שמלה חדשה ב׳Simlah Chadashah 2
א׳אם שחיטת נכרי וממר נבילה
שחיטת נכרי נבילה (ב"ח וש"ך) דאורייתא אפילו הוא קטן אפילו אינו עע"ז כגון גר תושב או מאומות שאינם עע"ז או גר שמל ולא טבל כראוי ואפילו בדק לו ישרא' כשר הסכין ועמד עע"ג וראה ששחט יפה שנאמ' (תוס' ורא"ש פ"ק דחולין ) וזבחת ואכלת כל שישנו במצו' וזבחת ח"ל זביחתו זביחה וכל שאין בוזבחת אין זביחתו רק כנהרגה ונבילה היא ומ"מ מותרת בהנאה אפילו שחיטת נכרי העע"ז דלא אמרינן סתם מחשבת נכרי לעבודת כו"ם וה"ל תקרובת ע"ז דאסורה בהנאה כמ"ש אי"ה סימן ד' אבל שחיטת מין דהיינו כומר לעבודת כוכבים ומזלות הואיל ואדוק בה יש להחמיר ולאסור סתם שחיטתו בהנאה אפילו עורה ומ"מ נ"ל דבדיעבד היכא דאתא ליד ישראל יש להקל בהנאה במקום הפסד בסתם שחיטתו ששחט לשולחנו ולא שמעינן דחשיב לע"ז דאינם אדוקים כ"כ כלו' בזמן התלמוד בזה"ז אפי' הכומרים שנאמר סתם שחיטתן לעבודת כו"ם ודווקא אם שחט הכומר אבל (כ"מ מתו' ע"ז דף ל"ב) הרגה מותרת בהנאה דאין דרכן לע"ז אלא דרך שחיטה. עוד נ"ל דבמקומות שדרכן לנחור ולהרוג למאכלן וראינו דשחטה הכומר. א"כ מוכחא מילתא דלע"ז קעביד ובכה"ג יש לאסור בהנאה:
שחיטת נכרי נבילה (ב"ח וש"ך) דאורייתא אפילו הוא קטן אפילו אינו עע"ז כגון גר תושב או מאומות שאינם עע"ז או גר שמל ולא טבל כראוי ואפילו בדק לו ישרא' כשר הסכין ועמד עע"ג וראה ששחט יפה שנאמ' (תוס' ורא"ש פ"ק דחולין ) וזבחת ואכלת כל שישנו במצו' וזבחת ח"ל זביחתו זביחה וכל שאין בוזבחת אין זביחתו רק כנהרגה ונבילה היא ומ"מ מותרת בהנאה אפילו שחיטת נכרי העע"ז דלא אמרינן סתם מחשבת נכרי לעבודת כו"ם וה"ל תקרובת ע"ז דאסורה בהנאה כמ"ש אי"ה סימן ד' אבל שחיטת מין דהיינו כומר לעבודת כוכבים ומזלות הואיל ואדוק בה יש להחמיר ולאסור סתם שחיטתו בהנאה אפילו עורה ומ"מ נ"ל דבדיעבד היכא דאתא ליד ישראל יש להקל בהנאה במקום הפסד בסתם שחיטתו ששחט לשולחנו ולא שמעינן דחשיב לע"ז דאינם אדוקים כ"כ כלו' בזמן התלמוד בזה"ז אפי' הכומרים שנאמר סתם שחיטתן לעבודת כו"ם ודווקא אם שחט הכומר אבל (כ"מ מתו' ע"ז דף ל"ב) הרגה מותרת בהנאה דאין דרכן לע"ז אלא דרך שחיטה. עוד נ"ל דבמקומות שדרכן לנחור ולהרוג למאכלן וראינו דשחטה הכומר. א"כ מוכחא מילתא דלע"ז קעביד ובכה"ג יש לאסור בהנאה:
1
ב׳ממר אוכל נבילות לתיאבון פי' שהעידו עליו עדים שאכל נבלה במזיד אפילו פעם א' (ועיין לקמן סעיף י"ד) לא מיבעיא היכא דראוהו מהדר אכשרה ולא מצא ואכל נבלה פשיטא דזהו לתיאבון מקרי אלא אפילו ראוהו אוכל נבילה סתמא במזיד מ"מ נ"ל דתלינן דלתיאבון עשה שלא מצא כשירה ותאב היה לאכול בשר א"נ (רש"י פ' ז"ב) מדשכיחא בזול יותר מדהתירא וחס על ממונו ואכל נבילה וכיון דאלו הוה שכיח ליה חיתרא כמו איסורא תלינן דלא הוה שביק היתרא ואכל איסורא עדיין ה"ל בר זביחה אלא דאין מאמיני' לו בבדיקת הסכין הואיל וקילא ליה איסור נבילות שעובר עליו להנאתו ה"נ אי משכח שהסכין פגום לא טרח כולי האי לתקנ' או להדר אחר סכין יפה ושחט בפגומה. לכן ישראל בודק סכין ונותן לו לשחוט אפי' בינו לבין עצמו (רשב"א בתה"א) אפילו כמה בהמות אחר בדיקה אחת ומותר לאכול משחיטתו דכיון שבידו לשחוט יפה לא שביק היתרא ואכיל איסורא (תוס' ריש חולין) ואפילו הוא לא יאכל מבהמה זו לא יעבור אלפני עור וגו' חנם (רשב"א) ולא חיישינן נמי שמא תתקלקל השחיטה ממילא והוא יעלים כדי לאכול בשר דלא חיישינן לקלקול שחיטה במומחה וסכין בדוק חרוב שחיטות עשיות כהוגן.
2
ג׳ודוקא כשיודעים בו שיודע ח"ש ולא מהני מה דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבשביל תאוותו שוחט בדלא גמיר ונלע"ד דאפילו כתב קבלה שנותנים האידנא לא מהני דלא טרח לחזור על לימודו:
3
ד׳לא בדק סכינו תחלה בודקו אחר שחיטתו (ועיין לקמן סעיף ז') ואם נמצאת יפה שחיטתו כשירה וכן אם לא נבדק תחלה אם הוא מומחה יבדקנו אחר השחיטה (ש"ך) אבל אי אזל ליה ולא נבדק אם הוא מומחה או שנאבד הסכין ולא נבדק שחיטתו אסורה. ולכן אין ליתן לו לכתחלה לשחוט בלא בדיקת הסכין אפילו עע"ג או בלי שיודע שהוא מומחה על סמך שיבדוק אחר השחיטה דחיישינן שמא ישכח מלבדוק ויאכל איסורא (הר"ן) ועוד שמא יראה הרואה שמסר לו לשחוט בלא בדיקת הסכין ולא יסיק אדעתיה שרוצח לבודקו אחר כך ויבואו ליתן לו לשחוט בלא בדיקת סכין כלל ומטעם זה כשבודק סכין ונותן לו יעשה הדבר בפרסום כל מה דאפשר כדי שיבינו רבים דלא מהימן ליה אבדיקה זו. ונ"ל דהיכא דבידו קבלה ושכח לבודקו קודם השחיטה ואחר השחיטה ליתי' קמן למיבדקי' יש להקל במקום הפסד דעיקרי ההלכות אינם עשוי' להשתכח וסירכי' נקט ואתי:
4
ה׳לכתחלה יש לבדוק הסכין גם אחר שחיטתו וכן הסימנים כי שמא לא טרח לבדוק וסמך עצמו אחזקת הסכין וארוב שחיטות ואנן לא סמכינן בהני תרי מילי כמבואר כ"א במקומו אי"ה ובדיעבד בדליתיה לסכין או נחתך הראש בלא בדיקה כשר דבסכין קי"ל דמוקמי' לה בדיעבד אחזקה ובסימנים אמרינן מסתמא בדקם ואם מצאן שלא נשחטו רובן ממהר הוא לגמור קודם שיעור שהייה דלא תהיה נבילה דאורייתא דאף על גב דלדידן לית לן שיעורא בשהיי' ואסורא במשהו מ"מ היינו מדרבנן ואע"ג דבעוף איכא מ"ד דשיעור שהייתו מועטת מאד כמ"ש אי"ה סימן כ"ג מ"מ על הרוב הוא שוחט הקנה תחלה וממ"נ אם רואה שהוא רוב כשר ואם עדיין לא שחט רוב הקנה אין שהייה פוסלת בו מדאורייתא לרוב הפוסקים כמבואר סי' הנזכר כנ"ל טעמא:
5
ו׳אם יודעים שא"א שיבואו הסכין והסימנים לפנינו אחר שחיטה אין ליתן לו לשחוט אפי' אחר בדיקת הסכין תחלה דע"כ לא מקילינן וסמכינן ארובא בבדיקת סכין וסי' אחר שחיטה כ"א בדיעבד אבל ליתן לו לכתחלה לא אם לא במקום צורך גדול ואי אפשר בענין אחר דאז הוה כדיעבד כמ"ש סימן א' ס"ד:
6
ז׳ממר לנבילות לתיאבון שלא בדקו לו סכין אפי' נשבע ששחט ביפה אינו נאמן שלאותו דבר חשוד הוא על השבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני:
7
ח׳(פר"ח בשם חה"ר) זה שכתבנו בסעיף ד' שבודק סכינו אחריו דווקא כשמצאו בגמר השחיטה או שב' וג' שחיטות לפניו וסכינו בידו ושוחט והולך דבכה"ג אמרינן מסתמא בהאי סכין שחט הכל אבל אם בא בקצת זמן אחר שחיטתו לא מהני בדיקת הסכין דשמא באחרת שחט וזו אתרמי ליה אחר השחיטה או שלא היתה ידוע לו בשעת שחיטה ובכה"ג בעי' שיעיד מי שנאמן באסורים שבסכין זה שחט:
8
ט׳בא תיכף אחר גמר שחיטת ממר זה שלא בדקו סכינו תחלה ומצא לפניו ב' סכינים (ש"ך ופר"ח ע"פ בד"ה) בגוונא דבוודאי היו שניהם ידועים לו בשעת שחיטה ואחד יפה ואחד אינו יפה ואמר ביפה שחטתי נ"ל דעדיין חיישינן שמא היה בעיניו שניהם מוחזקות ליפה או לאינו יפה ולא בדק להו כלל והשתא שאומר ביפה שחטתי לאשתמוטי קאמר עד שיאמר בזה היפה שחטתי כיון דיודע איזה היפה מסתמא ידע מעיקרא וביפה שחט:
9
י׳נמצא ביד ממר זה בשר שדרך לקנותו במקולין ואמר כשירה קניתי ויש בעיר מקולי ישראל המצויים למכור כשרות בזול כמו טרפות ובאותו היום ג"כ היה כן אמרינן מסתמא כשרה קנה (כ"מ בתה"א) אף ע"ג דמקולים כשרות דחוקה קצת יותר ממקולי טרפות לא חשדינן ליה בשביל טירחא למשבק היתרא (פרי') ובדיעבד אפי' הלך מכאן ולא שאלנו את פיו מאין קנה כשירה (ד"ע) אבל אם אין זה דבר מצוי אע"פ שאותו היום היו כשרות בזול כמו הטרפות חיישינן דאיהו סמך ארוב פעמים והלך כפעם בפעם אצל הטרפות ואפילו אמירתו לא מהני ואם נמצא בידו עוף שחוט או בהמה שחוטה שאין קונים במקולין רק קונים חיים ונותנים אותו לשחוט אם יש בעיר שוחט קבוע השוחט לכל הצריך אמרינן נמי מסתמא הלך אליו לשחוט (כ"מ בבד"ה ומ"ה) אלא דבהא איכא למיחש שמא לא מצאו בביתו או לא הלך מספיקא ול"ד למקולין הקבועים במקומות להכי בעי' לזה שיאמר פלוני שחט לי דאז מירתת שמא יודע שקרותו ע"י פלו' וכיון דאיכא תרתי לטיבותא דלא שבק היתרא ומרתת סמכינן עליה וע' סי' קי"ט:
10
י״א(תו' ע"ז דף כ"ו) זה שכתבנו (סעיף ב') דאוכל נבילה תלינן דלתיאבון אכל היינו שנתבלה בשחיטה אבל בהמה שמתה שנפשו של אדם קצה בה ואין דרך לאכלה לתיאבון וכ"ש אוכל שקצים ורמשים שהם דברים המאוסים וכה"ג תלינן מסתמא שאוכל להכעיס ויתבאר דינו לקמן אי"ה דלא תלינן במילתא דלא שכיחא לומר שיש לו רעבון גדול ולא מצא דבר לאכול או בעי למטעם טעמא דאסורא איך הוא טעמם אא"כ פירש שעושה משום טעם זה ואפילו אוכל נבילה שנשחטה אם אוכל אותה משום טירחא מועטת להלוך אחר הכשרה דלא ה"ל לתיאבון ולאו בר שחיטה הוא כמ"ש לקמן אי"ה:
11
י״ב(בית הלל) יש מי שאומר שהאידנא החשוד לאכול נבילת לתיאבון בכלל ממר יחשב לכל מילי ואין אוכלין ממנו שום מאכל של חשש איסור וכ"ש שאין אוכלין משחיטתו אחר בדיקת סכין ע"כ. ואע"פ שכל הפוסקים האחרונים לא כתבו מזה כלום מ"מ ראוי לחוש לדבריו וידון המורה בזה לפי ענין הממר ההוא ולפי פרצת הגדר:
12
י״גמומר להכעיס אפילו בדבר א' פי' כגון שהיתר ואיסור לפניו ויש הנאה בהיתר כבאיסור והוא דוחה ממנו ההיתר בידים ופושט ידיו דוקא אל האיסור שמזה נראה כוונתו להכעיס בוראו או שנזרקה בו מינות שאינו מאמין באותו מצוה ורוצה להראות שדוחה אותה מעליו (ש"ך בשם רש"ל וט"ז סי' רנ"א) ואפילו בפ"א שנתברר שעשה כזאת בשאט נפש ה"ה ככותי ושחיטתו נבילה דאורייתא אפי' בדקו לו סכין וראו ששחט יפה ונלע"ד בין מצות ל"ת ובין למצות עשה כגון שלפניו לולב ואתרוג ואינו רוצה ליטול ומראה כוונתו שהוא להכעיס או אינו מאמין ה"ה בנכרי אבל אם אינו מקפיד בין איסור להיתר שלא להכעיס ושלא לתיאבון כגון שהורגל ללבוש שעטנז ונעשית לו כהיתר או שהסכים בדעתו שא"א לו לעמוד במצוה זו ועובר עליה בין לצורך בין שלא לצורך וכ"ש לתיאבון בהא אמרינן ממר לד"א אינו ממר לכל התורה שאם מצוה זו הוקלה בעיניו עדיין הוא בחזקתו לקיים מצות שחיטה רק דבזה יש חילוק אם הורגל בעבירה אחרת אפי' לתיאבון חיישינן שלא יקיים שום מצוה כהלכתה היכא דצריכה טירחא ולכן אין אוכלין משחיטתו כ"א אם בדקו לו סכין תחילה או סוף ואפי' נשבע לא מהני אבל אם עבר אעביר' אחרת באקראי שלא להכעיס ושלא לתיאבון אז אפי' בדיקת סכין לא בעי ודוקא בממר לדבר אחר אבל אוכל נבילות אפילו רק אינו מקפיד בין נבילה לשחיטה שלא לתיאבון ושלא להכעיס ואפילו בפ"א שחיטתו נבילה דלאו בר זביחה הוא ולא קרינן ביח וזבחת ואכלת כמ"ש סעיף א':
13
י״דממר לכל התורה כולה אפי' לתיאבון הוא ככותי לשחיטה ול"ד לממר לד"א לתיאבון דלעיל ס"ב דהתם כיון דמוחזק ונזהר בכל התורה ואפילו בשחיטה היכא דמצי למעבד בהכשר להכי ה"ל בר זביחה אבל ממר לכל התורה כיון דפקר כולי האי אע"ג דנזהר בזביחה הוא ככותי הנזהר בזביחה ולאו בר זביחה מקרי:
14
ט״וובמה יודע שהוא ממר לכל התורה כל שהועד עליו שעובר לתאוותו על כל עבירות הבאות לידו ואף ע"פ שאינו כופר בעיקר שנזהר הוא מע"ז ומחילול שבת שהוא כע"ז כמ"ש סעי' שאה"ז מ"מ כיון שנראה שפרק ממנו עול כל המצות ה"ה כנכרי ולא ביארו לנו רבותינו בכמה עבירות יתחזק זה לממר לכל התורה ונלע"ד שאם ראוהו עובר במזיד על שלש עבירות מפורסמות שהעולם נזהרין בהם כגון אכל נבילה ולבש שעטנז דאורייתא והקיף פאת ראשו הוה חזקה לכולהו ואמרינן מסתמא פרק ממנו עול המצות כולן עד שהוחזק שלא פרק ממנו כ"א אותן שפקר בהן ואז חזר דינו כממר לד"א דלא הוה ממר לאחריני ומ"מ נ"ל דאם ראינוהו עובר עבירות הרבה עד שנראה מתוך עניינו שפרק עול רוב המצות מעל צווארו לתאוותו אז אמרי' רובו ככלו ואפי' אם ראינוהו נזהר במקצת מצות מ"מ ה"ה כגוי:
15
ט״זממר לע"ז דהיינו שהועד עליו שעבד עבודת כוכבים ומזלות באיסור דאורייתא כגון שניסך לה יין וכדומה (ש"ך בשם הפוסקים) אפי' פ"א במזיד אפי' בצינעא וכן המחלל שבת בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל או שהדבר מפורסם וידע שיתפרסם אפי' לא עשה (ש"ך) אלא פ"א במזיד באיסור דאורייתא ואפי' לתיאבון ואפי' ראינוהו מקיים שאר מצות שחיטה ה"ה כנכרי וטעם שהחמירה תורה במצות שבת יותר מכל מצות שבתורה שכשם שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה כך המחלל שבת עוקר יסודי הדת שניתן להורות חידוש העולם כמ"ש כי ששת ימים וגו' והמחללו כופר בעיקר ומשמע בא"ע (סימן קכ"ג) דיוה"כ כשבת לענין זה ויותר דיני ממרים ותשובתם שיוחזרו לכשרותם ודיני האונסים עיין (סימן קי"ט) (תוס' ע"ז כ"ו) ופשוט דממרים דהאידנא לדתי עבודת כוכבים ומזלות ומטמעים ביניהם הם פוקרים ביותר וכוללים כל עניני ממרים שבסימן זה:
16
י״ז(תשובת מהרי"ל סי' קצ"ד) האפיקורסים הנזכרים בפ' חלק שאין להם חלק לעה"ב מ"מ כשרה שחיטתן וא"צ לבדוק להם סכין משום שנראה איסור זה קל בעיניהם ומורים בו היתרא משא"כ איסור שחיטה שמפורסם ויש ללמוד מזה ה"ה לשאר עבירות הקלות בעיני ההמון עד שלא נחשב להם לאיסור מחסרון ידיעה דכשרה שחיטתן בלא בדיקת סכין:
17
י״חטבח שהוציא טריפה מתחת ידו בחזקת כשרה ונתברר שעשה זאת במרד ובמזיד אפי' פ"א אין לסמוך עליו עוד ונ"ל דיש לאסור למפרע כל הבשר משחיטתו ולהכשיר הכלים דכיון דבהמה בחזקת שאינה שחיטה עומדת בחייה עד שיוודע לך ע"י נאמן בשחיטה שנשחטה כהוגן וזה לאו נאמן הוא ואין לומר אוקי גברא אחזקתי' והשתא הוא דאתרע אין חזקה שנתרועעה ודאי מוציאה הבהמה מחזקת איסור שלא נודע אם נתרועעה חזקת איסורא. ומ"מ נ"ל דכלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה יש להקל להשתמש בהם אחר שימתין להם שלא יהיו בני יומן דכיון דאינו ב"י מדרבנן יש לסמוך על המקילין למפרע וע' לקמן (סימן י"ח) וחזרתו לכשרותו יתבאר אי"ה (בסימן קי"ט) (תשובת הרשב"א סימן תרי"ט וריב"ש סימן קי"ג) ואם עדיין לא עשה רק נתברר שרצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאלו עשה:
18
י״טאם נראים הדברים ששגגה היתה לו בזה ומוחזק כשאר עניניו לאדם כשר אין לאסור לא למפרע ולא להבא ובלבד שיקבל עליו בפני ג' חכמים שבעיר שיזהר מעתה בזריזות נמרץ והכל לפי ראות עיני המורה וראוי להעבירו על חודש או שתים ולהחזירו אח"כ ע"פ קבלת זהירות ואפילו מי שלא יצא טריפה מעולם תחת ידו רק שנמצא פ"א סכינו פגום שלא בשעת שחיטה מצינו בתשובת מהר"מ ז"ל (סימן ע"ו) שהעבירו אותו ומהר"ם חשיב להם ז"ל די בזה שהעברתם אותו לזמן מה ועתה שרוצה לחזור לכשרותו תושיבו ב"ד החשוב שבעירכם דהיינו שתשב מעלתך עם ב' חכמים הלומדים החשובים שבעירך ויבא השוחט לפניכם ויקבל לפניכם דברי חבירות בחומר שבועה שמהיום והלאה ידקדק בבדיקת הסכין ובכל דיני השחיטה והבדיקה וכו' וגם תזהירו אותו שמהיום אם ימצא עוד דקדוק א' כו' אחת דתו להעבירו כו' ומ"מ תמנו איש הגון שתמיד ידקדק אחריו וישגיח על מעשיו עכ"ל וכל מה שבסעיף זה ובסעיף הקודם לזה מיירי בין בשוחט לעצמו בין בשוחט לאחרים בין ממונה מהקהל ובין אינו ממונה:
19
כ׳אם הדבר שקול באין מבין אם עשאו במזיד או בשוגג בזה יש לחלק אם שוחט לעצמו ומוכר לאחרים נמצא שיש לו הנאה להזיקו יש לדונו כמזיד אבל אם שוחט לאחרים ואין מגיע לו הנאה מעשותו זאת יש לדונו כשוגג דינם כמבואר בסעיפים הקודמים ואם חזר וקלקל הרי הוחזק זה או בעוקר או בטועה ודינו כעושה במזיד שנתבאר (סעיף י"ח) וע' לקמן (סימן קי"ט) שם נתבאר בס"ד אופן חזרתן לכשרותן ובודק שאינו שוחט עיין (סימן א') סי"ד דינו לענין למפרע וה"ה כאן:
20
כ״אאם לא העיד עליו כי אם עד א' אינו נאמן עליו אא"כ נראה להמורה שאמת הדבר לפי ענין השוחט (יש"ש פ"ק דחולין ס"ט) כגון שיצא עליו כבר שם רע והעד הוא בר סמכא אז יש להעבירו. גם אין לענוש שום עד בשביל הוצאת הלעז (ח"מ ר"ס ס"ח) כיון שכוונתו היה לאפרושי מאיסורא ולענין אם העד עצמו מותר לאכול אחר כך משחיטת שוחט זה שלא העבירוהו נ"ל אם העד יודע בעצמו שהאמת אתו פשיט' שאסור לו לאכול משחיטת זה השוחט אבל מן הסתם אין אנו צריכין להפרישו וה"ל כאומר מוטעה הייתי או מבודה הייתי וכדומה וכ"ש אם נותן אמתלא המקובלת לדבריו מותר הוא לאכול ממה שישחוט אח"כ ולא מחינן ביה ול"א דבעדותו הראשון שויא אנפשיה חתיכה דאסורא שאין זה איסור מבורר:
21
כ״בקהל שתקנו שלא ישחוט כי אם שוחט ידוע ומה שישחוט זולתו יהיה אסור דבריהן קיימין דהרשות לצבור לאסור המותר וכ"ש אם עשו תקנה זו באלה ובשבועה אבל אם לא פרשו שהבשר משחיטת אחרים יהיה אסור רק תקנו סתם שלא ישחוט אדם זולת זה ואפי' גזרו באלה ובשבועה על ככה בגווגא דאפשר לבאר דבריהם דלא פסלו השחיטה בדיעבד רק יענש כעובר דברי הקהל וכעובר גזרת הקהל יש להקל בדיעבד בהפסד מרובה ולומר דאע"ג דחשוד הוא לעבור הגזרה בענין שחיטה אינו כחשוד לא"ד ונזהר הוא בכל איסורי שחיטה (ט"ז) ואם שגג א' שלא ידע מהתקנה ושחט כשירה אפי' בלא ה"מ ונ"ל דאם שחט השוחט זה שעבר אגזרה הנזכרת במקום אחר שאין שם תקנה זו או במקום זה אחר ביטול התקנה כשר' שחיטתו בדיעבד אפי' שלא במקום הפסד דדוקא באותה שחיטה שעבר בה הגזרה או התקנה יש לאסרו או מטעם דה"ל כבשר אסור מחמת התקנה או מקנס השוחט שלא יועילו מעשיו דקעביד באסורא אבל אם שחט אח"כ בהתירא לא ואם נתבטלה התקנה חוזרים כל השוחטים לחזקת כשרותן כבראשונה ועיין לקמן (סימן רכ"ה) איזו תקנות יכולים הקהל לבטל:
22
כ״גממר לערלות דהיינו שאירע שלא נימול בקטנותו וכשהגדיל אינו רוצה למול עצמו שאינו רוצה להצטער או שאינו מל בנו שאינו רוצה לצערו הוה ליה בממר לד"א לתיאבון שנתבאר דינו לעיל (סעיף י"ב) אבל אם מתו אחיו מחמת מילה ואינו מל עצמו כי ירא פן ימות גם הוא כאחיו ה"ה כישראל כשר לכל דבריו:
23
כ״דכותים והם האומות שהושיב סנחרב בערי ישראל שכבר חזרו לסורם וחז"ל עשו אותם כעכו"ם לכל דבריהם:
24
כ״הצדוקים ובייתוסים והם הכת שאינם מאמינים בתורה שבע"פ אע"פ שהוחזקו בדיני שחיטה לנהוג בהם כישראל בכל הלכותיו שבע"פ אין מאמינים להם ואפי' אכל הצדוקי מאותה שחיטה לא מהני דכיון דבשאר תורה שבע"פ אין מאמינים בודאי אף במה שמוחזקין מרופה הוא בידם ואם בדקו לו הסכין וישראל עע"ג וראה ששחט יפה שחיטתו כשירה שאין דינו כממר רק ישראל תועה הוא מאבותיהם ואם הוא מומחה שוחט לכתחלה בעובד עבודת כו"ם אחר שבדק לו סכין (ש"ך בשם רשב"א) ואפי' יוצא ונכנס סגי דכיון דהוא מומחה יודע להזהר ומירתת מהיוצא ונכנס אבל אם לא הוחזקו בדיני שחיטה שבע"פ אפילו ידוע בבירור ששחט כראוי ובסכין בדוק שחיטתו נבילה דלאו בני שחיטה נינהו ולכן הקראים שבזה"ז אינם מוחזקים כישראל ושחיטתן נבילה אפי' שחטו כראוי:
25
כ״ומסור יש אומרים דפסולה שחיטתו דאורייתא דכיון דפקר כולי האי הרי פרק עול וה"ל כמומר לכל התורה ולא קרינן ביה וזבחת וי"א דלא הוי כ"א כממר לעבירה א' לתיאבון שנתבאר לעיל (סימן ב') ונ"ל דספק דאורייתא לחומרא (בה"י) רק דאם באקראי עביד פ"א ואינו מוחזק לכך יש להכשיר בדיעבד:
26
כ״זהתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה כגון ששחט רוב הקנה או משהו מהוושט אע"ג דגמר הכשר בלי שום שהיי' פסולה דהא עשאה נבילה קודם שחיטה אבל התחיל הפסול במיעוט הקנה וגמר הכשר (לבוש) או שחט הכשר במקום אחר מהקנה ופגע במיעוט זה ונעשה רוב כשר דהפסול לאו מידי עביד ודוקא כשאחר תפס הקנה בשעת שחיטת הפסול המיעוט וידוע לו שלא נגע הפסול בושט עיין לקמן (סימן כ"ג). אם התחיל הכשר וגמר הפסול פסולה דאנן כל השחיטה בכשרות בעינן דוקא שלא שחט והכשר עדיין שיעור הכשר שחיטה כגון מיעוט הקנה והשלימו הפסול לרוב (ש"ד) אע"ג שאח"כ גמרו הכשר לא מהני אבל שחט רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה אע"ג דגמר הפסול אח"כ בין שהה בין לא שהה כשירה דכבר נגמרה השחיטה בכשרות ול"ד לשהה במיעוט בתרא (דסימן כ"ג) דאסור דהתם חדא שחיטה מיקרי ואע"ג דשהה או החליד מקרי שחיטה פסולה אבל שחיטת נכרי וכדומה לאו שחיטה היא כלל ואינה מצטרפת לשחיטת הכשר ונ"ל דה"ה אם שחט הפסול מיעוט הקנה כגוונא דלעיל והשלימו הכשר לרוב ואח"כ גמר הפסול נמי כשירה בהפסד גדול כמ"ש:
27
כ״חהיו הכשר והפסול שוחטין כאחת שחיטה אחת ל"מ אם כל אחד סכינו בידו וכל אחד שוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמ' דפסולה דא"א לצמצם ולראות שלא עשה הפסול מעשה טריפה קודם ששחט הכשר הרוב ואנן קי"ל (לק' סי' כ"ו) דכ"ז שלא נשחט רובו של סי' שייך בו טרפות וכ"ש אם אין כאן רוב כ"א ע"י צירוף שחיטה שניהם דפסולה אלא אפילו אוחזין שניהם בסכין אחד ושוחטין כיון דכח שניהם הוא פסולה דה"ל כאלו שוחט כ"א חציו ואפילו את"ל דה"ל כאלו שחט כ"א כולו מ"מ מאי חזית דאזלת בתר הכשר זיל בתר הפסול וה"ל נבילה ונ"ל דמה"ט אפי' שחטו שניהם בסכין א' דבר העושה אותה נבילה כגון רוב הקנה או מיעוט הוושט ונסתלק הפסול וגמר הכשר פסולה. עוד נ"ל דשניהם שחטו בסכין א' בגוונא דהכשר יכול והפסול אינו יכול כגון שהפסול חלש (תוס' שבת דצ"ג) או שאחז הסכין בידים רפות או במקום מהסכין שאם לא היה הכשר עושה לא היה יכול הפסול לעשות אפילו מעשה טריפה והכשר כחו יפה ואחז בסכין היטיב בגוונא שהיה יכול לשחוט בלתי סיוע זה מהפסול בהא סיועת הפסול אין בו ממש וכשירה ומ"מ יש ליזהר לכתחלה שלא יסייע הפסול אפילו בכה"ג גזירה משום סיוע שיש בו ממש ואם הכשר סכין בידו ואחז הפסול ביד הכשר ושחט פסולה דכח הפסול שחטה ואם הפסול סכין בידו ואחז הכשר בידו ושחט נ"ל דפסולה מספק דדילמא כח הפסול נמי שחטה אא"כ יודע שהכשר היה יכול לעכב על ידי הפסול מלשוחטה והפסול לא היה יכול לעכב ע"י הכשר דכיון שאוחז בידו ומוליכה כרצונו ה"ל זה יכול וזה אינו יכול וכשרה ומ"מ אין להקל אפילו בכה"ג כ"א בהפסד מרובה:
28
כ״טשחטה הקוף פסולה (תוספתא פ"ק דחולין) דדרשינן וזבחת שאדם זבחה ולא הקוף:
29