סדורו של שבת, חלק א, שורש השני א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh II 1
א׳כי נר מצוה ותורה אור
1
ב׳שורש השני זה שמו. נאה לו שלום בו תהיה
2
ג׳יבואר בו ענין שתי הנרות הללו שאנו מדליקין בעש"ק להבין כל תוכן אופני עניניהם וכוונתיהם שנצרך לכוין בהם בעמידתן ובעריכתן והדלקתן ומתוכו יתבאר עוד כמה ענינים ובו ב' ענפים.
3
ד׳ידבר לבאר ששתי פעולות פועלין הנרות א' שעל ידיהם נעשה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה והשני שעל ידיהם נתגרש ונסתלק הס"א והרע מבתינו וזר לא יקרב באהלינו ומתוכו יתבאר קצת ענין נטילת ידים שחרית: ובו ט"ו עלים
4
ה׳א. פקח עיניך וראה את דברינו מה שבארנו בשורש הקוד' בחיוב תיקון האדם את מעשה נפשו וגופו כדי לזכות להתמשך על נפשו אור פנימיו' קדושת השבת עתה באנו לפר' ענין עשיו' מעשינו הטובים שמסודרין והולכין בלילי שבתות היינו הדלקת הנרו' של שבת קודש וקידוש היום על היין ודברי השירות ותשבחות שאנו אומרים בעת הקידוש ושארי השירו' וזמירות שאנו מזמרין לכבוד ה' בלילה הזו ובחסדי המקום ב"ה יתבארו ויתפרשו כלם לשם מה בא אלינו מצות האלו הכל כסידורו כ"א על מקומו בשורש מיוחד אשר ניחד לו וכללות כולם הנה באו לתיקון העולמו' העליונים דוגמת נפש וגוף האדם התחתון והוא ענין המתקת הדינים אשר צריך להמתיק בלילה הזה בחי' הדינים הנמצאים בכל הלילות של חול ע"ד מאמר הכתוב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער ובליל שבת ע"י הארת אור הגדול המאיר ובא מאין סוף ב"ה וב"ש בנקל לנו ע"י מעשינו ומחשבותינו הטובים ובכח השירה שבפינו להיות כולם נפקדים ונמתקים בהופיע עליהם את האור ההוא כי אף בליל שבת צריכין לו המתקת הדינים כמ"ש (בפע"ח שער סעודת ליל שבת פרק ב') בענין כוונת הקידוש שהוא לצורך המתקת הדינים ונביא לשונו אי"ה (בשורש השלישי ענף ב') כן הוא בזוה"ק ויקהל (ר"ה ע"א וז"ל שם) ואי תימא הא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי לא בלילי' רביעאה דשבתא ולא בליליא דשבתא ובעי בר נש לאסתמרא והא אמרן בליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטריגין דעלמא ולא בעינן לצלאה על נטורא ת"ח הכי הוא ודאי כו' עד בליליא דשבתא כיון דכולהין מתבדרן לאעלא בנקבא דאפרא דלא יכלין לשלטאה בעי בר נש יחידאי לאסתמרא ותו אע"ג דלא יכלן לשלטאה אתחזיין לזימנין ובעי לאסתמרא וכו' ע"כ וזה מרומז בילקוט (בחקותי רמז תרע"ב) והשבתי חיה רעה ר' יהודה אומר מעבירה מן העולם ר"ש אומר משביתה שלא תזיק אר"ש אימתי שבח של הקב"ה כשאין מזיקין או כשיש מזיקין ואין מזיקין הוי אומר כשיש מזיקי' ואין מזיקין וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין שלא יזיקו ע"כ הרי לפניך שיש בחי' הדינים בעולם אף בליל שבת ולכן צריך לשמור א"ע מן העכברים עכברא דדברא הרוצה להזיק לאדם ואך הקב"ה משביתן שלא יזיקו וכל הדינים נמתקים בנקל והכל ע"י עובדינו ומלולינו בלילה הזו ובכח האור הגדול המופיע בלילה ויום של שבת:
5
ו׳ב. וזה רמז במזמור שיר ליום השבת שאנו אומרים תיכף בהכנסת השבת והוא הנקרא קבלת שבת כידוע שמשעה שאומרין מזמור הזה אסור בעשיי' שום מלאכה אף אם עוד היום גדול כמ"ש בש"ע (א"ח רס"ג ס"י) כי אנו מזמרין ומספרין בשבח הגדול של שבת ואומרין מזמור שיר ליום השבת פי' הוא השבח הכולל את כל יום השבת שכללו' שבו הוא המעלה שטוב בו להודו' לה' שטוב ונאה ויפה להיו' השבת לה' ולזמר ולהודות בו כולו לה' אל עליון כמו שכתוב (בזוהר הקדוש ויקהל) והבאתי דבריו לעיל בשורש הראשון [ענף ג' עלה א'] וז"ל אסור לאשתדלא אלא במילי תושבחין וכו' ועל דא בעי בר נש לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחין דמאריהון וכו' ע"כ אכן מתפרש ומתחלק יום השבת מליל השבת וזה להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות כי סידורו של בוקר יום השבת וכל יום השבת כלו הוא להגיד חסדך היו' לישראל ממשיכין עליהן החסדים הגדולים אשר מתגברין באורן והולכין ממעלה אל מעלה כידוע ואי"ה יתפ' בדברי להל' מעלת כל אחד במקומו בחיבו' זה וכול' הם אור החסדים הגמורים זהו מעלה של יום השבת כמ"ש בזוה"ק תרומה (קל"ו ע"ב וז"ל) כד נהיר יממא ביומא דשבת' סליקו דחדוה סליק בכולהו עלמין בנייח' בחדוה כדין השמי' מספרי' אלא דנהירין ונציצין וכו' ומתתקנין בספירן ובנציצו עלאה להאי כבוד כו'. יומא ליומא ודרגא לדרגא לאתכללא דא בדא ולאתנהרא דא מן דא מההוא ספירו דמנצצי ומנהרי וכולי והאריך שם בענין זה ע"ש וגם מעלת ליל השבת שלא באה לכלל הזה כנזכר למעלה אך ואמונתך בלילות שאמונתינו חזקה ואנו מאמינים בה' אלהי ישראל שדרכו ורצונו להמתיק הדין מעלינו בלילה הזה ונהפכו לרחמים גמורים בכח אור זיו ומפיק נגה המאיר מקדושתו יתברך. ובזה לא יצטרך להוציא הפסוק הלז מפשטת התחלת המזמור שמדבר ביום השבת ולפרשו על הגאולה העתיד לבא כאשר פרשוהו רש"י ותוספות (ברכות י"א ע"א) ע"ש שהוכרחו לפרש בבקר חסדך באור הגאולה שמכונה לאור הבקר ואמונתך בלילות אף בגלות הדומה ללילה עבור שהוקשה להם חלוק' היום מהלילה. ולפי דרכינו הכל מדבר בהשבח של שבת ושבחו בכלל שטוב בו להודות לה' וכפי התחלקות העתים שבו דהיינו בבקר בדרגות החסדים ולעלות ממעלה למעלה באור החסד הגדול המאיר בו כנז' בשם הזוה"ק. ובלילה בדרג' אמונה הנזכר להאמין בו כי טוב ה' שממתיק נגדינו כל בחינת הדינים להיותן נכללין ברחמים וכל העשיות שבלילה הזה כולם מורים על מיתוק הדין כמו שנבאר אחת לאחת:
6
ז׳ג. ועתה אנו מתחילין לדבר בשורש הזה ובמצות הדלקת נרות שבת מה הן משמשות ואיך להתנהג בהן לכוונתינו שצריך לכוין בעריכתן ובהדלקתן והנה מצינו בדברי רז"ל (שבת כ"ג ע"ב) נר חנוכה ונר שבת נר שבת קודם משום שלום ביתו עוד אמרו (שם כ"ה ע"ב) אמר רב נחמן אמר רב הדלקת נר שבת חובה. והטור (א"ח סי' רס"ג) כ' וז"ל ויש שמכוונים לעשות ב' פתילות א' כנגד שמור וא' כנגד זכור וכ' הב"י ע"ז כ"כ הכלבו סי' כ"ד בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת שנים שני כבשים מזמור שיר ליום השבת לחם משנה ולכן אנו מדליקין שתי נרות עכ"ל ועלינו לפרש את דבריהם ולבאר תוכן אופני עניניהם מה שרמזו ז"ל בלשונם הצח לשון הזהב ואיך שיש להם סמך וכונה אחת עם דברי חכמי האמת והוא: כי הנה ידוע אשר מדת היסוד שמו שלום כמאמר הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום והוא עבור שבו נעשה שלום בפמליא של מעלה מחמת שהוא הוא המקבל כל בחי' הגבורות והחסדים מכל המדות ובו נמתקים הגבורות בחסדים ועל שם זה רומז על מדה זו שם הקדוש שד"י על שם שאמר לעולמו די כלומר די לצרותיהם עבור שהגבורות נמתקים בו ולזאת בלילה הזה שאנו עושין הכל שישתנה הלילה הזה מכל הלילות של חול להסיר הדינים הנמצאים בכל הלילות ולהמתיק הגבורות דקדושה להיותן נכללין ברחמים. אנו מתפללין ואומרים ופרוס עלינו סוכת שלומך שיפרוס גם עלינו את בחי' השלום שיהיה נעשה שלום גם בפמליא של מטה ע"י מה שהגבורות יהיו נמתקים בחסדים עלינו:
7
ח׳ד. ולבאר עוד הלשון של פרוסת סוכת השלום ולא אמר לתת עלינו את השלום או ברכנו בשלום ומה הוא לשון פריסה. ויתכן בבאורו: כי הנה בעת הרחמים ונתינת השלום עלינו נעשה ה' אלהינו עלינו ברחמיו הגדולים כדוגמת האם החופפת על בנה הצריך לאמו. בלבושיו בבגדי' לכסותו ולהגין עליו מקור וחום ומזרם ומטר לגודל רחמיה של בנה. כן ה' אלהינו יגן עלינו ומפריש כנפיו עלינו ובאברתו יסך עלינו לחסות תחת צל כנפיו והכל כדי לשמרנו ולהצילנו מפח יקוש מדבר הוות: כמאמר הקרא כנשר יעיר כנו על גוזליו ירחף. ואומר יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו והוא דוגמת הסוכה שאמר הקרא למען ידעו דורתיכם כי בסוכת הושבתי את ב"י בהוציאי אותם מארץ מצרים. והוא ענני כבוד שהקיפם במדבר לבל יכם שרב ושמש ולהצילם מכל רע כמ"ש (בטור ובש"ע א"ח סי' תרכ"ה) לכן לעתיד נאמר (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחס' ולמסתר מזרם וממטר והוא כינוי לבחי' הרעות המתרגשות לבוא לעול' ונצרכין לפריסת הסוכה. ועל כן אנו מתפללין בעת הכנסת שבת לפרוס עלינו את סוכת שלומו שהשלום הנעשה עתה בין המדות שנמתקים ונכללים כולם יחד הגבורת בחסדים יהיה נעשה עתה עלינו כדרך פריסת הסוכה שיהיה נפרס עלינו צל כנפי השכינה כדוגמת האם המרחפת על בניה וחופפת עליהם להגין עליהם מכל צד כמבואר בזוה"ק (ויקהל ר"ה ע"א) סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא הואיל וסוכת שלום פריסא על עמא דהא תנינן בכל אתר דסוכת שלום אשתכח סטרא אחרא לא אשתכח תמן עד כאן:
8
ט׳ה. וההגנה והפריסת הסוכת השלום עלינו להציל אותנו מכל רע ומס"א ומדינין תקיפין ע"י מה שהקב"ה מסתיר אותנו בסתר עליון ובצל שדי נתלונן. רמז הקב"ה למשה רבינו ע"ה בהבשורה של אהיה אשר אהיה לומר שאהיה עמהם בכל עת צרתם להצילם ולהגין עליהם בפריסת ענן כבודו ולכן בהשתי פעמים אהיה מרומז השם שדי דהיינו כשיתמלא אהיה א' במלוי יודי"ן וא' במלוי ההי"ן עם ב' כוללים עולה מספרם שי"ד מספר השוה עם שם שדי שיאמר ע"י פריסת השלום די לצרותינו להציל אותנו מכל רע ויפול מצדך אלף ורבבה מימינך. ושלומת רשעים תראה והכל ע"י מה שעליון שמת מעונך. והסתיר אותנו בסתר עליון ובצל שדי שרומז על דרגת ומדת היסוד אשר שמו שלום כמבואר למעלה:
9
י׳ו. והנה ידוע מדברי הזוה"ק בכמה מקומות אשר בעובד' ומלולא תליא מילת' וכל מה שאנו צריכין לעשות לעורר למעלה אינו מתעורר כי אם ע"י בחי' דיבור ומעשה אחר כוונת הלב. לכן אנחנו עתה שרצונינו להתעורר שיופרס עלינו סוכת השלום ג"כ תקנו חכמינו ז"ל בחי' דיבור ומעשה והדיבור הוא מה שאנו מתפללין ופרוס עלינו כנזכר והמעשה הנה הוא נעשה ע"י הדלקת הנרות של שבת והנרות הללו אנו מדליקין לרמז על שתי פעמים נר שהוא מספר ת"ק ומספר הזה רומז לשם שדי כמ"ש [בתוס' חגיגה י"ב ע"א] כי בשדי יש ג' אותיות שי"ן דל"ת יו"ד תסיר אותיות השורש שהוא שדי וישאר י"ן ל"ת ו"ד גי' ת"ק ע"ש ואנו מדליקין את הנרות של מצות האלו לעורר על ידן להיות אור יאיר לנו מבחי' השם שדי שמרומז בהנרות שהקב"ה יאמר די לצרותינו ויפרוס עלינו סוכת שלומו מבחי' המתקת הגבורה הנעשה בשלימות במדת היסוד ששם שדי רומז עליה ושמו שלום וע"י מצות העלאת הנרות יתעורר להאיר אור גדול למעלה שיהיה נעשה ההמתקה הזאת בשלימות גדול ושיהא נעשה שלום בפמליא של מעלה בהתכללות הגבורות בחסדים כן למטה עלינו בפריסת שלומו ויגן על עמו ישראל בשלומו הטוב דברינו אלה מרומזים (בזוה"ק בראשית מ"ח ע"א) וז"ל ת"ח בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סוכת שלום כדין קדושתא עלאה נחת' פרישת גדפהא עליהו דישראל ומכסיא לון כאמא על בנין וכל זינין בישין אתכנישו מעמא ויתבי ישראל תחות קדישת' למאריהון וכדין דא סוכת שלום כו' נר של שבת לנשי עמא קדישא אתיהבת לאדלקא ורזא דמלה האי סוכת שלום מטרונית' דעלמא היא וכו' ע"כ. הרי מבואר שם ענין הפריסת סוכת שלום והכי שנר שבת רומז לזה. ובדברינו תבין היטיב איך שנרות שבת רומזין לזה הבחי' השלום כנזכר:
10
י״אז. ויען עבור שע"י הפעולה הנעשה בהנרות גורם להראת שם הקדוש שדי. והשם שדי הוא הפועל בקרב הארץ להיות כל הס"א ואחיזת החיצונים נבדלין ונפרשין ומסתלקין ובורחין מפתח בתינו וזר לא יקרב באהלינו כמ"ש (בכוונת האר"י ז"ל) במצות המזוזה שנוטריקון שם הזה הוא "שומר "דלתות "ישראל וע"ז נכתב בחוץ על המזוזה כדי לשמור מלבוא הרע בפתחי ישראל כש"כ דכש"כ כאן בהנרות שגם זכות שבת מסייעתן עם מה שרומז בהו שם שדי הזה ודאי בדליקתן ובהארתן מתגרשין ומסתלקין ובורחין כל קליפת החיצונים והרע והס"א אשר בבתינו מהעצבון ודאגת ימי החול שדרך הרע להיות שורה במקום העצבות היפך הקדושה אשר נאמר בה עוז וחדוה במקומו. ובהארתן מאירין הבית באורה של שמחה וחדות שבת ושלוה והשקט בבתינו. ונשבות מתוכה ריב ומצה ואש המחלוקת והבערת אש של מצות הנרות נעשה אש אכלה אש של היצה"ר והכעס והמחלוקת. ונתקיים בנו לא תבערו אש בכל מושבתיכם. שבכל מושבת הבית שלנו לא יבער שמה אש זרה מבחי' היצה"ר:
11
י״בח. וזה שאמרו ז"ל שבת כ' ע"א בכל מושבתיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד. פי' ע"י מדורת האש של הנרות החשובה לפני המקום ב"ה כמדורת בית המוקד של קרבנות המזבח אתה מבעיר ומכלה האש של מושבתיכם. והן מאירין להרבות שמחה וחדוה ואור שלום ביתו. תיקון הבית הזה הוא כעין תיקון גוף האדם שבארנו (בשורש הקודם ענף ג') כדי שיוכל הקדושה עליונה לשרות בו אף כאן צריך הוא אל תיקון ביתו להיות לא תביא תועבה אל ביתך כדי שיוכל אור השבת לשרות בו. וענין זה מרומז בזוה"ק (בשלח מ"ז ע"א) וז"ל ועל דא וקראת לשבת עונג דיזמין ליה לפתורא מתקנא כדקא יאות דיזמין ליה לביתא מתקנא כדקא יאות וכו' ויותר מפורש בתיקוני זוהר (תיקון עשרין וארבעה) וז"ל ובההוא ביתא דקא אשכחן דירה דא מתקנא כו'. מנרתא בדרום ושולחן בצפון ומטה בין צפון לדרום: אמרין אלין מלאכין דקא נחתין עם שכינתא לית דין אתר הדיוט אלהין אתר דרעוא בי' מן קדם ה' כו' ובביתא דלאו אינון מתקנין כו'. אושפיזין אמרין לאו איהו דא דירה דישראל דאתמר בה ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם לדרתם כתיב מלשון דירה. ורז"ל (שבת קי"ט ע"ב) אמרו תניא רבי יוסי בר' יהודא אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו א' טוב וא' רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו: ואם לאו וכו'. וכן הוא (בטור וש"ע א"ח סי' רס"ב) בלשונם. ויסדר שולחנו ויציע המטות ויתקן כל עניני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבאו מבה"כ ע"כ: הכל מורה על תיקון הבית שהזכרנו למעלה. שהוא ענין גרישת הס"א והרע ממנה והכל ע"י הארת הנרות להאיר את הבית באורה של שמחה וענג שבת. ונמצא מבואר בדברינו ששתי פעולת פועלין הארת והדלקת הנרות. א' שמצד הארתם יתגרש ויסיר מן הבית הרע והס"א אשר בו מעצבון ודאגת ימי החול ולהאיר את הבית באורה של שמחה להיות אור של שמחה להיות אור במושבותם להרבות שמחת וחדות אור ביתו. והפעולה השניה הוא ענין פריסת הסוכת שלום הנעשה ע"י הנרות ושלום יעשה בפמליא של מעלה להיות הגבורות נמתקים ונכללים בחסדי המקום ב"ה. ושלום בפמליא של מטה להגין עלינו מכל צרותינו ולשמרינו להסתירנו תחת צל כנפיו להאיר פניו אתנו סלה להאיר עלינו ממקור החיים והשלום:
12
י״גושני פעולות האלו נרמזים בדברי רז"ל שהבאתי למעל' וכל א' מהם מרמז על אלו ב' הפעולות. כי הנה מ"ש רבא פשיט' לי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. כוון בדבריו לקרותו נר ביתו על שם האמור בדברינו שנעש' בשביל תיקון הבית להאירה באורה של קדושת שבת ואמר שעדיף משום שלום ביתו שהבית עצמו מרגיש בהשלום ע"י בריחת והתגרשת הס"א ממנו. וגם שלום בבני הבית כפרש"י שם שהנרות מביאין שלום בין איש לאשתו והוא מורה על בחי' האחרת האמור בדברינו למעלה שהוא מצד המתק' הדינים ושלום בפמליא של מעלה. וכן נעשה בפמליא של מטה בפרוס עלינו סוכת שלומו נעשה אחדות וחיבת אהבת ריעים זה לזה. כידוע אשר דרך הקדושה להתאחד זה עם זה ביחוד גמור והיו לאחדים ממש ע"ד מאמר רז"ל (סנהדרין ע"א ע"ב במשנה) כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם. ולזה נכון מאמר רבי אבהו (שבת שם) מאי ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת. כי כל ענין הדלקת הנרות רק למען השלום שלום ביתו ושלום נפשו בהאיר עליו מבחי' סוכת שלום הכל כמבואר. לכן המצוה החשובה הזאת של הנרות מאן דמוסיף להאיר באורן מוסיפין ליה שלום מכל צד ונסתלק ונתפרש ממנו ומביתו כל בחי' הס"א. ונתרבה אורו בכל מקום מושבו וזוכה שיהיה לו בנים מאירין באור התורה כמאמר רב הונא שם הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים וכמעשה דרב הונא דרב חסדא שם דהוי חלפי אפתחא דר' אבין נגרא ובי נשא דרב שזובי וחזיא דהוי רגיל בשרגא טובא אמרו גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מניה רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין ורב שזובי כדאיתא שם. וכן הוא (בזוהר הקדוש בראשית שם) ואתתא בעי בחדוה דלבא ורעותא לאדלקא בוצינא דשבת דהא יקרא עלאה הוא לה וזכו רב לגרמא למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באוריתא ובדחלתא ויסגון שלמא בארעא ויהיבת לבעלה אורכא דחיין בגין כך בעיא לאזדהרא ביה:
13
י״דט. וטעם הגון אמרתי על מה שסמכוהו חכמים זה אל זה דבשביל הדלקת הנרות יהיה לו בנים ת"ח ורש"י זללה"ה נדחק שם בפירושו שפירש משום דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה. ולפי מסקנת הגמרא שם משמע דקאי על נר שבת לבד. שאמר שם דביתהו דר"י הות מאחרא ומדלקה לה וכו' עד ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והא ודאי דקאי על נר שבת לבד ורש"י גופי' פי' על דהו' רגיל בשרגא: (בשרגא דשבת) ע"ש ועוד יש להעיר אם הוכחת רב הונא הוא מזה הפסוק לימא דהוא בעצמו יזכה לאור התורה כי מחמת שהוא עוסק בנר מצוה יזכה לתורה אור ומניין לו שיהיה לו בנים ת"ח. אכן לכל דברינו הנאמרים למעל' יש בזה טעם יפה לסומכן אהדדי כי הנה כתב בספר הקדוש רזיאל וז"ל מילוי שדי הוא ת"ק כי משי"ן יצא י"ן ומדל"ת ל"ת ומיו"ד ו"ד הרי ת"ק והם אברים שבזכר ונקבה כי בזכר יש רמ"ח אברים ובנקבה רנ"ב הרי ת"ק והכתוב אומר אני אל שדי פרה ורבה ע"כ: הרי שתלה ענין הפרה ורבה לשם שדי הנכתב מקודם: ואף אנו נאמר דמה שמסיים אח"כ ומלכים מחלציך יצאו הכל קאי על למעלה אשר ע"י הארת הש' שדי יזכה לבני מלכים מאן מלכי רבנן כמ"ש רז"ל [גיטין ס"ב ע"א] וגם פרה ורבה ירמוז לזה כי ורבה ירמז על רביותן במעלותן ואור תורתו וידיעתן ברזי התורה. כי רבה הוא מספר אור ומספר רז במספר השוה. ולכן הזהיר ורגיל בנרות אלו ומכוין בהם למה שבארנו למעלה ושמורים למספר ת"ק נגד מלוי שם שדי הנזכר הנה הוא זוכה לברכות אני אל שדי פרה ורבה עד ומלכים מחלציך יצאו. ואפשר לזה כוון המשורר בזמירות שבת הרחמן הוא יברך את עמו בשלום ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות הנה לא הזכיר בדבריו שום ברכה אחרת רק בנים עוסקים בתורה. כי ע"י ברכת השלום הרומז לשם הקדוש שדי ע"י זוכין לבנים מאירין בתורה ועוסקים בתורה ומצות ה' עבור מה שעל ישראל שלום כאמור:
14
ט״ואמנם גם מאמר רב נחמן אמר רב שם הדלקת נר שבת חובה כיון על שתי הפעולות הנזכרים והוא כי חובה הוא גימט' כ"א כמספר שם הקדוש אהיה שעול' כ"א. ומורה על הפעולת הפריסת סוכת שלום הנרמז בשם אהי' כנזכר למעלה וגם רמז בלשונו לצרף שם הקדוש הזה בשם חוב' לרמוז על הכנעות והתגרשות הס"א הנקראת חובה כי היא נקראת חטאת דמתרגמינין חובה וכמאמר רז"ל (חולין ק"ה ע"ה) מים אחרונים חובה כי המה באו לגרש חלק הס"א השרוי על הידים מחמת זוהמת המאכל ומלח סדומית. ואף הנרות אלו באים לגרש חלק הס"א מהבית והיא הפעולה השני' כאשר בארנו ועבור ענין הזה כמה דיעות מהפוסקים (בתוספת שם ובטור סימן רס"ג) סוברין דאין צריך לברך על הדלקת הנרות מדקארי ליה חובה ואמרינן שם מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ומשמע מידי דהוי חובה אין טעון ברכה. אך נדחו דבריהם מהלכה ולא קי"ל כוותייהו:
15
ט״זי. כי חילוק רב בניהם ולא דמי כלל אהדדי שחובה זו של מים אחרונים אינו בא רק לגרש הס"א מן הידים והשולחן ונותנין להם חלקם בזה המעט מים כדי שיתפרדו מן הקדושה כנודע מדברי המקובלים. ובזוהר תרומה (קנ"ד ע"ב וז"ל) לבתר דאכיל בר נש אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא ומאן איהו מים אחרונים כו' וע"ד ודאי אינון חובא. חובא אינון ובאתר דחובה שריין וכו' וע"ד לא אצטריך לברכא כלל דהא ברכה לאו איהו בהאי סטרא וכו' ע"כ. אבל לא כן הוא זה החובה של הדלקת הנרות בשבת. כי הנה עיקרן באו להאיר באורן כדי שיעשה כדוגמתן למעלה ויתעורר על ידיהם שם שדי הנרמז במספרן. וע"י שם הקדוש הזה שלום בפמליא של מעלה שהוא המתקת כל הגבורה והדינים שיהיו נכללים בחסדי המקום ב"ה ויפרוס גם עלינו את סוכת שלומו שיעשה שלום בפמליא של מטה ויאמר די לצרותינו להגין עלינו להצילנו מכל צרה וצוקה מכל נגע ומחלה. וממילא ע"י האר' שם הקדוש הזה הנרמז בהנרות מסתלקין ומתגרשין ובורחין כל מיני הס"א והקליפות: וזה רק כמו לטפל נחשב מה שמרומז בחוב' הזה גרושת הס"א ועקרו רומז על השם הקדוש אהי' שהוא פריסת השלום ולכן מברכין עליהם. וכש"כ דכש"כ הוא ממה שמבואר בש"ע (א"ח סי' ר"ד ס"ח) לגבי ברכת הנהנין על הנאת הגופניו' שמה שאוכל ושותה לרפואה לבד ואין בו שום הנאה של טעם להיות החיך נהנה מאכילתו אין צריך לברך. אבל אם גם מתוק הוא לחיך וטועם בנפשו הנא' אכילה אעפ"י שאוכלו רק לרפואה צריך לברך. כן דוגמתו בברכ' המצו' לגבי הנאת הנפש אף שבא לרפאו'. ולגרש את הרע. אם גם בא לקבל' הקדושה מברכין על חלק המצוה שבה. ומכש"כ כאן שעיקר הוא המצוה. והרפואה בא ממילא ולטפל בעלמא ודאי שמברכין עליו. וחילוק הזה הוא מרמז בתו' שם בתי' של ר"ת ומי שיש לו שכל דק בעיון וסברא יבין את זאת איך הוא ממש תי' התוספות ולא נאריך בזה אחרי שהוא מובן:
16
י״זיא. ועם דברינו אלה. יובן גם כן בטעם נכון על מה שאנו מברכין על נטילת ידים שחרית כמ"ש (בברכות ס' ע"ב) כי משי ידיה לימא ברוך וכו'. וכן פסקו כל הפוסקים. ולכאורה גם שם יקשה כזה הלא עיקרו באה להעביר את הרוח רעה השורה על הידים כמ"ש [בשבת ק"ח ע"ב ובטור ש"ע א"ח ס"ד] דאמרי' שם בת חורין היא זו ומקפדת וכו': ופירש"י הוא הרוח השור' על הידים לפני נטילה ומה שנשתנה נטילה זו מנטילת מים אחרונים שא"צ ברכ' מחמת שהיא באה לגרישת הס"א ולמה לא נאמר גם כאן כן אכן לפי דברינו יתורץ בטוב טעם כי גם בנטילה זו יש בו הכשר מצוה וכונה לקבלה הקדושה עלינו. והיא כמ"ש הרשב"א (הובא בב"י שם) וז"ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו. ולשרתו ולברך בשמו וכו' ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו ע"כ וכן הוא [בזוה"ק וישב קפ"ד ע"ב] ר"ש פתח ארחץ בנקיון כפי וכו'. וכד נטיל ידוי כדקא חזי כדין אתקדש ואקרי קדוש וכו' עד וקב"ה בעי לדכאה לון לישראל ולמהויין קדישין דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ע"כ ועוד (במ"א שם סק"ז) מביא בשם הכתבים שצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם נגד הראש מכל אלה נשמע שלא זו בלבד נעשה בהנטילה שמגרש הרוח רעה מהידים אלא אף שמקבל הקדושה והטהרה כאדם שמקבל דבר לידו. ומעתה מוכשרים אנחנו לברך ולהזכיר שם ה' בפינו וראוין לקבלת קדושה של מעלה. משא"כ קודם הנטילה דאסור לברך בידים מסואבות:
17
י״חיב. זאת ועוד אחרת פנימיות מזה אבאר לך בענין נטילת ידים שחרית. וכפי הידוע מפי כתבי חכמי אמת אציגה נא עמך להבינך בזה. ואומר כי נטילת ידים הוא מורה על חיבור יחוד עשרה דרגות הידועים. המה עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כמאמר חז"ל במשנה (אבות פרק ה') ועליהם אמרו חז"ל (בחגיגה י"ב ע"א) בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח וכו' עד בחסד וברחמים ולקרב אותם אחד אל אחד לקשרם ולהדביקם זה עם זה. וליחדם לאחד אשר נאצלו מאתו. כמאמר אליהו ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ובהתיחדותן והתקשרותן זה עם זה עד אין סוף על ידיהם מתיחדין כל העולמות כולן בכלל ובפרט ונגבהים ונקשרים עם בוראם ב"ה וב"ש. ומיד הקב"ה מוריק ומעורר ומשפיע להם ברכה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב. כידו הטובה הרחבה והמלאה והפתוחה למלא משאלות לב כל אחד ואחד כאשר יוכל שאת. אך שאין הברכה שורה כי אם על דבר שלם. ותיכף כשיתיחדו ויתקרבו העולמות זה עם זה ויוקשרו עם מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם. תיכף משפיע ומריק להם ברכתו עד בלי די ואור קדושתו יתברך. וע"כ בכל יום בבוקר שאז התעוררות החסדים בעולם ומלך עולם ב"ה חפצו ורצונו להעניק לנו מטוב ברכותיו ולהשביע אותנו. כרוב חסדיו הגדולים המתעוררים אז. ומה העולם חסר מנוחה שבליל' אין מנוח' בעולמות לפי שהיא עת שליטת הס"א והדיני' בעול' ובו תרמוש כל חיתו יער כאשר הזכרתי לעיל (בתחלת שורש הזה) ובעת שליטתן ח"ו פירוד בין העולמות כידוע וא"א להם לקבל רוב טוב חסדי המקום ב"ה. לכן תקנו חז"ל מצות נטילת ידים. ועיקר מצותן להגביהן כידוע וכמובא לעיל בשם הכתבים. והוא לרמז שיוגבהו כמו כן העשרה דרגות הנזכרים הנרמזים בעשר אצבעות הידים כמאמר הקרא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים והוא כינוי לעשרה מאמרות ועשרה דברים שבהן נברא העולם כנזכר. ומה גם שכאשר יחבר את ידיו זה עם זה צריך להגביה יד ימין על יד שמאל שיהי' ימינו קצת למעלה משמאלו. והוא לרמז שיתגברו ויוגבהו כמו כן החמשה החסדים שבעשרה דרגות האלו הנרמזים ביד ימין על הה' גבורות הרמוזים ביד שמאל כמ"ש בספר יצירה (זרעים משנה ג') עשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעו' חמש כנגד חמש וכו' והם ה' חסדים נגד ה' גבורות ובחיבורן ובהגבהתן צריך להיות הימין למעלה קצת משמאלו ובזה יתגברו החסדים בעולם. וישיבו ויתיחדו על ידיהם כל העולמות בחבורא שלים והכל כדי שיוכלו לקבל רוב ברכ' ושפע מאת צור העולמים ב"ה שבראן בשביל זה כדי לקבל חסדו כמאמר הקרא עולם חסד יבנ'. ולכן צריך להערות מים ג"פ על כל יד. עבור הידוע שכל העליות העולמות בכלל ובפרט הכל ע"י שם מ"ב והוא המעלה אותן למקור שורשם כידוע ליודעים ונגד זה הוא העראת מים ג"פ על כל יד כי ג"פ יד הוא מ"ב לעורר אות השם הלז כדי שע"י יתעלו כל העולמות. ורז"ל רמזו זה בלשון הברכה שתקנו לברך על נטילת ידים ונטילה זו הוא פי' הגבהה ע"ד וינטלם וינשאם. להורות על האמור שעיקר מצותן להגביה עשר אצבעות הידים וליחדם זה עם זה וע"י יוגבהו ויתיחדו וינשאו כל העולמות הכל כאשר בארנו היטב למעלה:
18
י״טיג. ובזה אמרתי פי' דברי רז"ל [שבת י"ד ע"ב] בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצא' ב"ק ואמר בני אם חכם לבך וגו' ולכאורה אינו מובן מה ענין חכמה נראה בתקנות אלו וצדיק או חסיד היה לקרותו: ולפי דברינו יתכן מאמר רבותינו ז"ל על נכון כי ערוב הוא מורה ג"כ על התיחדות כל הנפרדים להתקשר ולבוא לרה"י שלא להיות פירוד ביניהם רק ליחדם לאחד. כמו סגנון נטילת ידים הנזכר ושלמה הוא שתיקן עירובין ונטילת ידים כלומר שתקנם למעלה ועלתה בידו שנתקשרו ונתיחדו כל הדרגות עד למעלה לראש כדברי הזוה"ק (ויחי רכ"ג ע"א) אכל כולהו מילי דשלמה כלהון איקרון בחכמתה דתניא כתיב ותרב חכמת שלמה ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא והיינו דכתיב ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ע"כ והנה בודאי לא נשתנו סדרי בראשי' בימי שלמה שתהא הלבנה עומדת תמים על מלואה עד שימולא פגימת הלבנה. ולא יהיה בה שום מיעוט כדרכה מידי חודש בחדשה. ועוד מה יתרון לחכמה בזה עד שדווקא מחמת רוב חכמתו זכה להיות קיימא סיהרא באשלמותא בימיו כלשון הזוהר והיינו דכתיב ותרב חכמת שלמה. ולא יועיל לזה בחינה אחרת רק דווקא בחינת החכמה. ואך הכוונה על הלבנה העליונה הוא הדרגא התחתונה דלית לה מגרמה כלום רק מה שהיא מקבלת מלמעלה ממנה. והשפעת אורה מלמעלה הוא על ידי יחוד הארות העליונים והצורות הקדושות כשהיא מתיחדת עמם ביחוד גמור ואין מפסיק בינה לבין אביה שבשמים אז כולם משפיעים באורן ויתנו עוז והוד והדר ורוב ברכה אל בית מלכותן. וכאשר היא מקבלת מהם. משפעת תיכף לעולמות התחתונים ואז נתרבה שמחה וחדוה בכל העולמות. אבל ח"ו לפעמים עונותינו וחטאתינו גורמין להיות הענן מכסה את הירח ומפסיק בינה לבין השמש ואז ח"ו הכוכבים אספו נגהם ולא יהיה אור מאתם אליה וממילא כששלח חושך לעילא ויחשיך גם לתתא. ומזה נתמשך כל בחינת הגלות והצרות הבאין על ראש שונאי ישראל. ובימי שלמה המלך ע"ה ידיד ה' הוא בנה בית עולמים שיהא מכון לשבתו ונעשה היחוד בימיו בשלימות גמור וכל המדות האירו באורן הרבה והגדול הנשפע בהם מאור אין סוף ב"ה אל כנסת ישראל ואז נתקיים ישמחו השמים ותגל הארץ: ונעשה שמחה וחדוה ורוב ברכה והשפעה. בכל העולמות ומשם על ישראל עם קדושו. והיה גם בעולם התחתון הזה רוב ברכה ושפע והיו יושבין כל ימי שלמה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנו באין מחסור. ואין כסף נחשב לכלום בימיו. וכל הארץ נכבשה לפניו. והיה מלך ושליט על כל העולם ותכון מלכותו מאוד. והכל עבור גודל היחוד שתיקן בימיו בשלימות גדול. והיה יחוד בכל עשרה דרגות הקדושים ומקורבין ומקושרין אל מאצילם ב"ה וב"ש. ולכן בשעה שתיקן את כל זאת בת קול יצא ואמר בני אם חכם לבך וגו' כי תיבת חכם מורה על ענין זה שהכ"ף יורה על מדת כתר עליון דרגא הראשונה: והמ"ם הוא מדת המלכות דרגא התחתונה והח' מורה על שמונה דרגות שביניהם. והמיחד אותן בשלימו' הוא החכמה הגדולה החשובה לאין קץ ועל שם זה יקרא לו חכם להיות הוא המחבר אותן הנרמזים בשם חכם להתיחד ביחוד. ולזה צריך חכמה גדולה בלי שיעור צא ולמד ומכל ימי עולם וכל ימי הדורות שהיו לפני שלמה ומכש"כ הדורות הבאין אחריו לא היו ימים לישראל כימי שלמה והתיקון הגדול הזה לא היה מעולם בכל השנים קדמוניות שעברו עד שלמה והכל עבור שכתוב בו ויחכם מכל האדם וה' נתן חכמה לשלמה ובכח חכמתו הגדולה תיקן את כל זאת: להתאחד כולם בשם ה' וע"כ בימיו היה הלבנה שהיא הדרגא התחתונה מקבלת השפעתה בשלימו' גמור והוא קיימא באשלמותא והכל משום דכתיב ותרב חכמה שלמה כדברי הזוה"ק הנ"ל. וע"כ אמרו לו אם חכם לבך: שתיקן את הבחי' חכם ע"י חכמתו הגדולה מתנת אלהים אשר נתן לו יותר מכל הדורות שהיו לפניו ושיהיו לאחריו עד אשר בא יבוא משיח צדקנו בב"א. בו כתוב (צפניה ג׳:ט׳) אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לעובדו שכם אחד והוא מורה על האחדות באמיתיות גמור ובשלימות גדול וכל העולמות עליונים ותחתונים יתיחדו כולן כאחד והיה אור הלבנה כאור החמה. וכתיב (ישעיהו ס׳:כ׳) לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף והיה ה' אחד ושמו אחד שיתיחדו העשרה דרגות ביחוד גמור וכל העולמות אל בוראם ב"ש וב"ש. הכל בשלימות גמור שלא יתבטל עוד בשום אופן בעולם ורבינו הרמב"ם זלה"ה רימז אל זה ברוח הקדש אשר עליו בצחות לשונו שכ' (בהלכו' תשוב' פר' ט') וז"ל מלך המשיח שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה הנה לא אמר שיהיה חסיד או צדיק וכדומה אלא בעל חכמה. אפשר ירמוז לדברינו שהוא יתקן את בחי' החכ' הנזכר ע"י חכמתו בשלימות גדול ויתר משלמה. כי תיקון שלמה הי' יכול להתבטל. אבל תיקון משיח צדקינו לא יוכל להתבטל כנאמר (ישעיהו ט״ז:ה׳) והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת ותקעתיו יתד במקום נאמן ועינינו תראנה ביקר זיו תפארת הדרת פני המלך המשיח. לו חוש יהיה אמן. ונחזור לענינינו אשר זו היא ענין נטילת ידים שרומזין ליחוד העשרה דרגות:
19
כ׳יד. ולכן כשחנו ישראל ברפידים לא הי' מים לשתות להעם כי רפידים הוא רפיון ידים כמאמר חז"ל [בכורות ה' ע"ב] והוא רומז שלא חברו כל העשרה דרגות יחד ולנטלם ולנשאם למקורם המכונה בשם נטילת ידים כדי שיוכלו לקבל משם ההשפעה הראויה להם. רק עשו רפיון לידים מלחבר אותה אחת אל אחת והכתוב אומר (ירמיהו מ״ז:ג׳) לא יפנו אבות על בנים מרפיון ידים והוא רומז על חסרון השפעה מעולם העליון אל עולמות התחתונ' המכונה בשם השפעה השייך מהאב אל הבן והמבין יבין וע"כ לא היה להם מים המכונה ג"כ בשם ההשפעה הלז שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך וכן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ואח"כ כשנסעו מרפידים כתיב ויסעו מרפידים ויחן שם ישראל נגד ההר שאמרז"ל [ילקוט רמז ער"ה] כאיש אחד בלב אחד כי כאשר נתנו לבם ליסע מרפיון ידים הלז ונתנו לבם להתאחד כל המדות עליונים אז נעשה ג"כ גוי אחד בארץ ונתאחדו כולם כאחד בלב א' וכאיש א' נחשבו כי זכו להתאחד עם שורש נשמתם למקור שורשם והיה ה' אחד ושמו אחד:
20
כ״אעתה צא וראה מעלות הגדולות והנפלאות ויחודי' הקדושים התלוים בנטילת ידים אשר על כן בלשון ענ"י ודאי החיוב הגדול לברך עליהן על חלק קבלת והתעורר' הקדושה הרמוז בהן אף שגם מרומז בהן התרגשות כס"א וגם זה כש"כ הוא מהנאת הרפואה כאשר בארנו:
21
כ״בטו. ולפ"ז לא קשה קושיו' הרבינו ירוחם והרא"ש [הובא בב"י שם] על מה שאנו מברכין בלשון ענ"י והלא אין צריך כלי לנ"י שחרית כי מה שאנו מברכין בנטילה לאכילה בלשון הזה הוא על שם הכלי הנקר' אנטל כי חיובו דווקא בכלי אבל כאן לא צריך כלי והי' לנו לברך על רחיצת ידים ולדברינו מתורץ על נכון כי עיקר הברכה הוא על חלק המצוה ועיקר המצוה הוא רק ההגבהה שמגביה את ידיו ולכן אומרים כלשון הזה נטילת ידים שהוא לשון ההגבהה ואנחנו מורים בזה חיוב הברכה שהוא על הנטילה והגבהת הידים הכל כאמור:
22