמז על מעלה זו של התהפכות הנחש לחשן. והוא בחי' ישראל שכתבנו למעלה שאף גזירת המיתה שהוא חק לכל באי עולם נתבטל כנגדו מכ"ש שאר הדינים שכולן בטלין ומבוטלין נגד בחינה זו. וע"כ מכפר על הדינין. ועבור שתי המעלות אלו אמרה התורה רבוע יהיה כפול. כי הנה שורש הדינים ידוע שהוא בבחי' מדת הבינה שהוא חירות ויובל הגדול מכל בחי' הדינים ונרמזת באותיות י"ה שבשם הגדול הויה כדרך כל הנשמה תהלל י"ה כאשר נבאר להלן. ונמצא אתה למד שהחשן היה מרומז באותיות י"ה. ובשם ישרא"ל יכונה כנזכר. ושניהם הם מספר תקנ"ד גי' שני פעמים רבוע. וע"כ היה צריך להיות רבוע כפול להורות על מקום אחיזת' בכפילת רבוע שהוא ישרא"ל וי"ה שבשם. והואיל שהיה מרמז על בחי' אלו צותה התורה הקדושה למלאות בו שתים עשרה אבנים. כי הוא בחי' שלימות דרגות יעקב אבינו שהוליד י"ב שבטי י"ה ולעומתם היה בו י"ב אבנים וחקוק עליהן שמות שני עשר שבט. ורומז על אותיות י"ה הרי שנים עשר שבטי יה דוגמ' יעקב. וע"כ אמר הכתוב והאבנים תהיין על שמות בני ישראל וגו' להורות על שלימות דרגות יעקב עד שנקרא ישראל וע"כ הוליד במספר שנים עשר בחי' מרכבה השלמה הם מרכבה לאותיות י"ה עד שנקראי' שבטי י"ה וע"כ היו חקוקים על החשן שמרמז על דרגת חשן שיצא משורש נחש עד שנעשה בבחי' ישראל ורומז על אותיות י"ה וכאמור. ואפשר לזה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעת האפד:

ט״זיג. כי גם האפד ירמז על דרגות יעקב בבחינ' זו התגברות הנ"ל כידוע שדרגת יעקב היה שהיה שומר הברית וכשנשא את לאה היה בן פ"ד שנים ואמר לראובן כחי אתה ראשית אוני שהוא היה טיפה ראשונה שלו וכל ימיו היה מתגבר עצמו על יצרו הקשה שלא יפוזו זרועי ידיו. וזה מרומז באפד שהיא גימט' מילה לומר כי שמר בריתו ברית המילה גם ירמז על א' פ"ד שכל הפ"ד שנים היה תחת רשות אלופו של עולם שלא לצאת חוצה. וגם אפוד בוא"ו ירמז על בחינת יעקב כי בתורה נכתב לפעמים בלא וא"ו ולפעמים בוא"ו וגם הוא ירמז על דרג' יעקב כי הוא"ו הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה כו' דרג' דיעקב כנודע. וע"כ היה גם בו ב' אבנים חקוקים מי"ב שמות בני ישראל ונתונים על כתפות האפוד. ואך הוא היה רומז אל בחינת יעקב הקטן בעוד שהיה לוחם במלחמת מצוה עם יצרו קודם הגיעו אל טוב שלימתו להיות ישראל מלאך ויוכל לו והיה בחי' וי"ו בלא אל"ף בנתים כי לא היה בשלימות המדה ליכנוס במקום פלא העליון אותיות אלף ונגד ו"ו הזו היו שתי אבנים וחקוק ששה משמותם על אבן אחת וששה משמותם על אבן השנית ממש דוגמת ו"ו הזאת ואז לא היה בבחי' שבטי יה רק בבחי' מרכבה למרכבה לשם י"ה כאשר נבאר להלן היטב בשם כוונת האר"י אולם נבאר שם שביום שבת קודש או בעת אחר בשעת רבות קדושת ואור ה' בעולם עולין למעלה לעשות מרכבה לשם י"ה עצמו והוא דוגמת החשן שרמז בשם י"ה ויש בו שתים עשרה אבנים הרומז למרכבה השלימה כי הוא בבחינת ישראל שעולין לראש בחי' הבינ' שנקראת ראש כידוע. וזכה להכניס האל"ף בין הווי"ן שנתיחדו עם אלופו של עולם וע"כ בבואו אל הקדש לפני ה' שאז הוא בחינת רבות קדושת אור ה' בעולמו היה צריך להיות מחובר האפוד אל החשן להורות כי הקב"ה ברוב רחמיו מעלה אותן למעלה להיות נעשין מרכבה לשם י"ה עצמו וע"כ היה ע"י פתיל תכלת כי תכלת דומה לים וים לרקיע וכו' עד כסא הכבוד שהוא בחי' מדה הגדולה הזו. ולא יזח החשן מעל האפד להראות כי חפץ בהילו נרו על ראשינו להאיר עלינו ממקום באר מים חיים ממדה הזו וע"כ ונשא אהרן את שמות ב"י בחשן המשפט וגו' עד לפני ה' תמיד מורה באצבע שמדבר בבחי' זו שנקראת לפני ה' כידוע. וע"כ ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכי אורים ותומים הוא מספר שבת הגדול עם ב' כוללים והכולל והכל רומז על אור בחי' זו הנזכרת שורש הדינים וע"כ ונשא אהרן את משפט ב"י על לבו לפני ה' תמיד הכל כאשר בארנו ופירשנו למעלה:

י״זנחזור לענינינו בענין מעביר על מדותיו שהוא להעביר את מדות הרעות שבו לטוב ולעבוד' שמו יתעלה:

י״חיד. ועל זה אמר הכתוב [יהושע כ"ד] כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אברהם מעבר הנהר וגומר. כי ידוע שנהר המושך הוא דוגמת חסדים המתפשטים ומתמשכין בטבעם ורוצים להשפיע לכל אכן ב' מיני חסדים הם א' חסדים הטובים שהוא להשפיע לעני המצטרך להשפעת טובו ולגמול לחייבים טובות שהוא ללמד את האנשים ההולכים בדרך הרע להחזירם למוטב ללמדם דרכי ה' לשמור מצותיו ותורתיו. והב' הוא ח"ו להיפוך חסדים הרעים כעין עריות שהזכרנו לעיל שהוא השפעת הרע ולהודיע וללמד את בני האדם דרך רע בביטול תורה ומצות ה' וזה היה דרגת תרח אבי אברהם שהיה מלמד את האדם דרך עבודת ע"ז והיה עושה צלמי ע"ז ומוכרן לאחרים וזה נקרא עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר הרומזת למדת החסד הטוב וזה הוא עבר השני חסדים הרעים וכבר כתבנו למעלה שיפה כח הבן מכח האב שיופיות כח הבן הוא נמשך הכח האב וברא כרעא דאביהו וע"כ גם הוא נולד בטבע ומזג מדת החסד הרע הזה אמנם היה כחו יפה והכיר את בוראו בן שלש שנים ועי"כ העביר על מדותיו מדת הרע שנולד עמו ועבר את הנהר לצד הימין בחינת חסדים הטובים וכל ימיו היה רודף לעשות חסד ולגמול חסד עם כל באי עולם לאכילה ולהשקותם אח"כ טרח ויגע ללמדם דרך ה' שגם המה יכירו את בוראם וגייר את הגרי' וזה שאמר הקרא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם כלומר תרח אבי אברה' ישיבתו ודרגתו היה בדרגת עבר הנהר שהוא עבור השני של הנהר לעשות חסדים הרעים בעולם ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאותו דרגא עצמה של עבר הנהר לקח אברהם עצמו לצד אחר הנגדיות לעשות ולהרבות חסדים הטובים בעולם וזהו שאמרו חז"ל (מ"ר במדבר פ' י"ט) ע"פ מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח וע"ד שאמרו רז"ל (נדה ט' ע"א) דם נעכר ונעשה חלב דכתיב מי יתן טהור מטמא ופירושו שהדם הטמא בעצמו הוא הוא הנעכר ונעשה חלב הטהור וכן גם כן אברהם מתרח מטומאת תרח בעצמו שהתנהג לעשות חסדים הרעים בעולם להודיע להם מעשי עכו"ם איך לעבור לכל ע"ז וע"ז מטומאה זו עצמה היפך אברהם ועשאה טהור ולימד את העם דרכי ה' וגייר את הגרים והענין הזה היה דרגת התנא ר"ע שהבאנו למעלה כי הוא היה בן גרים ונולד בטבע ומזג רע למאוד עד שאמר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור בחי' קליפה קשה חמור נוער ואח"כ בעזרת ה' עליו היפך עצמו מעבר אל עבר והיה נהנ' מיגיעי כפו שהיה יגע וטרח למאוד עד שהעביר על כל מדותיו הרעים להפכן לטוב לעשות עמהן טובות ומה שהיה בדרגת החמור עסק אח"כ בתורה ונעשה בבחי' יששכר חמור גרם כמ"ש (בלק"ת ויחי) ושם מבואר כי היה בדרגת יעקב כי עקיבא הוא אותיות יעקב וגם אביר יעקב הוא אותיות ר' עקיבא והכל בדרך הנזכר שהיו שניהם שוין בטבע מזג תולדותיהם ובהתהפכם אח"כ לטוב. ולא כן ר"א בן הורקנוס שאביו היה גדול הדור והי' נולד במזג הטוב והיה נקרא ר' אליעזר הגדול ע"ש גדולת מעלתו בטבע מזג תולדתו. וע"כ יצאו בת קול ואמר לא מפני שזה גדול מזה בגדולתן ומעלתן בתורה ויראת חטא אלא שזה מעביר על מדותיו פי' ר' עקיבא היה מעביר על מדותיו כנ"ל שהעביר מדותיו הרעים לטוב וזה אינו מעביר על מדותיו כי לא היה צריך לזה כאמור ולפי שבעיני הקב"ה יקר מאוד דרגא זו וגדול הנהנ' מיגיעו יותר מירא שמים כמאמר רז"ל (ברכות ח' ע"א) ורומז לבחי' זו שגדול וחביב לפני הקב"ה זה הנולד במזג הרע ונהנה מיגיעו שיגע וטרח עצמו למצות בוראו יותר מירא שמים ממי שהוא ירא שמים בטבעו וא"צ ליגיעה וע"כ ענהו ממרומים לר"ע בתפלתו והנה ידוע מדברי האר"י זלה"ה ששם משה רומז על מספר קרח ול"ז ניצוצ' של הבל גי' משה וש"ח ניצוצות הרומזים לקר"ח המה מבחי' הרעים ושמו מרמז עליו כי אותיות קר שלו היה קר משקר ומקרי וח' הוא רומז לח' של חמץ שעיקר חימוצו הוא בחי' כי אין בין חמץ למצה אלא כמלא נימא הוא הטיפת דיו שבין ה' לח'. רק שמשה תיקן את כולם עם הל"ז ניצוצות של הבל ונעשה מכלם שם אחד: משה רומז לבחי' החסדים מספר עשר שמות הוי' וד' שמות אהיה ע"ה כי היפך את כולם לטוב וגם רמז בשם משה כי מן השמים משיתהו שהוציא עצמו מכל התאות הלב עד שנעשה כולו רוחני בבחי' איש אלקים וארז"ל (מ"ר דברים י"א) מחציו ולמעלה אלהים. שזכה להיות דר בין העליונים כמו בתחתונים ועל שדבר הזה מועיל מאוד להיות תפלתו מקובלת ורצוי' לפני שמו ית'. כענין תפלת ר"ע שנענה מיד בתפלתו ע"כ אמר תפלה למשה איש האלהים. שכזה היא התפל' הנכונה וראוי להתקבל שיהיה בבחי' משה איש האלהים. להפך כל בחי' הרעות הנרמז במשה שיהיה נעשה מהם משה וגם בחי' איש אלהים כזה ראוי להתפלל שיקובל תפלתו בעיני מקומו של עולם ב"ה ואל זה רמז הזוה"ק (ויקרא קצ"ה ע"א) ג' אינון דאקרי תפלה תפלה למשה איש האלהים תפלה דא דלית בגיניה בבר נש אחרא וכו'. כי לא קם בישראל כמשה ומי עלה למרום כמשה. וע"כ תפלתו מקובלת יותר מכל שאר אנשים ועל כל הענין הלזה אחז"ל האי מאן דבמאדים או גזלנא או מוהלא כאשר הבאנו למעלה כי זה שנולד במאדים יתמשך טבע מזגו לשפוך דם אדם כידוע וכיוונו חז"ל ללמד לאדם דעת שיהפוך טבעו ומזגו לעשות בו מצות ה' והוא לקיים מצות מילה בבנו או בבן חבירו כמו שכתבנו למעלה. ובזה נכון יהיה לעלות במעלות רבה וגדולה עד מאוד:

י״טטו. ועל זה רמז הכתוב ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה וגו' כל הפרשה עד אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה והוא קושי ההבנה בכמה דברים א' מה שפתח בלימוד תורת העולה איך להתנהג בהקרבת קרבן עולה לפני ה' וסיים במצות תרומת הדשן שהוא והרים את הדשן אשר תאכל האש וגו'. ומה זה בא ללמוד סדר העולה ונמצא למד הרמת הדשן במזבח בכל יום. ב' הכפלת צווית ואש המזבח תוקד בו בג' פעמים בפרשה קטנה זו שהם. והאש על המזבח תוקד בו. והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ולמה כתבה זה שלישים ג' כפל לשון זאת תורת העולה הוא העולה ולמה כפל לאומרו ובאחד היה סגי. ועוד שארי דקדוקים ולא נאריך בהן ורז"ל דרשו מה שדרשו בביאורו ואנחנו נפרשהו בדרך הרמז בתורה ונאמר שהוא מרמז על בעלי התשובה שרוצין לשוב באמת לפני בוראן באמתיות לבבן בשלימות האפשרי לפי כוחן ללמדם סדר הנכון ורצוי' לפני ה' הטוב הרוצה בתשוב'. ולפי דרכינו למעלה במה שבארנו בענין מעבר על מדותיו כי שני סוגי דרכים יש בענין בעלי התשוב' אחר שרוצים לעשות תשוב' שלימה לפני הבורא ית'. א' הוא מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות דיעות הלכ' א' ב') וז"ל ומה הוא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותן עד שיחזירום לדרך הטובה כו' וכיצד הוא רפואתם מי שהוא בעל חימה אומרין לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החימה מלבו ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו. ויחזור לדרך האמצעי שהוא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הרעות אם היה רחוק לקצה הא'. ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והוא מדה בינונית כו' עכ"ל. הרי לפניך דרך א' שאם התרחק בחטאו והרב' לפשוע במדו' הרעות יתרחק מהן עד קצה האחרון עד שיעקור מדה הרעה שבו מכל וכל ואחר כך ינהג עצמו בדרך הממוצע:

כ׳טז. אמנם הנה יש דרך אחר מעולה ומשובח מזה בדרך מעביר על מדותיו שכתבנו לעיל והוא בדרך מאמר רז"ל הצדיקים במה שחוטאים בו מתרצים ופירושו כי לא די שהוא פורש מן העבירה בכל שלימות יכלתו ומשרש אחריה לחפש ולראות מבטן מי יצא לבוא לעבור העביר' הזאת כלומר מאיזה מדה רעה שבו הוא בא להתאוות לעשות מעשה רע הלז בדרך מאמר רז"ל הרוצ' לעקור ע"א מארצו ישרש אחריה כלומר הרוצה לעקור עבודה שהיא זרה מאתו הוא העביר' הארורה שעבר ורוצה לעקרה שלא יבוא עוד לעשותה מה יעשה ישרש אחריה. כלומר להסתכל על שורשה על מה אדניה הוטבעו מאיזה מדה רעה שבו בא לעבור העבירה הזאת. למשל אם עבר בגניבה וגזילה ואונאה. הנה שורשה נלקח מחמדת הממון שבו שרוצה ומתאוה וחומד להרבות הון מהבל וכל מה שיש לו הכל אינו מספיק לו ואינו די לו ויותר יותר צריך לו. וע"כ הוא פועל ועוש' בכל עוז כוחו לרמות את חבירו ולהונות אותו במקח וממכר ובשעת מו"מ ואם אף זה אינו די לו מעט מעט בא לידי גניבה גמורה או גזלה שכך אמרו רז"ל (שבת ק"ה ע"ב) המשב' כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך אומנותו של יצה"ר. היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד. הרי שכשהוא מתחיל לעשות עבירות הקטנות יבוא מזה לעבור עבירות חמורות מכריתות ומיתת ב"ד. ובעבירות מאכלות אסורות ודאי איסור או ספק איסו' שורשו נלקח מחזקת תאוה רעה שמתאוה לאכול למלאות בטנו ותאותו במה שבא לידו וקשה לו להמתין דנמטי שיב"א מכשור"א רק תיכף שבא לידו לא יקיימנו להיות מונח לפניו שעה או שתים עד שיבורר לו אם הוא של איסור או לא וחוטפו תיכף לפיו כזאב יטרוף וכארי דורס יהיה מה שיהיה אם כשר גמור או קצת איסו' יש בו וממילא יבא לודאי איסור כנ"ל או שחטא במסירת ומלשינות ומסר ממון של ישראל ביד גוי וכמה הגדיל עונו בזה עד שיצ' מכלל גדר אדם כי אמרו אין אדם חוטא ולא לו וכשהוא חוטא בדבר שאין מגיע לו הנאה ממנו רק לאבד את חבירו ולחסרו ולצעורי קא מכוין יצא מכלל אדם ונכנס בכלל אומות העולם שאמרז"ל (ב"מ קי"ד) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם הנה שורש העבירה הזו נלקח ממדה הרעה החמורה מכל המדות רעות והוא מדות הגסות רוח והגבהות הלב שבקרבו שרוצה להיות מתגאה על כולם ולהיות מושל בכל ועינו רעה בשל אחרים בקנאות את קנאתו עליו ואין רצונו שיהיה חבירו דומה לו בכח ובעושר וכדומ' ומכש"כ שיהיה גדול ממנו ורוצה שיהיה לו תפארת מן האדם שהכל יפארו וישבחו לומר כי אין כזה במעלה וכל מה שרואה ביד חבירו אם מעט ואם הרבה הוא לקוצים בעיניו ולצנינים בצדדיו וע"כ רואה לאבדו ביד ולחסרו מטובו והכל ממדה הרעה הזו גבהות הלב ששנאוי לפני הקב"ה יותר מכל המדות רעות והיא נתעב ומתועב לפני ה' כמאמר הכתוב תועבת ה' כל גבה לב ואין אני והוא יכולין לדור במקום אחד צא ולמד בדברי חכמינו ז"ל (במסכ' סוטה ה' ע"א) חומר וגנות מדה זו ותראה אם יש לך להתגאות כשאתה שנאוי ומרוחק ומבוזה ומתועב ושפל לפני בורא כל עולמים ב"ה וב"ש ע"י מדה הזאת. ואמרו שראוי לגודעו כאשירה ואין עפר ננער ושכינה מיללת עליו ע"ש. הלא תרא' מה שכתב (הרמב"ם ז"ל שם) אשר בכל המדו' צריך אדם להתנהג דרך הממוצע חוץ משני מדות רעות אלו גבהות הלב וכעס שחלילה לו לנהוג בדרך האמצעי רק בתכלית השפלות וז"ל ויש דיעות שאסור לו לאדם לנהג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצ' האחד עד הקצה האחר והוא גובה הלב שאין דרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאו' ולא עניו בלבד לפיכך צוו חכמים מאוד מאוד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפילו מקצתה וכן הכעס מדה רעה עד למאוד וכו' והאריך שם בענין הכעס ע"ש ועבור כל זה שכל העבירות החמורת והקלות הכל נמשך מהמדות רעות אשר נשרשו בקרבו מאז ע"כ האי תנא עצה טובה קא משמע לן ואמר ישרש אחרי' פי' שיראה לחפש אחר שורש העבירה שממנו נמשך ויעקור מלבו שורש מדה רעה הזו כי לא יועיל עזיבת הרע בלבד שיקבל עליו שלא לעשות עוד העבירה הלזו אם לא יעקור מלבבו שורש מדה הרעה השייך אל העבירה הלז כי משורש נחש יצא צפע אם נשאר השורש בודאי מוציא ענף אף יעש' פרי למינהו פרי כל חטאתם ובודאי ח"ו יחזור לסורו וע"כ הרוצה לעקור עבודה הזרה מאתו הוא העביר' הזרה מאיש ישראל ישרש אחריה שיראה לעקור אותה עם השורש שלה היא המדה הרע' אשר נשרשת בה ואז לבו יהיה נכון בטוח שיוכל להנצל מן העביר' הלז לעולם. ואתה תחזה משלומי אמוני ישראל בכל שנה ושנה בהגיע ימי הרצוי וימי התשובה ובפרט ביוה"כ כולם כאחד עושין תשובה בכל לבבכם ונפשם ומקבלין עליהם לעזוב פשעיהם ולחזור מדרכיהם ומעתה מוכנים לעבוד את ה' באהבה רבה כל א' לפי ערך זכות נשמתו וטוב לבבו והכנתו קודם יוה"כ כן מקבל עליו בלבבו בצום העשור לעבוד לבוראו בשנה הבאה לקראתו. ויהי כאשר יעברו ימי' האדירים האלה ימי משפט חוזר לקדמותו ולעשות כמעשהו בשנה העברה בל יחסר דבר ולא הועיל לו כלל כל אמירתו בפה וקבלת הלב מה שיקבל על עצמו שלא לחזור לעבור העבירות האלו שהתוד' עליהם ביוה"כ זה והוא הדבר אשר אמרנו שאין הדבר תלוי באמיר' מה שאומר שלא לחזור עוד לסורו אף לא בקבלת הלב שיקבל עליו בלב שלם שלא יעשה עוד העבירה יתוקן להיות כן. אך הנה בזא' נאות לנו שיעקור השורש מלבו שהוא מדותיו הרעים של כל העבירו' שמרגיש בנפשו שמורגל לעשותם וישבר ויכניע מורשי לבבו שלא יחמוד להרבות הון מהבל ויסתפק בזה שנותן לו הבורא ית' אם מעט ואם הרבה כי הוא בוראו ויודע כל הצטרכותו וכל מחסורו עליו ואם נותן לו מעט יסתפק במעט שיש לו וכל האדם הוא מובטח מאת האל יתעלה על גדר די סיפוקו מה שמצטרך לו בהכרח להיות פת במלח יאכל ומים במשורה ישתה ולכסות עצמו בפחותי המלבושים להגין עליו מפני הקור והחום ולזון בניו ובנותיו כשהם קטנים. ועל זה מובטח כל אדם שיגיע לו בחסד האל ב"ה כשישתדל קצת להכין לו טרפו ומזונו כמאמר הקרא וברכתיך בכל מעשי ידיך כידוע מספרי קודש. ואך עתה נכנס כל מותרות העוה"ז בגדר די הסיפוק והכל נדמה אצלינו שמצטרך לנו בהכרח גדול וכן בשורש תאות אכילה ישבור תאותו וחמדתו כאשר בארנו בשורש החמישי עיין עליו וכן בשורש גבהות הלב כבר הבאנו בדברי הרמב"ם מה שיעשה שיהיה נעקר מדת הגבהות ממנו וכן בשורש כל העבירות אם כן יעשה לעקור השורש המדה הרעה שבלבו יוכל להיות נשמ' מלעשו' העבירה עוד ולא באופן אחר:

כ״איז. וכשיעקור מלבו המדה הרעה הזאת הנה לא ישליכנ' אחר גיוו שלא להתנהג בה כל עיקר כדרך הראשון הנזכר בשם הרמב"ם ז"ל. רק יקחה לעבוד עמה עבודת בוראו. ובמדת החמדה יחמוד לתורה ולמצות ה' ולא יספיק לו כל מה שלמד ועשה הכל יהיה קטן בעיניו ודומה לו כאילו אין לו כלל ממצות הרצוין לפני מלך עולמים ותמיד ילך מחיל אל חיל להרבות בנפשו לימוד תורה ודקדוקי מצות דאורייתא או דרבנן ולהונות ולרמות את יצה"ר לומר לו לכשאפנה ממשנתי אלך לבקש צרכי בתוך כך במעט מעט ישהה יום ויומים או שבוע וחודש או שנה שיהי' עוסק בתורה יומם ולילה לא ימוש ספר התורה מפיהו רק בשע' המצטרך לאכול בהכרח גדול. או להונות אותו כדרך שכתב הרב אלשיך ע"פ חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי בשעה שהיה דוד רוצה לקום בחצות לילה להודות לה' והיה יצרו מקטרגו לומר הלא דרך מלכים לישן בג' שעות עד היום ולמה זה תצער עצמך כ"כ תשכב עוד מעט וערבה שנתיך. היה דוד המלך משיבו לומר לו הלא אני צריך לעמוד להנהיג המלוכה השלימה כי כבידה הוא עלי ואני צריך לזרז עצמי מפני אויבים או שאר דברים ואח"כ כשהי' עומד לקח לו את שלו לעסוק בתורה ובשירות תשבחות וז"ש חשבתי דרכי כשרציתי לעמו' חשבתי לעשות ולעסוק בדרכי בדרכים שלי דרכי המלך כי רבים הם ואח"כ כשעמדתי ואשיבה רגלי אל עדותיך לעשות מצותיך ותורתיך. ולאו דוקא בשינה הדבר נאמר כי כן בכל הדברים יוכל להונות את יצרו שעושה זאת למענהו. ואח"כ להתפך לעשות רצון בוראו וכן במדת הגבהות אף שהיא מאוסה ומתועב למאוד לפני הבורא הנה יש דוגמתה בקדושה והיא משובחת מאוד כשהוא על שלימות הראוי הלא כתיב ויגבה לבו בה' ורז"ל אמרו לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם ולכאורה הוא גבהות גדול לומר בשבילו נברא העולם. אך שישנה בקדושה והוא כי לפעמים יטעה היצה"ר לאדם לומר לו מי אתה לבקש גדולת לדקדק בדקדוקי מצות מאד ולעסוק בתורה יומם ולילה הלא לא טוב אתה מאבותיך והימים הראשונים היו טובים שלא היו מדקדקים כ"כ בזהירו' המצו' ולא ידעו ממצות שמירה וכעורה כמו בזמנינו היום וכדומה בשארי דקדוקי מצות או בתפלה לא היו מתפללים באורך כ"כ. ואתה למה תדחק עצמך ליזהר מלהתפלל בלי מחשבה זרה ולא תוכל עשוהו כי קטן אתה במדריגתך. את הכל נאה לצדיקים הגדולים שמעודן היו נשמרים מכל רע ואתה תתפלל בקיצור וא' המרבה וא' הממעיט וכו'. וכדומה מפתוי היצר במה שמפתה אותו במדת הענו' ועושיהו עניו מכל וקטון מכל כדי לבטלו מעבודת בוראו. ועל כזה אף אתה אמור לו שקר אתה דובר בזה וכל אדם יוכל להיות כמשה רבינו ע"ה. ואם על משמרתי אעמודה להיות נזהר מכל רע מל"ת דאורייתא או דרבנן או אפילו מנהג ישראל חלילה לי לפרוש מדרכיה' שלא לעשות כמעשיהם ולדקדק בכל הדקדוקים שבעולם ובכל מיני אזהרות ליזהר שלא אבא ח"ו לידי איסור קל אפי' מדברי סופרים ומכש"כ בחמץ בפסח שהוא מחייבי כריתות ואזהרתו במשהו שמאוד קשה ליזהר במשהו וע"כ זהירתו גדלה בו ליזהר בכל האפשרי. וכן לעשות כל המ"ע בתכלית השלימות בלב טוב ובמחשבה טוב' ונכונה ואפזר ממוני בקיומם שיהיו נאים ומהודרים ויפים לקיים זה אלי ואנוהו ואמרז"ל (נזיר ב' ע"ב) התנא' לפניו במצות. ואם כה אעש' גם אנכי לא נופל מהם וגם אני יכול לבוא למדרגת הצדיקי' הגדולי' כמוהם כמוני וע"כ גם בשבילי לבד נברא העולם כיון שגם אני אוכל להיות כמוהם אם ארצה לחזק עבודתי בשלימות. וגם בשבילי נברא העולם באותו שביל ודרך שאני מתנהג אותי בו הוא בריאת העולם ובו הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית אם לטוב אם למוטב ואם ח"ו אקלקל הנהג' ודרך שאני הולך בו ימעט השפע' וברכות כל העולמות ויקוים בי ח"ו מונע בר יקבהו לאום כיון שבידי להרבו' השפעתם בדרך אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו שפרשנוהו (בשורש החמישי ענף ד') ואמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב והוא כי יאמר האדם מי אני לגשת אל הקודש ולפשפש עצמי בדבריהם הגדולים הראוין לגדולי הדור ולא כן עמדי כי אתנהג עצמי בדרך כל העולם ומה עושין כל העולם שאינם במדרגת הצדיקים גם אני אהיה כמוהם ולמה זה אצא מכללם וכי יוכל להיות כל העולם במדריג' עליונה. ומי יהיה חורש וזורע ועושה כל עבודת הארץ כדרך אמירת איש הבער ולא ידע כי אם מה שמסיתו יצרו הרע ופתי יאמין לו לכל דבר שאומ' לו ולעשות כרצונו אם כה יאמר לו שהוא גדול למאוד והוא מופלג בתור' ועוסק במצות ומי הוא גדול ממנו וע"כ אתה צריך לעמוד על עצמך שלא להניח שיפסיעו הכל על ראשך ותהיה מבוזה בעיני כל עתה אתה תראה להם ידך הגדולה בתורה ובשאר דברים ומגבי' את לבו בקרבו ותחת כבודו יקוד כיקוד אש עד שמגיעו לכל המעלות שמנו חכמים בגסי הרוח שהבאנו למעלה. כן הוא עושה ומתקוטט עם הכל ומתגאה על הכל ונדמה לו באמת שהוא החשוב שבכולם או שוה להם והכל מחויבין לכבדו לעשות לו יקר ותפארת כי לו נאה ולו יאה. ויהי בהגיע לעשות מצוה ממצו' ה' או להזהר מן העבירה קלה או חמורה יפילו עד למטה מכל וישפילו ויאמר לו שהוא קטן מהכל ומי ומי הוא לבקש גדולה לעצמו מאת המלך הקדו' והוא קטון ונבזה ואינו ראוי למדריגה. וע"כ לא ירצה לדקדק במצות על השלימות הרב וליזהר מדקדוקי סופרים כדרך הצדיקים ועל זה אמריך תשוב לו כמא' רז"ל הנ"ל מתי יגיעו מעשי וכו'. והוא היות אמת כי קטן אני במעשי ואך הלא אב א' לכולנו אל א' לכולנו ונשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל אפילו נשמת הפחות שבפחותים. ואני מחויב לראות ולתקן מעשי שיהיה כאבותי אברהם ויצחק ובידי הכל אם ארצה. וכל זה הוא בחי' גדלות הנצרך לעבוד' ה' חוץ מדרכים הגדולים הידועי' בפסוק ויגבה לבו בה' מענין גדלו' הצריך אל הקדושה. וכן ממש בכל מדה ומדה משרשי המדות הרע' בהכל יוכל לקחת המדה הזאת לעבודת ה' יתעלה וכל זה הוא קודם התחלת עשיות המצות צריך ליתן אל לבו בחינת אלו כדי לחשו' לתורה ועבודה עי"ז. ואך בעת עשיית המצו' ומכש"כ אחר עשייתה חלילה לו להיות נדמה בנפשו שהוא במעלה הגדול מחבירו ויש בו קצת חכמה מה שאין בזולתו כי מחשב' כזאת פיגול הוא לא ירצה ושתיקתו יפה מדיבורו והלואי שלא עשה המצו' משיעשה אותה ויחשב בתפארתו במה שהוא מפואר ומשובח בזה יותר מחביריו הכל כידוע. רק קודם עשיית המצות ותורה ועבוד' שבלב צריך תחילה לומר בשבילי נברא העולם כדי שעי"ז יעשה על צד השלימות והטוב ותחשק ותתלהב לבו לעשות אותם ביותר ויותר מיכלתו:

כ״ביח. וכשיעשה מצות ה' במדות האלו הנה עוד יבחן בנפשו לעשו' מצותיו בזה החימוד והאש התבערה שבערה בו לעשיות העבירה וכן ממש בזירוז הלז ובתשוק' וחשוקה ובאש התבער' הלז יעשה המצות וזה נקרא אש אוכלה אש ואמרו רז"ל (יומא כ"א ע"ב) זה אשו של הקב"ה כי זה האש החזק הבוער בלבו לאהבת ה' ולעשיית מצותיו זה הוא בהיפוך ממש של אש הקודם שבער בו לעבירה כי זה האש של העבירה הוא בעצמו אשו של גיהנם שבה נידונין עוברי עבירה כמאמר רז"ל וזה האש שאדם מבעיר בלבו למצות ה' נקרא אשו של הקב"ה והוא המצנן ומכלה אשו של גיהנם אש התבערה שיהיה בו מקודם: ועל זה אמר הקרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר פי' כל דברי העבירות הבאי' מחמימות האש של האדם שבוער בו לעבור העבירה. ואין תקנה בו כי אם שהעבירו באש וטהר שתעביר מן העבירה באש על ידי הבערת האש שבקרבך לעבודת ה' לאהבתו ויראתו בזוכרו כמה התרחק עצמו מבוראו בעת שעבר על העבירה ונכנס תחת רשות הקליפות והרע והס"א כמאמר רז"ל (ע"ז ה' ע"א) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין רבי אליעזר אומר קשורה בו ככלב: ואיש הנלבב המבין את זאת יחטוף את לבו בזכרו זאת ולא ירב לבו לקחת אוכל לפיהם אם הוא תחת רשות הקליפות השולטין בעולם וגופו ימולא חלחלה ורתת ויחרד בזוכרו פגם הנעשה ע"י ח"ו בשם הגדול והקדוש הויה ובשאר שמות הקדושים ובכל העולמות עליונים ותחתונים והי' כי יחרד לבבו על כל זאת בשלימות אז תיכף תבער בו האש לחזור ולשוב תחת רשות הקב"ה לחסות בצל כנפי השכינה. ויראה לעשות מצות ומעשים טובים ככל מדותיו הרעים שעשה בהם העבירות כנאמר למעלה. ובהתלהבות גדול בוער כאש אל המצוה ולאהבת ה'. ואז אש הזה אכלה אש של היצה"ר ושל גיהנם ונכלה מלכסוף עוד אל התאות רעות והעבירות שעבר עד הנה. ובכח רשפי להבת חיות אש שבקרבו לה' כל התאות רעות וכל הקליפות הסובבים אותו יכנעו באש. וימסו כדונג מפני האש ובלהב יקודי האש הבוער בלבו נעשה בית יעקב אש ובית עשו לקש בחי' ד' מאות קליפות הנמשכין מארבע מאות איש שהיו עם עשו נעשה מכולם ק"ש מספר ארבע מאות וכולם נשרפים ונכנעים בטלין ומבוטלין בכח רשפי אש שלהבת יה שבתוכו וזה שאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו ע"כ פשעיו וכבר כתבנו (בענף ב') דזה אי אפשר לומר כלל שהקב"ה ימחול על עבירות בכח מצות ומ"ט ע"ש. ויתכן לפי הנאמר כי מיירי בבעל תשובה וכשהוא מעביר על מדותיו להפך את כולן לטוב ולעשות עמהם מצות ומ"ט ממש כמעשי העביר' בזה הזירוז והחמדה אז מעבירין לו על כל פשעיו כלומר שמעבירין ממנו כל בחינת הקליפות ותאות רעות שהיה בלבו והאלילים כליל יחליף ובראותם אשר הי' בית יעקב לאש ובזה יובן דברי הגמרא (יומא פ"ו ע"ב) תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר וכו' אם חזר והתודה עליהן עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו רבי אליעזר בן יעקב אמר כל שכן שהוא משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד אלא מה מקיים ככלב שב על קיאו כרב הונא וכו' ולכאורה קשה הלא גם לדעת הת"ק במה מקיים הקרא כי פשעי אני אדע וגו'. וירצה לדברינו כי מה שאמר דוד כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד לא שהיה ירא שלא נמחל לו כי ודאי היה בטוח בחסדי אל שהבטיח למחול לשבים ואמר כי ביום הזה יכפר עליכם שמחל לו על אותו עון. רק שתמיד היה נגדו מעשה החטא שלו כדי לזכור האש תבערת היצה"ר שבער בעת העבירה לקח' אותו עתה למצות ה' וע"כ אמר וחטאתי נגדי תמיד שתמיד ממש נגדי החטא כדי שאעביר על מדתי ממדת החטא לעשות המצות על כן אמרו רז"ל [ע"ז דף ד' ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה כו' פי' כדי להטעימו בגודל לבת אש תבערת היצה"ר לידע עד כמה לעלות במעלה מעלה ברשפי אש שלהבת יה לאהבת ה' ויראתו ולתשובתו ועשיית תורתו ומצותיו דאהבה ואפשר שזה רמז הקרא (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי יעזוב הוא לשון סיוע מלשון עזב תעזב עמו שפי' שיסייע לו ואף שהתרגום פי' תשבק מה דבלבך עלוהי מ"מ סוף דסוף בעזר וסיוע הכתוב מדבר וגם כאן יעזוב רשע שיעזור ויסייע לרשע החוזר בתשובה דרכו מה שהי' דורך בו מקדם קדמת' עתה יעזור לו לשוב בתשובה ולקיים מצות ע"י ואיש און מחשבותיו של איש און יסייע לו מחשבותיו שהיו לו אז בעת חטאו ועתה יהפכם לטוב ובזה נכון מה שאמרו (יומא פ"ו ע"ב) גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות והוא כי כשיעשה תשובה על דרך הזה ועושה מכל מדות הרעות שעשה בהם העבירות עושה בהם הכל מצות ה' הנה ודאי כן נעשה דוגמתו למעלה להעשות מן הזדונות שלו זכיות מדה כנגד מדה ופרי מעלליו יאכל וזה דוקא כששב מאהבה באופן שבארנו ולא כן אם שב רק מיראה והוא שב רק מחטאיו אבל אינו מעביר על מדותיו לקחת אותם לאהבת ה' ורק שהוא ירא שלא יענשהו בעוה"ז או בעוה"ב. וע"כ נמנע מלעשותם אבל לבו בקרבו חזק עליו להתאוות לכל התאות ככוחו אז כן עתה ונמצא כל העבירות שעשה עד הנה נחשב לו כשוגג כי שגג עד הנה שלא השים על לבו חומר העבירה וגודל העונש ולכן זדונות נעשו לו כשגגות כששב מיראה כמ"ש שם ביומא והנה מה גדלה מאוד בחי' זה הב"ת המעביר על מדותיו הנזכר כי גדול הוא מצדיקים גמורים וגם גורם הוא פעולת גדולות בשמי שמים להעשות ע"י כמ"ש הזוה"ק ע"פ וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' פי' שרק כשתשוב אל לבבך להשיב את לבבך מרע לטוב אז תיכף נעשה מאלהי' שהוא הדין הוי' שהוא הרחמים כנגד מדתו שמעביר בחינת הרע לטוב כדרך דם נעכר ונעשה חלב וכן נעשה מדין לרחמים וגם בזה אפשר לפרש מאמר המדרש רבה שצפה הקב"ה במעשי הצדיקים ורשעים ואינו יודע במה הוא חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים כאשר הבאנו לעיל (בענף הראשון ע"ש) וחוץ מדרך שפרשנוהו שם גם בדרך זה אפשר לבארו כי אחרי ראותינו שכ"כ גדול וחשוב בעיני המקום ית' זה הבחי' הב"ת כשהוא נעשה על דרך השלימות שבארנו והי' ההוי אמינא לומר שיחפוץ הקב"ה במות הרשע ובחטאו בכדי שישוב אליו באהבה רבה ויהי' לפניו לנחת גדול כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והאור הוא שנברא כ"כ מתחילת ברייתו הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ המה הצדיקים מתחלתן ועד סופן צדיק דמעיקרא וכמאמר רז"ל אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ואינו חפץ במעשיהן של רשעים שירשע הרבה ואח"כ לשוב בתשובה ורק מי שכבר חטא יעשה תשובה ויכופר לו והקב"ה קורא אותו אהוב ונחמד קרוב וידיד ומודבק בשכינה ועוש' מצוה ומקבלין אותן בנחת ובשמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם שנא' וערבה לה' מנחת יהודה וגו' כמ"ש ברמב"ם הקדוש (פ"ז מהל' תשובה הלכה ו' ז') ע"ש ואז אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו אלו בעלי תשובה כמאמר חז"ל ואחר שבארנו כל זאת נבוא לביאור הפסוקים מזאת תורת העולה על נכון כי הנה קרבן העולה מרמז ע"ז הבעל תשובה בחי' המעלה המעולה הנזכר כי הנה אמרו חז"ל (מ"ר ויקרא פ"ז) אמר ר' שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכו' ומצינו (בילקוט רמז ת"פ) למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקרבנות הוא העולה תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה וכו' אבל העולה אין בריה טועם ממנה אלא כולה להקב"ה לכן נקרא עולה שהיא כולה להקב"ה שהוא עליון ע"כ ולכאורה יתמה אם הוא דבר גדול וחשוב כ"כ בעיני המקום למה אינה מכפרת כ"א על הרהור הלב שהוא דבר קל מחשבה בלבד ולפי מעלתה היתה ראוי' לכפר על חייבי כריתות ומיתות בית דין אך הנה הוא סובב הולך על הדבר שאמרנו שעיקר התשובה הנכונה על עבירה שעבר הוא לשרש אחר שורש העבירה הלז בשרשי המדות התלוין בלב ויראה לעקור שורש מדה הרעה הזאת מלבו ואז לבו יהא נכון בטוח שיפרו' מלעשות העבירה ההיא ועל זה אמרז"ל [יומא כ"ט ע"א] הרהורי עבירה קשין מעבירה כי אם היה עובר העבירה לבד ולא היה נשרש בלבו שורה מדה רעה שממנה נמשך עשיותה בקל היה לו לפרוש מאתה אחרי שלא נשרשת בתאות לבו. ועיקר הקשיות שקשה לו לפרו' מן העבירה הוא עבור הרהור הלב שהוא שורש המדה רעה הנשרשת בתאות לבו וכשהתאות המדה רעה נשקע בלבו מה מאוד יקשה לו לשבר מחמדים אשר במעמקי הלב וע"כ הרהורי עבירה שבלבו קשים הרבה מעבירה ולכן העולה שהוא עליונה מכל הקרבנות וחשובה מאוד לפניו י"ת הנה הוא מכפרת על הרהור הלב. אשר אם אדם היה מביאה זכה שיעקור הרהורי הלב מתוכו שהוא שרשי מדות רעות ותאות רעות התלוין בלב ועולה הוא על כלנה שאין כן בכל הקרבנות כי בכל הקרבנות אם יביא חטאת או אשם הן אמת שיכופר לו עונו וחטאו אשר חטא: אבל קרוב הוא לחזור לסורו וישנה בחטאו אחרי שלא נעקר הרהורי הלב מקרבו. יתר עליהן מעלת העולה עליונה מכל הקרבנות שמכפרת על הרהור הלב שיעקור מדות הרעות והתאות התלוין בלב הקשים מכל העבירות כמבואר. וע"כ היתה העולה כליל לאישים ועולה כולה להקב"ה. כי בהעקר המדה רעה משורשו אינו די במה שמשליכה כל עיקר שלא לפעול עמה כלל רק יעשה עמה תורה ומצות ה' וזאת בהאש של עבירה כמו שהי' בוער ומתלהב אל עשיותה כן עתה יבער בו רשפי אש שלהבת יה לאהבת ה' וזה הרמז בעולה שהיתה עולה כולה להקב"ה כלומר לקחת המדה לעבודת ה' ועוד היתה כליל לאישים אשר תהי' עולה לה' בהבערת אש אשו של הקב"ה אשר אכלה אש של היצה"ר ויבוטל אש שבקרבו שלא להתלה' לשום תאוה רעה מעתה רק להקב"ה וזה מרומז באישים כי הפרידה היוד משמו של הקב"ה בין האש של גיהנם בבחי' יתפרדו כל פועלי און ופיזור לרשעים וכו' ומורה על הכנעת אש של היצה"ר ונעשה ממנו אישים להיות אשה ריח ניחוח לה' כי אישים עה"כ הוא כמספר ריח ניחח לה' עם האותיות ומורה שמבטל כוחות היצה"ר ונעשה בחי' ריח ניחח לה'. ולזה אמר הכתוב צו את אהרן וגומר. כי מלת צו ירמז על שני דברים א' אמרז"ל (סנהד' נ"ו ע"ב) אין צו אלא ע"ז וכן הוא אומר כי הואיל הלך אחרי צו. והב' הוא מה שאמרו בת"כ (מובא ברש"י ע"פ זה) אין צו אלא זירוז והקרא אומר (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה וגומר כי צו לצו פי' אם היה להם דעה להבין ולהשכיל היו יודעים אשר את זה לעומת זה ברא אלהים צו לצו צו של עבודה הזרה מאתי לעבור עבירו' להכניס אש זרה בלבו להתאות לעבירות ולעומת זה הוא צו של הזירוז לעבוד עבודת ה' בכל עוז בשמחה ובזריזות גדול ורשפיה רשפי אש שלהבת יה ונפשו בערה בו למצות ה' ועיקר תיקון החטא הוא בבחי' זו להיות בדבר שחוטאין בו מתרצין כנ"ל וע"כ אמרו חז"ל את מי יורה דעה זה משה כלומר היה להם ללמוד זאת ממשה אדון הנביאים שהיה בבחי' מעביר על מדותיו והעביר כל המדות רעות לטובה. ואף אתם היה לכם לעשות כן כי צו לצו כלומר הרי הם זה לעומת זה וכל מה דאסר לן רחמנא שדי לן כנגדו כנ"ל כדי להתרצות בהחטא עצמו וע"כ אמר וידבר ה' אל משה לאמר ולכאורה יתמהו מהו לאמור למי יאמר. אם לאהרן הרי נאמר אח"כ צו את אהרן וכבר עמד בזה הרב הקדוש בעל אור החיים על תיבת לאמור שאחריו באמירת צו את אהרן ואת בניו לאמור כתוב אין ידוע למי יאמרו וכו': ואם לומר לישראל כדי שיכינו העולה וכו' הרי אמר וידבר ה' וגו' לאמור ע"כ. ולדברינו יבא על נכון כי היתה צווית ה' למשה שקודם שיאמר לאהרן פרשת העולה שרומז על דרגות בעלי תשובה בבחי' השלימות כאמור יאמר קודם זאת לישראל שהמה יראו וכן יעשו קודם לתקן את אשר בלבבם בשרשי מדותיהם הרעים לעקרם ולהפכם לטוב: ואח"כ כשיקריב אהרן את קרבן העולה תהיה נכונה לכפר על הרהורי הלב ואז לבם יהיה נכון בטוח שלא יחסרו לסורם לעבור עוד העבירה כבראשונה וזה וידבר ה' אל משה לאמור כלומר שיאמר קודם לישראל בחי' זו הנזכרת אשר צריכין ליתן על לבביהם קודם הקרבת אהרן את קרבן העולה. ואמר צו את אהרן ואת בניו שיאמר לו שהקרבת העולה היא בבחי' צו. המורה על זירוז אש המצות הנהפך מבחי' אש זרה וע"כ אמרו ז"ל אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס ופי' המפרשים לאו דוקא חסרון כיס אלא ה"ה ריבוי הצער. מורה על האמור שצו הזה הוא לשון זירוז הנצרך לאדם לזרז עצמו באישי חיבתו אל המצוה. והוא מיד ולדורת כי שני בחי' צו האמורים שניהם צריכים לו צו הזירוז צריך לו מיד לזירוז אל המצוה וצו האמור בע"ז צריך להיות שמור אתו לדורותיו בדרך וחטאתי נגדי תמיד לזכור תמיד איכות אש העבירה לעשות בו מצות ועי"ז אמר ר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס פי' רבוי הצער כנ"ל כי צער גדול הוא לו לשבר תאות לבבו אשר נשרש בו מאז לעקור שורשו מלבבו. ואף גם להפכו לעשות בו טוב. לזה צריך זריזות גדולה. ואמר לאמור שיאמר לישראל שיכינו העולה ומכשיריה ועצי המערכה כקשיות הרב הנ"ל ובזה מתורץ קושייתו ועתה אמר לו זאת תורת העולה פי' כי זו הבחי' צו שאמרתי לך הנה זאת תורת העולה שהורתיך כבר בסידור מעשיה זאת היא בחינתה בחי' הצו כי הוא מכפרת על הרהור הלב הרמוז בצו כמדובר ועל כן יש בה אלו השתי בחי' א' היא העולה שעולה כולה לה' ב' על מוקד' לומר שיהיה דווקא כלל לאישים כמו שהוא (בזבחי') כי הוא על המזבח כל הלילה עד הבוקר פי' על שרומז על זביחת הרהור הלב המכונים ע"ש הליל' כמאמר הקרא כל הליל' יחרוש ובבוקר יקצור ופירש"י כל הליל' חושב מחשבות ובבוקר יעשה המעש' לכן היא העולה כולה לה' לרמז שצריך לקחת המדה הרעה לה' וכליל לאישים לרמז שתהי' המדה עולה לה' בהבערת האש אשו של הקב"ה אשר אכלה אש של היצה"ר המרומז באישים כנאמר למעלה וע"כ היה בעשייתה ג"כ רמז לאלו השתי בחי' א' ואש המזבח תוקד בו וארז"ל (מ"ר ויקרא ז') א"ר פנחס ואש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן אלא תוקד בו האש היה מתוקד בו והוא לרמז שלא לעקור את האש זרה מלבו מכל וכל שלא יהיה בו שוב מדה זו רק לשמור את האש בלבבו להיות בוער למצות ה' ותמיד יהיה אש המזבח תוקד בו והב' הוא ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והוא ע"פ מ"ש האר"י ז"ל בכוונת הקטורת על בד בבד יהיה כי פשתים הוא חלקו של קין מצד הס"א ולכך הוא בא"ת ב"ש ש"ק שהם הקליפות סוד ד' מאות איש שהיו עם עשו ועתה מתהפכים ונעשה משחור לבן ונהפכים לב"ד כי אלו היה מוחין לס"א ועתה נכנסין במוחין דקדושה כי ב"ד גי' ו' רומז לו"ק דנוקבא לחברם בו"ק דז"א וזה בד בבד יהיה והוא רומז לבחי' מעביר על מדותיו ובדבר שחוטאים בו מתרצים כאשר בארנו. וע"כ הוא שני בגדי בד מדו בד ומכנסי בד כדי שיהיה בדרך בד בבד ואחר שביאר לו כוונת הקרבת קרבן העולה על מה מרמזת חזר ללמד סדרו לבעלי התשובה להתנהג עצמם בחי' אלו שיהיו כן עושין כאשר רימז לנו הקב"ה במעשה העולה ואמר והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח כי הדשן הוא הרמז על מעשי העבירות שהוא בחי' הפחיתו' והפסולת כמו הדשן הנשלח אל מחוץ למחנה וגם כי הדשן הוא גי' שטן במספר השוה והוא השטן הו' היצה"ר כידוע והמזבח הוא הרומז על שם הלב כידוע שע"כ היה מחזיק שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים מנין לב כי רומז על לבו של אדם וכשרואה בעצמו ממעשי העבירות הבאים מבחינת היצה"ר צריך להרים אותן למעלה אל הלב לחפש אחר מקור שורשו שבלב כמבואר למעלה וזה והרים את הדשן וגו' עד ושמו אצל המזבח כלומר להרים את הדשן בחי' העבירה להעלות אותו ולשומו אצל הלב לראות מקום מוצאו בהרהורי הלב והנה מעשי העבירות הבאים ע"י הרהורי הלב הם נקראים כמו לבושים אל ההרהורים כי הם הסובבים את המדה והמדה היא הפנימיות להם וע"כ אמר ופשט את בגדיו שיפשוט מאתו את הבגדים הצואים המה העבירות רעות אבל אינו מפשיט כי אם הבגדים אבל עיקר המדה יהיה נשארת בלבך ולבש בגדים אחרים להלביש בגדים אחרים על המדה ההיא שהוא לעשות עמה מצות ומ"ט והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה להשליך מאתו עשיות העבירות ההם לחוץ שלא יהיה עוד במחנה לבו מטומאת העבירות כי כיון שרוצה הוא להשרות הקדושה בקרבו צריך הוא קודם להשליך הטומאה מתוכניות לבו כי אין אני והוא יכולין לדור כאשר כתבנו כמה פעמים ואמר אל מקום טהור פי' שהשלכת העבירות הוא במקום טהור כי נעשה מהם אח"כ זכיות להב"ת ונעשה בבחינת ישימו צניף הטהור על ראשו כאשר פרשנו (בענף א') האש על המזבח תוקד בו לא תכבה פי' אחר לקיחת המדה לעשות עמה טובות גם יהי' אש המזבח אש הלב בוער בו כבראשונה שהי' אש קדחה באפו ותיקד עד שאול תחתית בחי' העבירות. ועתה יבער לתורת ה' למצותיו יחפוץ ויתלהב מאוד בחשיקת לבו ממש כקודם וע"כ לא תכבה כלומר אינו די להכבות אש התבערה שלא יחשוק עוד לעבירה. וכדרך הראשון שכתבנו בשם הרמב"ם רק שעוד יוקד בו כמאז ולמצוה והנה איתא בזוה"ק (נשא קכ"ג ע"א) אית ב"נ לבתר דייתוב מחטאוי ומתכפר ליה איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כוחו בדחילו ורחימו דקב"ה דא זכי לתשובה תתאה דאתקרי ה' ודא איהי תשובה תתא' ואית ב"נ דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשוב' ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקב"ה ולא ע"מ לקבל פרס דא זכי לאות ו' וכו' עד ודא איהי תשובה גמורה דגרים לאהדרא בינה דאיהו יה' ו' לגבי ה' דאיהו מלכות דאזלא מנדדא מן קנהא ושם מיד אתהדר ביה שם הויה וירפא מאינון נשיכין דיצה"ר ונשיכין דיסורין הה"ד ושב ורפא לו ע"כ הרי שעוד צריך הב"ת לעסוק בתור' בדחילו ורחימו כדי לזכות לתשובה עלאה וכן אמרו חז"ל בתנא דבי אליהו אם חטא אדם מה יעשה ויתכפר לו אם היה רגיל ללמוד דף א' ילמוד שני דפים וע"כ אמר הכתוב ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר כי התורה נקראת עץ חיים כלומר שעוד יתעסק בתורה וערך עלי' העולה שיערוך מזה עלייתו בכל עת ועת יותר והקטיר עליה חלבי השלמים כי הב"ת צריך להיות נכנע לפני כל בריה בעולם כאשר כתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פ"ז הלכה ח') בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך וכו' אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתן מתגדלות ע"כ ואז הוא השלום בתחתונים ובעליונים ומקשר ומקטר השלום בכל העולמות ונקרא שלמים אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה כלומר לא תאמר אם כן הוא גדול כח עסק התורה שהוא תשובה עילאה לא יצטרך שוב בזה להעברת האש בהתורה ע"כ אמר לא כן הוא כי איך יהיו במה שחוטאין בו מתרצין ואף בעסק התורה צריך הוא להיות אש תמיד תוקד על המזבח ללמד את התורה על צד השלימות באור התורה כאשר נבאר אי"ה (בשורש השביעי) בכמה פנים ולא תכבה כנ"ל שלא די בבחי' תכבה לכבות האש של העביר' כנא' גם יאמר אש תמיד תוקד ע"ד וחטאתי נגדי תמיד שתמיד יהיה נגדו החט' כדי לזכור בהבערת האש אל העבירה לעסוק בכמו כן מצות ותורה אף אמנם יודע שנמחל לו עונותיו בחסד אל אעפ"כ לא ישכח מאתו עשיות העביר' ולא תכב' כנ"ל הכל כאשר בארנו היטב למעלה. נחזור לענינו לדברינו הנאמרים למעלה אשר נעשה מכלי העונש שמחה וחדוה ונחת ושמחה והוא דוגמת בחי' זו שמאש העבירה והעבירה עצמה נעשה ממנה מצות ה' וע"ז רמז ונטר לחדוותא דמלכא פי' לא זה שהסנטר הלז אינו עושה דין בכליו להעניש את המתחייב רק אדרבא שגם הוא יוסיף שמחה וחדוה לכל ולהמלך ונטר לחדוותא דמלכא. ואחר כל זה נבא לביאור המזמור שיר חדש שהתחלנו בו בשורש הזה ונבאר כוונתו ליום השבת וכבר נתבאר כוונתו בימי החול ועתה בשבת נשתנה שבחו למעליותא. ואמר מזמור שירו לה' שיר חדש פי' שעתה ראוי לשיר לפניו בבחינת השיר שהוא לשון זכר וגם חדש שנתקן בו צרופי הויה בבחינת חדש הנזכר. ושעי"ז נעשה בחינת חדש ושבת ולא אוכל און ועצרה וע"כ נתגרש מן האדם כל בחינת הס"א ועל זה ראוי להודות לו. ולזמר לשמו להגיד חסדו על דבר הזה. ותהלתו בקהל חסידים ע"ד מאמר רז"ל (סנהדרי' מ"ז ע"א) ומובא (ברש"י על פסוק חסידך) כיון שקבלו דינם נעשו חסידים וגם עתה כיון שנמחלו כל העונות ע"י הארת שבת נעשו כולם חסידים. וכל תהלתו הוא עתה בקהל חסידים. וגם רומז כי ק"ל הוא ה' פעמי' הויה כדלעיל וב' ה' הוא שבעה לרמז על שבעה פעמים הויה ובין הכל י"ב פעמים הויה. שהמה הצרופים הנ"ל ומהכל נעשה חסדים שנכללו כולם בחסד הגדול. וזה בקהל חסדים שמה שמרומז בקהל נעשה חסידים וע"כ ישמח ישראל בעושיו במה שעושה להם הקב"ה להסיר מהם הבגדים הצואים. ובני ציון יגילו במלכם במה שמלכם שורה בהם אף שאינו ראוי לפי מעשיהם ועוד ירמז שישמח ישראל בעושיו. במה שעשה בזה עטרה וזר תפארה לראש המלך כנ"ל בשם הזוהר: ובני ציון יגילו במלכם כלומר לא כמו בימי החול שהשמחה הזה עבור המתקת הדינים כי עתה חיוב השמחה הוא במה שהוא שמחת המלך כדברי הזוהר דכולכון מתערין בחדוות' דילי' וזה יגילו במלכ"ם דייקא. יהללו שמו במחול. במה שמחל להם הקב"ה ע"כ חטאם. וע"כ באותו העת שהי' נקי מהכל בתוף וכנור יזמרו לו. כראוי לבוא לפני המלך ולזמר לפניו. ועוד ירמז בזה לדברי הזוהר ונטר חדוותא דמלכא שפרשנו דבריו שמכל כלי העונש עושין בהם שמחה לפני המלך. והנה כתבנו לעיל (בשורש השלישי ענף ב') דברי האר"י מה שפי' על המתפלל צריך שיחזור פניו אל הכותל. שהוא שצריך לשום פניו להמתקת החמשה אלהים שבמ"ב העולים מספר ת"ל. והמתקתן הוא ע"י שם הויה מספר כ"ו ונעשה מהכל בחי' כותל שהוא כ"ו ת"ל ע"ש. וגם כאן רומז לזה כי במחול הוא מספר פ"ו גי' אלהים הרי אלהים א' בתף הוא ג"כ אלהים כי שין מתף הוא גי' אלהים ביודין כידוע ונשאר קפ"ב מספר יעקב שהוא שני פעמים אלהים עם עשרה אותיות שלהם כידוע וכנור הוא כ"ו נ"כ כידוע ונ"ר הו' רומז לג' יחודים שבארנו בשורש השני. וא' מהם הוא שם אלהים הרי בין הכל הוא חמשה פעמים אלהים והמתקתן הוא ע"י כ"ו שבכנור שהו' מספר הוי' ב"ה. ואך לכאורה מה רבותא דשבת בכך ובכל יום יש המתקת אלו כנ"ל. ולכן אמר יהללו שמו במחול בתף וכנור יזמרו לו פי' שבאלו הכלים עצמן שהם כלי העונש בהם תעשה שמחה וחדוה לפני המקום ומשניהם יעל' קילוסו והילולו של הקב"ה אף מבחי' הדינים כי נעשה הכל כדוגמת השושנ' והדין נטר לחדוותא דמלכא ואמר כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה פי' שהכל הוא מפני שרוצה ה' בעמו ולקדש אותם בקדושתו ובעבור זה מעביר מהם כל שמץ וכתמה להיותן ישרים לפניו ולכן יפאר ענוים בישועה הלז או שרוצה ה' בעמו: והבדילם לחלקו חלק ה' ולכן יפארם בישועה הלז להתמזג הכל בבחי' שלימות הרחמים הרומז בשם הוי"ה כסדר שמו ית'. ולכן יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם פי' ממה שאנו מרננים עתה בעת הגלות והרבצת הצאן בחי' משכבותם. ואעפ"כ אנו רואין מעלות גדולות ונפלאות ביום השבת שהוא מעין דוגמת עוה"ב. ורז"ל אמרו (ברכות נ"ז ע"ב) שהוא א' מששים בעולם הבא מה יעשה עוד אתנו אז בעוה"ב שהוא כפול ומכופל בששים פעמים יותר בודאי שנפשות חסידים יעלזו אז בכבוד גדול. כי אז יהי' רוממת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם כי אז כתיב ואת רוח הטומא' אעביר מן הארץ אז בודאי לא יהי' עלינו שום שמץ ופגם כל דהו ולא יהי' אז הס"א בעולם. וגם שוחרב שגי' גבור' בידם לחול על ראש שונא ישראל לעשות נקמה בגוים עד לאסור מלכיהם בזיקים כמבואר למעל' בדברינו. לעשות בהם משפט כתוב. הוא משפט דכתוב בתורה ושב ה' אלהיך את שבותך כנ"ל. או שקאי על הגאולה וכפרש"י ונתתי את נקמתי באדום והטוב וההדר הזה הוא לכל חסידיו כשנעשו כולם חסדים גמורים ורבים רחמיו ועל הכל הללו י"ה שכל יכול וכוללם יחד כמבואר היטב בכל דברינו הנאמרים למעלה:

כ״גוכל אמרינו וביאורינו בשורש הזה רמז לנו מלך עולמים ב"ה וב"ש בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון שי"ר ב"ו ת"חדש ושי"ר ב"ו ת"גמר לרמז שהחיוב לזמר לזמן ולהלל בו לה' על האור הגדול המתחדש בו להיות מעין בחי' שיר חדש שיהי' לעתיד ושי"ר ב"ו ת"כיר שתכיר מזה בחי' השיר שיהי' לעתיד ששים פעמים יותר: והיה השם הזה לך לזכרון לכוון כן. והי' אם כן תעשה הקב"ה יעורר על נפשך ורוחך ושורש חלקך בהעולמות קדושת השבת אשר נרמז בו כנ"ל ושבת בו תדבקון שתזכ' עי"ז לדביקות הנפש בה' להתאחד עם צור העולמים ב"ה אמן. ובזה נשלם מה שרצינו לבאר בשורש הזה:

כ״דסליק שורש הששי. בעזר ה' כבודי ומרים ראשי. אחלה אל אלהי קדושי. כמנטיף ומשחיל ירצה לחשי: