סדורו של שבת, חלק ב, דרוש השני ב׳Sidduro Shel Shabbat, Volume II, Derush II 2
א׳ידבר בביאור מאמר הדרדקי דאתי לבי מדרשא (שבת ק"ד ע"א). ויתבאר בו איך שהחכם עיניו בראשו לקבל הברכה מלמעלה ולהשפיע תיכף לתחתון ממנו הממתין ומתאוה להשפעתו. ומתוכו יבואר לחזק לב נותני הצדקה שיתנו צדקתם באהבה ובשמחה רבה שלא ירע לבבם כלל על מה שהם נותנים מעמל ידם לאחרים ויבוזו זרים יגיעם וגם שיהי' נתינתם באופן הנאות שלא יתבייש העני בכך אדרבא לדבר על לבו לנחמו עד שיתפייס העני שלא יתרעם על מה שנברא בדרגא זו שצריך לשאול מאחרים להשתנות פניו ככרום בכל עת. ובו י"ד מאמרים:
1
ב׳א'. ועל ענין זה רמזו הדרדקי דאתו לבי מדרשא (שבת ק"ד ע"א) אלף בית אלוף בינה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה כי הנה ידוע שכל העולמות בכלל המה בבחי' מקבלין דין מן דין וכל עולם ועולם הוא מקבל ומשפיע שהוא המקבל מעולם שלמעלה ממנו ומשפיע לעולם שלמט' ממנו וזה רמוז בכתיבת השם הוי"ה ב"ה וב"ש שמבואר בכוונת האר"י שצריך לכותבו בזה האופן שהקוצ' של היו"ד צריך לנטות קצת אל ה' הראשונה וה' הראשונה עושין בצידה הימנית כמין יו"ד קטנה והרגל השמאלי עושין אותה כמין וא"ו ובסופה נקודה משוך לצד הוא"ו שבשם והוא"ו נעשה בראשה עב ובסופה ברגלה נעשה כמין פרסה קטנה משוך אל ה' אחרונה ובתחילת ה' אחרונה נעשה כמין וא"ו כידוע להני ספרי דוקני. והוא רומז על ענין זה כי ארבע אותיות השם הם מורים על ארבע עולמות עליונים שהם אבי"ע. ואנו מראי' בכתיבתו ובקריאתו שכל עולם יתיחד עם עולם שלמעלה לקבל השפעתו ממנו. ומשפיע תיכף ומיד לעולם התחתון שלמטה ממנו. וע"כ כל אות ואות משוך לכאן ולכאן להראות התקשרותו והתיחדותו באות של מעלה ושל מטה להראות שהמה בבחי' מקבל ומשפיע ועיקר התיחדותן מורה שכשמקבל ממה שלמעלה ממנו תיכף ומיד מוריק ומשפיע ברכתו למה שלמטה ממנו כי כן דרך מדת החסד לרדוף בתר הדל ולבקשו כדי להשפיע לו ולהעניק אותו מטוב ברכותיו כמ"ש בחה"ר (שורש א' ענף ד') ועל דרך זה אמרז"ל (יומא פ"ח ע"ב) ע"פ דמשק אליעזר שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרי' לומר אשר תיכף שהיה דולה מתורת רבו היה משקה לאחרים מרוב טובו. וע"כ כללם הקרא בתיבה אחת דמשק דולה ומשקה. כי היה נעשה תיכף זה אחר זה וכמעט שנעשו בבת אחת:
2
ג׳ב. ובזה יבוא על נכון מאמר הקרא וה' ברך את אברהם בכל שברכו במדה טובה הלזו שבת הי' לו ובן הי' לו כמאמר רז"ל כי התקבלות ההשפעה מכונה ע"ש הבת אשה דלי' מה מגרמה כלום ובן הוא המכונה ע"ש הזכר המשפיע וכללם הקרא בתיבה אחת לומר שבת ובן היה לו בפעם אחד כי תיכף שקיבל ההשפעה הי' משפיע לכל כרוב חסדו וטובו שהיה רצונו להשפיע מטובו לבריות. ועל זה נתוסף לו ה' בשמו כי מקודם היה נקרא אברם שהיה רם ונשגב בבחי' הא"ב בחכמה ותמיד היה לבו למעלה לידבק במקור שורש חיות הרוחניות שלו לקבל משם כל קדושתו וחיותו והשפעתו. באופן שלא יפרד שכל המעשי שלו משכל העיוני המכונה בשם א"ב כנ"ל. ואח"כ נתוסף לו ה' וקראו אב המון כי ראה הקב"ה ובחן את לבבו שהגיע לאמתיו' דרגת החסד להשפיע להדל המכונה ע"ש ה' אחרונה שבשם בחי' נוקבא דלית לה מגרמה והי' תמיד עיניו למטה להביט ולהשפיע למטה ממנו כל טובו וחסדו כאשר יוכל. והיה נעשה אב המון גוים כי הי' בבחי' אב לקבל ממה שלמעלה ולהשפיע תיכף להמון גוים עולם שלמטה ממנו:
3
ד׳ג. וע"ז אמרו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי ידוע שענין התפלה היא ענין חיבור ויחוד הצורת הקדושות והמדו' הטהורות והעולמות עליונים כאשר כתבנו בחה"ר (שורש החמישי ענף א') והכל המה בבחי' מקבל ומשפיע כנ"ל. וע"כ זה המתפלל והרוצה ליחדם אחד אל אחד צריך שיתן דעתו על זה הענין לבו למעל' ועיניו למטה שיהא כל אחד מתחבר ומתקשר עם מה שלמעלה וישפיע מטובו תיכף למטה ממנו ועש"ז היה נקרא אליעזר עבד אברהם ורומז על בחי' מט"ט הנקרא עבד שע"י מתחלק מזון וחיות להדרגא הנקרא בת בבחי' אליעזר שהיה דולה ומשקה ובבחי' בן ובת של אברהם הכל כמבואר:
4
ה׳ובזה יובן מאמר הדרדקי הנ"ל אלף בינה גמול דלים וכו' כי בחי' האב הלז כינוהו ע"ש אלף בינ' הנ' האד' צריך לקשר החכמ' והבינ' שלו אל השכל העיוני הנקרא אלף לקבל משם כל קדושתו וחכמתו ותיכף אח"ז גמול דלים תראה להשפיע ולהניק מטוב ברכותיך לאחרים בבחי' בן ובת הנזכר וע"כ אמרו מפני מה פשוטה כרעא דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלי' מורה על האמור שתיכף אחר הא"ב גמול דלים ותרוץ אחר הדל להשפיע לו מטובך ולכן אמר ה"ו זה שמו של הקב"ה. כי בבחי' העשיה הלז נשלם שמו של הקב"ה בארבע אותיות הוי' שהא"ב הלז הוא דוגמת י"ה שבשם. שמימי המקור המכונה בשם יו"ד נתמשך למקום רחב בחי' ה' ומהם לומד האדם חכמה ובינה להיות עושה כל פעולותיו בחכמה העליונה. ואז הגוף הנקרא וא"ו עושה כל פעולותיו הטובים ע"י חכמת האמת שבק בו משכל העיוני והמעשה הטוב הנקרא ע"ש ה' אחרונה שבשם כידוע ובזה נגמר שמו של הקב"ה. וע"כ סמכו תיכף אחר ד' פעולת האלו ה"ו זה שמו של הקב"ה לומר כי בזה נשלם שמו של הקב"ה בארבע אותיות:
5
ו׳ד. ולחזק ענין הלז אציג לך מה ששמעתי כעין זה מפי אדומ"ר הרב הקדוש איש אלהים מופת הדור ופלאו מוהר"ר יחיאל מיכל. זצוק"ל זי"ע ועכ"י מ"מ דק"ק זלאטשוב. על מאמרם זה. ה"ו זה שמו של הקב"ה אשר מג' ד' בעצמם נעשה ה"ו. כי תמונת הג' הוא ארוך כמו וא"ו ורגל בסופה כעין יוד. ומורה על בחי' ההשפעה והמשכה כדוגמת הצינור הממשיך מים אל הבור הרחוק מהמקור וכשעוד המים בתוכו הוא ג'. כי היוד שבסופה מורה על מקוה המים שעודנה בתוכו ולא יצא לחוץ והמים האלו המה בקצהו כי רצים להיות מתאוים להשפיע להבור והבור מכונה אז ע"ש הדל"ת כי דל הוא וצמא למים וממתין על השפעת הגימל שהוא גומל וכשגומל חסד עם הדל אז נעשה מהד' ה' כי קיבלה המים שברגל הג' שהיא היו"ד ונעשה ה' והג' נעשה וא"ו כי פשטה רגלה אל הדל"ת ונעשה ה' ונמצא שנעשה מג' ד' וכשנעשה כך נשלם רצון ה' שרצה בזה ההשפעה שיתמשך מי"ה שבשמו שהמה מכונים למעיין מקוה המים ע"י הוא"ו שהוא הצינו' לה' אחרונ' דרגא התחתונה שממתנת על השפעת המים מימי החסד ונשלם שמו של הקדוש ב"ה בזה:
6
ז׳ובזה אמר טעם על מאמר רז"ל (בבא בתרא ט' ע"ב) אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בוא"ו ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. כי כאשר עשה ותיקן שישתנה הג' לתמונת וא"ו להשלים שמו של הקדוש ברוך הוא לעומתו ברוך יאמר לו להתברך בשש ברכות דוגמת הוי' שתיקן ע"כ שמעתי מפה קדוש ודפח"ח:
7
ח׳ה. ואנחנו נוסיף על דבריו לפרש סיום מאמרם שם והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וגו' וכתבו התוספות יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ונפש נענה תשביע ולאו מלתא הוא דנפש נענה תשביע היינו תשביע בדברים ועל כרחך לא גרסינן ליה דלההוא גירסא הול"ל מתברך בי"ז ברכות הנך ו' דלעיל והני י"א וכן גרס הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ה') ואנו נאמר לקיים גירסת היש מגיהין לפי דברי אדומ"ר הנזכרים והוא ע"פ מ"ש בזוהר חדש (ד"ס ע"ב) ע"פ או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי שלום לעילא שלום לתתא כי עושה שלום בין העני והקדוש ברוך הוא שהעני עושה מריבה וקורא תגר על הקב"ה במה שבראו עני כזה שנצרך לבריות: וכשזה נותן לו צדקתו עושה שלום בין העני ובין קונו ע"ש וזה רק נעשה כשהוא נותן לו בעין יפה. ובסבר פנים יפות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ד') כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו. ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים וכו' ע"כ ואם כה יעשה לדבר על לב העני ולנחמו נתפייס העני עם הקדוש ברוך הוא ונעשה שלום לתתא ומתקיים ונפש נענה תשביע שמשביע נפש העני בזה הצדקה שמקבל בדברי פיוס ומסיר תרעומתו ממנו ואז נעשה מד' ה' שהדל נתרוה ונשבע ונעשה ה' ונעשה ה"ו זה שמו של הקב"ה. ולעומת ה"ו שתיקן נתברך בי"א ברכות מספר י"א וע"כ צריך להיות שניהם הנותן צדקה לעני והמפייסו כי בנתינת הצדקה עושה מהג' וא"ו שמושך המים ממנו וכשעוד הדל נתרוה בזה אז נעשה ה' במלואו וטובו ונעשה ה"ו ונגדם מתברך בי"א ברכות כדבר האמור והוא כגי' היש מגיהין כנ"ל:
8
ט׳ו. וע"ז אמרו רז"ל (שם יוד ע"א) אמר ר' אלעזר בר' יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעוה"ז שלו' גדול עושין בין ישראל לאביהן שבשמים כי גמול ידיו ישולם לו כשם שהוא עושה שלום בין העני והקב"ה שלא יתרעם עליו כן נעשה לו שלום בינו ובין הקב"ה לברכו בכל טוב ולזכות מזיו שכינתו עי"ז כמו שאמרו שם דרש רבי דוסתאי בר' ינאי בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד מדת בו"ד אדם מביא דורן גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו ואם תמצא לומר מקבלין אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אין רואה פני המלך והקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר בצדק אחזה פניך וגו' והכל הוא על אופן הנזכר כשנותן לו בסבר פנים יפות ומכוין לעשות שלום בין העני לקונו שלא יתרעם על מה שבראו עני כזה שצריך ליטול מאחרים עי"ז והיה מעשה הצדקה שלום שעוש' שלום בינו לבין קונו ואתה תרא' מ"ש הרמב"ם ז"ל שם ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה מפני שלבו נשבר ונדכה והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהי' לא תבזה ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ואוי למי שהכלים את העני אוי לו אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אני לאביונים. הרי שהעיקר הוא לדבר על לבו דברי פיוס ותנחומין למי שרוצה לקיים מצוה זו על תקונה ומה שאמר אוי למי שהכלים את העני וגומ' הוא ע"פ מ"ש הטור (בי"ד סימן רמ"ז) וז"ל ואל יעלה בלבו עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצונו שיחלק לעניים ממנו וזו הוא החלק הטובה שיהי' לו מכל העושה כדכתיב והלך לפנים צדקך וכבוד ה' וגו' ע"כ. ונמצא כשהוא מכלים את העני וישאר תרעומתו במה שבראו לבוא לידי נפקד אכזרי כזה שאינו מרחם עליו. ואפשר יבוא בעל הפקדון ויקח את פקדונו מידו כיון שאינו עושה רצון המפקיד אין רצונו שיהא פקדונו ביד זה לעשות בו שלא כרצונו כי רצון ודרך הקב"ה להיות אוהב גר לתת לו לחם ושמלה ולהחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ובראו לזה עני כדי שיזכה העשיר בו כמו שאמרו שם תניא הי' רבי מאיר אומר אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזה שגוער בו ומביישו בנתינתו ונקרא רחמי רשעים אכזרי אף שבעת שהוא מרחם עליו ונתן לו נעשה אכזרי עליו כי מראה לו פנים רעות וכובש פניו בקרקע דאינו מראה לו ספ"י אז הקב"ה לוקח לו פקדונו מה שהופקד ביד זה האכזר ונותנו לריעו הטוב ממנו ונמצא אוי לזה שהכלים את העני כאמור:
9
י׳ז. וע"ז אמר הקרא נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וגומר כי נתון פירושו לשון מתנה וידוע מאמר רז"ל (בבא בתרא ס"ה ע"א) נותן בעין יפה נותן וגם כאן הזהיר הקרא שתתן לו בדרך בעין יפה כאמור: וע"כ כפל הקרא נתון תתן שתתן לו כדרך הנתינה שהוא בעין יפה:
10
י״אח. ואח"כ בא הקרא ללמד לאדם דעת שיוכל ליתן בטוב עין יפה בלי שום הרהור הלב כי אפשר יאמר האדם הן אמת שאני מוכרח ליתן צדקה כי היא גדולה יותר מכל מצות עשה שבתורה והצדקה סימן לזרע אברהם ואין כסא ישראל מתכונן אלא בצדקה ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה וגדולה צדקה יותר מכל הקרבנות וכל המרחם עליו מרחמין עליו מן השמים וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחוסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרים המה ולא ירחמו והמעלים עינו ממנה נקרא בליעל ועובד כו"מ ונקרא רשע חוטא הכל כמבואר (ברמב"ם ובטור וש"ע שם) וגם אני מחויב ליתנו לעני בספ"י ולהראות לו פנים שוחקות כדי שלא יתבייש הכל כנ"ל אבל איך יוכל להיות באמתיות שמחת לבבי שאהי' עוד משמח ע"ז כי לא טוב לי לתת מעמל ידי לאחרים ויבוזו זרים יגיעי ואף שאמת כי לעולם אין אדם נעשה עני מהצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכתוב בטח בה' ועשה טוב שבעת עשיית הטוב יהיה נכון לבו בטוח בה' שהמקום ימלא חסרונו ומן הסתם אשתכר עוד וארויח שלא יחסר המזג מ"מ מיצר אני על אבידתי כי אם לא הייתי נותן עתה היה עוד יותר אחר הריוח שארויח וחסרון זה לא אוכל להמנות זה שאני מחסר עתה מממוני מי ימנה לי על זה אף אם אשתכר אח"כ היה לי עם זה הממון עוד יותר אחת לאחת איך אוכל עשוהו בשמחה ובלב טוב ובכדי לבטל את המחשבה לא טובה הזאת אמר הכתוב לא ירע לבבך כי בגלל הדבר הזה וגו'. והוא על פי מה שאמרתי על מאמר הקרא (הושע יו"ד) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד להבין למה המשיל הצדקה לזריעה דוקא לא לשאר הרווחת ממון גם מה שאמר קצרו לפי חסד אינו מובן ורז"ל (סוכה מ"ט ע"ב) אמרו אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה גם זה צריך להבי' מה הוא החסד שבצדקה ויובן לפי דברינו הנזכרים כי למשל אם יאבד א' מכיסו י' זהובים ואח"כ ישתכר ל' זהובים לא יושל' אבידתו בכך כי אם לא היה אובד היה לו ארבעים זהובים כי אין שייך לתלות הריוח אחר האבידה לומר שאם לא היה אובד קודם לא היה מרויח אח"כ כי מה ענין זה לזה ולא כן אם יזרע איש כור חיטין ויוציא אח"כ ממנו עשרה כורין לא יצר לו על הכור שזרע והולך לאיבוד כי אם לא היה זורע לא היה קוצר ואף בהעת הזריע' שמח הוא במה שמשליך כור חיטין לאיבוד וזורע באדמה כי נכון לבו בטוח בחסד אל שיוציא הרבה יותר מכדי אבידתו ואם לא יזרע לא יהיה לו כלל וכן הוא ממש בענין הצדקה שנקרא זריעה כי בשכר שנותן הצדקה בשכר זה ממש הוא משתכר ואם לא היה נותן לא היה מרויח ואינו שייך בכזה להיות מיצר על אבידתו: וע"כ אמר ולא ירע לבבך בתתך לו שתהיה מיצר על נתינתך לו מעמלך כי בגלל הדבר הזה יברכך שעבור הדבר הזה יברכך להתברך בכל מעשי ידיך והוא כמו הזריעה שנזרע בקרקע ואף בעת הנתינה תהיה לבבך שמח מה שאתה זורע עתה ובטח בה' ועשה טוב שבודאי תרויח הרבה יותר מזאת הנתינה בכפלי כפליים כעין הזורע בארץ. ואך שענין הברכה הוא לפי החסד והטוב לב בפיוס העני בעת הנתינה להתברך בוא"ו ברכות או בי"א כנ"ל וע"כ אמרו קצרו לפי חסד שהקצירה שהוא ענין קבלת השכר כמו הקוצר התבואה אחר הזריעה הוא לפי החסד ואמרו רז"ל לפי החסד שבה פי' כמו החסד ואהבה ושמחה הפיוס לעני בעת הנתינה כן תזכה להתברך בברכה כמדובר:
11
י״בט. ולזה אמרו רז"ל (ב"ב שם) רבי אליעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שנאמר אני בצדק אחזה פניך וגומר וחוץ מטעם הפשוט שהוא כמ"ש הטור שם ויש לאדם ליתן אל לבו שכמו שהוא מבקש מהקב"ה שיזמין לו פרנסתו וישמע שועתו כך צריך שישמע שועת העניים וכו' ע"כ ובודאי נכון לזה מאוד ליתן צדקה קודם תפלתו להראות שהוא מרחם על הבריות וכל המרחם על עניים הקדוש ברוך הוא מרחם עליו ועי"ז יקובל תפלתו לרחמים ולרצון בעין בוראו ב"ה וב"ש גם לפי הנזכר יש ליתן טעם כי אמרו בתנא דבי אליהו [ח"ב פ"א] אשריהן ישראל בזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים אז יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי ע"כ מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא וגו' ופי' שם המפרש מפני שמסיים בפסוק משלחי רגל השור והחמור והם מרמזים על היצה"ר והס"א וכחות הטומא' ע"ש ולכן צוו רז"ל לעשות השני דברי' אלו קודם התפלה תורה אמר (בברכות ל"א ע"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. גמילות חסדים. אמרו כאן ר"א יהיב פרוטה לעני וכו' כדי שיהיה יצרם מסור בידם בעת התפלה. וישולח מעליהם כל בחינת היצה"ר וכחות הטומאה למען יהיה לבם תמיד בעת עומדם לפני ה' בתפלתן לכוין לבם כראוי למלך הכבוד שלא יבלבל אותם יצרם הרע. ואך כבר כתבנו שעיקר הצדקה הוא לפי החסד שבה. וע"כ נקט בתורה וגמילות חסדים. ולכאורה לפי הלימוד מזרעו לכם לצדקה הי' למינקט בתורה וצדקה ואך כי עיקר הוא החסד שבה וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. וע"כ נקט כל הפסוק קצרו לפי חסד כי העיקר לפי החסד שבה כמאמר:
12
י״גונחזור לענין אלף בינה שפרשנוהו בבחי' החכמה שנקרא ב' ועיקר מעלתה שתבין ותביט למה שלפניה הוא האלף לקבל משם כל ברכתה ותיכף אחר זה גמול דלים כנ"ל:
13
י״די. וכל ענין הזה שבחכמת אדם שבארנו עד כה. ושצריך להיות בבחי' בן ובת כמוזכר גבי אברהם הכל נלקח ונתמשך משורש מדת החכמה העליונה הידוע ליו"ח שיש בה בחי' האלו כמו שידוע ומפורש בס' חסד לאברהם (השקת כ"ד) וז"ל והנה אל החכמה ב' פנים הפן הא' העליון הפונה אל הכתר ואין אותם הפנים מסתכלין למטה אלא מקבלין מלמעלה. הפן הב' התחתון הפונה למטה להשגיח בספיר' שיהיה מתפשטת אליה בחכמתה כך יהיה אל האדם ב' פנים. הפן הא' הוא התבודדת בקונו כדי להוסיף חכמתו ולתקנה הפן הב' ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו וכמו שהחכמה משפיע לכל ספירה וספירה וכו' ועוד מדרכי החכמה להיות' משגחת ע"כ המציאות והחכמה מחיה את הכל כדכתיב והחכמה תחיה את בעליה והוא אב לכל יצורי הקב"ה כאמור מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית והם חיים ומתקיימים משפעו כך הוא יהיה אב לכל יצוריו של הקב"ה וכו' ע"כ ועל זה רומז הכתוב מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך אמר שתי שבחים אל מדת החכמה א' שכולם בחכמה עשית והחכמה הוא אב לכל יצורי הקב"ה כנ"ל. א"כ דייקא שמקבלת מבחי' הכתר עליון המכונה ע"ש האלף אלא העליון וגם שבח להקדוש ברוך הוא שהאציל את קדושתו עד בחי' החכמה לברוא את כל העולמות במדה זו כאומרו כולם בחכמה עשית ואומר ה' בחכמה יסד ארץ וגם התרגום יונתן בן עוזיאל פירש על בראשית ברא אלהים בחוכמתא בכדי שע"י יוכלו התחתונים קצת להשיג ולדעת להבין מאור ה' משא"כ אם הי' נברא העולם בבחי' הכתר עליון אשר נקרא אלף פלא שמופלא ומכוסה מעין כל מלדע' ולהבין באורו אור בהיר בשחקים ונקרא ע"ש אהיה שעתיד אני להתגלות במדת החכמה ולא היתה יכולת בתחתונים להשיגו וזה מה רבו מעשיך ה' במה שקדושתך בא מלמעלה עד בחי' החכמה לברוא העולמות בכדי שיכירו וידעו התחתונים אפס קצת טעימת אורך הרב ובזה מלאה הארץ קניניך שאל"כ הי' מופלא ומכוסה ונעלם מעין כל חי שיוכלו האחרונים להכיר בהילו נרו עלי ראשם ולזה כתבו המקובלים ששם הוי' הוא במדת החכמה כי שם הוי' רומז אל הי' הוה ויהיה כמ"ש (בש"ע א"ח סי' ה') והוא רמז אל מדה זו שמתיחדת לבחי' הכתר עליון בחי' היה והוא בעצמה נקראת הוה וכשנותנת פניה להשגיח לתחתונים נקראת יהיה כי עתידה להיות להתגלות לתחתונים ולכוונה זו אמר שלמה המלך ע"ה החכם עינו בראשו כלומר כי בחי' החכמה עיניה תמיד למעלה בבחי' הכתב עליון לקבל משם תוקף אורה אור גדול וחזק בכדי להשפיע להתחתונים:
14
ט״ויא. ועל זה אמר הכתוב גבי שלמה (מלכים ה') ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי וגומר. ואמרז"ל בפסיקתא מאיתן האזרחי זה אברהם כי הנה אברהם היה לו זה הבחי' החכמה לקבל מלמעלה ולהשפיע להתחתון בבחי' בן ובת כנ"ל ועי"ז היה מקשר ומקרב את כל המדות זה אל זה כי כל העולמות המה בבחי' זו כאשר אמרנו למעלה והכל נתמשך ממדת החכמה כי היא נקראת ראשית ובה הראשית והתחלה בבחי' זו ומה מאוד יצדק לפי זה מה שמבואר בדברינו בחה"ר (שורש השני ענף א') שמלת חכם מרמז על התיחדות והתקשרות העשרה מדות ע"ש כי עיקר בחי' זו נתמשך ונתהוה מבחי' החכמה כאומר ואם אמנם שהיה באברהם טוב בחינת מדה זו מכל מקום לא היתה בשלימות הגמור כמו בעת שלמה המלך ע"ה שהיתה הלבנה עומדת תמיד על מלואה ובהמ"ק נבנה בימיו וכל היחודים עליונים הכל היה נעשים פנים בפנים כאשר כתבנו שם. לכן חכמתו עמדה לו להשלים הדרגא של פעולת החכמה ביתר שאת מכל אשר לפניו. וזה ויחכם מכל האדם אף מאיתן האזרחי כלומר אף מאברהם שברכו ה' בכל כנ"ל נתחכם שלמה המלך ע"ה ביותר ויותר להיות עיניו בראשו ולקרב את הנפרדים ביחוד גמור כאשר בארנו:
15
ט״זיב. ובכל דברינו הנזכרים ממילא יבואר דברי המדרש שהתחלנו בו בתחילת דרוש הזה על נכון ובתחלה הקשה למה נברא העולם בב' וקושיתו זה אינו למה לא נברא באלף שהוא ראשון לאותיות רק שמקשה סתם למה דוקא בב' נברא ולא בא' משאר אותיות וכן הוא במפרשים שם ע"ש. וכבר כתבנו שבריאת העולמות ל"ה יכול להיות באות האלף שמורה על בחי' כתר העליון ונקרא אלף פלא שמופלא ומכוסה מעין כל חי להשיג לדעת באורו כי רב הוא והוצרך להכלל ולהתלבש את האור הגדול והחזק הלז במדת החכמה המכונה ע"ש דבר בכדי שעל ידו יוכלו התחתונים קצת להשיג אורו:
16
י״זיג. וזה שאמרו רז"ל (מ"ר בראשית פ' ג') ר' שמעון בן יהוצדק שאל לרבי בר נחמן אמר ליה מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה א"ל מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו וכו' עד מקרא מלא עוטה אור כשלמה ע"כ. כי ידוע מכתבי האר"י שענין העטיפ' בטלית לבנה רומז אל אור מדת החכמה כי הוצרך אור העליון להתעטף ולהתלבש בבחי' החכמה למען יוכלון להשיגו כאמור ואפשר לזה כיונו רז"ל באותיות דר' עקיבא (מובא בילקוט רמז א') בשעה שבקש הקב"ה לברוא את העולם ירדו ועמדו לפניו כל כ"ב אותיות זה אומר בי תברא העולם וכו' נכנס תי"ו וכו' עד נכנס אות בי"ת ואמר לפניו רבונו של עולם רצונך שתברא בי את העולם שבי אומרין בכל יום ברוך ה' וכו' השיב הקב"ה הן ברוך הבא בשם ה' מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם ואלף כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברוא את העולם עמד לו לצד א' ושתק עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו אלף מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום השיב אלף ואמר לו רבונו של עולם מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום שכל האותיות נחשבין במנין מרובה ואני במנין מועט בית בשתים גימל בשלשה וכן כולם ע"כ. ולכאורה מה זו תשובה מפני שנחשבת במנין מועט לא יברא בה את העולם ולפי הנזכר יבוא על נכון כי הנה כתבנו בחה"ר (סוף שורש התשיעי) על מאמר רז"ל אכין ורקין מיעוטין הן שהפרש גדול בין מיעוט הרק למיעוט האך כי אותיות הר"ק המה אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא כמ"ש בהקדמת הזוהר (ב' ע"ב) ע"ש לכן כל מקום שנאמר רק מורה לנו על דבר הנתמעט ומועטין המה מאתנו להיות אנחנו מובדלין ומופרשין מבחינתם בדרך ולמעט תמעיט נחלתו ולא כן הוא בחינת מיעוט האך כי הוא בהיפך ממש מזה בדרך שכתב האר"י זכרונו לברכה בכוונה יוצר אור ובורא חושך כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאור' נקרא אור ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולים לראות ולהנות מאורה נקראת חושך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה וזה הוא בחי' מועט הא"ך כי הוא מורה על גודל אור עליון והאלף מורה על פלא העליון שהוא אור נפלא ומכוס' וגם הכ' מודה על בחי' זו כאשר כתבנו שם וע"כ נקראת לפעמים בשם חושך בבחי' שם המושאל ע"ד הקרא ישת חושך סתרו והכל מורה על גדול האור המחשיך לתחתונים מצד פחיתת מהותם. ובזה אך הוא מיעוט כי מתמעט היא מאתנו ע"ש בדברינו ולזה אמר כאן מפני שכל האותיות נחשבין במנין מרובה ואני במנין מיעוט כלומר שאני מתמעט באורי הגדול מבאי עולם שאין יכולים להשיג את אורי וע"כ א"א לברוא העולם בי והוא כנאמר בדברינו למעלה ולכן לא מקשה כאן למה לא באלף רק מה מעליותא דב' משאר אותיות ולזה מתרץ מה ב' יש לו ב' עוקצין אומרים לב' מי בראך וכו' עד והוא מראה בעוקצו של אחרים ואומר ה' שמו והוא רומז אל האלף שהוא ה' אחד כמו שהוא ברש"י והמפרשים שם. והואיל שהיא מסתכלת תמיד אל האל"ף ואור הא"לף נרמז ונכלל בקוצו של אחריה ולכן נבר' העולם בה משא"כ בשאר האותיות שאין אור האלף בחי' כתר עליון מאיר בהם כ"א ע"י אמצעי במדת החכמה ובזה נשתנה אות הב'. שהוא כינוי למדת החכמה לברוא את העולם בה כי היא עיניו בראשו להסתכל להביט אל אור פלא העליון לקבל משם בעצם וראשונה כל שורש ברכה וקדושה ולהשפיע להתחתונים ולכן ה' בחכמה יסד ארץ הכל כנאמר בכל דברינו הנאמרים למעלה עד הנה:
17
י״חיד. ובחינה זו הנזכרת במדת החכמה ישנה ממש בבחי' השבת קודש ורמז לזה ככלה בין רעותיה משובצה שהשבת משובץ וממוצע בין שתי רעותיה כאשר ידוע מכתבי האר"י ששלשה ימים קודם השבת המה שייכים להשבת פי' לעשות הכנה להשבת כדי שיאיר האורה בשבת על צד היותר טוב בהארה נפלאה ואח"כ היא מאירה ומשפיע אורה בשלשה ימים אחר השבת כעין בחי' החכמה הנזכר. אשר על כן רמז במלת שבת נוטריקון "שבת "באמצע "תאיר "ו"שבת "בו "תברך הכל להורות על ענין הלז שהוא מאיר בבחינת הממוצע לקבל ולהשפיע וממילא כל הברכות תלוים בו והיה השם הזה לך לאות ולסימן ולזכרון דברינו ככל הדרוש הלזה ו"שבת "בו "תמימות שהוא המיחד ומתמם את כל כן יקרב את לבן של כל ישראל לאביהם שבשמים אמן. ובזה נשלם מה שיהיה רצוננו לבאר בדרוש הלזה:
18
י״טסליק דרוש השני. בעזרת האל הטוב ובחסדיו תאיר עיני. בחכמתו תמיד אשתעשע ועל דבר כבוד שמו יעזרני. ובימי יהושע יהודה וישראל וזה שמו אשר יקראו ה' צדקינו. ועין בעין בשובו אל נוהו יראני:
19