סדורו של שבת, חלק ב, דרוש הרביעי ב׳Sidduro Shel Shabbat, Volume II, Derush IV 2
א׳יחבר לבאר סוד בחי' נפלאה באהבת ה' שהוא אפילו במצות שיש להם זמן כמו אתרוג ושופר סוכה ולולב אם אדם אוהב את ה' כראוי מה מאוד ישתוקק ויתאוה ויחמוד בכלות הנפש ממש לומר מתי יבוא ויגיע הזמן הלז שאקיים מצות בורא כל עולמים ב"ה וב"ש. כמו אחד שמצפה לעושר מופלג ולהון רב שכל היום דוה עליו ונפשו עליו תאבל ויחפוץ שיפריח כל יום כרגע אחד כדי שיגיע היום שקויהו להתמלא בעושר מופלג הלז. כן יכמה בשרו עד בלי שיעור והימים שבנתיי' יהיו לו כתוחלת ממשכ' מחלת לב ויצפה מתי יגיע זה הזמן חמשה עשר יום לחודש תשרי שאוכל לקיים מצות בוראי לישב בסוכה וכדומה ובו יו"ד מאמרים:
1
ב׳א. ועתה נבוא לביאור מאמר רז"ל איזה חסיד המתחסד עם קונו ויתכן בביאורו כי הנה כתבנו בחה"ר (דרוש הראשון ענף ד') שענין מדת החסד הוא לרדוף אחר העני לבקשו בכדי לעשות עמו חסד כמאמר רז"ל (שבת ק"ד ע"א) שכן דרכו של גומלי חסדים לרדוף בתר דלים: ואינו ממתין עד שיבוא העני אליו לבקש טרפו כי נפשו משתוקקת ומתאות לעשות חסד וע"כ בבוקר יקום ורודף ומבקש למצוא מקום לחול חסדו ובחי' החסד הזה לאו דווקא הוא במצות הצדקה כאמור הלא גם בכל שארי המצות נכבד ויקר מדת החסד שבהן כשם שמדת החסד בהצדקה הוא להיות משתוקק שיזדמן לו עני כדי לעשות עמו חסד כן בכל המצות שבתורה לגודל אהבת חסד הנמצא בו להקב"ה ולמצותיו הנה משתוקק ומתאוה מאוד שיזדמן לקיים כל המצות שבתורה ברגע אחד אם היה יכול ולמשל במצות הקבועות להם זמן כמו סוכה ולולב אתרוג ושופר וכדומה כל השנ' הוא יושב ומשמר ומצפה מתי יגיע הזמן של מצוה זו שאקיימה ומה מאוד נפשו בחלה בו וחומדת למאוד לקיימה תיכף ואך גבול הוא שהגביל האל ב"ה להיות מצות סוכה אינה מתקיימת כי אם בחמשה עשר יום לחודש תשרי ושופר דווקא בר"ה ולא קודם. וכאלו בעבותת העגלה מעמידהו הגבול הלז שלא יקיימ' קודם אבל הוא לגודל רוב אהבתו לה' לקיים מצותיו באהבה עזה מתאוה מאוד לקיימה תיכף ותוחלת ממשכ' הוא לו כל אותן הימים שבנתיים כמו אדם המצפה לתענוג רב כמו עושר מופלג או להתראות בבן מופלג גדול בחכמה ומושלם במעלות והתרחק מאתו זה כמה שנים ופתאום הגידו לו שבעוד זמן מה יבוא לבית אביו הנה כל יום ויום לשנה ממש נחשב אצלו לגודל רוב התאותו ועוצם השתוקקתו לעושר הלז או להתראות עם בנו הלז וכמו כן הוא בעובדי ה' אלו האוהבים לקיים מצות ה' בכל לבבם ונפשם למאוד וכאשר זוכים לקיים מצותיו כל תשוקת ומחמדי כל העולם הזה לא ישוה אליהם על אחת מני אלף לתענוג הזה לכן קודם בא חג האסיף תקופות השנה או שאר מצות זמניות מה מאוד יום לשנה נחשב אצלם לרוב השתוקקות לקיים ציווי בוראם ודבר זה באבנתא דלבא תלוי ומי שלא זכה לאהבת ה' אף פעם אחת בשנה. לא יוכל כלל להבין אם יש כזאת בעולם. אבל אראנו מאמר הגמרא (ברכות ס"א ע"ב) בשעת שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקי' של ברזל והיה מקבל עליו עמ"ש א"ל תלמידיו רבינו עד כאן א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפי' נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מארי' באחד עד שיצתה נשמתו באחד וכו' ע"כ הראת לדעת שהיה משתוקק ומתאוה כל ימיו לקיים מצות בוראו עם שידע כי בנפשו הוא אהובה וחביבה היתה אליו להיותה מצות ה' ומכש"כ שארי מצות ה' שאינן במסירת נפש מה מאוד מחייב להיות יצמא לב אדם ויכמה בשרו להיות יושב ומשמר מתי יגיע לידו ויקיימנה וע"כ מברכין בכל מצוה זמניות שהחיינו וקיימנו כי אחרי שהיה משתוקק ומתאוה להזמן ההוא וכשהקב"ה עזרהו והגיעו לקיים מצותו בזמנו מה מאוד ראוי לברך ולהודות לו ע"ז במה שנתקיימה מחשבתו ואת אשר קותה נפשו עזרתה ה' הטוב להגיעו למחוז חפצו:
2
ג׳ב. ולזה אמר משה רבינו בעשרת הדברות שמור את יום השבת לקדשו פי' שתמתין ותצפה ליום השבת מתי יבוא יום שקוינהו לקיים מצות ה' בשמירת השבת כי שמור הוא מלשון המתנה כמו ובא א' ושמר לי אל הפתח [ברכות ג' ע"א] שפי' והמתין כפרש"י שם. וה"ה כן בכל המצות כולם ונקט שבת לפי שהיא שקולה ככל התורה ובכללה כל התורה כולה להיות כמוה:
3
ד׳ג. וזה רמז המשורר בזמירות שכ' משוך חסדך ליודעיך וגו' נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם. כלומר לאלו הנוטרים ליום השביעי ששומרים ומצפים מתי יבוא יום השביעי בכדי להיות זכור ושמור להקם וכבר כתבנו שבחי' זו נקרא על שם החסד וע"כ אמר משוך להם חסדך עבור זה לשלם מדה כנגד מדה וחסד מול חסד:
4
ה׳ד. וע"ז אומר הכתוב אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו כלל ב' בחינו' א' אם בחקותי תלכו כלומר בעת הגיע לידכם חוקה בחקותי תלכו בהם לעשותה בשלימות ובהידור מצוה כראוי. ועוד יותר תעשה ואת מצותי תשמרו שיתגדל האהבה אלי בלבבכם להיותכם שומרין וממתינים ומצפי' על מצותי טרם ביא' מתי יבאו לידכם לקיימם ותעשו בזה בחי' אהבת חסד לאהבה אותו בכל לבבכם למול החסד הזה גם אני אעשה זאת לכם לברך אתכם בכל מיני ברכות ונתתי גשמיכם בעתם וגומר כל הברכות שמונה כי דרגת החסד הוא לתת עד בלי שיעור כאשר יוכל המקבל לקבל:
5
ו׳ה. ועל זה שיבח הקב"ה את אברהם אבינו וכתב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהי' ולכאורה מיותר אומרו כאשר צוה אותו אלהים וכבר הצווי מפורשת בתורה קודם ומה בא עתה ללמדנו עוד לדקדק אומרו בן שמונת ימים וכפי לשון הקרא היה לומר בן שמונה ימים ומה הוא לשון שמונת אולם את זאת בא הקרא ללמדינו והוא כי תיכף שהוליד אברהם את יצחק וכבר היה מצווה מפי ה' אלהיו למולו בן שמונת ימים תיכף שראה את הנולד היה לבו מתאוה ומשתוקק ובערה כאש לקיים מצות מילה שנצטווה מאת המקום כי כן קרא לו הקב"ה אברהם אוהבי והיה אוהב את מצות ה' יותר מחייו: ולרוב האהבה הלז כל השמונה ימים מחלת לב היה לו מחמת חולת אהבה שהי' מתאוה לקיים המצוה ואך הגביל לו הקב"ה ומיום השמיני והלאה ימול את בשר ערלתו ולא היה יכול לעבור את פי ה' וה' הטוב הרוא' ללבב ומצרף מחשבה טובה למעשה והיה יודע באברהם שבכל רגע ורגע היה רצונו מאוד לעשות המצוה ולא השיג את תאותו כי אם עבור מצות ה' שצוהו להמתין על יום השמיני. העלה עליו כאילו קיים המצות מילה בכל השמונת ימים כולם בכל רגע ורגע כי רצונו וחפצו היה מאוד לזה א"ל בשביל גבול המקום ועל כן אמר הקר' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ולא אמר בן שמונה ימים כי בן שמונ' ימים היה משמע שמל אותו ביום השמיני לבד כשיהי' יצחק בן שמונת ימים אבל הקרא העיד שמל את יצחק בן שמונת ימים הוא התכללות כל השמונה ימים ביחד ובלשונינו נקרא אכטיל טעג והעלה עליו הכתוב כאילו מל אותו כל השמונה ימים רצופים:
6
ז׳ו. ועל דרך הנפלא הלזה שם דוד המלך פניו ואמר כי אמרתי עולם חסד יבנה כי הנה ידוע שבאורייתא ברא קב"ה עלמא כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ"א) ע"פ ואהיה אצלו אמון ד"א אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בנוהג שבעול' מלך ב"ו בונה פלטין ואינו בונה אותה מדעת עצמ' אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת האיך הוא עושה חדרים האיך הוא עושה פשפשין: כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העול' והתורה אמרה בראשית ברא בי ראשית ברא ואין ראשית אלא תורה שנא' ה' קנני ראשית דרכו ע"כ וידוע מדברי חז"ל ומזוה"ק שמעת הבריאה עד סוף עמידת העולמות כל חיותן וקיומן של כל העולמות של מעלה ושל מטה הכל ע"י אותיות התורה שישראל מקיימין למטה ועל כל אות ואות מהתורה הקדושה עומדין אלפי אלפים עולמות וחיותן וקיומן בקיום ישראל את האות הלז בתורה ע"ז יעמוד. וכמו שאמר הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל על פסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים כי הנה אומן העוש' כלי אז אחר גמר פעולתו ועשיית הכלי על תכונתה אין להאומן בה עוד שום עשיה ושום מחשבה עליה והכלי עומדת תמיד על מעמדה בלתי ראות פני האומן אבל בריא' העולמות אינו כן. כי אלו אותיות התורה אשר בהם נברא כל דבר כמו למשל השמים הנה נברא במה שאמר יהי רקיע בתוך המים וגו' האותיות האלו הם הם חיותם וקיומם של השמים ואלמלי נסתלקו האותיו' השגחת האלו מן השמים רגע כמימר' היו כל השמים תיכף לאפס ואין והיו כלא היו. וזה שאמר הכתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים מה שאתה דברת בבריאת השמים לעולם הוא נצב ועומד בשמים להיות ע"י קיום השמים ע"כ דפח"ח. ועיקר קיום אותיות התורה בשמים הוא כשישראל מקיימין אותיות האלו למטה בארץ כמאמר רז"ל (ע"ז נ' ע"א) ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנ' הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ואם כן יקשה הלא כמה וכמה אלפים עולמות עומדין על מצות סוכה או לולב ושופר וכדומה ואלו המצות הם נעשים אחת בשנה ויפלא כל השנה מה תהא על העולמות אלו מאין ימשך להם חיותם וקיומם אם אין ישראל מקיימין את אלו האותיות התורה שעומדין על ידיהם. איך יוכלו לעמוד כל השנה כשאין נוהג מצות סוכה ולולב וכדומה. אכן לפי הנזכר נכון הוא כי הנה האדם הלז אשר במצותיו חפץ מאוד ואף באמצע השנה מה מאוד כלתה נפשו ולבו מתלהב ומתאוה לקיים תיכף מצות סוכה ולולב מאהבת בוראו ומי מעכבו אינו מעכבו כי אם הפסוק הלז בתורה בחמשה עשר יום לחודש השביעי תחוגו וגו' גבול גבלה התורה אז הוא מצוה ולא עתה ונמצא כל ימיו הוא מקיים הפסוק הלז בתורה של מצות סוכה כיון שהוא מתאוה מאוד לקיימה תכף ואין לו מניע' רק עבור הפסוק הלז בתורה נמצא הוא מקיים תמיד הפסוק ועל ידו הוא קיום של כל העולמות העומדין וקיימין על מצוה זו וכמו כן בכל המצות כולם וכבר אמרתי בזה על פסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש ונקדוהו חכמי האמת בנקודת הסגול המורה על שם החסד כידוע. כי מי שהתורה אצלו משיבת נפש וכל חיותו תלוי בהתורה בבחי' הנזכרת. ודאי מתאוה ומשתוקק תמיד להשיב נפשו וכל ימיו מתאוה לקיים כל התורה בפעם אחד לרוב אהבתו לה' ונקרא אצלו תורת ה' תמימה שמקיים כל התורה כולה בתמימה ברגע א' לפי שהיא משיבת נפש וע"כ רצונו מאוד לקיימה בכל רגע ורגע להשיב נפשו וע"כ נקדוהו בשם המורה על החסד כי זאת היא מדת החסד הרודף ומתאוה לקיימה תיכף ונמצא על ידי אנשים כאלו יכולים להתקיים כל העולמו' כולם תמיד כי הם מקיימי' תמיד כל התורה כאמור וע"כ אמר דוד כי אמרתי עולם חסד יבנה כלומר שבנין העולמות וקיומן לא יכול להיות כי אם ע"י זה הדרגא מדת חסד היא האהבה הגדולה אשר רצונו תמיד לקיים כל מצות התורה ולבו רץ ומתאוה מאוד לזה ואך ישוב לאחור עבור פסוקי תורה שגבל' גבול לכל מצות התורה והקב"ה שרואה באמתיות לבבו שהוא באמת כן מעלה עליו כאילו מקיים כל מצותיה בכל רגע ורגע ומזה היא קיום כל העולמות וע"כ עולם חסד יבנה כאמור בדברינו. ועל זה אמרו איזהו חסיד המתחסד עם קונו כלומר שמתנהג עצמו עם קונו במדת החסד הלז שדברנו בה עד כה ולזה נכון שיקרא לו חסיד כי מתנהג עצמו תמיד בבחי' החסד וזה ענין וזכרתם את כל מצות ה' הנאמר גבי ציצית כי הציצית נקשרין בהטלית הרומז לאור החסד ויש בהם רמז תרי"ג מצות כי ציצית עם החוטין והקשרים עולה תרי"ג כידוע ומרמז שע"י אור החסד יוכל כל האדם לקיים כולם בקשר אחד ובפעם אחת התורה כול':
7
ח׳ז. וזה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שתזכור אשר בהם מרומז כל מצות ה' ועשיתם אותם פי' שתהיה במחשבתך ובאמתיות לבבך שאתה מתאוה וחומד לקיים את כולם תיכף ואז הקדוש ברוך הוא יצרף מחשבתך שיהא כאלו עשיתם אותם בפועל ממש:
8
ט׳והנה אמרו חז"ל (סוטה ל"א ע"א) תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור ואמרו (בתוספתא מובא בתו' סוטה י"א ע"א) מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על אחת חמש מאות שהרי במדת פורעניות נאמר פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים ובמדת הטובה נאמר עושה חסד לאלפים הרי שהוא מרובה על אחת חמש מאות. ולהבין הטעם אלו החמש מאות מפני מה דוקא מרובה בחמש מאות וגם מפני מה דוקא בעושה מאהבה ובעושה מיראה הוא רק לאלף דור:
9
י׳ח. נראה לומר בזה על שני דרכים ולפי האהב' הגדולה הזו שדברנו בה עד כה האח' הוא ע"ד האמת כי הנה גדולת האהבה הזו עיקר' על שם המחשבה שהוא מה שבמחשבתו מתאו' וחפץ במצותיו לקיימה תיכף. וכבר היתה דברינו (בדרוש הקודם ענף ב') אשר שכר המחשבו' הטובות ניתן במדת הבינה הידוע ליו"ח שהוא הנקראת עולם המחשבה והיא המשלמת לכל חושבי מחשבות טובות להפיץ עליהם ענן אורה וידוע מכוונת ק"ש בתיבת ישראל שמוחי פנימיות דאימה הם מילוי של שם שדי כזה שי"ן דל"ת יו"ד העולה ת"ק שהם ב' אותיות ש"ר מישראל ע"ש וכיון שהיא היא המשלמת משלמת כמדתה על אחת חמש מאות בפנימיו' המוחין שבה המכונין ע"ש המחשבה והשנית הוא על דרך הפשוט והרמז והוא כי הנה האהבה הזו נקראת על שם אהבת חסד שאהבתו הוא בבחי' החסד להתאו' תאוה לעשיית המצוה עד בלי שיעור. ואהבתו בו לקיים כל מצות התורה ברגע אחד וידוע שהמחשבה נקראת על שם היו"ד ואם תצטרף היו"ד לאהב"ת חס"ד שניהם מספר ת"ק לרמז אשר יגדל בחי' זו האהבה ת"ק פעמי' למעשי רשע וכבר כתבנו למעלה שהעושה מיראה יקטן מהעושה מאהבה על החצי בשוה כי זה מעל השמים וזה עד השמים ועוביה של רקיע הוא כגבוה שמים מארץ כנ"ל וע"כ כששכר העושה מהאהבה לאלפים דור נכון להיו' העושה מיראה על החצי בשוה לאלף דור:
10
י״אט. וזה הוא החסד השני של נוצר חסד לאלפי' שמתנהג עם זה האוהב חסד לשמור לו חסדו לאלפים דורות ע"ש אהבת חסד שהוא מתנהג עמו תמיד במחשבתו העולה מספר ת"ק וע"כ שומר לו חסדו על אחת חמש מאות פעמים שעולה עד לאלפים כאשר הוא עשה כן יעשה לו ולפיכך כתוב הנו"ן של נוצר נו"ן גדולה לרמז על טעם הראשון שכתבנו ששכרו הוא ממדת הבינה וידוע מזוה"ק שאתווין רברבין הוא באימא בחי' מדה זו נו"ן שערי בינה וגם נוצר הוא אותיות רצון כמ"ש (בלק"ת על פסוק זה) לרמז שחסד הלז בא על שלימות הרצון ומחשבת אמת וגם שכרו הוא מבחי' הרצון והמחשבה וידוע שעל ידי הרצון ומחשבות טובות נתקן בחי' כתר לאה היינו בחי' הדינים אשר אחורי מדת הבינה ונתקנין בסוד קשר של תפילין שאמ' הקב"ה למשה וראי' את אחורי ופני לא יראו ואמר' ז"ל שקשר תפילין הראה לעניו וניתן למעלה מהעורף הניתנה להכניע כל שרי החיצונים הנקראים פרעה היונקים מהעורף ונתקיים בנו והייתם רק למעלה ולא למטה כי ע"י הקשר של תפילין שהוא למעלה מן העורף נכנעי' ונשברין כל שרי הקליפות והחיצונים היונקים מהעורף ונקראים פרעה ע"ש עורף הלז והכל הוא בעת הרצון וחיות המחשבה כשמקבלת כל בחי' המוחין ניתן בה להקשר של תפילין שהוא כנגד המוח לשעבד בזה ולהכניע כל השרים שתחתיו בעורף. ע"י הדל"ת הנעשה בקשר הזה. ויש שעושין אותו תמונת ד' וקצת סומכין על הרצועות התלוין ממנו שנעשין כמין דל"ת. ובזה נשלם השם שדי בהתפילין כמ"ש וכיון ששם הזה מסוגל להכניע ולבער כל מיני הס"א להיות נסתלקין ובורחין ממנו. כידוע מכתיבת שם הזה במזוזה מבחוץ שהוא כדי להיות שומר דלתות ישראל להיות נגע לא יקרב באהלם מבחי' הרע והס"א ע"כ הקשר הזה מכניע את כל העורף:
11
י״בי. ונתקיים ידך בעורף אויביך כי כ' פשוטה הוא מספר חמש מאות ועם י"ד הרי תקי"ד ורומז שהשם שדי הלז מכניע כל הדינים שבאלהים אשר ברבועו כזה א' אל אלהי אלהים עולה למספר רי"ש. תקח שי"ד מספר שדי ותצרף עם רי"ש הנכנע בשדי הלז עולה תקי"ד במספר ידך וזה יד"ך היא מכניע כל הדינים הנאחזים בעורף אויביך. וע"כ בימי יהושע כשמעל בחרם ונתגברו הדינים על ישראל אמר יהושע (יהושע ל') מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו וגם הקב"ה אמר לו כן ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם עורף וגו' כי אחיזת הדינים הכל בעורף ואף בעשות ישראל מצות ה' ועיקר ברצון ובמחשבה טובה ובפרט במחשבה טובה הזו שדברנו בה הנקרא על שם אהבת חסד ע"י הרצון ומחשבות האלו באין מוחי אימא עד כתר דלאה ונתקן בחי' נוצר שהוא מדיני לאה ונעשה מהם חסדים גמורים וידוע שהתגברות ישראל על האומות הכל הוא ע"י הבטחת הקדוש ב"ה אהיה אשר אהיה והשם אהיה מכונ' ע"ש האל"ף כי ג' מלואיו מתחילין באל"ף וזה נוצר חסד לאלפים שע"י הרצון ומחשבות טובות של ב"י נעשה מנוצר כולו חסד המכוונה ע"ש ג' מלואי אהיה המתחילין באלפין וזה הוא החסד השני של נוצר חסד לאלפים הבא על ידי אהבת חסד להקדוש ברוך הוא ומצותיו כאשר בארנו היטב בכל דברינו הנאמרי' באמת:
12
י״גושני הדרכים שבארנו בדרוש הלז שתיהם נמצאים בבחי' השבת קודש שהם זכור ושמור כאשר אמרנו למעלה שדרך הראשון נרמז בזכור את יום השבת לקדשו והשני בשמור את יום השבת לקדשו. ועל זה רמז בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון שבת בחול תזכור ושבת בחול תשמור להורות על שני דרכים האלו. והי' השם הזה לך לזכרון להיות לך לאות ולסימן ולזכרון דברינו אשר בכל הדרוש הזה. ושבת בו תחסה וגם שבת בחסד תתחסד. שתזכה על ידי זכירת השבת להיו' תמיד בו תחסה והוא באברתו יסך לך להצילך מפח יקוש מכל בחי' הרעים כאשר בארנו בדרך הראשון וגם תזכה על ידי שמירת השבת להיות נמשך עליך חסד המקום בבחי' נוצר חסד לאלפים כאמור בדרך השני ויתקיים בנו משוך חסדך ליודעיך וגומר הכל על ידי מה שנוטרים ליום השביעי כנאמר ובזה נשלם מה שהיה רצוננו לבאר בדרוש הלזה:
13
י״דסליק דרוש הרביעי. בעזרת ה' אורי וישעי עוזי ומגיני עוזרי ומושיעי אתפללה אל אלהי קדושי יעזרני להתחיל לסיים דרוש.
14