סדורו של שבת, חלק ב, דרוש השמיני א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume II, Derush VIII 1
א׳כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא
1
ב׳דרוש השמיני זה שמו נאה לו. שנת בו תתרפא
2
ג׳יבואר בו ענין מאמר רז"ל (ברכות נ"ד ע"א) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוב' לבאר איך שיוכל היות זאת באמתיות מעמקי לבו לברך על הרעה כאשר מברך על הטובה. ויתבאר בו ענין צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים ועוד ענינים. ויתחלק לשני פרקים:
3
ד׳ידבר בביאור בחי' שתי סוגי בני אדם בענין הודאת' לבוראם על נפלאות שעושה עמו ומצילו מיד הקמים עליו או מחולאים רעים וכדומ' כת הא' עיקר שבחיהם בפיהם במה שהם ניצולו מיד מבקשי נפשם וטוב היה להם אלו לא הגיע אליהם לא הצרה ולא הישוע' וכת הב' הנה הם מודים ומשבחים במה שעי"ז נתגדל שמו הקדוש בעולם וידעו הכל כי הוא האל העוש' פלא. ואצל זה חביב בעיניו הצרה כמו הישוע' כי אלו לא היה בצרה האיך היה נושע ומאין היה נתגדל שמו י"ת. ובו י"ב מאמרים:
4
ה׳א. במדרש (רבה במדבר פרשה ח') מאי דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך אמר ר' פנחס ב' דברים שמעו מלכי אומות העולם מפי הקב"ה ועמדו מכסאם והודו. בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר אנכי ה' אלהיך אמרו מלכי אומות העולם זה כמונו אומר. איזה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש וכן הקב"ה. בשעה שאמר לא יהיה לך אמרו איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף וכן הקב"ה. בשעה שאמר לא תשא אמרו איזה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים וכן הקב"ה. וכו'. אבל בשעה שאמר כבד את אביך ואת אמך אמרו בנימוסות שלנו כל מי שכותב את עצמו סוגרין למלך הוא כופר באבותיו וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך עמדו מכסאותם והודו לו:
5
ו׳טרם נבוא אל ביאורו נקדים לפרש קצת פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל ומתוכם יתבאר מה שיש לדקדק במדרש הלז ומה שנראה בפירושו ואלה הם א' כתוב בתורה [בראשי' מ"ו] ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ועוררו רז"ל (ילקוט רמז קנ"ב) למה דוקא אלהי יצחק ולא אלהי אברהם ב' דברי הנביא (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה ומהפלא שיהי' הקב"ה מתפאר עצמו בבריאת החושך והרע מה שלא נאות כזאת לבעלי החסד האמתי ג' כתוב א' אומר (תהילים קי״ח:כ״א) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה ועין כל יבין ויראה שאין פירוש לדברים אלו ד' מאמר חז"ל (שבת י"ג ע"ב) ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקי' וסיעת' שהיו מחבבין את הצרות ופרש"י מחבבין את הצרות שנגאלין מהם והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה וכותבין ימי הנס לעשותן יו"ט וכו' ולכאורה לפי פירושו היה לו לומר שהיו מחבבין את הגאולות או את הנסים ומה ענין מחבבין את הצרות וכל אלה באחת יבוארו ע"פ אשר אמרתי על מרז"ל (ברכות נ"ד ע"א) חייב אדם לברך על הרע' כשם שמברך על הטוב' והענין הוא כי הנה ב' מיני הודאו' על הטובות נמצא בין בנ"א כת הא' הוא כאשר יארע לו צרה שלא תבוא מחלאים רעים או גזירת המלכות הקשה ועלילות שקרים וכדומה וניצול ממנה ברוב חסדי אל. הנה משבח ומפאר להקב"ה על אודותיו על מה שניצל ממות נפשו ומתוך צרה המציאו אל פדות ורוחה ובזוכרו צרה הגדולה ויסורים הקשים שעברו עליו ועתה מכל אלה הצילו ה' על כן הוא משבח ומפאר למלך הכבוד שעשה לו טובה גדולה הזו והוציאו מתוך צרה וצוקה ונגע ומחלה וזיכהו להעשות כאשר קוד' מקרה הרעה עליו ונעשה בריא על כל אבריו או יצא מבית האסורים וכדומה ולפי דרכו דרך הזה יותר טוב היה לו אם לא היה קרה לו כלל ממקרי הרעו' האלה ולא היה יודע מצער מופלג הזה ומהישועה שאח"כ כי מה נפקא מינה אצלו בין עתה אחר הישועה ובין קודם מאורעת הצרה והלואי שלא היה מרגיש בצער הגדול הלז בימי הצרה:
6
ז׳והכת השני' המה האוהבין את ה' בכל מעמקי אמתיות לבב' ונפשם ומאודם לא יחושו לצורך עצמם ולא ירגיש כלום מדברי עצמיותו. רק בעת אשר יושיעו ה' מצרותיו ומיד שונאיו ומבקשי נפשו. תודה לאל יתן ושבחו בפיהו מה שעי"ז נתגדל ונתהלל ונתוודע שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמו העושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר. ולמען ספר שמו בכל הארץ כעין הצלות אברהם אבינו מאור כשדים ודניאל מגוב אריות שנתגדל שם ה' עי"ז בכל הארץ וה"ה בכל הטובות נסים ונפלאו' שהקב"ה עושה עם האדם קילוסו עולה מן הארץ עי"ז ויאמרו הכל אתה האל עושה פלא. וע"כ כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ורוחו ונשמתו יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שם ה' מה שהקב"ה ברוב חסדיו הושיעו דבר גדול כזה שע"י יתוודע ויתהלל שמו הגדול בעולם וכל לבו ועצמיותו מלא שמחה ונחת וברוב הודאות ותשבחות למלך עולמים שזיכהו במעלה הגדולה להיות יתפאר ויתרומם שמו הגדול הגבור והנורא בעולם. והוא מעלה גדולה ונפלאה כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' נ"ט) על פסוק ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. א"ר פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ ועל כן בעיני האיש הלז מה מאוד אהוב וחביב ונחמד ונעים הדבר הזה אף זאת הצרה שעבר עליו אהובה אצלו למאוד עד בלי שיעור. כי אם לא היה בצרה תחילה איך היה נעשה לו נס וישועה והוא לגודל אהבה שרוצה בהתקדשות שמו של הקב"ה חביב בעיניו מאוד הצרה שהיה בו מה שע"י הצרה זו נתוודע ונתקדש שמו בעולם:
7
ח׳ב. ועל זה אמרו (מגילה ז' ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כלומר שהשמחה יהיה גדול בעיניו כ"כ מה שכבוד ה' נתגדל ע"י הנס הלז עד שלא יהא הפרש אצלו לשבחו על הצרה בחי' ארור המן או לשבחו על הגאולה בחינת ברוך מרדכי ויהא חביב בעיניו הצרה שהיינו בו מה שעי"ז נתגדל שם ה' ברוך הוא כי אם לא היה ארור המן גודל צרות הרע שחשב המן הרשע מאין היה ניכר הפלאות ה' על ידי ברוך מרדכי ושוי' אצלו שתי הבחי' ממש:
8
ט׳ג. ועל זה אמר בספר יצירה (טהרות פרק ו) טוב מבחין את הרע ורע מבחין את הטוב כלומר שלא יודע הטוב והגדולה מאת האל אם לא תוקדם מקודם הרע וזה הוא בחי' יתרון האור מן החושך שפי' בזוה"ק (ויקרא מ"ז ע"ב) וז"ל תועלת' דנהורא לא אתיא אלא מגו חשוכא פי' שלא מינכר טובות האור אלא אם הוא בא מן החושך אל האור ובעיניו יראה הפלאת מעלת האור' אבל כשהו' תמיד במעלות הגדולות והאורות אינו מכיר במעלתן וסובר שלא יצוייר שיהי' באופן אחר כי אם בזאת:
9
י׳ד. ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מ"ר בראשית פ' ס"ו) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כי זאת עושה להם אלהים הטוב למען יכירו וידעו ברוב טובו וחסדו שעושה להם להיות הרע מבחין את הטוב הבא אחר כך להם ויודו את שמו על זה וברשעים הוא להיפוך כדי שיחזק עליהם החושך והרע שיבוא אחר הטוב בדרך הטוב מבחין את הרע:
10
י״אה. ובזה אמרתי פי' הכתוב ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ולשון מן הבא בידו אין לו פי' כלל והיה לומר וישלח מנחה לעשו ומה זה מן הבא בידו והנה חוץ מדרכינו זה אשר בדרוש הלז אמרנו בפירושו בדרך הנאות כי הנה לכאורה יפלא שיעקב יצטרך לשלוח מנחה לעשו אם היה כחו גדול להיות ישר אל מלאך ויוכל לו יתיירא מעשו עד שיצטרך לכפר פניו במנחה ולשלוח לו מיגיע כפו אשר יגע וטרח בצערים שונים כמאמר הקרא ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני וכבר אמרו חז"ל (חולין צ"א ע"א) על פסוק ויותר יעקב לבדו א"ר אלעזר מלמד שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהן ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל ע"כ ועתה לקח הון רב כזה לשלוח לעשו ויתכן לומר ע"פ מה שאמרה אביגיל לדוד (שמואל א כ״ה:כ״ו) ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך וגומר כלומ' הן אמת שנבל חייב מיתה מידך אבל לא נאוה לאיש כמותך להיות יושע ידך לך שאתה בעצמך תנקום נקמתך כי בוודאי ה' יריב ריבך וימות בידי שמים כאשר פירשו המפרשים שם וכן כאן גבי יעקב עם לבן במה שלקח לו מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהם פצלות לבנות והציגם ברהטים בשקתת המים אשר תבאנה הצאן לשתות להיות יחם הצאן אל המקלות ותלדן עקודים נקודים וטלואים אף שהיה הדין עמו כי עביד אינש דינא לנפשיה במקום שאין יכול להציל במ"א כמבואר (בש"ע ח"מ סי' ד') וכאן שהיה לבן מחליף את משכרתו עשרת מונים עביד ליה דינא לנפשיה להציל את שלו מידו אך לפי צדקתו של יעקב כעון היה נחשב לו מה שהושע ידו לו ולא סמך עצמו על ישועת ה' שהוא יושיעו מיד העומדים עליו ובפרט אחרי ראותו שה' עשה לו דין בלבן כמאמר הקרא שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך נתחרט בלבבו על מה שעשה דין לעצמו עם שהיה הדין עמו ועל כן נתן דעתו לשלוח המנחה לעשו שלא יהנה מה שהושע ידו לו. וזה ויקח מן הבא בידו כלו' על שממון הזה בא בידו מה שהושע ידו לו מנחה לעשו אחיו ראוים אלו לשלחם לעשו ואל אהנה ממעשה ידי:
11
י״בו. עוד פרשני בזה ע"פ מה שאמרו חז"ל (מובא בילקוט רמז רי"ד) גבי פרו של אליהו שפרו של אליהו היה ימשך אחריו והולך ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל אות' נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות וכולם לא יכלו להזיז רגליו מן הארץ עד שפתח אליהו פיו וא"ל לך עמהם השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו במרעה אחד והוא נולד לחלקו של הקב"ה ושמו של הקב"ה מתקדש עליו ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי אמר לו אליהו לך עמהם ואל ימצאו עלילה כשם ששמו של הקב"ה מתקדש ע"י זה שעמי כך מתקדש על ידיך אמר לו וכך אתה יועצני שבועה שלא אזיז מכאן עד שתמסרנו בידם מיד ויקחו את הפר אשר נתן להם מי נתן להם אליהו והיינו דכתיב מלפנו מבהמות הארץ למדנו מפרו של אליהו וכו' ע"כ ואפשר לזה אמר משה רבינו וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' כלומר שמקנינו בעצמם ילכו עמנו להיות נמשכין אחרינו כפרו של אליהו שהיה הולך ונמשך אחריו ועל כן ממנו נקח לעבוד את ה' כלומר מזה נקח ראיה לעצמינו לעבוד את ה' ע"ד מלפנו מבהמות ארץ כנא' וכמו כן נאמר כאן כי בעת שרצה יעקב לשלוח הבהמות לעשו בודאי לא רצו ללכת מחלק יעקב לחלק עשו והוצרך יעקב לקחת אותם בידיו למסר' שילכו אליו והבטיח' שיתקדש ש"ש על ידם בעת שמנח' ישיבו לימות המלך המשיח כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' ע"ח) כל אותן הדורנות שנתן יעקב אבינו לעשו עתידין אומות העולם להחזירם למלך המשיח לעתיד לבא מאי טעמיה מלכי תרשיש ואיים מנח' ישיבו יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו ע"כ ובזה לקח אותם ומסרם ללכ' לעשו שיתקדש ש"ש ע"י לעתיד במה שמנחה ישיבו וזה ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו שהוצרך לקחת אותם להביאם בידו לשלחם מנחה לעשו והנראה לומר במה שאמרו כל אותן הדורנו' עתידין אומות העולם להחזירם לכאורה יפלא לומר שיאריכו ימים כ"כ וירצה ע"פ דברי הלק"ת בפרשה זו שמנחה ישיבו ר"ל שיתהפכו אותיות מנחה לנחמה וזה מנחה ישיבו שישוב ויתהפכו תיבת מנחה לנחמה וזה שאמרו כל אותן הדורנות יחזירום למלך המשיח לרמז ע"ז שהמנחה ששלח יתהפך לנחמה ולזה אמר ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא במחנה כי תיכף נעשה מן המנחה מחנה שהוא לשון מנוחה והנחה ולעתיד יעשה ממנה נחמה כמדובר:
12
י״גז. ואפשר עוד לומר בפסוק זה בהיפוך שהוא לא לקח רק מהב' בידו בעצמ' כדרך הבאים אל נח ואמרז"ל שמעצמם באו. וכן כאן לא לקח רק מן אלו הבאים בידו מעצמם וידע כי הם הם הראוין לשלחם למנחה לעשו כמאמר רז"ל שם ע"פ קח נא את ברכתי אשר הובאת לך אמר לו כמה יגיעות יגעתי עד שתבוא לידי אבל אתה מאליה היא באה אצלך אשר הובאתה אין כתיב כאן אלא אשר הובאת מאלי' באה לידך וזה ויקח מן הבא בידו שלא לקח כ"א מהבאים בידו:
13
י״דח. ואך לפי דרכינו בדרוש הזה ג"כ יבוא על נכון כי הנה אמרו חז"ל (שבת ע"ז ע"ב) ר' זירא אשכח לרבי יהודה דהוה קאים אפתחא דבי חמוה וחזי' דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה א"ל מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי א"ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא ופרש"י ברישא חשוכא סתם עיזים שחורות סתם רחלות לבנות. ולהבין דברי חכמים וחידותם שעמודי עולם ויסודי עולם יתעסקו בדברים אלה. ונראה לפי הנזכר אשר מאליה היו באים בידו של יעקב והבין יעקב שאלו הראוין לשלחם לעשו. והיתה השאלה מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אימרי כלומר על מה נזדמן ליעקב אבינו עיזים קוד' רחלים כמאמר הקרא עיזים מאתים ותיישים עשרים רחלים מאתים וגו'. ועל מה היה דווקא באופן זה והשיב לו כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כלומר כי הראה לו הקב"ה אף שעתה הוא מוכרח לשלוח מנחה לעשו הוא רק כדי להיות יתרון אור מן החושך להיות הרע מבחין את הטוב שיבוא אח"כ בעת שמנחה ישיבו ואומת העולם יחזירו כל אותן הדורנות למלך המשיח ואז יהיה ניכר יתרון האור. וע"כ הזמין הקדוש ב"ה לידו דוקא באופן זה שחורות קודם לבנות להראותו שהוא רק בבחי' צדיקין תחילתן יסורין וסופן שלוה שהיסורין אינן כ"א כדי להבחין את הטוב כנאמר למעלה וזה כבריאתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כי בתחילת הבריאה זאת היתה כוונת הבורא להיות הכל בדרך יתרון אור מן החושך ותחילתן יסורים וסופן שלוה. וזה ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו שלקח דרך נחמה לעצמו במה שראה שבא לידו המנחה לעשו כסדר הזה עזים קודם רחלים וגם במה שבאו הבהמות מספר תק"ן שהיא תיקון והבין כי זה הכל תיקון להטוב שיבא אח"כ להיות תחילה יסורין וסופן שלוה:
14
ט״וט. ונחזור לעניננו. אשר לא יוכל להתגדל שם ה' על הטובה אם לא תקדם הרעה ולכן באיש הנלבב חביב אליו מאוד הרעה ג"כ כיון שעל ידו נתגדל שם ה' בארץ אשר כל שכר עוה"ז והעוה"ב לא ישוה נגד מעלה זו למי שטעם קצת טעם אור ה' בנפשו ולכן אמרו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כיון שעיקר הודאתו על הטובה מה שכבוד ה' נתגדל בארץ ולא היה יכול להיות בלתי הקדמת הרע ודאי שמברך על הרעה בשמחה ובלב טוב ממש כאשר מברך על הטובה:
15
ט״זי. וזה שאמר הקרא ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק כלומר אחר שהקב"ה עשה לו נסים האלה והראהו את יוסף בנו בעודנו חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ומה מאוד נתקדש שם ה' עי"ז בפתרון החלומו' ובנתינת המלוכה אליו לכן היה חביב בעיניו מאוד זה הצרה שעבר עליו כיון שנתגדל שם ה' עי"ז וע"כ ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ידוע שיצחק מדתו מדת הדין והפחד והוד' מאוד לה' בזבח תודה על הדין והצרה הזה שהיה בו עד הנה להיות חביב בעיניו מה שנודע שם ה' עי"ז:
16
י״זיא. ועל זה אמר דוד המלך אודך כי עניתני ותהי לי לישועה שבעת הישועה אני מודה ומשבח אותך אף על העינוי והצער שהיה לי כדי להיות שמך מתקדש על ידי הישועה הבא אחר העינוי:
17
י״חיב. וזה שאמרז"ל שהיו מחבבין את הצרות כלומר אף הצרות בעצמן היו חביבין עליהם במאוד במה שע"י מתקדש שם ה' ומה מאוד יומתק לפי זה פרש"י מחבבין את הצרות שנגאלין מהם והנס חביב עליהן להזכיר לשבחו של הקב"ה וכו'. כלומר שעיקר חביבו' הנס בעיניהם לא היה מחמת עצמיותן במה שנגאלו מצרה מאפילה לאורה. רק העיקר החביבות היה אצלם במה שנתקדש שם ה' עי"ז לכך גם הצרות היו מאוד חביבין עליהם כאשר בארנו בכל דברינו הנאמרים עד כה:
18