סדורו של שבת, חלק ב, דרוש הרביעי א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume II, Derush IV 1
א׳חסדי ה' אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי
1
ב׳דרוש הרביעי זה שמו. נאה לו שבת בחול תזכור
2
ג׳יבואר בו שני עקרים גדולים בעבודת ה' מאהבה. האחד שיהא תורת ומצות ה' עיקר בעיניו לעשותן וכאשר בבוקר יעמוד ידע כי צריך להיות עיקר עשיותו ביום הזה לעסוק בתורה ומצות ה' כי על זה נברא העולם. וע"כ יעשהו ברוב חביבות ובשלימות נפלא: כי זה העיקר בעיניו. וכל שאר עשיות השייכים לעוה"ז הכל יהא נחשב אצלו לטפל ועראי כי לא זאת היתה כוונת בוראו בבריאתו כדי להיות תמיד רודף אחרי תאות העוה"ז. וע"כ יעשהו בשעה קלה מהיום ואח"ז יחזור לעיקר עבודתו: והשני שיהא מצות ה' כ"כ חשובים בעיניו. עד שטרם הגיע זמנם יצמא נפשו ויכמה בשרו לו מתי יבוא לידי ואקיימנו: ויתחלק לשני פרקים:
3
ד׳ידבר בביאור פסוק (איוב מ״א:ג׳) מי הקדמני ואשלם. שהוא כאשר אדם בונה בית או שאר עשיות כזה. צריך להיות עיקר כוונתו בתחילת בנינו כדי לקיים בו מצות ה' כמו מצות עשה של עשיית המזוזה או המעקה במקום שנוהג או בשביל להכניס בו אורחים וכדומה. וישיבתו ואפילו פרנסתו שיהיה לו מהבית הכל יהיה לטפל ועראי נחשב בעיניו כי כל דברי העוה"ז הם הבל ותהו ואינם כדאי לשום הבל כזה עיקר בעיניו ועיקר כוונתו נכון יהיה למען המצו'. כי רב הוא: ובו ט"ו מאמרים
4
ה׳א. במדרש (מ"ר ויקרא פרשה ט"ז) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לנו חיי' וכו': עד הוציא ספר תהלים והראה פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מה כתוב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב ע"כ:
5
ו׳ולדקדק בו. כיון שסופו מוכיח על תחילתו שלא היה רוכל רק איש המוכיח את העם וכדי שישמעו לדבריו אמר להו בלשון הרוכל מאן בעי למזבן סם חיים שהוא דבר אשר יתאוה נפש כל חי. אבל באמת לא היה רוכל. וא"כ מה זו שנקטו חז"ל מעשה ברוכל אחד כיון שלא היה והיה למינקוט כעין מה שנקטו חז"ל בתלמודא דידן (ע"ז י"ט ע"ב) מכריז ר' אלכסנדרי מאן בעי חיי וכו' וגם לדקדק וכי סימנא בעי לפר' שהיו בעיירות הסמוכות לציפורי מאי נפקא מינה אם הי' סמוך לצפורי או לא וטרם נבוא אל ביאורו נקדים לבאר כמה פסוקי' מתנ"ך ומאמרי חז"ל ומתוכם יתבאר דברי המדרש הלזה על נכון. ואלה הם א' לבאר מאמר הקרא כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך וגו' להבין על מה תלה מצוה זו בעת בנותו בית חדש וכי בית ישן אין צריך מעקה לגגו וסתם היה לו לומר כי יהיה לך בית ועשית וגו' ומה לן אם בנה בית חדש או קנה בית ישן מעכו"ם שלא היה לו מעקה. ב' לבאר ענין השני חסדים הנאמר בי"ג מדות א' ורב חסד והשני נוצר חסד וצריך ביאור עניניהם ועל מה נתחלקו לשתים. ג' לפרש מאמר הנביא (ישעי' נ"ח) דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב וגו' כי כגבוה שמים על הארץ כן גבהו וגו' ועוררו רז"ל (יבמות ק"ה ע"א) מה בהמצאו ובהיותו קרוב ואימת הוא מצוי. גם להבין אומרו כגבוה שמים מעל הארץ מפני מה דווקא במדה הזו רחוק דרכינו מדרכיו ית' ולא פחות או יותר. ד' לבאר כתוב א' אומר (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. כבר הקשינו בחה"ר (שורש הששי ענף א') שלכאורה הוא סותר דברי רז"ל (מ"ר בראשית פ' י"ג) שאמרו ששיתף הקב"ה מדת הרחמים בדין ברא את העולם ה' ביאור מאמר רז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו זה הוא ענין המתחסד עם קונו וכל אלה באחת יבוארו על פי הקדמה אחת מה שנפרש מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' כ"ז) על פסוק מי הקדמני אשלם מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג מי הפרי' לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה וכו' ע"כ ולכאורה יפלא דבריהם הלא ידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר רז"ל (ע"ז ג' ע"א) ומה יש לו לעשות האם יעשה לו מזוזה בלא בית או מעקה בלא גג או לפרוש חלה בלא עיסה אתמהא כי אם אין בית אנה יקבע מזוזה ואם אין עיסה ממה יפרוש חלה: אכן יבואר בדרך אשר נפרש מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. ואמרו רז"ל (ברכות ס"ג ע"א) דרש בר קפרא איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו אומר. ונבאר איך הוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגת בני אדם עם ה'. והוא בדרך שאמרו חז"ל [ברכות ל"ה ע"ב] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיים בידן ולשון קבע ועראי אין לו פי' ואם לומר שרוב ימיהם עסקו בתורה ומעטו בעסקי מלאכתן היה לו לומר שעסקו בתורה הרבה ובמלאכה מעט כאומרו הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה ומה גם לאיזה ענין השמיעונו חז"ל זאת ואיזה דרך טובה מורין לנו בזה: וידוע לכל שראשונים למדו תורה הרבה ואנחנו ממעטין במיעוט אחר מיעוט בעסק התורה אמנם רבותינו ז"ל מעוררין אותנו ומלמדין לנו דרך זרוז אחר הכלולה והמעוטרה בדרך ה'. והוא ע"ד משל אל הסוחר שנוסע למדינה רחוקה לקנות שם סחורות ושאר דברים הידועים לו בכדי להביא לביתו להשתכר בהם כדרך הסוחרים והנה עיקר נסיעתו לשם וכל הוצאות הדרך וכל טרחותיו שנעשים ביגיע' גדולה בחום ובקור באין מעצור לו השלג והגשם ובנפשו יביא לחמו לעבור דרך גדודי חיות וליסטים. והכל לסיבת חיותו לקנות שם סחורה להשתכר בו. להיות מתפרנס ומחיה את עצמו ואת ביתו. וכל עשיותיו ומחשבותיו הכל עבור הסחורה שרצונו לקנות שם להחיות נפשו ונפש ביתו. אולם דרך הסוחר כשבא למקום הידוע הלז ובוודאי הוא הכל סובב הולך כל ימי היותו שמה אחרי קניות סחורתו אך יום או יומים יעמד קודם חזרתו אל ביתו וסובב בשווקים וברחובות בדרך עראי וטפל אולי המצא ימצא לו איזה דבר קטן הנצרך אל ביתו להשתמש בו כמו מטה ושלחן כסא ומנורה וכדומה מצרכי הבית המצוים שם בזול ושמחה אצלו שקונה הדבר בזול ושוה במדינתו ביותר ויותר כי זה המוליכו לשם בכדי למכרו שמה יש לו הוצאות רבות בדרך וע"כ מוכרו שם ביוקר והוא יביאנה לשם בלא הוצאה. כי כל ההוצאות נחשבות על הסחורה שמוליך כידוע ליודעי בטוב מו"מ. ובכל הדרך שהוא הולך בהליכתו ובחזירתו אם ישאלנה איש לאמור אנה אתה נוסע ולמה נסעת שם ודאי מענה בפיהו כי הנה הולך הוא למקום פלוני עבור סחורה זו וזו. וזה הכל הוא בדרך הטבע וממש הכל יעשו כזה בלי שינוי כל דהוא. אבל אם ימצא א' שוטה ופתי וחסר לב. וכאשר יבוא למדינה לקנות הסחורה יושכח בלבו העיקר הגדול הזה על מה נסע לשם והיה לו טרחות רבות ויגיעות גדולות האלו ותיכף יתחיל לסבב בשווקים ורחובות לשאול על אלו הדברים הקטנים והזמן הקצר הזה אשר הוא שם נותן דעתו ולבו לקנות החפצים האלו ובתוך כך יעבור היומא דשוקא משם וישאר בכל הוצאותיו הגדולים וטרחותיו הכל על סמך אלו החפצים אשר אין שוין אפילו אחד מני אלף כנגד ההוצאות. ועל כולם הנה יבוא לביתו רק וחסר ולא יהיה לו במה להשתכר להחיות נפשו ונפש ביתו. ופשיטא שאם ישאלנו איש על הדרך למה הוא נוסע וישיבו שהוא נוסע לקנות לביתו קצת מטלטלין וחפצים בודאים למשוגע ושוטה גדול יחשב והנמשל בזה הוא מובן וגדול מאוד בענין התנהגות האדם בעסק התורה והמצות שלו עם שאר צרכי בני אדם הצריכים לו למחייתו וצרכי גופו וידוע שהאדם הוא נשלח מעולם העליון לסחור בסחורתו לעסוק בתורה ומצות ה' ודעתו לחזור לבא לביתו ואהלו אשר נשלח משם ולהביא לשם הסחורה שקנה הוא התורה והמצות שפעל ועשה בעולם הזה אשר נקראת סחורה בדרך כי טוב סחרה מכל סחורה כי שם משתכרין בה הרבה למאוד וכל אות ואות מהתורה והמצות עולין לדוגמת האבן טוב והיקר השוה בלי שיעור וערך וזה הוא עיקר ביאתו לעולם הזה וכל שלימות תכליתו ועיקרו אף שבודאי הנה צריך גם למעט צרכי גופו ומחייתו אך הנה לטפל ועראי יחשב כי לא למען דברים שטותים כאלה בא לעולם לחשוב תמיד בעניניהם כי המה הבל ותהו דברים שאין בהם ממש ועיקרו הוא עסק התורה והמצות והמשכיל אשר יבין את זאת והוא כך בלבו בשלימות לעשות העיקר עיקר והטפל טפל כל עשיותיו ופעולותיו אשר עושה בארץ. עיקר כוונתו מתחילת העשיה ועד סופה. בכדי לקיים מצות ה' אשר בעשיה זו ואף שיש בה גם כן חפצי העולם הזה. זה רק ממילא בא לו בלתי כוונ' לזו ולטפל ועראי נחשב אצלו ועיקר כוונתו סובב הולך רק על המצוה כי זה עיקר עבודתו בעולם. וכמו על דרך משל אם אדם בונה בית יש בו שני דברים א' הוא לישב בה כדרך בני אדם ולפעמים גם ענין מחייתו שיש לו פרנסה מהבית ובה חיות נפשו וזרעו והשני היא קיום מצות מזוזה או מצות מעקה במקום הנהוג או להכניס אורחים שינוחו שם מיגיעתם והוא מצוה גדולה גמילות חסדים שעולה על כל המצות. או לכבד שבת בדירה נאה המרחבת דעתו של אדם לה'. ומה מאוד יתפרדו בני אדם בכל עסק ענין מחשבת הבנין כולו ועם שעשייתן שוה לכולם כא' זה בונה ועושה מזוזה ומעקה ויושב בה ומחיה עצמו בו וכמו כן זה שוה בשוה. ואך ישתנו מחשבותיהם למאוד. כי המשכיל וההולך בדרך אהבת אמת של הקדוש ברוך הוא ותורתו ונעשה אצלו תורתו קבע ועיקר בלבו וכל מחשבתו ודעתו סובב על זה רק לקיים מצות ה' ולעסוק בתורתו ורוצה בקיומן באמת. וכל מלאכתו ועסק פרנסתו וצרכיו צרכי מחייתו הכל המה בדעתו ולבו לעראי וטפל כענין קנית דברים הקטנים הנזכר. הנה בתחילת מחשבת בנין הבית עיקר ויקר בעיניו לקיים מצוה ה' ובונה הבית לשם כך כדי שיתקיים בו מצות מזוזה או מעקה וכדומה וכל יגיעותיו וטרחותיו הכל יעשה בשביל המצוה כי הוא אהובה לו וזה עיקר בעיניו ונותן כל מחשבתו ודעתו ע"ז. ויודע בנפשו אשר כל הוצאות בנין הבית הכל נתנם הקב"ה לו בכדי לקיים המצוה אשר צוהו. ועסק מחיותו וצרכיו שיהיה נעשה בהבית אח"כ הכל לטפל ועראי יחשב אצלו ונדמה לו למציא' שבא אליו שלא בהוצאה כי כל הוצאותיו הכל יחשב אצלו על המצוה שיקיים. וכן למשל אדם לש עיסה לאכילה. אם היה עיני שכל לו לעשות מן העיקר עיקר. היה משים תוכן כוונתו בתחילת הלישה כדי לקיים מצות בוראו להפריש ממנה חלה או ליתן ממנו לעניים שמצוה יותר בלחם ליתן לעני מבמעות כמאמר חז"ל (כתובות ס"ז ע"ב) במעשה דמר עוקבא ודביתהו שנפלו לכבשן האש והיו נשרפין רגלוהי דמר עוקבא אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך איתיב אכרעי. חלש דעתיה אמרה ליה אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבי הנייתא ופרש"י הנאת מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודתם ע"כ. ומה שיאכל אח"כ ממנו הוא ואשתו ובניו הוא לטפל ועראי בעיניו כדבר הנעשה חוץ לעיקר הענין המצטרך לו העיסה הלז וכן בכל צרכי עסקי הנאת העוה"ז מאכילה ושתיה ומלבושי כבוד הכל בשביל עסק התורה והמצוה שיש בענין הזו כאשר בארנו בחה"ר (בשורש החמישי ענף א' ב' ג') וזה עיקר בעיניו מה שמקיים בזה מצות ה' וצרכי עצמו הכל לטפל בעיניו ולא כן באיש הפתי והסכל שנעשה צרכי עצמו עיקר וקבע בעיניו וכאילו לא בא לעולם כי אם בשביל עצמו למלאות תאותיו וצרכי גופו להיות אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומה לאלו. וע"ז נותן כל ימיו עיניו ודעתו ולבו להתמלא בכל הדברים האלו ודרך ה' והתורה והמצות לטפל ועראי נחשב בעיניו ועושהו רק בכדי לצאת נגד המקום או נגד הבריות אבל לא שיהיו חשובים בעיניו אפילו כעסקי גופו. ואתה תראה באישי ישראלים רובם ככולם אשר נשתכח מהם בעו"ה העיקר הגדול הזה ובהגיע לו עת לעשות צרכיו לעסוק במשא ומתן וכדומה מעשיי' צרכיו עושה בזירוז אחר זירוז ובכל כח גופו ואיבריו ונותן כל כח דעתו ומחשבתו בעת עשיה לראות שיהיה הכל נשמע בעתו וברו' החן וגוד' יפוי מעשהו ומבל' כמעט כל ימיו ע"ז לחשוב מחשבות ולעשות עשיות רבות כעין הנסיעה לארץ מרחקים ומסכן את עצמו לעבור בימים ובנהרות ובין גדודי חיות וליסטים להביא ממרחק לחמו להחיות גופו וגופות בני ביתו. ולא כן בעשיות התורה ומצו' האם קרה לאד' בזמנינו מפשוטי המוני ישראל לנסוע נסיעה רבה אל ארץ מרחק לקיים שם מצוה אשר אי אפשר לו לקיימה כאן שראוי לעבור במקום סכנה בים או ביבשה בכדי לקיים מצות התורה כמו כיבוד אב וכדומה. ואפילו במצות שאנו מקיימין בכל יום כמה עקולי ופשורי יש בהם היתפאר אדם לומר שעושה אותם בזה השמחה והזירוז ודקדוק רב שיהיה הכל על צד היותר טוב ונאה. כאשר עושה דבר שידוע שירויח בזה ממון רב או שאר תאותיו וסימן לזה אם כנים דברינו. הוא פשוט כי בשאר תאותיו הגשמיית והרווחת ממון וכדומה הנה מצפה להם טרם בואם ומתאוה מתי יבוא לידי דבר זה ואעשנו כי נפשו של אדם מחמדתן וזריזין מקדימין בכל מה דאפשר יפה שעה אחת קודם כי רצונו תיכף להתמלא תאותו. אבל איני מרגיש שיעמוד אדם בבוקר ויהיה נפשו מתאוה ומתלהב לקיים תיכף מצות תפילין ולהתעטף בציצית כי הוא מצות הבורא וקוצה קטנה של מצוה אחת גדול יותר מאלף אלפי אלפים ורבבי רבבות דינרי זהב ומכש"כ שאר הבלי תאות העוה"ז. ולמה לא נודה על האמת בינינו לבין בוראינו יתברך אשר מאוד רחוק מאתנו מעבודתו יתברך כרחוק מזרח ממערב ויותר ותאוה קטנה מהבלי העולם נחשב אצלינו יותר ויותר ממצות ה' אף שידמה לאדם שאינו כן אך אם יראה באמתיות הלב ויציג לנגדם הסימן אשר כתבנו יראה שכן הוא:
6
ז׳ב. וזה אשר אנו מתודים בהוידוי ואומרין סרנו ממצותיך הטובים ולא שוה לנו וגומר ותיבת ולא שוה לנו אין לו פי' כלל וגם איוב אמר בזה (קפיטיל לא) חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי ונדחקו המפרשים שם בפירושו ע"ש ולדברינו יאמר. סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים פי' הנה מצותיך ומשפטיך טובים הנה שעה אחת בהן מכל חיי העוה"ז והיה ראוי להיות עשיית המצות ועסק התורה גדול מאוד בעינינו בכפלי כפליים יותר מכל חיי העוה"ז לעשות עיקר בכל ימינו בעשיית מצות ותורת ה' וחיי עוה"ז לטפל וכמאמר רז"ל (אבות פ"ד משנה יו"ד) ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. וסרנו מזה הבחי' ועוד יותר שאפילו לא שוה לנו להיות עכ"פ שוה עסק התורה והמצו' להבלי העולם הזה אף לא שוים אצלינו וכל ימינו פנו במחמדי עולם הזה והבליו ומעט המעט הנלקח מהם לצורך עבודת גבוה כאמור. וגם איוב כוון לזה חטאתי וישר העויתי שהעויתי הישר מלהרבות עשיותו ואפילו לא שוה לי להשוות עשיות ידם:
7
ח׳ג. ובזה אמרנו פי' הפסוק פסל לך ואמרו ז"ל (נדרים ל"ח ע"א) הפסולת יהא שלך ע"פ מה שבארנו מאמר הקרא ואיש את קדשיו לו יהיה. ותוכן הדברים ע"פ המשל שכתב הח"ה [בשער הבחינה] וז"ל ומה נדמו בזה לשני אחים ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז והשני היפוכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו. והשתכר עצמו לעבוד באדמת אחרים. כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו. וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצתו. ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן. ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השנית ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד היה עושה אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע. ולא היה חושב בענין אדמתו והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה ונשארה אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כלה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם [משלי כ"ד] על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרוליו וגדר אבניו נהרסה וכו' עכ"ל הצח. והנמשל מובן מאליו כי כל מה שאדם עושה בשלו בעניני עוה"ז ועסקי פרנסתו וצרכי גופו יהי' דומה בעיניו כאלו הוא נשכר בשדות של אחרים שאינו עושה כי אם מצד ההכרח ורק מה שהוא מוכרח בהכרח גדול עושה. ולא כן יעשה כשעוסק בתורה ומצות ועבודת ה' יהיה דומה בעיניו כאלו עוסק בשדה שלו שעושה אותו יפה ונאה בכל מיני השתדלות וחריצות ולא יעצור אותו הגשם והשלג ולא חושך אפילה ובוקר השכם לעבודתו ואין ממתין עד שיצא השמש על הארץ כדרך שאר פועלים הנשכרים לעבודת אחרים שאינם יוצאים לעבודתם כ"א אחר זריחת השמש כמו שהוא (במסכת בבא מציעא פ"ג ע"ב) ושאר מיני יופים והתאמצות בזירוז אחר זירוז כדי שיהיה שדהו נעשה יפה מאוד מאוד. וכה יעש' עסק התורה ומצות ה' כמו ציצית ותפילין ושארי מצות בגודל חריצות והשתדלות שיהיה נעשים בחשק ובאהבה רבה ולהתאות לקיומן תיכף בהגיע זמנן בתשוקה וחמדה גדולה. ובעת עשייתם להשליך מאתו כל בחי' מחשבות הטורדות מהבלי העולם ולדקדק בהם מאוד שיהיה על תכלית ההידור ותכלית הכשרות שלא יהיה שום שמץ פסול בהם ח"ו אפי' חומרא דחומרא. אבל בעניני העוה"ז ירפה ידו מעשותן ולא יעשה כי אם מצד ההכרח גדול לפרנסתו. ותיכף כשישיג פרנסתו יום ביומו יניח את של אחרים ויעבוד בשלו בתורה ומצות ואל יעכבו שום מניעה וחושך אפילה והשכם בבוקר בבוקר והכל מצד חשקות וחמדת לבו כאדם העושה בשלו החביב עליו מחמת ידיעתו נכונה שהשדה היא טובה למאוד לאכול ממנה פירות ותבואות טובים כל ימי חייו ובהכרח גדול אשר מניח שדהו לעסוק בשל אחרים לצורך טרפו עתה ומרפה ידו משדהו במקצת היום:
8
ט׳ד. וזה שאמר הקרא ואיש את קדשיו לו יהיו פי' מה שהוא עושה עסקי הקודש עסק התורה ומצות זו לו יהיה שידע שזה היא שלו ממש ויעסוק בהם כאדם העושה בשלו אבל עסקי חול אשר לא בקודש המה לשל אחרים יהיה נחשב בעיניו שלא לעסוק בהם כי אם על צד ההכרח כאמור וע"ז רמזו רז"ל (ראש השנה י"ז ע"ב) לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שעושה עצמו כשיריים פי' שעושה מה ששייך לעצמותו לגופו כשיריים רק לטפל נחשב בעיניו ולא לעיקר. וזה שרמזו רז"ל הפסולת יהיה שלך כלומר שלא תעשה דבר השייך לך לגופך כי אם כפסולת כטפל כאדם העושה דבר בע"כ שלא ברצונו:
9
י׳ה. ולזה כונו רז"ל להשמיע לנו דרך הנפלא הטוב הזה ואמרו ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי פי' שתורתן ועשיות מצותיהן הוא היה העיקר והחביב בעיניהם ועליהן היו שמין פניהם בכל היום לעיין ולחפש בכל עת אולי יארע להם מצוה ממצו' ה' לקיים וכשלא אירע להם רוב ימיהם פנו לבבם אל האלהים לעסוק בתורה ותפלה ועבודת ה' ומלאכתן ועסקי פרנסתם לטפל ועראי נחשב להם לעסוק בהם על צד ההכרחי במעט מן היום להיות להם פת במלח ומים במשורה בכדי להחיות את הגוף וכשהיה להם על יום זה עזבו הטפל וההבל והלכו לעשות מה שהיה עיקר בעיניהם לעסוק בשלהם ברוב השתדלות בשלמות רב באהבה רבה כאדם העושה בשלו כדרך שהיה הלל הזקן עושה כמאמר חז"ל (יומא ל"ה ע"ב) ונביאנו להלן אי"ה וכשעלה בדעתם ורצונם לקיים מצות מזוזה או מעקה או הכנסת אורחים היו בונין לשם זה בית כדי שיקיימו מצות הבור' והיה זה עיקר הכוונה בהבנין כדי לקיים מצות ה' ולטפל ועראי היה נחשב בעיניהם מה שישבו בהבית או שיהיה להם פרנסתם מהבית כי כל אלה אצל המבינים הם דברי הבל והבאי. עם שהוא מן ההכרח לישב בבית. אבל צריך לעשות אותה כאדם העושה דבר בהכרח שאינו מדקדק בעשייתה ואינו מאריך בטיפולה ומקצר בבנינה לא כמו שאנו עושין שכאשר אדם בונה בית נשכח מלבבו העיקר הגדול מה שצריך לקיים בו מצות ה'. ונותן עיקר כוונתו ודעתו להיות לו מקום לשבת במנוחה או להתפרנס עצמו מהבית ואף שגם לזה קראו רז"ל דבר מצוה כמבואר בש"ע א"ח (סוף סי' רמ"ח בהג"ה) בשם יש אומרים שההולך לפרנסת ביתו מקרי דבר מצוה. מכל מקום רשות הוא לגבי מצוה מצות מזוזה או מעקה שהמה מ"ע דאורייתא ועוד שגם בזה אינו מכוין להיות לו פרנסה לשם מצוה כי אם היה עיקר כוונתו לשם המצות מפני מה אינו מכוין לשם שאר המצות התלוית בה שהמה ודאי מצוה לדעת כל הפוסקים. אם לא שהוא מכוין לחפצו ולהנאתו מעסקי עולם הזה לא לקיים מצות בוראו בזה ומכש"כ דכש"כ אותן הבונין אפדני שן למו לפלטרין גדולים מצויירין ומוכשרין בתכלית היופי. להיות לו כמושב המלך. ואין בו אפי' דרגא הקטנ' להתפרנ' מאתו וכונתו רק להיות מאנשי השם שיצא שמו וטבעו בעולם כי היכל ביתו נאה בנין מפואר מאוד. ובכדי שיהיה ביתו יפה להכניס בו שרי האומות ועליהם צווח הקרא הוי בונה ביתו בלא צדק שאין בה אפי' כוונה הקטנה של העושה צדקה בכל עת זה המפרנס אשתו ובניו כמאמר רז"ל (כתובות נו"ן ע"א) וע"כ יש לצעוק הוי על זה אשר טח עיניהם מראות ונדמה לו שזה הוא תכלית הכל ובזה יהיה מובל לקבר. וכל טרחותיו והוצאותיו ויגיעותיו המה להבל וריק מעשי תעתועי' ואין לקלקל הנייר להאריך בגנות האנשים האלה. ומי שעיני שכל לו ואינו מתועב ומשוקץ בטנופות הבל עוה"ז ותענוגיו. מעצמו יבין שכל אלה הם דברי הבל והבאי ואינן כדאי לשום מחשבת אדם אף על רגע. אמנם דברינו הוא באותן המוכרחין לבנות להחיות נפשו ונפש ביתו ואינו נותן לב לעשות העיקר עיקר. להשים עיקר כוונתו בתחילת בנינו לקיים ע"י מצות בוראו מזוזה ומעקה והכנסת אורחים או לכבד שבת בדירה נאה המרחבת דעתו של אדם וכמו כן בלישת העיסה אצל הכסיל נשכח מלבו העיקר הגדול בעשיית העיסה שהוא בכדי לקיים בה מצות בוראו להפריש חלה או צדקה לעניים כנ"ל וכוונתו רק בכדי למלאות כריסו ובטנו באכילה הגס שאחר כך בודאי יפריש ממנה חלה וגם יתן ממנה לעניים אבל זה אצלו לטפל בעלמא ולפעמים שוכח אף אחר הלישה ליתן ממנה לעניים. וכדומה בכל עניני עוה"ז ועסקי וחפצי הגוף כולם:
10
י״או. ועל זה אמר הכתוב מי הקדמני ואשלם. כלומר הנה אמת שבסוף הבנין אתה עושה מזוזה ומעקה ובסוף הלישה אתה מפריש חלה. אבל נראה מה היה העיקר והחשוב בעיניך ואיזה הקדמת במחשבתך בתחילת הבנין והעשי' אם בנית מתחילה כדי שיהיה לך מקום לקבוע מזוזה או שארי מצות ואז בודאי אשלם לך לראותי שמצותי יקר וחשוב בעיניך להטריח עליו טרחא גדולה ורבה כזו ולהוציא הוצאות רבות. ורז"ל אמרו מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית. כלומר אחר שנתתי לו כבר הבית ובהשלמת בנינו עולה במחשבתו לעשות לי מזוזה לטפל ועראי בעלמא. וכל עיקר הטרחא והוצאותיו ויגיעותיו לכבוד עצמו היה דורש להנאתו וחפצו חפצי הגוף. וכמו כן במצות הפרשת חלה אח"כ כשכבר נתתי לו עיסה נזכר להפריש חלה ולא ללוש העיסה בשביל כך כדי לקיים עמה מצות ה'. וא"כ אם בשביל הנאה קלה כזו מהבלי העולם עשית ויגעת עצמך בכל הטרחא והוצאה הזאת בבנין כל הבית וכדומה מעשיית עוה"ז מה שכר יגיע לך בעד עשיית המזוזה שהטרחא וההוצאה קטנ' וקלה למאוד וע"כ מי הקדמני במחשבתו לזה ודאי אשלם לו שכרו משלם:
11
י״בז. וע"ז אמר הכתוב כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך. כלומר בתחילת בניניך כשתתחיל לבנות בית חדש תיכף ועשית מעקה לגגיך. שתהיה כוונתך רצויה ונכונה להקדים העיקר במחשבתך בכדי לקיים מצותי מצות מעקה וכדומה. ולכן לא אמר כי יהיה לך כי עיקר זה תלוי דוקא בעת הבנותו. ומה שאמר ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל וגו' יבואר אי"ה בדברינו [בדרוש הששי] ע"ש:
12
י״גח. ולזה כוון הנביא ואמר דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב כלומר כאשר יש לפניך עשיה שיש בה מצות ה' והנאתך בה. הוי זהיר לעשות העיקר עיקר לדרוש את ה' בעת שהוא מצוה אליך ותקרא אותו לעיקר בהיותו קרוב אליך. יעזוב רשע דרכו דרך עקלקלות שלו שעושה רק למען השלמת תאותו להתפאר בהיכלי כבוד בלתי שום כוונת מצוה אפילו קטנה ואיש און מחשבותיו. האיש און שמחשבתו בשביל חיות נפשו וזרוע שנקרא דבר מצוה ואינו נקרא בשם רשע אך עיקר המחשבה שלו הוא שעושהו בשביל חיותו. וע"כ יעזוב מחשבותיו מה שמחשב למענו. ויקח לו מחשבת המצוה לעיקר. ומוכיח הקב"ה את ישראל ואומר להם כי אתם לא כן אתם עושים כי לא מחשבותי מחשבותיכם פי' מחשבותיכם שאתם מחשבים בעשייתה אינן מחשבותי שיחשב למעני. וע"כ לא דרכיה' דרכי. כי אם היית' נותנין דעתיכם ומחשבותיכ' מעת הנחת יסוד הבנין או שאר העשיות שאתם עושין שיש בה שתי דרכים אלו עד גמר העשיה על מחשבותי ודרך המצוה שבה. היה כל הבנין והעשיה כולה נטפלין למצוה והיו כל דרכיכם נקראים דרכי שלי המה נטפלין למצוה. אבל אם לא מחשבותי מחשבותיכם ע"כ לא דרכיכם דרכי וזה שאמר שלמה בכל דרכיך דעהו והיא יישר אורחותיך. כלומר כאשר תדע אותו בכל דרכיך לעשות הכל במחשבות כוונת העיקר למען מצות ה' אז הוא יישר אורחותיך שאר דרכים שלך מעסקי העולם יהיו נטפלין למצוה וע"כ אמרו שכל גופי תורה תלוי בזה כי העיקר הגדול בכל הדברים שבעולם כאשר בארנו ואם תאמר מה נפקא מינה להמקום ב"ה אם תקדם המחשב' בעשיית המצוה או לא כיון שסוף סוף נעשה המצוה. ע"כ אמר כי כגבוה השמים על הארץ כן גבהו מחשבותי וכו'. והוא ע"ד שאמרו ז"ל כתיב מעל השמים חסדך וכתיב עד השמים חסדך לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה: ונראה מזה שעכ"פ יופרש העושה מאהבה מהאינו עוש' מאהבה לא פחות מעוביה של רקיע ואפשר יותר ועכ"פ לא פחות וכבר כתבנו שבאדם אשר המצות אהוב וחביב עליו ודאי היא עיקרית בעיניו ונותן כל מחשבתו ודעתו בקיומן וע"כ עושה עשיות גדולות בשבילם כמו בנין בית וכדומה ונמצא כאשר אדם בדרגה זו שכתבנו שבתחילת יסוד הבנין והמעשה נותן דעתו ומחשבתו רק על המצוה. הוא הוא העושה מאהבה ותגדל שכרו לקבל חסד המקום מעל השמים ולא כן האיש הסכל שאינו עושה באהבה כזו אף שעושה לבסוף המצוה. יקבל שכרו וחסד המקום רק עד השמים ולא יותר וביניהם לא פחות מכעוביה של רקיע. והנה אמרו (בחגיגה י"ג ע"א) והלא מן הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביה של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכו'. הרי שעוביה של רקיע מדתה שוה כמו מן הארץ לרקיע. וע"כ אמר כי כגבוה השמים מעל הארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם. כי לא פחות יובדל העושה הבנין והעשיה בדרכי המקום מהעושה בדרכי עצמו כגבוה השמים על הארץ שהוא שיעור עוביה של רקיע כאמור והבן:
13
י״דט. ובזה נראה לפרש מאמר חז"ל (ראש השנה י"ז ע"ב) אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד ויל"ד א' אם לבסוף הוא רב חסד על מה צריך בתחילה להתחיל במדת האמת כיון שלבסוף רב חסד יתחיל מתחלה בכך: ועוד אם בתחילה ואמת היה צריך לכתוב בתורה תחיל' ואמת קודם ורב חסד: ולמה כתוב ורב חסד קודם אם הוא נעשה לבסוף וכבר אמרנו בזה בדרך הנאות ע"פ מה שכתבנו [בח"ז בדרוש הראשון] להבין ענין החזוק יד שהיה צריך להיות במצרים וכמ' פעמים נכפל בתורה ענין יציאת מצרים ונכתב בכל מקום בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. והקרא אומר כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וכי הואיל שהיה האומה קשה היה צריך הקדוש ברוך הוא לחוזק יד עבור זה חלילה וחלילה. והלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו וגו':
14
ט״ווהענין הוא כי לפעמים הקב"ה עושה נסים לאדם ומושיע לו אף שאינו ראוי בעת ההוא לנס רק עבור מה שהקב"ה מביט לסוף דבר בקדמותו. ויודע שעתיד אדם הזה לעשות סבה שע"י ראוי לנס אז הקב"ה ברוב חסדיו עושה לו הנס תיכף כי הכל גלוי לפניו. ויודע שאדם הזה ראוי לנס: וידוע שהקב"ה משולל מתואר הזמן לומר הלא עתה אינו ראוי כי לפניו כל העתים שוות באין מוקדם ומאוחר כידוע למביני מדע וכאשר היה במצרים שאמרו ז"ל ראה ראיתי שראה. שעתידין ישראל לעמוד לפני הר סיני ולקבל את התורה ונמצא שהגאולה היה עבור מה שיטיבו מעשיהם אח"כ. ואך במקום כזה יש פתחון פה להמקטרג לומר הלא לע"ע אינם ראוין לנס כזה: ואע"פ שאומר הקדוש ברוך הוא שגלוי וידוע לפניו שבודאי יעשו דבר שיהיו ראוין לנס על ידו. מענה בפיהו כלום יש אב שמעיד על בנו. ולדבר זה צריך לעשות הנס בחוזק יד. והוא שהאל הטוב ברוב רחמיו מאיר ומופיע אור גדול לפניו בעת ההוא למאוד: עד שמחמת רוב השמחה והאור שיש לפניו לא יוכל כלל המקטרג לבוא לפניו בעת ההוא בשום פנים ורעדה אחזתו שם חיל כיולדה מלהתקרב אל האור ההוא כי הוא נורא ונשגב ויודע אשר בעת התענוג הרב הזה ועוצם השמחה אינו נכון בעת הלז לפני המלך לקטרג אז וזה היה ביצ"מ שהאיר האורה ומוחין הגדלות בפתע פתאום בחצי הלילה של פסח ואז לא היה יכול המקטרג לבוא לפני המלך ה' והוציאנו עי"ז ממצרים לילה ובלתי זה לא היו ישראל נגאלין אז כי לא היו ראוין אז לנס כמאמר רז"ל (מ"ר שמות כ"א) גבי קריעת י"ס שהיה השטן מקטרג ואמר הללו עובדי ע"ז וכו' וזה נקרא חוזק יד כי הוצרך להשתנו' סדרי האורות והמוחין כדי שלא ליתן פתחון פה למקטרג לקטרג משא"כ כשהקב"ה מציל את ישראל ע"י מה שהם ראוים לנס כדוגמת חנוכה וכדומה שאנו אומרין מסרת טמאים ביד טהורים ורשעי' ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי התורה. וא"כ היו ראוין להעשות להם נס אז אין צריך לחוזק יד הלז. וע"כ אנו אומרין הלל שלם בכל ימי חנוכה משא"כ בפסח כי בפסח לפי שהתרבו' האורה לא היתה אלא בלילה הראשונה מה שהי' נצרך אל החוזק יד ואח"כ חזר הדבר לקדמותו לכניסת המוחין כסדר לכן אין אומרים הלל שלם כי אם ביום הראשון. כידוע לכל אבל בחנוכה שהאורה היה מצד שלימות ישראל שגרמו להאיר עליהן בנסי המקום כי כל יום ויום שוין באורן לומר בכולם הלל שלם:
15
ט״זי. וזה הוא הטעם של בית הילל (שבת כ"א ע"ב) שסבר מוסיף והולך כדרך סדרי הדורות והמוחין שהולכין ומתרבין בכל עת יותר. כי לא היו צריכי' אז להשתנות המוחין כנאמר. ואך בית שמאי ידוע ששורשו משורש הדיני' והגבור' הוא סבר שגם אז לא היו ישראל ראוין ליגאל מצד הדין גם שם היה ברב. חסד אלוהיו צריכין לחוזק יד לכן נעשו כמו בפסח וע"כ פוחת והולך כי בתחילה נתגדל האורה ואח"כ נתמעט כנ"ל. ואך אנו סוברין כבית הילל ולכן אין פוחתין את ההלל וגומרין אותו כל שמונת הימים:
16
י״זיא. ועם זה יבא על נכון דברי הגמרא בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד כלומר אשר עושה הקב"ה הנס מחמת שמביט בסוף דבר בקדמותו וזה ולבסוף שעוש' הנס מחמת שגלוי לפניו שבסופו יהיה ראוי לנס. אז צריך בבחי' ורב חסד שהק"בה מתרבה לפניו חסדו הגדול שיאיר הצורה כ"כ עד שיחשיך עיני המקטרג מלהסתכל לאורו שלא יהיה לו פ"פ כלל לקטרג. אבל כשהוא בתחילה כלומר שהנס נעשה בשלימותו מצד שהוא ראוי בתחילה לנס ולא יצטרך לראות בסופו רק מתחילתו ראוי לנס אז ואמת. שאין נעשה הדבר בבחי' ורב חסד להיות בחוזק יד רק באמת אף לפני המקטרג. ולזה לא מיירי הקרא איזו מדה בראשונה ואיזה באחרונה ולכן נקט תחילה ורב חסד להודיע שלימו' חסדי המקו' קוד' ואח"כ צדקת האד' שיהי' ראו' לנס:
17
י״חואך לפי ענינינו בדרש הלז. יתפרש ג"כ דברי הגמ' הזאת על נכון כי בתחילה פי' כשהאדם נותן דעתו ומחשבתו בתחילת הבנין והעשיה לשם מצות ה' להיותו יקר בעיניו לקיים מצות בוראו יותר מכל מחמדי עוה"ז אז ואמת כלומר אני משלם לו שכרו הטוב בדין האמת כאומרו ית' מי הקדמני ואשלם כלו' בודאי אשלם לו אחרי שעזב את כל אשר לו לעשות מחשבתי עיקר בעיניו אני ה' נאמן לשלם שכרו משלם אבל ולבסוף פי' שאינו מחש' בעשיות המצות כ"א לבסוף אחר שגמ' כל בנינו ועשייתו וממילא אין מגיע לו שכר לפי ערך עבודתו וטרחתו והוצאותיו בכל הבית למען הנאת גופו הבל מהבלי עוה"ז על חיי שעה מה יגיע לו בעד זו המזוזה קטנה שנתן בהבית ברגע קלה אבל הקב"ה ברוב חסדיו שאינו מקפח שכר כל בריה. ויגדל חסדו עד השמים לתת לו שכרו משלם כנ"ל וזה ולבסוף ורב חסד שינתן לו שכרו ברוב חסדי המקום לא בעד עבודתו:
18
י״טובזה יתפרש דברי המדרש בענין הרוכל שהתחלנו בו בדרוש כזה כפתור ופרח ונאמר אשר באמת היה רוכל המחזיר בעיירות למכור מיני רפואות המרפא את האדם מחיים למות. והכריז בפשטות מאן בעי למזבן סמא דחיי כלומר ליתן לו רפואות המועילין לחיות האדם ואך הנה דרך הרופא הנותן רפואות לאדם. קודם שנותן לו רפואה המועילין לרפאות את הגוף: נותן לו בתחילה מיני רפואות המסירים מן קיבת הגוף כל מיני פסולות וזוהמת הקיבה. בכדי שכשיבואו אח"כ הרפואות המועילין לרפואות לא יתבטלו ברוב הזוהמת שבקיבה ולא יוכלו לפעול פעולתן והנה דרכי בני אדם כשאחד רוצה לומר לחבירו דבר שאין לו ידיעה בו ורחוק מדעתו ואף אם יאמר לו דבר זה אלף פעמים. לבבו לא יבין את זאת כי לא מורגל בידיעה זו ע"כ ממשיל את הדבר ההוא בדבר הידוע וניכר לו. ומתוך המשל הלז יובן לו הדבר שאינו מורגל בו ע"י דבר שהוא רגיל בו כידוע אשר על כן בזמנינו היום אם יבוא אחד וירצה לומר לחבירו דברים ודרכים במילי דשמי' ורוצה להבינו דבר זה היטיב צריך להמשיל משלו בדבר מדברי העולם הזה כי ידיעתו נכונה ומורגל בדבר זה היטיב ומתוך זה יובן לו דרכי ה' אשר אין לו הכרה כ"כ בהן כי הוא אדם על הארץ. וה' בשמי שמים ומתוך דברי ארציות יובן לו דרכי שמים אמנם בימים הראשונים אשר היו טובים מאלה שהיה תורתן קבע ועיקר בעיניהם כנאמר למעלה וכל מגמת' וחפצ' ועשיות' כל הימים בעסקי שמים בתורה ומצות ה' ודרכי עבודתו וכל דברי העוה"ז היה הבל וריק וטפל בעיניהם. ולא היו בקיאין בישובה של ארץ ארציות העוה"ז ודרכו נשגבה מהם. כי כל ימיהם פנו לבבם אל אלהים בעבודה רבה. וכאשר היה אחד רוצה לומר להם דבר מדברי העוה"ז לא היו יודעים מה הוא סח ולא הבינו את דברו כי היו רחוקים מאוד מענינו. והיה האמור צריך להמשיל משלו בדב' מדרכי ה' בתורה ובמצות אשר היו קרובים אל זה. ומתוך דרכי שמים הבינו בתחתיות ארץ לידע בטוב הארץ ולכן זה הרוכל שרהטו כולי עלמא אבתריה למזבן סמא דחיי. רצה לומר להם שאין לשתות תיכף זה. כי אם בהסרת קודם כל פסולת הגוף וזוהמת הקיבה. ובאם לאו יגיע לריק כי יתבטל ברוב הזוהמ'. ולפי שהיה תורתן עיקר המשיל להם משלו בדרכי ה' ואמר מי האיש החפץ חיים וגו' עד סור מרע ועשה טוב כלומר כשם שבדרכי שמים הידוע לכם צריך להיות סור מרע תחל' ואח"כ ועשה טוב. שכאשר ירצה אדם להשרות עליו אור קדושת ה' שישרה בלבו ומוחו אור הקדושה צריך תחלה להסיר מלבו כל מיני הרהורין ותאות הלב המושרש ברע. עד שיהא גופו זך ונקי ואח"כ יוכל להמשיך אליו כל בחי' הקדושה כאשר הארכנו בזה בח"הר (דרוש הראשון ענף ג') כך צריכים אתם לנקות ולהסיר כל הפסולת וזוהמת הקיבה ואחר כך ליקח רפואות המחזיקין ומחיי את הגוף ע"כ נקט המדרש שהיה מחזיר בעיירות הסמוכין לציפורי. כי עבור שהיו מתגדלין שם תמיד גדולי עולם כמו רבינו הקדוש ור' ייסא דמן ציפורי וידוע מה שאמר רבינו הקדוש קודם מיתתו גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי אפילו באצבע הקטנה כדאיתא (בכתובת כ"ג ע"ב) וכך למדו את בני דורם שלא יהנו מעוה"ז וע"כ היה תורתן עיקר בעיניהם ומלאכתן עראי לכן הוצרך להמשיל להם מדרכי ה' כאמור בארנו עד כה מדה הטובה של הקב"ה של ורב חסד אשר לפי התנהגותינו לא היה מגיע לנו שכר על המצות כי אם מעט מזעיר אך ברוב חסדי המקום מגדיל טובתינו ושכרינו עד השמים להעניקנו מטוב ברכותיו בחסד חנם:
19
כ׳יב. ואמנם ידוע מכתבי האר"י אשר עיקר כוונת בעל הרצון במה שבר' את העולם להטיב לבריותיו הגם שגם קודם הבריאה היו נשמותינו חצובות תחת כסא כבודו והיו ניזונין מזיו השכינה ונמצא גם שם מה מאוד היה מטיב אתנו במאוד מאוד אך שאין זו הטבה שלימ' כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפוהי ונקרא נהמא דכסופא וע"כ ברא העולם כדי שיעבוד אדם בעבודה בשלימות דראוי שינתן לו שכר רב מופלג מרב טוב הצפון בעד עבודתו. ואז יהיה הטובה שלימה שלא יהיה בדרך נהמא דכסופא ונמצא כאשר אדם אינו עושה בדרך הראוי להנתן לו שכרו כמאמר הקרא מי הקדמני ואשלם כנ"ל אף שהקב"ה עושה עמו חסד חנם ומשביעהו מזיו שכינתו לעוה"ב חוזר הדבר לקדמותו בבחי' נהמא דכסופא. ואינו משלי' רצון הקב"ה שעלה ברצונו שיהא טובתו שלימה מכל וכל למשפיע ולמקבל ומה אנו ומה חיינו בעסקי מצותינו אם אינו נעשה להשלמת בעל הרצון. אשר על כן כל אדם בערכו יחוש לעצמו ויעשה חשבון עם נפשו מה מעשהו כל היום וכל הלילה לשוטט בבתים ובחוצות בשווקים וברחובות ועל כל פינה יארוב. אולי יזדמן לו להרויח דבר מה ולטרוף טרף וזאת עשייתו בעודו בכל לבבו ונפשו ומאודו לחקור בסודו למען ירום קרני הודו ואת עיקרי מצות אלהינו נשכח מאתנו נתקו מוסרות בריתו מעלינו כל היום איש לדרכו פנו באין משים דרכי ה' לעינינו עזבנו אותו ח"ו בלבנו. גם בעת אשר נודה לשמו ונהללו בפינו ועושין מצות ה' אלהינו ורחוק הוא מכליותינו. ולא נתכנו אליו מחשבותינו. והמחשבה מהומה וטרודה בעסקינו ובכל מעשה ידינו מה שאנו עושים מידי יום בימינו זאת נעשה לנו ח"ו לעיקרי דתינו והיא תורתינו ומצותינו כאלו רק בשביל כך לעולם הזה באנו. ועל כוונה זו ברא ה' אותנו להיות נלך ונרוץ כל הימים אשר אנו חיים על האדמה אחרי הבלי הבליו ומותרי תענוגיו וחפצי מחמדיו להתעדן בנופת צוף טעמיו לחפש ולראות כל הימים שיהיה לו די ספוקו ממאכל ומשת' ובגדי כבוד ולהשיא בנים ובנות לפי כבודו וזאת היתה עיקר ביאתו לעולם הזה ולשם זה ברא אותו הקב"ה למלא פיו במאכל ומשתה ולהנאות לפני שארי בני אדם ולהיות לו כבוד מהכל שיכבדוהו אותו עשיר ורש וענין תורה מצות לטפל ועראי נחשב אצלו לעשותו במהירות רב ושלא לדקדק בענינו ואומר א' המרבה וא' הממעיט וכו'. כי צריך הוא לסבב בחוצות שיגיע על ידו לשלימות תכליתו ולא לתכלית כוונת הבורא בהבראו אהה על גודל המבוכ' הזאת כמה וכמה ירדנו עשר מעלות אחורני' ואיך נתגשם שכלינו כ"כ אשר ידמה בנפשינו שנכון דרכינו היתכן עשות כזאת למלך חי עולמים בוראנו יוצרנו אשר בידו נפש כל חי וכל איש מובטח על עסקי פרנסה כשירצה להיות פת במלח יאכל ומים במשורה וכו' כמאמר הכתוב נותן לחם לכל בשר לבל יצטרך להשתדל הרבה להגיע אל טרפו. וכבר אמרו רז"ל (מכילתא מובא בילקוט ח' שרמז רס"א) בשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אדם עוסקין בתורה אמרו ליה אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס באותה שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן אמר להם ראו אבותיכם שיהיו עוסקין בתורה במה נתפרנסו אף אתם עסקו בתורה והמקום מפרנס אתכם מזה ע"כ. ועתה בעו"ה מענה בפי רוב ההמון מעמינו ב"י אין לחם יורד מן השמים וטח עיניהם מראות ומהשכיל אשר כבר היה לעולמים כן שיהיה לחם יורד מן השמים. וגם עתה כן היה אם היו רוצים באמת לעסוק בתורה ולחיות חיי צער כמי שנפשו חשקה לדבר אחד ומתאוה מאוד לדבר ההוא אז כל מעדני עולם לא יונעם למו אף אם יאכלם ומכש"כ לחפש אחריהם ובודאי איך אוכל יטעם למו ליקח לחם וחמת מים בכדי להוציא מחשבתו מכח אל הפועל את הדבר שהוא מתאוה אליו ואם אדם רוצה באמת לעסוק בתורה ולידבק נפשו בה' ע"י התורה הקדושה כי אין אופן אחר שיזכה להתדבק אל אור א"ס ב"ה וב"ש הנעלם מעין כל חי אם לא ע"י התורה הקדושה באור א"ס ב"ה נעלם ונסתר בתוך התורה ואורייתא וקוב"ה חד שהוא רצון א"ס ב"ה הנתון בתורה ונעל' בתורתו וכשאדם רוצה להתדבק אליו באמת אין לו מקום כי אם בעת עוסקו בתורה שהוא רצון אלהות המתגל' לאדם המחפשו ומבקשו באמת לידבק אליו כמאמר הקרא אם תבקשנה ככסף וכמטמוני' תחפשנה אז תבין וגו' ומי שזוכה לטעום בנפשו חשוקה זו אהוב וחביב עליו שור' אחת לימוד בתורה יותר מכל חיי העה"ז ומחמדיו והכל אליו דברי תהו הבל ההבלים. ועל המובחר שבתענוגי עוה"ז אמרו חז"ל (שבת קנ"ב ע"א) תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה ואם כזה במובחריו. מה יהיה בגרועתיו ובוודאי לחם צר ומים לחץ יערב עליו למאוד ולא יטרד תמיד בחפצי העולם. כדי שיוכל לעסוק בתורת ה' ולהתדבק אליו ואמרו חז"ל (יומא ל"ה ע"ב) הלל מחייב עניים אומרין לעני מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזנותי אומרין לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר חצי דינר חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה וישב לו על הגג ונתלה על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה וכו' ע"כ. ועל זאת ימס לב כל אדם להפטר מן הדין הזה ומכש"כ מי שאינו בדרגת עני כזה ויש לו מעט משלו ורודף תמיד אחרי מותרות עוה"ז. ומה יענה ליום פקידה ברדתו שחת. ועל זה אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה:
20
כ״אאשר על כל זאת כל אדם ירא לנפשו מאימת הדין ובבקר בהקיצו משנתו. יקבע בלבו כי קודם כל צריך לעשות העיקר מה שבשבילו נברא בעולם ויעשה לו עבודתו בתשוקה גדולה ובמתונ' רב לראות שיהיה הכל על צד היותר טוב ובמחשבה טובה ונכונה ואהבה ויראה בכל השלימות. ובשעה זאת יושכח מאתו כל עיקר העוה"ז כי קודם כל צריך לעשות העיקר שהיא בתכלית השלימות וכשעושה כל חיובו בבקר. שהוא מצות ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפלה הכל במחשבה טובה ונכונה ובלב טוב ביראה באהבה ובשמחה רבה כל אדם לפי ערך זכות נשמתו ובערך שהוציא עצמו מבחי' הרע והס"א. אח"ז יקבע לו שיעור ללימוד בכל יום לא יגרע כי גם זה מעקרי הדין ששואלין אותו אחר מיתתו קבעת עיתים לתורה כמו שהוא במסכת [שבת ל"א ע"א] וכשיעשה כל הנ"ל בשלימות ילך לו לעסוק קצת בצרכי גופו כמו אכילה ושתיה אבל יהא בעיניו כמשאוי כבד כמו מי שעושה דבר בע"כ שעושהו בעצלות ורוצה להפטר ממנה וזאת על הדרכים שבארנו בחה"ר [שורש החמישי ענף א' ב' ג'] ע"ש איך להתנהג במאכלך כל הימים: ואח"ז בהשתדלות עסקי פרנסתו וכל זה בע"כ ולטפל בעלמא יהיה נחשב אצלו. וכשיהיה נשכר על פרנסת יומו ילך לו למסעיו אל מקום אשר היה שם אהלו בתחלה לעסוק בתורה ותפלה ודביקות אל. ובכל היום תהיה מחשבתו מתאוה ומשתוקק אולי יזדמן לידו מצוה ממצות התורה דאורייתא או דרבנן כי זה העיקר לו כל ימי חייו לחפש לעשות רצון בוראו ב"ה וב"ש. ואז מעל השמים יגדל חסדו ושכרו יקבל משלם להתעדן מתפנוקי העולם הבא בהילו נרו על ראשו לזון עיניו מזיו השכינ' להתרבה נפשו באור א"ס ב"ה לאור באור החיים אשרי לו ואשרי חלקו כי השלים רצון בעה"ר שיקבל שכרו בעבודתו לא בדרך נהמא דכסופא:
21
כ״ביג. ועם הדרך הטוב שבארנו עד כה יובן מאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו ואמרו רז"ל (ביצה י"ו ע"א) ב"ש אומרים מחד בשבא לשבת' תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הילל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום ופרש"י ואוכל את הראשונה נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת. ולהבין ענין פלוגתתן מה הוא וגם להבין לשון מדה אחרת היתה לו נאמר בזה ע"פ אשר אמרתי על פסוק (שופטים י״ג:ב׳) ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח. ולבאר על מה הוכרח לפרש בקרא שהיה ממשפחות הדני וגם לשון ושמו מנוח אין לו שחר אכן יבואר ע"פ מה שאמרו חז"ל (ברכות כ"ב ע"ב) על פסוק ויצא יצחק לשוח בשדה שתיקן תפלת המנחה:
22
כ״גיד. כי יצחק עבור שורשו בחי' שמאלא דקדושה פחד יצחק הוצרך לתקן תמיד בתיקון יפה מחמת אימת הקליפות העומדים באחוריים שהם נאחזים באותיות ק"ר שבאלף בית כמ"ש בהקדמת הזוה"ק [בית ע"ב העולה שין] וצריך תיקון תמיד שלא יטלו גם את השין שהוא בקדושה לעשות תיבת שקר. ע"כ הוצרך תמיד לתיקון שדה המבוא' בכתבי האר"י ז"ל בקבלת שבת בשדה שנעשה משקר שדה כי מרגל הקוף התחתון הימנו נעשה נקודה בראש הרי"ש בצידי הימנית לעשות כמין דל"ת. ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בהדל"ת הלז להעשות ממנה ה' ומהקוף נשאר רק הדל"ת ונעשה בחי' שדה שהוא שדה חקל תפוחין המוכן לזריעה ולקבלת כל טוב. ויצחק למען שורשו שהיה בחי' נשמתו קרוב עליהם הוצרך לעשות תיקון בכל מנחת ערב שאז הוא התגברות הדינים בעולם ופחד ורעד אל ה' ואל קדושתו שלא יאחזו בו ח"ו מבחי' הרעים כלל וכלל. וע"ז צוה הקב"ה לאדם הראשון לעבדה ולשמרה כלומר שישמו' השין שלא יתדבק בק' וכשלא שמר כראוי נאחז בק' של קר ויצא ממנו שורש קין סטרא דרע כידוע. וכבר כתבנו בחה"ר (שורש החמישי ענף א') שמאוד צריך אדם ליזהר בשעת אכילתו לחם חול שלא יהיה נמשך אחר נפש הבהמות שבו ויצא ח"ו מגדר הקדוש' למקום אל אחר ח"ו וקרוב הוא אז להתמשך על נפשו בחי' הס"א והרע בדרך שארז"ל שעת אכילה שעת מלחמה. ואמרו במדרש (מובא בתוס' כתובת קי"ג ע"א) עד שאד' מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדני' לתוך גופו כאשר הארכנו שם:
23
כ״דטו. ולכן מנוח שהיה גילגול יצחק אבינו כמו שהו' בדברי האר"י. שהוא מבחי' הדינים סטר' דשמאלא דקדושה יותר הי' צריך ליזהר להיות לחמו יאכל בטהרה ובשמירה מעולה על הדרך הראשון שבארנו שם שהוא כוונת האכילה הידוע ליודעי חן. וע"י כח כוונתו בשמות וכוונת האכילה היה אש מלפניו תלך ותלהט סביב צריו שלא יוכלו לנגוע בו מבחי' הרע כלל וזה שאמר הכתוב ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני. כלומר ששורשו היה מבחי' הדיני' וע"כ נקרא משפחת הדני אותיות דין. ולפי שהיה ממשפחה זו הוצרך להיות כוונת אכילתו באופן הנאות שלא יתדבק אליו מסט' דרע. וכאשר שמו מעיד עליו שכן עשה כידוע מכוונת האכילה בכתבי האר"י ז"ל שהוא ד' אלפין שעולים מ"ו ונ"ח. וע"כ ושמו מנוח. כלומר הנה שמו מעיד עליו שלחמו אכל בטהרה בכוונת אכילה בד' אלפין מספר מנוח ולפי שהיה גילגול יצחק אמר הכתוב ואשתו עקרה ולא ילדה פי' הנה היא עקרה מכבר ולא ילדה אז בזכותה כמאמר הקרא ויעתר לו ה' ע"כ עתה וירא מלאך ה' אל האשה וגו' לומר שעתה תלד בזכות עצמה כידוע מספרים הקדושים וזה היה ענין שמאי הזקן כי גם שורשו היה מבחי' שמאלא דקדושה כמו שאמרו קפדנותו של שמאי ולכן הוא המחמיר בכל מקום. ע"כ היה ירא לנפשו בעת האוכל למו שלא יתערב אותו ח"ו מבחי' תאות נפש הבהמיות וע"כ היה אוכל תמיד לכבוד שבת והוא בדרך אשר בארנו בדרוש הזה. כי בשעת אכילת הבהמה הביט אל המצוה שבה וקבע את העיקר בלבבו עיקר כוונתו באכילה ההוא כאשר העידו עליו חכמי הגמרא שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כי זאת היה עיקר בלבבו באמת לאמיתו שאוכלה לכבוד שבת ומה שממילא הגיע לו הנאה למלאות נפשו כי ירעב זה היה לטפל ועראי נחשב בעיניו וע"כ היה מושך קדושת המצוה מצות שבת על האכילה ההו' ולא הי' יכולת ביד הס"א והרע לאחוז ע"י אכילה ההוא בשום אופן כי היתה מחשבתו נכונה באמת למען המצוה: לא למען הנאת אכילה ולדעתו על זאת הזהירה התורה זכור את יום השבת לקדשו שתזכור את יום השבת בכל ששת ימי המעשה מחד בשבת לשבתא. שתשים עיקר כוונתך באכילה או בשארי דברים הדומין לזו שיהא נעשה באמת רק לכבוד שבת כדי שיתמשך קדושת השבת על האכילה או שאר העשיה ועי"ז זר לא יקרב באהליך להתדבק בך ע"י האכילה כי קודש הוא וזה לקדשו כלומר עבור שהוא קודש ויתמשך הקדושה על המאכל ולא תאונה אליך רעה ע"י האכילה ובזה אמרו אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' כלומר שבנפשו היה מדה אחרת בהיפוך ממדתו של שמאי כי שורשו היה מבחי' החסדים הגמורים והיה בבחי' צדיק וטוב לו שבארנו בחה"ר (שורש הששי ענף ג') שהוא שטוב ונוח לו ויפה לפניו לעבוד את ה' ואין לו מניעה מצד גשמיות גופו שהוא עפר מן האדמה ונוטה לחומריות ולהתאוות תאות דברים שלמטה כי גם גופו זך ונקי ואינו נוטה אחר עבות וחומריות גשמיות עוה"ז להיות מן המתאווין בעם ע"ש ואתה תראה מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה פ' ל"ד) ד"א גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא אמרו לו כל יום אית לך אכסניא אמר להם והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא יומא דין הוא הכא למחר לית הוא הכא ע"כ. הרי לפניך כי הוא יצא מכלל בחי' שיאכל להנאות גופו. רק לגמול חסד עם נפשו כמו אחר שגומל חסד עם אורחים אחרים והיה עושה זאת באמתיות לבבו שאכילתו לא הי' כ"א למען המצוה רבה גמילות חסדים ולא למען הנאת גופו וע"כ לא היה מפחד מקריבת החיצונים כיון שהוא רחוק מבחינתם מאוד ושורשו שורש החסדים גמורי' ואכילתו תמיד אף בחול הי' למען מצוה גדולה באמתיות לבבו כי לא התאוה תאוה בשום אופן ולכן אמרו שכל מעשיו לשם שמים מורה על האמור. שאף בלא כוונת שבת היו כל מעשיו מיוחדין רק למען המצו' וע"כ לא הי' צריך לזו הכוונ' והי' זאת הכוונ' שמור אותו לשב' גופה שיאכל בשב' לכב"ש לקיים מצות עונג שבת כי לא הי' צריך אליה בחול ולזה אמרו שנאמר ברוך ה' יום יום ואמרז"ל (ברכות מ"ד ע"א) בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. כן גם הוא קיים בנפשו לשום כוונת כל יום ביומו השייך אליו ולא לכווין כוונת שבת בחול כאמור אך מי הוא עתה אשר יאמר זכיתי לבי טהרתי את גופי שלא ידמה אליו אכילה גופ' כ"א כנותן לחם לשאר אורחים שאין נהנה מהם רק הנאת המצוה כן באכילתו לא נהנה כ"א הנאת המצוה ולא הנאת גופו ולכן החיוב על כולנו לקיים זכור את יום השבת מחד בשבא שנאכל בחול על כוונת שבת ויהי כן באמתיות הלב שאוכל למען המצוה ובזה ישרה קדושת שבת על המאכל. וזר לא יקרב אליה כי קדוש הוא כנאמר:
24