סדורו של שבת, חלק ב, דרוש השניSidduro Shel Shabbat, Volume II, Derush II
א׳טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה
1
ב׳דרוש השני זה שמו. נאה לו שבת בו תתברך
2
ג׳יבואר בו ענין מעלת משה רבינו ע"ה על כל שאר נמצאי עולם שהיו ושעתיד להיות. כי היה כדוגמה הממוצע בין אלהים ואנשים והיה נקרא אדם וחי כלומר שיש בו שתי בחי' בחי' אדם ובחי' חי. ועבור זה עומד בין ה' ובין ישראל ממש כי הוא הי' הממוצע ביניהם בכדי שע"י יתיחדו ישראל לאביהם שבשמים לקבל התורה ומתוכו יתבאר ענין מעלת אב בחכמה ששיבח בו פרעה את יוסף וגם יתבאר בו קצת ענין מצות הצדקה איך שיהא באופן הנאות להתברך ע"י בשש ברכות או באחד עשר כמאמר רז"ל (בבתרא ט' ע"ב) ויתחלק לשני פרקים:
3
ד׳ידבר בביאור הששה דברים שמנו חז"ל (חגיג' ט"ז ע"א) שיש בבני אדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה לאיזה צורך השמיעוני חז"ל את זאת ומה נוכל להוציא מדבריהם אלה צורך עבודת גבו' איך נעבוד את ה' במדות אלו ויתבאר בו פליאה עצומה בענין שכל האנושי: ותירוץ נכון עליו ובו ט"ז מאמרים קטנים.
4
ה׳במדרש א'. (בראשית רבה פרשה א') דרש ר' יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדי' דבר קפרא למה נברא העולם בב' וכו' עד ד"א למה בב' מה ב' יש לה שני עוקצין א' מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו. אומרים לב' מי בראך והוא מרא' בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בוראנו ומה שמו והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו:
5
ו׳טרם נבוא לביאו' דברי המדרש הלז נקדים לבאר קצת פסוקי תורה נביאים וכתובים ומאמרי חז"ל. ומתוכם יתבאר דברי המדרש הלז על נכון ואלה הם. א' כתוב בתורה וה' ברך את אברהם בכל להבין מה זה ענין הברכה של בכל ורז"ל (בבא בתרא י"ו ע"ב) אמרו בת היה לו לאברהם ובכל שמה ובילקוט (רמז כ"ו בשם התנחומא) אמר בכל עולה בגי' בן וכו' ולדברי שניהם אינו מובן מה היה מקרא חסר לכתוב בפירוש בתורה בן או בת ולמה כללו בלשון בכל. ב' אומרו בתורה ויקרא פרעה ליוסף אברך להבין מה ענין הפלאת שם מעלה הזו אברך. ורז"ל (מ"ר בראשית פ' צ') אמרו אב בחכמה רך בשנים וגם זה אינו מובן מה לשון אב בחכמה והיה לומר ראש או גדול בחכמה ומה לשון אב ג' מאמ' הכתוב (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו וידוע קושיות רז"ל (מ"ר עפ"ז) וכי הכסיל עיניו ברגליו ד' לפרש מאמ' חז"ל (יבמו' כ"ה ע"ב) ר' חייא ור' שמעון בר' הווי יתבי פתח חד מנייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנא' והיו עיני ולבי שם וגו' וחד אמר עיניו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפיים אדהכי אתא ר' ישמעאל בר"י אמר להו במאי עסקיתו וכו' עד כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני המקראות הללו. ולדקדק מה ענין חיבור זה לזה עיניו למטה ולבו למעלה. ה' דברי רש"י זל"ה בפ' וארא. שהקרא אומר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ורש"י מוסיף וכתב וארא אל האבות ולא נודע מה חידש רש"י ז"ל בזה. וכל אלה באחת יבוארו על פי אשר אמרתי לפרש שני פסוקי' בתורה הכתובים זה אצל זה ורחוקים זה מזה כרחו' מזרח וכו' וסתרי אהדדי תכ"ד והם (בפ' ואתחנן) היוה הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. הנה תחלה אמר שראו שיוכל להיות שידבר אלהים את האדם ויחי ותיכף חזר ואמר ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע וגו' עד ויחי משמע פירוש שלא יוכל להיות שידבר אלהים את האדם ויחי והנראה בביאורם על פי הקדמה אחת מה שמבואר בספר הקדוש עץ חיים בענין השתלשלות העולמות כי כל העולמות וכל הנבראים התחתונים הכל נשתלשלו בסדר הדרגא ממעל' למטה כפי ריחוק ערכם לקבלת אור המאציל העליון ולכל ענינים הנפרדים יש ממוצע אחד שקרוב לזה בבחי' אחת ולזה בבחי' אחת. והוא המחבר את הנפרדים להיות המשכן אחד על ידו וכמו בין העולמות העליוני' יש עמוד א' באמצע בכל עול' מוצב ארצה בעולם התחתון וראשו מגיע השמימה בעולם של מעלה ממנו והוא המחברת ומיחדת לאחד כידוע מכוונת האר"י ז"ל בענין הקדישים וכן בעולם התחתון יש מינים הממוצעים בין שני הנפרדים כמו עצי אלמוגים המה ממוצעים בין הדומם והצומח כי המה בעצמם בחי' הדומם כמו אבנים וגדלים על אילן בתוך עומקי הימים כמו שהוא (במסכת ר"ה כ"ג ע"א) נעשה בבחי' צומח ואבני השדה הנזכרים (במשנה ה' פ"ח דכלאים) שהוא חיה מחיות הארץ וקשור עם טיבורו אל הארץ ואם חותכין הטיבור מן הארץ מיד הוא נופל ומת ונמצא שהוא חיה וחיותו מן הארץ כבחי' הצומח והוא הממוצע בין הצומח והחי והקוף הוא הממוצע בין החי והמדבר כי הוא בעצם חיה ויש לו קצת תנועות מהמדבר ע"ש:
6
ז׳ב. וגם אנו נאמר בדוגמא זו כי זה היה מעלת משה רבינו ע"ה על כל שאר האנשים שהיו ושעתידים להיות ולא קם עוד נביא בישראל כמשה ואפילו משיח צדקנו שיבוא במהרה כתב בו הרמב"ם (בפ"ט מהלכות תשובה הלכה ב' נביא גדול יהיה קרוב למשה רבינו אבל לא כמשה כי לא קם בישראל כמשה. כי הוא היה כדוגמת הממוצע בין אלהים ואנשים כמ"ש רז"ל (מ"ר דברים פ' י"א) ע"פ איש אלהים. א"ר אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים הרי שנשתנה ברייתו להיות מחציו ולמעלה בבחי' אלהים כדי שנוכל לחבר את האוהל להיות הוא הבריח התיכון בין אלהים ואנשים בעת קבלת התורה כדי שעל ידו ישתלשל התורה הקדושה הנתונה מאת אלהים אל בני אדם שוכני ארץ וזולת זה לא היתה יכולה התורה להשתלשל כ"כ לירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ועבור זה נקרא התורה על שמו תורת משה כי לא היתה יכולה להנתן לישראל כי אם על ידו:
7
ח׳ג. וזה שאמר הקרא ומשה עלה האלהים ויקרא אליו ה' וגו' כלומ' אחר שעלה אל אלהים להיות מחציו ולמעלה בחי' אלהים אז ויקרא אליו ה' וגו' וניתן התורה ע"י כאמור:
8
ט׳ד. וע"ז אמר הכתוב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כלומר שעמדתי להיות ממוצע בין ה' פי' להמשיך אליכם דבר ה' היא התורה הקדושה ובאופן אחר לא היה הקב"ה נותן התורה כמדובר ולכן לא קם עוד נביא בישראל כמשה כי מאחר שלא יחליף האל ולא ימיר דתו ולא תהיה תורה אחרת מאתו י"ת אין צורך עוד לבחי' הגדולה הזו:
9
י׳ה. והנה להבין מהות דרגא זו בילוד אשה להיות נקרא שם אלהים עליו לומר עליה מחצי ולמעלה אלהים וגם להעיר מה הוא לשון מחציו ומי מדד בשעלו להיות קולע אל השערה עד חציו ולא יותר ונראה בביאור ע"פ מאמר חז"ל (חגיגה ט"ז א') ששה דברים נאמרין בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה שלשה כמלאכי השרת יש להם דעת ומהלכין בקומה זקופה ומספרין בלשון הקודש כמלאכי השרת: שלשה כבהמה אוכלין ושותין ופרין ורבין וכולה ולהבין דברי חכמים וחידותם מה שכוונו להשמיענו דברים אלו ללמוד מהם צורך עבודת גבוה הוא כאשר אומר כי הנה השלשה דברים שאדם דומה בהם למל"הש ע"כ צריך אתה לומר אשר הכל הוא סובב הולך על הנהגת אדם עם מדותיו האלו לעבוד בהם את ה' והא ראיה מדמדמה אותן למל"הש משרתי עליון ודאי כי בבחי' הגבוה מדבר ועוד מדנקט ומספרין בלשון הקודש כמל"ה ולא אמר סתם ומדבר כמל"ה כמו שהוא הלשון במדרש (ב"ר פ"ח) וגם שם במדרש פרש"י ומדבר בלשון הקודש ולכאורה למה נדחות לפרשו דוקא בלה"ק אך כי כן האמת שעיקר כוונת המעלות הוא רק לעלות להם אל ה' וע"כ נקטו דווקא ומספרין בלה"ק הוא לשון התורה לשון שיש בו כח להתיחד על ידי יחודים עליונים כמאמר הקרא ויהי כל הארץ שפה אחת ואמרו חז"ל (תנחומא ט"ז ע"ב) שהיו מדברים בלה"ק ובו בלשון נברא העולם ע"ש ע"כ אמר ודברים אחדים שהם הם הדברים שע"י מתייחד יחודים העליונים ולכן אמר ועתה לא יבצר מהם את כל אשר יזמו לעשות עבור כח הלה"ק שיש בו כח המשכת היחודים והמשפעה מלמעלה והיו רוצים להמשיך השפע להם מלמעלה בע"כ ע"י כח השמות הקדושים בדרך מאמר ז"ל (ע"ז נ"ד ע"ב) ולא עוד אלא שמטריחין אותי בעל כורחי ע"כ אמר הקב"ה הבה נרדה ונבל' שם שפתם בכדי שכל אחד ידבר בלשונו ולא בלה"ק ואז יבטל מהם כח היחודים והמשכות אשר יזמו לעשות וגם מעלה מהלכין בקומה זקופה הוא כדי להיות עומד ומשרת לפני ה' בדברים הנאמרים דייקא בעמידה כמו שארז"ל (סוטה ל"ח ע"א) כה תברכו בעמידה שירות בעמידה שנאמר לעמוד לשרת וכמ"ש האר"י ז"ל בכונת ויהי נועם שצריך לאומרו בעמידה כי כל מקום שהכונה בשלש ראשונות שהם סוד המוחין צריך עמידה ע"ש. וכן יש להם דעת כמלה"ש מורה לדע' את ה' כי בעת שאדם עולה לבוא לחפש לדעת את ה' הנ' הוא נתעלה במעלתו ויכול להגיע למדריגת מלאכי השרת ועוד יותר כאשר כתבנו בדרוש הקודם בשם השל"ה ע"ש והנה שלשה דברים הדומין לבהמה הם הם הדברים הנעשים מכח נפש הבהמיות כמו אכילה ושתי' ופרי' ורבי' וכמה יופרש ויובדל דעת בני אדם זה מזה בעת השתמשותם בדברים אלו כי האדם הזוכה להיות גם בעת השתמשותו בדבר הבהמיות יראת ה' על פניו וחישב מחשבות באופן שלא ימשוך עליו כח הבהמיות כדרך הבהמה כאשר כתבנו ובארנו היטב בחה"ר (שורש החמישי ענף א') ומסוה הבושה על פניו לומר איך אמשך עלי רוח הבהמה היורדת היא למטה ומה אעשה בעת שיעמוד לי השעה להיות עומד לפני ה' לעובדו ולשרתו ולברך בשמו שאז אצטרך אל רוח בני האדם העולה הוא למעל' ואיך אוכל למשוך עצמי למעלה אם זה ימשיכני למטה וע"כ ממעט בכח הבהמיות בכל מה דאפשר: ומעט המעט אשר עוסק בצרכיה' צרכי הגופניו' בכדי שלא יתגבר בו כח המגושם לבטל אותו בעת עבודתו עבודת הקודש וכפי אשר שמעתי אומרים בשם הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש המנוח מוהר"ר שמואל שמעלקי זלל"ה האב"ד דק"ק ניקולשבארג ע"פ והי' בשבתך חוץ וחפרת וגו' פי' שבעת עוסקך בחוץ בדברים תחתונים המגושמים אז וחפרת פי' שתתבייש ותתיירא מלשון וחפרה הלבנה. ותגדל הבושה על פניך שלא תטנף עצמך בנופת טינופת צוף הבלי העוה"ז ותענוגיו וכל מחמדיו הכל המה אפס ואין וחיי שעה קראום רז"ל והעיקר בזכרך כי בעת עמדך לפני ה' בתורה ותפל' הנה אורבך טמון מקרבך הרהורי לבך החזקים בתוכך ומבלבל אותך בכל מיני מחשבות והבלי עולם והכל עבור כי לא נטהר לבך מכל התאות וחמדת דברים שלמטה ביותר מכדי ההכרחי לצרכי גופך:
10
י״או. הכתוב אומר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. פי' שלא פעלו העולה אף בעת שבדרכיו של עולה הלכו הוא בחי' דברי' המגושמים הקרובים לבחי' הרעים אם אדם אינו נזהר בשמירתם לא פעלו בה פעולה שלימה רק ההכרח לבד ולא יותר וההולך בבחי' זו נקרא איש: ע"ד איש מלחמה שלוחם במלחמתו מלחמת מצו' נגד יצרו הקש' שמתעורר עליו בעת עוסקו בדברים אלו כמו שכתבנו שם. והוא נלחם נגדו למע' נחלתו בכל מיני מיעוט ומזרז א"ע כאיש הגבור הכובש את יצרו בשעה שהוא מתגבר עליו:
11
י״בז. וגם נקרא איש ע"ש פי' הקרא לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותם מאשי שפרשנו שם. שהאדם צריך לתת לב שאף חלקם חלק הגופניו' שנתתי להם הכל הם נאצלים ונפרשים מדברים עליונים והכל ניתן להם מאת המקום ב"ה מאש הגדולה אש של מעלה ולכן נקרא איש אותיות אשי ע"ש שהוא משים לב שהכל נאצל מאישי ה'. וגם כי היו"ד מורה על מחשבה ע"ד שכתבו באז ישיר משה שהוא שנתן בלבו לומר שירה והאיש הנותן על לבו ומחשבתו שכל מה שהוא עוש' הכל נותן מאש של מעלה הרי אש ויוד ונעשה איש:
12
י״גח. וזה פי' הכתוב אשרי איש אשר לא הלך וגומר כלומר אשוריו ותהלותיו של אדם שיגיע למדרגה עד שיקרא איש שהוא הגדול מד' שמו' שנקרא אדם בו. איש אדם אנוש גבר כמו שפרש"י ע"פ וישח אדם וישפל איש (ישעיהו ב׳:ט׳) וישח אדם הקטנים וישפל איש הגדולים: הרי שהוא גדול משם אדם ומכש"כ משאר השמות כידוע: אשר לא הלך והתנכר בעצת רשעים. וגם לא עמד ולא ישב שניהם ל' עיכוב כלומר שלא עמד ועיכב עצמו כדר' שהרשעי' וחטאים עושין שמתגברין על עצמן בנפש הבהמיות במאוד מאוד ובכל עת ועונה מוסיפין והולכין ומתעכבין בעמיד' וישיבה וקשה להם לפרוש מהם. ואך הצנועי' מושכין את ידיהם בדרך משכו ידיכם מע"ז מעבודה שהיא זרה ומעט דמעט אשר הם עושין בהכרח גדול לצורך הגופניות כדרך הקרא ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם בדבר אשר אתם זונים אחריהם ופי' זונים לשון מזון כמו שפירש"י ע"פ ויבאו בית אשה זונה פונדקת על שם הנותנת מזון להמתאכסן בביתה. וכן פירושו כאן אשר אתם זונים אחריהם כלומ' שניתן לכם למזון ותיקון הגוף: וע"כ אל תעשו בו כי אם למה שניתן לכם: ולא להתעדן ולהתענג במותרות מאכלי' ומשקים להיות חיך אוכל יטעם למו. רק לאכול בדרך הקצרה בכדי שלא להרבות את הטומאה כח הס"א: אשוריו ותהלותיו של זה להיות נקרא איש כנאמר. והנה פעולת איש הלז הוא. להיות בעת עשיותיו אלה השלש' דברים שהוא דומה בהם למלאכי השרת והוא בעת אשר נותן דעתו ושכלו לעמוד לשרת את פני ה' אלהיו עלה יעלה בבחי' מעלה ויפסיק מאתו כל בחי' הרהורין ומחשבות הטורדות ממעשיו הגופניות כי לא נהג בהם מנהג דרך ארץ ארציות העולם השפל הזה וע"כ לא יבואו אתו כבוא לראות את פני הקודש והנ' אך הוא יצוא יצא מכל בחי' הגשמות בעת עבודתו עבודת הקודש: ונפשו תחשק ותתלהב לדבק עצמו במקור עליון מקום אשר נלקה משם: ומחשבתו הטהורה משוטטות בעולמות עליונים ובהיכלות של מלאכי מרום ודומה אז למלאך השרת ממש ואף יותר כנ"ל: ולא יתערב זר אתו אז מכל בחי' ארצות העולם כי שמר עצמו מלהניח להתגבר בו בחי' אלו על צד היותר טוב ונמצא בעת העבוד' מתפשט עצמו מכל כחי גופו ועומ' ומשרת כמלאכי השרת וכמ"ש (בש"ע א"ח סי' צ"ח) וז"ל המתפלל צריך שיכוון בלבו וכו' עד ויסיר כל המחשבות הטורדת אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב שאילו הי' מדבר לפני מלך בשר ודם הי' מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממה"מ הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבו' וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדי' ומכוונין בתפילתן עד שהיו מגיעין להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכל עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבוא' וכו' ע"כ. לא כן באדם שמחזק עצמו בבחי' תאוות הגופניות לא ימלט מלהתערב בעת עבודתו לה' בהשלש' בחי' שדומה למלאכי השר' מהרהורי תאות מחשבות הגופניות. ונפש הבהמות שלה' מבטל ומבלבל את דעתם דעת הק': להיותן אף בגשת אל האלהים המה צועקין מן העבודה אשר המה עובדין כל היום בבחי' נפש הבהמיות מהרהורי הלב כאז כל היום בעבודה במעשה כן גם עתה בעת השירות להבורא יתבר' נתקשר בהם ובמחשבת' וברוח אשר בקרב' הרהורים האל' ותאותם לא יפרד בהם:
13
י״דט. וזה למדו לנו חז"ל במאמרם שלשה כמל"הש שלשה כבהמה. כלומר הנה מוחלקי' ומופרדים הם זה מזה וכאלו השלש' של מעלה צריך להיו' כמל"ה ממש בענין שלא יתערב מהרהורי נפש הבהמיות בעת עומדך ועשייתך באלו השלש' שאתה דומה למלאכי': ושלשה כבהמ' כלומר צריך אתה לדעת שהוא מעשי בהמ' ולא נאה לשבח ולפאר לקדוש בהתערבו' מחשבות מעשי בהמה: וע"כ תראה בחכמתך אשר נתן ה' אלהיך בך להיות מותר האדם מן הבהמ' שלא לעשות בכל תאות נפשו ולמלא כריסו בבהמה ממש: רק יעשה במעט מן המעט וזאת על הדרכים שהזכרנו (בחה"ר שם) ואז נאה לקדוש פאר מקדושים אשר בארץ שהוא הקדושה מתאוות הזמן וכשתעשה באלו הג' שאתה דומה למלה"ש תהיה דומה ממש להם הכל כנאמר:
14
ט״וי. ובזה יבוא על נכון מה שאמרו גבי משה מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים. כי זה כל האדם אלו השש' דברים שמנו חז"ל ושלשה מהם הוא החציו ממש וע"כ אמרו מחציו ולמטה כלו' באלו השלש' דברים באדם דומה לבהמ' היורדת היא למטה איש שהיה בבחינה המעול' והנפלא איש מלחמה דרגת גבור הכובש את יצרו: ועיין במה שכתבנו בחה"ר [שורש הששי ענף ג'] בענין דרג' משה שהיה נולד בטבע ומזג רע להתמשך אחר בחינ' הרעים ואך כי התגבר עצמו בגבורה גדולה עד מאד ונלחם במלחמה רבה ועצומה עד שהכניע ושיבר וביטל כל כוחי גופו ומזגי טבעו עד שנעשה כולו רוחניות והי' יכול להיות ארבעים יום בשמים ולא יצטר' לאכול ולשתות ע"ש: וע"כ ודאי לו נאה לקרותו איש מלחמה כי עשה מלחמ' רבה עד שהוציא עצמו מבחי' נפש הבהמיות וממילא מחציו ולמעלה אלהי' כלומר באלו השלשה דברים של מעלה בעת עשייתן ועומדו בהן נעש' כולו בחי' אלהים כלומר כולו רוחניות ומחשבתו טהור' וזכה ונכונה בלי שום התערבו' ומיזוג מכוחי מחשבת הגופניות אף על תנועה קלה שבקלות בשום אופן בעולם: כי התפשט עצמו מכל בחי' אחרות אשר לא לאלהים המה והי' מחשבתו ודעתו צלולה וזכה רק אלהים לבד בלי עירבוב כלל וכלל: והיה בזכות וציחצוח כ"כ עד שהי' נתפס הל' לקרותו בשם אלהים העול' מן הארץ מכל וכל ולכן היה נקרא איש אלהים ששתי בחי' האלו בשלימות רב היה בו וע"י כח הפעולה הלז והשתניתו מאיש לאלהים הוא היה הממוצע והמחבר בין מין האנושי לדרך הרוחניות ואלהו' ועומד בין ה' ובין ישראל להגיד להם את דבר ה' כי היה בו שני הבחי'. בחי' אלהים כשהיה בדברים של מעלה. ובחי' איש בדברים של מטה ועל דרך עליה הזו היה שמו של משה בחי' חי לבד והיה חי ברומו של עולם בשמי שמים בין המלאכים וחיות הקודש:
15
ט״זיא. ועם זה יבוארו המקראות הנזכרים היטב על נכון כי מתחלה אמר הכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי פי' מי שיש בו שתי הבחי' בחי' אדם ובחי' חי כנ"ל יוכל להיו' שידבר אתו אלהים כי הוא הממוצע בין אלהים ואדם אבל אם יוספים אנחנו לשמוע עוד ומתנו כי מי כל בשר וגו' פי' מי שהוא כל בשר שאין בו בחי' חי רק כולו בשר אשר ישמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי זה אי אפשר להיות. והקב"ה הסכים על ידם ואמר הטיבו אשר דברו כי לא יכלו לראות במראה הגדול והנורא. ע"כ קרב אתה ושמע. וע"כ אמר להם משה אנכי עומד בין ה' וגומר כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר כלומר כי אתם יראתם מפני האש הגדולה כי מי כל בשר וגו' ולא כן עמדי כי הייתי עומד בין ה' וביניכם כנ"ל. וכן הוא בכל הדברים שבעול' בכל שני מהותים הנפרדי' המתחברי' יחד צריך להיות א' ממוצע ביניהם והוא המיחד אותן לאחד:
16
י״זיב. ואתה תחזה פליאה גדולה מפלאות ה' שעשה בעולמו בענין שכל האנושי שאדם הולך בכל דרכיו ועושה כל מעשיו בכח החכמה והשכל שעליו השופע עליו תמיד בכל עת ובכל שעה ואם היה נחסר דעתו ושכלו אף לפי רגע כמימרא היה כמשתגע ויצא מגדר האדם. ונמצא שהשכל שורה במוחו תמיד ולא יחסר. אעפ"כ כשרוצה לפעמים לחדש איזה דבר ולהמציא בשכלו איזה המצא' חדשה המצטרך לו שאינו מרגיש עתה בשכלו אשר עליו הנה הוא יושב ומחשב ומעיין בשכלו ובא לו אל שכלו כל אדם לפי מה שהוא אם בתורה ועבודת ה'. אם בהתנהגות עניניו במעשה העולם שכל חדש מה שלא ידע עד עתה להתנהג עם הדעת והשכל ההוא כפי השגתו. והנ' השכל החדש הלז ודאי בא לו ממקור שורש חיותו של האדם הלז כי ענין החכמה והשכל שיש בבחי' המדבר יותר מבהמות וחיות הארץ הכל הוא מצד חיות הרוחניות שעליו וכפי ערך חיות הרוחניות שלו כן משפיע אליו חכמה ומדע והשג' יתירה מאשר הי' לפנים בו להבינו דברי' ושכלי' מחודשי' מה שלא ידע עד עתה כ"א לא תאמר כן תקשי לן מאין בא לו התחכמו' חדשות ודעת אחרות חוץ משכלו השור' עליו ומתנהג עצמו בכל עניניו אלא ודאי שבא לו ממקום שורש חיותו ששם הוא עיקר שורש חכמתו הנשפע לפי ערכו. ובנותן דעתו ושכלו ומעיין להבין איזה דבר נובע אליו חכמתו משורש חיותו להבין ע"י תוך ופנימיות הדבר ומראה לו האמת של הדבר ההוא אף שהוא לפעמים ההיפוך מהנרא' לעיני בשר. ולזה נקרא עיני השכל משני טעמים אחד שבו רואין אמיתות הדבר כמו בעינים הגשמיים ולפעמים אף יותר כי דבר הרוחניות הוא יותר גדול מהגשמיות בכ"מ כידוע והשני ע"ש לשון עיון עבור שהשכל ההוא בא לו אחר העיון שמעיין על הדבר ונותן דעתו ושכלו ע"ז אז ישיג שלימות הדבר כמו שכתבנו:
17
י״חואך גוף ענין הזה מה שאינו משיג השכל הלז כי אם אחר העיון ובלא עיון וחושב מחשבות לא יתוודע לו דעתו ושכלו אשר בשורש חיותו היא פליאה גדולה וממ"נ אם נאמר שהאדם הוא נקשר תמיד בכח שכלו עם מקור שורש חיות הרוחניות שלו שמושך דעתו משם והוא כדמיון עץ הדולק המונח על המדורה ותמיד הוא דולק ומושך אורו מהמדורה הנה היה ראוי להיות שכלו שופע עליו תמיד ולא יחסר לו כלל כל ערך חכמתו כיון ששכלו השור' במוחו נקשר שם ושמה בשורשו מונח כל חכמתו ודעתו ושכלו. ראוי להיות תמיד שכלו שופע בו באין מחסור ולא יצטרך לעיין עליו. ואם נאמר ששכלו השור' במוחו נפרד ונחלק משורשו והוא כדמיון הנר הנדלק ממדורה ונלקח משם ודולק בכח הדלקתו מן המדורה אף כשאינו אצל המדורה כלל. אם כן הוא היה ראוי להיות שאפי' אם ישכיל ויעיין כל היום לא יתחדש עליו חדשות והשגה יתירה שלא ידעם עתה כיון שנפרד משם מי יאמר ששורש חיותו ישפיע לו ולא על אדם אחר כיון שזה אין לו חלק שמה וזה אין לו חלק שמה כיון שנפרד משם והיה לשני ראשים. ויתכן בביאור דבר זה על פי מה שכתב הרב האלהי מוהרחי"ו זצוק"ל בספרו עץ חיים (שער קיצור אבי"ע פ"י) וז"ל אחר שמנה שם חלקי הנפשות שבאדם שהם נפש המורכבת ונפש הצומחת והמדמה כו'. כתב ועוד נוסף בו פנימיות מכולם והוא הנקרא נפש המדברת ויש שקראהו נפש השכליות ונחלקה לב' שכל מעשי ושכל עיוני וכו' אך השכל העיוני אינו אלא לדעת הדברי' כפי אמתתן לדעת הפרש האמת מן השקר וכו' עד נמצא כי כל הנפשות והכחות הנ"ל נקרא חומר בערך השכל העיוני כי הוא צורה לכולם ע"כ. ומאריך שם בשכל העיוני הלז ונראה שעבור זה נקרא שכל העיוני כי אינו בא לאדם אלא אחרי העיון בו בשכל המעשה וכשהוא מעיין ומחשב בשכל המעשה אז בא לו שכל חדש משכל העיוני הלז לדעת אמתת הדברים בפנימיותן ותוכן וגם עבור זה נקרא עיני השכל כי בא משכל עיוני הלז:
18
י״טונאמר כי עבור זה ברא הקב"ה כן בעולמו והמציא מציאת השכל העיוני הלז כדי שיהיה הוא הממוצע והמחבר את שני הנפרדים כי שכל המעשה שבאדם הוא נפרד ונבדל משורש חיות הרוחניות עד שבא לבחי' הגבול והצמצום במוח האנושי ושורש קדושת חיות הרוחניות שלו הוא בהיפך ממש שאינו נגלה ונגבל ונתפס במקום מידה והוא נעלם ונסתר במקורו וברא את השכל העיוני הלז ונתן בו כח שניהם שיהיה תמיד נעלם ונסתר במקור שורש חיות הרוחניות שלו ויהי' בבחי' נגלה שיתגלה לאד' אחר שיבקשו ויתן דעתו ומחשבתו לעיין בשכל המעשה יתגלה לו השכל העיוני הלז הנעלם ונשפע ממקור שורש חיותו ועי"ז יתוודע לו חדשו' ודעות אחרות ע"י השכל העיוני הלז והיה מוכרח להרבות דווקא באופן זה בבחי' נעלם ונגלה כדי שיהיה כח שניהם בו ויהיה הוא הממוצע שירד ע"י חכמת שורש מקורו אל שכל המעשה ששורה תמיד במוחו כדמיון המצעת משה רע"ה שינתן ע"י תורת ה' מן השמים לעם ישראל וכדמיון כל הממוצעים שבין דומם צומח חי מדבר כנזכר למעלה. ולכן הממוצע השכל העיוני הלז לפעמים נתגלה להשכל המעשה כשמתחיל שכלו להדבק בו ולהמשיכו אליו נעשה מחשבתו בהתגלותו ומתדבק לדבר הנגבל ואך בהניח אותו שכל המעשה ולא יעשה לו המשכה שיתמשך אליו הנה דרכו וטבעו לידבק אל שורשו המוסר מבחי' הגבול מלבוא אל תוך מוח אנושי שיגבלהו שכל אדם ותמיד רצונו להתדבק אל השורש ובע"כ אל השכל המעשה בהמשיכו אליו ואך כן עשה אלהים למען קיום העול' שיהיה כח בהשכל המעשה להמשיכו אף שלא בטבעו. ובזה ישרים דרכי ה' ולא יפלא כאשר תמהנו למעלה:
19
כ׳יג. והנראה שבעבור כל הנזכר אשר יש להחכמה שני מיני שכליות זו למעלה מזו כינו חכמי האמת למדת החכמה בבחי' הב' כמ"ש בדבריהם בראשית ב' ראשית שהוא החכמה שנקרא ראשית ע"ד אומרו ראשית חכמה וגו' ונקרא ב' ראשית ע"ש בדבריהם כי בחי' החכמה והמדע אשר בנגלה הוא הדרגא הב' לשכל העיוני שהוא בנעלם ונגלה. והנה עבור שהתחכמות בחכמה הלז אם ירצו לעיין בדברים הנפלאים ופלאי החכמ' לא יוכל עד אשר יתקשר חכמתו הנגלית שהוא בחי' הב' אל השכל העיוני הממוצע ומדובק בשורש חלקו והוא ראש וראשון להשכל הב'. ע"כ נקרא השכל העיוני הלז בשם אלף כי הוא שכל הראשון המשפיע לשכל הב':
20
כ״איד. ולזה אמר אליהו בן ברכאל לאיוב (איוב ל״ג:ל״ג) החרש ואאלפך חכמה כלו' אכנס אתך ללמדך פלאות החכמה הבא משכל העיוני המכונ' בשם אלף והיינו ואאלפך חכמה כי אקשר החכמה המכונה בשם הב' אל השכל המכונ' בשם האלף ומשם אלמדך אמתיות הדברים ותראה כי חלילה לאל מרשע וגו'. כדבר האמור למעלה בשם ספר העץ חיים אשר פעולת העיוני הוא לדעת הדברים כפי אמתתן ולדעת הפרש האמת מן השקר והיא נקראת בחי' משכיל כי היא מלמד' ומשכל להשכל המעשי והשכל המעשי נקרא מושכל כי הוא מושכל ממה של מעלה ועל זה כוון דוד המלך כמה פעמים ואמר למנצח משכיל לדוד. כי השתמש עם זה השכל העיוני הנקראת משכיל כנאמר ולזה ימצא לפעמים איש משכיל שעושה כל מעשיו בהשכל' ובישוב נכון אחר העיון היטב על הדבר ומקשר חכמתו עם זה השכל העיוני וע"י שניהם עושה דברים המושכלים נעלמים ונפלאים אשר לא כן בשאר בני אדם הנבהלים ונמהרים ועושין כל מעשי ה' בכח חכמתם לבד בלי עיון היטב בעיני השכל לחפש אחר השכל עיוני הלז להשיג ממנו שכל נפלא ומכוסה. והמה לא ישיגו אורחות חיים כי כל פלאי החכמה ואמתיות כל הדברים משמ' יבואו וע"כ אישים המשכילים שעושים כל מעשיהם בהשכלת בהתחברות שני השכלים מה מאוד דבריהם נפלאים לעשותם ביותר חכמה ומדע ולהם נאה לקרותם ולכנותם בשם אב בחכמה כלומר כי הם עושים מעשיהם בב' בחי' החכמה בבחי' הא' ובחי' הב' שכל העיוני ושכל המעשה:
21
כ״בטו. ולכן פרעה שראה בו ביוסף דברים מוחכמים בשכל ומדע ונפלאים למאוד קרא שמו אברך אב בחכמה שעושה והולך בכל מעשיו בבחינה הא' וב' אף שהוא רך בשנים. ואנשים אחרים לא יגיעו לזאת המדה כי אם לעת זקנותם כמאמר רז"ל (שבת קנ"ב ע"א) זקני ת"ח כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם אבל זה נאה לקרות לפניו בשווקים וברחובות אברך אב בחכמה אף ע"פ שהוא רך בשנים ותדע שלא השכל בלבד הנשפע על האדם נעשה ע"י שכל העיוני הלז גם כל בחי' הקדושה הנמשך על האדם מקדושתו ית' נעשה על ידו. כי על קדושתו בא לו משורש חיותו חיות הרחניו' שלו ומשם בא לו אל השכל הלז להשפיע על האדם. והכל עבור כי הוא הממוצ' בינו ובין שורש חיותו ולכן נתמשך הכל על ידו:
22
כ״גטז. וזה שדקדק רש"י בציחצוח לשונו וכתב וארא אל האבות. ומתרץ בזה ל' הקרא שכ' אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ולפי סידור לשון הקרא היה די לומר וארא לאברהם ליצחק ולמה מוסף הקרא א' בכל למ"ד אכן הוא הדבר אשר אמרנו כי כשהיה רוצה הקב"ה להתראות לאברהם וליצחק הי' מתראה במקור שורש חיות הרוחניות שלהם אל שכל העיוני שלהם המוכן להתגלות לבחי' המושכל שבמוח אברהם ולכן לא הי' יכול לכתוב לאברהם כי היה משמע שהתראות היה לאברהם ממש שהוא השכל המעשה ששורה באברהם. ובאמת לא כן הי' רק שהתגל' ונתראה אל שכל העיוני השייך לאברהם ומוכן להתחבר ולהתגלות אליו: וזה אל אברהם כלומר אל בחי' שכל עיוני השייך ומוכן להתוודע ולהתחבר לאברהם ולכן כתב רש"י זלה"ה וארא אל וקשה למה נכתב תיב' א' והי' די לכתוב ל' בלבד ותירץ האבות כלו' כי הי' ההתראות אל בחי' הא"ב שלהם הוא שכל העיוני המתחבר להשכל הב' כנ"ל וע"כ נכון לשון אל כנאמר:
23
כ״דידבר בביאור מאמר הדרדקי דאתי לבי מדרשא (שבת ק"ד ע"א). ויתבאר בו איך שהחכם עיניו בראשו לקבל הברכה מלמעלה ולהשפיע תיכף לתחתון ממנו הממתין ומתאוה להשפעתו. ומתוכו יבואר לחזק לב נותני הצדקה שיתנו צדקתם באהבה ובשמחה רבה שלא ירע לבבם כלל על מה שהם נותנים מעמל ידם לאחרים ויבוזו זרים יגיעם וגם שיהי' נתינתם באופן הנאות שלא יתבייש העני בכך אדרבא לדבר על לבו לנחמו עד שיתפייס העני שלא יתרעם על מה שנברא בדרגא זו שצריך לשאול מאחרים להשתנות פניו ככרום בכל עת. ובו י"ד מאמרים:
24
כ״הא'. ועל ענין זה רמזו הדרדקי דאתו לבי מדרשא (שבת ק"ד ע"א) אלף בית אלוף בינה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה כי הנה ידוע שכל העולמות בכלל המה בבחי' מקבלין דין מן דין וכל עולם ועולם הוא מקבל ומשפיע שהוא המקבל מעולם שלמעלה ממנו ומשפיע לעולם שלמט' ממנו וזה רמוז בכתיבת השם הוי"ה ב"ה וב"ש שמבואר בכוונת האר"י שצריך לכותבו בזה האופן שהקוצ' של היו"ד צריך לנטות קצת אל ה' הראשונה וה' הראשונה עושין בצידה הימנית כמין יו"ד קטנה והרגל השמאלי עושין אותה כמין וא"ו ובסופה נקודה משוך לצד הוא"ו שבשם והוא"ו נעשה בראשה עב ובסופה ברגלה נעשה כמין פרסה קטנה משוך אל ה' אחרונה ובתחילת ה' אחרונה נעשה כמין וא"ו כידוע להני ספרי דוקני. והוא רומז על ענין זה כי ארבע אותיות השם הם מורים על ארבע עולמות עליונים שהם אבי"ע. ואנו מראי' בכתיבתו ובקריאתו שכל עולם יתיחד עם עולם שלמעלה לקבל השפעתו ממנו. ומשפיע תיכף ומיד לעולם התחתון שלמטה ממנו. וע"כ כל אות ואות משוך לכאן ולכאן להראות התקשרותו והתיחדותו באות של מעלה ושל מטה להראות שהמה בבחי' מקבל ומשפיע ועיקר התיחדותן מורה שכשמקבל ממה שלמעלה ממנו תיכף ומיד מוריק ומשפיע ברכתו למה שלמטה ממנו כי כן דרך מדת החסד לרדוף בתר הדל ולבקשו כדי להשפיע לו ולהעניק אותו מטוב ברכותיו כמ"ש בחה"ר (שורש א' ענף ד') ועל דרך זה אמרז"ל (יומא פ"ח ע"ב) ע"פ דמשק אליעזר שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרי' לומר אשר תיכף שהיה דולה מתורת רבו היה משקה לאחרים מרוב טובו. וע"כ כללם הקרא בתיבה אחת דמשק דולה ומשקה. כי היה נעשה תיכף זה אחר זה וכמעט שנעשו בבת אחת:
25
כ״וב. ובזה יבוא על נכון מאמר הקרא וה' ברך את אברהם בכל שברכו במדה טובה הלזו שבת הי' לו ובן הי' לו כמאמר רז"ל כי התקבלות ההשפעה מכונה ע"ש הבת אשה דלי' מה מגרמה כלום ובן הוא המכונה ע"ש הזכר המשפיע וכללם הקרא בתיבה אחת לומר שבת ובן היה לו בפעם אחד כי תיכף שקיבל ההשפעה הי' משפיע לכל כרוב חסדו וטובו שהיה רצונו להשפיע מטובו לבריות. ועל זה נתוסף לו ה' בשמו כי מקודם היה נקרא אברם שהיה רם ונשגב בבחי' הא"ב בחכמה ותמיד היה לבו למעלה לידבק במקור שורש חיות הרוחניות שלו לקבל משם כל קדושתו וחיותו והשפעתו. באופן שלא יפרד שכל המעשי שלו משכל העיוני המכונה בשם א"ב כנ"ל. ואח"כ נתוסף לו ה' וקראו אב המון כי ראה הקב"ה ובחן את לבבו שהגיע לאמתיו' דרגת החסד להשפיע להדל המכונה ע"ש ה' אחרונה שבשם בחי' נוקבא דלית לה מגרמה והי' תמיד עיניו למטה להביט ולהשפיע למטה ממנו כל טובו וחסדו כאשר יוכל. והיה נעשה אב המון גוים כי הי' בבחי' אב לקבל ממה שלמעלה ולהשפיע תיכף להמון גוים עולם שלמטה ממנו:
26
כ״זג. וע"ז אמרו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי ידוע שענין התפלה היא ענין חיבור ויחוד הצורת הקדושות והמדו' הטהורות והעולמות עליונים כאשר כתבנו בחה"ר (שורש החמישי ענף א') והכל המה בבחי' מקבל ומשפיע כנ"ל. וע"כ זה המתפלל והרוצה ליחדם אחד אל אחד צריך שיתן דעתו על זה הענין לבו למעל' ועיניו למטה שיהא כל אחד מתחבר ומתקשר עם מה שלמעלה וישפיע מטובו תיכף למטה ממנו ועש"ז היה נקרא אליעזר עבד אברהם ורומז על בחי' מט"ט הנקרא עבד שע"י מתחלק מזון וחיות להדרגא הנקרא בת בבחי' אליעזר שהיה דולה ומשקה ובבחי' בן ובת של אברהם הכל כמבואר:
27
כ״חובזה יובן מאמר הדרדקי הנ"ל אלף בינה גמול דלים וכו' כי בחי' האב הלז כינוהו ע"ש אלף בינ' הנ' האד' צריך לקשר החכמ' והבינ' שלו אל השכל העיוני הנקרא אלף לקבל משם כל קדושתו וחכמתו ותיכף אח"ז גמול דלים תראה להשפיע ולהניק מטוב ברכותיך לאחרים בבחי' בן ובת הנזכר וע"כ אמרו מפני מה פשוטה כרעא דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלי' מורה על האמור שתיכף אחר הא"ב גמול דלים ותרוץ אחר הדל להשפיע לו מטובך ולכן אמר ה"ו זה שמו של הקב"ה. כי בבחי' העשיה הלז נשלם שמו של הקב"ה בארבע אותיות הוי' שהא"ב הלז הוא דוגמת י"ה שבשם. שמימי המקור המכונה בשם יו"ד נתמשך למקום רחב בחי' ה' ומהם לומד האדם חכמה ובינה להיות עושה כל פעולותיו בחכמה העליונה. ואז הגוף הנקרא וא"ו עושה כל פעולותיו הטובים ע"י חכמת האמת שבק בו משכל העיוני והמעשה הטוב הנקרא ע"ש ה' אחרונה שבשם כידוע ובזה נגמר שמו של הקב"ה. וע"כ סמכו תיכף אחר ד' פעולת האלו ה"ו זה שמו של הקב"ה לומר כי בזה נשלם שמו של הקב"ה בארבע אותיות:
28
כ״טד. ולחזק ענין הלז אציג לך מה ששמעתי כעין זה מפי אדומ"ר הרב הקדוש איש אלהים מופת הדור ופלאו מוהר"ר יחיאל מיכל. זצוק"ל זי"ע ועכ"י מ"מ דק"ק זלאטשוב. על מאמרם זה. ה"ו זה שמו של הקב"ה אשר מג' ד' בעצמם נעשה ה"ו. כי תמונת הג' הוא ארוך כמו וא"ו ורגל בסופה כעין יוד. ומורה על בחי' ההשפעה והמשכה כדוגמת הצינור הממשיך מים אל הבור הרחוק מהמקור וכשעוד המים בתוכו הוא ג'. כי היוד שבסופה מורה על מקוה המים שעודנה בתוכו ולא יצא לחוץ והמים האלו המה בקצהו כי רצים להיות מתאוים להשפיע להבור והבור מכונה אז ע"ש הדל"ת כי דל הוא וצמא למים וממתין על השפעת הגימל שהוא גומל וכשגומל חסד עם הדל אז נעשה מהד' ה' כי קיבלה המים שברגל הג' שהיא היו"ד ונעשה ה' והג' נעשה וא"ו כי פשטה רגלה אל הדל"ת ונעשה ה' ונמצא שנעשה מג' ד' וכשנעשה כך נשלם רצון ה' שרצה בזה ההשפעה שיתמשך מי"ה שבשמו שהמה מכונים למעיין מקוה המים ע"י הוא"ו שהוא הצינו' לה' אחרונ' דרגא התחתונה שממתנת על השפעת המים מימי החסד ונשלם שמו של הקדוש ב"ה בזה:
29
ל׳ובזה אמר טעם על מאמר רז"ל (בבא בתרא ט' ע"ב) אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בוא"ו ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. כי כאשר עשה ותיקן שישתנה הג' לתמונת וא"ו להשלים שמו של הקדוש ברוך הוא לעומתו ברוך יאמר לו להתברך בשש ברכות דוגמת הוי' שתיקן ע"כ שמעתי מפה קדוש ודפח"ח:
30
ל״אה. ואנחנו נוסיף על דבריו לפרש סיום מאמרם שם והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וגו' וכתבו התוספות יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ונפש נענה תשביע ולאו מלתא הוא דנפש נענה תשביע היינו תשביע בדברים ועל כרחך לא גרסינן ליה דלההוא גירסא הול"ל מתברך בי"ז ברכות הנך ו' דלעיל והני י"א וכן גרס הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ה') ואנו נאמר לקיים גירסת היש מגיהין לפי דברי אדומ"ר הנזכרים והוא ע"פ מ"ש בזוהר חדש (ד"ס ע"ב) ע"פ או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי שלום לעילא שלום לתתא כי עושה שלום בין העני והקדוש ברוך הוא שהעני עושה מריבה וקורא תגר על הקב"ה במה שבראו עני כזה שנצרך לבריות: וכשזה נותן לו צדקתו עושה שלום בין העני ובין קונו ע"ש וזה רק נעשה כשהוא נותן לו בעין יפה. ובסבר פנים יפות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ד') כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו. ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים וכו' ע"כ ואם כה יעשה לדבר על לב העני ולנחמו נתפייס העני עם הקדוש ברוך הוא ונעשה שלום לתתא ומתקיים ונפש נענה תשביע שמשביע נפש העני בזה הצדקה שמקבל בדברי פיוס ומסיר תרעומתו ממנו ואז נעשה מד' ה' שהדל נתרוה ונשבע ונעשה ה' ונעשה ה"ו זה שמו של הקב"ה. ולעומת ה"ו שתיקן נתברך בי"א ברכות מספר י"א וע"כ צריך להיות שניהם הנותן צדקה לעני והמפייסו כי בנתינת הצדקה עושה מהג' וא"ו שמושך המים ממנו וכשעוד הדל נתרוה בזה אז נעשה ה' במלואו וטובו ונעשה ה"ו ונגדם מתברך בי"א ברכות כדבר האמור והוא כגי' היש מגיהין כנ"ל:
31
ל״בו. וע"ז אמרו רז"ל (שם יוד ע"א) אמר ר' אלעזר בר' יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעוה"ז שלו' גדול עושין בין ישראל לאביהן שבשמים כי גמול ידיו ישולם לו כשם שהוא עושה שלום בין העני והקב"ה שלא יתרעם עליו כן נעשה לו שלום בינו ובין הקב"ה לברכו בכל טוב ולזכות מזיו שכינתו עי"ז כמו שאמרו שם דרש רבי דוסתאי בר' ינאי בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד מדת בו"ד אדם מביא דורן גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו ואם תמצא לומר מקבלין אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אין רואה פני המלך והקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר בצדק אחזה פניך וגו' והכל הוא על אופן הנזכר כשנותן לו בסבר פנים יפות ומכוין לעשות שלום בין העני לקונו שלא יתרעם על מה שבראו עני כזה שצריך ליטול מאחרים עי"ז והיה מעשה הצדקה שלום שעוש' שלום בינו לבין קונו ואתה תרא' מ"ש הרמב"ם ז"ל שם ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה מפני שלבו נשבר ונדכה והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהי' לא תבזה ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ואוי למי שהכלים את העני אוי לו אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אני לאביונים. הרי שהעיקר הוא לדבר על לבו דברי פיוס ותנחומין למי שרוצה לקיים מצוה זו על תקונה ומה שאמר אוי למי שהכלים את העני וגומ' הוא ע"פ מ"ש הטור (בי"ד סימן רמ"ז) וז"ל ואל יעלה בלבו עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצונו שיחלק לעניים ממנו וזו הוא החלק הטובה שיהי' לו מכל העושה כדכתיב והלך לפנים צדקך וכבוד ה' וגו' ע"כ. ונמצא כשהוא מכלים את העני וישאר תרעומתו במה שבראו לבוא לידי נפקד אכזרי כזה שאינו מרחם עליו. ואפשר יבוא בעל הפקדון ויקח את פקדונו מידו כיון שאינו עושה רצון המפקיד אין רצונו שיהא פקדונו ביד זה לעשות בו שלא כרצונו כי רצון ודרך הקב"ה להיות אוהב גר לתת לו לחם ושמלה ולהחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ובראו לזה עני כדי שיזכה העשיר בו כמו שאמרו שם תניא הי' רבי מאיר אומר אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזה שגוער בו ומביישו בנתינתו ונקרא רחמי רשעים אכזרי אף שבעת שהוא מרחם עליו ונתן לו נעשה אכזרי עליו כי מראה לו פנים רעות וכובש פניו בקרקע דאינו מראה לו ספ"י אז הקב"ה לוקח לו פקדונו מה שהופקד ביד זה האכזר ונותנו לריעו הטוב ממנו ונמצא אוי לזה שהכלים את העני כאמור:
32
ל״גז. וע"ז אמר הקרא נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וגומר כי נתון פירושו לשון מתנה וידוע מאמר רז"ל (בבא בתרא ס"ה ע"א) נותן בעין יפה נותן וגם כאן הזהיר הקרא שתתן לו בדרך בעין יפה כאמור: וע"כ כפל הקרא נתון תתן שתתן לו כדרך הנתינה שהוא בעין יפה:
33
ל״דח. ואח"כ בא הקרא ללמד לאדם דעת שיוכל ליתן בטוב עין יפה בלי שום הרהור הלב כי אפשר יאמר האדם הן אמת שאני מוכרח ליתן צדקה כי היא גדולה יותר מכל מצות עשה שבתורה והצדקה סימן לזרע אברהם ואין כסא ישראל מתכונן אלא בצדקה ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה וגדולה צדקה יותר מכל הקרבנות וכל המרחם עליו מרחמין עליו מן השמים וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחוסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרים המה ולא ירחמו והמעלים עינו ממנה נקרא בליעל ועובד כו"מ ונקרא רשע חוטא הכל כמבואר (ברמב"ם ובטור וש"ע שם) וגם אני מחויב ליתנו לעני בספ"י ולהראות לו פנים שוחקות כדי שלא יתבייש הכל כנ"ל אבל איך יוכל להיות באמתיות שמחת לבבי שאהי' עוד משמח ע"ז כי לא טוב לי לתת מעמל ידי לאחרים ויבוזו זרים יגיעי ואף שאמת כי לעולם אין אדם נעשה עני מהצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכתוב בטח בה' ועשה טוב שבעת עשיית הטוב יהיה נכון לבו בטוח בה' שהמקום ימלא חסרונו ומן הסתם אשתכר עוד וארויח שלא יחסר המזג מ"מ מיצר אני על אבידתי כי אם לא הייתי נותן עתה היה עוד יותר אחר הריוח שארויח וחסרון זה לא אוכל להמנות זה שאני מחסר עתה מממוני מי ימנה לי על זה אף אם אשתכר אח"כ היה לי עם זה הממון עוד יותר אחת לאחת איך אוכל עשוהו בשמחה ובלב טוב ובכדי לבטל את המחשבה לא טובה הזאת אמר הכתוב לא ירע לבבך כי בגלל הדבר הזה וגו'. והוא על פי מה שאמרתי על מאמר הקרא (הושע יו"ד) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד להבין למה המשיל הצדקה לזריעה דוקא לא לשאר הרווחת ממון גם מה שאמר קצרו לפי חסד אינו מובן ורז"ל (סוכה מ"ט ע"ב) אמרו אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה גם זה צריך להבי' מה הוא החסד שבצדקה ויובן לפי דברינו הנזכרים כי למשל אם יאבד א' מכיסו י' זהובים ואח"כ ישתכר ל' זהובים לא יושל' אבידתו בכך כי אם לא היה אובד היה לו ארבעים זהובים כי אין שייך לתלות הריוח אחר האבידה לומר שאם לא היה אובד קודם לא היה מרויח אח"כ כי מה ענין זה לזה ולא כן אם יזרע איש כור חיטין ויוציא אח"כ ממנו עשרה כורין לא יצר לו על הכור שזרע והולך לאיבוד כי אם לא היה זורע לא היה קוצר ואף בהעת הזריע' שמח הוא במה שמשליך כור חיטין לאיבוד וזורע באדמה כי נכון לבו בטוח בחסד אל שיוציא הרבה יותר מכדי אבידתו ואם לא יזרע לא יהיה לו כלל וכן הוא ממש בענין הצדקה שנקרא זריעה כי בשכר שנותן הצדקה בשכר זה ממש הוא משתכר ואם לא היה נותן לא היה מרויח ואינו שייך בכזה להיות מיצר על אבידתו: וע"כ אמר ולא ירע לבבך בתתך לו שתהיה מיצר על נתינתך לו מעמלך כי בגלל הדבר הזה יברכך שעבור הדבר הזה יברכך להתברך בכל מעשי ידיך והוא כמו הזריעה שנזרע בקרקע ואף בעת הנתינה תהיה לבבך שמח מה שאתה זורע עתה ובטח בה' ועשה טוב שבודאי תרויח הרבה יותר מזאת הנתינה בכפלי כפליים כעין הזורע בארץ. ואך שענין הברכה הוא לפי החסד והטוב לב בפיוס העני בעת הנתינה להתברך בוא"ו ברכות או בי"א כנ"ל וע"כ אמרו קצרו לפי חסד שהקצירה שהוא ענין קבלת השכר כמו הקוצר התבואה אחר הזריעה הוא לפי החסד ואמרו רז"ל לפי החסד שבה פי' כמו החסד ואהבה ושמחה הפיוס לעני בעת הנתינה כן תזכה להתברך בברכה כמדובר:
34
ל״הט. ולזה אמרו רז"ל (ב"ב שם) רבי אליעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שנאמר אני בצדק אחזה פניך וגומר וחוץ מטעם הפשוט שהוא כמ"ש הטור שם ויש לאדם ליתן אל לבו שכמו שהוא מבקש מהקב"ה שיזמין לו פרנסתו וישמע שועתו כך צריך שישמע שועת העניים וכו' ע"כ ובודאי נכון לזה מאוד ליתן צדקה קודם תפלתו להראות שהוא מרחם על הבריות וכל המרחם על עניים הקדוש ברוך הוא מרחם עליו ועי"ז יקובל תפלתו לרחמים ולרצון בעין בוראו ב"ה וב"ש גם לפי הנזכר יש ליתן טעם כי אמרו בתנא דבי אליהו [ח"ב פ"א] אשריהן ישראל בזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים אז יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי ע"כ מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא וגו' ופי' שם המפרש מפני שמסיים בפסוק משלחי רגל השור והחמור והם מרמזים על היצה"ר והס"א וכחות הטומא' ע"ש ולכן צוו רז"ל לעשות השני דברי' אלו קודם התפלה תורה אמר (בברכות ל"א ע"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. גמילות חסדים. אמרו כאן ר"א יהיב פרוטה לעני וכו' כדי שיהיה יצרם מסור בידם בעת התפלה. וישולח מעליהם כל בחינת היצה"ר וכחות הטומאה למען יהיה לבם תמיד בעת עומדם לפני ה' בתפלתן לכוין לבם כראוי למלך הכבוד שלא יבלבל אותם יצרם הרע. ואך כבר כתבנו שעיקר הצדקה הוא לפי החסד שבה. וע"כ נקט בתורה וגמילות חסדים. ולכאורה לפי הלימוד מזרעו לכם לצדקה הי' למינקט בתורה וצדקה ואך כי עיקר הוא החסד שבה וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. וע"כ נקט כל הפסוק קצרו לפי חסד כי העיקר לפי החסד שבה כמאמר:
35
ל״וונחזור לענין אלף בינה שפרשנוהו בבחי' החכמה שנקרא ב' ועיקר מעלתה שתבין ותביט למה שלפניה הוא האלף לקבל משם כל ברכתה ותיכף אחר זה גמול דלים כנ"ל:
36
ל״זי. וכל ענין הזה שבחכמת אדם שבארנו עד כה. ושצריך להיות בבחי' בן ובת כמוזכר גבי אברהם הכל נלקח ונתמשך משורש מדת החכמה העליונה הידוע ליו"ח שיש בה בחי' האלו כמו שידוע ומפורש בס' חסד לאברהם (השקת כ"ד) וז"ל והנה אל החכמה ב' פנים הפן הא' העליון הפונה אל הכתר ואין אותם הפנים מסתכלין למטה אלא מקבלין מלמעלה. הפן הב' התחתון הפונה למטה להשגיח בספיר' שיהיה מתפשטת אליה בחכמתה כך יהיה אל האדם ב' פנים. הפן הא' הוא התבודדת בקונו כדי להוסיף חכמתו ולתקנה הפן הב' ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו וכמו שהחכמה משפיע לכל ספירה וספירה וכו' ועוד מדרכי החכמה להיות' משגחת ע"כ המציאות והחכמה מחיה את הכל כדכתיב והחכמה תחיה את בעליה והוא אב לכל יצורי הקב"ה כאמור מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית והם חיים ומתקיימים משפעו כך הוא יהיה אב לכל יצוריו של הקב"ה וכו' ע"כ ועל זה רומז הכתוב מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך אמר שתי שבחים אל מדת החכמה א' שכולם בחכמה עשית והחכמה הוא אב לכל יצורי הקב"ה כנ"ל. א"כ דייקא שמקבלת מבחי' הכתר עליון המכונה ע"ש האלף אלא העליון וגם שבח להקדוש ברוך הוא שהאציל את קדושתו עד בחי' החכמה לברוא את כל העולמות במדה זו כאומרו כולם בחכמה עשית ואומר ה' בחכמה יסד ארץ וגם התרגום יונתן בן עוזיאל פירש על בראשית ברא אלהים בחוכמתא בכדי שע"י יוכלו התחתונים קצת להשיג ולדעת להבין מאור ה' משא"כ אם הי' נברא העולם בבחי' הכתר עליון אשר נקרא אלף פלא שמופלא ומכוסה מעין כל מלדע' ולהבין באורו אור בהיר בשחקים ונקרא ע"ש אהיה שעתיד אני להתגלות במדת החכמה ולא היתה יכולת בתחתונים להשיגו וזה מה רבו מעשיך ה' במה שקדושתך בא מלמעלה עד בחי' החכמה לברוא העולמות בכדי שיכירו וידעו התחתונים אפס קצת טעימת אורך הרב ובזה מלאה הארץ קניניך שאל"כ הי' מופלא ומכוסה ונעלם מעין כל חי שיוכלו האחרונים להכיר בהילו נרו עלי ראשם ולזה כתבו המקובלים ששם הוי' הוא במדת החכמה כי שם הוי' רומז אל הי' הוה ויהיה כמ"ש (בש"ע א"ח סי' ה') והוא רמז אל מדה זו שמתיחדת לבחי' הכתר עליון בחי' היה והוא בעצמה נקראת הוה וכשנותנת פניה להשגיח לתחתונים נקראת יהיה כי עתידה להיות להתגלות לתחתונים ולכוונה זו אמר שלמה המלך ע"ה החכם עינו בראשו כלומר כי בחי' החכמה עיניה תמיד למעלה בבחי' הכתב עליון לקבל משם תוקף אורה אור גדול וחזק בכדי להשפיע להתחתונים:
37
ל״חיא. ועל זה אמר הכתוב גבי שלמה (מלכים ה') ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי וגומר. ואמרז"ל בפסיקתא מאיתן האזרחי זה אברהם כי הנה אברהם היה לו זה הבחי' החכמה לקבל מלמעלה ולהשפיע להתחתון בבחי' בן ובת כנ"ל ועי"ז היה מקשר ומקרב את כל המדות זה אל זה כי כל העולמות המה בבחי' זו כאשר אמרנו למעלה והכל נתמשך ממדת החכמה כי היא נקראת ראשית ובה הראשית והתחלה בבחי' זו ומה מאוד יצדק לפי זה מה שמבואר בדברינו בחה"ר (שורש השני ענף א') שמלת חכם מרמז על התיחדות והתקשרות העשרה מדות ע"ש כי עיקר בחי' זו נתמשך ונתהוה מבחי' החכמה כאומר ואם אמנם שהיה באברהם טוב בחינת מדה זו מכל מקום לא היתה בשלימות הגמור כמו בעת שלמה המלך ע"ה שהיתה הלבנה עומדת תמיד על מלואה ובהמ"ק נבנה בימיו וכל היחודים עליונים הכל היה נעשים פנים בפנים כאשר כתבנו שם. לכן חכמתו עמדה לו להשלים הדרגא של פעולת החכמה ביתר שאת מכל אשר לפניו. וזה ויחכם מכל האדם אף מאיתן האזרחי כלומר אף מאברהם שברכו ה' בכל כנ"ל נתחכם שלמה המלך ע"ה ביותר ויותר להיות עיניו בראשו ולקרב את הנפרדים ביחוד גמור כאשר בארנו:
38
ל״טיב. ובכל דברינו הנזכרים ממילא יבואר דברי המדרש שהתחלנו בו בתחילת דרוש הזה על נכון ובתחלה הקשה למה נברא העולם בב' וקושיתו זה אינו למה לא נברא באלף שהוא ראשון לאותיות רק שמקשה סתם למה דוקא בב' נברא ולא בא' משאר אותיות וכן הוא במפרשים שם ע"ש. וכבר כתבנו שבריאת העולמות ל"ה יכול להיות באות האלף שמורה על בחי' כתר העליון ונקרא אלף פלא שמופלא ומכוסה מעין כל חי להשיג לדעת באורו כי רב הוא והוצרך להכלל ולהתלבש את האור הגדול והחזק הלז במדת החכמה המכונה ע"ש דבר בכדי שעל ידו יוכלו התחתונים קצת להשיג אורו:
39
מ׳יג. וזה שאמרו רז"ל (מ"ר בראשית פ' ג') ר' שמעון בן יהוצדק שאל לרבי בר נחמן אמר ליה מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה א"ל מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו וכו' עד מקרא מלא עוטה אור כשלמה ע"כ. כי ידוע מכתבי האר"י שענין העטיפ' בטלית לבנה רומז אל אור מדת החכמה כי הוצרך אור העליון להתעטף ולהתלבש בבחי' החכמה למען יוכלון להשיגו כאמור ואפשר לזה כיונו רז"ל באותיות דר' עקיבא (מובא בילקוט רמז א') בשעה שבקש הקב"ה לברוא את העולם ירדו ועמדו לפניו כל כ"ב אותיות זה אומר בי תברא העולם וכו' נכנס תי"ו וכו' עד נכנס אות בי"ת ואמר לפניו רבונו של עולם רצונך שתברא בי את העולם שבי אומרין בכל יום ברוך ה' וכו' השיב הקב"ה הן ברוך הבא בשם ה' מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם ואלף כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברוא את העולם עמד לו לצד א' ושתק עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו אלף מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום השיב אלף ואמר לו רבונו של עולם מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום שכל האותיות נחשבין במנין מרובה ואני במנין מועט בית בשתים גימל בשלשה וכן כולם ע"כ. ולכאורה מה זו תשובה מפני שנחשבת במנין מועט לא יברא בה את העולם ולפי הנזכר יבוא על נכון כי הנה כתבנו בחה"ר (סוף שורש התשיעי) על מאמר רז"ל אכין ורקין מיעוטין הן שהפרש גדול בין מיעוט הרק למיעוט האך כי אותיות הר"ק המה אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא כמ"ש בהקדמת הזוהר (ב' ע"ב) ע"ש לכן כל מקום שנאמר רק מורה לנו על דבר הנתמעט ומועטין המה מאתנו להיות אנחנו מובדלין ומופרשין מבחינתם בדרך ולמעט תמעיט נחלתו ולא כן הוא בחינת מיעוט האך כי הוא בהיפך ממש מזה בדרך שכתב האר"י זכרונו לברכה בכוונה יוצר אור ובורא חושך כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאור' נקרא אור ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולים לראות ולהנות מאורה נקראת חושך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה וזה הוא בחי' מועט הא"ך כי הוא מורה על גודל אור עליון והאלף מורה על פלא העליון שהוא אור נפלא ומכוס' וגם הכ' מודה על בחי' זו כאשר כתבנו שם וע"כ נקראת לפעמים בשם חושך בבחי' שם המושאל ע"ד הקרא ישת חושך סתרו והכל מורה על גדול האור המחשיך לתחתונים מצד פחיתת מהותם. ובזה אך הוא מיעוט כי מתמעט היא מאתנו ע"ש בדברינו ולזה אמר כאן מפני שכל האותיות נחשבין במנין מרובה ואני במנין מיעוט כלומר שאני מתמעט באורי הגדול מבאי עולם שאין יכולים להשיג את אורי וע"כ א"א לברוא העולם בי והוא כנאמר בדברינו למעלה ולכן לא מקשה כאן למה לא באלף רק מה מעליותא דב' משאר אותיות ולזה מתרץ מה ב' יש לו ב' עוקצין אומרים לב' מי בראך וכו' עד והוא מראה בעוקצו של אחרים ואומר ה' שמו והוא רומז אל האלף שהוא ה' אחד כמו שהוא ברש"י והמפרשים שם. והואיל שהיא מסתכלת תמיד אל האל"ף ואור הא"לף נרמז ונכלל בקוצו של אחריה ולכן נבר' העולם בה משא"כ בשאר האותיות שאין אור האלף בחי' כתר עליון מאיר בהם כ"א ע"י אמצעי במדת החכמה ובזה נשתנה אות הב'. שהוא כינוי למדת החכמה לברוא את העולם בה כי היא עיניו בראשו להסתכל להביט אל אור פלא העליון לקבל משם בעצם וראשונה כל שורש ברכה וקדושה ולהשפיע להתחתונים ולכן ה' בחכמה יסד ארץ הכל כנאמר בכל דברינו הנאמרים למעלה עד הנה:
40
מ״איד. ובחינה זו הנזכרת במדת החכמה ישנה ממש בבחי' השבת קודש ורמז לזה ככלה בין רעותיה משובצה שהשבת משובץ וממוצע בין שתי רעותיה כאשר ידוע מכתבי האר"י ששלשה ימים קודם השבת המה שייכים להשבת פי' לעשות הכנה להשבת כדי שיאיר האורה בשבת על צד היותר טוב בהארה נפלאה ואח"כ היא מאירה ומשפיע אורה בשלשה ימים אחר השבת כעין בחי' החכמה הנזכר. אשר על כן רמז במלת שבת נוטריקון "שבת "באמצע "תאיר "ו"שבת "בו "תברך הכל להורות על ענין הלז שהוא מאיר בבחינת הממוצע לקבל ולהשפיע וממילא כל הברכות תלוים בו והיה השם הזה לך לאות ולסימן ולזכרון דברינו ככל הדרוש הלזה ו"שבת "בו "תמימות שהוא המיחד ומתמם את כל כן יקרב את לבן של כל ישראל לאביהם שבשמים אמן. ובזה נשלם מה שיהיה רצוננו לבאר בדרוש הלזה:
41
מ״בסליק דרוש השני. בעזרת האל הטוב ובחסדיו תאיר עיני. בחכמתו תמיד אשתעשע ועל דבר כבוד שמו יעזרני. ובימי יהושע יהודה וישראל וזה שמו אשר יקראו ה' צדקינו. ועין בעין בשובו אל נוהו יראני:
42