סדורו של שבת, חלק א, שורש השמיני ב׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh VIII 2

א׳ידבר בבחי' העבודה השלימה בעשיית המצות ועסק התורה ותפלה. לידע שמהכל נעשה כתרי כתרים להיות עולה ויושב בראש ועי"ז נזהר בשלימות עשייתן ובהודאה לשמו על שזכה לעבודה החשובה הזו. ובו י"ח עלים:

ב׳א. אכן עוד יגדל נא מעלת האיש הנכנע הלז בעיני הקב"ה עד שעליה אמר הכתוב וחנותי את אשר אחן למי שאני מבקש לחון כמאמר רז"ל שנביאנו למטה ולהבינך בטוב ענין זה אקדים לך כמה מקראי קודש וכמה מאמרי רז"ל שיובנו דבריהם בענין זה ואלה הם א' כתוב בתורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיה' ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם והוא קושי ההבנ' א' אומרו כי תשא ולא אמר כי תפקוד כאומרו במטה בני לוי וכבר עמד על זה הרב הקדוש בעל אור החיים. ב' את ראש ב"י וכי דוקא הראשים נמנו ולא הגופים ג' אומרו כופר נפשו. ולא כופר עצמו. עוד מקרא כתוב ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו וגו' וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות וגו' ולא נדע פירוש אומרו וצדקה תהי' מה ענין הצדקה הלז. ויש לדקדק בפסוקים אלו ולא נאריך בהם. ב' דברי הנביא (יהושע א׳:א׳) ויהי אחרי מות משה עבד ה' וגו'. עד משה עבדי מת וגו' וידוע אשר דרגת העבד הוא דרגא הקטנה שבישראל ולא נאוה להכתב כן על אדון הנביאים שהי' שקול כנגד כל ישראל ג' מאמר אדונינו דוד המלך ע"ה אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך וגומר. ואין לו שחר כי מה היה מבקש קודם אומרו שהוא עבדו ואמר אנא ה' גם בן אמתך אין לו פי' מה נ"מ אם הוא בן האמה או לא ועוד מקראות רבות יתבארו עמהם ונביאם למטה. ד' מאמר חז"ל (שבת ל"א ע"א) אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו'. עד ודעת זה סדר טהרות ואפי' הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא ע"כ ולהבין דברי חכמים באיזה ענין היראה מדברים שיירא אדם אחר קיום כל התורה ובודאי לא כיוונו על הלימוד וקיום שלא לשמה חס ושלום וכבר אמרו בזה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ונוח לו שלא נברא. ובודאי מיירי שעוסק לשמה ובעוסק לשמה ודאי אית בי' אמונה ויראה כמאמרם אם אין יראה אין תורה ואיך אמרו שאף כשקיים כל התורה צריך ליראה וגם לדקדק לפי פי' רז"ל מה לשון אוצרו: והוא העיקר הוי ליה למימר. עוד אמרו (אבות פ"א משנה ג') אנטיגנוס איש סוכו כו' היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא היו כעבדים וכו' עד ויהי מורא שמים עליכם ולכאורה הלשון מיותר דכיון שאמר ברישא אל תהיו כו' ע"מ לקבל פרס ממילא נשמע שצריך לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. כי בוודאי לא יאמר שלא יעבוד לא כך ולא כך ובוודאי מכוון שיעבדו מאהבה שלא על מנת לקבל פרס ולמה כפל לאומרו ועוד קשה במה שמסיים ויהי מורא שמים עליכם אין לו חיבור עם מה שלמעלה כי קודם אמר שיעבוד מאהבה ואחר כך מצוה שיעבוד מיראה. עוד אמרו חז"ל (מ"ר שמות פ' מ"ה) ע"פ וחנותי את אשר אחן באותו שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכן כל אוצר ואוצר ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא. אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכו' והוא פלאי אחת הנה ידוע שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי ועוד וכי אתגורי אתגר זה שאין לו ורז"ל אמרו מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ולדבריהם נהפוך שטוב שלא לטרוח ולהכין לו ויהנה מאוצר הגדול ועוד זה שאין לו ובודאי לא עבד את בוראו יאמר עליו הקב"ה למי שאני מבקש לחון וכל אלה באחת יבוארו והוא ע"ד בחי' הענוה השלימה הטהורה שכתבנו למעלה והוא הדרך הטוב והמובחר ואך לא כל אדם שוה בזה ויש בענין זה שלשה סוגי אנשים עד"מ למלך שמצוה לעבדיו לתקן לו כתר מלוכה להכתיר עצמו בכתר מלכות כדת המלך יש מהם אלו הפחותים בדעת שזה נחשב אצליהם לעבודה ולמשא כבד. עם שיודע בנפשו שעתיד זה הכתר להיות עולה ויושב בראש המלך וכל הרואים את המלך כולם יפחדון ויחרדון מאימת כתר המלוכה כי הוא מורה גדלותו וכבודו כי רבה הוא ונורא בגוים עכ"ז גם ממלך עצמו נבזה בעיניו וכלא נחשב אצלו כבוד המלך וכתרו כי לגודל חסרון דעתו וטפשות לבו אינו רוצה לשום לב על זה. ונחשב אצלו עבודה זו כשאר עבודת הפחיתות שעושה להמלך ונדמה לו כאלו מוציא זבל מתחת סוסיו ובהמותיו. וע"כ אינו רוצה לעשותו כי אם עבור שיודע שבודאי ישלם המלך בעד טרחתו ועושה זאת למענו למען יקבל שכרו משלם ומצפה לתשלום גמול. והמלך החכם המבין לכל זה הנה אותו העבד הבזוי נבזה בעיניו למסור לו איזה גדולה ולהעלותו בקצת מעלות יתירות על שארי עבדיו ואך אין דרכו של מלך לקפח שכר של בריה ודאי הנה שכרו אתו ומשלם לו כפי ערך העבודה אף שהוא כיד המלך הטובה ונוטל שכר גדול למאוד עבור גודל טוב המלך ע"כ השכר קצוב לפי ערך העבודה והסוג השני המה בעלי שכל יודעים רבונם מבינים במקצת דבר המלך ודתו. ויודעים עד היכן מגיע הדברים אשר העבודה החשובה הזאת נשתנה משאר עבודת למעליותא. וכל כבוד המלכות תלוי בזה ונחשב בעיניהם עבודה הזאת עד שמתענגים בעבודה הזו. ומבינים אשר אף אם המלך לא היה נותן להם שום שכר על זה היו עושין עבודה כזו. ואך גבה לבם בזה ואומרין בלבם כי על כן בא להם עובדא הזו כי הם לבדם ראוים לכך לא זולתם. ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר הזה יותר מהם ורק המה ראוים להכבוד הזה והכתר הולמתם כי להם נאה כי להם יאה ולא אחר ואף מהם אין המלך נוחה דעתו במעשיהם כי כמעט השוו כבודם לכבוד המלכות שסוברים שראוים לכך וע"כ לא נפל פחד' עליהם להתפחד ולהתיירא מנגיעת כתר הכבוד הזך והנקי שח"ו לא ילוכלך ולא יטונף מזוהמת הידים ולהיות נחרד בזוכרו כי זה הוא שמוכן ליתן על ראש המלך ועל כן נזהר מכל מיני לכלוכים אף ליכלוך כל דהוא רק לפי ערך הראשון הוא מובחר בזה שיודע שכבוד לאיש בזה שהמלך נותן עבודה זו החשובה לו. ולא יחפוץ לעשותה בשביל קבלת פרס. אכן אף בזה לא בחר המלך להיות בלבו:

ג׳והמעלה הנבחרת מכולן הוא. כשיהיה בא' מעבדיו שיושלם בנפשו מדת הטובה הזו שהזכרנו למעלה. היא מדה הענוה השלימה. והנה הוא תמיד נכנע לפני המלך ויראתו על פניו תמיד ושבח המלך וכתרו ירצה תמיד בפיהו ולא יוכל לשכוח בגדולות מלכו אף רגע ותמיד כמעט נפשו יוצאת אל המלך כי חפץ תמיד לישאר בחצר המלך להיות מעבדיו המשמשין לפניו כנ"ל. ואם אליו יהיה צווי מפי המלך לשרת אותו בדבר מה ולעשות לו עבודה קטנה או גדול' מה מאוד ילהב לבבו ויכסוף נפשו ויחפוץ גופו וכל אבריו לעשות צווי המלך מה ששמע מפיו אף אם יהי' ממש עבודת הוצאת זבלים מתחת פרדותיו מאוד מאוד יומתק לו ויערב למו עשייה זו יותר מכל מחמדי ותענוגי עולם כי לא יביט אל פחיתת העבודה רק לגדולת מי שצוהו ובזכרו שהוא עושה רצון המלך בזה כל חפציו לא ישוו בעיניו לגדול' עשיי' זו ושש על עשיי' זו כעל כל הון יקר נמצ' וכל שכן דכש"כ על אחת כמה וכמה אם יצוהו המלך לתקן את כתרו שיהיה מוכן להיו' עולה ויכתיר את המלך כמה יחרד וירתת ויזוע ולבו מתפחד ומתיר' ומרעיד קודם מנגיעת הכתר בידו. ליתנו אל המלך כדי להלבישו על ראשו באומרו מי אנכי חסר דעה איש נבזה לגשת ולקרב לדבר וחפץ יקר וכבוד כזה אשר השרים ויועצי המלך העומדים לפניו. לאו כל אדם זוכה לזה הכבוד ומי אני לבא אל הכבוד הגדול הזה ומכש"כ איך קרבה ומלאה לבי לקחת הכתר פז בידי פן אולי בנגעי בו אשים בו איזה כתם כל דהוא. ומה אעשה ודבר המלך נחוץ עלי שיהיה זה הכבוד נעשה ע"י וחלילה לי לעבור מרצונו. ועל כן אני מוכרח ליטול הכתר הנורא בידי אבל על כל פנים ארחץ בנקיון כפי עד אשר יטהרו מכל זיהמא וליכלוך מה. ואף אחר הרחיצה לא אקחו בידי כי אם אחר שאכרוך ידי בבגדי משי זך ולבן ונקי מכל כדי שלא יתהוה כתם כל דהוא. ואחר המעשה שעושה בידו כשמגיע אל הכתר מתפחד מחשיבות כתר עצמה ליטלה בידו ובא בגודל הפחד ומורא וחלחלה עם הכתר הנפלא אשר תיקן ליתנו אל המלך וידיו מרתתין וכל גופו יחרד מחמת אימה וירא' שנפל עליו הן מצד מור' המלך והן מצד מגודל העבודה שעושה ומה גם אחר תשלו' העבודה פוסע לאחריו עומד ומרעיד והמלך שואל אותו מה זה אתה מרעי' עוד הלא שלמת מעשיך בטוב והוא משיב למלך ואיך לא אפחד וארעד ששמתי לבי במה אשלם למלך על הכבוד הגדול שכבדני שאעשה לו שירות נכבד וחשוב כזה אשר אין הכל זוכים אליה ואלו הייתי עוש' צווי המלך בכל הדברים מה מאוד גדלה שמחתי ותערב לנפשי שזכיתי לעשו' רצונו ומכש"כ עבודה החשובה הגדולה והמעולה כזו: אין די לשלם להמלך בעד זה כי אם בנפשו ממש למסור נפשו על כבודו ויודע אני אף אם אתן את נפשי למלך לא יהי' שקול על אחד מני אלף תשלום גמולו: כי אתה הוא מלך גדול על כל העמים תחת כל פני השמים. והפלאת חכמתך וגבורתך והתנהגות מלכותיך גדל' בלתי שיעור וערך. ותחלק מכבודך לאיש נבזה אשר תחת הרחיים לכבדו בכבוד גדול כזה אין תמורה בנפשו בזה. ולזה אני מרעיד ומפחד במה לשלם גמול להמלך על זאת וכראות המלך מעשי האיש הזה והבין דעתו ואמתיות לבבו איך שגדלה בעיניו מעלת המלך ואימתו ומעלת כתרו החשובה היקרה עד שנפשו לא נחשב בעיניו מול ערך תשלום גמול הלז במה שזכה לעשות רצונו ורוצה לתת נפשו על כבוד המלך. הנה מה מאוד נכבד בעיני איש הלז ושם כסאו מעל כל השרים ומשליט אותו על עמו וכל אשר יש לו נותן בידו וכשהמלך גוזר איזה גזירה בבקשתו מבטל הכל כי המלך אוהבו אהבת עולם ואהבה רבה ותיקר נפשו למאוד בעיניו ואין דומה לו בכל עבדיו וכל טוב אדוניו בידו ואין מחסור לו. וכן הוא ממש בדרך ה' ועשיית מצותיו כי בכל מצות התורה ולימוד התורה ותפלת ישראל הם כולם כתרים ועטרות לקונו כמאמר הקרא ישראל אשר בך אתפא' שמעשיך נעשים פאר ועטרה להיות עולה ויושב בראש אלהי עולם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא (והוזכרנו בזה בשורש החמישי (ענף א') ואמרו רז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו ופי' התוספות שם מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח ע"א) תאנא סנדלפון עלאה הוא על כל שאר חברוי חמש מאה שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל ובשעתא דמטי האי כתר לרישי' דמלכא קדישא הוא מקבל צלותהון דישראל וכולה חיילין ואוכלסין מזדעזעין וכו'. וזה על ישראל גאותו ועוזו בשחקים נורא אלהים ממקדשיך וגומר. פי' כשישראל עושין מצות ומ"ט אז נכתר המלך בכתר מלכות ועי"ז גאותו גדלה עולם מהכיל. כי הכל יראים ומתפחדים בעת שהוא נכתר בכתר המלוכה וחיל ורעדה יאחזון אז מפחד ה' ומהדר גאונו ואז נורא אלהים ממקדשיך פי' אף אותן שמוקדשים לשמשו ע"ד שרפים עומדים ממעל לו לשמשו ובעת שהוא נכתר בכתר המלוכה אז נורא הוא עליהם ובאימה יעריצו. כדרך המלך בשר ודם שבעת שאינו משתמש בכתר המלוכה עבדיו ומשרתיו הנצרכים לשמשו משיגים אליו ומדברים עמו כל הדברים כמעט כרצון לבם. וגם הוא מראה להם פנים שוחקות ומדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו ולא כן בשעה שיושב על כסא המלוכה וכתר מלכות בראשו אז בדילין ממנו אף כל עבדיו ומשרתיו המשמשין אותו והצריכים לבא לפניו אז לשמשו באים באימה ובפחד ורועדים וחלים מאימת מלכם אחר שמשתמש עתה בהתנהגות המלוכה גם עליהם אימה ופחד המלך כי לבישת הכתר מורה על גדולת המלוכה האמתיות וממשלתו בכל ובעבור זה הענין גורמין ישראל קדושה גדולה ומורא בכל העולמות כי המה עושים להיות ממהקב"ה מוכתר בכתר המלוכה ואז מוראו ופחדו על הכל יראת הרוממות והאמתיות שהיא במלאכי מעלה אף בשרפים העומדים ממעל לו כנ"ל ואך אין הכל מבינים בגדולת עבודה זו שהיא תיקון הכתר להיות עולה ויושב בראש אלוה על ידי התורה והמצות ויש בינינו ג' סוגי אנשים האלו הנזכרים והכת הראשונה עושים עצמ' כאלו לא ידעו כלל מגדולה הזו ואינם מכירים במעלת גדולת בוראינו ואבינו שבשמים ואת גודל מעלת המצות והתורה והתפלה שהן כתרי כתרים למלך עולמים ב"ה. ועל כן המצות בזויות בעיניהם ובע"כ הם עובדים בעבודת משא כמאמר הבן הרשע מה העבודה הזאת לכם שלעבודה ומשא כבד נחשב בעיניו קיום התורה והמצות. ואחר קיום מצוה כל דהוא גבה לבו על ה' לומר שהיא עובדו עבודת עבד וראוי הוא לכל תשלום שכר טוב ועבור זה כאשר יפגע בו איזה רעה מפגעי הזמן ומקרותיו קורא תגר על ה' לומר מדוע הוא עושה לי ככה. כי כל הטובות שעושה לזולתו ראוים יותר אלי ולא די שאין משלם לי כגמולי אף רעה עושה לי וכאילו עובר עליו את הדין וחוטא בלבו נגד ה' והכל עבור שאין הכרתו חזקה בגדולת העבודה וכוונתו רק לעצמו שישולם גמולו ממי שצוהו בזה. הכת השניה יודעים ומבינים קצת בגדולת יוצר בראשית ויודעים בנפשם שהוא עבודה החשוב' והמפואר' שאין כמוהו בכל ממתקי ומחמדי עולם כולו. וחושקים לעשותו בלי שום קבלת פרס: אך גדלה בעיניהם עבודתם לומר אשר המה ראוי' לאותו איצטלא לתקן כתר מלוכה לממ"ה הקב"ה ואינם מחויבים לירא עוד מעבודה זו ולהודות לשמו ע"ז להיות לזכות וצדקה נחשב להם במה שזכו לעשות רצונו ואך טובים השנים מן הא' במה שנחשב אצלו זאת העבודה לכבוד גדול ולעבודה החשובה כאמור:

ד׳אולם מעלה הנבחרת מכל אלה ימצא באיש המשובח במדת הענוה השלימה וירא ובוש עד מאוד בבושה וענוה גדול' אף לכנות עצמו בשם עבד מקטני עבדי המלך ונדמה בעיניו למלך גדול אדיר שעומד בין עבדיו ושריו ויועציו הגדולי' וחשובים ומחוכמים בכל חכמה ומדע. ובא איש א' נבזה חסר דעה לא דעת ולא תבונה בו ועב השכל פחות ערך קרוע בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי והתחיל לדבר אל המלך אני עבדך ואתה מלך עלי ודאי לצחוק ולחוכא ואיטלולא נחשב בעיני המלך והשרים:

ה׳ב. וזה שאמר דוד המלך ע"ה אנא ה' כי אני עבדך פי' הנני מבקש מאתך ומפיל תחינתי לפניך לפייסך כמה וכמה פעמים לכנות עצמי בשם עבד מלך כמותך. אך מה אעשה ועל כרחי אני עבדך לפי שאני בן אמתך ויליד ביתך ועבד שנולד מאמ' ע"כ הוא עבד אף שאין ראוי להיות עבד בבית הזה מ"מ הוא עבד מצד אמו. כן אני יליד ביתך בית ישראל. ועבור זה כח בי לכנו' עצמי לעבדך. אבל הנה לך אזבח זבח תודה ע"ז ובשם ה' אקרא שאזבח זבחים ואוד' את שמך על זה שזכיתי לגדולת כבוד הרב והמעלה הגדולה להיות עבד לאלהי עולם ה' בורא קצות הארץ כו':

ו׳ג. גם יעקב אבינו אמר בזאת קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך פי' קטן אני ואיני ראוי לגודל חסד ואמת שזכיתי לגדולה הזו שעשית אתי. לעבדך ולעשות רצונך ואמר בלשון אשר עשיתי את עבדך ע"ד הכתוב [רות ב'] שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ואמרו חז"ל (מ"ר רות ע"פ זה) תני בשם ר' יהושע יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב שכן אמרה רות לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא עשיתי עמו הרבה פעולות והרב' טובו' עשיתי עמו בשביל שהאכילני פריסה אחת ע"כ. וע"כ גם כאן אמר אשר עשית את עבדך אתה עשית עמי במה שאני עבדך ולא אני העושה עמך:

ז׳ד. וזה שאמרז"ל ע"פ בן יכבד אב ועבד אדוניו זה אליעזר שאמר עבד אברהם אנכי ולא רחימא דאברהם אנכי ולכאורה מה זה כבוד שלא רצה לשקר ולומר על עצמו מה שאין בו כי האמת שעבד אברהם הוא. ויבואר ע"פ מאמר רז"ל. כל הנביאים נתנבאו בזה הדבר הוסיף עליהם משה שנתנבא בכה אמר. וביאור דבריהם יובן ע"פ מה שאמרו חז"ל על ענין שכתב משה במלאכת המשכן ע"כ דבר כאש' צוה ה' משל למלך שצוה לאומן לבנות וכו' וכתב ע"כ דבר ודבר שם המלך והוא המורה על גדול הענוה של העושה והוא כדמיון הבונה שהי' מצווה מפי המלך לבנות לו פלטין מפוא' בתבני' כזה וכזה וכאן יהיה חדר מרובע וכאן חדר עגול. והנה לפעמים הבונה מוסיף בדעתו בהבנותו ומכוון שיהיה הכל בגודל ורב הדר בזיו יופי ולעלות חן כראוי לפלטין המלך. ואחר שמשלי' מלאכתו והבנין נשל' במלואו וטובו אז הו' מיח' הכל על שם המלך והטע' הוא כי מאוד חבי' בעיניו וגדול אצלו שם אשר יקר' לו עבד המלך וזוכה להיות עבדו ולעשות פקודתו וחשוב בעיניו לשבח עצמו בזה יותר מכל מיני שבח שיש בו במהותו. כי גדול בעיניו לקרוא עצמו עבד מלך גדול כזה מלהקר' שם וחכם בחכמה עצמו. וכזאת היה במלאכת המשכן. היות שידוע שכל מעשי הבנין הוא מעשי תיקון עולמות עליונים להיות משכן שלמטה מכוון נגד משכן של מעלה ומשה השיג כל סוד הבנין ותיקוני העולמות על נכון בבחי' שנתנהו לו במתנה וכאשר צוה ה' אותו לעשות שלחן ומנורה ומזבח ושאר מלאכת המשכן השיג בדעתו כל דבר על מכונו. וכוון בדעתו היפה על כל דבר ודבר מקום מקור שורשו בעולמות עליונים. ונמצא ששלימות המלאכ' נעשה גם ע"י משה ואף עפ"כ כתב בכל דבר כאשר צוה ה' כי היה חשוב וגדול וחביב בעיניו לכתוב בו שעשה ציווי ה' יותר מכל מעלות וחשיבות שבעולם:

ח׳ה. וע"כ כתב בו בכל מקום משה עבד ה' משה עבדי כי גלוי וידוע לפני שהוא החשיבות והמעלה הגדולה אצל משה רבינו ע"ה לכתוב בו שהוא עבד ה' וממונה לעבוד את ה' יותר מכל הגדולות והמעלות שבעולם. וזו היה מעלתו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה שלא היה חפץ וחשוב אצלו שום דבר כ"א להיות עבד ה' וע"כ כתב שבחו זה בכ"מ משה עבד ה' כאמור. ואפשר לרמז בקרא לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פי' שזכה להיות נקרא עבדי משה ממה שבכל ביתי נאמן הוא שהיה נאמן בבנין המשכן לכתוב ע"כ דבר ודבר כאשר צוה ה' והי' מראה שרק חפץ ליקרא עבדי. וכן אקרא לו עבדי משה וזה ענין אליעזר עבד אברהם שחביב היה בעיניו לקרוא את עצמו עבד אברהם יותר מכל הגדולה והכבוד שבעולם. ואף שהיה לקרותו בשם רחימ' דאברהם ולא בשם עבד. כי ענין העבד הפשוט הוא שאינו עושה רצון אדוניו באהבה גמורה רק עבודת עבד בע"כ שלא בטובתו וגם אינו עושה רק כאשר שומע מפי אדוניו ואינו יודע להוסיף מדעתו שום דבר לכוין שיהי' נעשה רצון אדוניו בשלמות ובתמימות. אבל אליעזר שהיה עושה כל דברי אברהם באהבה ובחיבה גמורה ויתרון דעת שכלו להפיק רצון אדוניו אברהם על נכון. ובא למקום אשר לא ידעו אותו ושרי ליה וכו' לאודעי נפשיה באתרא דלא ידעי'. והיה לומר רחימא דאברהם אני כי היה באמת רחימו וידידו באהב' גמורה. ואך שכבוד אברהם היה גדול כ"כ בעיניו. שהיה אצלו חשיבות גדול וכבוד רב לכנו' עצמו בשם עבד אברהם יותר מכל המעלות שבו. וע"כ אמרו בן יכבד אב ועבד אדוניו זה אברהם. שהוא כבוד גדול לאברהם כמדובר. וזה אמרו כל הנביאים נתנבאו בזה הדבר. ואך משה רבינו חשש אולי יהיה נשמע מלשון זה הוספת הדעת בו בדבר ה' ליפותו ולהבינו אל העם וע"כ אמר הוא כה אמר ה' שהוא הוא אמירת ה' בעצמו ואין משלי כלום בזה כי זה היה כבודו לכנות עצמו בשם עבד ה'. וכן יעקב ודוד גדלה בעיניהם מעלה הזו להיות עבד לה'. עד שהיו מחזיקים זאת לחסד גדול מאתו ית' להקרא עבדו. וזה הכל על שהיה הכרתם שלימה בעבודת הבורא והיו יודעי' גודל חיוב היראה והפחד וברכות והודאות לשמו הגדול והקדוש על אשר זיכנו לעבוד עבודתו ולשרתו ולברך בשמו. כעין שכתבו תלמידי רבינו יונה והרא"ש (ברכות פרק ג') פ' נוסח ברכת מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות. שהוא על מה שאתה זכיתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך. על זה ברוך אל ההודאות שאנו מברכין אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול על החן וחסד והטוב' הגדול' שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין לשמך ולכן על כל אלה האיש הנכנע באמת לפני בוראו הנ"ל בהגיע לעשות אחת ממצו' ה' משים על לבו כל זאת וירא ומתפחד לעשות תיכף המצו' בלתי ישוב דעתו ומקודם רוחץ ומטהר ומקדש את עצמו. כדי להסיר מאתו טפשות הלב ושורש הרע שבקרבו מהרהורים ותאות רעות שבלב ולהרהר בתשובה שלימה על כל טנופת העבירה הדבוק' בנפשו כמ"ש כמה פעמים ובפרט (בשורש הראשון ענף ג') על דברי המדרש אתה פתחת בתשובה תחילה שקודם שרצה להציל את יוסף לעשות מצוה רבה כיבוד אב והצלת נפש. עסק בשקו ובתעניתו לעשות תשובה שלימה כדי לטהר ולקדש את לבו וכל איבריו שיהיו ראוין לעשות עמהן מצות ה'. כי כשאדם עושה המצוה וכל איבריו ולבו ונפשו לא מטוהרין. ואדרבה מטונפין בטנופי התאות רעות ועבירות רעות ובפרט בטומאת קרי ר"ל שהוא מטמא את כל הגוף כי בא מכח כל הגוף כידוע. דומה ממש למוליך מנחה חשובה למלך ומשים את המנחה על קער' מלוכלכת בצואה וטינוף וממילא גם המנח' נעשה מטונף ומלוכלך. ובודאי המלך כועס ביותר והלואי לא קרב כלל המנחה אלי כן הדבר הזה ממש. וכן בעסק התורה והתפלה אדם לומד ומתפלל בפיו ואם פיו מתועב ומשוקץ ומטונף בכל מיני לה"ר ורכילות ליצנות ומלשינות ומסירות ושארי דיבורי איסור. ומכ"ש ח"ו פה דובר נבלה ומנבל פיו שמעמיקין לו גיהנם ואפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נקרע לו כמאמר רז"ל (כתובו' ח' ע"ב) וכמה מגונה פיו המבוזה הזה לפני הבורא ית' והוא מניח עליו את המנחה השלוחה לממהקב"ה והקב"ה אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות ובודאי אל מנחתו לא שעה ושתיקותו יפה מדיבורו וע"כ קודם כל עשיות המצוה והתעסקות התורה ותפלה. צריך קודם לשוב בתשובה שלימה בלב נשבר ונדכה ובזה רוחץ את גופו ולבו מהרהורי תאות הרעות. ואח"כ נאה לו לעשות מצוה ה'. וע"כ אמר לו הקב"ה עתיד אני להעמיד מבניך שיפתח בתשובה תחילה ואיזה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. כי גם הוא לימד דעת את העם בזה שיפתח בתשובה תחילה פי' קודם ואח"כ יקבל עליו עול מלכות שמים בעשיות מצות ותור' ותפל'. וזה שובה ישראל עד ה' אלהיך קודם שתקבל עליך עול מלכו' שמי' בעשיו' מצותיו להיות ה' אלהיך תשוב ותרחץ מקוד' טנופת וליכלוך שעליך. וכדרך שכתבתי שמה כל מי שאינו יודע בטוב גיטין וקדושין ע"ש ואחר כל טהרות גופו ונפשו. עכ"פ בהרהור תשובה אם אי אפשר לו לעשות עתה תשובה שלימה במעשה ראובן שעסק בשקו ובתעניתו. הנה הוא מפחד מעשיות המצוה גופה. ואומר מי אנכי איש נבזה בשר ודם עפר ואפר טיפה סרוחה רימה ותולעה איש חוטא. לתקן כתר מלכות להיות עולה ויושב בראש ממ"ה הקב"ה ואחר כונת הלב הן הן הדברים ושכן הוא באמתיות לבבו וירא לגשת לעבוד עבודה אשר לא כדת לפי ערך פחיתותו ושפלותו עומד לפני תמים דעות מלך יחיד ומיוחד לו דומיה תהלה. ובפרט בעת התפלה שנקרא מדבר לפני המלך ממש כמאמר רז"ל. ועבור זה תקנו רז"ל לומר קודם התפלה אדני שפתי תפתח שמורה בעצמו איך שירא ומתפחד מאוד בזוכרו לפני מי הוא עומד ומפני היראה והאימה והבושה אין כח לדבר רק אתה אדני שפתי שאוכל לדבר לפניך. וכן בכל מצוה ומצוה מורא שמים עליו כ"כ. עד שירא למאוד ובוש להתקרב עד שאלמלא הקב"ה עוזרו לא יוכל לעשותם מרוב היראה והפחד אז מה' בקרבתו לפני ה' בעשייתה. וכעין שנאמר באהרן קרב אל המזבח ואמרו חז"ל שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה וכו': ועל זה אמר דוד טוב עשית עם עבדך. פי' טוב הוא המצוה. וכל מצוה ומצוה שעשיתי לא יכלתי לעשות בעצמי מפני מוראך אשר עלי רק אתה עשית ג"כ עמדי והיית בעזרי ע"ד אדני שפתי תפתח ואחר כל הפחד והמורא ובסיועת הקב"ה שעושה המצוה. הנה הוא מרבה דאגה בלבו ומפחד וירא לאמר במה אקדם ואכף לאלהי מרום ובמה אוכל לשל' לו על כל הגמול הטוב הזה שעש' עמי וזיכני במצות שהם כתרי כתרים להכתיר את המלך עליון בכתר הכבוד לכבדני בכבוד כזה שאין כמוה בשרפים וחיות הקודש כי הם עושין כתרים ממצותינו ותפלתינו אבל לא שיעש' הם בעצמם הכתרים ואם הי' ביכולתי ליתן את נפשי לה' עבור זה בכל לבבי באמת הייתי נותן את נפשי לו על הזכי' הלז ואף זה קטן הוא על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות ואך כי זה הדבר הגדול שבכל מה שיש לי כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והנני מוסר את נפשי ורוחי ונשמתי על קדושת שמו ית' בשביל הזכו' הגדול שזיכני כזה ועל זה רמזו חז"ל (מ"ר שמות פ' ל"ח) אמר לו הקב"ה למשה חייבין לי ישראל וגו' ופי' שהם חייבין לי תמיד לשלם לי בעד גמול הטובות שאני עושה עמהם לזכות' במצותי והאיש שהוא במדריג' הלז נתרצה ה' במעשיו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ואז ויגזר אומר ויקם שהוא גוזר והקב"ה מקיים כי כל אוצרות המלך בידו והקב"ה גוזר והוא מבטלה כי חשוב לפניו לענות לו בתפלתו:

ט׳ו. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואין לו פי' ורז"ל (שבת למ"ד ע"ב) פרשוהו בחילוף התורה שנקרא שמש ואנחנו נאמר תחת השמש ממש כי הנה זו היא דרגת עבדות השמש שמודה ומשבח' ליוצרה על שזכתה לעשות שליחתו כמאמר רז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) אמר ליה אנטונינוס לרבי מפני מה חמה יצאת ממזרח ושוקעת במערב א"ר כדי ליתן שלום לקונה שנאמר וצבא השמים לך משתחוים ותיתי עד פלגא דרקיע ותתן שלום משום פועלים ומשום עוברי דרכים ופרש"י מפני מה שוקעת במערב תסובב את כל העולם עד שתחזור למקו' זריחתה למזרח ותשקע וכו' עד כדי ליתן שלום לקונה להקדוש ברוך שהשכינ' במערב וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחות לפני בוראה ואמרו (ילקוט רמז ת"ו) ע"פ ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה מניין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה כשהיה רואה גלגל חמה בא וכורע לפני המקום הי' יודע שהוא לילה וכו' ופרשו ענין השתחויה שהוא לתת שבח והודיה לשכינ' על שזכתה לעשות שליחות המקום היום:

י׳ז. ועל ענין זה אמרו פני משה כפני חמה כי זה הי' דרגת משה שכתוב בו עבד ה' שהי' חשוב עליו למאוד עבודת שמו ית' עד שהיה מוכן למסור נפשו לה' על שזכה לעשו' שליחתו והואיל שהשמש מכיר עבודה הזאת השלימה השוה פני משה כפני חמה בדרגא אחת וזה אמרו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש כי אדם המכיר דרגת השמש איך שראוי לכבדו ולהודות ולהשתחות לפניו בעד העבוד' שנותן על עבדיו ועוש' כמעשי' אז מה יתרון לו שנעל' במעלות רבות עד מאוד להיות ויגזר אומר ויקם וצדיק מושל כנ"ל אבל אדם שאינו מכיר את זאת ובפרט ח"ו העושה בהיפוך וחילוף השמש שחושב בדעתו שראוי הוא לקבלת שכר ונדמ' לו זאת כשאר עבדות שעובד לבשר ודם בשכר אף שהקב"ה משלם לו ונותן לו שכרו משלם כפי עבודתו אבל מה יתרון לו לקחת יותר מעבודתו וגם שאין דעת הקב"ה נוח' ממנו וכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין ומה יתרון לו בכל שכרו אם אינו עושה נחת לפני מי שאמר והי' העולם ועל כן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול בתורה ויעשה מצות כי עמל הוא בתורה כמ"ש בזוהר אם עושה זאת תחת השמש בחילוף השמש ומכוין לקבלת פרס בלבד ועבודתו אינה נחשב' לפני מקומו של עולם:

י״אח. ובזה נבוא לביאור הפסוקים והמאמרים שהתחלנו בביאורם וכולם על דרך זה ואמר כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם כלומר כשתשא ותקבל בדעתך ולבבך את החשבון הלז כתרגומו גודל ורב המרחק מה שבין ראש ב"י כשעושין מצות ומ"ט מגיע פעולותיה' עד למעלה לראש להיות כתר לראשי ע"ד הנזכר ישראל אשר בך אתפאר לפקודיהם לגודל חסרונם ופחות ערך ערכם קרוץ מחומר אבק פורח כי פקודי הוא לשון חסרון ע"ד ולא נפקד ממנו איש וכשתלמד להם זאת וידעו ויבינו שהוא זכות גדול להם ואינם ראוים לזאת אם לא חסדי אל אז ונתנו איש כופר נפשו לה' שירצה ליתן נפשו לה' בפקוד אותם בעד זה הזכות שפקד ה' אותם לתת להם עבודה זו עבודת המלך מלכו של עולם להכתיר אותו בכתר מלכות כי מה יוכל ליתן לה' מכל אשר לו בעד זה אם לא נפשו בדרך שכ' הרב האלשיך בפסוק אליך ה' נפשי אשא וז"ל הנה אם ישלח איש דורן לגדול הימנו וראוי שישוער איכות הדורן לפי המשלח ולפי המקבל ע"כ אמר דוד במה אקדם לפניך לתת לך משאת ודורן: כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות ואתה ה' אין ערוך אליך וא"כ איזה דורן יהי' ראוי לך ממני אין לי נכבד מנפשי ראוי להיות משאת אליך ע"כ וממנו ילמוד כל אדם שאינו בבחי' דוד המלך מה יאמר עוד ליתן משאת לה' על אשר בחר בו מהכל ונתן לו תורתו ומצותיו ומכתיר עצמו בהן בכתר מלכות:

י״בט. ולזה רמז הכתוב ויקחו לי תרומה כלל בזה שני דברים כי ידוע שהנותן מתנה לאדם חשוב נחשב להנותן כאלו מקבל ממנו כמ"ש לענין קידושין (בא"ע סי' כ"ז ס"ט) ונמצא שכשנתנו ישראל מתנה לבורא כל עולמי' ודאי שהיה נחשב אצלם לקוחה גמורה וכאילו קיבלו כל טוב בזה שזכו שמלך עולמים קיבל מהם מתנה וע"כ אמר ויקחו לי תרומ' שבשתי' נחשב להם זה הנדבה לקיחה כאלו לקחו הם כל טוב א' שהוא לי ומה שזוכה לתת לי ודאי לקיחה יחשב אצלו שנית שהוא תרומה שנתרומם להיות נעשה מזה כתר מלוכה בראשי ואינו דומה נועל מנעל להמלך להמתקן כתר על ראשו וזה לי תרומה שגם אצלי הדבר מתרומם עד מאוד וזה שאמר המדרש הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו שיהיה נחשב בעיניכם כאילו לכם נתתי ובמה יהיה אצליכם כך אם תורתי אל תעזובו שאל יושכח מאתכם שהיא תורתי כמי שמתרגם על עזב תעזוב שבק מה דבלבך עלוהי וכשלא יושכח מאתכם שהוא תורתי ובחרתי בכם מכל העמים ליתן לכם תורתי שאני משתעשע בה בכל יום ומענד' עטרה לראשי אז ודאי יחשב אצליכם לזכות גדול ולקיחה גמורה:

י״גי. וזה שאמר הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני אלהינו כאשר צונו פי' שצדקה גדולה מאתו ולזכות וחשיבות גדול נחשב אצלינו כשנשמור לעשות את כל המצוה והטעם מחמת שהמצוה הוא לפני ה' אלהינו שעולה למקום גבוה להעשות כתר על ראשו של הקב"ה שהוא לפני ה' פי' קודם ה' כידוע ליודעי חן ועוד אף בל"ז זכו' גדול הוא לנו כי הוא אשר צונו בזה ומה מאוד יצמא נפש אדם ויכמה בשרו ויתאו לעשות שליחות ציווית מלך גדול ונורא כזה אשר משרתיו אש לוהט וחיל אלף אלפין ורבוא רבבות כתות כתות של מלאכי השרת משרפי' וחיות ואופני הקודש חיים וקימים וכול' אהובים וברורים קדושים עומדים לפניו ומיום בריאתן אין להם עסק אחר כי אם שמחכים ומצפים ומיחלים אולי ואולי צוה להם המלך הקדוש לעשות שליחתו והוא עוזב את כל אלה ורצה בשליחות בני אדם מעוטי ימים נשויי טובה גלומי גוש שביעי רוגז עגומי נפש ודאי ראוי וראוי להיות רץ בשליחתו בכל כוחי גופו מה שיש לו עד דכדוכא של נפש בלא ימצא מרגוע לנפשו וכעוף השמים יעוף אחר שבחר בו ובשליחתו ולהודות לו בכל לבבו על אשר זיכהו בזה:

י״דיא. ובבחינה זו היה משה רבינו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה כי לכאורה לא יובן ענותנותו לאמתיות בזה ובמה היה יוכל להיות שפל באמת בלבו מכל האדם אם בתורה ובחכמ' ודאי שלא הי' יוכל לומר שיש אדם גדול ממנו בזה כי הוא שמע מפי הקב"ה ולמד לאחרים והאיך יוכל אחר להיות גדול מאתו ואם בחסידות ופרישות וקדושה נראה מי עלה אל אלהים ומי נגש אל הערפל הכל משה לבד ולא אחר ואם בעשירות כבר אמרו חז"ל (נדרים ל"ח ע"א) לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר פסל לך פסולתן יהיה שלך ואמרו שם אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וכלן למדנו ממשה וכו' וכשנכתב עליו בתורה כך והאיש משה עניו מאוד מכל האדם ודאי שהי' כך באמתיות מעמקי לבבו שהפחות שבישראל היה גדול מאתו ובמה הי' יוכל להיות כזאת בלבו ולדברינו יובן כי משה אמר בדעתו שכל העולם גדולים מאתו בעבודתם את ה' כי מאחר שאין הכרתם כ"כ חזקה בגדולת ממהקב"ה כמוני ובגודל מעלת התורה והמצוה שעיני ראו ולא זר שכולם כתרים לצור העולמים ב"ה וב"ש כמאמר חז"ל (מנחות ק"ט ע"ב) וגם לא ראו כמוני כמה וכמה אלפי אלפים כתות מ"ה עומדים ומצפים מתי יגע עתם להיות נשלחין בשליחות ה' אף פעם א' בשמטה או ביובל ומאחר שאינם יודעים כ"כ בגדולת יוצ' בראשית המה נקראים עובדי ה' כי המה עובדים לעשות רצון בוראם ומעבירין על מדותיהם אף שאין נפשם חשקה כ"כ לעבודה מכריחין עצמן לעבודת ה' ומה מאוד ראוי וראוי להיות יקרה נפשם בעיני ה' אינם יודעין רבונם כמוני ועובדין אותו בכל לבבם ולא כן עמדי שאני היודע ומכיר בהכרה שלימה שכמ' וכמה עלי לשלם בגמול והחסד בנפשי ממש אם אזכה פעם א' לעובדו. ואינני נכנס בגדר העובד והכל אני עושה למעני מה שאני יודע שכן מחויב להיות ועוד זכות גדול הוא לנפשי במה שאזכה לעשות פעם א' מצות ה' וע"כ הי' חשוב בעיניו לגודל ענותנותו כל אדם יותר ממנו כי אמר כל אדם עובד ה' משא"כ הוא כאמור וזה שאמר משה לקרח המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם ולכאורה היה לו לומר המעט לכם. ומה הוא לשון מכם יתכן לדברינו. ע"פ מאמר רז"ל ע"פ כי לא דבר רק הוא מכם וז"ל כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם כלומר מכם הוא רק שאין אתם יודעין לדורשו כראוי אבל באמת לא רק הוא וגם כאן אמר המעט מכם כי הבדיל כלומר אם מעט הוא מכם שאין אתם במעלת עבודה זו ולעבודה נחשב לכם עבוד' הקודש אשר עליכם לכן אינו נחשב לכם עבודה זו ומעט הוא מכם אבל לאמתיות הדבר כמו שאני יודע מהות מעלה הזו רב לכם בני לוי. כי גם עבודה הזאת היא רבה וגדולה ואהרן מה הוא פי' ולא כן אהרן כי הוא בעצמו למה ותהו נחשב אצלו בגודל ביטול מציאתו ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף אל הקב"ה לתת כופר נפשו לה' על עבודה הקטנה שבמצות ה' ומגודל ענותנותו בו בחר האל ושם המשרה על שכמו כי זה אהוב לפניו יותר מכל. וזה אהרן מה היא כי תלינו עליו שמבקש גדולה לעצמו. ובאמת גדולתו הוא ענותנותו השלימה עד דרגת כח מה וביטול מציאתו ממש. והיה ירא ובוש מלגשת אל העבוד' כאשר הבאנו למעלה:

ט״ויב. ולזה אמר אנטיגנוס אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כוון על הכת הראשונ' שהזכרנו בדברינו שעבודתם אינה רק בשביל תשלום גמולו כי מאחר שאינו מכיר מה הוא עוש' וסובר שעוש' עובדה קשה לה' אינו נכנס כלל בגדר עובד ה' ע"כ הזהיר שלא להכניס אדם עצמו בזה הענין הרע ואמר עוד אף אם תרצה להיות עבודתך כענין הכת השניה שיודעין שראוי לעשות עבודה חשובה כזה בלתי קבלת פרס כי נחשב אצלו לכבוד ולמעלה גדולה במה שעושה כזאת לתקן כתר עליון ואך כי די לו במה שהוא עושה כזאת ואומר בלבו שראוי לעבודה זו גם בזה לא בחר ה' להיות חשוב לפניו עשייה זו כראוי למלך הכבוד אלא הוו כמשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם שתהיו עוד יריאים ומתפחדים אחר כל עשיית המצוה במה נודה ונעבוד את ה' אלהינו על שעשה עמנו הזכות הגדול הלז לכבד אותנו בכבוד הגדול הזה להכתיר את מלך מלכי המלכים בכתר המלוכה מה שלא זכו לזה כל מלאכי מעלה ושרפי קודש כנאמר למעלה בבחי' הכת השלישית.

ט״זיג. ובזה יבואר דברי המדרש מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה כו' למי שאני מבקש לחון שהבאנו למעלה כי זה שחושב בדעתו שראוי הוא לקבל פרס בעבודת העבד שעושה כדי לקבל שכר זה נקרא יש לו כי סבור בדעתו שמגיע לו שכר בעד עבודתו ועליו אמר הקב"ה מי שיש לו משכרו אני נותן לו כי איני מקפח שכר כל בריה ומשכרו המגיע לו לפי ערך עבודתו אם מעט ואם הרבה אשלם לו כידי הטובה ועל האוצר הגדול אמר ומי שאין לו כלומר מי שעשה מצות ומע"ט לרוב ואעפ"כ אין לו כלום כי יודע בנפשו שאינו מגיע לו שכר עבודתו. ואדרבה אם הי' יכול ליתן את נפשו לה' בשכר עבודתו הי' נותנה בכל לבבו: ומכש"כ שיגיע לו עוד שכר על עבודתו מהתימה הוא אצלו: ובדברי המדרש תנחומא הנזכר חייבין לי ישראל וע"כ צדיקים אין מבקשים מהקב"ה כי אם מתנת חנם אע"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים וכיון שדעתו יפה בזה ומכיר עבודתו השלימה ויקר אני בעיניו ויודע שחייב הוא לי עוד עבור עבודתו שעבד אותי: ע"כ הנה מכבדי אכבד: וחונן אני אותו ונותן לו מאוצר הגדול הזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון: כי אם אין לו בבחי' זו הקב"ה מבקש לחון אותו וחונן אותו מאוצר הגדול הזה ואפשר עבור זה כ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות במשנה הנ"ל ויהיה מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול ומכופל לעוה"ב מכוון לדברינו כי בהיות שמורא שמים עליו בדרך הנזכר ואין לו משלו כלום ודאי שהקב"ה יחוננו לתת לו מאוצר הגדול הזה ויהא שכרו כפול ומכופל:

י״זיד. ועם דברינו אלה יבואר דברי הגמרא שהבאנו למעלה והיה אמונת זה סדר זרעים עד ודעת זה סדר טהרות ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין וכו'. כי למדו אותנו חז"ל את הדרך האמיתי הזה ואחר שקיימת כל התורה כולה ובעסק לשמה באהבה ויראה עוד צריך להיות בך יראת הרוממות שהוא לירא וליפחד לומר במה אודה לאל גומר עלי שזיכני לעסוק בתורתו ומצותיו. ומה שכרו בזה מפורש כבר שנוטל מאוצר הגדול. וזה יראת ה' שאחר קיום כל התורה היא אוצרו שזוכה בזה ליטול מאוצר ה' שבו חונן ונותן למי שרוצה לחון כאמור:

י״חטו. וזה מאמר הקרא ויצונו ה' לעשות את כל החוקי' האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגומר. פי' שאף אחר עשיות כל החוקים האלה נהיה יראים את ה' אלהינו לומר מה גמול נשלם לו עבור עשיות חוקותיו. ואז יהיה טוב לנו שנטול מאוצר הגדול וע"כ מסיים וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כלומר כי זכות גדול הוא לנו כאשר פרשנו למעלה. וע"כ נהיה יראים במה נודה לשמו ונהללו בפינו על זה:

י״טטז. וזה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו פי' אף קדושיו שמקודשים ומטוהרים מכל חטא ועון אפילו הכי אית בהו בחי' ירא' ה' היראה הנזכרת כי אין מחסור ליראיו פי' שאין היראה חסירה באלו ההולכים לפני ה' וביראתו לקיים מצות ה' כי אדרבה כל מה שיזכה יותר להכיר בגדולת ה' יתוסף אצלו בחי' היראה הנ"ל ע"כ גם הקדושים אשר בארץ יראת ה' על פניהם תמיד כעין שכתבנו למעלה ע"פ למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו אף בלא חטא צריך להיות היראה על פניכם כמבואר:

כ׳ומעתה נתנה ראש נשובה אל התחלת דברינו בענין מעלות מדת הענוה השלימה. שזוכה הוא לבוא אל היכל לפנים מהיכל עד שבא להיכל מלך עצמו אשר אין די באר לפרש ולבאר יופי זיו הדר גדולת ההיכל הזה והאיש הזה בבואו לתוך ההיכל הנורא הלזה לא מספיק לראות בתפארת גדולת מלכו עד שנופל על פניו ארצה והמס ימס לבבו ולא קמה עוד רוחו ואין כח בו לעמוד על רגליו מפני האימה והפחד. ואומר מה נורא המקום הזה ואין זה כי אם מיראת מקום ההיכל לבד אין כח בי להביט אל מראהו. מה יהיה כחי עוד בראותי את כסא המלך המפוארה השלימה בכל השלימות וזיווה מבהיק ומחשיך עפעפי עין הרואה ומכש"כ דכ"ש המלך עצמו. ועל כן לא נשמע בפיהו כי אם שבח ההיכל הכבוד ולא משבח כסא המלך והמלך עצמו. כי נעלם מעין כל ומי יוכל להביט אל מראהו ויופי הדר זיו יקרו. וגם עוד יגדל כח האיש הלז כי הוא הראוי השלם להשתמש בכתר מלכות. שהוא יהיה המתקן ועושה את כתר המלוכה להנתן בראש המלך כי הנה הוא עושהו על צד היותר טוב בטהרת ורחיצת וזיכוך הידים קודם נגיעתו בו שלא יהי' בו שום כתם כל דהוא וגם מאוד מאוד יחשב בעיניו עשייתו ורוצה ליתן נפשו למלך עבור מה שכיבדהו בעשייתו בכל דברינו הנאמרים ומבוארים למעלה. וכענין הזה נעשה עמנו ביום שבת קודש. שבתחילה בעת אמירת פסוקי דזמרה שורשי נשמתינו עולין לחצרות ה' ואח"כ בעת תפלת שחרית עולין לבית ה' כמבואר בדברינו בשורש הקודם. ועתה בעת תפלת המוסף אנו עולין אל היכל ה' המכונה להיכל המלך עצמו:

כ״איז. ועל זה רמז הכתוב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. מורה על שלשה דרגות אלו שאנו עולין ביום שבת בתחילה בעת פסוקי דזמרה אנו עולין לחצרות ה' וזה ישכון חצריך. אח"כ נשבעה בטוב ביתך בתפלת שחרית שאנו עולין אל בית ה' כאשר בארנו בשורש הקודם ואמר נשבעה כי הזוכה לחזות בנועם אור הזה. לגודל הנאתו מזיו אור הזה נעשה בשבע כאיש אכל ושתה ומה מאוד רצונו של אדם לישאר שם בגודל התענוג אור הזה המאיר ומופיע עליו למי שזוכה ליהנות מאורו. ואך קדושת היום גורם לעלות אל היכל הגבוה משכן ה'. ושם גדלה היראה והאימה והפחד למאוד מראיית ההיכל לבד בלא יוכלו שוב להסתכל על כסא המלך ומכש"כ על המלך וזה קדוש היכלך שאנו משבחין ומפארין רק בקדושת שבחי ההיכל לא משבח כסא המלך והמלך וע"כ נקרא תפלת מוסף. שראוי להיות כוונת דעתינו בתפלה זו שיותר ויותר ראוי להוסיף במקום הזה משבחי המלך: ואך אין כח בנו לדבר עוד מפני האימה והפחד שבמקום הגבוה כזה. ואך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצרף מחשבתינו הטובה למעשה. במה שאנו יודעין שראוי להוסיף בשבח הלז בכפלי כפליים לאין קץ ואך שאין כח בנו לדבר לפניו. ע"כ הוא מן השמים בעזרתינו. ורצוי ומקובל וחשוב לפניו כאילו עשינו הוספה הזאת בלבבינו ובפינו. וזה תפלת מוסף שעיקר תפילתינו שיהא הוא מוסיף על דברינו כאילו היינו אנחנו מוסיפין. ואפשר לרמז בפסוק הלז שיורה על עליית שבת כי הר"ת והס"ת מהפסוק הזה אשרי תבחר וגומר עם הכוללים מעשרה תיבותיו עולה למספר עליית שבת ע"ה. ומרמז שכזה הוא העליה בשבת אל החצר והבית וההיכל:

כ״ביח. עוד ירצה לקרוא לה שם תפלת מוסף כי ענין התפלה זו הוא תיקון כתר המלכות להיות נתונה בראש ממ"ה הקב"ה. וע"כ אומרין בקדושה כתר יתנו לך כידוע מכוונת האר"י. ואנו יודעין שזכות וגדולה זו נוספת לנו שאין אנו כדאי לזה הגדולה לתקן כתר המלוכה. ומאת ה' היתה זאת ברוב חסדיו. וע"כ נקרא מוסף שאנו יודעין שהוא במוסף ונוסף לפי מדרגתינו שוכני ארץ ויושבי חושך לתקן תיקון נורא מאוד במקום גבוה כזה ואנחנו לא נדע במה נודה ונעשה לאלהי מרום עבור הגדולה הזאת הנוספת לנו עתה: וע"כ צריך לשים מחשבותינו והכנעת לבנו באמת לפניו ית"ש ובשברון לבב שהוא זבח המרוצה לפניו: ושם תודה נזבח על הרמת נפשינו לבוא עד הלום למקום גבוה כזו ולתקן כתר מלוכה להיות עולה ויושב בראש אלוה: כאשר בארנו עד כה:

כ״גוכל דברינו בשורש הזה רמז לנו מלך עליון ב"ה וב"ש בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון שמך בו תתעלה ששמינו בו תתעלה לעלות למקום גבוה נורא מאוד: וגם שבת בו תוסיף שצריכין אנחנו להוסיף על הודאתינו לומר שיש עוד שבח לשבח ואין כח לדבר והי' השם הזה לך לזכרון לעשות כן כמצו' עלינו מפי בוראינו והי' אם כן תעשה הקב"ה יעורר על נפשך רוחך ונשמתך ונשמ' לנשמתך קדושת שבת אשר נרמז בו כנ"ל ושבת בהיכל תעלה שתזכ' לבוא אל היכל ה' ועי"ז תזכה למדת ההכנעה והענוה השלימה ותזכה להבטחת וחנותי את אשר אחון אמן ואמן: ובזה נשלם מה שרצינו לבאר בשורש הזה:

כ״דסליק שורש השמיני בעזר אל גומר עלי וחכמתו הודיעני על כן נודה לשמו ונהללו בפינו אין קדוש כה' אמרנו וענינו: