סדורו של שבת, חלק א, שורש הראשוןSidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh I

א׳יהי נא אמרי לרצון לפני אדון כל כי יי יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

ב׳שורש הראשון זה שמו. נאה לו שבת בו תשוב

ג׳יבואר בו ענין התוספות שבת שנצטוינו להוסיף מחול על הקודש על מה אדניו הטבעו חיוב כשרון מפעליו והמעשה הנצרך לעשות בו מה הוא גם תוכן הכוונה שנכוין בעתו בו יובאו: מבקשי ה' דברי חפץ בו ימצאו ובו י"ד ענפים:

ד׳ידבר מעשיו מענין גודל תוקף קדושת השבת יתר על כל הימים והחגים וזמני המועדים ושארי כל המצות שבתורה כי בשארי המצות ומועדי הזמן כל פעולת החסדים והתגלות האורות ותיקוני העולמות הנעשה בכוחם הכל נעשה על ידינו בבחי' אתערותא דלתתא כידוע משא"כ יום שבת קדשנו נשתנה למעליותא שאור קדושת ה' מאיר ומופיע בו לכל העולמות עליונים ותחתונים בחסדי המקום ב"ה לבד בלי שום אתערותא דידן וכל פעולת החסדים ועליות העולמות הכל נעשים מאליהם ובו י"ד עלים:

ה׳א. יתר השאת ויתר העוז. למלכינו אלהינו על כל הטובות וברכות אשר גמלנו כרוב רחמיו וחסדיו אתנו ועוד את זאת הפליא לעשות עמנו את יום קדושתו להנחיל אותנו והיא יום שבת קודש עוזנו ותפארתנו אמנם ערכו האמתי מה מאוד מכוסה ומופלא מעין כל חי מלהבין ולידע גודל קדושה שקדשו המלך ואשר נשאו רם על רמים ואף הנה גדולי חכמינו הקדמונים. משכו יד מלהראות בו פנים לפרש ולבאר את יקר חין ערכו ורב גודל הבהקת זיו אורו הנשפע בו מאור פני אלקים חיים ומלך עולם ואולם אפס קצהו תראה במעלת משיחת שמן והטוב יותר מחברותיה והכלה בין רעותיה משובצה בהפרש והבדל יום שבת קדשינו משארי מקראי קודש כאשר נכבדות מדובר בו במאמר התנא האלהי רשב"י ע"ה (זוה"ק אמור צ"ד ע"א) וז"ל תלתא אינון זמינין מקודש חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקודש הוא זמין א"ל לאו וכו' דשבת לאו זמין היא דהא דילי' הוא ירותא ודא דקודש הוא ולאו זמינו הון וע"ד כולהון זמינין בקודש ומתקשרין בשבת ומתעטרים ביה בהאי יומא שביעאה וע"ד שבת לאו זמין הוא וכו' למלכא דהוי ליה ברא יחידא' חביבא דנפשיה וכו' זמין לון להני שושביני ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל בביתא דאבוהי בשעתא דאיהו בעי וכו' ע"כ. ועוד (שם צ"ה ע"א) בגין כך שבת עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי קודש וכן כ' מרן הקדוש איש אלקים מרח"ו ז"ל בספר הקדוש פרי עץ חיים [שער ערבית דפסח פ"א] ע"ש והרב הגדול המקובל בעל המחבר שערי גן עדן הרחיב דברו לבאר ענין זה וכ' וז"ל יום השביעי הוא קודש והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע ממעשה התחתונים ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו ע"פ ב"ד כמו שהב"ד מקדשין המועדות וראשי חדשים רק ויקדש אלהים את יום השביעי שהוא קדוש מפי הקדוש ברוך הוא כי קדוש היום לאדונינו ולא מקרא קודש כמו הזמנים וראשי חדשים ולכן בזמנים וראשי חדשים מסיימין הברכה מקדש ישראל והזמנים או מקדש ישראל וראשי חדשים כי המה תלוים בקביעות ע"פ ב"ד משא"כ ביום השביעי מסיימין הברכה מקדש השבת לבד שהקדוש ברוך הוא מקדש השבת ולא ישראל ולכן תדע כי כל הכוונה של שבת מן תפלת ערבית עד מוצאי שבת אין כוונתינו כמו בשאר הימים והזמנים שע"י תפלתינו וכוונתינו ע"י עובדא דלתתא יתער עובדא לעילא ולעילא ולהעלות כל העולמות כפי ערך הזמן שנוכל להעלות העולמו' ע"י כוונתינו אבל כוונת שבת אין אנו מכוונים לעשות ע"י פעולת כוונתינו שום עליה למעלה כי הוא נעשה מאליו רק שכמו שיש עליה בשבת כפי הזמנים שבו נעשה מאליו כך אנו מכוונין איזה פעולה בכל תפלה לכוין בזו התפלה כפי העליה שבאותו הזמן ולא שיעשה כוונתינו איזה פעולה כי כל הפעולות נעשים מאליהם וכו' וזה הוא לעת ערב שהוא שעת תפלת ערבית וכוונת קבלת שבת הוא לעשות הכנה לשבת כד"א והיה ביום הששי והכינו וגו' והוא סוד תוספות שבת שמוסיפין מחול על הקודש עכ"ל הנצרך לענינינו:

ו׳ב. ועל המעלה הנפלאה הזאת שיבח אדונינו דוד המלך עליו השלום ואמר בהמזמור שיר ליום השבת כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן פי' שאתה בעצמך שמחתני בפעלך במה שאתה לבד פועל בשבת בלי אתערותא שלי ואני רק לפי מעשה ידיך כפי התחלקות קדושת העתים שביום השבת כן אני ארנן לעשות ולכוין בכל עת ועת כפי ערך אור קדושת ה' המאיר בו כמבואר בדברי הרב הנזכר כפי הזמנים שבו נעשה מאליו:

ז׳ג. ולפי הדברים האלה צריך לפרש מאמר הקרא זכור את יום השבת לקדשו לא שנהיה אנחנו מזכירים לקדש אותו כי מאליו הוא קדוש אך שעלינו לזכור בכל שעה מיום השבת ערך מעלת ודרגת הקדושה שהוא מקודש באותו שעה כפי חלוקת הזמנים שיש בו כנז' ואי"ה יבוארו בחיבורי זה כל חילוקי הזמן והפרשה קדושת העתים שביום הקדוש הזה ומצו' הזכיר' הזאת באה בכדי שגם אנחנו נקדש עצמינו בקדושה הראוי לפי אותו השעה וזה זכור את יום השבת בכל עת ועונה שבו לקדשו כלומר לקדושתו שבו שתהיה אתה מקודש כראוי לפי השתנות הקדושה שמאיר בו בכל עת ועת:

ח׳ד. ובדברים האלה יבואר בטוב טעם ודעת מה שבמלת בראשית תיכף רמז הקדוש ברוך הוא מצות שבת כמ"ש בתיקוני זוהר כמה פעמים בראשית תמן שבת כי בענין הזה הושוה קדושת השב' לבריא' שמים וארץ כידוע למביני מדע אשר בורא כל עולמים ברוך הוא וברוך שמו האציל וברא ויצר ועש' את עולמו בלי שום אתערותא מזולתו כי לא היה אז שום בריאה לעשות אתערותא מלתתא וכמאמר הקרא (ישעיהו מ״ד:כ״ד) אנכי ה' עשה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי:

ט׳ה. ואמרו חז"ל (מ"ר בראשית פ"ג) מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם וח"ו שיהיה צריך הקרא לומר שלא היה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי מי פתי יסור הנה לאסתפק ח"ו על שני רשויו' וכבר הדברים נחקרים ועומדים בדרך השכל והמושכל בגודל בירור אחר בירור ומנופה בשלש עשרה נפה על אחדות הבורא יתברך שהוא בלתי מושג ומוגבל משום צד בעיל' ותתא וד' רוחות העולם והשגת הגבול הוא בהנבראים לא בהבורא יתברך חלילה וחלילה ואך הקרא למעט אתא ולהגדיל שבח הבורא להודיע לנו חסדו הגדול אף שתכלית הבריאה היה לזה שיהיה אתערות' עולה מתתא לעילא בכל הדברים וע"י האתערותא מתעורר לעילא להיות עי"ז הקב"ה מטיב לבריותיו בידו הגדולה וכדרך שבא לראות כך בא ליראות איש כמתנת ידו באתערותא דלבא לערך חיות הקדוש' אשר בו וכאשר נבאר (בשורש הזה ענף ב) טוב מהות ענין האתערותא מ"מ בעת הבריאה שלא היה באפשרי לזה היה חסדי המקום ב"ה שיחדש גם את זה להיות האתערות' עולה מניה וביה בכדי לברוא את עולמו כידוע כל זאת מדברי האר"י ז"ל לטועמי מעץ החיים וזה מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם כלומר מי הי' אתי לעשות אתערותא מלתתא ובחסדו הגדול ברא ועשה בעצמו גם התחלת האתערותא הלז ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו ומאחר ששניהן שוין במעלה זו שנעשו שניהם בחסד אל בלתי אתערותא מאתנו רמז בתיבת בראשית מצות שבת להודיע שגם בו יש המעלה מה שהי' בראשית הבריאה:

י׳ו. ואפשר עוד שמרמז הקב"ה המעלה זו שראשית האתערותא נעשה מניה וביה במלת בראשית ברא כלומר שאף בתוך הראשית היה בריאה והוא שעשה התערותא מניה וביה כאשר בארנו ולזה מוטעם יותר להזכיר שם שבת במלת בראשית ע"ד המבואר:

י״אז. וע"ז אנו אומרים בקידוש היום זכרון למעשה בראשית על שם ההשתוות שהשוו זה לזה להיות מעשה שבת כדוגמת הבריאה שיעשה בלי אתערותא מתחתונים:

י״בח. וע"ז כיוונו חז"ל (מ"ר שם) הכל מודים שלא נברא ביו' הראשון כלום שלא תאמר מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו וכו' הכל ע"ד הזה שלא תאמר שהבריאה היה אתערותא דמלאכים להיות כל אחד נתן אתערותא בדרגתו המיוחד לו ומיכאל מימין מהלל שנתעור' מימין במדת החסד שמכונה בשום דרום וגבריאל משמאל ממלל שנתעור' משמאל במדת הגבורה שמכונה בשם צפון ע"כ אמר לא כן היה רק אנכי ה' לבד עשה כל וגם הראשית ברא אלקים:

י״גט. וזה ביאור המנחיל מנוחה לעמו ישראל פי' שהוא מנוחה להם שאין צריך לאתערותם רק ממילא בא עליהם הקדושה מאת בורא יתברך שמו כבחינת הירוש' שבא לאדם ממילא שלא מצד פעולות מעשה ידיו והנחיל המנוחה הזאת לעמו ישראל ביום שבת קודש כנזכר:

י״די. ועם כל דברינו הנזכרים נראה לתת טעם טוב ונכון למבינים על מה שמצות שבת במרה נצטוו כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) על פסוק כאשר צוך ה' אלהיך א"ר יהודה כאשר צוך במרה ומפני מה לא המתין הוא יתברך לצותו במתן תורה עם שאר כל המצות שציונו וחוץ מן כל הטעמים שיבוארו בפנים בחיבורינו זה בחסד אל יתברך גם בדברים אלו יש לתת טעם יפה וברור כי הנה טעם מה ששלח הקב"ה את משה עבדו קודם נתינת התורה אל בני ישראל ואמר לו כה תאמר לבית יעקב וגומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגומר עד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש הכל מאת ה' נסבה זאת בכדי שכשיתרצו על הקבלה ויענו נעשה ונשמע הוא שיעלה לרצון לפניו להיות נעשה מזה אתערותא דלתתא וזה נעשה תחלה אתערותא מאתנו אשר רצונינו בכך במאוד ומאוד לשמוע בדבר ה' כדי שאח"כ נשמע בדברו הטוב' ובא קול יצא ואמר מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו עושי דברו והדר לשמוע וכו' כמאמר חז"ל (שבת פ"א ע"א) ופי' שאותו הדבר ששומעין אח"כ הם בתחילה עושין בבחי' אתערותא כדי שיהיו אח"כ שומעין:

ט״ויא. ובדברינו אלה יתפרש היטב המקרא ק' הנראה ליתור בפרש' יתרו שקודם כתיב וישב משה את דברי העם אל ה' ואח"כ חזר וכתב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע וגומר וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה' ומה היה מגיד וחוזר ומגיד וכאשר נתעוררו חז"ל [שם פ"ז ע"א] אכן לפי הנזכר יבוא על נכון:

ט״זיב. כי הנה עיקר האתערותא שנעשה מדבריהם הוא כאשר אומר שהנה הקב"ה צוה למשה בכפל הלשון כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגומר והייתם לי סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש ומסיים אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י והכל עבור שהקב"ה הקפיד בלשונו שיאמר להם דוקא בזה הלשון שהתור' תהיה להם לכבוד גדול ולתפארת בין העמים כי לי כל הארץ והמה יהיו הסגולה החביבה מכל וממלכת כהנים כעין דרך הנסיון כאלו בשביל גדולתם יקבלו את תורתו כדרך המשמש את הרב על מנת לקבל פרס אמנם ישראל עם קדושו מחמת רוב טוב לבבם ואהבת ה' והתורה מאסו בכל ולא הטו אזנם לזה והשיבו כולם כא' יחד ממש בפה אחד כמאמר הקרא ויענו כל העם יחדיו כלומר שלא הי' דיבורם נחלק ומאוחר זה מזה כדרך הרבים המשיבים שקצת מהם עונים בדבר ושאר העם נמשכין אחריהם לענות ג"כ כמוהם אף שאין בלבבם כ"כ כן בשלימות אך כאן לא כן היה שהיו ישראל כולם א' ודעתם לקבלה היה וענו כולם פה א' רצונינו רק כל אשר דבר ה' נעשה בלי שום מחשבת חוץ לקבלת הגדולה והכבוד ולטוב ולתועלת לנו רק למען דבר ה' למען שמו באמת ובתמים וזה היה אתערותא שלהם באמת מטוב לבבם ואהבת הבורא ית' בכלות נפשם לה' לבד:

י״זיג. והנה חפץ ד' שגם מפי משה ישמע כזאת להיות גם ממנו יעלה אתרעותא כדברים האלה וכמאמר רז"ל (שם פ"ט ע"א) שאמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא צריך לעזרת שום בריאה ויתכן לדברינו שרמז לו על ענין אתערות' הלז שיעלה גם מאתו והכל עבור גודל חשיבת בעיני המקום וגם ששקול כנגד כל ישראל לכן אחר שהשיב משה את דברי העם אל ה' איך שרצונם הטוב רק למען שמו באהבה ולא משום צד גדולתם רצונם לקבל תורתו כי אם בדבר ה' החביב עליהם הסיב הקדוש ב"ה גם אותו את הסיבה הלז שסיבב עם ישראל ואמר לו דברים שע"י קבלת התורה יהיה נצמח טובתו וגדולתו שהלא אני בא אליך בעב הענן וגומר וגם בך יאמינו לעולם בכדי שגם מפי משה יתעורר ויגלה מה שלבו חפץ שאין חפץ בשום גדולה בעולם נגד אהבת הבורא יתברך וכן עשה משה ותיכף הישב כאשר היה תשוב' העם כל אשר דבר ה' נעשה בלי שום מחשבת דבר אחר רק למען דבר ה' כן הוא השיב להקב"ה ויגד משה את דברי העם אל ה' שהגיד לו יתברך כאשר דיברו העם ונעשה האתערותא בשלימות מכל ישראל וממשה ששקול כנגד כ"י כמבואר בדברינו:

י״חיד. אכן כל אלו הדברים נאמרו בקבלת כל מצות התורה הצריכין לאתערותא דידן אך לא כן הוא במצות השבת שמאליה נעשה וא"צ לדידן כמבואר ולכן לא הוצרך הקב"ה לשאלת פינו ולאתערותא דידן והקדימם לזכותם במצוה ביותר מהר וחוקותיה במרה צוה להם ולרמז להם בזה מעלת וקדושת השבת העולה הוא על כלנה שא"צ לאתערותינו להיות חיבה יתירה נודעת במצות השבת שאין צורך בה לאתערותא:

י״טידבר בביאור ענין אתערותא הלז מה ענינו שלא לטעות ח"ו שאל אמת צריך לעזר ולסעד מתחתונים וגם יבואר בו עוד טעם על מה שבת במרה נצטוו. ובו י"ב עלים.

כ׳א. עתה צריכנא למודעי לבאר ולפרש מה הוא ענין אתערות' הלז שאנו מדברים עד עתה בו שלא להניח ח"ו מקום לטעות בו להקורא ורואה בדברי אלה להטות לבו לומר שח"ו בורא עולם צריך לסעד ועזר מתחתונים ויושכח מלבו כי הוא לבד המנהיג והבורא האמת בכל העולמות עליונים והתחתונים אפס זולתו ואין בלתו ולית מאן דאנהיג לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא ואמתיות הענין הזה הוא כאשר נבאר כי הנה בשתי פנים השגחת הבורא יתברך על עולמו הא' הוא ההשגחה כלליית שמשגיח על עולמו תמיד לקיום העולם בלתי הפסק רגע בכל פרטי הענינים ובפרטי פרטים לכל היצור ונברא מצורה הראשונה שבשמי שמים העליונים עד שלשול קטן שבים כי כל הפרטים עד אין סוף ואין מספר כולם נאצלים מאחדות אמתת מציאתו ברוך הוא וב"ש הנכבד והנורא כאשר יבואר אם ירצה השם (בשורש החמשי) ואחד על גבי שלשה ושלשה על גבי שבעה ושבעה על גבי שנים עשר וכולם אדוקין זה בזה כאמור (בספר יצירה טהרות פ"ו) והוא מורה על השגחת הבורא יתברך שהוא אחד והשגחתו הוא בשלשה פנים היינו חסד או דין או רחמים כמאמר אליהו חד אריך וחד קציר וחד בינוני ושם השגחתו על שבעת הימים מבריאת העולם הוא ששת ימי המעשה ויום השבת השביעי להם וחוזר חלילה בכל פעם מאותן השבעה והם נרמזים לשבעת הימים העליונים הידועים שמשם נשפע שפע אור לי"ב מזלות אשר בגלגל הרקיע והמה משפיעים לי"ב חדשי השנה שכל חודש משתנה לעשות בו צרכי העולם כ"א כפי התקבלותו ממזלות השמים המשתנים כפי ערך קבלתם ונתחלק לחלקים רבים להיות על ידיהם השתנות ו' עתים הכתובים בתורה שהם זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף וע"י השינוים האלה הוא התנהגות כל התחתונים כולם בפרי העץ ובפרי האדמה והנהגה הזאת מתחלק לכל אחד ואחד לפי פרטיו ומסיים וכולם אדוקין זה בזה שכולם מתאחדין ומתקשרין באל א' באומרו ואנת הוא דקשר לון ומיחד לון וכו' ובכל יום תמיד הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית כמו שאנו מברכין ברוך עושה בראשית וא"א עשה בראשית שהיה משמע שככר עשה אלא עושה שתמיד הוא העושה ומברך את עולמו ומחיה את כולם ומחדש את העולם ונותן השגחתו בבחי' האחדות א"ס ב"ה ומשם יתפרד לג' ראשים להיות העולם מתנהג בחסד או בדין או ברחמים וכפי התגברות של כ"א מהשלשה דרגות אלו מתיחדין ומתקשרין השבעת הימים ומתברכין כפי התיחדותן והתקשרותן זה בזה ואל מקור שורשם ומהן מקבלין השנים עשר מזלות להנהיג העולם התחתון כפי ערך התקבלותן ממקורן ובזה כל פרטי התנהגות העולמות והתנהגות כל איש ואיש לפי שורשו וחלקו אשר נשמתו נשרש בו וממנו נלקח והשגחת התנהגות הלזה הוא נשפע תמיד מאתו יתברך בלתי הפסק רגע אחת ואלמלי ח"ו היה מסיר הקב"ה השגחתו מן העולם רגע כמימרא אז היה העולם כלא היה ונתבטל והיה לאפס ואין כידוע מספרים הקדושים וזאת ההשגחה וברכה השופע תמיד מאתו יתברך לקיום העולם אלו התחתונים מכוונים ונקראים נגדו בחי' בנים או עבדים ע"ש שהשתי' אלו בנים או עבדים תמיד עיניהם כלים ומיחלים אל המשגיח עליהם כענין הבן בעודו בילדותו לית ליה מדיליה כלום כ"א במה שרחמי האב להשלימו בכל אשר יחסר לו: וכן עיני עבדים אל יד אדוניהם לתת ולמלאות להם מחסורם:

כ״אב. ואולם עוד יש בחינ' בענין השגחת הבורא עלינו: והוא כי אף שמחוב ומטבע האב לרחם על בנו ולעשות לו כל צרכיו ולפקח על כל עניניו. למלא משאלות לבו כאשר יוכל. אעפ"כ מוחלק ומופרש דרך התקבלותו מהאב בכמה פנים שונים והוא כי בעוד התינוק בקטנות קטנותו ואין לאב תענוג ונחת בו כי אם מה שהוא יוצא מחלציו ונולד ממנו. אז האב משגיח עליו להחיותו ולתת לו כל המצטרך לו כדי חייו. והכל בטבעו מה שהוא מוטבע על זה לרחם את היוצא מחלציו. אכן בהתגדלות הבן מעט מעט ומתחיל לצפצף בקולו ולדבר מעט או בעת ששומע האם אף דיבור הקל שיצא מפי הבן לקרותו בשם אב: הדיבור הזה עושה רושם בלב אביו לאהבו יותר ורצונו תיכף לתת המצטרך לו באהבה:

כ״בג. ובענין הזה אמרתי על תפלת שמע קולנו ה' אלקינו חוס ורחם עלינו שאנו אומרין בעת שמרבין בסליחות ובתפלה לפני המקום. כי כאשר נברר סוף הגדולה ותענוג של האב מהבן. ואם אחר כל הגדולה והמעלה נזדמן להבן מקרה רעה וחולי שנחלה כ"כ עד שכלה ממנו כל החושים וגדולת המעלות אשר בו ורצונו להעיר את רחמי האב עליו הוא אומר לאביו אבי רחם עלי וזכור רחמיך שאתה היית מרחם עלי בימי קטנותי בעוד לא ידעתי לקרותך כי אם בשם אבי ולא יותר. בהקריאה הזאת לבד נתגלגלו רחמיך עלי ע"י דיבור אחד שקראתיך אבא: כן אנחנו בני ישראל על ידי צרות הגליות ומיעוט הלבביות נתמעט מאתנו גודל העבודה והשירות בנבלים וכנורות. שהיינו עושין לפני הבורא יתברך בעת גדולתינו ובנין בית מקדשינו. שהיו כהנים בעבודתן מה שהיו עובדין בחצרו' ה' ולוים בשירן ובזמרן שהיו משבחין ומזמרין על הדוכן: ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ"א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה' אלהינו וכו' וזה פי' שמע קולנו ה' אלהינו. שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה' אלהינו דוגמת הבן הנזכר: ואעפ"כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה ורחמי האב כששומע בנו קוראו אבי. והנה כשנתגדל הבן ובא לכלל ג' או ד' שנים. ובוצין בוצין מקטפי' ידוע שנתחכם במעט. אף שאותה החכמ' מצער והוא כאין נגד בר דעת. מ"מ התחכמות הלז עושה רושם בלב האדם לעורר גודל אהבה וחיבה על התנוק וילד הלז לאהבו אהבה רבה ולהשפיע לו קצת יותר בבגד נאה ומאכלים מתוקים כפי השגת ידו. והכל בגודל אהבה ומלא נחת הוא כשממלא קצת רצון בנו וכשזוכה האב להיות הבן נתגדל ובא לכלל להיות בר חכים בתורה. ורוצה ומתחיל ללקט נתיב לאלהים. לילך בדרכי התורה ועבודת חצות ולדבק עצמו בטובים ובתלמידי חכמים והולך עם חכמים יחכם בכל יום ויום יותר. אז מעשים ההם עושים רושם גדול בלב אביו. ונתגדל האהבה אצלו למאוד באהבה יתירה חמלה גדולה עד שנותן האב את לבו עליו תמיד בכל עת ועונה: ורצונו להגביר עליו חסדו להלבישו ולכסותו בבגדים נאים ומכובדים: אף בקצת יותר מהשגת ידו ובאהבתו שוגה תמיד. ובפרט אם לבב האב יבין שרצון בנו לאיזה דבר לבגד נאה או לכל דברים גופו. הנה לבבו לא ישקיט ופועל ועושה בכמה טרחות וכל התאמצות למלאות חסרונו בכל רצונו של הבן וכש"כ דכש"כ למלאות דברו אם הבן שואל מאביו איזה דבר ומתעורר בלבו לבל יתרשל ויעשה בקשתו. אח"כ אם הבן נתגדל ונתעלה במעלות הטובות והאב זוכה לשמוע תורה מפיו ורואה דרכי חכמתו ומסילות נתיבות ישרות ושומע נועם אמרי פיו איך שמכבד לאביו בדרך נעים ואהבה ושומע דברי שירות ותשבחות שהבן הלז משבח להקדוש ברוך הוא בדברי זמירות בדרך היותר נאות אז נתעורר האב ברחמיו וחסדיו הגדולים ורצונו וחפצו להרבות לו מוהר ומתן ומשתוקק לעשות עבורו כל מיני פעולות אף הטריח עצמו בכל טרחות שבעולם. הכל חביב עליו ולכל דהוא נחשב אצלו הכל נגד זה להשלים לבנו אף ביותר ממה שהבן חפץ. ורוב פעמים הוא עושה מדעתו לעשות עמו מה שלא עלה על דעת הבן כלל. אך האהבה מקלקלת השורה להוסיף לו מדעתו לעשות עבורו כל טרחות ויגיעות האלה. בכדי לעשות לו נחת רוח. והנה אלה העשיות כולם שעושה האב להבן כל העשיה כולה עושה האב בעצמו ואין להבן חלק בזה שעושה האב. כי אם האתערותא דיליה הוא העולה מצד מעשה הבן אל לב אביו ומתעורר רחמי האב עליו. והוא הוא האב בעצמו עושה הכל: וכן בדרך האדון עם עבדו נאמן ביתו כשעיני האדון משוטטות על עסקי עבדיו ורואה באחד מעבדיו שעושה פעולות טובות ועומד בצד אדונו בכל כחו ומחשבתו ניכר מתוך מעשיו שמאהבת אדוניו ומיראתו ממנו מצד גדולת האדון עושה הכל ולא מצד קבלת הפרס לבד וקבלת הפרס לא נחשב לו לכלום נגד גדולת האדון ולבבו ומחשבתו נתעורר על ידי מעשיו האלו. לעשות עמו רק טוב ולמלאות לו כל רצונו וחפצו ומכש"כ כשידבר אל האדון לבקש מאתו דבר מה ימהר ויחיש לעשותו ולמלאות בקשתו. וגם לפעמים יעלה על רצון האדון לעשות לו כבוד ויקר ומנות ומתנות יתן לו אף מה שלא עלה על רצון העבד כלל:

כ״גוכדוגמת והתנהגת האב עם בנו הזה כן הוא השגחת המקום עלינו וזה הענין הנקרא אתערותא דלתתא שהתחלנו בביאורו ונאמר כי אנו המקבלין מאת בוראינו ממ"ה הקב"ה בשתי אלה פנים או בבחי' קבלת הבן מהאב או בבחי' עבד מאדוניו ובכל א' ממדריגות האלו חוץ מהשגחה הכוללת והברכה השופע תמיד לקיום העולם אשר בבחי' אלו אף גם זאת בידינו לעשות ולהרבות עלינו. טוב אורו וחסדי השגחתו כפי דרגת מעלתינו. ולפי חכמת חכמינו וערך רבות אהבה והחיבה והליכתינו בתורה ומצות ה' באמת באהבה רבה וכשאנו בוחרין בדברי שירה וזמרה להתעורר א"ע לשיר בקול נעים וזמירות ה' בכדי להיות נחת רוח לפניו ולהיות כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס כי אם מגודל גדולתו ואדנותו שהוא אדון הכל נאריך בענין זה אי"ה (בשורש השמיני). אז לערך אהבה וכבוד ונחת שאנו עושין לפני אבינו שבשמים לכבודו ולאהבו ולירא מפניו על דבר הכרה ברוב גדולתו ורוממתו כל דרגא ודרגא הוא הוא האתערותא ולהשגחת ה' עלינו. שיהא הוא מעורר עלינו בכל עת ובכל רגע גודל חסדיו ורחמיו הגדולים והגדול חשקו ואהבתו ולמען האתערותא הלז הוא תמיד עלינו למלאות רצוננו בכל מיני ברכות להשלמת חפצי צרכינו ולהעלות ראשינו ולהשים כסאנו מעל בין גדולי רומי והכל נעשה משלו ומברכתו ואנחנו אין לנו שום חלק בזה כ"א בחינת התוכניות אשר נתעורר כל זה ע"י מעשינו הטובים עד שנתעורר אצל בוראינו ית' המשגיח ועושה את כל להטיב עמנו אף מה שאינו עולה ברצונינו כלל ומתנת חנם הוא נותן לנו כדרך וחנותי את אשר אחון:

כ״דד. ובזה פרשנו מה שאמר משה רבינו ע"ה אל קרח ועדתו בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי כלומר שלא תחשדני אף בזה שעכ"פ היה זאת בלבי לחשוב מחשבות לחפוץ לזה שיהי' אהרן אחי כהן גדול ואני מלך ומלך עולמים ב"ה וב"ש שראה והבין במחשבתי שרצוני בכך עשה לי הכבוד הזה למלאות רצוני והוא נעשה ע"י אתערותא דילי גם זה אל תעלה לבך וזה כי לא מלבי שלא היה זאת אפי' בלבי ורק עשיתי זאת בע"כ שלא ברצוני כמו בכל השליחות ששלחני ה' שעשיתי שליחתו באהבה מפני פקודת המלך כן בזה ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה וקיימתי לעשות כדברו ומופת לזה אתן לך אם כמות כל האדם וגו' לא ה' שלחני כלומר לא עשיתי הדבר בתורת שליחות המקום לבד כי אם בהתערבות התעוררות רצון משלי שגם נפשי חשקה לזה הכבוד שיהא אהרן אחי כהן גדול וכו' ואם בריאה יברא ופצתה הארץ את פיה וגו'. וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' שרצו לעבור את פי ה' שהיה רצון ה' לבד בזה. באופן שלא יהיה המופת הזה ולא יעשה הקב"ה נס הלז כי אם כשעשיתי זאת כדרך כל השליחות של מקום וכשיהיה המופת תדעון שלא היה זאת בלבבי ומחשבתי בשום אופן בעולם רק לקיים בזה שליחות ומצות בוראי:

כ״הה. ושמעתי בזה דבר נפלא הפלא ופלא בשם מחותני ידיד ה' וידיד נפשי הרב הגאון החסיד המפור' נזר הקודש איש אלקי' קדוש מו"ה אברהם יהושע העשיל נר"ו האב"ד דק"ק אפטא. ועתה הוא אשר הורם ואשר הונף אל קרית מלך רב ק"ק יאס הבירה יע"א. ותוכן דבריו שהקב"ה לא מצא עילה להביא מיתה על משה רע"ה אם לא שמצא לו אף בזה מקום שליחות והוא על פי מאמר חז"ל [ברכות י"ח ע"ב] על פסוק זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם לכן תיכף שצוה לו השליחות הלז אמר לנפשו שחי ונעבורה ומסר נפשו תיכף למיתה בכדי לעשות שליחות המקום ברוך הוא וברוך שמו:

כ״וו. וכדוגמת זה אמרתי ג"כ בזה מאין נסבה סיבה מיתת משה על דרך מאמר רז"ל (ב"ב ט"ו ע"א) וימת משה מי כתבו וכו' עד מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע ע"כ כיון שה' אמר לו לכתוב וימת משה הי' חביב בעיניו לקיים אמירתו של הקב"ה ולקיים שליחתו להשלים התורה שלא יהא התורה חסר ח' פסוקים והי' מקבל עליו גזירת המיתה כדי לעשות כמאמרו של הקב"ה הרי עד כזה הגיע אהבת השליחות של משה למסור נפשו למיתה תיכף. ע"כ גם כאן אמר בזה כי ה' שלחני לעשות וגו' ועשיתי הכל מצד שליחות המקום כמבואר בדברינו למעלה. נחזור לענינינו אשר זה הוא ענין אתערותא דלתתא להתעורר ביופי והעלאת חן ולעשות נחת רוח לשמו ית' ומול זה גם הוא מעורר נגדינו למלאות חפצנו וצרכינו בברכת שמים ממעל להשלים משאלות לבבנו לטובה כרוב רחמיו וחסדיו באהבת אותנו כרחמי האב על בנו החביב לו. הכל כאשר בארנו:

כ״זז. והנה גודל תוקף קדושת שבת נודע בשערים. בדברי (זוה"ק יתרו פ"א) וז"ל ר' יצחק אמר ויברך אלהים את יום השביעי וכו' אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. ותנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכין מניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוני לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכין ביומא שביעא' וכו'. וזה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי פי' שהניח הברכה של ששת ימי המעשה ביום השביעי להיות מתברכין מניה כל הששת ימים. כי היא המחיה והמקיים את כל העולמות. כי בריאת העולם היה בששת ימי הבנין הנקראים אצלינו ששת ימי המעשה והבנין והיום שלהם ניתן ביום השבת להיות מתקיים העולם על ידו ובכל שבת חוזר חלילה לינתן בו קיום של כל הששת ימים להחיות ולברך עולמים באור הקדושה אשר מאיר בו והוא דמיון ההשגחה הכלליות השופע תמיד בשביל קיום העולמות. אשר בלא זה ההשגחה לא הי' העולם יכול להתקיים אפילו רגע: וזה הוא הדבר אשר דברנו בו עד הנה שאור קדושת השבת נותן הקב"ה על מגן בלי שום אתערותא דידן אך מופיע עליו מאור פני מלך חיים להחיות את עולמו על ידו:

כ״חח. ובזה נמי יבוא על נכון מה שנרמז במלת בראשית ברא שית וגם תמן שבת. כי עבור שבראשית המה ששת ימי המעשה צריך להחיותן ולקיימן ת"י בחינת השבת לכן נכללו שניהן במלה אחד בראשית שהוא בריאת השית ודבר המחיה אותן שהוא שבת: אמנם כשרצה הקב"ה לזכות את ישראל להנחילם התורה במדבר ולתת להם עוד מצות היתרות חוץ מהשבת. וזאת הטובה תלוי לפי כשרון מעשינו וחשקת רצונינו לקבל דבריו באהבה. ע"כ סיבב הקב"ה שיעלה אתערותא מדידן כנזכר בדברינו למעלה לעלות חן לפניו בעריבות נעימות ידידות נפשינו לקבל אלהותו עלינו ולידבק באור תורתו השלימה: וכן עשינו ואמרנו וענינו אין קדוש כה' וכל אשר דיבר ה' נעשה: ועל ידי זה זכינו מה שלא זכו כל אומה ולשון. שהקב"ה מתעורר נגדנו ונגלה עלינו בענן כבודו לדבר עמנו. והשמיע לנו את הוד קולו ודברו' קדשו מלהבות אש בקולות וברקים ובקול שופר ובריות בראשית חרדו מאתו בהגלותו על סיני והכל היה כדי ללמד אותנו תורה ומצות:

כ״טולזכך ולטהר אותנו בכל מיני זיכוך מטומא' וזוהמ' מצרי' שהיה בנו ולהרים ראשינו בין כל האומות ולא שם חלקינו כהם וכל זאת עשה מרוב יכולתו וממשלתו בכל העולמות: ורוב טובו וחסדו עלינו וכל הגדולה והטובה הזאת לו לבדו היה ואין לזר אתו בכל השפעת טובה הגדולה הזאת. ואך זאת עשינו אנחנו עמו בני ישראל שבאמירתינו אתערנו גודל אהבתו אלינו עבור שראה באמתיות לבנו שמאסנו בכל הכבוד שהבטיח לנו ורק בחרנו לעשות כדבר ה' לעשות הכל למען אהבת שמו וחיב' עבודת הקדש. וזה נשאר לנו לזכו' ולזכרון לפני הבורא יתברך שמו ועיטר אותנו בשני עטרות כמאמר רז"ל (שבת פ"ח ע"א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת: ולכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע והוא עבור שבשני דברים אלו נעשה בזה אתערותא דלתתא להיות נעשה עי"ז את מעשה ה' הגדול אשר עשה במעמד הר סיני הכל כאשר בארנו היטב למעלה:

ל׳ט. והנה עוד נראה לתת טעם על מה שבת במרה נצטוה ובו יבואר מאין זכו ישראל להכרת האהבה הזו לענוה הנעשה בדרך החיבה כאמור. והוא על פי משל לאחד שהי' לו הרבה מיני רפואות למכור. ובמקום אשר הוא יושב שמה לא מצא קונים לסחורתו שיהיו נצרכים לרפואות האלו ושמע שיש מדינה אחת בכרכי הים הרחוקה למאוד. שאין שם כלל ממיני הרפואה אשר על כן יש שם בעלי מומין מרובין וחולים רעים למאוד ואמר אלך לי אל מדינה הלז אם אוכל למכור מהם הרבה וביוקר גדול: וכן עשה שבא לו אל המדינה הלז עם המיני רפואות וכאשר ישב שם יום או יומים והנה אין קול לו קול אליו לשאול על הרפואות. כי לא ידעו מעת הוסדם במדינה הזאת אם יש בעולם כלל מיני רפואות להחיות ולרפאות את המום או החולי שנחלה: כסבורין הם אם יקרה לאדם מקרה רעה איזה היזק הגוף או חולי כך היה נשאר ואין תרופה למכתו: גם האיש הלז מכריז בשווקי' וברחובות מאן בעי סמא דחיי ואין קול ואין קשב. הכל עבור רב התרחקות מדינתם ממדינות אשר הרפואות גדילות שמה וע"כ מעולם לא שמו על לבם ליקח רפואה להם לרפאות נפשם כי לא ראו מימיהם הסרת החולאים ע"י הרפואה מה עשה האיש הלזה ראה איש אחד עובר לפניו אשר רבו כמו רבו עליו תחלואי הגוף עד למאוד ממומים רבים וחלאים נאמנים לקח את האיש הלז ורפא אותו באחד מתחלואיו בחנם כי אם למען הראות תועלת הרפואות. והיה כראות האיש הלז שנתרפא על א' ממומיו ונשתנה ממה שהיה מקדם קדמתה שכר אותו בהון רב לרפאותו על כל תחלואיו וממילא רצו ובאו אליו מבני המדינה הצריכין רפואה ונתעשר למאוד והנה האיש הראשון נשאר בטובה יותר מכולם שרפא אותו תחילה בחנם ולא בשכר וכן הוא ממש ויותר מזה בענין תורתינו הקדושה שכל מיני רפואות והצלות וגאולה הכל הוא בתורה וכמאמר הקרא [משלי ד] כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר [שם ח] כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה': וכל מיני ברכות של כל העולמות עליונים ותחתונים הכל היא בהתורה. ככתוב אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' כל הברכות שמונה והולך שם והנה ה' הנותן התורה אמר למשה להשיב תשובה למלאכי השרת כששאלו לתת להם התורה בשמים כמאמר הכתוב אשר תנה הודך על השמים והשיב להם משה קנאה יש ביניהם יצה"ר יש ביניכם וכו' כמ"ש [שם ע"ב ופ"ט ע"א] וכלומר אין אתם צריכים לה. והוא על כי אין בהם פגעים רעים ומקרים רעים ועומדים תמיד לפני בוראם יתברך שמו והשפע הראוי להם הוא תמידיות רק התחתונים עבור התרחקותם מאור פני המלך נצרכים להאיר אליהם ע"י התורה להחיות נפשם ולהעמידם על תיקון בריאתם ושיכלו ע"י התורה לעמוד נגד היצה"ר ע"כ אמר ועשה להוריד התורה לארץ שע"י יזכו לברכ' כל ולזכות הנפש ולתבלין נגד היצה"ר ולהתדבק בבוראם על ידיהם אולם בצאת ישראל ממצרים מקום הטומאה וערות הארץ. חש הקב"ה אולי ח"ו מאחר שאינו יודעים את התורה בטוב ערכה ובמתק נופת צוף טעמה והכי נכלל בה טוב העוה"ז והעוה"ב: ימאנו מלקבל' וכאשר כן היה בשאר כל האומות בבוא הקב"ה על הר סיני וזרח משעיר למו והופיע מהר פארן שחזר את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה כמ"ש (בע"ז ב' ע"ב) כי לא נתנו לב לדעת ולהבין ערכ' אשר יקר' היא מפנינים וכל מטעמי ומעדני עולם לא ישוו בה מה עשה מלכינו ובוראינו ב"ה וב"ש החפץ בתקנתינו ומשתוקק לגדולתינו ולטובתינו ולמען הקים את דברו הטוב אשר נשבע לאבותינו תפס ולקח מצות השבת מכל מצות התורה ונתן לנו וצונו עליו במר' קודם בואו לה"ס ואנחנו זכינו לזו המצו' במה ששמרנו את השב' במצרים כאשר נבאר אי"ה (בשורש החמישי והשביעי) ואחר שקיימנו מצוה זו טעמנו וראינו בנועם מצוה הזא' כי טוב ה' במצותיו והכי נחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש מה נמלצו אמרותיו לחיך ומזה הוקשו לכל דברי ה' ומצותיו שודאי השוו זה לזה בצוף נועם מתיקו' אורם הבהיר אשר בודאי כל חפצי הגוף וחפצי כל העולם לא ישוו למי שזוכה לטעום בנפשו תשוקת אור המצו' וענן ה' החופף על האדם על ידי עשיי' מצותיו באהבה וטעימ' טעם הלז טעמו כל ישראל בשב' הראשונה כמרז"ל (ילקוט שלח רמז תשמ"ט) לא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה לכן אחר שנתן לנו את השבת קרבנו לפני הר סיני וענו כולם פה אחד ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה בגודל אהבה כאשר בארנו למעלה:

ל״אי. ובזה פרשנו יפה מאמר חז"ל (במשנה י"ד פ"ג דאבו') חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה פי' שניתן להם קודם קבל' התורה כלי שע"י כלי זו יהיה לכם חמדה וחפץ לקבלה כל התורה:

ל״ביא. וזהו מה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו פירוש שנתתי לכם תחילה לקח טוב דבר הראוי להיו' במחיר כסף בכדי שאח"כ תורתי אל תעזובו שתקבלו אח"כ התורה במדבר:

ל״גאשר על כן אתה תראה את כל הנעשה אם כך גדול כח השבת שטעימ' מתיק' אורו היה הוא הגורם לקבלתכם התורה גם עתה כל ימי האדם אשר אתה חי על האדמה אם תזכה לשמירה וקבלת השבת עליך תוכל עי"ז להתמשך עליך כל קדושת התורה כולם לקיים את כל דברי תלמיד תורתו באהבה כי להיות שמני' מתברכין כל שיתא יומן והברכה הלז הוא בין ברוחניות הקדושה אשר שמירת וקדושת שבת מועיל להתברך על ידו כל ששת ימי החול שתוכל לעבוד עבודת שמו יתברך באמת להתדבק בו ע"י תורתו הקדושה ובין בגשמיות הברכה שמתברך מניה כל ימי החול בברכת בני חיי ומזוני כיד ה' הטוב עליו:

ל״דיב. וזה אות הוא ביני ובין בני ישראל שע"י אות ומופת השבת ראו וטעמו ישראל וקבלו כל התורה ונעשה דור תם וזה לדורותם שע"י השבת נעשה דורתם דור תם כמבואר בכל דברינו הנאמרים למעלה:

ל״הידבר מענין התוספת השבת המכונ' בפי חכמי אמת בשם הכנת השבת לבאר מה ענין הכנ' זו ומתוכו יתבאר כי אף שקדושת השבת בא מחסד אל שלא ע"י פעולתינו ואתערותינו מ"מ חילוק גדול והפרש רב יש בהשרא' הק"ש על איש החכם וירא אלהים מאיש הבור והמוני העם וההבדל הוא מפאת המקבלים: ובו ז עלים

ל״וא. ואולם אחר כל הנאמר למעלה מראש ועד הנה אשר זאת היא גודל תוקף קדושת השבת יתר על ימי השנה והחגים וזמני המועדי' שצוה ה' אלהינו אותנו שמאיר אור קדושתו ברוב חסדי אל בלי שום אתערותא דלתתא מה נכון וראוי היה שתחול קדושת השבת על כל ישראל בשוה מקטנים ועד גדולים באין הפרש הסכל מהמשכיל וכבער כחכם כעם ככהן ואפשר גם והיה כצדיק כרשע כיון שאינו משתנה לפי פעולתינו ומעשינו ומה זה שבעינינו ראינו גודל ההפרש וההבדל השתנות קדוש' שבת על איש החכם והצדיק שנראה בחוש אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש ומים רבים לא יכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה כל היום של שבת קודש אף גם להוסיף הרבה מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו בתשוקת ודביקות ה' ובאהבתו שוגה ונראה לכל כי כמעט נכסף בכלות נפשו לאלהים מגודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו ותיכף אחר הטבילה בע"ש ניכר התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו וזיו הדרת אורו מבהיק עד שיראים לגשת אליו כמחז"ל (ב"ר י"א) ברכו באור פניו של אדם אינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמות שהוא בשבת ומי יוכל לספר כמה העין רואה השתנותו מימי החול ממש כרחוק מזרח ממער' ויותר מזה ולא כן האנשים פחותי הערך ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת אם שבת היום או יום רביעי לבריאו' עולם ובדרך הלצה אמרתי בדברי זמירות של שבת לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו זה כל עדת ישראל יעשו אותו בזה ניכר הפרש שבת קדשינו מימות החול בכל עדת ישראל אף לקטני ופחותי הערך במה שהם מרבין לשמוח בו בתענוג אכול ושתו ולא כן ניכר אצלו קדושת השבת בשארי דברים להיות משתוקק בלבו לעבודת ה' יותר מבחול ולחפץ בו באהבה אור התורה וללמוד אז תורה הקדוש' כמאמר חז"ל במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו אני מה תהא עלי אמר לה יש לי זוג שאני מזוג לך ושבת שמה שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך ואיתא (בילקוט פ' ויקהל) רבותינו בעלי אגדה וכו' עד שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת וליכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תור' איסור והיתר וכו' ע"כ וכן הוא בפע"ח (שער הלימוד) וז"ל וכן דעה חכמה לנפשך הנאמר בקרא (משלי כ"ד) גימ' שבת שלא נתנה תורה לישראל אלא ללמוד תורה ע"ש וכן הוא (בזוה"ק ויקהל ר"ה ע"ב) וז"ל צלות' דשבת' דעמא קדישא וכו' אסור לאשתדל' אלא במילי תושבחין וצלותא ואוריית' ומאן דמשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא לית ליה חולקא בעמא דישראל תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא ואינון שויין ידיהן על רישיה ואמרו ווי לפלניא דלית לי' חולקא בקב"ה ועל דא בעי לאשתדלא בצלותין ובשירין ובתשבחין דמאריהון ולאשתדלא באורייתא ההוא יומא וכו' הרי מבואר בדבריה' השתנות יום השבת בעסק עבודת ה' מימי החול ואצל הכסיל הזה כאז כן עתה כאשר בימי החול אינו שם לבו לעבודת ה' כן גם בשבת אינו נותן על לבו שעכ"פ עתה עת התגלות קדושת שמו יתברך יוסיף אומץ בעבודתו לעבדו עבודה תמה עבודה מאהבה כראוי ליום קדוש כזה ואדרבה לאשר שהוא יום בטל ממלאכה עתה עת פנוי לו לשיח שיחה בטילה ולרבות בדברי הבאי בין יושבי קרנות ולא יהיה דיבורו של שבת כדיבורו של חול כי קול כסיל עתה ברוב דברים יותר מבחול וידוע אשר דברים בטלים אף בחול אסור כדאיתא [ביומא י"ט ע"ב] אמר רבה השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים רבי אחא בר יעקב אמר עובר בלאו וכו' וכבר הזהיר על זה הקדוש הרמב"ם זלה"ה (בהלכות דיעות פ"ב הלכה ד') ומכל שכן ביום שבת קדשינו כמבואר (בזוהר הקדוש הנזכר):

ל״זועל מה עשה ה' ככה להרבות לזה ולהמעיט לזה אם השפעת אור הקדושה נעשה בו בלי אתערותא מתחתונים מהראוי להיו' יד הכל שוין בה ואבאר לך אמיתיות הי"ת בענין זה והצור תמים פעלו אל אמונה וברוך הוא שאין לפניו משוא פנים ומאתו לא ימנע השפעת אורו על כל ישראל בשוה והחילוק הוא מפאת המקבלים כאשר נבאר:

ל״חב. כי הנה לא נעלם מעין המשכיל מאמר רז"ל (יומא ל"ט ע"א) על פסוק והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מלמטה והקב"ה מקדש אותו הרבה מלמעלה ולכאורה יפלא מה שנצרכו חז"ל בזה לסימן שאדם הוא למטה והקב"ה הוא למעלה ומי הוא אשר לא ידע את זאת ועינינו תראנה אכן הנראה בכוונת דבריהם הוא שאדם צריך לקדש עצמו תחילה מלמטה פי' מדברים שלמטה דהיינו מדברים שאדם דומה בהם לבהמה היורדת היא למטה והוא אכילה ושתיה ושארי תאות התלוין בלב שלבו של האדם מחמדתן והתאוה הוא שורש הרע ומכ"ש אם ח"ו נכשל בעבירה אפילו בעבירות הקטנו' שאז שורה עליו חלק הס"א והרע כמאמר רז"ל (ע"ז ה' ע"א) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו וכו' רבי אליעזר אמר קשורה בו ככלב ע"כ ובכל מקום שיש ניצוץ שורש מהרע הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע והקדושה בורח מאדם הלזה ואינו יכול לדור במקום הטומאה כידוע מספרי חכמי אמת שבהיות הגוף מלוכלך בכתמי עונותיו לא תוכל השכינה לשרות בו כי אין מקום לישב עליו וכל העון הוא קץ מכאוב מליש עליו וע"כ צריך לקדש עצמו מדברים אלו שלמטה שהוא תאות והנאת הגופנית על דרך קדש עצמך במותר לך המבואר בדברי חז"ל (יבמות כ"א) ואנחנו נבאר בפירושי אי"ה (בשורש החמישי) שלא מבעיא שיפרוש מצ"ט שערי היתר כדי שלא יבוא לידי איסור אלא אף בשעה שעוסק באכילה ושתיה ושאר צרכי גופו ההכרחיות והמותר לו בהיתר גמור שלא יהיה לבו נוקפו על שום חשש ספק איסור אעפ"כ יעשה אותן על טהרת הקודש להיות לאדם מותר בהן על הבהמה ולא יעשה אותן למלאות תאותו והנאתו כי אם על דרך שיהיו נטפלין למצות ה' כאשר יבואר שם באורך כמה דרכים בזה ובזאת יזמן את עצמו להיות מן הראוי לקבל ואז הקב"ה מקדש אותו מלמעלה דהיינו מדברים של מעלה שהוא אור קדושתו ית' בקדושת אורות הפנימים ואורות המקיפים הבאה עליו מלמעלה ובאופן אחר אין מקום לחול הקדושה עליו:

ל״טוהט למשל אזנך למלך בשר ודם שהיה דעתו לבוא אל עיר אחת ממדינת מלכותו והקדים לפניו שנים או שלשה ימים ציר מיוחד להכין לו בית דירה מקום כבודו שיהיו ראוי למשכן המלך וכן עשה ובחר לו אצל א' דירה נאה שיהיה מוכן ומזומן למבוא המלך וכשהבע"ב חכם ועיניו בראשו אומר בתחילה אכין את עצמי ברוב נקיות הבית דירה שיהיה נקי וטהור ומזוכך ומיפה ומהדר את הדירה בכל מיני יופי ומריחו בריחות טובים ומבושמים בכדי שתנוח דעת המלך בתחילת ביאתו לדירה נאה המרחבת דעתו כראוי לכבוד המלך ואין משים על לבו גודל הטובה שיוכל להגיע לו מביאת המלך לביתו שיוכל להרויח ממון ע"י מכירת מאכלים ומשקים או עבור שהוא יהיה מקורב אל המלך יותר משאר אנשים ובמנחה יחלו אותו עשירי עם להכניסם אל פני המלך על פי גדול וחשוב בעיניו כבוד המלך וכל עשיותיו בימי' המועטין האלה שנקצב לביאתו להרבות הידור ויופי וטהרה וזיכוך בהדירה הנברר למשכן כבודו ועל הדברים הצריכים לסעודת המלך ושאר צרכיו אמר בלבו כלום חסר מבית המלך וביד המלך מצוי לקנות ולאסוף כל הדברים ברגע קטן ולכך כבוא המלך והרצים אשר לפניו באין משגיחין על המקומות וחדרי משכיות ביתו מקום מושבות המלך והנה הכל יפה אז הוטב בעיניהם הדבר אשר עשה מאשר היה בידו לעשות ומביאין את המלך ביתה של זה ואז עבדי המלך ומשרתיו מכינים ומביאים לו כל דבר הנצרך כיד המלך והמלך החכם כראותו ויבין את כל אלה מה שפעל ועשה זה לכבודו. אמר הנה האיש הלזה החריד אלינו את כל החרדה הזאת ונתן כל כחו ודעתו ע"ז ליפות ולהדר מקום שאוכל לשכון בתוכו מהראוי להיות קרוא עם המלך ויקרא לו ומראה לו פנים שוחקות וקריבת הדעת וממילא כל טוב אדוניו בידו ואין מחסור לו והכל טוב לו אכן א"כ דעת בעה"ב להיות כבוד המלך עיקר בעיניו ותיכף שנבחר ביתו לאכסניא של מלך הקדים במחשבתו טובת עצמו ואמר בלבו עתה הגיע העת שאוכל להרויח ממון רב מאחר שיהיה אושפוזאי למלכא בהכנת צרכיו כי רבו ושאר הטובה שיוכל לבוא אליו ע"י מה שיעמוד המלך בביתו ובימים המועטים האלו עוסק הכל בצרכי המלך ממאכלים ומשקים כדי להרויח בהם ומתוך טרדת הכנת דברים אלו לא היה סיפוק בידו לעשות העיקר להסיר כל הלוכלוכין וטנופין מהבית וליפות ולהתנאות חדרי ביתו שיהא ראוי לכבוד משכן המלך ואף שלא סגי בלאו הכי שעושה מעט הכנה בביתו עבורו אך לא כראוי ונכון להתכבד ולהתייקר את מושב המלך והעמדת הכסא מלכות שיושב עליו המלך והכנה זו קטנה היא אף למשרתי ועבדי המלך הפרתמים כש"כ וכש"כ לכבוד המלך החכם בעצמו על כן בהגיע שלוחי המלך הבאים מקודם ורואים שכל חדרי משכיות ביתו אינו ראוי ומקובל לפני המלך והשרים אשר אתו גוערין אותו בנזיפה גדולה ולפעמים גם מעונשין ומכות וכדי בזיון וקצף על אשר נבזה בעיניו כבוד המלך ונתרשל מלהכין לו דירתו בנקיות וזיכוך וביופי ואין שומע לו מאת המלך אף שאומר שהכין למאוד צרכי המלך אם אין מקום לחנייתו ולמושבו על כסא והנמשל מובן מאליו כי החכם ומי שעיניו בראשו וירא וחרד לדבר ה' וכבוד שמים נחמד בעיניו אומר ודאי בעוד שגופו אינו זך ונקי ומכש"כ ח"ו כשהוא מטונף בתאות רעות והרהורי הלב הרעים אין מקום להשראת קדושתו עליו ותחילה מכין עצמו ומטהר ומזכך גופו מהליכלוך וזוהמת דברים של מטה ועושה לעצמו גדרים וסייגים בדרכי חסידות ופרישות וכונתו רק לשמים להתהדר ולהתפאר בכל מיני יופי והידור בכדי שיחול רוח ה' לפעמו ושיהא ראוי להשראת הקדושה ע"י מצותיו שיעשה הכל בטהרה ובקדושה וביראת ה' ואז בבוא אליו הקדושה כלום חסר מאתו ובכל עת ועונה מזומנים אצלו מלאכי ה' להרבות עליו קדושה על קדושה כרצון שמו הגדול ית' שרצונו לקדש את ישראל בקדושתו וכשרואה כל הטרחות ויגיעות שיגע אדם הזה ושיבר והכניע תאות וחמדת לבבו והכל כדי לזכך גופו מכל בחינת הס"א והרע כדי שיוכל לשכון בתוכו שכינת ה' אומר הנה כל מה שטרח האיש הזה לא טרח אלא בשבילי ורצונו לזכות שיהיה מרכבה אל השראת קדושתו בו וראוי זה שישתמש בכבודי ומופיע ומשפיע עליו זיו אור קדושתו באורות הפנימים ואורות המקיפים והקדושה מקיף אותו מכל צד ומסתירו בסתר כנפיו ואז לא תאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו ומלאכיו יצוה לו לשמרו מכל רע והכל טוב לו:

מ׳ג. וזה והתקדשתם והייתם קדושים כי פי' והתקדשתם הוא לשון הזמנה כמו הרי את מקודשת לי פירוש מזומנת לי שתזמינו עצמיכם בבחי' זך ונקי אז והייתם קדושים שתתרבה עליכם קדושתו הראוי להיות שורה במקום טהור זך ונקי:

מ״אד. ועבור כל הנזכר כתבו כל חכמי מדע שזה התוספות שבת שנצטוינו בו להוסיף בע"ש מחול על הקודש והוא מצות עשה דאורייתא ממש לפי שיטת הרי"ף והרא"ש והובא דבריהם לפסק הלכה (בש"ע א"ח סי' רס"א ס"ב) ונדבר לקמן קצת מזה הוא ענין השבת וסמכוהו אקרא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וכמו שמובא (בתחילת שורש הזה) בדברי הרב בעל המחבר שג"ע וכן הוא בסידור האר"י בכונת מנחה של ערב שבת ע"ש כי גודל קדושת השבת אף שגדלה מעלתו שהוא קדוש מעצמו בלי אתערותא דידן מ"מ צריך הכנה והזמנה שיהא בו מקום ראוי לחול עליו קדושת השבת בדרך ואנכי פניתי הבית שפי' חז"ל [ילקוט חיי שרה] מטנופת ע"ז והכל הולך לפי ערך ההכנה והזמנה שהכין עצמו בערב שבת ולזה כתוב בפע"ח שער הלימוד בכוונת יום שבת אשר הכון לקראת אלהיך ישראל ורמז בכל תיבה שבו מספר כבוד שבת כי הכון בנון פשוטה הוא שבע מאות ושלשים ואחד ועם האותיות הוא גי' כבוד שבת ע"ה וכן לקראת וכן אלהיך ע"ש לרמז על זה שלכבוד שבת צריך הכנה ולפי ערך ההכנה כך שורה בו קדושת השבת ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי לפעמים יתיחס שם אכילה על ענין הנאת השביעה מזיו השכינה כמאמר הכ' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שפי' רז"ל (ברכות י"ז ועי' רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה ולזה מי שטרח ויגע בערב שבת להכין עצמו שיהיה מקום ראוי להשראת הקדושה כאשר נבאר למטה ענין הכנה זו הוא הוא שיאכל בשבת כלומר שהשבע נפשו ויזון עיניו מזיו השכינה המאיר ביום שבת ק' לכל באי עולם ומבקשת מקום מנוחה למצוא אדם שתוכל לנוח בו ולהאיר בגופו נשמתו ולהבינך בטוב ענין הכנה זו מה שנוכל לעשות בשעה קלה הזו הנתוסף מע"ש לשבת אקדים לך מה שכתב רב האלהי מוהרח"ו ז"ל (בפע"ח שער ערב שבת פ"א) וז"ל אחר שקר' הפרשה יקבל במורא ובושת פנים תוספת שבת שהם אותיות בשת כי ראוי להתבייש מקדושת שבת ע"כ הנה כלל במלת קצרות ענין רב והוא כי ענין הבושה הלז הוא שיבוש ממעשה החול שעבר עליו בביטול רצון הבורא ב"ה מעבירות הגדולות או הקטנות זדונות או שגגות והמרה את פי ה' לעשות גדולה או קטנה ואף אם ימצא עצמו על הדרך הנכון ויודע בנפשו כי לא עבר על רצון בוראו ממצות עשה דאורייתא או דרבנן ומכ"ש במצות לא תעשה אף עבירות שאדם דש בעקביו פשפש ולא מצא מ"מ הנה ישוב אל ה' ויתחרט על כל מחשבה ודיבור ומעשה שעבר עליו בכל ימי החול אשר לא לה' המה כי תדע שמחשבה קלה כמות שהוא אם אין בה כוונת מצוה לה' תיכף שורה עליו הס"א כשמה סטרא אחרא שהוא צד אחר שאינו לה' כי מיד שאינה לכוונת עבודת ה' הוא חלק הס"א ואין בעולם כי אם או מצוה או עבירה אם אינה מצוה נעשית עבירה בכל דבר ודבר שבעולם אין כי אם אחת מאלו השתי בחי' או צדיקי' ילכו בם או ח"ו פושעי' יכשלו בם ובזוכרו את כל זאת ומתבייש מאוד במה שנסע לו מרשות היחיד מלך עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וברח לו להכניע את עצמו ונפשו ורוחו תחת רשות הס"א וחלק הרע ונעשה ח"ו עבד ימשול בשרים ושרי' הולכים כעבדים על הארץ וידוע מאמר רז"ל (ברכות י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו והכל בתשובה שיהי' שב ומתחרט על זה באמת יתהפכו אצלו אותיות בשת הנזכרים לצירוף תשב להיות שב בכל לבבו ומחשבתו לשפוך לבו כמים לפני קונו בזכרון כל מעשה ימי החול אשר חלפו ועברו עליו ממחשבה ודיבור ומעשה אשר לא לה' המה ומכניע לבבו הערל ומשבר תאות וחמדת לבו ומקבל עליו להיות נדחה ממנו כל התאות ואהבת רעות שבעולם נגד אהבת וחמדת הבורא ב"ה וב"ש ואז ושב ורפא לו פי' שנתרפא מנגעו הרע חלק הס"א שהיה שורה עליו בעת חטאו ונרפא הנגע מן הצרוע ותיכף נשאר גופו זך ונקי להיות בו די בחי' הכנה והזמנה שיוכל אור קדושת השבת לשכון בו ע"ד ושכנתי בתוכם אף שחוב התשוב' הוא הכל לפי חומר העונש וכפי הפרש ארבעה חילוקי כפר' שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א) זה הכל הוא כדי לפייס להקב"ה אבל עכ"פ תיכף אחר שברון לבבו בתשוב' ובפרט שקדושת שבת מסייע לזה כאשר נבאר אי"ה (בשורש הששי) נעשה גופו זך ונקי להיות בו די בחי' הכנה והזמנה שיוכל אור קדושת השבת לשכון ברצון הבורא ב"ה שתיכף לנטילת מקום מהרע ברכ' וקדוש' מאתו יתברך ויאיר פניו אתנו סלה:

מ״בה. וע"ד שאמר הקב"ה למשה אני אעביר כל טובי על פניך וגו' עד וחנותי אשר אחון וגו' שזה הוא רוב טוב וגודל חסד מאת בוראינו ית' ויתעלה שמיד כשרואה מקום מוכן וכשר שיהיה זכאי וראוי לקבלת ברכתו וקדושתו הטוב אז תיכף ומיד דרכו להשפיע רוב ברכה וקדושה ויותר ממה שהעגל רוצה וכו' וכשאין על האדם מסך שיהיה מבדיל בינו לבין קונו משורש הרע אשר בארנו למעל' שלא יצטרך להעצים עיניו מראות ברע שהוא המונע לקבל ברכת ה' תיכף בהעברת המונע הלז חסד אל גורם לזה שרוצה להשפיע ולהריק ברכתו על אדם הזה וזה הוא הטובה והגדולה מאת האל ב"ה וזה הוא אני אעביר כל טובי שזה היא כל טובי שוחנותי את אשר אחון שלמי שאוכל לחון אותו שאין בו מניעה מלקבל חנינה אני חן אותו וכן דרכי וחפצי ותמיד אני רודף אחר זה להשפיע לכל הראוי' לקבל וכמבואר (בזוה"ק בראשית נ"ח ע"א) וז"ל דהאי כד האי רוחא אתנגיד להאי עולם מתמן נפקי ברכאין וחיין לכלא לאתקיימ' השתא דחבו בני נשא אסתלק כלא וכו' בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם מ"ט דלא לאסגאה נחש תותא דרגיה דיתתקף בי' ע"כ הרי שעיקר המניעה הוא עבור דלא לאסגאה נחש תתאה אבל אם ימצא מקום טהור ונקי מטומאת וזוהמת הנחש תיכף יאיר בו אור ה' כאשר יוכל שאת בנפשו. וכמו כן בכאן אם אדם זוכה באלו השעות שתים שמוסיפין מחול על הקודש כמ"ש בש"ע (מתקנת רמ"א שם) לזכך ולטהר נפשו וגופו לנקותו מכל מום רע ותאוות ומדות רעות התלויו' בלב והכל ע"י השב' ובתשוב' נכונה לפני המלך ה' הרוצה בתשובה: אז כשיגיע גודל זיו הדרת אור קדושת השבת המבהיק ומאיר ובא לכל העולמות יאיר על נפשו ושורש חלקו בעולמות עליונים מאור הזה ונעשה אצלו מבחינת תשב צירוף שבת ע"ש קבלתו מקדוש' שבת. וינעם לו נועם ה' עד אשר יחשק ויתלהב ויכסוף וידבק נפשו בעריבות נעימות ידודות אור שם ה' המשפיע זאת על עולמו. ויומתק לו חביבת ומתיק' ברכת ה' המברך את יום השבת כמאמר חז"ל (מ"ר בראשית פ' י"א) ברכ' ה' היא תעשיר זו ברכת שבת. ובכח אור הזה יברך ויהלל וישבח ויפאר למלך הכבוד ברוב עוז וחדוה בקדושה ובטהרת הלב אשרי מי שזוכה לזה אבל השוטים וחסירי הדעת אינן נותנים לבם להסיר מקודם תאוה ושורש הרע שבלבם וממילא לא נזכך גופם ונפשם שיהיה מקום ראוי למשכן ה'. אז בהאיר אור קדושת השבת בעולם בורח מנפשות אלו ולא אור נגה עליהם כי אין מקום לישב על הכסא מזוהמת לכלוכי עונותיו כי עונותיו ילכדנו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך עד שאין מקום מוצא להשראת הקדושה: ואם אשר לגודל אור הקדושה השופע מבורא כל עולמים ב"ה וב"ש. לא ימלט שיגיע גם אליהם מעט דמעט מדבקות אור המאיר בו. נדמה בזה לאדם שמקבל רפואות. ולא זיכך וניקה מקודם קיבת הגוף מטנפת הזוהמא והפסולת הנמצא בה. ובודאי הרפואה שהוא אוכל ושותה הוא לריק כי נתבטל ברוב הפסולת שבו ואין מועיל לו הרפואה הזאת. כן אותם האנשים אשר לא דרשו ולמדו היטב איך לעשות. המה מכניסים את הטוב ברע ועבירה שבתוכם מכבה את המצוה. וזבובי מות יביע שמן רוקח ומגרעות נתנו להקדושה שנופל לתוך הקליפ' ונתבטל וכדרך מאמר רז"ל רשעים מלאים חרטה ואעפ"כ אינם עושים הטוב כי תיכף בהגיע אליהם הארה של ניצוץ החרטה נתבטל תיכף בהמחשבת ותאות רעות והרהורי הלב שדעתו ולבבו ממולא מהם בלא יוכל לפעול פעולתו עבור ביטולו בהרע שבלבבו. ודוד המלך כוון ואמר על ענין זה מי האיש החפץ חיים וגו' עד סור מרע ועשה טוב. פי' שדווקא כסדר הזה יעשה להקדים עזיבת הרע להסיר תחלה מעליו בגדיו הצואים ואז וילבש אותך מחלצות: והבנת הכתוב שיהיה נדרש דווקא כך להעשות כסדר שנכתב בו ולא בהיפוך יובן ממה שנבאר אי"ה (בחלק השני דרוש ד') וכדברינו אלה כן שמעתי בשם מופת הדור איש אלקים קדוש המפורסים מוהר"ר ישעיהו זכרו לחיי עולם מ"מ דק"ק דינווץ שפי' כן דברי הגמרא (קידושין י"ג ע"א) כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהם. פי' מי שאינו יודע לגרש את הרע תחילה ולפטור את עצמו בגט כריתות לכרות ולהרחיק מאתו הרע שבלבו ואח"כ לקדש עצמו להכניס הקדושה אצלו לא יהא לו עסק עמהם כי מגרעות נתן להבית להכניס את הקדושה אל תוך הפסולת והרע. וע"כ צריך לגרש תחילה שורש הרע שבתוכו כדי לזכך את נפשו ולטהרו ואח"כ תוכל לשרות עליו הקדושה ואור החיים לחסות תחת צל כנפי השכינה. ובזה פרשתי מאמר חז"ל (פסיקתא הובא בילקוט תרי עשר רמז תקי"ו) על פסוק וישב ראובן אל הבור כו' רבי ברכיה אומר אמר לו אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחלה שנאמר שובה ישראל וגו': והוא תמוה לענין כל רואיו א' שהתורה קדמה להושע ופתחה בתשובה ושבת עד ה' אלהיך ב' הלא ידוע שאדם הראשון וקין עשו תשובה קודם ראובן. אכן יתכן לדברינו כי הנה מה ששב ראובן אל הבור היה לעשות מצוה גדולה הצלת נפשות ולהחזיר בן החביב לאביו כמ"ש [מ"ר בראשית פ' פ"ר ובילקוט שם] וקודם לזה היה עוסק בשקו ובתעניתו ועשה תשובה על בלבול יצועי אביו כמ"ש שם במדרש וע"כ א"ל הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה כלומר לעשות תשובה תחילה קודם עשיות המצות בדרך סור מרע ואח"כ ועשה טוב חייך שבן בנך כו'. שגם הוא כן הזהיר ואמר תחילה שובה ישראל וגו' ואח"כ וקח טוב שקודם קיחת הטוב צריך אתה לשוב תחלה כדי שיוכל הטוב לשרות בך ושלא יתבטל ברוב הפסולת. ע"כ עשה תשובה תחילה ותוכל אח"כ לקחת הטוב כמבואר למעלה:

מ״גו. וכל הענין הזה נרמז בטבילת המקוה שאנו טובלין בעש"ק והקדוש מוהרח"ו (בפע"ח שם) כתב וצריך לטבול ב' טבילות א' לפשוט בגדי חול מעליו וא' להמשיך עליו תוספות שבת: והוא ע"ד גיטין וקדושין הנזכר. ובאופן שיהיה מעשיו אחר כוונת הלב פי' שקודם יתן אל לבו ומחשבתו לשוב בתשובה שלימה לפני בוראו. כדי שיוכל לפשוט ולהסיר מעליו בגדי חול ע"י הבושת והתשובה כנאמר למעלה. ואז יוכל לגרש מאתו הס"א השורה עליו כי הנה היא מתגרשת ומסתלקת ע"י בחינת המים. כידוע שזו היא טבילת הזבה והנדה לגרש מעליה כח הס"א ששורה עליה בימי נדותה כי דרך הרע והטומאה לשרות במקום המטונף והמאוס לכן בעת נדתה שורה עליה הס"א. וע"י הטבילה במי המקוה מימי החסד תתגרש מאתה ותסתלק ולכן צריכה שתבא כולה במים ולא יהיה עליה שום דבר חוצץ בשום מקום בבשרה ובשערה כדי שתטהר מכל וכל בכל גופה מקום שנוגעין המים ובאין שמה. כן צריך אדם בעש"ק בטבילה אחת להעביר כל הס"א מעליו וכן הוא (בזוה"ק ויקהל ר"ד ע"א) כד עאל שבתא איצטריכו אינון עמא קדישא לאסחא' גרמייהו (פי' לכבס עצמם) משמושא דחול מאי טעמא בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושריא על עלמא וכד בעי בר נש לנפקא מן האי רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה בעי לאסחאה גרמי' למשרי' עליה ההוא רוחא עלאה קדישא ע"כ: וע"כ באה הטבילה השני למשוך עליו קדושת שבת. מאחר שדעתו נכון לנקות ולזכך מקום שתוכל לשרות בו הקדושה. אבל לא יועיל לו לעשות מעשה קוף לטבול ולכוין במחשבתו להשליך ואינו משליך כלום. ושמצו וטנופו קבוע בלבו וכמסמרות נטועות במחשבתו ולבבו ודאי שאין תועלת בעשייתו לבד ולא מגרש וממילא לא מקדש. ועל כזה אמרו חז"ל (תענית טז ע"א) טובל ושרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלת' לו טבילה ומכש"כ כשטובל ושרצו ושמצו במחשבתו ולבו באברים הפנימים שעיקר החיות תלוי בהן. והוא כשרץ הנמצא במקדש שצריך להוציאו בצבת של עץ שלא להרבות את הטומאה בקצת הקדושה שיפול לתוך טומאתו ועל זה אמרו בגמרא (חגיגה י"ח ע"ב) במשנה טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ופירש"י שלא הוחזק שלא נתכוין לטבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא ואמרינן שם בגמרא שדוקא לקדשים בעי כונה לטבילה: אבל לחולין לא צריך כונה. וירמז לדברינו שלקדשים כלומר לקבלת קדושה של מעלה ע"י הטבילה צריך כונה שיכוין לטבילת טהרה שיטהר ע"י טבילה זו מטומאת נפשו. ואז טהרה מביאה לידי קדושה שיוכל עי"ז לקבל אור הקדושה של מעלה. והעיקר טהרת הלב כמו שאנו מבקשים וטהר לבנו לעבדך באמת: שהרוצה לעבוד את ה' צריך מקודם לטהר את לבו באמת מכל הרהורי הלב ותאות החזקות הקשורים בלבו ואז נכון יהיה לבו בטוח בה' שאור יאיר בתוך מעמקי הלב לשכון בתוכו אור שכינת אל. וקדוש עליון הרמב"ם זצלה"ה רמז על זה במתק צח לשונו שכתב [סוף הלכות מקואות] וז"ל דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא וכו'. והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק וכו'. ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואעפ"י שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהם מחשבות האון ודיעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותו העצות והביא נפשו במי הדעת טהר. הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם עכ"ל. יורה על האמור בדברינו שעיקר הטהרה תלוי בלב לטהר לבו ומחשבתו ולקבל עליו לעזוב פשעיו. ומעתה מוכן לעבוד את ה' באהבה ויראה. בכל לבבו ונפשו ומאודו ולקשר עצמו עם כל מדותיו ותאוותיו אל חי העולמים ב"ה. ואז יטהר עד שיהא ראוי וכשר להשראת שכינת אל וקדושת השבת. ולכן ר"ת של "לב "טהור "ברא הוא אותיות טבל כידוע. כי עיקר הטבילה הוא שיבוא על ידיה לידי טהרת הלב. ואז טהרה מביאה לידי קדושה שיוכל לקבל בתוכו קדושת אור ה' כאשר בארנו. ואפשר לרמז זאת במאמר חז"ל [שבת קי"ג ע"ב] ורחצת וסכת ושמת שמלותיך א"ר אלעזר אלו בגדים של שבת ופי' רש"י ושמת שמלותיך וכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת. ולכאורה כיון שצותה שתרחץ עצמה ודאי שתהא פשוטה ערומה בעת הרחיצה ומה מקום להקשות וכי ערומה היתה. וראיתי לחז"ל (מ"ר רות ע"פ הלז וז"ל) ורחצת מטינופת ע"ז שלך וסכת אלו מצות וצדקות ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היתה אלא אלו בגדי שבתא וכו' מכאן א"ר חנינא צריך אדם להיות לו שני עטפים א' לחול וא' לשבת. ולזה נכון אומרם וכי ערומה היתה כי לא היתה צריכה לבוא בשרה במים רק לרחוץ מטנופת ע"ז והוא דבר התלוי בלב בלא ביאת מים עליה. ואך פקחתי עיני בדברי המפרשים שם שפרשו וז"ל ורחצת מטנופת ע"ז פי' מדכתיב וא"ו ורחצת והוא מיותר כי אין לו חיבור למעלה אלא אתא להורות שחדא רחיצה כפשוטה וחדא מטינופת ע"ז וכן בוסכת ע"ש. ולפי דבריהם הדרא קושיא לדוכתיה כיון שהיתה צריכה גם לביאת המים כפשוטה אין מקום לקושיות וכי ערומה היתה. אכן לפי דברינו הנזכרים שרחיצת המים מועיל מאוד להעברת הס"א והרע מעל נפש האדם. והעיקר תלוי בכוונת הלב בדרך ואנכי פניתי הבית שהוא מטנופת ע"ז כנ"ל. יבא על נכון. כי הנה רות היתה צריכה לשני דברים בעת ירידתה אל הגורן כדי שתנשא לבועז. א' בפשיטות הנהגות העולם שהוא להתנאות ולקשט עצמה בקישוטין ושמלות נאות כדי שתשא חן וחסד לפניו לפרוש כנפיו עליה. כמאמר רז"ל ופירש"י על פסוק ותרד הגורן ותעש ע"ש. והשני הוא מה שאמרו במדרש שם על וירדתי הגורן אמרה לה זכותי תרד עמך. ופירש"י שם שיסייע לה זכות נעמי כדי שישא אותה בועז: ושני הדברים אלו נרמזים בדברי נעמי במה שאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך. א' הוא כפשוטו שהוא הרחיצה מכל ליכלוך וטינוף ואח"כ הסיכה ולהתלבש בבגדיה שהוא כדי להתנאות לפניו. והי' קשה לרז"ל בגמרא דידן על מה שהוצרכה להזהירה שתשים שמלותיה עליה ואח"כ לירד הגורן וכי ס"ד שהיתה הולכת ערומה אליו אל הגורן. וע"כ ארז"ל אלו בגדים של שבת שהוא ללבוש שמלות הנאות המיוחדים לשבת להגדיל חינה עליו. ולכן לא הקשו בגמרא דידן וכי ערומה היתה כי היתה ערומה בעת הרחיצה. וע"כ היתה צווי נעמי אליה כפשוטה לרחוץ ולסוף וללבוש בגדי שבת כדי שתשא חן וחסד לפני בועז כנ"ל ורש"י ז"ל נקט ל' המדרש כי לדברי המדרש נכון להקשות כן כאשר יבואר. והשני שהוא שתרד עמה זכות נעמי כדי שישא אותה בועז. רמזה ג"כ בדברים האלה. כי ידוע שבגדי שבת הם אורות לבושי עולם הבריאה. שבו בחי' נועם העליון הבא מנעמי כמ"ש בכוונת ויהי נועם כי בחינת עולם הבריאה הוא בשם ס"ג ורבוע ס"ג עם ד' אותיות השם מספר נעמי והוא בחינת שבת הגדול כמ"ש בפרדס [שער הכנוים כינוי שבת] ולקבלת אור הלז צריך קודם ההכנה שבארנו לעיל וע"י טבילה כאמור. ולכן רמזה להשתים אלו הרחיצה שהיא טבילה במי המקוה כדי להתגרש מאתה כל בחי' הס"א כדי שתוכל לקבל אח"כ אור לבושי הבריאה בחינת נעמי הרמוז בבגדי שבת. ואך העיקר הוא בלב. וע"כ אמר המדרש ורחצת מטנופת ע"ז שלך וסכת אלו מצות וצדקה פי' שתקבל עליך לעשות מצות וצדקות ה' ואח"כ ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת אור שבת הגדול ואח"כ וירדתי הגורן שהוא זכות נעמי להיו' חופף עליה אור נועם העליון כדי שתהיה ראוי לבועז בחינת צדיק יסוד עולם. והמבין יבין. ולזה הבחינה מקשה במדרש וכי ערומה היתה כי לפי פשטות דבריו ושמת שמלותיך לפי בחינה זו הוא רומז לבחינת אור עצמה הרומז בבחינתה ודרגתה ולזה לא צריך לההכנה הלז. ותמיד מלובשת באורה וע"כ אמר וכי ערומה היתה מה הלבוש קודם ההכנה הלז אלא שהוא בגדי שבת כנ"ל. וע"כ היתה צריכה לההכנה הנזכרת בטבילה והעיקר בכוונת הלב לרחוץ מטנופת הרהורי הלב של היצר הרע המכונים בשם אל זר שבתוך האדם כמחז"ל [שבת ק"ה ע"ב] ע"פ לא יהיה בך אל זר וכן הוא בזוה"ק (אמור ק"ו ע"ב) ע"ש. כדי שתוכל אח"כ לקבל האורה מקדושת שבת הגדול כנ"ל ועל כוונה זו כתב הרמ"א (בא"ח סימן רמ"ב ס"ג וז"ל) וילבוש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו ולא נודע טעמו בזה ובדברינו יש סמך לדבריו כי שינוי בגדי שבת מבגדי חול נלמד במדרש הנ"ל מפסוק ורחצת וסכת ושמת שמלותיך כמבואר וסמכן הכתוב אהדדי כי אחר ההכנה ברחיצה ובכוונת הלב יוכל לקבל אור נועם שבת. הרומז בבגדי שבת כמבואר היטב בדברינו למעלה:

מ״דז. ועתה אתה אם איש נלבב אתה ועיני שכל לך ולבך חרד שתשרה עליך הקדושה ואור ה'. כי נכסוף נכספת לבית אביך. להדביק נפשך אל זיו הדרת נועם קדושתו יתברך המתגלה אתה ומאיר ביום השבת ק' אשכילך בינה עשה זאת איפה קח נא את ברכתי אשר הובאת לך. מכל מאמרינו ודבורינו שכתבנו ובארנו היטב מלמעל' ועד הנה והיה ביום הששי ותכין עצמך בהכנה רבה הנזכרת: בעזיבת הרע מקירת לבך באמת. ויותר מזה נעשה בעת תפלת המנחה וקבלת השבת שאז נגמר ההכנה מכל וכל. והכנה זו הוא נטפל להשבת שעי"ז אור יאיר לך בהילו נרו עלי ראשך ביום השבת קודש: והנטפל למצוה כמצוה שע"ז נקרא הכנה זו בשם תוספות שבת שגם העת ההיא לשבת נחשב ושם שבת יקרא לו כי נטפל ובזה י"ל טעם על קריאת השם של שבת והוא ע"פ מ"ש [בפע"ח שער הלימוד בכוונת יום שבת] ששבת גי'. כ"ז פעמים שם הוי'. ולדעתינו רומז על כ"ד שעות היום שבשב' עצמו וזה התוספות שבת שאנו מדברין בו שהוא ערך שתי שעות כנזכר לעיל (בשם המ"א שם) ושעה אחת כל דהוא שהחיוב להוסיף במוצאי שבת כמ"ש (בש"ע א"ח סי' רצ"ג ס"ח) ושלא יהיה כבורח מן השבת כמאמר הגמרא [ברכות נ"ב ע"א] אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף כי היכי דלא ליהוי עלן כמשאוי. וכפי דברינו שהתוספות הוא נטפל להשבת וכשבת יחשב. לכן רמז הקדוש ברוך הוא בשם שבת גם השעות תוספות שבת אלו להיות בין הכל כ"ז פעמים הוי מספר שבת. כל זאת בארנו בענין התוספות שבת מה שמן ההכרח לעשות בו שיהיה נעשה הכנהו לשבת:

מ״הידבר בביאור עוד טעם וכונה אחרת בהתוספות שבת הלזה שהוא מצד אהבת חסד שבנו. ובו י"א עלים:

מ״וא. אמנם זאת ועוד אחרת נבאר בענין התוספות הלזה מה שנצרך לכוון בו. ונאמר כי הוא נעשה מצד גודל אהבה ורב חסד וחיבת הקודש שבנו בגודל אהבת התורה ולצדקה וזכות נחשב לנו שנהיה גם אנחנו זוכים להיות גם לנו חלק במצות ה' לעשות' וכאן במצוה זו שמירת השבת ק' הבא בחסדי המקום ב"ה עלינו ממילא כנאמר בדברינו למעלה שקדושת מצוה זו נעשה בלי אתערותא מאתנו. אמרנו וענינו גם אנחנו עם חסיד תתחסד לקיים אותה כדרך הבעל גומל חסד שדרכו להוסיף בהטבה. כאשר פרשתי יפה דברי רש"י זלה"ה שכתב על פסוק אותה הוכחת לעבדך ליצחק ראויה היא לו שתהא גומלת חסד. וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולכאורה מי שם ביתו של אברהם בכאן. אכן נחית רש"י זלה"ה לאשמעינן באיזה מדה מהמדות טובות עשתה רבקה זאת כי הנה ידוע שגודל יתר שאת מדת החסד ממדת הרחמים בכמה פנים ונבארם לקמן א"יה [בחלק שני דרוש הד']. אך ההפרש הפשוט שבעל הרחמים אינו נותן צדקתו מלבו לבד רק אחר שראה בעני העני וגודל צערו ודוחקו אז נכמרו רחמיו עליו ונבזה בעיניו מעותיו נגד זה הרחמים ונותן לו צדקה כערך רחמי הלב שבו אולם לא כן הוא מדת החסד כי מדת החסד הוא שדרכו להתפשט חסדו ומעצמו נותן. ובבוקר יעמוד והולך ורודף למצוא מקום לחול חסדו כמאמר חז"ל (שבת ק"ד ע"א) שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ בתר דלים כי כן הוא דרך מדת החסד שלבו בוער בקרבו ומשתוקק שיזדמן ליד עני לעשות עמו טובות והוא מדת אברהם אבינו ע"ה כמאמר חז"ל (בבבא מציעא פ"ו ע"ב) על פסוק והוא יושב פתח האהל כחום היום ששדר לאליעזר תחילה לראות אם יש אורחים ולא הימני' והלך בעצמו לבקש אורחים להכניסם לביתו. ואחר כך כשראם וירא וירץ לקראתם. כי כן הוא דרך מדת החסד לחפש ולבקש את העני להשפיע לו ולתת עליו ברכה. כדי לפעול חסדו. והיא המדה הגדולה והטובה אשר שמו ית' מברך נגדו והיה טרם יקראו ואני אענה כשם שהוא קורא אל העני קודם בקשת העני. כן טרם יבקש הוא וישפוך שיחו בתפלה ובקשה לפני מלך אל רם ונשא שמו יתברך עונה אותו ממרומים:

מ״זב. והוא ע"ד לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח. כלומר שע"כ עושה נפלאות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו ועושה לו הצטרכותו קודם שיבקש מאתו כל"ח. לפי שיש בעולם מדת חסדו הגדול שהוא כעין דוגמת זה שחושק לתת לעני למלאות נפשו כי ירעב קודם בא העני אליו למו לשאול אוכל למול זה הקב"ה מראה נגדו ועושה לו ניסים קודם שאלת פיהו והפלת תחנוניו לפני שמו ית' והנה עשיר בעל החסד הלז והרש כשנפגשו שניהם יחד. תיקף נכנס בלב הבעל חסד לפעול עמו חסדו ולקיים עמו מצות ומדה הגדולה של חסד ואך הרש העני הלז אשר פגע בו. עבור גודל דוחקו מקדים לשאול חלקו בפה והבעל חסד אמר בלבו אף שאמלא משאלתו לא אקיים בזה אלא מדת המרחם ולא מעלת ודרגת החסד. ואם האמת אתו ובלבבו נשמר דווקא לקיים מצות החסד. אין בידו לתקן כי אם להוסיף על דברי הרש ששאל מאתו דבר קטן. והוא בדעתו ומחשבתו הטובה מוסיף לו יותר ויותר מבקשתו עבור גודל החסד אשר אתו. ומקיים מצות ומדת החסד מה שנותן לו מדעתו יותר על שאלתו בלתי שאלת פיהו. ובזה יבא דברי רש"י זלה"ה על נכון. כי זו היא המעשה דרבקה שמתחיל הקרא והנה רבקה יוצאת שתיבת והנה אין לו פי'. ולפי דברינו יאמר שיצתה בבחי' רבקה בצדקתה הגדולה לעשות חסד לעוברים ושבים. ולכן כתיב וכדה על שכמה ולכאורה יל"ד בלשון וכדה שנראה כאילו מדבר בדבר הידוע. ועדיין לא נודע לנו אם היה לה כד או לא וה"ל לכתוב וכד על שכמה. אכן הכת' מורה לנו צדקת רבקה שלא היתה הולכת כדרך שאר הנשים בכוונת חזרה להביא מים אל ביתה וכאן אין הכוונה כי אם על היציאה שלשם זה יצאה לפעול פעולתה לעשות חסד וכדה הידוע לה לפעולתה על שכמה למלאותם מים בכדה לכל:

מ״חג. והנה יש לדקדק במקראי ק' במעשה דרבקה כמה דקדוקים. א' בתחלת הנסיון של אליעזר שאמר והיה העלמה וגומר עד שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת וגומר ולכאורה אין בזה גודל הנסיון כי כמה מרחמי איכא בשוקא ובפרט השקאת מים מתוך הבאר שאין בזה הפסד ממון. ב' מה שנתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את ולא כן נצטוה מפי אדוניו אברהם שהזהירו אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני ומושבע ועומד על זה. ורש"י זלה"ה פי' שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' דרכו. יקשה לפי דבריו מה שכתוב אחר ותשאב לכל גמליו והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. הרי מפורש שעדיין לא ידע. רק אח"כ כתב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב וגו'. ונראה שנתינת הנזם והצמידים על ידי' תלוי בזה מה שכלו הגמלים לשתות. ואנחנו לא נדע מה ענין זה לזה עד שאחר ותשאב לכל גמליו היה מסופק ואחר שכלו לשתות נתוודע לו שהיא ממשפחת אברהם. ג' מאמר הקרא וירץ העבד לקראתה הוא תמוה כי לכאורה נראה שלא היה לו מקום לרוץ. כי קודם כתוב הנה אנכי נצב על עין המים ועל הוא בסמוך. וכשהיא מלאתה מים מן העין היתה סמוכה אליו ולהיכן רץ ד' בסוף הענין מקרא כתוב ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה וגו' ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. ולכאורה מה ענין קישור וסמיכת הפסוקים זה לזה שמפני שסיפר לו דווקא הביאה ובלא זה לא היה מביאה. גם תיבת כל הדברים לכאורה מיותר והיה לכתוב ויספר את אשר עשה וגומר. ולתרץ את כל אלה הדקדוקים שיבואו על נכון: נאמר דהכתובים האלה מרמזים לנו גודל מעלת רבקה הצדקת והנסים שנעשו לה אז. אשר על ידיהם נתוודע לאליעזר שודאי ממשפחת אדוניו אברהם היא והנה מעלה אחת שראה בה מבואר במדרש חז"ל (מ"ר בראשית פ' ס') על פסוק ותרד העינה וגומר וז"ל כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו. אמר לו הקב"ה את סימן לבניך מה את כיון שראו אותך המים מיד עלו אף בניך כיון שהבאר רואה אותן מיד יהיה עולה. הדא הוא דכתיב אז ישיר וגומר עלי באר ע"כ. ולפי פשוטו משמע שהמים של העין לבד עלו לקראתה. לא שהמעין עצמו נעקר ממקומו ובה לנגדה. כדמשמע בלשונו כיון שראו אותה המים עלו לקראתה:

מ״טד. ולכאורה נפלא כי בהפסוק שמביא מפורש בהיפך דהרי כתיב ותרד העינה ותמלא כדה ותעל ואם המי' עלו לקראתה להיכן ירדה ומאין עלתה לכתוב בה ותרד ותעל ונראה לדעתי שפי' המדרש הוא שמעין המים כולו נעקר ממקומו ועלה ובא לקראת רבקה וע"כ מסיים את סימן לבניך וכו' כיון שהבא' רוא' אותן מיד יעל' ושם ודאי שהבא' עצמו כולו עלה לקרא' ישראל כמאמר חז"ל [מ"ר במדבר פ' י"ט] על הפסוק ואשד הנחלים ומשם באר' שירד הבאר לאותן המעלות והוציאה גלגול' וזרועות ורגלים שאין להם חקר וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהוא יוצאת מליאה מתוך הנחלים וכו' הרי מפורש שהבאר עצמו ירד ועלה אף כאן מה שכתוב במדרש שם מים עלו לקראתו פירושו המים עם המעין כולו רץ לקראת הצדקת רבקה אמנו:

נ׳ה. ובזה נכון אומרו וירץ העבד לקראת' שדקדקנו בו להיכן רץ אלא שרץ למקום הבאר שנסע מאתו לקראת רבקה:

נ״או. ובזה מוטעם יפה דברי רבינו רש"י זלה"ה שכת' על וירץ העבד לקראתה. לפי שרא' שעלו המים לקראת' ולכאורה אין כאן מקומו לכתוב הכא נס זה. והי' לכותב' על פ' ותרד העינה כדברי המדרש אכן כוון לדברינו ומתרץ בזה מה שיתמה על מקרא הלז. וירץ העבד לקראת' אנה רץ והלא היה עומד על המעין. ואמר לפי שראה שעלו מים לקראתה ונעקר המעין מים ורץ ובא לקראת רבקה לכן גם הוא רץ לשם. הרי מעלה אחת שראה ברבקה. מעלה הב' מרומז בפסוק כאשר כלו הגמלים לשתות. והוא ע"ד מאמר חז"ל (ילקוט בחקותי) על פסוק ואכלתם לחמכם לשובע אצ"ל לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך עליו כמה שנא' להלן ובירך את לחמך ואת מימיך ע"כ. וכן מצינו גבי שרה אמנו שהיה מעשי ידיה מתברך והיה הברכה מצויה בעיסה ונר דלוק מע"ש לע"ש כמאחז"ל (ילקוט חיי שרה):

נ״בז. וענין זה נרמז בתורה אצל משה רבינו ע"ה שאמרו בנות יתרו לאביהן איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן הנה שני דברים סיפרו לו מה שעשה להם משה א' שהצילם מיד הרועים כמאחז"ל (מ"ר שמות פ' א') דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען נאמר כאן ויושיען ונאמר להלן צעקה ואין מושיע וגו' ועוד עשה אף שהרועים לא הניחו להשקו' צאנם מפני הנידוי שנידו את יתרו כמרז"ל שם. אולם האיש הלזה דלה דלה לנו כלומר שדלה מעט מים כדרך שראוי לשתות רק לנו לעצמינו ולא שמו הרועים לבבם על זה ובמעט מים האלו השקינו הצאן לכן אמר למה זה עזבתן את האיש כי הכיר בו שהוא מזרעו של אברהם שהברכה מצויה במעשי ידיו:

נ״גח. ומעלה הזו רמזה לנו התורה גם כאן ברבקה במקרא הזה. ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. הנה לא אמר ויהי כאשר שתו הגמלים ואמר לשון כלו שהוא מלשון מניע'. כלומר שמנעו עצמן מלשתות כדרכם תמיד רק אחר ששתו מעט מנעו עצמן מלשתות והוא מחמת שהברכה מצויה במעשה ידיה. ונתברך המים במעיהם ושתו קימעא ונתברכו להיות להם די ספוקן במעט אשר שתו: גם נרמז ענין הזה בכתוב ותער כדה אל השוקת פי' שאחר שתית העבד היה הכד עדיין בשלימות כאשר נתנ' לו. ולכן לא כתיב ותער הנשאר בכד אלא כדה שנשאר בשלימות כאשר היה קודם שתיה. גם רמז הקרא ותשאב לכל גמליו כלומר שבשאיבה אחת היה די לכל גמליו לי' גמלים שהי' לו והכל ע"י ברכת מעש' ידי'. הרי מעלה השניה שראה ברבקה ועוד מעלה הגדולה מפורש בקרא שהיה ברבקה וזה היה תחילת נסיונו של אליעזר. והוא דרך עשיות מדת החסד הנזכר בדברינו למעלה. והוא כראות בעל החסד אשר העני מפיל תחנוניו לפניו ומבקשו להעניק לו מטוב ברכותיו ומגז כבשיו יתחמם אומר בלבו אף אם אמלא משאלותיו לא אקיים בזה כי אם מדת המרחם לא מדת החסד. ומה עושה הולך ומוסיף לו על שאלתו ליתן לו מה שלא שאל מאתו. כדי שיהי' בבחי' גומל חסד שרודף בתר הדל להשפיע לו מטוב חסדו כאשר בארנו. ולכן העמיד נסיונו ע"ז ואם יאמר אליה הגמיאני נא מעט מים מכדך. ותאמר בעצמה שתה וגם גמליך אשקה ויתרא' מזה גודל מדת החסד שבה שרצונה דווקא לגמול חסד מעצמה. וע"כ מוסיפ' על שאלתו. אותה הוכחת לעבדך ליצחק וע"כ פי' רש"י ראוי' היא לו שתהא גומלת חסדים וכדי ליכנס בביתו של אברהם. מכוון לדברינו שבזה תהיה ניכרת שיש בה מדת גומלת חסדים: וע"ה ראויה ליכנס בביתו של אברהם שהוא עיקר מקור החסד. וכל ימיו היה רודף אח"ז. להכניס אורחים אל ביתו להאכילם מפתו ומכוסו ישתו. למען רבות החסד. והצדקת רבקה כן עשתה. ומעצמה ומדעתה הוסיפ' ואמר' לו גם לגמליך אשאב כדי לעשות חסד עמו גלל זאת אמר הכתוב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה בה ג' מעלות האלו והכל הוא דוגמת בית אברהם כענין עשיית החסד והברכה מצויה בעיסה נתוודע לו בבירור שבודאי ממשפחת אברהם היא וראויה ליכנס בביתו. לכן ויקח נזם זהב וצמידים ונתן לה. כי בטח באלהי אברהם שבודאי הצליח דרכו אחר שראה בו כל מעלות האלו. ואך בסיפור העבד ללבן ובתואל לא רצה לגלות כ"כ המעלות הטובות אלו שבה. כי ירא אולי עי"ז ימנעו מלמסור את רבקה לו מצד גדולת מעלתה ושינה בלשונו לומר קודם ואשאל אותה ואח"כ ואשים הנזם על אפה:

נ״דט. והוי כמשנה מפני השלום שארז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) מותר לשנו' בדברי שלום רבי נתן אומר מצוה לשנות כו' ובכל זאת לא שינה ח"ו לומר דבר שקר בלשונו רק על דרך שאמר יעקב אנכי עשו בכורך עשיתי וכו' שפירש"י זלה"ה שם אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך עשיתי כמה שדברת אלי. וכן פי' (בזוה"ק וישלח קע"א ע"ב) אמירת דוד המלך לנעריו שיאמרו משמו לנבל. כה לחי ואתה שלום וגו' וז"ל והא אתמר דאסור לאקדומי שלום לרשיעיא וכו' אלא הא אוקמיה דלקב"ה קאמר וחשיב נבל דעלי' קאמר וכו' ע"כ. וכן בסיפור העבד אמר ואשאל אותה כלו' באותה העת ששאלתי אותה ואשים את הנזם בעת ששמתי את הנזם ואם לבב לבן לא יבין לכוונתו אין בזה איסור. וכן ארז"ל (ב"מ כ"ג ע"ב) בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנין מלייהו וכו' דקדקו לומר משנין מלייהו ולא אמר עבידי דמשקרי כי ח"ו שמשום איזה טעם וסיבה ישקרו ח"ו בדבריהם ושארית ישראל לא ידברו כזב. וחותמו של הקב"ה אמת. והמשקר משקר ח"ו בחותם המלך כידוע ליודעי חן. ורק שמשנין מליהון שבלבבו יבין לומר בדברים שמשתמע לתרי אפי והוא יכוון על האמת ואם השומע שמע וטעה אין בכך וזאת דווקא בהני תלת מילי או מפני השלום כאמור אבל בשאר דברים שאינם לשם מצוה ודאי אף זה אסור. וכזה היה שינוי של אליעזר והכל כדי להסתיר מלבן ובתואל מעלותיה הנוראים שראה בה. בכדי שישלחו אותה אתו. ושלום יעשה לה להביאה לבית בעלה:

נ״הי. ובזה יבוא על נכון סמיכת הפסוקים הנזכרים. ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה ויביא' יצחק האהלה שרה אמו כי מקודם סיפר לו כסדר כל אשר עשה בהקדים נתינ' הנזם והצמידים קודם שאלת בת מי את אף שלכאורה הוא שלא כהוגן. אך מצד הפלאת מעשה ומעלות הגדולה שרא' בה. בריצת הבאר לקראתה וברכת מעשי ידיה עד שכלו הגמלים לשתות. וטוב מדת החסד כענין חסד לאברהם. שרודפת לעשו' חסד. ולכן תיכף. ויביאה יצחק האהלה שרה אמו על ששמע שיש בה כמעלות ומדות שרה אמו. לכן ויביאה האהלה ונעשת דוגמת שרה אמו שהברכה מצויה ונר דלוק כפירש"י. וכאשר בארנו היטב:

נ״ויא. ועיניך תראנה שכמה וכמה מעלות טובות שברבקה העלים הקרא מהסיפור. ורמזו בלשונו דרך רמז שיהא נשמע מרמז הכתובים מעלות טובות שבה כענין ריצת הבאר וברכת מעשי ידיה שהוא רק רמז המקראות. והמעלה הקטנה והזוטרתי לגבי דידה שהיא עשיות ואהבת רדיפת החסד: סיפר הקרא באורך כמאמר גם גמליך אשקה שנכפל כתיבת הענין בהנסיון ואחר כך בהמעשה: והטעם הוא שהדבר הנעשה בצדקת' ע"י בחינתה ודרגת' הגדולה ואין לנו ללמוד ממנה צורך עבודת גבוה איך לעבוד את ה' אלהינו בזה שנהיה גם אנחנו עושין כעשיית' לעשות בזה נחת רוח למי שאמר והיה העולם: קיצר בזה הקרא ורביי' ברמז הכתובים אכן העשיות חסד הלז שממנה נוכל ללמוד דרך אהבת ועבודת ה'. ואיך לאחוז במדת החסד הגדול ולהתנהג עם העני כשכבר בא לנגדנו. להוסיף על שאלתו מצד מדת הטוב והעין יפה. דרך הזה פירשה לנו התורה הקדושה בפירוש ללמוד ממנה ולהיות גם אנחנו עושין כמעשהו כנאמר למעלה. ועם דרך מדה טובה הזאת אפשר לתת טעם על מה שאמרו רז"ל (יומא פ"ו ע"ב) שהשב מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות כי ידוע שענין האהבה נמשך משורש החסד על שם אהבת חסד הנאמר בקרא (מיכה ו') וכשעוש' תשובה מאהבה מעורר עליו מדת החסד של מעלה ואם לא יעשה לו הקב"ה כ"א שימחול לו על עונותיו: אין בזה כי אם מדת הרחמים שמרחם עליו בעת שזה שובר לבו לפניו ומפיל תחנוניו לפני כסא כבודו שימחול לו על מה שעוה נגדו והוא מתעורר ברחמנותו לרחם עליו למלאות בקשתו ולכפר לו: ובמה נאות למלך טוב ומטיב שהוא הוא הבעל חסד האמיתי לעשות עמו בחינת ומדת החסד אחרי שימחול לו על עונותיו בלא זה מצד מדת הרחמנות והרוצה בתשובה רוצה דווקא לעשות עמו חסד כרוב חסדיו שהוא ענין עשיות הטובות בלתי בקשת המצטרך להם: וע"כ עושה לו מהזדונות זכיות והוא דבר אשר לא שאל מאתו ולא עלה על לב הבעל תשובה לבקש מאתו כזאת והקב"ה בחסדו הגדול עושה לו זאת ומוסיף לו על שאלתו בזה שעושה לו מהם זכיות והכל בתשובה מאהבה שאז מעורר עליו מדת החסד כמבואר:

נ״זוכמעשה החסד הלז כן גם אנחנו עושין במצו' השבת אחרי שאין בידינו ולא צריכין אנחנו לעורר מאתנו על גוף המצוה כמדובר למעלה (בענף א') ואין לנו כי אם להוסיף על המצוה מעצמינו ומדעתינו וברוב עין יפה שבנו ועל זה אנו מוסיפין מחול על הקודש בין בתחילה בין בסוף כמבואר למעל' על דרך איש החסד הנזכר שמוסיף מעצמו ומדעתו בשביל אהבת חסד שבו כן אנחנו מוסיפין על מצוה זו שאין בה אתערותא דלתתא וכדי להראות לפני בוראינו יתברך רוב אהבת חסד אשר אתנו אשר נפשינו חשקה להיות חלקינו גם במצוה זו כמו בשארי מצות ה' ועושין מה שביכלתינו ולהוסיף משלנו חלק קצת מיום הששי על יום השביעי וכן במוצאי שבת להיות גם ידינו וחלקנו במצוה הגדולה הזו וזה שרמז המשורר בזמירות שבת דורשי ה' זרע אברהם אוהבו המאחרין לצאת מן השבת וממהרין לבוא רומז לזה הענין הנזכר שמצד מדת אברהם שהוא החסד המה באו לכלל המוסיפין הנזכר ומה מעשיהם עבור זה מאחרין לצאת מן השבת וממהרין לבוא והנה אף שבהתוספות שבת הלזה נחלקו בו הגאונים ז"ל ויש מהם שסוברים שהוא מ"ע דאורייתא והוא שיטת הרי"ף והרא"ש (בפ' בתרא דיומא ופ' במה מדליקין) והב"י הביאו לפסק הלכה [בא"ח סי' רס"א ס"ב] ולדעתם אין זה התוס' מדילן אך ודאי אף לדידהו אין התוספות שבת דינו כשבת עצמו לענין עונשין שיהא חייב על עשיית מלאכה בו מיתת ב"ד כמו בשבת עצמו כי אפילו בתוספות י"כ שהוא ודאי דאורייתא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל חיוב התוס' שבת מודה בתוספות יוה"כ שהוא דאורייתא כמבואר בדבריו (בהלכות שביתת עשור הלכה ו' וז') אבל מ"מ אין בו עונש כרת כמ"ש (ביומא פ"א בלחם משנה שם) כי לא נחשב מעצומו של יום והוי כמצוה בפני עצמה ואעפ"כ נכלל בשבת כמו שכתבנו למעלה (ענף ג' עלה ז') כי הוא מורה על אהבת המצות שבת ולכן נכלל בו ובזו יש לנו אחיזה בהתחלת המצות להתעורר אותה בבחינת אתערותא דלתתא ולזכות נחשב לנו לכל המצוה ואף להסוברים כדברי הרמב"ם שאפילו מדרבנן אינו הוא הכל מצד הדין אבל האידנא כבר נהגו בו כל בית ישראל וקבלוהו כחובה וכפסק הש"ע הנזכר להיות הת"ש לחוב גמור ובאתי בזה להזכיר את עמינו בנ"י שיתנו בה מחשבת תחכמוני חוץ מן הכנה שצריכים להכין עצמם בעת הזאת לקבלת קדושת השבת אף גם לקבל התוספות שבת בדרך החסד הנזכר להראות לפני שמו הגדול יתברך רוב האהבה וחביבות המצוה שבנו ואנחנו מוסיפין על מצוה זו הן לפי השיטה שאין צריך כלל ומדעתינו מוסיפין והן בזה שיהיו שמחים ומקבלים תענוג מה שבהוספה הוא חלקינו באתערותא דילן וזה והיה ביום הששי והכינו אין והיה אלא שמחה כמאמר חז"ל (מ"ר אסתר) ששמחה ותענוג להקב"ה מה שאנחנו מוסיפין לו מיום הששי ליום השביעי ואנחנו יוצאין נגד השבת בדעתינו היפה ובאהבת הקודש אשר עלינו ואחר שנעשה הכל יפה בהתוספות שבת בשתי הבחינות שזכרנו הן קבלת אהבה אשר בו והן בהכנת נפש וגוף בטבילה ובתפלת מנחה של עש"ק ועיקר בלבבו הטוב ובמחשבה טובה ונכונה אז מתהפך נגדו אותיות תשב לצירוף שבת וראוי מעתה לקבל שבתות מתוך רוב שמחת המצוה ומתוך מיעוט עונות שנמחל לו עונותיו על ידי התשובה:

נ״חוכל ענין אמרינו וביאורנו בשורש הזה רמז לנו צור העול' ב"ה בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון "שבת "בו "תשוב וגם "שב "בתשובה "תחלה גם "שבת "בתחילה "תוסיף ו"שבת "באהבה "תקבל הכל להורות על ענין תוספת שבת וכוונתינו ועשייתינו בו אשר ע"כ קראנו השורש הלזה בשמו הנרמז עליו להיו' לך לאות ולסימן לכל דברינו בשורש הזה והיה השם הזה לך לזכרון לעשות כן כמצוה עלינו מפי המלך עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא והיה אם כן נעשה הקב"ה יעורר על נפשינו ושורש חלקנו בהעולמות עליונים קדושת השבת אשר נרמז בו כאמור ו"שבת "בך "תתעורר שיתעורר באדם קדושת השבת ואור קדושת שמו הגדול נוגה עליו חופף עליו כל היום לאור באור החיים ובזה נשלם מה שהיה רצונינו לבאר בשורש הזה:

נ״טסליק שורש הראשון ברחמי אל יתברך אשר מעולם נצרנו כאישון הנה לא ינום ולא יישן: