סדורו של שבת, חלק א, שורש השמיני א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh VIII 1
א׳ראשית חכמה יראת יי שכל טוב לכל עושיהם
1
ב׳שורש השמיני זה שמו. נאה לו שמך בו תתעלה
2
ג׳יבואר בו מעלת גדולת מדת הענוה החביבה לפני מלך יוצר כל. ויתבאר בו אמתיות דרך עובדי ה' שכאשר עושין מצוה אחת ממצות ה' או מעט עסק תורה ותפלה נותנין שבח והודיה לשמו הגדול יתברך על שזכו לעשות שליחתו ורצונו להיות לנחת רוח לפניו ית"ש. ואם היו יכולים ליתן את נפשם לה' עבור זה הזכיה שזכו לעשות מצותיו. היו נותנים אותה בכל לבבם אל ה' בעבור זה: מתוכו יבואר מעלת מקום הגבוה שאנו עולין אליו בעת תפלת המוסף שבת ושהוא בבחינת תיקון כתר המלכות: ובו שני ענפים
3
ד׳ידבר בגדולת מעלת מדת הענוה השלימה וברורה לאמתתה שעל ידיה אדם זוכה להתקרב לפני מלך עולמים יותר מכל המדות וטעם על זה מפני מה חשובה מדה זו לפניו יותר מכל המדות: ובו שלשה עלים
4
ה׳א. אחרי דברינו בשורש הקודם חיות שאנחנו זוכים בשבת לעת תפלת שחרית להיותינו נמצאים בדרגת מעלת מבוא בית המלך. והנה קניות המעלה הזאת לבוא לפני המלך ה' לביתו נאוה קודש. אין אדם זוכה אליה כ"א כשיושלם בנפשו מעלת מדת הענוה השלימ' באמתיו' אופן שלימו'. ועליה אמרו חז"ל (ע"ז ב' ע"ב) ענוה גדולה מכולן כלומר מכל המעלות. שחשיב שם פרישות וטהרה ויראת חטא ורוח הקוד' וחסידות וכו' שנאמר רוח ה' אלהי' עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדול' מכולן. ואמרו (ילקוט תהלים קי"א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סילותה לרגלה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה וגו' וכשמגיע אדם לשלימות מעלה זו. עליו אמר הכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון. ואת דכא ושפל רוח וגו' ופליגי בה רב הונא ורב חסדא (סוטה ה' ע"א) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא. ופירש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. וחד אמר אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו. ולהשוות דיעותיהם ולומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נאמר כי הנה טעם חביבות וחשיבות המדה הזאת לפני הקב"ה יותר מכל המדו' הטובות להיות עי"ז מתגדל ומתקרב לבוא עד לפני המלך ה' הוא מחמת שכך היא מדותיו של הקב"ה שכל הבא לטהר מסייע' לו כמרז"ל ואמרו (יומא ל"ט ע"א) אדם מקדש עצמו מעטו הקב"ה מקדש אותו הרב' ובכל מדה ומדה שאד' מתקדש עצמו בו ורוצה להגיע אל שלימות המדה שיהי' באמתיות לבבו. הקב"ה מסייעו ומחזקו משפיע לו מאורו כדי שיוכל לבוא אל שלימותה ע"כ גם במדת הענוה הקב"ה מסייעו לבוא אל מדה הזאת באמת והוא ע"י שמקרב אותו יותר אל הקודש ומגביהו למעלה למעלה ועי"ז נופל עליו יראה ופחד והכנעת לבו באמת לפני בוראו ית'. כאשר נבאר אי"ה הענין הלז על נכון להלן בשורש הזה ובדרך הפשוט הוא כמשל המלך החכם בראותו ומבין בדעתו באיש א' מעבדיו שהוא ירא ונכנע מאוד לפניו בהבנתו גדולת מלכו ובחכמתו הגדול' לאין קץ אומר המלך הנה האיש הזה החריד לפני כל החרדה הזאת. ובושתו והכנעתו גדל' מאוד מלפני. ועדיין לא בא לביתי ולפני חצר היכל לראות בקצת גדולתי. כש"כ דכש"כ אלו היה זוכה ורואה בכבוד ויקר זיו הדרת יופי ביתי והיכלי היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר. כולם מצויירים ומכויירים בכל מיני ציור וכיור הראוי להיכלי המלך. וכל היכל היותר פנימי משתנ' יותר לעלויי'. ביותר מיני יפויים וציורים. מהם בכסף מהם בזהב מהם בכל מיני אבני יקר. וזיו יופיים וחין הדרת אורם מבהיק ומאיר למאוד. עד אשר ימס לב האדם ותחשך עין הרואה מהביט בהמראה הגדול ההוא. ובכל מיני שירות וזמירות בנבלים וכנורות. וקול כלי זמר ישמע בכל היכל היות' פנימי ביתר שאת. מה מאוד יפול פחדו עליו ויירא וירתת ויתחלחל ויזיע בראותו בזיו יקר קרני הוד תפארתי ואחרי רואי שרצון האיש הזה להיות שפל ונכנע באמת לפני להגיע לדרגת ענוה השלימה הגדולה מדרגות היראה כמאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה'. אעשה לו כזאת וכן רצוני שיושלמו אנשי במד' זו להיותן נכנעים לפני וצו' לא' מהעומדים לפניו להביאו לתוך היכלו. והנ' איש המסכן הלז בבואו אל חצר המלך. ורא' את העומדים בחצר כולם כאחד נבהלו כן תמהו ורעדה אחזתם מפחד יראת גדולת המלך מיד הגיע אליו היראה והפחד וזיווהי משתנ' וארכבתי' דא לדא נקשן וכמעט נופל על פניו מפחד המלך ומהדר גאון עוז עבדיו העומדים לפניו. ומחמת שלבו נכון ורוצה תמיד בהכנעת דעתו ובשברון לבבו לפני המלך: אומר בלבו מי יתן והי' זה כל הימים והלואי שאזכה להיות נשאר עומד חצר הזה תמיד כדי להיות תמיד נכנע לפני המלך. ודי לי בזה שתהי' שכונתי בחדר הזה. ואך הנה צווי המלך להביאו מחדר אל חדר. ובבואו אל החדרים הפנימי ורוא' בגודל הדרת כבודו כנ"ל והכלי זמר המפוארים שבהם ניתן שבח וגדול' להמלך בבי' שלפני בי' מקום כבודו כדרך המלך שמזמרין לפניו בההיכל והחדר שקודם חדר המלך כי בחדר המלך עצמו קול דממה דקה ישמע ואין כח בהמזמרין לפניו לעמוד בהיכלו ולעסוק במלאכת מחשבת להנהיג הכלי ולהנעים הקול כדת הנכון להמזמר אז הנה מגיע אליו ביותר ויותר מאימת וירא' מלכו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך ואשרי אלו העומדים לפניו להיות זוכים לגדול' כזו והלואי ואולי היה חלקי עמהם מה מאוד הייתי עושה זאת בכל כחי ולבבי בגודל תענוג ונחת והייתי משביע כל רצוני ונפשי בזה וכראות המלך רצון האיש הזה שנפשו חשקה למאוד לישאר בירא' מלכו ובהכנעתו לפניו. מצוה עוד להכניסו אל היכל המלך בעצמו אשר אין די באר לפרש ולבאר יופי זיו הדר גדולת ההיכל הזה. והאיש הזה בבואו לתוך ההיכל לא מספיק לראות בתפארת גדולת מלכו עד שנופל על פניו ארצה. והמס ימס לבבו ולא קמה עוד רוחו ואין כח בו לעמוד על רגליו מפני האימה והפחד. ואומר מה נורא המקום הזה ואין זה כי אם מיראת מקום ההיכל לבד אין כח בי להביט אל מראהו מה יהיה כוחי עוד בראותי את כסא המלך המפוארה והשלימה וזיווה מבהיק ומחשיך עפעפי עין הרואה ומכש"כ דכש"כ המלך עצמו ועל כן לא נשמע בפיהו כי אם שבח ההיכל הכבוד. ולא משבחי כסא המלך והמלך עצמו כי נעלם מעין כל ומי יוכל להביט אל מראהו ויופי הדר זיו יקרו. ואחר כל זה הנה ידוע שא"א לו לעמוד תמיד בהיכל המלך כי בעת עומדו שם הנה הוא מופשט ומורם מכל עשיות ודיבורים הנצרכים לצרכי עצמו ופשיטא שאי אפשר לו לאכול ולשתות שם וכדומה משארי צרכיו המוכרחים בהם. ומוכרח הוא ללכת אל ביתו ודירתו. ובעבור שגדל' אהבתו בעיני המלך ורצונו שגם שם לא יסור מאתו יראת המלך וכניעתו לפניו. הנה לגודל ענותנותו כי רבה הוא הולך הוא אל בית האיש הלז בכבודו ובעצמו. וכראות האיש הזה הדרת פני המלך בביתו תיכף נכנע לפניו ויראתו מוטל על פניו גם שם. וגם בעשות מעשהו מצרכי הגוף ירא וחרד הוא וממולא חלחלה ורתת בראותו מי אשר עומד לפניו:
5
ו׳והנמשל מבואר מאליו למי שעיני שכל לו וטעם בנפשו עבודת שמו ית' קצת באמת כי האיש הירא וחרד אל דבר ה' מיד כשיתחיל לחשוב בגדול' בוראו ומתחיל ליכנס בשער המלך הנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו ובושתו ממנו תמיד מפני אימת ויראת מלך מלכי המלכים הקב"ה: ורוצה שיהיה תמיד נכנע באמת לפני בוראו ויעמוד תמיד בהכנעת ושברון לבבו ויופיע עליו אימת וירא' בוראו. וה' הרואה ללבב של זה שרצונו בהכנעת לבו לפניו ואך עתה אין הכנעתו כי אם מצד אמונת הבורא ית' במה שהוא מאמין שהוא ממלא כל עלמין וסובל כל עלמין ולית אתר פנוי מניה. והוא ברוב רחמיו רוצה להעלותו אל דרגא הגדולה שתהא יראתו והכנעתו בבחי' ראיי' חושיות בדרך אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ואמרו רז"ל שפתח להם ז' רקיעים וראו בעיניהם שהוא יחיד בעולמו ע"כ מגביהו ומעלהו מעלה על מעלה ודרגא על דרגא לבוא בחדריו. לראות בגנזי מטמוניו ובכל מעלה ומעלה שמשיג איש הלז כמעט נשמתו יוצאת ויראתו גדולה מהכיל ונכנע באמתיות לבבו לפני בוראו ואינו מרגיש כלל אם הוא עוד במציאת אנושי. ואינו יודע אם הוא בגוף או לא מפני יראת הבורא אשר עליו. ועל שהוא נעשה בעצמו כך וזבחי אלהים רוח נשברה שזה ההקרב' שאדם מקרב עצמו אליו ע"י הרוח נשבר' שבו חשוב לפניו מכל הקרבנו' שבעולם מעלהו עוד למקום היותר גבוה והנה הוא צופ' בהיכלות עליונים ובמלאכי מרום והולך שם במחשבתו מהיכל אל היכל. היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר. ונעשה מופשט מגשמיותו ויוכל להיות שם כמה ימים בלא אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף כי כל כוחי הגוף בטלין ומבוטלין אז מפני פחד הגדול והאימה והיראה אשר נופל עליו בעת ההוא ובז' נעשה שלם במדה זו הוא מדת ענוה והשלימה ששיבח' התורה את משה רבינו ע"ה שהיה בשלימית דרגא זו והי' עניו מאוד מכל האד' אשר על פני האדמה כי הוא מקורב להקב"ה יותר מכל. וע"כ עניו מכל ולזה גדולה גדלת מעלת מדה זו להתקרב על ידיה אל ה' הטוב יות' מכל המדות הטובות כי הקב"ה מסייעו לבא לשלימות מדה זו והכל ע"י בחי' ההתקרבות יותר לפני מלך עולמים ואך אי אפשר לעמוד תמיד למעלה בבחי' זו כי אי אפשר לעשות שום עשיי' ודיבור קל בהיותו בבחי' זו. ופשיטא מצרכי הגוף המוכרחים להיות בהן כדמיון אכילה ושתיה ושאר צרכיו וע"כ הוא מוכרח לירד ממדריגה זו כדי לתת חיות לשמור נשמתו בקרבו. ובורא כל עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא לגודל חפצו בהתקרבות בניו ובאמתיו' הכנעת' ושברון לבבם לפניו. אומר אולי בעת עוסקו בדברים קטנים האלו יפול ממדריגה זו שלא להיות לבו נשבר ונכנע באמת לפני. ועי"כ פן ח"ו יושכח שמי הגדול מאתו כמאמר הקרא פן תאכל ושבע' ורם לבבך ושכחת וגו' ע"כ לרוב גודל ענותנותו יורד אליו למט' ומרכין שכינתו אצלו. כדי שיהיה תמיד יראת ה' על פניו והכנעתו וביטלו באמת לפני בוראו. כמאמר הכתוב אצל משה רבינו ע"ה והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל וגו'. כי הוא זכה לבחי' זו. אף שעלה לשמים וירד הי' בא אל אהלו של עצמו הרכין הקב"ה שכינתו אצלו וירד אליו בכדי שלא יסור מאתו יראתו תמיד וע"כ הי' עניו מכל האדם כי ענותנותו הי' תמידיות אצלו כשהיה במעלה ובמטה ואמרו חז"ל (ילקוט רמז ש"ב) ומשה נגש אל הערפל מי גרם לו ענותנותו שנא' והאיש משה מגיד הכתוב שכל מי שהיא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ שנאמר כה אמר רם ונשא וגו'. והכל מטעם זה:
6
ז׳ב'. וזה מרומז בתורה וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידי' וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו' עד ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. כי כשראו ישראל שהקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם והרכין שכינתו עליהם עד שבאו למדרגת היראה הגדולה והיו נרתעין לאחוריהן י"ב מיל. ולא הבינו הדרגא הזו שיהי' נגל' ה' אל האדם למטה כדי שירא מפניו. והיו סבורים שבחי' היראה אינה כי אם מצד האמונה שמאמין בה' שהוא כל יכול ותבל ומלוא' שלו ומלכותו בכל משלה. וירא מלפניו לעבור על רצונו ולחטוא נגדו. פן יעניש אותו ובעוה"ז בעוה"ב אז יראה הפניומת מזה. אבל לא שיתגלה ה' על האדם עד שירתע ויזיע מלפניו בעת עמדו למטה. וע"כ אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה כי לא היה מבינים מהות היראה הלז על מה יהיו מתפחדים בחנם. עד שיגיעו לבחי' מיתה באמרם פן נמות וע"כ אמר להם משה אל תיראו. כי רצונו בעבור תהיה יראתו על פניכם. לבלתי תחטאו פי' אף בלתי החטא שתיראו מפניו שלא תחטאו אף בלא זה רצונו שתהא יראתו על פניכם ותכנעו באמת מלפניו וע"כ ראיתם אותו יראוי ומאוים כדי שתיראו מפניו כפי' רש"י. אף לבלתי תחטאו כאמור:
7
ח׳ג'. ובזה ישוו דעת רב הונא ורב חסדא לדבר א'. כי מקוד' הוא בבחי' אתי דכא שהקב"ה מגביהו למעלה למעלה כדי שיבין קצת וקצת לפי ערכו בגדולת יוצר כל ועי"כ יירא מלפניו ויוכנע לבבו. ואח"כ גם כשיורד למטה לעסוק בצרכי גופו: נעשה בחי' אני את דכא שהקב"ה מרכין שכינתו אצלו וגם שם יראתו על פניו ופחדו ובשתו ממנו תמיד כנ"ל:
8