סדורו של שבת, חלק א, שורש השני ב׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh II 2

א׳ידבר בביאור מה שיוכל האדם להמשיך קדושת ה' על נפשו ורוחו ע"י הנרות: וכשיתדבק הנ"ר שלך עם קדושת הנשמה שבך ואור גדול יראה מאור ששת ימי בראשית הנגנז לצדיקים על ידיהם מתוכו יתבאר מאין יזכה האדם שיעשה לו נסים בהתגלות רב לעין כל שלא בהסתר בתוך דרך הטבע ובו י"ג עלים:

ב׳א. והנה נוסף על כל מה שכתבנו למעלה בענין הדלקת הנרות עוד כתבו חכמי האמת בכוונתן. כי נר אחד הוא אלף למד אדני גי' נר. ונר השני מורה על שלשה יחודים הידועים. הוי' אדני הוי' אלקים הוי"ה אהיה שמספר כולם נר גם תיבת נר עצמו נוטריקון פש רוח כאשר מפורש (בפע"ח שער הלימוד) ומורין לנו בזה שע"י הדלקת הנר שבת תזכה שיאיר על נפשך ורוחך אור קדושת היחודים אלו. כי נר גי' אור גדול וגם חפץ חסד כמבואר שם. והכל שע"י תזכה לראות אור גדול וחסדי המקום. ונפשך ורוחך יתיחדו עם קדושת הנשמה אשר בך. כידוע שחמשה חלקי הנשמה שבאדם היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה והגוף הששי להם. המה נחלקים על שני חלקים. כי הגוף ונפש ורוח המה בבחי' יודעי טוב ורע כי תמיד הם יכולין להתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. וכשהנפש ורוח נגרר אחר הנשמה ח"ו. ונעשו כבחי' כבא להם כמ"ש בזוה"ק [לך לך פ"ג ע"ב] וז"ל נפש איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופו וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עלי' חלק הרוח כו' כד"א עד יערה עלינו רוח ממרום. לבתר דמתקנין תרווייהו זמינין לקבל נשמה. דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה לאשראה עלי' והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא ע"כ. ואז הם בבחי' רוח בני האדם העולה היא למעלה והכל נתקנים בבחי' נר כמו שסיים שם הזוה"ק: כגוונא דנהורא דבוצינא דנהורא תתאה דאיהו אוכמא אתדבקת בפתילה וכו' ואתעבידת כרסייא לנהורא עילאה חוורא דשריא על ההוא נהורא אוכמא. לבתר כך מתתקנין תרווייהו אתעבידת ההוא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה דלא אתחזי ולא אתיידע מה דשרי על ההוא נהורא חוורא וכדין נהורא שלים. וכך איהו בר נש דאיהו שלים בכולא. וכדין אקרי קדוש כד"א לקדושים אשר בארץ המה ע"כ. וכל בחי' זיכוך וטהרת הנפש והגוף שאנו עושין הכל הוא להרים ולהגביה את גופינו נפשינו ורוחינו להעלותן למעלה להתדבק עם חלקי האורות שלמעלה מהם נשמה ח"י ואז לא יבוא עוד בך ערל וטמא ויפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש. באופן שלא יוכלו החיצונים והס"א והרע לשלוט בהם אחרי שהם נאחזין בסבך בקרן ומקום גבוה כזה. כי הנשמה הוא דוגמת ה' ראשונה שבשם הוי' ב"ה מקום החירות והיובל הגדול. וחירות מיצה"ר ומכל בחי' הרע ולא תירא מפחד לילה וכולם מתחברים ובורחין ומחשיך עיניהם מראות באור הגדול ההוא. אבל ח"ו כשהנפש ורוח הלז יורדים למטה יורדים עד לעפר. והוא גוף האדם אשר נתרבה בו יסוד העפר יותר מכל היסודות כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מהלכות יסודי התורה הלכה ד) ונגררין אחריו ואחר נפש הבהמיות שבאדם ונעשה רוח הבהמה היורדת היא למטה ואין למטה מנגע כשהוא למטה ח"ו כל נגע וכל מחלה יוכל לשלוט בו. והוא החוחים והקוצים הסובבים את השושנה: ויוכל לשרות על גופו ונפשו ורוחו הסטרא דמסאבא והרע. אך רק באלו השלשה שהם גוף נ"ר יש בהם אלו הבחי' כי הם בחי' וא"ו ה"א שבשם הגדול הוי'. ועליהם נאמר לא תגלה ערוה להכניס אותם ח"ו ברע להיות נקראים בשם אחד ערוה וכידוע לכל. ואולם לא כן בשלשה חלקי הנשמה האחרים שהם לעולם בקדושתן קיימי ואסור לשנויי בהו שישתנו ח"ו שיהיו שרוים ברע וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם. ועבור זה הורו לנו חכמינו לכוין בהנרות של שבת אלו הכוונות של השלשה יחודים: ושהם נפש ורוח כנזכר שיאיר האור מהשלשה יחודים אל נפשו ורוחו. ונפשו ורוחו יתקשרו ויתדבקו אל בחי' נשמתו הרמוז בשם אהי' שבשלשה יחודים אלו לעשות כדוגמת שלהבת הנר. שמתיחדין נהורא אוכמא בנהורא חיוורא. וישובו ויתיחדו שניהן בנהירא סתימא דלא אתיידע. וכך באדם אתדבקת נפש ורוח ושניהם בנשמה כמבואר היטב בזוה"ק שהבאתי למעלה. עד וכדין אקרי קדוש ממילא שורה עליו קדושת השבת על נכון. ויען עבור שבכוונות האלו רמוזים בחי' זכר ונקבה:

ג׳ב. כי השמות הוי' שביחודים מורים על בחי' הזכר: והשמות אדני ואלהים רומזים לבחי' נוקבא. גם נר הא' שרומז לבחי' אל אדני ג"כ המה שתי הבחי' זו"ן. וגם נפש ורוח הנפש רומז לנוקבא ורוח לבחי' זכר. גם שתי הנרות שמספרם ת"ק הם אברים שבזכר ונקבה רמ"ח ורנ"ב כנזכר למעלה. על כן חיוב מצות הנרות הוא על שניהם על הזכר והנקבה כמו שכתוב (בפעח שער תוספות שבת פרק ששי) וז"ל הוי זהיר בתיקון הנר של שבת אך הדלקתם יהי' ע"י אשתך וכו' וכן הוא בסידור האר"י הכנת הנר יהיה על ידך דוקא והוא שתערוך ותעמוד הנרות על המנורה ואך הדלקתם תהי' ע"י אשתך ע"כ. וגם חיוב עליו בבואו מקבלת שבת להסתכל בנר ובשה"ק בכוס ובנר כמ"ש (בש"ע א"ח סי' רע"א ס"י ובמ"א שם) והכל כדי שיהיה לשניהם חלק במצות הנרות. ומאחר שהאשה כבתה נרו של עולם כמ"ש [במדרש הובא בטור שם) היא המדלקת את הנרות כדי לתקן את אשר עיוותה להדליק ולהאיר את הנר מצוה שעי"ז יאיר נרו של עולם. ואך למעלה להמשיך עליהם המוחין ורמזים האלה אשר הזכרנו. וכדי להמשיך על המנורה הטהורה אור היחודים ופריסת הסוכת שלום הנזכר למעלה. וכמ"ש האר"י ז"ל (בלק"ת פ' תצוה) בסוד שמן כתית למאור שהמנורה הנקרא מאור ממשיך ממדת היסוד מהשמן הטוב אשר על הראש והיא בחי' השלום הנרמז במדה זו כאשר בארנו. ע"כ הוא המעריך והמעמיד הנרות על המנורה לכוין כוונה זו ואח"כ חיוב עליו להסתכל בנרות בכדי להזכיר ולכוין כל אשר בארנו עד הנה בכוונתן היטב למעלה בכמה פנים. וזה הכוונה כתב הטור לעשות שתי פתילות כנגד זכור ושמור והוא מדברי תנחומא שכתב כל מלי דשבת שנים וכו' כאשר הבאתי בתחילת שורש הזה. כי כל הכפולים הנעשה בו הכל הוא בבחי' זכור ושמור שהוא כנגד זו"ן כמ"ש בזוה"ק [יתרו צ"ב ע"א] ברעיא מהימנא בלשונו. והא אתמר זכור לדכורא איהו שמור איהו לנוקבא ודא ודא בלא פרודא וכו' ע"כ. וע"כ (כ' המ"א בשם הרש"ל סי' רס"ב ס"א) וז"ל ויעשה הנרות כרוכים דזכור ושמור בדיבור א' נאמרו ומצוה להרבות אורן ע"ש. הנה הוסיפו על דברי הטור והש"ע. שהמה כתבו רק לעשות שתי פתילות שיהא כנגד זכור ושמור. ואפשר לדבריהם הי' די בנר אחד. ונמצא שהי' נחסר הרבה מכוונת הנרות שבארנו עד כה. אשר סובב והולך על מספר ת"ק. ולכן כתבו הם שיעשה הנרות כרוכים כלומר שתי נרות לצורך כוונתן כנ"ל ואעפ"כ יהיו כרוכי' להיו' כנגד זו"ש בדיבור א' נאמרו וכדברי הזוהר ודא ודא בלא פרודא והכל רומז לבחי' זו"ן ועל כן החיוב על שניהם בעשייתן כאשר בארנו ואם חלק לך אלהים בבינה ונפשך יודעת מאוד להזכיר ולכוין במחשבתך כל אשר הזכרנו בפעולתן הנפלאה בתיקון העולמות עליונים והמתקת הדינים מעל בית ישראל ותיקון הבית בהתגרשות הס"א והרע ופריסת הסוכת שלום עלינו כאם החופפת על בניה הנה מה טוב ומה נעים ואך אף אם אין דעתך יפה להשיג את כל זאת עכ"פ תתאמץ בעמידתן ובתקונם הנכון ושיהיה אורן מבהיק צלול ויפה כמאמר רז"ל (שבת כ"ג ע"א) דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהורא טפי ובבואך מבה"כ תסתכל בהן ותכוין לבקש מאת ה' הטוב שיקבל באהבה עשיות מצותיך כאילו כונת בכל הכוונת הצריכין לכוין ויהי הנר עולה יפה כפי האורות הראוי להשרות עליהם:

ד׳ג. ועבור זה הבחי' שלום הנרמז בהנרות כתב בפע"ח (שער הנהגת הסעודה פ"א) אחר התפלה יכנס לביתו ויאמר שבת שלום ומבורך. והוא עבור הקבלת מצות הנרות עתה ע"י בחינת היסוד שנקרא שלום כאשר אמרנו ולהזכיר בזה את השלו' הבית לבני הבית הנעשה עתה. ומה מאוד כשר הדבר וראוי שיאמר כל אדם כך ואך ללמד זכות על בני ישראל שנשתקע בין המון עם עתה לומר שבת שלום. כי סמכו על הפתיחה שפותחין תיכף בבואם לביתם שלום עליכם ונכלל בו זה השלום הנעשה עתה ע"י הנרות. ונתקיים בעמינו ב"י והי' אם שלום תענך שמלאכי השלום הבאים לקראתו תיכף מברכין אותו ומשיבין לו שלום ולכן אנו אומרים ברכוני לשלום. הכל כאשר בארנו. והנה כל מה שכתבנו ובארנו במעלו' ורמזי הנרות אשרי האיש שזוכה לידע ולהבין הענין על תקונו. ויותר ויותר מזה ביארו חכמי האמת בכוונתן כידוע להמעיין בדבריהם ואך אף האינו יודע לכוין בכוונתן רחמנ' לבא בעי וכשמכוין בלבו הטוב לעשות המצוה כתיקונה בכל האופנים הצריכין לעשותה. האל הטוב ברוב חסדיו מצרף מחשבתו הטובה למעשה ונעשה כאילו כוון בכל הכוונת הראוין. ונעשה הכל יפה בעתו בלילי שבתות להיות נעשה ע"י מעשיהם כל הפעולות האלו והמתקת הדינים במעלה ובמטה ושלום עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם. והנה ידוע ליודעי מדע אשר הדלקת הנרות גם הוא ענין וסוד תוספו' שבת חוץ מהתוספו' שבת שבארתי בשורש הקודם בהכנת השבת. והכל הוא הנוסף מיום הששי ליום השבת ועל שניהם אמר הקרא והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו אין והי' אלא שמחה (מדרש אסתר) שע"י יום הששי נתרבה השמחה והחדוה של התחלת השבת ע"י הפעולה השלימה שאנחנו עושין בהכנת השבת והדלקת הנרו'. גם שמרומז בפסוק זה הדלקת הנרו'. כי והכינו א"ת עם ב' כוללים עולים למספר ת"ק הרומז לשני פעמים נר כנ"ל: לכן על שניהם אמר והי' לשון שמחה כאמור:

ה׳ד. ואמר עוד ביום הששי והכינו את אשר יביאו. הנה כאן בא הקרא כמבשר ואומר כשתזכה להתמשך עליך האור השלום ע"י הנרות שבת אז תוכל לחכות ולצפות לזכות ולקבל מרב טוב הצפון הנרמז בתיבת ביום הששי:

ו׳ה. כי הנה אמרתי על פסוק ויקרא אלהים לאור יום על כי מאמר רז"ל (חגיגה י"ב ע"א) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכשראה שאין העולם כדאי עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא הרי שאותו אור לא שימש רק יום אחד. והנה דרך העולם המזכיר את שם האיש לקרותו ולמען ההכרה שיהי' ניכר היטב למי הוא קורא מלווין לאדם שם לוי שבו ניכר שזה הוא אשר יקרא בשמו. ומצינו בגמ' שם [דף ה' ע"ב] דהוי קרי' לההוא תלמידא בר בי רב דחד יומא פי' לסמן אותו בסימן לידע אותו בסימנו בר בי רב דחד יומא. כן האור הגדול הנזכר אשר אדם היה צופה כו' סימן הקב"ה בו לשבח לקרוא אותו אור יום חד כלשון אור דחד יומא. וזה ויקרא אלהים לאור יום פי' שקרא לאור הלז יום שהיא לרמז שלא שימש אלא יום אחד וע"כ קרא שמו יום. ולזה טעם לשבח מה שקרא הקב"ה לימים המיוחדים בגודל טובם. לשון וביום דהיינו וביום הבכורים וביום השבת וביום השמיני עצרת וביום שמחתכם ובמועדיכם וכן ויושע ה' ביום ההוא הכל הוא מטעם הלז. וכמבואר בזוה"ק [אמור פ"ח ע"א] על פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וז"ל מה רב טובך אור הגנוז דבי' עביד ב"ה טב בעלמא ולא מנא לי' בכל יומא דבי' אתקיים עלמא וקאים עלייהו אשר צפנת ליריאך דתנן נהורא עלאה עביד קב"ה כד ברא עלמא וגניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי וכו' ופי' דברי הזוהר שכל הטובות הנעשים בעולם בדרך אור גדול נעשה עי"ז האור להם הנסים הנגלים והנפלאות הנראין לעין כל כמאמר הקרא ויושע ה' ביום ההוא פי' הישועה שנתגלה לעין כל כבקיעת הים שהיה נס נגלה ונפלא הכל היה מאותו אור הגנוז דבי' אתוודע שמי' דקב"ה מסוף העולם ועד סופו והוא הנקרא יום וזה ויושע ה' ביום ההוא שהישועה הנגלה הזאת הי' ע"י אור היום הנזכר ומה שכתב הזוה"ק ולא מנא ליה בכל יומא או שפירושו שלא מנא ליה בכל העיתים שנכתב בהם יום כמו בנס הים שכתוב בו ביום ההוא והוא רומז על ההוא אור שקראו הקב"ה אור יום אור דחד יומא ובכל מקום שכתוב בו וביום או פי' דלא מנע לי' בכל יומא בכל יום ממש לא ימנע מלעשות עמו דברים הטובים וכדמשמע מדבריו בפ' תרומה (קס"ט ע"א) שכתב שם וז"ל רבי יהודא אומר אלמלא אתגנוז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעה חדא אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין ומני' אתקיים עלמא ולית לך יומא דלא נפיק מניה בעלמא ומקיים כלא וכו' ע"כ אך שהוא נעשה בסתירת הפנים בדרך ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא שאעשה הנסים הנעשים ע"י אור יום ההוא בהסתר פנים ובמקום שנתגלה הטובות והנס מסמן הקרא בלשון וביום יומא רבא שנגלה לנו אותה דרגא והאור הנקרא אור יום לכן אלו הימים שמיוחד כל אחד במעלתו בהתגלות הטובה אשר בו כמו יוה"כ שמיוחד לכפר' ולסליחה ע"כ נגלה יחוסו ואמר כי ביום הזה יכפר עליכם בזה שנקרא אור יום יכפר עליכם וכן וביום הבכורים שנתיחד ביחוד גמור שאין כמוהו השגתו לקבלת התורה נאמר בו וביום הבכורים ויום שבת ק' שנתיחד במעלתו לבד מכל העיתי' כמ"ש (בשורש הראשון) להיות שם ה' נקרא עליו בעצמו בלי שום אתערותא מתחתונים ובדבר הזה הוא מיוחד מכל הזמנים כתוב בו וביום השבת וכן וביום השמיני עצרת הוא יום מיוחד להודיע לנו חיבת המקום עלינו כמ"ש (רז"ל ילקוט פ' פנחס בשם הפסיקתא) שאמר הקב"ה עכשיו אני ואתם נשמח יום א': וגודל החיבה הזו נתגלה רק ביום השמיני עצרת: לכן כ' בו וביום וכן והיה ביום ההוא יודע יום אחד לה' וגו' הכל בסגנון הלז שאז יודע אור הלז הנקרא אור יום כמבואר בדברינו:

ז׳ ז. וזה שרמזו רז"ל קשה יום הסתרת פנים כו' פי' אף בעת שהוצרכתי להושיע אותם באור הטוב הגנוז הזה אך מחמת שאין הדור ראוי לכך להיות נגלה לעין כל והסתרתי פני אף ביום ההוא שאף אור יום ההוא הוצרכתי להסתיר הישועה שנעשה עמו:

ח׳ח. והוא כוונת מאמר הגמרא (חולין קל"ט ע"ב) אסתר מן התורה מניין שנא' ואנכי הסתר אסתיר פני פי' שדבר התוכחה הזאת שאנכי אסתיר הדבר אף בעת שראוי להתגלות זה נתהוה בימי אסתר כמחז"ל (יומא כט) אסתר סוף כל הנסים אף שידוע שבכל עת ובכל שעה הקב"ה עושה עמנו נפלאות ונסים כי שה א' בין הזאבים וכמאמרם ז"ל (שבת י"ג ע"ב) שאם באנו לכתוב נסים שנעשו לנו אין אנו מספיקין וכו' פרש"י שם לפי שהן תדירות אך שנעשה הכל בהסתר בדרך הטבע בבחי' אור הגנוז וגם בעת אסתר הותחל להעשות הדבר כמו בדרך הטבע כמרז"ל (מגילה ט"ז ע"א) על כי אין הצר שוה בנזק המלך אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השת' איקני בדידי ומבעי למקטלי גם אמרו שם (ט"ו ע"ב) ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים ולכן הקדים המעשה דושתי ג"כ במגילה הזאת להיות מורה שנעשה בבחי' ההסתר לא בבחי' הנס נגלה וזה נרמז בשמה אסתר שנעלם ונסתר בה מה שנעשה על ידה נוראות ה' בלא נתגלה הפלא לעין כל כימי יציאת מצרים אשר אראנו נפלאות שהפלא הי' נתגלה ונראה לעין כל אך בימי אסתר לא נראה בעליל רק כמכסה טפחיים ונגלל בבחי' דרך הטבע וזו הוא אסתר סוף כל הנסים הנגלים שהנס שנעשה ע"י אסתר אף שהפליא ה' לעשות עמנו להוציאנו ממות לחיים אבל הכל נעשה קרוב לטבע כנזכר וזה הוא כוונת אומרם אסתר מן התורה מניין פי' שיהא נעשה בעולם דבר כזה שיהיה ישועה לישראל ולא ביום ההוא להתגלות הנס היכן הוא מרומז כזאת בתורה ואמרו הסתר אסתיר פני אף ביום ההוא הכל כאשר בארנו למעלה:

ט׳ט. וענין זה שיהיה הנס נעשה בדרך ההתגלות ונראה לעין כל בבחי' ביום ההוא או ח"ו להיפוך שהישועה יהא נסתר בתוך הטבע הכל נעשה ע"י עמו בני ישראל כאשר מטיבים מעשיהם או לא וכמאמר רז"ל [סנהדרין צ"ח ע"ב] כדתניא עד יעבור עמך ה' זו ביאת ראשונה עד יעבור וגו' זו ביאה שני' אמור מעתה ראוי' היו ישראל לעשות להם ניסים בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא ולהבינך ענין זה היטב אבאר לך מדרש א' (מ"ר בראשית פ' פ"ד) על פסוק ועשה לו כתונת פסים פסים ע"ש צרותיו דב' אחר אמר רשב"ל לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם פסים פסים ע"כ ואין צריך לדקדק במדרש הלז כי הוא פלאי מראש ועד סוף ויתפרש מדרש הזה בהקדם ביאור פסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש ולדקדק מה זה תורת ה' ל' רבים ומה זה ל' משיבת נפש וכי התורה היא רק משיבת נפש בלבד הלא היא עיקר החיות של כל האדם וכל העולמות ונאמר כי היא חייך ואורך ימיך אכן נראה בביארו כי הנה שני סוגי בני אדם יש בעסק עבודת ה' הן במצות עשה והן במצות לא תעשה סוג הא' הוא שעובד ה' ועושה מצותיו בקום ועשה ושומר עצמו מלעבור על מצות בוראו במצות ל"ת והכל בכח השכל אשר בו שלו ניתן הממשלה על תאות הלב כידוע וכובש את יצרו בגבורה גדולה ומרגיז יצר הטוב על יצה"ר והכל בכח גדול מפני תאות הלב שבו אשר חזקה עליו ומעכבו מלעשות המצוה הזאת למשל מצות צדקה או שינה בסוכה בימות הקור וכדומה מהמצות עשה שאין נפש אדם חושק לעשותה ומכש"כ במצות ל"ת מדברים שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ומאוד מרה לו לעבור על תאותו ואך אפס כי עז כח השכל אשר עליו וירא לנפשו מעבור על פי ה'. הן מחמת יראת העונש ומפחד תמיד שלא יפול ברעה הן ביסורי העולם הזה והן ביסורי גיהנם. או יראה פנימיות מזה בדרגא הנקראת יראת חטא או יראת שמים שמתיר' מהחטא עצמו עבור שנפשו יודעת כמה הוא פוגם בהקומה שלימה הידוע ליודעי חן. וכי כל העולמות יתפגמו ע"י ויוחסר לחמם והשפעתם עי"ז כאשר יבואר אי"ה (בשורש החמישי) בדרך ה' ההולך בדרכיו ולבבו יחרד וירא לכל גופו ימולא חלחלה ורתת בזוכרו. פגם הנעשה בשם הגדול הוי"ה ב"ה על ידו. וכל כך יתן על נפשו. עד שיגבר עצמו על תאותיו החזקות ולבבו הקשה ויכבוש יצרו הרע. ומבטל רצונו מפני רצון בוראו ית' ועושה רצון המקום ב"ה הן בעשה והן בל"ת. והנה אף שבדבר הזה גדול הוא למאוד ושכרו גדול מאת צור העולמים ב"ה ונקרא קצת מעביר על מדותיו ששבחהו חז"ל (תענית כ"ה ע"ב) אך לא משיב נפש הוא כי נפשו מרה לו בכיבוש תאותיה. ועל כזה אמרו חז"ל (ברכות ס"א ע"א) אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כי קשה עליו לעמוד בזה לעזוב תאות לבו ולעשות מה שיוצרו חפץ. ומה טוב וכשר הי' לפניו שלא יפגע בזה המצוה כלל. ולא הי' מצטרך לעמוד בנסיון ולעמוד בקשרי המלחמה מלחמת מצות עם שאור שבעיס'. ואך בשכבר בא לידו מעורר עצמו בכח שכלו ומתגבר על תאותו שלא לעבור את פי ה' אלהיו. והסוג השני הוא העובד את ה' מאהבה וכל כך גדלה אצלו אהבה בלבו לה' אל עליון עד שכל תאות נפשו ותשורת לבו מהבלי העולם הזה. בטילין ומבוטלין ולא יעשה שום רושם בלבו כלל תאות הזמן וחפצי הגוף. וכאשר יגיע לידו מצות עשה או לא תעשה מדברים אשר לבבו פונה מהם מלעשותם ישוב אל לבו לזכור באהבת ה' אשר בו. וכ"כ יקר בעיניו אהבה זו עד שמחפה על כל תאות וחשוקה וחפצי לבו. וצווי המקום ב"ה יקר ונכבד אליו אהבתו אותו. עד אשר מיד תתלהב ותחשוק לבו לאהבה ה' בביטול כל תאות נפשו לד'. וכאשר עם מחשבתו כן עם לבו לעשות מצותיו ושלא לעבור על ציוויו והכל באמתיות לבבו. כי נכסוף לעשות רצון קונו באהבה. והנה האיש הלזה יחפץ מאוד בהזדמן לידו דבר מצוה כזו אשר נגד תאוות הזמן כי ידע בנפשו שכל תאות שבעולם יבוטל. ויהי' כאפס ואין מחמת רוב אהבה אשר בקרבו וכמעשה פלטי בן ליש שאמר עליו הכתוב (שמואל ב ג׳:י״ג) כשהלך אחרי מיכל בת שאול כשנלקח' מאתו לבית דוד כתי' וילך אתה איש הלוך ובכו אחרי' עד בחירים ואמרו רז"ל [סנהדרין י"ט ע"ב] הלך ובכה על המצות דאזיל מינה עד בחורי' שנעשו שניהם בבחורים שלא טעמו טעם ביאה מה עשה כל ימיו היה נועץ חרב בינו לבינה וכו' כן במצות עשה לקיים אותה באהבה רבה:

י׳ יא. ועל דרגא זו רמזו רז"ל [קידושין ל"ט ע"ב] ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עשה מצוה: כי זה אשר עושה אתערותא בלבו לאהבה כזו שיהיה כבוד שמים נחמד בעיניו מכל מחמדי עולם: הוא בעצמו המ"ע של אהבה ועליו אמר הכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצרך ביצר הרע וביצר הטוב כי באדם הזה נתהפך כל תאותיו וחמדת לבו הנמשך משורש היצה"ר כידוע להתאות ולחמוד בזה הכח לאלהי עולם ה' ועובד את ה' אף עם בחי' היצה"ר שבקרבו וזה מאמר הקרא [משלי ט"ז] ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו רז"ל [מ"ר בראשית פ' נ"ד] זה יצר הרע כי אף היצה"ר שבקרבו עושה שלום אתו ומסייעו ומחזקו לעשות את אשר לבו חפץ גם בכוחו כאמור. וכשמקשר עצמו בחבלי עבודת אהבת המקום ברוך הוא. מתגבר בתוכו אהבה זו עד שכל האהבת העוה"ז ותאות הלב מתבטלין באמיתות לבבו. ולא ברוע לבב כסוג הראשון שאוי לו מיצרו רק שגם תאות לבו חושק ומשתוקק וחפץ לקיים מצות בוראו. הנה קיים בזה מצות עשה הגדולה של אהבה כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א) וע"כ ודאי כאילו עשה מצוה יחשב כי עשה וקיים מצות אהבה. ואצל סוג הזה הנה התורה הוא משיבת נפשו ממש כי גם תאות נפשו מסכימים עם שכלו הזך לאהוב את ה' במצותיו לעשות רצונו ושלא לעבור על רצונו ונפשו מלא שמחה ונחת כשזוכה לעשות רצון קונו באהבה וזה אומרו תורת ה' כלומר שני סוגים יש במקיימי תורת ה' ואך תמימה זה הוא דרך התמים והמובחר שבהם הוא המשיבה נפש שישוב נפשו ויומתק למו מרירות המים המה התאות המכונים על שם המים כאשר נזכיר (בשורש החמישי) הכל יתהפך אצלו לטוב ולנועם ה' להתאוות ולחפוץ שיבא לידו כזאת כי סמוך לבו בה' ולא יירא שיעבירנו תאות לבו מעבודת ה' עד אשר יראה בצריו שגם הצר הצורר עליו הוא היצה"ר יסכים עמו לרצונו. וכמאמר רבי עקיבא (ברכות ע"א ע"ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל נשמתך אמרתי מתי יבא לידי וכו'. והנה מלך עולמים ב"ה וב"ש הרואה ללבב ומשלם גמול לאדם מדה כנגד מדה משלם לאיש הזה כמדתו הטובה. וכמו שהוא עושה מהיפוך אל היפוך לבטל תאוותו ואהבתו ולחדש בקרבו מתאוה זו תאוה ואהב' אחרת כולו לטובה. כך עושה לו הקב"ה שלא זו בלבד שגזירת הדינים שהם כנגד תאות הרעים בטלי' ממנו אלא אף מתהפך לו כל הדינים לטובה ולברכה והקב"ה עושה לו ניסים ונפלאות אף עם בחי' הדינים לעשות נקמה באויביו ולהרג את שונאיו ולהכרית כל הקמים עליו שהוא הכל בכח הדין. נתהפך אצלו לטובה. מול זה שהוא מהפך תאותיו שהוא שורש הרע לטובה והמשכיל יבין שממש הוא מדה נגד מדה. ומדת התשובה הזו מצינו אצל יוסף שניסה בזה פעמיים א' כששלחו יעקב אל אחיו ואמר לו הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני: ואמרו מ"ר (בראשית פ' פ"ד) בזה הלשון. אמר רבי חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לו הנני כי הנני הוא לשון ענוה ושמחה וזירוז ורצה לקיים מצות כיבוד אב בשמחה רבה אף שידע שאחיו שונאים אותו וירא לנפשו שלא יעשו עמו רע. כאשר עשו עמו ואעפ"כ נזדרז בשמחה רבה לעשו' רצון קונו שצוהו בזה לכבד את אביו. והשנית עשה יוסף הצדיק במעשה אשת אדוניו שאמרו רז"ל (מ"ר שם פ' פ"ז) שאמר יוסף אבא נתנסה זקני נתנסה ואני איני נתנסה אמר לו הקב"ה חייך שאני מנסה אותך יותר מהם. הרי שהיה חפץ שיזדמן לידו דבר נסיון כדרך מאמר ר' עקיבא הנזכר יבא לידי כו'. ואמר עוד שם ע"פ וימאן ויאמר הן אדוני וגומר אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובו בית אבא לעולה לאברהם קח נא את בנך אשמע לך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן. דבר אחר ויאמר אל אשת אדוניו אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה. אברהם אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה לאמור. יצחק וירא אליו ה' בלילה וכו' אשמע לך ושמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא הרי עד כזה הגיע אהבת יוסף אל ה' לירא כשיגלה עליו הקב"ה ימצא אותו טמא. וכבר הוא בכתובים של איש אלקים הקדוש המנוח מהורר דוב בער ממזרטיש גודל אהבה שבער בלב יוסף בעת הלז לה' על מאמר רז"ל (סוטה ל"ז ע"ב) שהראה לו דמות דיוקנו של אביו ע"ש בספרו ליקוטי אמרים. וע"כ אמרו שם במדרש (בפ' פ"ד הנזכר) הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף שנאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וסמך ליה ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וכו'. כי ידוע שקשה היה לפני הקב"ה קריעת ים סוף כי קרישת מי הים להיות קמו כמו נד נוזלים. הוא מצד תוקף הדין של אלהים המקמץ הכל: מה שהפיל סוס פרעה ורכבו ופרשיו אל תוך הים הי' מצד הדינים של אלהים ובחי' זו שיעשה נפלאות עם האדם מדת הדין זה הוא דבר קשה כי דיו לאדם שהדינים יהיו מוסרים מעליו מלירד הדין עליו. אף שהדין יעשה עוד נסים לאדם בקום ועשה כדוגמת החסד מהפלא הוא. ואינו נעשה כי אם ע"י זכות אדם הזה שמהפך תאוותיו לאהבת ה' ומצפ' שיגיענו טרם בואו לידו כנאמר למעלה. וע"כ אינו נקרע הים כי אם בזכות יוסף. וה' אלקים המסבב כל הסיבות. ורצה לסבב הסיב' של קריעת ים סוף. לא רצה לעזוב הדבר על נסיון יוסף עם אשת פוטיפר לבד. א' מחמת שהן בקדושיו לא יאמין והבחירה בידו. ואולי לא יוכל עמוד בנסיון. ע"כ הוא צוה ויעמוד שישנאו אותו אחיו: ושאביו ישלח אותו אליהם. ויקוים קודם בזה מדה הגדולה הזו. כדי שיוכל הים ליקרע לפני ב"י. ורק אח"כ כשעמד על נסיונו לשמור בריתו וכבש מעיינו והכל בגודל אהבה לה' אמרו חז"ל [שם פ' פ"ז] הים ראה וינס בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס. והיה בזה לבד די לקריעת הים. ואפשר שהא והא גרים והכל נכלל בכלל וינס שהיה ראה שנס ורץ בשמחה לקראת אויביו כדי לכבד את האב ובזה יבא דברי המדרש שהתחלנו על נכון ומקודם פתח לכו וראו מפעלות אלהים. הנה מתמיה' עצמו שזו דבר הקשה שהאלהים יעשה עוד מפעלות לטובת בני אדם. כי די בזה שהדינים יהיו מוסרים מעל האדם מלירד הדין עליהם. אבל שהאלהים יעשה עוד בקום ועשה בדוגמת החסד. מהפלא הוא. וכתיב בתריה הפך ים ליבשה כלומר שבים היה גם בזה שקפאו תהומו' בלב ים בקימוץ גדול ומרכבות פרעה וחילו ירה בים והכל בכח הדין ומאין זכו ב"י לזה. ע"כ אמר למה וישנאו אותו למה הסיב הקב"ה בלב שבטי יה להיות שונאים לאוהבי ה' כדי שיקרע הים לפניהם פי' כדי שיאמר יוסף הנני ויראה הים וינוס לפניו הכל כאשר בארנו: והנה שעור יגדל נא כח האי' העובד הלז'. שכל הנסים שיעשו לו ובשבילו הכל היה בנראה ונגלה לעין כל כי כיון שגם בחי' הדין יסכים עמו להעשו' לו ישוע' הלז מי יעכב מלהיות בבחי' פלאות רבות כמו נסי הים ויצ"מ:

י״איב. וביותר יעשה הפלאה הזאת למי שיהיה במדרגת שומר הברית באמת. כי הוא הוא התאוה והחזקה והחמדה הקשה יותר מכל התאות שבעולם כאשר כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פ' כ"ב הלכה י"ח) וז"ל אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומת ובכיה שנא' בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ונמצא בירושלמי [פ"ז דכתובות] ממניתא אמרי אפילו כשרים אין ממנין להיות אפוטרופוס לעריות. דתניא אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו וכו' ע"כ. והשומר בריתו באמתיות ובדרך סיג השני הנזכר הנה הוא נקרא צדיק יסוד עולם שעליו העולם עומד וזכותו גדול מאוד. אשר ע"כ סיבב הקב"ה עם יוסף שיעמוד עוד על נסיון זה. עם שאפשר היה די בנסיון הראשון לבד. אך שדרגא זו יקר בעיניו למאוד וחשוב' לפניו לעשות בשביל איש הצדיק הלזה נסים ונוראים נפלאים שלא בהטבע ובהתגלות רב ומעשה אליהו הגלעדי יוכיח שהוא פנחס זה אליהו שקנא לאלהיו על קנאת הברית. וכאשר נאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום וכמה נפלאים ונוראים ונסים נגלים נתגלו על ידו ועל ידי אלישע תלמידו והטעם הוא כי כל הנסים האלו הכל נעשו בבחינת אור הגנוז הנזכר למעלה והאור הזה הוא גנוז לצדיקיא דבחינת אור זרוע לצדיק כדברי (הזוהר הקדוש תרומה מובא לעיל) שגנוזו של אותו האור הוא בבחינת צדיק יסוד עולם ולכן הצדיקים שהמה שומרי הברית באמת ונקראו צדיקים מלאים ביודין שהוא דרגת שומר הברית עליהם הקדוש ב"ה מאיר אותו אור הגנוז ומצמיח להם ישועה בנגלה לעין כל שלא בדרך ההסתר כיון שגם הדין מסכים עמם לעשות עמם טובה והכל מטעם שראוין המה שנקראו צדיקים להאיר עליהם באור הזה וע"כ סיבב הקב"ה עם יוסף שיהיה נכנס בבחינת צדיק וכן היה ועמד בנסיונו ויקרא שמו יוסף הצדיק. וע"כ בזכות ויושע ה' ביום ההוא עם האור הגדול הנקרא אור יום ונגנז בבחינת הצדיק ושמור בהתגלות ובריאה לעין כל. והכל מרב טוב הצפון לצדיקים כאשר בארנו: וע"כ הראוי לכך ליכנס לתוך ופנימיות של המדה הזאת והשג ישיג השלימות של זאת המדה. אז בא יבא להדרגא להאיר עליו מאותו בחינה הנק' יום שהוא סוף ותכלית כל המאורות והשמחות:

י״ביג. וזה רמזו רז"ל (חגיגה ט"ו ע"ב) גבי רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום שכתב האר"י ז"ל בלק"ת פ' בראשית שנכנס דרך יסוד שהוא שלום ולפי דברינו הנאמרים ודאי שכן ראוי ליכנס דרך פנימיות מדת היסוד. ולהשתמש באור הגנוז בו ולהיות צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דהיינו השגת והבנת האור הזה שמעולם ועד עולם. גלל זאת נתן ר' עקיבא דעתו שלא להצטרך ליכנס דרך פרטי הגבורות להכניס עצמן בגבור' עצמן ורק דרך הבט' גודל האור הלז יתיחדו ויתעלו כל מדות אלו באלו עד שיתחבר האור להיות כולו יחד ויומתקו כל הגבורות יחד ויהיה היחוד בכל העולמות נעשה יפה בכל היחודים והזווגים והוא יצא כדרך הזה הנק' שלום. לכן נכנס בשלום ויצא בשלום ואחר כל דברינו הנאמרים בזה שכל הטובות והנסים שנעשו לכל א' מישראל הן בהתגלות והן בסתיר' בטבע הכל עם זה האור יום גנוזו הוא במדת היסוד בחינת צדיק יסוד עולם וידוע אשר מדה זו היא המדה הששית המכוונת ליום הששי בבחינת ע"ש מכין לשבת וע"כ בישר לנו הכתוב: ואמר והיה ביום הששי והכינו את וכו' שהשמחה הגדולה והאור הנפלא הנקרא יום. וגנוז במדה הששית המכוון נגד יום הששי את כל זה תוכל להתמשך עליך ע"י הכנת השבת ביום הששי העלאת הנרות הנרמז במספר והכינו את כנ"ל והכל כי מורים למספר ת"ק הרמוז בשם שדי בחינת מדה ודרגא הזו ואתה תחזה מה שמבואר [ילקוט רמז תשי"ט] אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון וכו' שאיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם וכו' מורה על האמור בדברינו שע"י הנרות של שבת נוכל לקבל אורה מההוא אור שברא הקב"ה ביום א' הגנוז לצדיקים. וז"ש שאינו מאיר באור החמה. שהוא אור המאיר עתה לעין כל רק אור כבודו ית' בחי' אור הגנוז הנזכר:

י״גכל דברינו הנאמרים ומבוארים בכל השורש הזה רמז לנו מלך שהשלים שלו ב"ה וב"ש בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון ש"לום ב"ו תהי"ה וש"די ב"ו "תעורר גם בהפוך אתוון רומז "בצל "שדי "תתלונן. גם "שלוה "בבית "תמצא גם "ששי "בו "תקבל הכל להורות על ענין רמזי הנרות וכוונתן ופועלתן שהוא למען רבות השלום בפמליא של מעלה ושל מטה ואנחנו בצל שדי נתלונן שהשם יאיר עלינו להגין עלינו מכל צד ולשמור מזוזת פתחי שע"י שלוה והשקט בבתינו ועי"כ אור הגנוז בבחי' יום ששי בו יקבל שהוא אור שברא הקב"ה ביום ראשון ונגנז לצדיקים גם רומז "שתים "בו "תדליק ו"שתים "בו "תמצא שהוא רמז על הדלקת שתי נרות ועי"כ נעשה על ידם שתי פעולות טובות אשר על כן קראנו השורש הזה בשמו הנרמז למען יהי' לך לאות ולסימן לכל דברינו בשורש הזה. והיה השם הזה לך לזכרון לעשות ולכוין כן כשמצוה עלינו מפי מלך לעולם ב"ה וב"ש. וכאשר גילה סודו אל עבדיו הנביאים. והיה אם כן תעשה: אור יאיר על נפשך ורוחך ושורש חלקך בעולמות עליונים מקדושת השבת אשר נרמז בו כנ"ל. ו"שבת "שלום "בו תמצא כל חפציך חפצי שמים וחפצי הגוף מאור ששת ימי בראשית הנגנז לצדיקים יפיץ עליך ענן אורו ובאברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה להסתירך בסתר עליון. והוא יגן על כל עמו ישראל בשלומו הטוב אמן. ובזה נשלם מה שרצינו לבאר בשורש הלזה:

י״דסליק שורש השני בחסדי האל ית' אשר על במות אויבי ידריכני שומר כל עצמותי ובבת עיני. הוא אחד ואין שני: