שמלה חדשה ד׳Simlah Chadashah 4

א׳השוחט לשם ע"ז או לשם ד"א מה דינו:
השוחט לשם עבודת כו"ם דהיינו שאמר בשעת שחיט' ששחיטתו תהיה לע"ז הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה דילפינן מקרא דכל תקרובות עכו"ם אסור בהנאה ויתב' (בע"ה סי' קל"ט). ונ"ל דה"ה אם אמר ששוחט לשיתוף לשם שמים ודבר אחר נמי שוחט לעכו"ם מקרי. עוד נ"ל דאפי' מחשב לע"ז ולא הוציא בשפתיו אסורה וכ"ש אי איכא הוכחה למחשבתו (תוס' חולין דף מ' ד"ה לפני) כגון שרבוצה לפני ע"ז להקריבה ובא עכו"ם או ממר ושחטה סתמא ה"ל כאלו פי' דלע"ז שחטה:

ב׳אפי' שחטה שלא לע"ז רק חישב בשחיטתה לזרוק מדמה או להקטיר מחלבה (פרי' וט"ז) או מבשרה לע"ז ה"ז אסורה בהנאה דילפינן מפיגול דקיי"ל בה דאם שחט ע"מ לזרוק או להקטיר חוץ לזמן ה"ל פיגול ודוקא אלו הוה עבודה גבי ע"ז (רש"י סנהדרין דף ס') שחיטה דכתיב ויזבחו לו זריקה דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם קטור דכתיב אשר חלב זבחימו וגו' אבל אם חשב בשחיטה לקבל הדם או להוליך הדם לשם ע"ז ולא להקריבו לפניו לא נאסרה הבהמה מ"מ נראה לי דדוקא בדידעינן בההוא גברא דידע שאין זה עבודה שחייבים עליו בע"ז אבל בלא"ה חיישינן שמא הוכיח מחשבה זו שגם שחיטתו היה לע"ז כמ"ש בסעיף שאח"ז:

ג׳אם לא שמענוהו חושב בשחיטה כלום רק אחר השחיטה אמר שדעתו לזרוק הדם לע"ז או להקטיר לע"ז (ש"ך ופר"ח בשם רוב הפוסקים) אע"פ שלא קיים מחשבתו ולא זרק כלום מ"מ הואיל ופקר לומר כן חיישינן שמא לשם זה שחטה וה"ז אסורה בהנאה מספק ולא ביארו לנו רבותינו גבול בזה אם אומר כן אחר שחיטה סמוך או מופלג ועד כמה לכן נ"ל דכל זמן שהדם או החלב קיים בידו והוא אומר שדעתו לזרקו או להקטירו לע"ז חיישי' למפרע על השחיטה (הסכמת כל הפוסקים) וכ"ש אם זרק מדמה או הקטיר מחלבה אחר כך לע"ז דנאסרה למפרע מחששא הנזכר אבל אם השוחט לא חשב כלום (ר"ן ויש"ש) ובא אחר וזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז לא נאסרה הבהמה כ"א אותו מקצת הדם שזרק או חלב שהקטיר מטעם תקרובות וה"ה אפילו אם השוחט בעצמו חשב אח"כ לזרוק או אפילו זרק ובשעת שחיטה שמענו שאמר בפי' ששוחט לשם המצוה שציוונו אלהינו בתורתו לישראל ולא לשם דבר אחר או אומר ששוחט לצורכו שלא לשם כוונה כלל באופן שאין לפרש דבורו לע"ז ה"ז כשירה:

ד׳ונ"ל שאם בשעת שחיטה לא שמענו כלום ואחר השחיטה יותר מכ"ד אמר שהשחיטה תהיה לשם ע"ז או קבל דמה או הוליך דמה לשם ע"ז ולא הקריבה אלא החזירה כשירה הבהמה דדוקא היכא דאמר שיזרקנה לע"ז שנתבאר בסעיף הקודם כיון שאומר שיעבדנה עבודה השייך לה חיישינן שמא כבר עבדה בשחיטה אבל בהני גוונא לא מקרי עבודה ולאו כלום הוא. וגם בהא נ"ל דוקא בדידעינן בההוא גברא דגמיר דלא מחייב אהני עבודות בע"ז אבל גברא דלא ידע והעבודות שוות בעיניו אם כן כל מה שעושה בבהמה לשם ע"ז יש לחוש עי"ז שמא שחטה ג"כ לע"ז:

ה׳ישראל ששחט בהמת כותי (לבוש רס"ב) או כותי ששחט בהמת ישראל או בהמת כותי וחישב בה השוחט לע"ז ה"ז אסורה בהנאה דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אי עבד בה מעשה אסרה אפילו מעשה כל דהו וכגון מיעוט קמא דקנה ונ"ל מדאורייתא וכן בכ"מ שניכר בענין זה שוחט לע"ז מיירי בכה"ג (ועיין לקמן סי' קמ"ח) אבל אם הבעלים חישבו לה לע"ז ולא השוחט אע"פ שהשוחט יודע שהבעלים מחשבים אלא שאינו מסכים למחשבתם ואינו מחשב בה כלום ושוחט אותה לאכילה ככל שאר שחיטות אין מחשבת הבעלים פוסלת כלום דאין המחשבה הולכת בזה כ"א אחר השוחט ולכן אם השוחט ישראל מותרת אפילו באכילה ואם השוחט נכרי או ממר מותרת בהנאה ומ"מ נ"ל אי עכו"ם או ממר שוחט סתמא בהמה לאחרים והבעלים חישבו בה בשעת שחיטה בפני השוחט יש לאסור בהנאה דאף על גב דקיי"ל דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז היכא דהבעלים מחשבים בה בפניו גרע טפי די"ל דהוא נמי אדעתא דידהו שחט (ועיין לעיל רס"ב):

ו׳נ"ל דאין לשחוט לכתחלה לעכו"ם אם יודע שהעכו"ם רוצה לחשוב בשחיטה זו לע"ז או שאמר בפי' כן אע"ג דאין מחשבתו כלום כדלעיל מ"מ כיון שכוונתו בזו לע"ז יש לחוש שיזרוק הדם לע"ז ויקטיר חלבה לע"ז דדרך העכו"ם בכך ואסור לישראל לגרום שתעבד ע"ז ע"י וכ"ש אם יודע שהעכו"ם רוצה לזרוק או להקטיר ממנה אע"פ שאינו מחשב בשחיטה כלום ואם יודע שלא יבא הדם והחלב ליד העכו"ם ה"ז מותר לשחוט לו אע"פ שיודע שיחשוב בשחיטה דאין מחשבתו כלום ומ"מ בדליכא צורך כ"כ יש להחמיר גם בזה לכתחלה גזירה משום שחיטת ע"ז ממש אבל בסתם נכרי מותר לשחוט לו לכתחלה כמ"ש לעיל דסתם נכרים אין מחשבתן לע"א:

ז׳ישראל השוחט לזרוק עכו"ם מדמה או להקטיר מחלבה לע"ז נ"ל לחלק אם כוונתו שהוא רוצה בכך ששחיטתו תהיה ע"מ שיזרקנה העכו"ם ודעתו מסכמת לזריקה זו אז העכו"ם הוא שלוחו בהא וכאלו שוחט ע"מ שהוא בעצמו יזרוק ואע"פ שלא נזרק הדם אח"כ כלל ולא חישב בה שום עכו"ם כלום הרי זו אסורה בהנאה אבל אם אין דעתו ורצונו לע"ז כלל רק שוחט לשם הקב"ה אע"פ שכל שחיטתו לצורך שהעכו"ם יזרוק דמו מדעתו לע"ז ולא שיהיה שלוחו שאין רצונו בע"ז בהא מותרת בהנאה דלא ה"ל תקרובת ע"ז כלל ובאכילה אסורה דאע"ג דלא בעינן כוונה לשחיטה כדלעיל (סימן ג) מ"מ כיון דשחטה לצורך דבר איסור גרע טפי וכמתה מאיליה דמיא:

ח׳אם חשב השוחט ע"מ שיזרוק ישראל מהדם לע"ז או להקטיר מחלבה אע"ג דהישראל בודאי לא ישמע לו ואין דבר זה בידו מ"מ נ"ל דאסורה בהנאה כיון דבידו לעשות כן בעצמו ה"ל מחשבתו מחשבה כאלו חשב שאם לא יעשנה חבירו יעשה הוא בעצמו:

ט׳ישראל ששחט בהמת חבירו לע"ז (רש"י ורוב הפוסקים) אפילו כל ב' הסימנים מותרת אפילו באכילה דגדולה חזקה דהשוחט זה שעמד בה עד הנה ולא מפקינן ליה מחזקת יהודית ותלינן שלא היה לבו לע"ז ולא אמר כן כי אם לצער חבירו בעל הבהמה שיסבור שאסור בהמתו לפיכך אם היה השוחט זה ממר או התרו בו והודיעו לו ששוחט לע"ז במיתה והוא מ"מ עשה כיון שמסר עצמו למיתה ודאי דלא כיוון לצערו ואע"ג דבזמן הזה אין דנין ד"נ ואיכא למימר דלא חש להתראת' דידע דלאו מידי קעבד רק לצעורי מ"מ כיון דבזמן סנהדרין היו ממיתין אותו ולא היה ניצול בטענת לצעורי דלאו כל כמינה כיון דעבר אהתראה השתא נמי אמרינן אי לא היה כוונתו לע"ז לא הוה עביד מידי שיתחייב מיתה מדינא ולהכי אסורה (ט"ז וש"ך) אפילו בהנאה:

י׳אם היה לשוחט זה שותפות באותו בהמה י"א דבזה ל"א שכיוון לצער שותפו דדוקא היכא שאין לו חלק בה אמרינן למה לי להזיק אחרים ולעבוד ע"ז בדבר שאינו שלו אם לא להקניטו ואז תלינן דלא עשה כ"א להקניט ואין לבו לע"ז כלל אבל היכא דאית ליה שותפות בגווה הרי הוא עובר ע"ז בשלו ואינו חושש למה שאחרים גם כן נזוקים א"נ דוקא התם אמרינן לצער הכירו אכל הכא יעלה חבירו אדעתיה שמסתמא אינו עושה כ"א לפנים דמסתמא חלק עצמו אינו אוסר ויש חולקים וס"ל דמ"מ אמרינן לצער שותפו הוא עושה ונלע"ד דיש להחמיר באכילה ולהתיר בהנאה בהפ"מ:

י״אנלע"ד היכא שישראל שוחט לע"ז בהמת ממר או של כותי אע"ג דאפשר לומר לצעורי קמכוין שלא יוכל למכרה לישראל מ"מ אסורה בהנאה דדלמא ל"א לצעורי כ"א משום דאין דרך להזיק לאחרים וגם מפסיד לה לגמרי לבעליו אבל הכא י"ל דסבר דניחא לבעליו בהכי גם אין היזק כ"כ ונ"ל דכל ענין לצעורי קמכוין מס"ט ואילך הוא לפי ראות עיני המורה אי איכא למימר דמכוין לצעורי או לא:

י״בהשוחט לשם הרים וגבעות לשם המה ולבנה כוכבים ומזלות ימים ונהרות לשם בעלי חיים אם נתכוין לעבוד הדבר ההוא בשחיטה זו ה"ז תקרובת ע"ז דאורייתא ואסורה בהנאה ואף על גב דהנעבד עצמו לא נאסר כאן משום דמחובר ב"ח לא נאסר בנעבד וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות מחוברין בגלגלים מכל מקום כיון שעובדיהן במיתה ש"מ (הרשב"א) דמקרי ע"ז והמקריב להם מקריב לע"ז אלא דגזרת הכתוב הוא שלא יאסרו ואם אינו מכוין כ"א לרפואה (הר"ן) או משום כשפים וכדומה לשאר דברי הבאי ואין כוונתו שמכבד את ההר או החמה בשחיטה זו ששוחט לשמה שעי"ז יבא לו איזה רפואה רק כוונתו שע"י שחיטה זו לשמה מכריח אותו לאיזה ענין ברפואתו וכדומה לזה ה"ז אסורה באכילה מדרבנן גזרה משום תקרובת ממש ולא אסרוה בהנאה (רשב"א שם בתה"א) דכיון הנעבד לא נאסר אינו נראה לגמרי כשוחט לע"ז ונלע"ד שה"ה שוחט למחובר ולבעלי חיים שלו הדין כן דהא טעמא משום דהנעבד לא נאסר איכא היכרא ולא אתי לאחלופי בתקרובת ממש:

י״גשחט לשם שר של א' מאלו שכל א' מאלו יש לו שר והמה י"ב (תוס' חולין דף מ') מלאכים מנהיגים אותם וכן כולם בין ששחט לשם מיכאל שר הגדול בין ששחט לשר של תולעת קטן שבים אפי' לא נתכוין אלא (טור וש"ע ע"פ אחרונים) לרפואה וכיוצא בו ה"ז אסורה בהנאה מדרבנן גזרה משום עובד לשרים ממש דה"ל עיקר ע"ז הכתובה בתורה. ונ"ל דה"ה אם שחט לרפואה לשם כל דבר בעולם שאינו מחובר ואינו ב"ח דינו כן:

י״דאם ישראל שחט בהמת חבירו לשם א' מאלו (כ"מ בתוס' דף מ"א ע"פ אוקימתא דהרמב"ם) לרפואה לא אסרה דבהא נמי אמרי' לצעורי קמכוין דאין דרכו לעשות כן בשל חבירו אא"כ הוא ישראל ממר ונ"ל דבהא אפילו בדאית ליה שותפות בגוה לא אסרה דכיון דמידי דרבנן היא כסעיף י"ב וכסעיף י"ג והלך אחרי המקילים הנזכרים בסעיף י':

ט״ו(משנה שם) שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מאלו לרפואה וכיוצא וא' לשם שחיטה כשרה דינו כאלו שחטה הפוסל לבדו וכ"ש אם א' שחטו לשם ע"ז ממש ונ"ל דבהא אפילו סייע הפוסל סיוע שאין בו ממש אסרה ול"ד (למ"ש סי' ב' סעיף כ"ז) להקל דהכא אוסר אפילו במעשה כל דהו שאינו מעשה טריפה:

ט״זמותר לשחוט על ההר ולא חיישינן שיאמרו ששחט לשר של הר כדחיישינן בשוחט לתוך הים (לקמן סי' י"א) שיאמרו לשר הים הוא שוחט דשאני התם דאין דרך לעמוד על הים או נהרות או סמוך להם כ"כ משום דבעיתא תשמישתי' ומוכחא מילתא דבכוונה עביד וגם דרך עובדי ימים להקפיד לשחוט לתוכן אבל הכא לא מוכחא מילתא שבכוונה שוחט במקום זה דקאמרי דמקום אתרמי ליה הכא גם אין דרך שוחט להר לעלות עליו דוקא:

י״זישמעאלים שאינם מניחים לישראל לשחוט אא"כ יהפוך פניו למזרח הנק' אל קיבלא כמנהג חוקותיהם אף על גב דמדינא ליכא איסורא דקיימא לן (לעיל סעיף ה') דזה מחשב וזה שוחט לא אמרי' מ"מ הואיל ומקפידים על כך ראוי לבטל דבר זה ולגעור בעושה כן: