סדורו של שבת, חלק א, שורש הראשון ד׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh I 4

א׳ידבר בביאור עוד טעם וכונה אחרת בהתוספות שבת הלזה שהוא מצד אהבת חסד שבנו. ובו י"א עלים:

ב׳א. אמנם זאת ועוד אחרת נבאר בענין התוספות הלזה מה שנצרך לכוון בו. ונאמר כי הוא נעשה מצד גודל אהבה ורב חסד וחיבת הקודש שבנו בגודל אהבת התורה ולצדקה וזכות נחשב לנו שנהיה גם אנחנו זוכים להיות גם לנו חלק במצות ה' לעשות' וכאן במצוה זו שמירת השבת ק' הבא בחסדי המקום ב"ה עלינו ממילא כנאמר בדברינו למעלה שקדושת מצוה זו נעשה בלי אתערותא מאתנו. אמרנו וענינו גם אנחנו עם חסיד תתחסד לקיים אותה כדרך הבעל גומל חסד שדרכו להוסיף בהטבה. כאשר פרשתי יפה דברי רש"י זלה"ה שכתב על פסוק אותה הוכחת לעבדך ליצחק ראויה היא לו שתהא גומלת חסד. וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולכאורה מי שם ביתו של אברהם בכאן. אכן נחית רש"י זלה"ה לאשמעינן באיזה מדה מהמדות טובות עשתה רבקה זאת כי הנה ידוע שגודל יתר שאת מדת החסד ממדת הרחמים בכמה פנים ונבארם לקמן א"יה [בחלק שני דרוש הד']. אך ההפרש הפשוט שבעל הרחמים אינו נותן צדקתו מלבו לבד רק אחר שראה בעני העני וגודל צערו ודוחקו אז נכמרו רחמיו עליו ונבזה בעיניו מעותיו נגד זה הרחמים ונותן לו צדקה כערך רחמי הלב שבו אולם לא כן הוא מדת החסד כי מדת החסד הוא שדרכו להתפשט חסדו ומעצמו נותן. ובבוקר יעמוד והולך ורודף למצוא מקום לחול חסדו כמאמר חז"ל (שבת ק"ד ע"א) שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ בתר דלים כי כן הוא דרך מדת החסד שלבו בוער בקרבו ומשתוקק שיזדמן ליד עני לעשות עמו טובות והוא מדת אברהם אבינו ע"ה כמאמר חז"ל (בבבא מציעא פ"ו ע"ב) על פסוק והוא יושב פתח האהל כחום היום ששדר לאליעזר תחילה לראות אם יש אורחים ולא הימני' והלך בעצמו לבקש אורחים להכניסם לביתו. ואחר כך כשראם וירא וירץ לקראתם. כי כן הוא דרך מדת החסד לחפש ולבקש את העני להשפיע לו ולתת עליו ברכה. כדי לפעול חסדו. והיא המדה הגדולה והטובה אשר שמו ית' מברך נגדו והיה טרם יקראו ואני אענה כשם שהוא קורא אל העני קודם בקשת העני. כן טרם יבקש הוא וישפוך שיחו בתפלה ובקשה לפני מלך אל רם ונשא שמו יתברך עונה אותו ממרומים:

ג׳ב. והוא ע"ד לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח. כלומר שע"כ עושה נפלאות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו ועושה לו הצטרכותו קודם שיבקש מאתו כל"ח. לפי שיש בעולם מדת חסדו הגדול שהוא כעין דוגמת זה שחושק לתת לעני למלאות נפשו כי ירעב קודם בא העני אליו למו לשאול אוכל למול זה הקב"ה מראה נגדו ועושה לו ניסים קודם שאלת פיהו והפלת תחנוניו לפני שמו ית' והנה עשיר בעל החסד הלז והרש כשנפגשו שניהם יחד. תיקף נכנס בלב הבעל חסד לפעול עמו חסדו ולקיים עמו מצות ומדה הגדולה של חסד ואך הרש העני הלז אשר פגע בו. עבור גודל דוחקו מקדים לשאול חלקו בפה והבעל חסד אמר בלבו אף שאמלא משאלתו לא אקיים בזה אלא מדת המרחם ולא מעלת ודרגת החסד. ואם האמת אתו ובלבבו נשמר דווקא לקיים מצות החסד. אין בידו לתקן כי אם להוסיף על דברי הרש ששאל מאתו דבר קטן. והוא בדעתו ומחשבתו הטובה מוסיף לו יותר ויותר מבקשתו עבור גודל החסד אשר אתו. ומקיים מצות ומדת החסד מה שנותן לו מדעתו יותר על שאלתו בלתי שאלת פיהו. ובזה יבא דברי רש"י זלה"ה על נכון. כי זו היא המעשה דרבקה שמתחיל הקרא והנה רבקה יוצאת שתיבת והנה אין לו פי'. ולפי דברינו יאמר שיצתה בבחי' רבקה בצדקתה הגדולה לעשות חסד לעוברים ושבים. ולכן כתיב וכדה על שכמה ולכאורה יל"ד בלשון וכדה שנראה כאילו מדבר בדבר הידוע. ועדיין לא נודע לנו אם היה לה כד או לא וה"ל לכתוב וכד על שכמה. אכן הכת' מורה לנו צדקת רבקה שלא היתה הולכת כדרך שאר הנשים בכוונת חזרה להביא מים אל ביתה וכאן אין הכוונה כי אם על היציאה שלשם זה יצאה לפעול פעולתה לעשות חסד וכדה הידוע לה לפעולתה על שכמה למלאותם מים בכדה לכל:

ד׳ג. והנה יש לדקדק במקראי ק' במעשה דרבקה כמה דקדוקים. א' בתחלת הנסיון של אליעזר שאמר והיה העלמה וגומר עד שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת וגומר ולכאורה אין בזה גודל הנסיון כי כמה מרחמי איכא בשוקא ובפרט השקאת מים מתוך הבאר שאין בזה הפסד ממון. ב' מה שנתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את ולא כן נצטוה מפי אדוניו אברהם שהזהירו אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני ומושבע ועומד על זה. ורש"י זלה"ה פי' שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' דרכו. יקשה לפי דבריו מה שכתוב אחר ותשאב לכל גמליו והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. הרי מפורש שעדיין לא ידע. רק אח"כ כתב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב וגו'. ונראה שנתינת הנזם והצמידים על ידי' תלוי בזה מה שכלו הגמלים לשתות. ואנחנו לא נדע מה ענין זה לזה עד שאחר ותשאב לכל גמליו היה מסופק ואחר שכלו לשתות נתוודע לו שהיא ממשפחת אברהם. ג' מאמר הקרא וירץ העבד לקראתה הוא תמוה כי לכאורה נראה שלא היה לו מקום לרוץ. כי קודם כתוב הנה אנכי נצב על עין המים ועל הוא בסמוך. וכשהיא מלאתה מים מן העין היתה סמוכה אליו ולהיכן רץ ד' בסוף הענין מקרא כתוב ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה וגו' ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. ולכאורה מה ענין קישור וסמיכת הפסוקים זה לזה שמפני שסיפר לו דווקא הביאה ובלא זה לא היה מביאה. גם תיבת כל הדברים לכאורה מיותר והיה לכתוב ויספר את אשר עשה וגומר. ולתרץ את כל אלה הדקדוקים שיבואו על נכון: נאמר דהכתובים האלה מרמזים לנו גודל מעלת רבקה הצדקת והנסים שנעשו לה אז. אשר על ידיהם נתוודע לאליעזר שודאי ממשפחת אדוניו אברהם היא והנה מעלה אחת שראה בה מבואר במדרש חז"ל (מ"ר בראשית פ' ס') על פסוק ותרד העינה וגומר וז"ל כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו. אמר לו הקב"ה את סימן לבניך מה את כיון שראו אותך המים מיד עלו אף בניך כיון שהבאר רואה אותן מיד יהיה עולה. הדא הוא דכתיב אז ישיר וגומר עלי באר ע"כ. ולפי פשוטו משמע שהמים של העין לבד עלו לקראתה. לא שהמעין עצמו נעקר ממקומו ובה לנגדה. כדמשמע בלשונו כיון שראו אותה המים עלו לקראתה:

ה׳ד. ולכאורה נפלא כי בהפסוק שמביא מפורש בהיפך דהרי כתיב ותרד העינה ותמלא כדה ותעל ואם המי' עלו לקראתה להיכן ירדה ומאין עלתה לכתוב בה ותרד ותעל ונראה לדעתי שפי' המדרש הוא שמעין המים כולו נעקר ממקומו ועלה ובא לקראת רבקה וע"כ מסיים את סימן לבניך וכו' כיון שהבא' רוא' אותן מיד יעל' ושם ודאי שהבא' עצמו כולו עלה לקרא' ישראל כמאמר חז"ל [מ"ר במדבר פ' י"ט] על הפסוק ואשד הנחלים ומשם באר' שירד הבאר לאותן המעלות והוציאה גלגול' וזרועות ורגלים שאין להם חקר וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהוא יוצאת מליאה מתוך הנחלים וכו' הרי מפורש שהבאר עצמו ירד ועלה אף כאן מה שכתוב במדרש שם מים עלו לקראתו פירושו המים עם המעין כולו רץ לקראת הצדקת רבקה אמנו:

ו׳ה. ובזה נכון אומרו וירץ העבד לקראת' שדקדקנו בו להיכן רץ אלא שרץ למקום הבאר שנסע מאתו לקראת רבקה:

ז׳ו. ובזה מוטעם יפה דברי רבינו רש"י זלה"ה שכת' על וירץ העבד לקראתה. לפי שרא' שעלו המים לקראת' ולכאורה אין כאן מקומו לכתוב הכא נס זה. והי' לכותב' על פ' ותרד העינה כדברי המדרש אכן כוון לדברינו ומתרץ בזה מה שיתמה על מקרא הלז. וירץ העבד לקראת' אנה רץ והלא היה עומד על המעין. ואמר לפי שראה שעלו מים לקראתה ונעקר המעין מים ורץ ובא לקראת רבקה לכן גם הוא רץ לשם. הרי מעלה אחת שראה ברבקה. מעלה הב' מרומז בפסוק כאשר כלו הגמלים לשתות. והוא ע"ד מאמר חז"ל (ילקוט בחקותי) על פסוק ואכלתם לחמכם לשובע אצ"ל לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך עליו כמה שנא' להלן ובירך את לחמך ואת מימיך ע"כ. וכן מצינו גבי שרה אמנו שהיה מעשי ידיה מתברך והיה הברכה מצויה בעיסה ונר דלוק מע"ש לע"ש כמאחז"ל (ילקוט חיי שרה):

ח׳ז. וענין זה נרמז בתורה אצל משה רבינו ע"ה שאמרו בנות יתרו לאביהן איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן הנה שני דברים סיפרו לו מה שעשה להם משה א' שהצילם מיד הרועים כמאחז"ל (מ"ר שמות פ' א') דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען נאמר כאן ויושיען ונאמר להלן צעקה ואין מושיע וגו' ועוד עשה אף שהרועים לא הניחו להשקו' צאנם מפני הנידוי שנידו את יתרו כמרז"ל שם. אולם האיש הלזה דלה דלה לנו כלומר שדלה מעט מים כדרך שראוי לשתות רק לנו לעצמינו ולא שמו הרועים לבבם על זה ובמעט מים האלו השקינו הצאן לכן אמר למה זה עזבתן את האיש כי הכיר בו שהוא מזרעו של אברהם שהברכה מצויה במעשי ידיו:

ט׳ח. ומעלה הזו רמזה לנו התורה גם כאן ברבקה במקרא הזה. ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. הנה לא אמר ויהי כאשר שתו הגמלים ואמר לשון כלו שהוא מלשון מניע'. כלומר שמנעו עצמן מלשתות כדרכם תמיד רק אחר ששתו מעט מנעו עצמן מלשתות והוא מחמת שהברכה מצויה במעשה ידיה. ונתברך המים במעיהם ושתו קימעא ונתברכו להיות להם די ספוקן במעט אשר שתו: גם נרמז ענין הזה בכתוב ותער כדה אל השוקת פי' שאחר שתית העבד היה הכד עדיין בשלימות כאשר נתנ' לו. ולכן לא כתיב ותער הנשאר בכד אלא כדה שנשאר בשלימות כאשר היה קודם שתיה. גם רמז הקרא ותשאב לכל גמליו כלומר שבשאיבה אחת היה די לכל גמליו לי' גמלים שהי' לו והכל ע"י ברכת מעש' ידי'. הרי מעלה השניה שראה ברבקה ועוד מעלה הגדולה מפורש בקרא שהיה ברבקה וזה היה תחילת נסיונו של אליעזר. והוא דרך עשיות מדת החסד הנזכר בדברינו למעלה. והוא כראות בעל החסד אשר העני מפיל תחנוניו לפניו ומבקשו להעניק לו מטוב ברכותיו ומגז כבשיו יתחמם אומר בלבו אף אם אמלא משאלותיו לא אקיים בזה כי אם מדת המרחם לא מדת החסד. ומה עושה הולך ומוסיף לו על שאלתו ליתן לו מה שלא שאל מאתו. כדי שיהי' בבחי' גומל חסד שרודף בתר הדל להשפיע לו מטוב חסדו כאשר בארנו. ולכן העמיד נסיונו ע"ז ואם יאמר אליה הגמיאני נא מעט מים מכדך. ותאמר בעצמה שתה וגם גמליך אשקה ויתרא' מזה גודל מדת החסד שבה שרצונה דווקא לגמול חסד מעצמה. וע"כ מוסיפ' על שאלתו. אותה הוכחת לעבדך ליצחק וע"כ פי' רש"י ראוי' היא לו שתהא גומלת חסדים וכדי ליכנס בביתו של אברהם. מכוון לדברינו שבזה תהיה ניכרת שיש בה מדת גומלת חסדים: וע"ה ראויה ליכנס בביתו של אברהם שהוא עיקר מקור החסד. וכל ימיו היה רודף אח"ז. להכניס אורחים אל ביתו להאכילם מפתו ומכוסו ישתו. למען רבות החסד. והצדקת רבקה כן עשתה. ומעצמה ומדעתה הוסיפ' ואמר' לו גם לגמליך אשאב כדי לעשות חסד עמו גלל זאת אמר הכתוב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה בה ג' מעלות האלו והכל הוא דוגמת בית אברהם כענין עשיית החסד והברכה מצויה בעיסה נתוודע לו בבירור שבודאי ממשפחת אברהם היא וראויה ליכנס בביתו. לכן ויקח נזם זהב וצמידים ונתן לה. כי בטח באלהי אברהם שבודאי הצליח דרכו אחר שראה בו כל מעלות האלו. ואך בסיפור העבד ללבן ובתואל לא רצה לגלות כ"כ המעלות הטובות אלו שבה. כי ירא אולי עי"ז ימנעו מלמסור את רבקה לו מצד גדולת מעלתה ושינה בלשונו לומר קודם ואשאל אותה ואח"כ ואשים הנזם על אפה:

י׳ט. והוי כמשנה מפני השלום שארז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) מותר לשנו' בדברי שלום רבי נתן אומר מצוה לשנות כו' ובכל זאת לא שינה ח"ו לומר דבר שקר בלשונו רק על דרך שאמר יעקב אנכי עשו בכורך עשיתי וכו' שפירש"י זלה"ה שם אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך עשיתי כמה שדברת אלי. וכן פי' (בזוה"ק וישלח קע"א ע"ב) אמירת דוד המלך לנעריו שיאמרו משמו לנבל. כה לחי ואתה שלום וגו' וז"ל והא אתמר דאסור לאקדומי שלום לרשיעיא וכו' אלא הא אוקמיה דלקב"ה קאמר וחשיב נבל דעלי' קאמר וכו' ע"כ. וכן בסיפור העבד אמר ואשאל אותה כלו' באותה העת ששאלתי אותה ואשים את הנזם בעת ששמתי את הנזם ואם לבב לבן לא יבין לכוונתו אין בזה איסור. וכן ארז"ל (ב"מ כ"ג ע"ב) בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנין מלייהו וכו' דקדקו לומר משנין מלייהו ולא אמר עבידי דמשקרי כי ח"ו שמשום איזה טעם וסיבה ישקרו ח"ו בדבריהם ושארית ישראל לא ידברו כזב. וחותמו של הקב"ה אמת. והמשקר משקר ח"ו בחותם המלך כידוע ליודעי חן. ורק שמשנין מליהון שבלבבו יבין לומר בדברים שמשתמע לתרי אפי והוא יכוון על האמת ואם השומע שמע וטעה אין בכך וזאת דווקא בהני תלת מילי או מפני השלום כאמור אבל בשאר דברים שאינם לשם מצוה ודאי אף זה אסור. וכזה היה שינוי של אליעזר והכל כדי להסתיר מלבן ובתואל מעלותיה הנוראים שראה בה. בכדי שישלחו אותה אתו. ושלום יעשה לה להביאה לבית בעלה:

י״אי. ובזה יבוא על נכון סמיכת הפסוקים הנזכרים. ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה ויביא' יצחק האהלה שרה אמו כי מקודם סיפר לו כסדר כל אשר עשה בהקדים נתינ' הנזם והצמידים קודם שאלת בת מי את אף שלכאורה הוא שלא כהוגן. אך מצד הפלאת מעשה ומעלות הגדולה שרא' בה. בריצת הבאר לקראתה וברכת מעשי ידיה עד שכלו הגמלים לשתות. וטוב מדת החסד כענין חסד לאברהם. שרודפת לעשו' חסד. ולכן תיכף. ויביאה יצחק האהלה שרה אמו על ששמע שיש בה כמעלות ומדות שרה אמו. לכן ויביאה האהלה ונעשת דוגמת שרה אמו שהברכה מצויה ונר דלוק כפירש"י. וכאשר בארנו היטב:

י״ביא. ועיניך תראנה שכמה וכמה מעלות טובות שברבקה העלים הקרא מהסיפור. ורמזו בלשונו דרך רמז שיהא נשמע מרמז הכתובים מעלות טובות שבה כענין ריצת הבאר וברכת מעשי ידיה שהוא רק רמז המקראות. והמעלה הקטנה והזוטרתי לגבי דידה שהיא עשיות ואהבת רדיפת החסד: סיפר הקרא באורך כמאמר גם גמליך אשקה שנכפל כתיבת הענין בהנסיון ואחר כך בהמעשה: והטעם הוא שהדבר הנעשה בצדקת' ע"י בחינתה ודרגת' הגדולה ואין לנו ללמוד ממנה צורך עבודת גבוה איך לעבוד את ה' אלהינו בזה שנהיה גם אנחנו עושין כעשיית' לעשות בזה נחת רוח למי שאמר והיה העולם: קיצר בזה הקרא ורביי' ברמז הכתובים אכן העשיות חסד הלז שממנה נוכל ללמוד דרך אהבת ועבודת ה'. ואיך לאחוז במדת החסד הגדול ולהתנהג עם העני כשכבר בא לנגדנו. להוסיף על שאלתו מצד מדת הטוב והעין יפה. דרך הזה פירשה לנו התורה הקדושה בפירוש ללמוד ממנה ולהיות גם אנחנו עושין כמעשהו כנאמר למעלה. ועם דרך מדה טובה הזאת אפשר לתת טעם על מה שאמרו רז"ל (יומא פ"ו ע"ב) שהשב מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות כי ידוע שענין האהבה נמשך משורש החסד על שם אהבת חסד הנאמר בקרא (מיכה ו') וכשעוש' תשובה מאהבה מעורר עליו מדת החסד של מעלה ואם לא יעשה לו הקב"ה כ"א שימחול לו על עונותיו: אין בזה כי אם מדת הרחמים שמרחם עליו בעת שזה שובר לבו לפניו ומפיל תחנוניו לפני כסא כבודו שימחול לו על מה שעוה נגדו והוא מתעורר ברחמנותו לרחם עליו למלאות בקשתו ולכפר לו: ובמה נאות למלך טוב ומטיב שהוא הוא הבעל חסד האמיתי לעשות עמו בחינת ומדת החסד אחרי שימחול לו על עונותיו בלא זה מצד מדת הרחמנות והרוצה בתשובה רוצה דווקא לעשות עמו חסד כרוב חסדיו שהוא ענין עשיות הטובות בלתי בקשת המצטרך להם: וע"כ עושה לו מהזדונות זכיות והוא דבר אשר לא שאל מאתו ולא עלה על לב הבעל תשובה לבקש מאתו כזאת והקב"ה בחסדו הגדול עושה לו זאת ומוסיף לו על שאלתו בזה שעושה לו מהם זכיות והכל בתשובה מאהבה שאז מעורר עליו מדת החסד כמבואר:

י״גוכמעשה החסד הלז כן גם אנחנו עושין במצו' השבת אחרי שאין בידינו ולא צריכין אנחנו לעורר מאתנו על גוף המצוה כמדובר למעלה (בענף א') ואין לנו כי אם להוסיף על המצוה מעצמינו ומדעתינו וברוב עין יפה שבנו ועל זה אנו מוסיפין מחול על הקודש בין בתחילה בין בסוף כמבואר למעל' על דרך איש החסד הנזכר שמוסיף מעצמו ומדעתו בשביל אהבת חסד שבו כן אנחנו מוסיפין על מצוה זו שאין בה אתערותא דלתתא וכדי להראות לפני בוראינו יתברך רוב אהבת חסד אשר אתנו אשר נפשינו חשקה להיות חלקינו גם במצוה זו כמו בשארי מצות ה' ועושין מה שביכלתינו ולהוסיף משלנו חלק קצת מיום הששי על יום השביעי וכן במוצאי שבת להיות גם ידינו וחלקנו במצוה הגדולה הזו וזה שרמז המשורר בזמירות שבת דורשי ה' זרע אברהם אוהבו המאחרין לצאת מן השבת וממהרין לבוא רומז לזה הענין הנזכר שמצד מדת אברהם שהוא החסד המה באו לכלל המוסיפין הנזכר ומה מעשיהם עבור זה מאחרין לצאת מן השבת וממהרין לבוא והנה אף שבהתוספות שבת הלזה נחלקו בו הגאונים ז"ל ויש מהם שסוברים שהוא מ"ע דאורייתא והוא שיטת הרי"ף והרא"ש (בפ' בתרא דיומא ופ' במה מדליקין) והב"י הביאו לפסק הלכה [בא"ח סי' רס"א ס"ב] ולדעתם אין זה התוס' מדילן אך ודאי אף לדידהו אין התוספות שבת דינו כשבת עצמו לענין עונשין שיהא חייב על עשיית מלאכה בו מיתת ב"ד כמו בשבת עצמו כי אפילו בתוספות י"כ שהוא ודאי דאורייתא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל חיוב התוס' שבת מודה בתוספות יוה"כ שהוא דאורייתא כמבואר בדבריו (בהלכות שביתת עשור הלכה ו' וז') אבל מ"מ אין בו עונש כרת כמ"ש (ביומא פ"א בלחם משנה שם) כי לא נחשב מעצומו של יום והוי כמצוה בפני עצמה ואעפ"כ נכלל בשבת כמו שכתבנו למעלה (ענף ג' עלה ז') כי הוא מורה על אהבת המצות שבת ולכן נכלל בו ובזו יש לנו אחיזה בהתחלת המצות להתעורר אותה בבחינת אתערותא דלתתא ולזכות נחשב לנו לכל המצוה ואף להסוברים כדברי הרמב"ם שאפילו מדרבנן אינו הוא הכל מצד הדין אבל האידנא כבר נהגו בו כל בית ישראל וקבלוהו כחובה וכפסק הש"ע הנזכר להיות הת"ש לחוב גמור ובאתי בזה להזכיר את עמינו בנ"י שיתנו בה מחשבת תחכמוני חוץ מן הכנה שצריכים להכין עצמם בעת הזאת לקבלת קדושת השבת אף גם לקבל התוספות שבת בדרך החסד הנזכר להראות לפני שמו הגדול יתברך רוב האהבה וחביבות המצוה שבנו ואנחנו מוסיפין על מצוה זו הן לפי השיטה שאין צריך כלל ומדעתינו מוסיפין והן בזה שיהיו שמחים ומקבלים תענוג מה שבהוספה הוא חלקינו באתערותא דילן וזה והיה ביום הששי והכינו אין והיה אלא שמחה כמאמר חז"ל (מ"ר אסתר) ששמחה ותענוג להקב"ה מה שאנחנו מוסיפין לו מיום הששי ליום השביעי ואנחנו יוצאין נגד השבת בדעתינו היפה ובאהבת הקודש אשר עלינו ואחר שנעשה הכל יפה בהתוספות שבת בשתי הבחינות שזכרנו הן קבלת אהבה אשר בו והן בהכנת נפש וגוף בטבילה ובתפלת מנחה של עש"ק ועיקר בלבבו הטוב ובמחשבה טובה ונכונה אז מתהפך נגדו אותיות תשב לצירוף שבת וראוי מעתה לקבל שבתות מתוך רוב שמחת המצוה ומתוך מיעוט עונות שנמחל לו עונותיו על ידי התשובה:

י״דוכל ענין אמרינו וביאורנו בשורש הזה רמז לנו צור העול' ב"ה בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון "שבת "בו "תשוב וגם "שב "בתשובה "תחלה גם "שבת "בתחילה "תוסיף ו"שבת "באהבה "תקבל הכל להורות על ענין תוספת שבת וכוונתינו ועשייתינו בו אשר ע"כ קראנו השורש הלזה בשמו הנרמז עליו להיו' לך לאות ולסימן לכל דברינו בשורש הזה והיה השם הזה לך לזכרון לעשות כן כמצוה עלינו מפי המלך עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא והיה אם כן נעשה הקב"ה יעורר על נפשינו ושורש חלקנו בהעולמות עליונים קדושת השבת אשר נרמז בו כאמור ו"שבת "בך "תתעורר שיתעורר באדם קדושת השבת ואור קדושת שמו הגדול נוגה עליו חופף עליו כל היום לאור באור החיים ובזה נשלם מה שהיה רצונינו לבאר בשורש הזה:

ט״וסליק שורש הראשון ברחמי אל יתברך אשר מעולם נצרנו כאישון הנה לא ינום ולא יישן: