שמלה חדשה א׳Simlah Chadashah 1
א׳יתברך המטהרנו "ויתעלה "המקדישנו בקדושתו כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני ובכלל הקדושה מה דכתיב בתריה להבדיל בין הטמא ובין הטהור וקבלו רבותינו ז"ל דקאי אשחיטה שצריך האדם להבדיל ולעיין בעיון נמרץ שיהיו נשחט כהוגן וכמה כתובים נכתבו בזה שאסור לאכול בשר בהמה חיה ועוף בלא שחיטה אלא שאין מפורש בכתוב איזה היא השחיטה ההגונה וכשירה וע"ז תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משרע"ה על פה בהלכות שחיטה ויתבאר בע"ה הכל בסימנים שלפנינו:
1
ב׳אדם מישראל הבא למלאות ידו לעסוק בשחיטה כה משפטו תחלה ילמוד כל הלכות שחיטה ואחר שיהיה בקי בהלכותיה מ"מ לא ישחוט בינו לבין עצמו שמא יתעלף והוא ענין הסרת הרגשה מחמת מורך לב בראותו דם ויפסיד השחיטה בלי הרגשה רק ישחוט בפני חכם כמה פעמים עד שיתחזק לפניו בתלתא זימני רצופים שהוא אומן יד ואינו מתעלף:
2
ג׳שחט אחד בינו לב"ע ואין מכירין אותו אם הוא מומחה פי' יודע ההלכות ואם מוחזק שאינו מתעלף שחיטתו כשירה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא חציפי לשחוט באינן יודעין ומוחזקין ודוקא בששחט והלך לו דא"א לבדקו סמכינן ארובא אבל איתא כאן א"נ אפשר למרדף אבתריה למצאו בקל לא סמכינן ארובא כיון דאפשר לברר וצריך לבודקו אם יודע הלכות שחיטה ומ"מ א"צ לשואלו על העילוף דהיינו שישים לב אם ברי לו שלא נתעלף דאיכא תרי רובא חדא דרוב ב"א אין שוחטין אא"כ הוחזקו בפני חכם כמ"ש בסעיף שקודם זה ותו דרוב ב"א אינם מתעלפים ומ"מ אפי' ליתיה קמן אם אפשר יבדוק בסימנין אם נשחטו כהוגן דכל מה דאפשר לברר מבררינן:
3
ד׳אפי' לכתחלה יכולין למסור לכל אדם שאין מכירין אותו לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה אם יודע דליכא למיחש שמא ילך לו השוחט בלא בדיקה ויאכלו משחיטתו מה בכך מותרים הם לאכול כדלעיל (ס"ג) ויראה לי דאם יודעים שא"א לבודקו כגון שאין שם מי שיודע לבדקו אין ליתן לו לכתחלה לשחוט דלא הקילו חז"ל לסמוך ארוב מצויין כ"א בדיעבד שכבר נשחט ולצורך גדול יש להתיר אף לכתחילה דכיון דא"א הוי כדיעבד:
4
ה׳מטעם שנתבאר דהאי רוב מצויין כו' לא סמכינן עליה כ"א בדיעבד בדא"א לברר ולא כ"ע דיני גמירי שיוכלו לבדוק השוחט ואינן חוששין ואוכלין לכתחלה מכל אשר ימצאו ועי"ז גם השוחטים לא חיישי להיות בקיאים כראוי דלא מירתתו מטעם דלא שכיח שיבדקוהו וכדי להרים מכשול זה מקרב ישראל הנהיגו החכמים הקדמונים באלו הארצות (בתקנות סוף תשובת מהר"ם ב"ב) ותקנו ע"ז שאין לשום אדם לשחוט בינו לב"ע או לבדוק הריאה אפי' הוא בקי בכל הלכות שחיטה ובדיקה כ"א אחר נטילת רשות מחכם שבדקו ועמד על תבונתו ועפ"ז נמשך קולא לאידך גיסא שהבא לשחוט אע"פ שאין מכירין אותו נהגו שלא לבודקו לא בתחלה ולא בסוף ולא לבדוק בסימנים דלא שכיח כלל שיהא חצוף כולי האי לשחוט בלא נטילת רשות:
5
ו׳ונבאר כאן הנהגות החכם עם הבא ליטול רשות על השחיטה ראשית חכמה יחקור עליו אם דרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם צריך שיהיה יודע ספר דהיינו לקרות מעצמו ולהבין בקצת גמ' עם פירש"י ז"ל שאז יש לו לב מבין להזהר ואח"כ יבדוק אותו אם יודע ה' הלכות שחיטה שיבוארו אי"ה (בסי' כ"ג וכ"ד) ודיני בדיקת הסכין ושאר הלכות השכיחים וקצת דלא שכיחי ואח"כ יבחננו החכם בבדיקת הסכין אם יש לו הרגשה טובה ודיעה מיושבת כי הרבה צריך ישוב הדעת לזה כמ"ש לקמן בע"ה ואח"כ ישחוט לפני החכם ג' שחיטות כשירות ואם יטרוף א' מהם צריך לשחוט אח"כ ג' אחרות בכשרות כדי שיתחזק ברצופים שהוא אומן יד שאינו מתעלף. נהגו שאותן ג' יהיו תרנגולים וא' מהם תרנגול מפני שהשחיטה קשה בו מחשש שמוטה ואז יתן לו רשות לשחוט ולא סגי נטילת רשות הנזכר אפי' משוחט מומחה כ"א מחכם מורה הוראה שיודע לנסות בחידות ונהגו בכמה מקומות שנוטל כתב מהחכם על זה ובאותן מקומות אם אין לו כתב רעי חזקתו וצריך בדיקה אחריו (ועיין סעיף ל"א):
6
ז׳השוחט ובודק ראוי שלא ישתכר בשום זמן ויחזור על למודו תמיד בכדי שלא יבא לידי שכחה לפי מה שהוא אדם (בית הלל) וראוי שיחזור פ"א כל ל' יום ונוהגין לכתוב כן בקבלה שלהם וכל שאינו נוהג במדות הראויות לשוחט הרי הוא מאכיל נבילות וטריפות לישראל ושגגתו עולה זדון וענשו מפורש (ספר גלגולים מהאר"י ז"ל) שמגולגל בכלב וחטא הרבים תלוי בו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה וראוי לחכמי כל עיר לחקור תמיד על השוחטים והבודקים אע"פ שנטלו קבלה אם מחזיקים בתומתם ותלמודם סדורה בידם ויראה סכיניהם ואם ימצא החכם שהשוחט יצא מזה הגדר יסיר אדרתו מעליו ויאסור שחיטתו עד כי ישוב ורפא לו:
7
ח׳על של עתה באתי לעורר לבות החרידים אל ה' כי ראינו כמעט חזר הדבר ליושנו בפרוץ הדבר אם מפאת נותני הקבלה שיבא א' מן הנוה מאחרי הצאן ואינו יודע שום ספר רק שמכוין בשאלות השחיטות אף לא כולם ושוחט שלשה עופות ולפעמים אף אם מקלקל אחד מהן שוחט אחרת במקומה והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין ונותן לו קבלה ואם מפאת המקבלים כי יש שאינם חוזרים תמיד להיות בקיאים גם ממהרים לשחוט בלי בדיקת הסכין יפה יפה ואין דורש ומבקש להשגיח עליהם הביטו נא וראו מ"ש רש"ל ז"ל (יש"ש חולין) שפעם א' בא לפניו שוחט דמתא וסכינו בידו ולקח רש"ל ז"ל הסבין ושאל אותו אם הוא בדוק וחשיב בדוק הוא ובדק רש"ל ומצא בה חגירת צפורן והגיד להשוחט חזר השוחט ולקח הסכין מידו ובדקו כהרגלו במהירות ושחט ואמר שאין בו כלום שוב לקח הרב רש"ל הסכין ומצא בו הפגימה כמקודם והי' שם זקן א' ג"כ ובעל הוראה ולקח הסכין ובדקו ומצא שאמת הוא כדברי רש"ל וכן שמעתי כמעשה זה אירע כמה פעמים והנה בקל יוכל לפגוע באיסור חמור ומבואר בזוהר שמטמא נפשו ואין לו חלק בקדושה לכן נ"ל שכל אשר נגע יראת ה' בלבבו לא יאכל בשר כ"א בא' מג' פנים או שבקי בשוחט ההוא ונתברר לו שיש בו כל המדות שנתבארו למעלה או שהוא בעיר שיודע שראשיה יראים ושלמים ומדקדקין במצות שבודאי לא הקימו הבלתי ראוי או שעכ"פ יבדוק הסכין של אותו שוחט ששחט בשר זה בעצמו טרם יאכל גם ישאל לבני מתא אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים:
8
ט׳מ"ש (בסעיף ג' ד') שבודקין אותו אם יודע הל"ש היינו שבודקין אותו עיקרי ההלכות וגם קצת פרטים (כמ"ש ס"ו) ואם יודע חזקה שיודע כל ה"ש ואפי' אם אומר באיזו מן הפרטים דבר זה הייתי מסתפק מ"מ מקרי שפיר יודע דאע"פ שלא למד פרט זה או שכחו ולא תיפוק מיניה חורבא דאם יארע לו דבר זה יחמיר מספיק' עד שיאמר על האסור מותר ומ"מ צריך שידע ששהיות מצטרפות שזה דבר הרגיל אמנם במדינות אלו כשמנסין אותו ליתן לו קבלה מאחר שכל סדר השחיטות והבדיקות סדורים לפניו כשאומר איני יודע על דבר המפורש שם וה"ה על המותר אסור הא חזינן שאין לימודו עולה יפה ונ"ל דאין ליתן לו קבלה עד שיהא בקי בלי גמגום וגדולה מזו כ' בס' ב"ה בא' שלא ידע סי' על אורך הסכין והיה שוחט בעיר גדולה והעבירוהו ל' יום:
9
י׳ראיתי רבים יחכמו מתוך שחיטות ובדיקות מהרי"ו ז"ל והגהותיו ואינם משגיחים ללמוד דברי האחרונים כלל וידוע שחדשו כמה דברים סותרים ובונים ומפיהם אנו חיים לכן נ"ל דאין ליתן קבלה עד שילמוד הקיצורים החדשים שהובא בהם דברי רבותינו האחרונים ז"ל:
10
י״א(ש"ך בשם רש"ל) מי שנטל קבלה ע"י ששחט ג' תרנגולים אעפ"י שבקי בתרנגולים מ"מ לא ישחוט לכתחילה עופות הקטנים דהיינו צפורים ותורים ובני יונה עד שיהיה שוחט מובהק מזמן רב כי קשה בהם השחיטה ואפילו המובהק לא ישחוט כ"א אצל עוף אחר או שני צפורים מחשש ברכה לבטלה דשכיח להתנבל:
11
י״ביש ללמוד זכות מאי דנהיגי שרב יש לו שכר קצוב מאותו שנוטל ממנו קבלה וגם התרנגולים הם שלו ולא חיישינן לחשדא שיאמרו בשביל הנאתו נתן לו קבלה דאינו נחשד בשביל הנאה מועטת להכשיל רבים לעולם וגם את עצמו שהרי אפשר שגם הרב יאכל משחיטתו שישחוט אח"כ רק יזהר שלא להעלות בדמים דדמי לגזל כיון שלא יתן לו קבלה בלא"ה הרי הוא מוכרח ליתן לו ותו דמוכח מילתא דחשדא:
12
י״גמעיקר הדין נשים כאנשים לענין שחיטה אבל כבר נהגו במדינות אלו שאין הנשים שוחטים בין לצורך עצמן בין לצורך אחרים אפי' מומחות ומוחזקות ואין לשום חכם ליתן להם קבלה כלל ומהראוי לנהוג כן כי דרך נשים להיות מורך בלבבם וחיישינן שתתעלף ותתלה לומר ששחטם כראוי מחמת קלות דעתן ואין לה לשחוט כ"א ע"י שיבדוק לה אחר הסכין ויעמוד אצלה מתחילה ועד סוף ואם אירע ששחטה בינה לבין עצמה במקום ששוחטין בלא קבלה צריכה בדיקה אם היא מומחה ואומרת ברי לי שלא נתעלפתי ואז שחיטתה כשרה אבל אי ליתה קמן שחיטתה פסולה כיון דאיכא ריעותא לפנינו ששינתה מן המנהג לא סמכינן ארוב מצויין ובאותן מקומות שהמנהג שהנשים שוחטות אין לסתור מנהגם ושם דינן כאנשים ואין חילוק ביניהם לענין רוב מצויין כו' (פר"ח) רק שאין להמנותן לשחוט לצורך הציבור שמא תקלקל מחמת ריבוי הנשחטים תכופים:
13
י״דעבד כנעני שמל וטבל מרצונו הרי הוא שוחט לכתחל' בינו לב"ע דכיון דאסור הוא לאכול נבילות קרינן ביה וזבחת ואכלת ודינו כישראל לענין רוב מצויין כו' בד"א שמכירין בו שהוא מוחזק בכשרות וירא ה' אבל סתם עבדים אף על פי שהוא מומחה אין אוכלין ממה ששחט בינו לבין עצמו דסתמייהו אין נזהרים מאסורין ולית בהם הימנותא:
14
ט״ושוחט שנטל קבלה ולאח"ז בדקוהו ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אין אומרים אוקמיה אחזקתו ועד השתא ידע ועכשיו שכח הכל דדרך השכחה שגוברת על האדם לאט לאט ובוודאי יש זמן למפרע שהתחיל לשכוח קצת ומאז הלך וחסר עד שעתה אינו יודע הרבה ולכן נ"ל דאתרע חזקתו ויש לאסור למפרע כל מה ששחט בזמן ההוא לפי אומדן דעת המורה שראוי להיות שאז התחילה שכחתו ושיעור זמן זה הוא לפי ענין האיש וחסרון ידיעתו עתה ויחמיר בשיעורו כי דאורייתא היא וגם הכלים של אותו זמן צריכים הכשר אבל מה ששחט קודם לזמן ההוא יש להתיר מכח ספק ספיקא ספק שכח או ספק ידע ואת"ל שכח שמא לא בא לידו אותן הדינים שאינו יודע ומעשה בא לידי ולפי חסרון ידיעתו אסרתי שנה למפרע ודוקא שיודע עתה עכ"פ ענין וסדר השחיטה איך לעשות לכתחלה ובדיקת הסכין רק שאם אירע לו שלא עשה כהוגן אינו יודע איזה טריפה ואיזה כשר ואומר מותר על האסור אבל מי שאינו יודע עיקרי עניני השחיטה ובדיקת הסכין אין בו כ"א ספק א' ספק ידע או לא אבל א"ל את"ל לא ידע בדיקת הסכין שמא מ"מ בדקו יפה או אתרמי ליה סכין בדוק דז"א דמסתמא בפגומה שחוט וכן מי שאינו יודע שאסור לשהות או שצריכין רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה וכל כדומה לזה זה ודאי עשוי לקלקל ויש לאסור למפרע עד זמן מה סמוך להקבלה ממש בכדי שוודאי לא שכח בזמן מועט כזה:
15
ט״זבד"א שיודעים בו שנטל קבלה דאז ודאי ידע ושכח אבל אם אין יודעים בו שנטל קבלה ולא נבדק בשום פעם ועתה בדקוהו ונמצא א"י מטריפין למפרע כל מה ששחט מעולם וגם הכלים דאין לומר ס"ס ספק לא ידע מעולם ספק ידע ועכשיו שכח דטפי מסתבר לומר שלא למד מעולם מלמד ושכח דחזקה על הלומד שחוזר על לימודו שישתמר בידו:
16
י״זאם יודע כל הלכות שחיטה רק בדין א' הוא שינה ואומר מותר על דאסור נראה לי דבין נטל קבלה בין לא נטל יש לאסור שחיטתו איזה ימים למפרע כדי להחמיר באיסורי דאורייתא ולהתיר מקודם זה משום ס"ס הנזכר דאין סברא לומר אפי' בנטל קבלה עד עתה ידע וברגע זו שכח וגם בלא נטל קבלה אין אומרים מסתבר דמעולם לא ידע דכיון דיודע כל ההלכות עדיין בכלל רוב מצויין כו' וידע גם דין זה ועכשיו זמן מה שכחו והכלים שאינן בני יומן דאסורים מדרבנן אין לאסרן כלל:
17
י״חעוד נראה לע"ד דאם בדקוהו ונמצא בקי בכל דיני שחיטות רק אינו בקי בבדיקות אין לאסור למפרע אם הוא הפסד מרובה אפילו מה שבדק תיכף לפני זה אפילו לא נטל קבלה דלא גרע מנאבדה הריאה שיתבאר בנ"ד ולא אסרינן הבשר אא"כ נודע שהיה בבהמה זו ריעות שמטרפים בספיקה וכיון שזה לא ידע לבדקה א"כ טריפה מספק וכן כל הכלים למפרע אין לאסור אותן אא"כ נתבאר שנתבשל באותו כלי מבהמה שהיה בו ריעותא כזאת ויתבאר זה (בסעיף ד' טרפות) איזה נקרא ריעותא שמטריפין בספק אם לא בדקיה ואם אין כאן ה"מ דין הבודק שוה לדין השוחט ואם שחט ואח"כ נמצא חשוד (ע' סי' ב'):
18
י״טמי שאינו יודע הלכות שחיטה אף על פי ששחט הרבה פעמים בפני מומחה שראה אותו מתחלה עד סוף ששחט שפיר ואח"כ שחט בינו לב"ע אותה שחיטה פסולה ואפי' אם גם באותה שחיטה ראה הבקי ששחט סי' א' שפיר ל"א מדשחיטות הראשונות היו כהוגן וגם סי' א' היה כהוגן בוודאי סימן שלא ראה הבקי היה ג"כ כהוגן דכיון דא"י הלכות שחיטה אינו יודע ממה להזהר ושמא שהה או דרס והראשונות ששחט כהוגן כך איתרמי ליה כסומא בארובה ואפי' שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כהוגן ואפי' תיכף אח"כ למד כל הלכות שחיטה ואומר ברי שלא קלקלתי בשהיה ודרסה וכן כולם אפ"ה שחיטה זו פסולה דאמרינן כיון דלא ידע להזהר עביד ולאו אדעתיה:
19
כ׳זה שאמרנו שמה ששחט בפני המומחה הרואה אותו מתחלה ועד סוף כשירה ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה אין מוסרין לא"י אפי' בפני המומחה דחיישי' שמא יקלקל ולאו אדעתייהו דהמומחים והכי נהוג ואם אין יודעים אם יודע הלכות שחיטה מוסרין לו לכתחלה בפני מומחה אפילו במקומות שאין נוטלין קבלה. וכן יש להקל בו בדין המבואר בסעיף שאחר זה:
20
כ״אמי שאינו יודע הלכות שחיטה לא ישחוט בינו לב"ע אפי' כוונתו להשליך הבשר לכלבי' דהרואים יאמרו לאכילה הוא צריך ויאמרו שמותר לאינו מומחה לשחוט לאכילה וישחטו גם אחרים שאינן מומחים א"נ אתו למיכל משחיטה זו שיטעו לומר שחיטה הגונה היא. וכיצד יעשה אם צריך לו לכלבים וכדומה אם אפשר לשוחטה בכשרות ע"י בקי מה טוב די"א דאין לעשות בטהורה בידים מעשה נבילות או טריפות היכא דאפשר להכשירה ואם לאו ינחרה או עוקר סימנים כדי שיהא נראה לכל שנבילה היא וזה עדיף טפי משישחטנה בסכין פגום או בשאר פסול שחיטה דלא נראה כל כך שהיא נבילה ולכתחילה היכא דאפשר בנחירה ועיקור אין לשחוט מי שאינו יודע הל"ש אפי' להשליך לכלבים אפילו מומחין עע"ג דשמא המומחין לא ישגיחו היטב כיון דשוחט שלא לאכילה ושמא אחר כך יבואו לאכול ובדיעבד נראה לי אפילו שחט לכלבים ומומחים ראו אותו ואמרו ששחט כהוגן מותר אפילו באכילה:
21
כ״בלעיל (סעיף ב) נתבאר שאין לשחוט בינו לבין עצמו עד שיתחזק תלתא זימני בפני חכם אע"פ שבקי בהלכות שחיטה אם שחט בינו לב"ע קודם שהוחזק שואלין אותו אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשירה דמתוך ששואלין אותו הוא נותן לב אם נתעלף או לא ואם אמר נתעלפתי (כ"מ בגמרא) אבל לא שהיתי ולא קלקלתי שחיטתו אסורה דשמא לא הרגיש מתוך העילוף. ואי (רמב"ם וש"פ) ליתיה קמן למשיילי' שחיטתו כשירה דרוב ב"א אין דרכם להתעלף:
22
כ״גמי שהוא רגיל להתעלף לא ישחוט כלל אפי' עומדים ע"ג מטעם שנתבאר (בסעיף כ') וגם יש להחמיר בו לכתחילה בכל החומרות שנתבארו לעיל (סעיף כ"א) גבי מי שא"י הלכות שחיטה. ובדיעבד אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי בשחיטה זו כשירה ואי ליתיה כאן טריפה:
23
כ״דבמדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר א' ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה דמסתמא דעת אבותינו שהתקינו ליטול קבלה היתה כך דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ואם יש לדונו כשוגג כגון שהוא ממדינה אחרת שלא ידע לתקנה מכשירין שחיטתו:
24
כ״המי שאבדו גדייו ותרנגוליו במקום שרוב ישר' מצויין ומצאן שחוטין שרי דתלינן שישראל עשה זאת בחשבו שנתייאשו הבעלים וכדומה ואחר כך נמלך להחזירם וכיון דתלינן בישראל מסתמא נשחט כהוגן דרוב מצויין כו' (ד"מ) ומ"מ יראה אם שחוטה כהוגן היכא דאפשר דלכתחילה מבררינן מאי דאפשר ובמקום רוב גוים אסור דגוים נמי שחטי (ע' סי' ס"ג) ושם יתבאר בע"ה אימתי אזלינן בתר רוב העיר או רוב השוק ואם יודע שנגנבו לו אזלינן בתר רוב גנבי העיר אם הם ישראלים שרי דאע"ג דחשידי אגניבה לא חשידי אשחיטה ואם רוב גנבים גוים אסור:
25
כ״ובד"א דשרי לעיל ברוב ישראל או ברוב גנבי ישראל כשמצאה בבית או בשאר מקומות שאין דרך להשליך נבילות לשם כ"א כשירות אבל מצאה באשפה ובשאר מקומות שמשליכין שם גם נבילות חיישינן לזה שנתנבלה ולפיכך הושלכה (ט"ז וש"ך) ובד"א כשמכירים שהם שלו ע"י סי' או טב"ע גמור דאל"כ אסור להאוסרין בשמ"ה כאשר יתברר בע"ה (סי' ס"ג ס"ח) ואפילו לדידן זימנין דאסרינן כמבואר שם (סעיף י'):
26
כ״זנראה לע"ד דבמקומות שממנין אנשים ידועים על השחיטה ולא שכיח מצויין אצל שחיטה יש לחקור אצל השוחטים שמא יתברר שלא נשחט על ידם ואם א"א להתברר יש להחמיר בנגנב אפי' ברוב גנבי ישראל דיש לחוש שנתיירא לילך להשוחט שלא תגלה רעתו בקהל ולהתיר בנאבד והמחמיר גם בנאבד תע"ב דכל עניינים אלו של תורה הם ובקל יוכל להכשל באיסור נבילות:
27
כ״חחרש שאינו שומע ואינו מדבר בין מתולדתו (ב"ח וש"ך) בין פקח ונתחרש ושוטה דהיינו היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בבית הקברות או מאבד מה שנותנים לו ודוקא שעשה א' מאלו דרך שטות דאל"כ (שם) אפילו עשה כולן לא מחזיקי' ליה בשוטה. הרי אלו שחיטתן אסורה אפילו יודעים ה"ש דסתם מעשיהם מקולקלים מחסרון דעתם (שאלתות פ' בהעלותך וכמה פוסקים) ואם מומחה עמד ע"ג וראה מתחלה ועד סוף ששחטו כהוגן שחיטתן כשירה אפילו אינם יודעים ה"ש ולא לאמן ידיהם רק אירע ששחטו יפה כסומא בארובה מ"מ הרי ראה המומחה שכהוגן נשחטה ואע"ג דכתיב וזבחת ודרשי' אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אינהו נמי איתנהו בזביחה דהא מוזהרי' עליהם שלא להאכילם נבילות ולכתחלה אין מוסרין להם לשחוט אפי' בעומד ע"ג וטעמא מבואר לעיל (סעיף כ"א):
28
כ״טהני סימני שוטה (ב"י) ל"ד אלו אלא אפי' עשה דבר אחר דרך שיבוש וטירוף דעת לשוטה יחשב כ"ז שלא סר ממנו דרך פקחות ולא נקטו חז"ל להני סימנים כ"א לדוגמא (רמב"ם הובא טח"מ סי' ל"ה) דל"ת דווקא ההולך ערום בשוק וזורק אבנים זהו שוטה קמ"ל דאפילו לא נשתבש כ"כ חזקתו שוטה. ובח"מ (סי' ל"ה) נתבאר דהפתאים ביותר מתולדתם או משתגעי' ביותר והנכפים בעת כפייתם כולם בכלל שוטים. וע"ש כל הדינים לענין עדות וה"ה לענין שחיטה וע"ש סי' רל"ח לענין עתים חלים ועתים שוטה וה"ה כאן:
29
ל׳ג' מדות בקטן אם אינו יודע לאמן ידיו לשחיטה אפי' יודע ה"ש ואחרים עע"ג שחיטתו פסולה דאינו בר זביחה דכתיב וזבחת ואכלת פי' מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו ונ"ל הטעם דל"ד לחרש ושוטה שנתבאר לעיל (סעיף כ"ט) דאפי' אינם יודעים לאמן ידיהם הוי בני זביחה דהתם מ"מ כח גברא איכא משא"כ בקטנים דליכא כח גברא ולא אומן בם בידיהם ואין מעשיהם כ"א (יש"ש פ"ק דחולין) כמעשה קוף בעלמא. יודע לאמן ידו אע"פ שאינו בקי בה"ש לכתחלה לא ישחוט אפי' בעע"ג שמא יקלקל ולאו אדעתיה דהעומד ובדיעבד שחיטתו כשירה בעע"ג מתחלה ועד סוף דבר זביחה הוא כדלעיל (סעיף כ"ט) ובינו לב"ע שחיטתו פסולה. יודע לאמן ידיו ובקי בה"ש שוחט לכתחלה בעע"ג ובלא עע"ג אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה דכיון דעדיין קטן הוא אין רוב מעשיו מתוקנים. ותו דאין עדות לקטן לא מהימנינן ליה על השחיטה ובמקום שאין צורך גדול לא ישחוט לכתחלה אפילו קטן מומחה ויודע לאמן אפילו בגדול עע"ג ומקרי קטן עד בן י"ג שנים ויום א' ונ"ל דבמקומות שהנשים שוחטות דין קטנה פחותה מי"ב שנה ויום א' כדין קטן וראוי שלא ליתן קבלה לפחות מבן ח"י שנים שאז גברא בר דעת הוא ויודע להזהר אא"כ רואין בו שהוא קטן נראה כגדול בתורה וחרד ביראת ה' שאז יש להקל בו:
30
ל״אחרש ושוטה וקטן היודע לאמן ידיו לא ישחטו בינו לבין עצמו אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים וטעמא לעיל סעיף כ"ב והיכא דאפשר לא ישחוט אפי' בעע"ג ולכלבים אמנם אם הקטן יודע לאמן ידיו ובקי בה"ש אין להחמיר בכה"ג ובעע"ג:
31
ל״בחרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזניו ואם שחט אפי' בינו לב"ע שחיטתו כשרה דבדיעבד אין הברכה מעכבת והשומע ואינו מדבר ה"ז שוחט לכתחלה אם אחר שוחט ג"כ ומברך (ב"ח) ומכוין להוציא את זה האלם והוא מכוין לצאת:
32
ל״גבד"א שמכשירים מה ששחטו האינו שומע והאלם בינן לב"ע דווקא שיודעים ומכירים אותם שהם בדעת שלימה ונכונה כי לפעמים חולי האלמות או החרשות גורם להם טירוף הדעת (וע' בא"ע סי' קכ"א) ואם לא עמדנו על דעתן אסורה שחיטתן ואם אין יודעים אם הם מומחין אין מוסרים לאלם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כי הבדיקה קשה בו ע"י כתיבה או רמיזה ובדיעבד בין באינו שומע בין באלם אם נודע שבקיאין בטוב העולם ככל שאר בני אדם אמרינן בהו נמי רוב מצויין כו' היכא דליתנייהו קמן למיבדקינהו:
33
ל״דזה שכתבנו (סעיף ל"ב) שאחר מברך ומוציא האלם דוקא שהאחר ג"כ שוחט כמ"ש שם אבל מי שאינו שוחט אינו יכול לברך להוציא (כ"מ בב"י א"ח סי' רי"ג ומ"א שם) ואפילו עבר וברך לא ישחוט האלם על פי ברכתו ואף על גב דקיימא לן בכל ברכות המצות הבקי מוציא את שאינו בקי משום דהבקי (גמ' ר"ה ס"פ ראוהו) שייך במצוה וברכה של האינו בקי דכל ישראל ערבים זה בזה ברכה זו שאני דהאלם גופי' אינו חייב בה לא לשחוט ולא ליברך ודמיא לברכת המוציא שאינו מוציא את האינו בקי אא"כ אוכל עמו ונלענ"ד אם אחד שוחט בהמה והאלם רוצה לשחוט עוף יברך שוחט השור ברכת השחיטה להוציא האלם ואחר השחיטה יברך הוא או אחר ברכת הכיסוי ויכסה האלם כיון דבשעת ברכה האלם חייב בה דמיא לברכת המזון שהבקי מוציא את שאינו בקי:
34
ל״הכבר פשט המנהג ששולחין עופות ע"י קטנים וקטנות לשוחט לשחוט ואין למחות בידיהם שיש להם על מה שיסמכו ואף על גב דנתבאר לעיל (סעיף ל"א) דאין מאמינין קטן על השחיטה הכא שאני דמירתת לשקר במילתא דעבידא לאגלויי ומ"מ דוקא בקטן בר דעת שיודע להזהר ואינו מוחזק ברוע מעללים ולקמן סי' קי"ח יתבאר בע"ה באיזה אופן מותר לשלוח ע"י גוי:
35
ל״ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דהיינו (ש"ע ח"מ סי' רל"ה) שעושה ואינו יודע מה הוא עושה ה"ה כשוטה שנתבאר דינו לעיל סעיף כ"ט ואם לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט לכתחלה מפני שרגיל לעשות דרסה ע"י שידיו כבדים ויש להסתפק אם אחר עע"ג אם ישחוט לכתחלה ונ"ל להקל בשעת הדחק ובדיעבד שחיטתו כשירה אפילו בינו לבין עצמו (בה"י) ובלבד שהתבוננו בו היטב קודם שחיטה וברי שלא הגיע לשכרותו כו' אבל אם הדבר ספק שחיטתו אסור' בדיעבד (שם) ואם רגיל להשתכר אע"פ שאינו מגיע כו' יש להעבירו עד שיקבל עליו בחרמות ועונשים שלא ישתכר דמי יחקור תמיד עליו וכ"ש שהוא בעצמו א"א לו להתבונן תמיד מתי ישחוט ומתי לא ישחוט. זקן מופלג לא ישחוט שידיו כבדים ועיניו קמו והכל לפי מה שהוא אדם:
36
ל״זסומא מב' עיניו אע"פ שהוא מומחה לא ישחוט לכתחלה שמא לא ישחוט יפה ובדיעבד בודקין בסימנים ואם נשחטו כהוגן שחיטתו כשירה ואי לא בדקו אסורה ואם אחר עע"ג יש לו לשחוט בשעת הדחק אפי' לכתחלה. עוד נ"ל בהפסד מרובה אם בדק הסומא בעצמו במשמוש היד ל"מ אם הרגיש במשמושו שנשחטו כל הסימנים אלא אפי' רק רובן כשירה ובלבד שירגיש היטב שיש רוב גמור אין לסמוך בזה כ"א אמובהק בדעת ויראת ה'. ואם שהו בין שחיטה לבדיקה יתבאר לקמן סימן כ"ה בע"ה ועיין ר"ס י"א:
37
ל״חערום לא ישחוט מפני שאסור לברך דכתיב (שבת דף ק"נ) ולא יראה בך ערות דבר פי' כשאתה מדבר בקדושה לא תהא בגילוי ערוה ואפילו אם אחר מברך בהפיכת פנים ומכוין להוציא את הערום לא מהני דהא דיוצאין בברכת חבירו הוא משום דשומע כעונה ולערום אסור לכוון שתהיה שמיעתו כדיבור שאסור לדבר. ול"ד ערום אלא אפי' (א"ח סי' ר"ו) אינו חגור שאין הפסק בין לבו לערוה אסור ויש ליזהר אפילו אם הולך במכנסים תחת כתנתו. גם היכא דאפשר לא סגי אם הוא מכוסה ממתניו ולמטה ולמעלה הוא ערום כ"א יכסה כל גופו עד צוואר יגיע מפני כבוד הברכה ובדיעבד שחיטת ערום כשירה דהברכה אינה מעכבת (ד"ע ופשוט הוא) וה"ה בכל ענין שאסור לברך כמבואר בא"ח הלכות ק"ש ותפלה וסימן ר"ו אסור לשחוט לכתחלה וכשירה בדיעבד:
38
ל״טשחט בהמה לגוי וכשבא ישראל לקנותה אמר לו אל תקנה כי לא שחטתיה והכחישוהו שנים ואמרו בפנינו שחטת אותה לעדים שומעין ומותרת היא (ט"ז מרשב"א) ואפילו לא ראו העדים ששחט כהוגן ויש לו מיגו דאי בעי אמר נתקלקלה השחיטה ע"י שהיה וכדומה כיון שמה שאומר לא שחטתי הוא מוכחש מעדים מיגו במקום עדים לא אמרי' מ"מ לאותו השוחט אסורה דלגבי נפשיה נאמן כל אדם יותר מק' עדים לומר דבר זה אסור הוא ועדים אלו אם צריכים שיהיו כשרים ושיעידו בפני ב"ד יתבאר בע"ה בסימן קכ"ז וע"ש עוד מדינים אלו. והא דשרי דוקא כשאומר לא שחטתי לא יפה ולא מקולקל או שאמרו לו שמא טריפה שחטתי' ואומר לא כי לא שחטתי' כלל וכיוצא בזה באופן שא"א לתרץ דבריו אבל באומר סתם לא שחטתי' יש לתרץ דבריו דשחיט' מקולקלת לא נשחטה קרי לה ואינו מוכחש מעדים ואסורה ונ"ל אפי' אומר מעיקרא לא שחטתי כלל אפשר [לתרץ] דבריו דשחיטה מקולקלת לא שחיטה כלל קרי לה אא"כ שאלו לו כנ"ל והשיב כנ"ל דמשמע שמשיב שלא שחיטה מקולקלת עוד נ"ל דאם יש לתלו' שאומר כן כדי שלא יקפידו הבעלים על קלקולו וכיוצא בזה יש לחוש ולאסור:
39
מ׳טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה וגם אמר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ושלא אמר כן אלא שלא יקחו אותו אחרים וישאר לו ליקח ממנו כשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. ונ"ל דה"ה באומר טעיתי בדין זה בדבר הראוי לטעות בו עוד נ"ל דדוקא שבשעה שהחזיקה בטריפה היה מקום אמתלא כגון שיש דוחק בבשר ולשוחט צריך לו בשר או שהבהמה של גוי והשוחט אינו מפוייס עמו או מחמת נתינה וכדומה באופן שלא הוחזקה בהמה זו בעיני השומעים ורואה הסימן לטריפה וודאית בלי פקפוק אף על גב דמכל מקום אסורה היא כ"ז שלא חזר בו השוחט מכל מקום עדיין רשות בידו להחזיקה בכשירה באמירת אמתלא אבל אם בשעת אמירתו ומעשה שלו לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית לאו כל כמיניה דהשוחט דכל מידי דאתחזק באסורא א"א להוציאה מחזקה אלא בראיה ברורה ואפילו בלא עשיית מעשה רק באמירה שאמר טריפה היא ולא היה מקום אמתלא והוחזקה בטריפה וודאית בהוחלט חוכך אני להחמיר שלא להאמינו אחר כך להכשירו באמתלא ויש להחמיר בשל תורה:
40
מ״אשוחט שהעיד עליו ע"א ששחיטת בהמה זו היתה שלא כהוגן והשוחט מכחישו אמרי' אוקי חד לגבי חד ובהמה בחיה בחזקת איסור עומדת ולכן אסורה בהמה זו ולענין השוחט להבא וכן אם העד מותר לאכול משחיטתו להבא יתבאר בע"ה סימן ב' סעי' כ'. דין הטילו הקהל חרם שלא לשחוט כ"א הממונה מהקהל ושחט אחר יתבאר בס"ד סימן ב' כי שם מקומו:
41