סוד ישרים, שמיני עצרתSod Yesharim, Shemini Atzeret
א׳ליל שמיני עצרת
1
ב׳איתא בגמ' (פסחים דף נ') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואין המה בעולם הבא וכו'. הנה כל הסבלנות שבעולם המה רמוזים בכלל נגעים ואהלות וזהו שנאמר והיה ביום ההוא וגו' וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שכל מקום שנאמר ביום ההוא רומז על זה היום שיהיה אחר ההיקף שבעה כי שבעה הוא ההיקף מעוה"ז כדאי' בגמ' (ערכין יג:) כינור של מקדש על שבע נימין. אבל שמיני הוא ההיקף שאחר שבעה ורומז על ימות המשיח כדאיתא בגמרא (שם) כינור של ימות המשיח על שמונה נימין והארה מזה היום הוא ש"ע שעליו נאמר והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וכמו שביארו ז"ל אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואין המה לעולם הבא היינו כי יקרים הם בעוה"ז כי בזה העולם הוא יקר וכבד מאוד להגיע להשגת דברי תורה אמיתים כי אם באגר שלים וע"י כמה סבלנות כד' בזוה"ק (תצוה קכ"ה) לית נהורא אלא מגו חשוכא היינו כי בעוה"ז אינו נותן השי"ת אור ד"ת רק מתוך החושך וע"י כמה סבלנות אבל ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון אלו נגעים ואהלות וכו' כי לא יהיה אז שום חושך וסבלנות כלל רק אור בהיר בלי שום עבודה וסבלנות ועל זה מרמז שמיני עצרת. והענין הוא כי בעוה"ז הציב השי"ת שבעה מדות שמנהיג בהם מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בעולם שנה נפש ואלו המדות הולכים דרך הזמן ג"כ וכל זמן וזמן הוא מדוגל במדתו שהציב לו השי"ת וזמן חג הסכות הוא מדוגל בזה שיהיה כלי לש כון שכינה כי נקרא זמן שמחתנו ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות וקלות ראש אלא מתוך שמחה של מצוה ומאי היא שמחה של מצוה זה הוא ההתחדשות שמשיג האדם מהשי"ת בכל פעם כי מהתחדשות נתוסף גבי האדם שמחה אבל מהתישנות הדבר בלתי התחדשות אין שום שמחה לכן בזמן חג האסיף שמאסיף אדם אצלו לביתו את העבודות מכל השנה וקובעם בלבו להיות בעה"ב עליהם כענין מאמרם ז"ל במדרש אימתי עומד בעה"ב על תבואתו לא בזמן המרוח וכו' אלא בשעה שנעשה כרי ומפאת זאת הקביעות יכול להתיישן גבי האדם ולבוא לידי הפסד ולזה צוה השי"ת עצה לישראל שיכניסו א"ע באותו הזמן תחת צל סוכה וע"י זה שוב לא יתיישן ולא יתקלקל אצלם שום דבר כי סוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שידעו ויכירו היטב לבלתי יהיו משוקעים בשום דבר כי אין שום קבע בעולם רק צא מדירת קבע שלא יהיה הטבע של אדם מורגל כ"כ באיזה דבר עוה"ז עד שלא יוכל לזוז ממנה כי רק גבי האומות יש שהם נקשרים באיזה דבר בטבע עד שנדמה להם שכל חיותם תלוי בו אבל מי שהוא מזרע ישראל צריך שיהיה מנושא ולמעלה מכל הטובת שבעולם ולא שיהיה משוקע בהם ונכנע תחתיהם רק הכל יהיה אצלו בדרך ארעי היינו כפי שיהיה מראה השי"ת רצונו כך יהיה תמיד נמשך אחריו ולזה צריכין ז' ימי סכות שיברר אדם א"ע בכל השבע מדות לבלתי יהיה משוקע בשום מדה רק אחר רצונו ית' וע"י זה לא יתיישן גבי האדם כל מה שאסוף אצלו ויהיה להם קיום הוא בלי הפסד כי כשמקבל אדם הטובה בקביעות ואינו יכול לזוז ממנה אזי נתיישן אצלו ונתקלקלה כי השי"ת מגבי' עצמו ממנה וממילא לא נשאר ביד האדם כלום כד' בזוה"ק (וירא ק"ט) והוא מסבות מתהפך וגו' הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוי בקדמיתא וכו'. ולזה הוא המצוה מהסכך של סוכה שיהיו כוכבים נראין בתוכה להורות על הכרת אדם שכל ההגנה שלו הוא השי"ת. וזהו שאמרו ז"ל (קהלת רבה) על הפסוק טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח טוב מלא כף נחת זהו שמיני עצרת. ממלא חפנים עמל זה שבעת ימי החג וכו' היינו כי לאחר שעובד אדם בהגבול וההיקף שבעה אז מנהיר לו השי"ת מא"ס ובלי גבול וזהו טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת כי לית שמיני אלא מגו שבעה כד' בזוה"ק (תצוה שם) כי שבעת ימי החג רומזין על הגבולים שעושה האדם מצדו כדי שיכיר איך שהשי"ת מקיף אותו כד' בזוה"ק (וישלח קל"ט) ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה ויבן לו בית כד"א בית יעקב אר"א דאתקין תפלת ערבית כדקא יאות ולמקנהו עשה סכות שארי סכות לנטריה לון ודא הוא חלקו וכו' היינו שעיקר הבית של ישראל הוא אוירא דעלמא שיהיה מכיר שכל כח הויתו הוא רק השי"ת ומסיק שם הזוה"ק כדין ויבא יעקב שלם שלם מכולא וכו' היינו שהחזיר לו השי"ת אח"כ כל השלימות וכמו שמצינו גבי דוד המלך שהיה משתוקק לעשות בית לה' שע"י זה הבית יהיה הכרה באורו ית' בשלימות כי שם היה הלחם הפנים שהיה חם כיום הלקחו ומזה היו מכירין איך שהוא תמיד ביד ה' כי אם מקבל אדם אצלו איזה דבר אזי נתיישנה מיד אבל ביד ה' אינו נתיישן לעולם וע"ז רומז שהיה חם כיום הלקחו ולכן החזיר לו השי"ת כדכתיב והגיד לך כי בית יעשה לך ה' וגו' והבית הנבנה מצד השי"ת זאת הקביעות הוא בלי גבול היינו כי אחר עבודת אדם בהגבול מנהיר לו השי"ת שכל יגיעת עבודתו בהגבול יש להם מקום למעלה בזה המקום שהיא בלי גבול ואין סוף ועל זאת הארה המגיע להאדם אחר יגיעת עבודתו רומז שמיני עצרת שהוא טוב מלא כף נחת. אבל להגיע לזה הכף נחת אי אפשר רק ע"י מלא חפנים עמל שמקודם היינו ע"י שבעת ימי החג הרומזין על עבודת היקף שבעה וכמבואר (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה. וזה הוא כל החילוק בין השבעה שבעוה"ז לשמיני שמרמז על העתיד כי השבעה שבעוה"ז הוא הנקודה האמצעית ממנה כדכתיב ביום השביעי תשבות היינו שחוזרים כל הפעולות להמקור ית' שיכיר האדם שאין לו שום כח הפעולות אבל הנקודה האמצעית משמיני הבא אחר היקף שבעה הוא להיפך שכל פעולות אדם יש להם מקום בהמקור עליון ית' אכן זאת הארה מנהיר השי"ת דייקא רק אחר יגיעת אדם בהגבול שלו מההקף שבעה הגם במה נחשב כל הגבול מהויות אדם הלא הוא באמת כאין ונחשב כהבל שאין בו ממש כי מעט יותר מגבולו אפילו רק כחוט השערה רואה האדם היטב שהכל הוא חד ולא בחושבן ואף מעט הבחירה שיש להאדם בגבול תפיסתו הוא נמי רק נגד עצמו אבל כנגד חבירו שוב אפס כל בחירתו ונחשב כל פעולתו בידי שמים כדאיתא בגמרא (כתובות ל') צנים ופחים בידי אדם אריא וגנבא בידי שמים והגם שאנו דנין את הגנב שגנב בבחירתו זה הוא רק כנגד עצמו נחשב שגנב בכח בחירתו ואנו מחייבין אותו לשלם אבל כנגד חבירו נחשב בגמ' (שם) שזה ההיזק מהגניבה נעשה לו בידי שמים וא"כ איזה חשיבות יכול להיות לכל עבודת אדם בהגבול קטן שלו שעל ידיהם יהיה בכח אדם להגיע לאור אין סוף ובלי גבול אמנם כיון שהצב השי"ת רצון כזה שהאדם יהיה עובד בההיקף קטן שלו בבחירת דעתו הנמוכה והשפלה כדכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו'. וכמבואר בזוה"ק (יתרו ס"ח) בדמות אלהים בההוא דיוקנא ממש וכו'. ובמ"ר (שלח ט"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו שיהיה חי וקיים כמותי שיהיה דומה לו וכו' היינו שהרצון ית' הציב במכוון הסתרה שיהיה נדמה שיש לו כח הבחירה בהגבול שלו ובזה הבחירה האדם דומה לו ממש כי האדם בכח בחירתו יכול לבקוע אותה הסתרה ולהמליך עליו השי"ת בהגבול קטן שלו ולזה אף במה נחשב כל עבודת אדם הלא מצער הוא עכ"ז נוגע זאת העבודה שהוא בהגבול קטן. ממש ברצון העליון ית' ומתאחד באין סוף. וממילא יש לכל פעולות אדם בהגבול קטן שלו מקום באין סוף ובלי גבול. כי אצל השי"ת אין שום הכרח ח"ו רק הכל הוא רצון הפשוט ומאחר שהכל הוא רצון מאי נפקא מיניה יש בין רצון בצבא מעלה בעולמות העליונים ובין הרצון שיש להשי"ת בעבודת אדם בהיקף גבול קטן שלו כיון שהכל הוא רק רצון פשוט כי אצל בו"ד יען ששייך אצלו דבר שנצרך לו בהכרח לזה נמצא אצלו נמי מה שאינו נצרך כ"כ בהכרח רק בדרך אגב אבל אצל השי"ת שאין שום הכרח ח"ו ממילא אין שייך אצלו ית' נמי שום דבר אגב וטפל כי הכל נחשב לעיקר גבי רצונו ית' ואדרבה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כד' בפרקי דר"א גדול היית עד שלא בראת את עולמך ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר וכו' היינו כי שם אתה מוצא ענותנותו שחפץ להתפשט יקרות גדולתו אפילו במקום השפל וההסתר לזה כשנותן אדם השפל מקום להכיר גדולתו ית' בהיקף הגבול קטן שלו עי"ז מחזיר לו השי"ת מקום באין סוף וזהו דאיתא שם לית שמיני אלא מגו שבעה וכדמסיק (שם) בגין דכל ז' יומין אחרנין בהדה וע"ד איהו תמינאה ותמניא יומין כחדא ובג"כ אקרי עצרת כנישין כלהו בהאי יומא ואקרי שמיני ולית שבעה אלא מגו שבעה וכו' היינו שא' רוכב על זיין נקרא שמיני להורות שכל הפעולות של אדם בהגבול לברר בז' מדות יש להם מקום בא' שא' רוכב עליהם ואחד הוא אחד שמורה על חד ולא בחושבן וא"א אדמו"ר הגה"ק זצל"ה אמר ששבעת ימי החג נקראו אשא תיכלא היינו שניכר הגוון מהפתילה הנשרף באש ושמיני עצרת נקרא אשא חוורא שאין בו שום גוון ולמעלה מהתפיסה של אדם כי כשעובד אדם בתפיסתו כפי כחו מראה לו השי"ת אח"כ שכל הפעולות שהיה נדמה להאדם מקודם שהם בגבול המה באמת הכל בלי גבול וזהו שמחשב בזוה"ק (שלח קסה:) ארבע אשות אשא תיכלא. סומקא. ירוק חוור דלית חוור בעלמא כגיניה היינו שאינם אשות מחולקין וכל זה החילוק הוא רק למראה עיני אדם וכמבואר שם כד אסתכל ב"נ לההוא רקיע מרחיק דמי תכלא קריב יתיר דמי סומקא. קרוב יתיר דמי ירוק קרוב יתיר דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה וכו' היינו כשמקרב אדם את עצמו יותר ע"י עבודתו מכיר מפורש שאותו אש בעצמו שמלפנים היה נדמה לו תכלא רואה עכשיו שהוא חוור דלית חוור בעלמא כגיניה וכן הם כל הגבולים שהציב השי"ת לעיני אדם כמו שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ורומזים על ארבעה עולמות שנקראים במקובלים אצילות בריאה יצירה עשיה אינם ח"ו עולמות מפורדים רק הם אחדות פשוט בלי שום התחלקות וכל החילוק הנראה בהם הוא נמי רק כפי התרחקות האדם והתקרבותו כשמקרב אדם עצמו בעבודתו יותר רואה יצירה וכשעובד עוד יותר רואה שהכל הוא ברואה וכשמקרב אדם א"ע בעבודתו עוד יותר רואה שהכל הוא אצילות אך מקודם מוכרח האדם לילך בהדרגא דרך אלו ארבעה עולמות ומקודם נדמה לו תכלא ואח"כ דמי סומקא קרוב יתיר וכו' דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה אולם זאת מראה השי"ת להאדם אחר ההיקף שבעה שאז יהיה כד' והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' ועל זה רומז שמיני עצרת:
2
ג׳איתא בזוה"ק (נח ס"ד) מאי עצרת כתרגומו כנושא וכו' היינו היוצא לנו מכל אלו עבודות זה הוא ענין עצרת. וביאר הענין כי בר"ה נתעורר הרצון הקדום מזכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ואח"כ ביוה"כ כשהיה עובד הכה"ג במקום הארון שאינו מן המדה אז הראה בעבודתו שכל ישראל המה לבושים לזה הרצון הקדום ית' וכפי הבהירות שהיה מנהיר אצלו בהכרת זה הרצון כך היה בכחו נמי להכניס להקדושה מבחוץ עד שהראה מפורש ה' הוא האלהים היינו שכבודו ית' שוכן בכל ההסתרות ובכל הלבושים וכמו שהיה מכיר ה' הוא האלהים כך היה יכול לשלוח קרבן לחוץ עד שבחג הסכות היה מכניס מכל הלבושים שנצרכין עדיין בקיומם להויות ישראל וזה שהיו מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות. וכל חד וחד באורחא נטלא ובאורחא איתער. ביוה"כ איתער במלין ובסכות איתער בעובדא כמבואר בזוה"ק (צו ל"א) מה דתליא בעובדא בעובדא איתער לעילא. ומה דתליא במלין במלין איתער לעילא וכו' ובשמיני עצרת מראה השי"ת היוצא לנו מכל אלו העבודות ומאי יוצא לנו מכל זה זהו סדר התפלה שהראה הקב"ה למשה רבינו כדאיתא בגמ' (ר"ה י"ז:) שהראה לו שלש עשרה מדות הרחמים שאינם חוזרין ריקם ומבואר בזוה"ק (אדרא נשא) חמשה מדות הראשונים הם מעתיקא ושמונה שאחריהם הם מזעיר אנפין והמדה האחרונה מאלו השמונה הוא ונקה ומבואר בזוה"ק שם שיש מזלא עלאה ומזלא תתאה מזלא עלאה הוא נוצר חסד ומזלא תתאה הוא ונקה ומצד תפיסת אדם הוא אף שמנקה אדם א"ע כפי כחו עכ"ז אי אפשר כלל שישיג בהבנת שכלו שיהיה יתכן תיקון באופן שלא יהיה נשאר אצלו אפילו גוון ורושם מהחטא אבל מצד השי"ת כאשר מנקה אדם א"ע בזעיר אנפין היינו כפי כחו אזי מנהיר השי"ת נגדו הפירוש מונקה כמו שהוא מצדו ית' שאינו נשאר גבי זה האדם אפילו גוון ורושם מהחטא וכפי שמברר אדם עצמו בהמדה ונקה שהוא מזלא תתאה כן מראה לו השי"ת ממזלא עלאה שהוא נוצר חסד. וזהו היוצא לנו מכל אלו העבודות של הימים הקדושים שמאיר לנו השי"ת אח"כ בשמיני עצרת ממזלא עלאה שהוא נוצר חסד כלומר שהרצון הקדום מהתחלת בריאת עולם שהיה רק מחסד ה כד' זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. זה החסד הוא משומר עדיין היטב ולא נפגם ח"ו מסבת הלבושים באיזה חטא. כי לא נשאר אפילו גוון ורושם מהחטאים של ישראל שיהיה נפגם ח"ו מסיבתם חסד ה'. כי השי"ת הוא נוצר חסד כלומר שמשמר אותו לבלתי יפגוס ח"ו וזהו מאי עצרת כתרגומו כנישו היינו שמאיר השי"ת בזה היום היוצא לנו מכל העבודות שהיו לנו מלפנים וזה הוא שמיני עצרת:
3
ד׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. כתיב (קהלת ד׳:ו׳) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל וגו'. ומבואר במדרש רבה (שם ד' ויקרא ג') טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה וכו' והנה כמו שבת כנגד ימי המעשה ככה הוא שמוני עצרת נגד ימי החג ולזה אמר א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה טוב מלא כף נחת רומז על שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג. וביאר הענין כי הנה החודש תשרי נקרא בגמ' (ר"ה י"א) ירח האתנים דתקיפי במצות היינו שממנו נמשך כל התקיפות לישראל כי עיקר התקיפות הוא רק במעשה המצות כי מעצמות אור תורה הבהיר בלי התלבשות ממעשה המצות אינו נמשך מזה להאדם כ"כ תקיפות כי מי זה האיש אשר יכול להתפאר עצמו שהשיג תכלית המכוון מאור התורה שעליה נאמר ונעלמה מעיני כל חי ואף על כל מה שבכח אדם להשיג נאמר נמי התעיף עיניך בו ואיננו וא"כ איזה תקיפות יתכן לקבל מאור בהיר כזה אכן כאשר אור תורה בא בהתלבשות ממצות מעשיות אזי מנהיר להנפש האוחז באלו המעשה המצות תקיפות עצום מאוד עד שבכחו לדבר נוכח השי"ת ברוך אתה ולומר אשר קדשנו במצותיו וצונו כי מעשה המצוה הגם שנראה לעיני בשר כמו פעולה גלמית מ"מ התקשר בה השי"ת ובזאת הפעולה גלמית התלבש השי"ת כל רצונו והתקשר עצמו כביכול ית' באלו המצות כמו שנאמר מלך אסור ברהטים וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון שתיתאה ליום ט"ז) מלך אסור ברהטים דא קב"ה יקו"ק דאיהו אסור בארבע בתים דילה דאינון אדני ארבע רהטי מוחא וכו' (ושם ע"ב) מלך אסור ברהטים אלין ארבע רהטי מוחא ארבע בתי דתפילין דאינון אקי"ק וכו' וכן איתא בזוה"ק (הקדמה ח' שם ויצא קמ"ב) היינו שבזה הפעולה גלמית קשר השי"ת כל רצונו עד שמוכרח להתגלות עומק האור להאדם האוחז בה וכמבואר (שם קנ"ז) אחזתיו בקשורא דתפילין דיד ולא ארפנו בתפילין דרישא וכו' ורזא דתפילין מרמזין על התקשרות השי"ת בכל מעשה המצות שנתקשר בהם כל רצונו ית' ומזה נמשך כל מיני תקיפות ללב ישראל לכן נקרא זה החודש ירח האתנים דתקיפו במצות כי בו הלביש השי"ת כל אור רצונו בפעולות גלמיות והוא כי בתחלתו הוא ר"ה שאז נתעורר הנקודה קדמאה מהתחלת הבריאה ואז צריכין ישראל לשלול מאותם כל רצונם ולבטלו לזאת הנקודה שהוא קלא פנימאה. והלביש השי"ת זה ההתבטלות בקול שופר ואין לשער עוצם התקיפות הנצמח מזה בלבם של ישראל שכל ההתבטלות שלהם לאור רצונו ית' נכלל בקלא דשופר שהוא רק קול פשוט בלי חיתוך צורת אותיות כלל. ואח"כ ביוה"כ שאז צריכין ישראל לשבות בשב ואל תעשה הלביש השי"ת זאת המצוה משב ואל תעשה בפעולה עד שנעשה מזאת השביתה בעצמה מצות עשה בקום ועשה שנא' ועניתם את נפשותיכם הרי שמשביתה נתהוה פעולה כי מצות עשה לפעולה יחשב וכל ענין אלו הפעילות של זה החודש הוא למען שיוסרו ישראל על ידם ולשלול מאותם כל תפיסת זה העולם ולבטלו לרצון עליון ית' שהוא חד ולא בחושבן אמנם מיום ראשון של סכות מתחיל הענין מכל עבודות ישראל שימשיכו אצלם אל תפיסת זה העולם את אור רצונו ית' שיהיה נקרא חד בחושבן עד יום הערבה שאז הוא כדאיתא בזוה"ק (צו ל"ב) ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' היינו שאז אסתיימו ונגמרו כל הצמצומים כי למחרתו ביום שמיני עצרת הוא יום שלשה עשר מיום כפור ואלו י"ג יום המה נגד י"ג תקוני דיקנא שמרמזין על הברורין שבכח האדם לברר שית מתתא לעילא וכנגדם שית מעילא לתתא שהוא הזריחה מהשי"ת וביום י"ג שהוא שמיני עצרת נזדווגו ביחד הפעולות של ישראל עם אור רצונו ית' לאחדים ממש ואמר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שיום שמיני עצרת מרמז על זה היום שנאמר עליו והיה ביום ההוא וכמבואר בזוה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא וכו' אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו שכל המכוון מאלו העבודות והברורין שהציב השי"ת בעוה"ז עוד בהתחלת הבריאה הוא רק למען להגיע על ידם לסופא הנקרא יום ההוא וזהו דאחיד סופא בשירותא כי כל העבודות והברורין המה פתח ושער שעל ידם יש שביל ישר ודרך נכון להגיע לזה היום הנקרא יום ההוא ועל אותו היום רומז שמיני עצרת ולכן עד זה היום היו מקיפין במצות ובזה היום שמיני עצרת מתחילין להקיף בתורה להורות על התגלות אור אהבתו ית' לישראל בלי שום לבוש כלל ולזה רומז הכתוב טוב מלא כף נחת על שמיני עצרת כי הגם שבזה היום הוא הקרבן קטן ופחות מכל ז' ימי החג על זה אמר הכתוב טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל וגו' כי בזה הכף נחת מנהיר השי"ת כל אור אהבתו הבלתי גבול לישראל:
4
ה׳וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז) על יום שמיני עצרת לית שמיני אלא מגו שבעה וכו' היינו כי שבעת ימי החג הם כנגד שבעת ימי בראשית וכמו שהנקודה האמצעית מכל ז' ימי בראשית הוא ביום השביעי תשבות כי עיקר המכוון מכל ימי המעשה הוא שבת היינו שיהיה להאדם הכרה בשלימות שאין לו מצדו שום כח לפעול. וכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו וע"י זאת ההכרה נותן השי"ת מקום לכל הפעולות של אדם שפעל בימי המעשה. ככה הם שבעת ימי החג שמרמזין על כל עבודות אדם בההיקף שבעה והנקודה האמצעית מזה ההיקף הוא שמיני עצרת והארת שמיני עצרת הוא כדאיתא (בפרקי דר"א) גדול היית עד שלא בראת את העולם ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר והוא כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו היינו שעיקר קוטב המכוון מהרצון ית' שעליה מסובב כל הויות עולם הוא כדי להראות ענותנותו כלומר שבכל תוקף עוז יקר גדולתו בכל זאת בגודל ענותנותו צמצם והסתיר את אורו הגדול שיהיה מקום פנוי לפעולת אדם כדי שגם הבו"ד השרוי במקום חושך ושפל יכיר ג"כ בעבודתו בגדולתו ית' נמצא שענין ענותנותו הוא זה שנתן מקום לפעולת אדם כדי שיהיה להאדם ג"כ הכרה בגדולתו ית' וכיון שקוטב המכוון מרצונו ית' שהראה גדולתו ואמר והיה העולם הוא רק כדי להראות גודל ענותנותו בזה שיהיה פעולת אדם הרי שהיקרות מפעולת אדם נחשב לפניו ית' הרבה יותר מאור גדולתו ית' שהרי רואים שצמצם והסתיר אור גדולתו ית' כדי שיהיה מקום לפעולת אדם וזה הוא דאיתא שם ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר ועל זה רומז הארת שמיני עצרת שהשי"ת מראה ענותנותו ונותן לכל פעולות ישראל מקום אצלו ית' וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה כי שבעה רומז על כל פעולות עבודות ישראל בההיקף של עוה"ז ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש על שבעה נימין וכנור של ימות המשיח על שמונה נימין ושמונה נימין רומז על הארת שמיני עצרת היינו שאחר כל עבודות מז' ימי החג שרומזין על ההיקף של עוה"ז אז יהיה מנהיר השי"ת הכנור של שמונה נימין שהוא הארת שמיני עצרת שרומז על ימות המשיח ולזה קודם ש"ע היו כ"כ עבודות והרבה קרבנות וביוה"כ היו משלחים שעיר לחוץ ובסכות שבעים פרים נגד שבעים אומות וזה הכל רומז שמבררים ממקומות הרחוקים כדי להכניס להקדושה ועל זה אמרו ז"ל ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג ועל ש"ע נאמר טוב מלא כף נחת כי זה היום הוא הארה מהגמר כל תכלית הברורים כדאיתא בזוה"ק (נח סד) ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא שאיל ליה כל צרכיו ויהיב ליה וחדי מלכא עם רחומוהי בלחודוהי ולא אתערבון אחרנין בינייהו כך ישראל עם קוב"ה בג"כ כתיב עצרת תהיה לכם וכו' היינו שבזה היום שיהיה מראה השי"ת את אורו בהתגלות מפורש אז יהיה התבטלות לכל הפעולות והלבושים של עוה"ז אבל ללבושי ישראל ולכל פעולתם יתן השי"ת מקום אז אצלו ית'. ועד היכן יראה אז השי"ת את גודל החיבור וההתקשרות שיש לו ית' עם ישראל עד שיהיו מכירים שהישועה אינה כדבר חדש שאין לה שום שייכות וחיבור לפעולותם הקודמים. אלא שיהיו מכירים מפורש החיבור מהישועה לכל פעולותם הקודמים כדכתיב והיה לעת ערב יהיה אור היינו שהאור יהיה נמשך מהערב הקודם כענין מאמרם ז"ל בגמרא (נזיר י) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו' דמחברן אהדדי וכו' והגם שיהיה באמת הישועה כדכתיב בעשותך נוראות לא נקוה אכן בכל זאת תהיה הישועה באותן הפסיעות בעצמם שהיו הולכים ישראל מקודם ובאותו השביל והדרך בעצמו שהיו סובלים מלפנים כדכתיב באשר אתה עמל וגו' היינו באותן הסבלנות והצמצומים בעצמם שסבלו ישראל בעוה"ז שם יהיו מכירין ישראל לעתיד את כל האור ועל זה נאמר והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' וביארו ז"ל בגמ' (פסחים נ) אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואים לעוה"ב וכו' היינו כי נגעים ואהלות כוללים כל מיני סבלנות של עוה"ז וזהו שיקרים הם בעוה"ז וקפואים הם בעוה"ב היינו אף שיקר וקשה מאוד זה הסבלנות בעוה"ז אבל קפואים הם לעוה"ב כלומר במה נחשב כל הסבלנות שסובל האדם בעוה"ז שיהיה קונה על ידיהם זה האור הבלתי גבול מעוה"ב וזהו שקפואים הם בעוה"ב בכל זאת אותו הסבלנות שיש להאדם בעוה"ז הוא פתח ושער שיגיע על ידי זה לגודל אור הבלתי גבול מעוה"ב. וכמו שביאר א"א מ"ר הגה"ק זצל"ה את הפסוק טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת שרומז על גודל אור שיזריח השי"ת אז ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג שרומזין על כל עבודות והברורין של עוה"ז שהם רק השער והדרך להגיע על ידיהם לזה היום שמרמז עליו שמיני עצרת:
5
ו׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' איתא בזוה"ק (ויגש רח:) ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל. בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלין בלחודייהו ולא חבורא דעמין עכו"ם בהדייהו בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל דכתיב בהו למען אחי ורעי וכו':
6
ז׳כתיב שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וגו' וביאר א"ז מו"ר הגה"ק זצל"ה דמיון לזאת הישועה שיהיה לעתיד הוא המעשה מאחי יוסף כי כאשר אחי יוסף השיגו את הישועה אזי הכירו גם אלמפרע שלא היו מעולם בסכנת נפשות כי ראה שהיו מתוכחים באמת עם אחיהם ככה ממש יהיה לעתיד כאשר יושיענו השי"ת ויפדנו מן הגלות אז יראה לנו השי"ת אשר מעולם לא היינו תחת שעבוד בו"ד ולא משל בנו שום אומה ולשון רק השי"ת לבדו הגם שאין עדיין זה המשל דמיון גמור כי גבי אחי יוסף היה עכ"פ בשעת מעשה סבלנות ולעתיד יהיה מראה השי"ת שלא היה לנו מעולם אפילו בשעת ההסתר שום סבלנות כ"ד והיה כאשר לא זנחתם וגו' אכן בהתפיסה הנמוכה מזה העולם לא יתכן עוד דמיון יותר קרוב לאותה הישועה שיהיה לעתיד מזאת המעשה של אחי יוסף. ולזה מבאר הזוה"ק ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל בהתודע יוסף אל אחיו וכו' בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם וכו' היינו כי שמיני עצרת מרמז על הישועה שיהיה לעתיד וע"ד מאמרם ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג היינו כי ר"ה הוא כמבואר בזוה"ק (נח סד.) בראש השנה אתערותא קדמאה איהו בעלמא היינו שאז נתעורר הרצון הקדום מהתחלת הבריאה לבוא בהתלבשות הבריאה וביום כפור נגמר זה הרצון בשלימות ואח"כ בשבעת ימי החג נעשה מזה הרצון אור המקיף את ישראל לכן מקיפין אז ישראל במצות ועל מצות איתא בגמ' (ברכות יז) על הפסוק אלופינו מסובלים וגו' אלופינו בתורה ומסובלים במצות והוא משום שבלבושי המצות נתעלם האור ואין מי שיודע אור הכוונה אמיתית ממעשה המצות עד מרע"ה כי אורה נעלמה מעיני כל חי ומה שפועל אדם ואינו מכיר בזאת הפעולה אור הכמוס בתוכה נחשבת עליו כמשא וזהו מסובלים במצות. ולזה נקראים שבעת ימי החג עמל כי הם מרמזין על כל מעשה המצות שהם אור המקיף על ישראל בההיקף שבעה. אמנם שמיני עצרת רומז על התגלות האור מכל לבושי המצות עד שנעשה מאור המקיף בחינת אור פנימי ועל זה מרמזין ההקפות שישראל מקיפין בשמיני עצרת בתורה כי תורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נד) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא וכו' ולזה אומרים קודם הקפות יהי שם ה' מבורך וגו' כי מבורך הוא כמבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ז) מאי מבורך שירותא קשה וסופיה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך ביומא דעצרת רך וחדוה וכו' היינו כי השם מ"ב חתם בו השי"ת את התהום שלא יעלה וישטוף עלמא וזהו כענין מאמרם ז"ל במדרש (שו"ט) על הנשמה שעולה ויורדת בהגוף כי מבקשת לחזור ולהעלות אל מקום מעלת בהירותה כי איננו בנייחא להיות בהסתרת גוף הגשמי ומראה לה השי"ת מלא כל הארץ כבודו ונשארת בנייחא תוך הגוף ככה מבקש התהום לחזור ולהעלות לבהירות מים עליונים וזה הוא שחפץ לשטוף עלמא ומראה השי"ת לתהום השם מ"ב ורזא דשם מ"ב מורה על זה הרצון שהציב השי"ת שלא יהיה נגמר שום שלימות כביכול במלכות שמים כי אם ע"י עבודת ישראל מתוך ההסתר וזהו דאיתא שם שירותא קשה רזא דמ"ב קשה ודינא היינו כי בר"ה אתברי עלמא ברזא דמ"ב אתוון שנזרע בעובדא דבראשית והאור בא בהתלבשות ומזה נסתעף כל ההסתר למען שיהיה מקום לעבודת אדם. ולבתר רך ביומא דעצרת רך וחדוה וכו' כי בשמיני נתגלה האור מכל ההתלבשות ולזה רומז הפסוק טוב מלא כף נחת על ש"ע כי בו נתגלה מפורש שכל עבודות ישראל יש להם מקום ברצון העליון ית' וזאת מראה השי"ת אחר כל עבודות משבעת ימי החג וכמבואר שם לית שמיני אלא מגו שבעה היינו השבעת ימי החג שרומזין על כל עבודות עוה"ז הנקרא היקף שבעה ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש על שבעה נימין וכנור של ימות המשיח על שמונה נימין וכו' היינו כי אחר כל עבודות מראה השי"ת המקום שיש לעבודת ישראל ברצון העליון ית' וזהו לית שמיני אלא מגו שבעה וזאת השמיני הוא הארת שמיני עצרת וזהו כל החילוק מהיקף שבעה שבעוה"ז לההיקף שמיני מימות המשיח כי הנקודה האמצעית מהיקף שבעה הוא ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו' היינו שכל תכלית המכוון מימי המעשה הוא רק שיהיו מחזירין בשביעי להשי"ת כל פעולתם אבל הנקודה האמצעית מהיקף שמיני הוא לגמרי להיפך כי כל תכלית המכוון מהנקודה האמצעית מהיקף שמיני הוא שיראה אז השי"ת המקום שיש לכל כח הפעולות של ישראל ברצון העליון שלא יתבטל שום גוון ולבוש מעבודת ישראל וע"ז מרמז הארת ש"ע:
7
ח׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' מבואר בזוה"ק (בלק דף קצז.) כנשתא דישראל מהו כנישתא דא איהו עצרת כנישו כד"א מאסף לכל המחנות מאן דכניש לכל משריין עלאין לגביה ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא דאתמר עצרת כד"א כי עצור עצר ה' דנקיט ולא יהיב הכי הוא ודאי דהא מגו מהימנו סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עכובא כלל ואיהי כד מטא לגבה כל מאן דכנישת עצור ומעצר ומעכבת דלא נחית ולא נהיר אלא כפום טלא טיפין טיפין זעיר זעיר מ"מ בגין דלא אשתכח לתתא מהימנותא אלא כד"א זעיר שם זעיר שם וכו' דאלמלא תשכח מהימנותא כמה דאשתכחו בה אריקת בכל סטרא וסטרא בלא עכובא כלל וכו' אבל תתאין אינון מעכבין לון ומעכבין לה וכדין איהי עצרת. עצר עצר ד' ודאי כביכול יהיב תמצית ולא יתיר וכו' דבשעתא דאיהי סליקת למלקט ענוגין וכסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגביה טפה דחרדל ומיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'. מבאר בזה הזוה"ק שמצד השי"ת אין באמת שום מניעה מלהשפיע כל הטובות לישראל בגודל התפשטות וזהו דאיתא דהא מגו מהימנא סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבה לה בלא עכובא כלל כי השי"ת יודע שיעמידו ישראל כל הטובות בחזרה פב"פ. ואיהי כד מטי לגבה כל מאן דכנישות עצר ומעצר ומעכבת דלא נחית ולא נהיר אלא טיפין טיפין זעיר זעיר וכו' היינו שכל הצמצומים המה רק מפאת ישראל שהם בעצמם מעכבים ומעצרים א"ע לבלתי יקבלו שום טובה בהתפשטות כי אם בצמצום טפין טיפין וכו' וכדמסיק שם דבשעתא דאיהו סליקת למלקט ענוגין וכסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגביה טפה כחרדל ומיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו' וזה הוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' בנות ישראל החמירו על עצמם להיות יושבת ז' נקיום על טפת דם כחרדל וכו' ומדוע לא אמרו ז"ל שהחכמים החמירו על בנות ישראל וכו' ומה זה שנקטו בלשונם שבנות ישראל החמירו על עצמם אמנם יען שבאמת הוא כך שהחכמים הכירו בעומק לבבם של ישראל שאין בחפצם לקבל שום טובה בגודל ההתפשטות בלתי יגיעת עבודתם למען שהטובה לא יסתיר בעדם את האור לזה תלו חכמינו ז"ל בבנות ישראל שהם החמירו על עצמם וכו' ועל זה רומז הכתוב ביום השמיני עצרת תהיה לכם היינו מצדכם כלומר שישראל מקבלים עליהם זה הצמצום רק מרצונם וממילא נתבררו בזה היום כל לבושי ישראל אף מצרכי הגוף שלהם שאין בהם ח"ו שום רע כלל והוא כי בר"ה היו ישראל מוסרים א"ע מכל וכל לרצונו ית' במצות תקיעת שופר כי תקיעות הם ענין קבלת עומ"ש כמבואר במקומו שהם כענין קריאת שמע קודם התפלה כי מקודם צריך האדם לקבל עליו עומ"ש ולמסור עצמו לרצונו ית' ואח"כ יש מקום להאדם שיתפלל גם על צרכי הגוף כי אחר שמסר אדם א"ע לרצונו ית' ממילא כל חפצי' אף צרכי גופו הוא רק רצונו ית' ככה ממש הוא הסדר כאן לאחר הקבלת עומ"ש ע"י התקיעות של ר"ה נותן הש"י לישראל כח ותקיפות להכניס להקדושה גם מבחוץ וזהו הענין משעיר של יוה"כ וכמבואר בזוה"ק (אחרי סג.) והא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים א"ל שאני הכא דהתם לשיעורים היו קריבין קרבנא ובג"כ לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים דהתם לשעירים הוו עבדתא פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונות וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו שישראל היו מראים בשליחות השעיר המדברה שמכירים מצדם בעבודתם גם שם המלכות שמים ובזה נדחה ונתבטל כל הרע וכל מה שהיה לו שייכות להקדושה נכלל בקרב הקדושה עד שלא נשאר בצד ישראל שום לבוש רע כלל ולזה אומרים אז ה' הוא האלהים ולפי הנראה היו צריכין לומר אלהים הוא ה' וכמו שמדייק נמי בזה האר"י הק' ז"ל מי נתלה במי הוי אומר הקטן נתלה בגדול ולמה אומרים ביוה"כ ה' הוא האלהים אמנם לאחר שנתבררו ישראל שמכירים אפילו בהלבושים הרחוקים את הכבוד שמים וממילא לבושי ישראל כ"כ במעלה העליונה עד שיכולין שפיר לומר ה' הוא האלהים ועל זאת המעלה העליונה רומז שמיני עצרת כי לאחר כל העבודות והצמצומים שישראל מעכבים ומעצרים את עצמם ובלתי יקבלו שום טובה בזרם ההתפשטות נתבררו אצלם כל הלבושים עד שמאירים ממש כאן כמו בהרצון עליון ית':
8
ט׳ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שכל היכא דכתיב והיה ביום ההוא רומז על יום שמיני עצרת כי שמיני עצרת מרמז על העתיד. והענין הוא כי איתא בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש של שבע נימין ושל ימות המשיח משמונה נימין ושל עולם הבא על עשר נימין היינו כי עשר מדרגות הציב השי"ת בהשפעת האור עד בואו אל תפיסת אדם וכנור של מקדש משבע נימין מורה על כל העבודות ההיקף שבעה שבעוה"ז ואחר שמברר אדם א"ע בכל עבודות מהיקף ז' שהם בהבנת תפיסתו מגיע לשלש ראשונות שהם למעלה מתפיסת הבריאה ונגד אלו השלש ראשונות אומרים ישראל שלש פעמים קדוש להורות בזה שהשי"ת מראה להאדם אני ולא אתה ע"ד שמצינו גבי ר"י (שבת ק"ס) שאמר לתלמידו א"כ דלא ידענא לפרושי טפי מינך מה בין לי ולך ככה הוא הענין מהשלש פעמים קדוש שאנו אומרים נגד שלש ראשונות שמראה השי"ת להאדם אחר עבודתו בהיקף שבעה מאורו הגדול שהוא למעלה הרבה מתפיסת זה ההיקף. אכן מחמת גודל תשוקת אדם לעלות בעבודתו ולהשיג גם אותן השלש מערב השי"ת את האור עליון מאלו השלש עם האור העבודה שבתפיסת אדם שיתאחדו ביחד בזווג גמור וזה הגבול שנזדווגו ביחד ונקרא שמיני עצרת המרמז על ימות המשיח שאז יהיה כל אדם מכיר את האור עליון בהבנת תפיסתו בכל הלבושים היינו לא שיפתח השי"ת אז התחדשות כזה מה שלא היה בתפיסת אדם מעולם שום קו וצפוי אלא שהישועה שיפתח אז השי"ת יהיה דווקא באותן המקומות בעצמם שישראל היו סובלים מהם מקודם והיה מקוים ומצפים לישועה שם יהיו רואים כל הישועה ע"ד הכתוב באשר אתה עמל היינו באותו הסבלנות בעצמו שהיו מלפנים יגעים ועמלים בו כענין דאיתא בגמ' (סנהדרין ) כשיעמדו בתחית המתים במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה כך יהיה מנהיר השי"ת את האור בהדרגה כדי שיכירו ישראל בתפיסתם כל הפסיעות שהיו סובלים בהם וע"י זה יכירו ישראל את עצמם היטב ועל זה רמזו ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג היינו כי שבעת ימי החג רומזין על כל העבודות מהיקף שבעה ובשמיני עצרת מראה השי"ת טוב מלא כף נחת. ונחת הוא הפירוש העברה כלומר שמעביר את האור מעולם העליון לתפיסת עוה"ז בגודל הדרגה וזה השביל והמעביר מעולם לעולם נקרא נחת כי צריכין לעבור בו בניחותא ובהדרגה כדי שיכירו את תפיסתם הקודמת ולא יתבטלו בינתים וכענין שהיה גבי אדם הראשון קודם החטא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פג.) שהיה אז בכחו לעבור מעולם לעולם בלי שום התבטלות בינתים כך הוא זה הגבול הנקרא כף נחת ששמיני עצרת מרמז עליו. וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה שם) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו כי העולה מההיקף שבעה הוא ביום השביעי תשבות כד' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות שיהיו שובתין כל הפעולות בעת שמתברכין יומין עלאין וע"י זאת השביתה נתבררו כל הפעולות שהיה בהם רצון ה' כי בטח אין הצווי לשבות מהבל וריק רק מפעולות יקרים שהיה בהם רצון ה' כי אם לא היה פועל בששת ימי המעשה לא היה מכיר לשבות בעת שמתברכין בו יומין עלאין. ולזה מבואר הזוה"ק (אמור צד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו' היינו א"כ הם ימי חול גדולים מימי השבת כי בימי חול יכולין לברר וללקט אור מתוך החושך משא"כ בשבת שאין בו שום בירור כלל ומבאר האר"י הק' ז"ל שבאמת אותן הפעולות שכבר חתם עליהם השי"ת המה גדולים במעלה הרבה יותר מהשביתה של שבת אמנם אין בזה העולם שום פעולה מבוררת שיחתום עליה השי"ת לכן יש לע"ע מעלה בהשביתה של שבת יותר מהפעולות של ימי החול וזה הוא הכל בההיקף שבעה אבל בההיקף שמיני שמורה על הזווג האמיתי מאורו ית' עם פעולת אדם אז יש עיקר היקרות בהפעולות ועל זה הזווג מרמז ש"ע הבא לאחר שבעת ימי החג ולזה לא מצינו בתורה שום טעם על זה החג כמו בשער החגים שכתוב בתורה טעם מפורש על כל חג על סכות נאמר כי בסכות הושבתי וגו' ועל פסח נאמר בתורה ג"כ טעם ועל חג העצרת לא נאמר שום טעם רק עצרת תהיה לכם להורות שכל מה שישראל מעצרים א"ע בו מעשיית מלאכה זה הוא רק מצדם אבל באמת מצד השורש נזדווגו שפיר אז כל הפעולות שלהם עם אורו ית' ולכך קראו חכמינו ז"ל חג השבועות ג"כ עצרת כי אז מאיר ג"כ מזה האור ולכך זה היום שנגמר בו ההיקף שבעה ונקרא יום חיבוט חריות ומקיפין בו שבעה פעמים במצות להורות שכל כמה שהיה בכח ישראל לברר בתפיסתם את כל הפעולות היו מבררים והנשאר מה שאין עוד יד תפיסתם מגיע לברר נעשה מזה אור המקיף להגין על ישראל למעלה מתפיסתם ואחר שנגמר זה ההיקף שבעה מתחילין בליל ש"ע להקיף בתורה להורות שכבר חקק וקבע השי"ת את האור מפעולת המצות בעומק לבבם של ישראל ונעשו מזה תורה והחילוק הוא כמבואר (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא וכו' ועל אותה אהבה המתעורר בשמיני עצרת נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו וכמבואר בגמ' (שם כא) מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר"י דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא וכו' א"ל תא ונעריב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' היינו כי על אהבה כזה שהוא למעלה מהתפיסה ואין בה להאדם מצד תפיסתו שום חיבור אינו שייך לומר כלל בוז יבוזו לו כי על אהבה כזאת נאמר בעשותך נוראות לא נקוה ואין מזה להאדם שום נייחא כי עיקר הנייחא גבי האדם הוא מאור כזה שהוא מכיר עדיין א"ע בו כי יש לו לזה האור קו מתחלתו כד' באשר אתה עמל היינו בזה בעצמו שהיה סובל מלפנים ואח"כ כשמנהיר לו השי"ת הישועה אזי מגיע ללבו של אדם גודל נייחא כד' מי גר אתך עליך יפול וביארו ז"ל מי גר אתך בעניותך היינו כשיעזור השי"ת להאדם בהדרגה באותו העניות והסבלנות שהיה אצלו מלפנים אזי זוכר עדיין ימי ענותו ומרגיש היטב התענוג מישועתו ית' אבל כשנתעלה האדם בעשירות שלא בהדרגה אז אינו מכיר א"ע כלום כי שוכח בתפיסתו הקודמת כי נתחלף כל תפיסתו ואינו מרגיש כלום בהתענוג שלו ולכך כתיב מי גר אתך עליך יפול היינו מזה שסבל האדם בעד כבוד שמים בעת עניותו בעת החושך ואח"כ כשיהיה השי"ת מנהיר לו אז יהיה האדם מכיר היטב את מקומו שקנה לעצמו בעת עניותו בזמן החושך כי מי שסבל יותר בעד כבוד שמים בזמן ההסתר והחושך יקנה מקום עליון ביותר ועל אהבה כזאת שהאדם מכיר א"ע בה שייך לומר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ועל אהבה כזו מרמז שמיני עצרת שנקרא טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ז' ימי החג ובאמת צריך להבין זאת וכי ח"ו ז' ימי החג עמל ורעות רוח אלא הענין הוא כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ט) כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר והזר הקרב יומת וכו' שבע הבלים אינון וכו' ומאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומיה ומלביה ידע לכוונא בשכינתא עלאה דכל הבלים מינה תליין ומתלבשין בשכינתא תתאי דכליל שבע שמהן וכו' היינו כי בהשבע הבלים שאמר קהלת מבאר שלמה המלך כל הסדר שהציב השי"ת בזה העולם להאדם לקנות על ידו ויכולין להפסיד ח"ו ג"כ ועל זה הסדר איתא בזוה"ק (בראשית כב:) אני אמית ואחיה וגו' אני אמית ואחיה בספירין אחיה מסטרא דימינא חיי' ומסטרא דשמאלא מותא וכו' אני אמית בשכינתא למאן דאיהו חייב ואני אחיה בה למאן דאיהו זכאי וכו' ואאמו"ר הגה"ק זצלל"ה ביאר בזה מאמרם ז"ל בגמרא (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם שלא נברא וכו' אלא נוח לאדם שלא וכו' כי באמת טוב לו להאדם שנברא כי מאחר שהוא יתברך חפץ להיטיב וכאשר ברא את האדם בטח ידע בבירור שיגמור האדם בכי טוב אך שאינו נוח להאדם מצדו לכנוס למקום ספק והסתר כי מתירא ומפחד אולי יפסיד ח"ו וזהו הענין משבעה הבלים שאמר קהלת כד' (במדרש קהלת) כאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש היינו שהבריאה נתרחקה כ"כ מאור עד שדומה להבל של עליונה שאין בה ממש כי אורו יתברך נתעלם בהתלבשות כל פעם ביותר עד שנדמה בתפיסת אדם שנסתר כמעט המקור ח"ו לגמרי כי תפיסת הבריאה נעתק ונתרחקה מהמקור כמאמרם ז"ל בגמרא (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי שר עולם אמרו היינו כשבא האור בתפיסת זה העולם נזקן ונתיישן האור במסכים ואלו המסכים נקראים שבעה הבלים שבהם יש להאדם כל הסבלנות מהברורין והעבודות שאינו נוח להאדם להכניס א"ע באלו היגיעות ובאמת בימי שלמה שאז היה קיימא סיהרא באשלמותא היו מכירין אז גם בהמסך האחרון את שורש המקור יתברך כי זה היה כל עבודתו של שלמה המלך להופיע אור בכל שבעה הבלים להכיר גם בהבל האחרון הנקרא שם במדרש הבל עליונה שאין בה ממש אפילו בו יהיו מכירין את כל בהירות האור משורש המקור יתברך וכדאיתא בגמרא (ר"ה כא:) בקש קהלת להיות כמשה היינו שכל מגמת חפצו של שלמה המלך היה להאיר הבהירות של משה בכל הלבושים והמסכים ועל זה איתא בתקוני זוה"ק (תקונא תליסר ליום ח') דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכד מתחברן כלא כאחד שלמה אתהפך למשה וכו' היינו שכל כמה שיברר אדם א"ע בשבעה הבלים שאמר קהלת שהם דרגין דשלמה אזי יהיה מכיר בעצמות הדרגין דשלמה כל עוצם הבהירות של משה רבינו וזהו שאיתא שם כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר וכו' היינו מי שאינו עובד ואינו מברר בהם אזי אינו מכיר כלל בהשורש ונקראים אצלו אלו שבע הבלים עמל ורעות רוח אבל מאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומיה ומלביה ידע לכוונא בשכינתא עלאה וכו' היינו שמכיר בכל שבע הבלים את האור משורש המקור דכל ההבלים מינה תליין ומתלבשין בשכינתא תתאה דכליל שבע שמהן אב"ג ית"צ וגו' וזהו השם מ"ב דסליק ולא נחית כמבואר שם ועל אותה הכרה מרמז שמיני עצרת שהוא טוב מלא כף נחת ואחר שמגיע האדם בעבודתו לזה המלא כף נחת אזי מכיר למפרע שבלתי העמל ורעות רוח מז' ימי החג המרמזים על כל העבודות מהיקף שבעה שהיה אצלו מלפנים לא היה יתכן לו כלל להגיע לזה המלא כף נחת כי דוקא ע"י עמל ורעות רוח של ז' ימי החג היינו ע"י עבודה בשבעה הבלים יכולין להגיע למלא כף נחת של שמיני עצרת כד' בזוה"ק (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה ואלו השבעה הבלים מרמזים על שם מ"ב דסליק ולא נחית כי חסר בו אות השביעי כידוע ואות השביעי רומז תמיד על עבודת אדם ובשם מ"ב יש שבע שמות וכל שם בן ששה תיבות וחסר תיבה השביעית לרמז שרק ע"י עבודת ישראל יהיה נגמר כביכול תכלית השלימות ובלתי עבודת ישראל כביכול אין שום שלימות אבל כשישראל משלימים בעבודתם המלכות שמים ומגיעים לטוב מלא כף נחת אזי זה השם בעצמו הוא סליק ונחית:
9
י׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. הנה בפסח לא נאמר לכם אלא ביום השביעי עצרת תהיה לה' וכאן נאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' וביאר בזה אאמו"ר ה"ג ה"ק זצלה"ה דשם מיירי מהיקף שבעה הבא לאחר ששת ימי המעשה כמו שנאמר ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות וגו' היינו שתכלית הנקודה האמצעית מכל ששת ימי המעשה הוא רק ביום השביעי תשבות כלומר שיכיר אדם היטב שכל הכח לפעול הוא רק אצלו יתברך ואין מהצורך אליו יתברך לכל פעולת הבריאה וע"י זה שמוסר האדם ביום השביעי הכל להשי"ת ומכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום מברך אז השי"ת יומין עלאין כדאי' בזוה"ק (יתרו פח:) היינו שמנהיר אז השי"ת בכל פעולותיו של ימי המעשה שהם מעומק רצונו יתברך ואינם נחשבין אצלו יתברך כדבר אגב ועל דרך מאמרם ז"ל (בפדר"א) אע"פ שגדול אתה בעליונים חפץ נמי כבוד מתחתונים אכן זאת הארה נקרא מברך יומין עלאין כי האדם בהכרת תפיסתו אינו מרגיש יותר כי אם דלית ליה מגרמיה כלום ועל זה נאמר ביום השביעי עצרת תהיה לה' שרומז על כל עבודות שבהיקף שבעה מעוה"ז:
10
י״אאמנם ההיקף שמיני הבא אחר ההיקף שבעה אז יחזיר השי"ת להאדם הארת הפעולות לאו דוקא בבחינת יומין עלאין אלא שיהיו מאירים בתפיסת אדם ג"כ אף שהארת שמיני הוא למעלה הרבה מעבודת אדם מ"מ ישיג בו האדם קנין כענין הקנין שמשיג האדם בקדושת שבת אף שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ ע"י שמכין האדם ומזמין א"ע מבעוד יום במעלי שבתא מנחיל לו השי"ת קנין גם בקדושת שבת כך יהיה מנחיל השי"ת להאדם קנין חזק בהארת שמיני גלל עבודתו בההיקף שבעה ובשמיני עצרת נתעורר זאת הארה כי בכל שנה נכלל בקיצור הכלל של כל הששת אלפים שנה כמו האילן שכל הענפים המתפשטים ממנו נכללים בהשורש שלו כך בכל פרט שנה נתעורר בשמיני עצרת הארת שמיני ויען שזאת הארה יהיה ממש בתפיסת אדם בבחינת יומין תתאין לכך נאמר כאן ביום השמיני עצרת תהיה לכם היינו בתוך תפיסת הבריאה וזהו שכתב האר"י הק' ז"ל שב"ת ר"ת "ביומו "תתן "שכרו היינו אחר שמוסר אדם הכל להשי"ת מחזיר לו השי"ת הכל לתפיסתו כמו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפז) לית שמיני אלא מגו שבעה ולזה אמרו ז"ל על שמיני עצרת טיב מלא כף נחת משום שרומז על הגמר מהיקף שבעה ובו מתחיל ההיקף שמיני שהוא ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה כי מצדו יתברך לית שבעה אלא מגו עשרה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז) לית שבעה אלא מסטרא דאות י' וכו' היינו שאורו יתברך מקיף כל העשר מדות ולית ביה מכל אינון מדות כלל וכל ענין המדות שנאמר עליהם לך ה' הגדולה והגבורה וגו' הם על דרך שנקרא השי"ת בעל גבורות כלומר שהוא למעלה מכל הגבורות כן הוא למעלה מכל המדות וכל אלו המדות הציב השי"ת רק בתפיסת אדם למען שיהיה להאדם ג"כ הכרה ע"י שיהיה עובד בהם ויכיר לך ה' הממלכה וימסור הכל להשי"ת עי"ז יחזיר לו השי"ת שמיני מגו שבעה. אבל בעצמותו ית' הוא כדאיתא בזוה"ק באצילות לית תמן לא זכות ולא חובה וכו' דאיהו וגרמיה חד בהון ולבהירות עצום כזאת אי אפשר להגוף אם לא שיעבור תחלה הדרגת שמיני מגו שבעה וזה נקרא כף נחת כי נחת הוא מלשון נחה ועבור כלומר שיתנהל את האדם לאט בנחת והדרגה מעולם לעולם לבלתי יתבטל ח"ו בינתים:
11
י״בועל זה נאמר והיה ביום ההוא יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ט׳) וכמבואר בזוה"ק (נשא קלד) יום אחד יודע לה' הוא בלחודוי יתיר מכלא הוא דכליל כלא הוא דאתקרי בשמא ידיעא ותנינן באתר דאית יום אית לילה דלית יום בלא לילה ומשום דההוא זמנא זמן יהיה דיקרא דדיקנא והוא בלחודוי ישתכח לא אתקרי יום ולא לילה דלית יום אקרי אלא מסטרא דילן ולית לילה אקרי אלא מסטרא דילן וכו'. היינו כי ענין יום מורה על עבודת אדם בתפיסתו כדכתיב יזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולילה מורה על האי אילנא דכניש בגוויה כל נשמתין כדאיתא בזוה"ק (במדבר קכ) בשעתא דליליא עאל ושלטא אילנא תתאה דתליא ביה מותא פריש ענפוי ומכסיה לכלא וע"ד אתחשך וכו' וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שבלילה עומדת הבריאה בפניה נוכח המאציל יתברך וממילא משולל מהבריאה כל הפעולות. וזהו והיה ביום ההוא וכמבואר בזוה"ק (שלח קעא) אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו כי בשירותא היה הוא ושמו אחד ובסופו נמי כתיב ונשגב ה' לבדו וא"כ מה נ"מ יש ביניהם אלא הנפקא מינה יהיה לאותן שהיו מכירין שמו ית' בינתים בין שירותא לסופא היינו שמאותם שהיו מכירין שמו יתברך ע"י עבודתם בינתים יהי' נשאר מעבודתם רשימה לעולמי עד ועל זה אמר והיה ביום ההוא יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה היינו אף כשיתגלה מפורש אורו יתברך כדכתיב ונשגב ה' לבדו שאז יתבטלו כל הלבושים שהם מסטרא דילן וזהו לא יום ולא לילה דלית יום אלא מסטרא דילן ולית לילה אלא מסטרא דילן והיה לעת ערב יהיה אור היינו שגם אז בזה הזמן הנקרא לעת ערב שרומז על התערבות אורו ית' בגבולי הבריאה שעל זה העת כתיב סכותה לראשי ביום נשק וביארו ז"ל (בירושלמי) ביום שנושקין עולמות זו בזו ומזה ההתערבות יתבטלו כל לבושי הבריאה ומכל מקום והיה לעת ערב יהיה אור לישראל היינו שבזה היום נשק יהיה דרך לישראל לעבור גם בזמן הנקרא לעת ערב ועל זה הדרך והמעביר רומז שמיני עצרת שנקרא כף נחת:
12
י״גאיתא במדרש רבה (וישלח פ' ע"ח) חד עמא דארעא אמר ליה לר' הושעיה אין אמרת לך חדא מלתא טבא את אמרת בצבורא מן שמיה אמר ליה מה הוא אמר ליה כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבוא מה טעמיה מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו וכו'. ולהבין זאת מה לנו אם ישיבו אותן דורונות בעצמם או אם יחזרו אחרים בעדם הלא תוספתו של הקב"ה הוא מרובה על העיקר והיה כאשר יחזרו לנו אחרים יהיה הרבה יותר מהעיקר:
13
י״דאמנם הענין הוא כי עיקר הנייחא של האדם הוא דוקא כשמשיג חזרה מה שהיה נדמה לו מלפנים שכבר נאבד ממנו וסבל בדעתו מזה הרבה ואחר כל הסבלנות נודע לו למפרע שכל מה שסבל מלפנים היה בחנם כי מעולם לא נאבד ממנו כלום אזי נעשה לבבו מלא נייחא משא"כ כשנאבד מהאדם באמת איזה דבר אף שנותנים לו חלף אבדתו מה ששוה הרבה יותר א"א בכל פעם שמזכיר א"ע בהפסד אבדתו אין לבו בנייחא וזהו נמי הענין מאותן הדורונות כי לא מעט סבל יעקב אבינו מזה שהיה מוכרח ליתן דורון לעשו הרשע מהרכוש שחנן אותו השי"ת לזה מבטיח השי"ת מנחה ישיבו היינו שכל אותן הדורונות בעצמם כמו שהיה אז בגוון הלבוש שלהם בעת שנתנם לעשו הרשע כך באותו הגוון ובזה הלבוש בעצמו ממש ישיבו אותן בחזרה ולכך קבעו חכמינו ז"ל זה הדרש בדברי תורה על שם עמא דארעא כי עם הארץ נקרא על שם שכל עסקו הוא רק בישוב עולם כי אין לו הבנה יותר מגוון הלבוש של זה העולם ואפילו אם יבטיחו לו להשיג אור היותר יקר למעלה מתפיסת זה העולם לא יהיה לבו בנייחא מזה מאחר שכל תשוקות מגמת חפצו הוא רק בגוון הלבוש של זה העולם כי חפץ דוקא להכיר את הטובה בעיני בשר ג"כ לכן היו מכניס חכמינו ז"ל זה הדרש בשם עמא דארעא להורות בזה שישיגו ישראל לעתיד בחזרה כל אותן הלבושים בעצמם שהפסידו בעוה"ז בעד כבוד שמים וסבלו מהם חוץ ממה שינחיל להם השי"ת הרבה טובה שהוא למעלה מתפיסת זה העולם אלא גם הלבוש הגשמי ישיגו נמי בחזרה לתפיסתם ועל זה מרמז שמיני עצרת שיחזיר השי"ת לישראל כל מה שפבלי בהיקף שבעה לתפיסתם ממש עד שיכירו כל מה שסבלו והפסידו מלפנים כענין מאמרם ז"ל (סנהדרין צא:) כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה היינו שיכירו א"ע עם כל הסבלנות שסבלו בעוה"ז ולזה אף ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו מ"מ הוא תשלומין דראשון להורות בזה שכל מה שלא היה בכח ישראל לגמור ולהשלים בההיקף שבעה יתן להם השי"ת כח לגמור ולהשלים בההיקף שמיני כי תשלומין דראשון היינו שיהיה השארה להלבושים של ישראל עולמי עד:
14
ט״וביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו אמר אאמו"ר הג' הק' זצלל"ה שכל מקום שנאמר ביום ההוא רומז על ההיקף שמיני שיהיה בימות המשיח ושמיני עצרת הוא הארה מזה היום הנאמר עליו והיה ביום ההוא וגו' וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רלג:) ובכל אתר היום ההוא דא תרין דרגין דרגא עלאה ותתאה דאינון כחדא וכו' והוא כמבואר בזוה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא וגו' ההוא לא ידיע מאן הוא אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סיפא בשירותא איקרי הוא וכו' היינו שבתכלית הגמר והסוף אז יהיה ניכר מפורש הארת הראש וההתחלה ועל אותה הארה רומז שמיני עצרת. וביאור הענין כי שבעת ימי החג רומזים על ההיקף שבעה שכל יום מששת ימי המעשה הוא אחד בירור לחבירו כי דוקא מסבת ההיפך ניכר היחוד כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלו:) תרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא רזא דתרין ירכין דלתתא דהאי א"ח דנביאי קשוט אחידן בהו דהא מלעילא נפקין תרין רצועין רזא דתרין דרועין מימינא ומשמאלא ודל"ת אתאחידת בהו לבתר נחתא ואתפשטו ירכין לתתא וכו' והוא כמבואר יותר בתקוני זוה"ק (תקונא תמניסרי לז:) וכד אינון בכתר עליון אינון ביחודא חדא וכו' בחסד וגבורה אינון ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא. בעמודא דאמצעיתא אינון תרווייהו ביחודא חדא. והכי אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד וכו' בצדיק מתיחדים הא הכא רזא דאילנא דאתפשטון ענפוי מעילא ומתיחדין בשרשוי לתתא וכו' וכן במלכות תרוייהו ביחודא חדא וכו'. פירוש שהזוה"ק מבואר בזה הכרת היחוד שהציב השי"ת בחק תפיסת הבריאה וזהו בחסד וגבורה אינון ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא היינו כי יום ראשון מורה על ימין שהוא חסד שממנה מתחיל כל ההכרה כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה אכן א"כ תאמר שיש הכרה בהשי"ת ששוכן בקביעות בזאת המדה של חסד הרי יש יום שני שמורה על לך זרוע עם גבורה הנקרא שמאל ומזה שרואה האדם אינון ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא מכיר שיש אצלו יתברך עמודא דאמצעיתא דאינון תרווייהו ביחודא חדא. ואחר שיורד האור יותר קרוב לתפיסת אדם ובא בהתלבשות הפעולה וזהו לבתר נחתי ואתפשטו ירכין לתתא ועל זה מסיק שם והכי אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד וכו' שהם נקראין תרין ירכין ונצח מורה על נצחיות ורומז שמא תאמר שיש בתפיסת הבריאה בזה הכרה נצחיית הרי יש נמי מדת הוד שרומז על פנימיות כלומר שתביט היטב בעומק הפנימי אזי תראה שאינו כלל כמו שנדמה בהבנת תפיסת דעתך כי בעומק יש לו להשי"ת כוונה אחרת כענין שמצינו שאמר לו השי"ת לאאע"ה כי ביצחק יקרא לך זרע ולפי הנראה היה הפירוש ביצחק בכל יצחק אכן באמת בעומק היה כוונתו יתברך ביצחק ולא בכל יצחק הרי שאין להבריאה שום הכרה נצחיית כי בכל פעם יכול השי"ת להראות פירוש חדש בדבריו וכענין שמצינו בזוה"ק (וירא קט:) והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו' היינו כשאוחז האדם באיזה מדה בקביעות שנדמה לו שבה שוכן השי"ת בקביעות אזי מראה לו השי"ת ההיפך לגמרי מזאת המדה ומאי משמע דבצדיק מתיחדים וזה שמסיק שם בצדיק מתיחדים הא הכא רזא דאילנא דאתפשטון ענפוי מעילא ומתיחדין בשרשוי לתתא וכו' היינו שבכל יום מששת ימי המעשה נתברר ממנו היחוד דווקא מיום מחרתו עד שהנקודה האמצעית מששת ימי המעשה הוא ביום השביעי תשבות וכמאמר ובשביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כלומר שבהנקודה של שבת נתגלה הכרה מפורשת איך שהשי"ת הוא למעלה ומשולל מכל המדות. הרי שכל הבירור מההיקף שביעי הוא רק כפי התפיסה של אדם מזה שרואה נגדו הרכבת ההפכים מוכח האדם להכיר באור אחדותו יתברך אכן במה נחשב כל תפיסת אדם מאחר שכל הכרתו הוא רק מסבת ההרכבה ולזה נמי מצינו בכל מה שנברא בששת ימי בראשית שעתידין להתבטל משום שהכל בהרכבה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלו) אמר ר' אחא בר יעקב כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היה בשתוף ומי אמר ר' אחא הכי דהא במלה דא יסגי פלוגתא בעלמא דאי תימא הכי המלאכים שהם נבראים רוח הקודש ממש יאמר שיש שתוף בהם וכו'. אמנם מצד השי"ת אין באמת שום נ"מ בין מורכב לפשוט והא ראיה שלעתיד יהיה ג"כ גוף ונשמה ובכל זאת יהיה להם קיום לעולם וכן המלאכים אף דאיתא שם שהמה ג"כ בשתוף היינו מורכבים ומ"מ יש להם קיום לעולמי עד כי מצד השי"ת אין שייך כלל לומר שום חילוק והבדל בין אחדות להתחלקות ובין פשוט למורכב כי זה הרצון יתברך החפץ להשפיע חיים וקיום לפשוט הבלתי מורכב אותו הרצון יתברך בעצמו חפץ בקיום הויה של המורכב ומשפיע בו חיים א"כ מהיכן יתמשך להמורכב ביטול אכן זאת ההתבטלות אינו באמת אלא לההרכבה הבא מצד תפיסת אדם והוא כדאיתא בזוה"ק (לך פ"ה) כד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתין מתפרשן דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וקב"ה מזווג לון לבתר (ושם דף צא:) לית זווגא אלא לפום עובדוי וארחוי דבר נש וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכ"ט.) דקב"ה מזווג זווגין עד לא ייתון לעלמא וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבי לון אתתא וכלא אתגליין קמיה דקב"ה וכו' היינו אע"ג דקב"ה מזווג לון מ"מ יען שכל הזווג הוא רק כפום עובדוי דבר נש הבא מצד תפיסת אדם ולזה אינו קיים לעד:
15
ט״זאבל לעתיד כשיהיה מנהיר השי"ת הרכבת הזיווגים של הבריאה כמו שהוא מצד הארת הרצון ית' אז יהיה באמת חיים וקיום להרכבת הבריאה לעולמי עד וממילא יהיו רואים אז מפורש בהתגלות תחיית המתים כי מצד השי"ת לא נתבטל באמת מעולם שום לבוש כלל והכל חי וקיים ועל התגלות זה הרצון יתברך רומז שמיני עצרת ועל זה איתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו לא שיהיה מראה אז השי"ת חדשות מה שלא היה מלפנים אלא שאותה ההרכבה בעצמה ואותו הזווג בעצמו שהיה מלפנים בההיקף שבעה רק כפום עובדוי וארחוי דבר נש וכל קיום הוייתה אינו אלא כפי תפיסת אדם ולעתיד בההיקף שמיני יגלה השי"ת עצמית רצונו הפשוט שיש לו בזאת ההרכבה וממילא יהיה לה קיום לעולמי עד. ולזה נמי אמרו ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ז' ימי החג היינו כי ז' ימי החג רומזין על ההיקף ז' כי לעתיד לא יהיה נקרא סוכה אלא חופה כדאיתא בגמרא (סוכה ב:) ור' זירא א"כ לימא קרא וחופה תהיה לצל יומם ומאי וסוכה וכו' הרי שלעתיד לא יהיה סוכה אלא חופה כי בחינת סוכה שייך רק בהיקף שבעה שבזה העולם שיש בו שתי הגנות יש הגנה בבחינת בית שעובי התקרה מסתירים ומכסים כ"כ בחוזק עד שאין האדם מרגיש כלל הגנתו מהאויר שבחוץ ובזאת הבחינה מקיף השי"ת גם את האומות כמו שמצינו בגמרא (פסחים פז) גפי דרומה בהא סלקינן ובהא נחתינן וכו' היינו שבאותו הזדון בעצמו שהמה חפצים להרע אותנו הם מוכרחים לפעול ההיפך מרצון דעתם הרי שבאמת מקיף השי"ת אותם ג"כ אלא למעלה מדעתם שזממם אל תפק רק שהם אינם מרגישים בזה כלל כי ירומו סלה למעלה הרבה מתפיסתם אמנם ישראל מקיף השי"ת בהגנת סוכה וסוכה הוא שכוכבי חמה נראין מתוכה ומסבת החללים הנראה בהסכך שבלתי מסוכך שם מכיר האדם היטב הגנת הסכך במקום המסוכך שמגין שם בעדו מהאויר שמבחוץ וזה רומז על תפיסת הכרה מסבת החסרון כי כל ההכרה מתפיסת האדם בזה העולם הנקרא היקף ז' הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלוה היינו מסבת חסרונו אכיר בשלימותו ית' וזה נקרא סוכה:
16
י״זאבל לעתיד בההיקף שמונה אז יהיה חופה וחופה מגין בכל המקומות בשוה בלי שום חלל וחסרון כלל וזה מורה שיהיה אז הכרה באורו יתברך לא מסבת החסרון של אדם כי הכרה כזה הוא רק מצד תפיסת אדם אלא שיהיה הכרה באורו יתברך כמו שהוא ממש מצד עצמותו ית' אכן באור עצמותו ית' ממש בלתי שום מסך אין בכח סוג הבריאה לסבול כלל בהירות עצום כ"כ לזה יהיה מנהיר אז השי"ת להבריאה ע"י מסך קלוש הנקרא חופה וממילא יתגלה אז עצמות הרצון יתברך הנמצא בהרכבת הבריאה כמו שהוא מצד השי"ת אזי לא יתבטל שוב זאת ההרכבה לעולמי עד. וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סיפא בשירותא וכו' היינו יום שיהיה מנהיר בו ראשית ההתחלה בהסוף כלומר שבראשית התחלת הבריאה היה עומדת כל תפיסתה בין שני המאמרים. המאמר הראשון שהיה מרחיב והולך בלי גבול ואח"כ המאמר די שהוא בגבול ולכן אחר שהבריאה נגבלה בתפיסתה מגיע לה ממילא מסבת הרכבתה התבטלות כי מצד התפיסה של הבריאה הם כל ההרכבות נגדיים והפכיים ואחד סותר לחבירו וכל אחד חפץ להתגבר על זולתו ולבטלו וכמו דאיתא במדרש רבה (ויקרא ט) לפי שבעולם הזה בזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת ובזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת אבל לעתיד לבוא אמר הקב"ה אני מביא ארגסטוס בעולם שמשמשות בו שתי רוחות וכו' היינו שבעוה"ז חפץ כל רוח לבטל את שכנגדו ומסבת זה מגיע התבטלות אבל לעתיד אז יהיה כליל כל הרוחות ולא יהיה מנגד אחד לחבירו וממילא יהיה מזה קיום הויה לכל ההרכבות שבעולם כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעה:) דבההוא שעתא יתער קב"ה חד רוחא דכליל מארבע רוחין וכו' לאחייא לון בהאי רוחא בגין דיתקיים לעלמין וכו' וזהו דאיתא שם (שלח קעא) ביום ההוא וגו' דא הוא יומא דאחיד סופו בשירותא היינו שהסוף יהיה מתאחד עם הראש וההתחלה כלומר עם המאמר הראשון שהיה מרחיב והולך בלי גבול כך יהיה מאיר נמי בהסוף רוחא דכליל מארבע רוחין עד שיהיה נתגלה מפורש גם בהרכבת תפיסת הבריאה של עכשיו הארת עצמית הרצון ית' שזה הארה בעצמה הוא הרוחא דכליל מארבע רוחות הנקרא במדרש ארגסטוס וממילא יהיה גם תפיסת הבריאה בלי גבול ואין סוף כי יהיה ניכר הרצון יתב' ביסוד הרכבתה כמו שהוא באמת מצד השי"ת ועל זה נאמר כי על כל כבוד חופה היינו שאותה ההרכבה בעצמה שהיתה בזה העולם בבחינת סוכה יהיה מנהיר בה השי"ת לעתיד בחינת חופה:
17
י״חוזהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו היינו לא שיהיה הישועה לעתיד על דרך נוראות אשר לא נקוו שלא היה לנו אצלה שום קו ואם היתה הישועה על אופן כזה היה נראה שכבר נפסק ח"ו מלפנים החיבור אלא שהישועה יהיה אז באופן שיהיה ניכר מפורש שהיה לנו קו וחבל גם מלפנים ומעולם לא נפסק מאתנו הקו והחיבור לזאת הישועה שיהיה לעתיד ולכן נאמר כאן שני השמות האלו אלהינו זה וגו'. ואלו שני השמות כשהם ביחד רומז שם מלא ה' אלהים כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ושם מלא רומז שאורו ית' נתמלא בכל לבושי ישראל ולכך אומרים אותו אחר כל עבודות החזקות כגון אחר יוה"כ וכן מצינו גבי אליהו בהר הכרמל היו אומרים כל ישראל ה' הוא האלהים להורות שניכר אורו בכל הלבושים וזהו העיקר תכלית המכוון מכל עבודות ישראל שינהיר שם מלא שיתמלא האור ית' בכל הלבושים אכן איתא בזוה"ק (פקודי ר"ס) שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא וכו' היינו שכל ההכרה אשר ה' הוא האלהים הוא רק ע"י עבודה שבתפיסת אדם דאדם ארכיב דא בדא בתפיסתו ובאמת מה נחשב כל תפיסתו של אדם הלא מצער הוא כי הרי גם על ההכרה היקרה ביותר של תפיסת אדם נאמר התעיף עיניך בו ואיננו משום שכל תפיסתו הוא מוגבל בגוף גשמי שעלול תמיד לשכחה על כן מסיים כאן הכתוב זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו היינו שזאת ההכרה שיהיה לנו לעתיד בד' מלא אשר ה' הוא האלהים יהיה נחקק בלבבנו בקביעות גמור כיתד שלא ימוט לעולם שבכל רגע ורגע נגילה ונשמחה בישועתו כמבואר בזוה"ק (מדרש הנעלם תולדות קל"ה) ביומא דיחדי קב"ה בעובדוי זמינין אינון צדיקיא למנדע ליה בלבהון וכדין יסגי סכלתנו בלבהון כאילו חזו ליה בעינא הה"ד ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ושמחת הנשמה בגוף יתר מכלם על שיהיו שניהם קיימים וידעו וישיגו את בוראם וכו' היינו שהשגת הגוף הגשמי יהיה ג"כ בהיר ממש כבהירות הנשמה:
18
י״טוזהו נמי דאיתא בגמ' (פסחים נ') על הפסוק והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון ר"י אמר אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעה"ז וקפואין הן לעה"ב וכו'. היינו כי כל מיני סבלנות של עה"ז נכללו בנגעים ואהלות כי נגעים מורה על סגירתא דנהורא עלאה כדאיתא בזוה"ק (תזריע מו.) ואהלות מורה ג"כ על מסך המבדיל ומפסיק ומסתיר את האור ומפאת זה נמשך בעולם ר"ל כל הסבלנות אבל לעתיד כשיתגלה אשר מעולם לא נסגר ח"ו האור מישראל והחיבור לא נפסק ח"ו מהם מעולם אזי יהיו מכירין למפרע שלא היה באמת שום סבלנות כלל:
19
כ׳כתיב (מלכים א ז) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו' איתא בזוה"ק (אמור צז:) בגין דאינון שבעת יומין דלתתא לא נהירו בשלימו עד דאתא שלמה וכדין קיימא סיהרא באשלמותא באינון שבעת יומין וכו'. היינו כי שבעת יומין דלתתא רומזין על הצמצום מההיקף שבעה שהנקודה האמצעית ממנו הוא ביום השביעי תשבות שצריך האדם לצמצם עצמו ולשבות מכל הפעולות ועל זה הצמצום רומז נמי הכנור של מקדש שהוא על שבעה נימין. והכנור של ימות המשיח שיהיה על שמונה נימין רומז שיתן השי"ת מקום ברצון העליון ית' לכל פעולות אדם שכל מה שהוא עכשיו בגבול יהיה אז בימות המשיח בלי קץ וגבול ולזה כתיב ביום השמיני וגו' ויברכו את המלך וגו'. וכמבואר שם בגין דאינון שבעת יומין דלתתא לא נהירא בשלימו עד דאתא שלמה וכו'. היינו כי זה היחוד והזווג מגביל לבלתי גבול הראה שלמה המלך ביותר כי העשר קדושות שהיו סביב למקדש היה מסדר אותם שלמה המלך וכל אלו העשר גבולים היו לבושים למקום הארון שאינו מן המדה שהוא בלתי גבול הרי שהוא היה המערב גבול ביחד עם בלתי גבול וזה רומז על כל העבודות שהאדם מגדיר א"ע בזה העולם אף שהם בגבול מ"מ יש להם מקום בהרצון ית' הבלתי גבול ועל זה רומז נמי הכנור של ימות המשיח שהוא על שמונה נימין כי שמיני הוא המעביר מההיקף שבעה של זה העולם לזה האור הבהיר הנקרא עשר שעליה רמזו ז"ל כנור של עה"ב על עשר נימין וכד' בזוה"ק (פנחס רנו.) לית שבעה אלא מסטרא דאות יו"ד וכו' ולהעלות מהכינור של שבעה נימין ולהגיע לאור הבהיר כזאת הנקרא עשר נימין צריכין לעבור בינתיס דרך הכנור של ימות המשיח שהוא על שמונה נימין שנקרא חופה כי חופה הוא הממוצע בין עה"ז לעה"ב שהסוכה של עה"ז מרמז על החופה שיהיה לעתיד כי ע"י הסוכה אין האדם לגמרי בתוך האויר החוצה וגם אינו מכוסה כ"כ כמו בבית כי כוכבי חמה נראין בתוכה ומרגיש הגנת הסוכה מרוחות וטללים רעים הרי שסוכה הוא ממוצע בין אויר לבית ככה הוא ימות המשיח שנקרא חופה בין עה"ז לעה"ב:
20
כ״אואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. איתא בזוה"ק (שלח קע"א) פתח ההוא ינוקא ואמר ביום ההוא. ההוא לא ידיע מאן הוא אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא. אמאי אקרי יום ההוא. אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא שירותא אקרי הוא וכו'. היינו כי יום מורה על תפיסת הבריאה ומלת הוא רומז על למעלה מהתפיסה כמבואר בזוה"ק (האזינו ר"צ). וזהו שמדייק הזוה"ק אמאי אקרי יום ההוא. אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא היינו בעת שיהיה ניכר מפורש החיבור מתפיסת אדם עם עלמא עלאה על דרך סוף מעשה במחשבה תחלה. כי האדם הוא כדכתיב אחור וקדם צרתני אחור במעשה וקדם במחשבה לזה נקרא החיבור מתפיסת אדם עם עלמא עלאה יומא דאחיד סופא בשירותא. וזהו שירותא אקרי הוא וכו' היינו כי בכל ההתחלות מנהיר מעלמא עלאה אכן אינו מתאחד עדיין ההתחלה עם סופו כי הרי כל היקף כאשר נגמר היקפו בסופו חוזר לההתחלה ומתחיל להקיף עוד הפעם מחדש מזה מוכח שלא גמר עדיין בפעם הראשון כל תכלית המכוון מהיקפו כי אם היה נגמר כבר כל ההיקף בשלימות שוב לא היו צריכין להקיף עוד הפעם מחדש אלא יען שהיה מתחלה משולל שלימות לכך צריכין בסופו לחזור לההתחלה ולהקיף מחדש וככה מתעורר בכל פעם היקף מחדש עד שיגמרו כל הברורין בתכלית השלימות אזי יתאחד הסוף בההתחלה לגמרי וזהו דאיתא שם יומא בתראה יומא דאחיד סופא בשירותא וכו'. והענין הוא כי באמת מצד השי"ת אינו משולל שלימות גם בההתחלה וכל אותן השלימות שעתיד להיות אחר שיגמרו כל הברורין כבר הם מצד השי"ת נגמרים ומבוררים עוד מההתחלת ההיקף של פעם ראשון אלא שהאדם מצדו אי אפשר לו להגיע לאותן השלימות כל עוד שלא עברו כל הברורין עד גמר תכליתן וזהו כענין שמצינו ק' ק' ק' שרומז על שלש דרגין ומה שהוא בדרגא הנמוכה רק בחינת יחודיות. ובדרגא למעלה הימנה נכלל בה בחינת אלף כי ברכה דקב"ה אלף היינו כי בברכה דקב"ה נכלל הכל אלא שנסתר זאת השלימות במסך הנקרא פלא וזה הוא אלף אותיות פלא ולכך הוא רחוק מאוד מתפיסת אדם וצריך לברורין עד שיתגלה זאת הפלא בהארה מפורשת הנקרא אלף אזי מכיר האדם גם בהבנת תפיסתו שהיה נגמר באמת כבר מצד השי"ת זאת השלימות עוד מההתחלה. ולזה אחר כל הברורין יהיה כדכתיב והיה ביום ההוא וגו'. וכמבואר שם יומא בתראה הוא וכו' יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו שאז יהיה השי"ת מנהיר מפורש בהתגלות לעיני אדם כל השלימות ממש כמו שהוא באמת מצדו ית' עוד מההתחלה וכן נמי רומז ההיקף של ששת ימי המעשה שכל יום מימות החול מצד אדם משולל שלימות עד שמגיע שבת אזי מכיר האדם נמי כל השלימות כי הנה ביום ראשון מימי החול מאיר בו לך ה' הגדולה ומפאת זאת הארה לבד בלתי הארת שבת יוכל האדם לדמות שרצונו ית' שוכן דוקא במדת הגדולה ובחר בגודל התפשטות אכן כשמגיע שבת אזי רואה האדם ההיפך מזה כי הארת שבת הוא כמאמר ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכן ביום שני מאיר לך ה' הגבורה ומזה יוכל האדם לדמות שהשי"ת שוכן דוקא במדת הצמצום אכן בהארת שבת רואה אדם ההיפך כי שבת הוא יומא קא גרים התפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה י"ב) יום השביעי שבת היה שאה"ע אוכלים ושותים בו ומדברים דברי טפלות הרי שטבע היום גורם התפשטות. אלא מאי משמע שהשי"ת הוא למעלה מכל המדות ואין שום מדה מכריע ומכריח ח"ו השי"ת נמצא שעיקר השלימות מההיקף של ימי החול מכיר האדם רק ע"י הארת שבת כי ע"י שממליך אדם השי"ת בשבת מנהיר לו השי"ת שגם כל אלו ששת ימי החול שהציב השי"ת אינם נמי ח"ו לפי שעה אלא שזה האדם בעצמו המכיר זאת הוא הגדולה והגבורה של השי"ת וכל מה שפעל זה האדם באלו המדות יש להם מקום בשורש רצון העליון ית' אך לא בהגוון מאלו הלבושים שבהתפיסה הנמוכה וזאת הארה הוא בחינת שמיני ועל זה איתא בזוה"ק (תצוה קפז) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו שאחר הברורין מהשבעה מדות מנהיר השי"ת הארת שמיני וזהו והיה ביום ההוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' וכן נתעורר נמי בכל היקף שנה כי בר"ה הוא שירותא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"ד) בר"ה אתערותא קדמאה הוא בעלמא היינו כי בר"ה נתעורר מהתחלת הבריאה מזה העת שהיה אז בהבריאה עדיין כל השלימות כמו מצד השי"ת כי היה נכלל עדיין כל הבריאה ברצונו הפשוט ית' בלי שום התלבשות ולעומת התעוררות רצון עליון כזה שהוא בלי שום לבוש מתיצבים ישראל נמי בעבודה בהירה כזו שהוא בלי שום לבוש רק קול פנימאה שהוא קול שופר הכולל מלכיות זכרונות ושופרות ואח"כ ביוה"כ מראים ישראל את כבודו ית' גם בלבושים רחוקים כשליחות השעיר למדבר עד שבחג הסכות מקריבים ישראל שבעים פרים נגד שבעים אומות ואחר כל אלו הברורין מנהיר השי"ת הארת שמיני וזהו הארת שמיני עצרת והוא כדאיתא בזוה"ק (בלק קצ"ז) ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא ואיתמר עצרת כד"א כי עצר עצר ה' דנקט ולא יהיב דהא מגו מהימנא סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבה לה בלא עכובא כלל ואיהי כד מטי לגבה כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת וכו' היינו כי השי"ת מצדו חפץ להנחיל לישראל כל מיני השפעות טובות בלי עכובא כלל שלא יהיה להאדם בהם שום יגיעה וסבלנות ולא יהיה נצרך לשום צמצום כלל רק מצד האדם למען שיאכל יגיע כפו הציב השי"ת כל אלו לבושים הרחוקים כדי שיהיה מקום להאדם לבחור בטוב ולמאוס ברע ומפאת זה הם כל עבודות אדם וברוריו שסובל ומצמצם עצמו הרי שישראל מצדם קבלו עליהם לסבול כל הצמצומים והברורין וכל אלו הצמצומים של ישראל נקראו קדושת סוכה כי סוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וזה רומז על כל סבלנות הברורין שישראל מקבלים עליהם ועל ידי זה מנהיר להם השי"ת קדושת בית וזהו האחת שמיני שרומז עליה ש"ע ולזה מצינו גבי שלמה המלך שעיקר קדושת הבית היה מאיר אצלו כמאמרם ז"ל (מנחות נ"ג) יבוא ידיד ויבנה ידיד וכו' נאמר עליו שעשה סכות שבעת ימים ושבעת ימים וכמבואר בזוה"ק (ויחי רמ"ז) דכיון דאמר שבעת ימים ושבעת ימים לא ידענא דארביסר אינון אלא לאחזאה עלמא עלאה ועלמא תתאה ואינון שבעת ימים ושבעת ימים וכו' היינו שהאיר השי"ת נגד השבעת ימים דעלמא תתאה שהם כל עבודות מהיקף שבעה. השבעת ימים דעלמא עלאה שהם הארת היקף שמיני כלומר שאלו שבעת ימים דלתתא המה בעצמם השבעת ימים דלעילא והארה כזאת הופיע השי"ת בימי שלמה המלך אכן לעת עתה הוא הארת שמיני רק יום אחד שהוא שמיני עצרת אחר ז' ימי סכות ורומז על האי יומא בתראה דאחיד סופא בשירותא שאז יהיה מראה השי"ת בהתגלות מפורש החיבור מכל פעולות ישראל ברצון העליון ית':
21
כ״בועל זה הענין אמרו ז"ל (פסחים נ.) ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' אלו נגעים ואהלות שהם קפואין בעה"ב ויקרים בעה"ז וכו' היינו כי בנגעים ואהלות נרמזים כל מיני סבלנות של עוה"ז כי נגעים הוא כד' בזוה"ק (תו"מ מ"ו) סגורתא דנהורא עלאה. ואהלות הוא מה שמכניע אדם א"ע ומשפיל עצמו לפעמים תחת הטומאה ולפעמים יש שהוא מאהיל על הטומאה בזה שמכניס את הטומאה בקרבו אכן אחר הסבלנות מפאת אלו ההסתרות יכול האדם להשיג הכרה בכבודו ית' ביתר שאת כי מכיר למפרע אשר מי העביר אותו מלפנים דרך כל אלו הסתרות אם לא השי"ת בעצמו. מוכח מזה שאין שום מקום פנוי מהתפשטות כבודו ית' ועל זה אמרו ז"ל אלו נגעים ואהלות שהם יקרים בעוה"ז וקפואין בעוה"ב היינו כי עיקר הכלים להשיג את האור הוא רק בעוה"ז אבל האור הוא יקר מאוד בעוה"ז כי א"א להשיג את האור רק ע"י כמה סבלנות וזהו שיקרים הם בעוה"ז. וקפואין הם לעוה"ב היינו כי לעתיד יהיה אור בזול כמו שאמר א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה אשר לעתיד יהיה אור בזול כי כל העולם יהיה מלא אור אבל כלים לקבל בהם את האור יהיה אז ביוקר מאוד להשיג אותם כי כלי לקבל את האור לא יהיה אלא אצל מי שטרח בערב שבת היינו שרק ע"י סבלנות של עוה"ז יהיה יתכן להשיג אז זאת הכלי. והנה אמרו ז"ל (ערכין יג:) כנור של מקדש על שבע נימין ושל ימות המשיח על שמונה נימין ולעתיד על עשר נימין היינו כי כנור של מקדש רומז על עבודת עוה"ז הנקרא היקף שבע ושל עשר נימין רומז על אותו העת שיהיה כדכתיב ונשגב ה' לבדו וגו'. שאז יתבטלו כל הפעולות והלבושים של עוה"ז אכן המעביר מעה"ז להכינור של עשר נימין יהיה באמצע ימות המשיח שהוא הכנור של שמונה נימין והוא כד' והיה יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור היינו כי לית יום אלא מסטרא דילן ולית לילא אלא מסטרא דילן כד' (זוה"ק נשא קלד). ומזה מוכרח שיהיה יום אחד שהוא לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור היינו שיהיה זמן כזה בעולם שלא יהיה עוד חושך לגמרי כמו עכשיו וגם האור לא יהיה בהיר כ"כ כמו לעתיד אלא שיהיה אור קליש כדי שיהיה בכח האדם לסבלו וזה הזמן הוא ימות המשיח שעליו נאמר מנחה ישיבו וכמבואר במדרש רבה (פ' וישלח) מנחה יביאו לא נאמר אלא מנחה ישיבו וכו' היינו שכל אותן הסבלנות שהיו לישראל בעוה"ז הכל ישיבו להם בכל מיני נייחא ומאותו הלבוש בעצמו שסבלו בעה"ז יכירו בו בעצמו בימות המשיח כל מיני תענוג והגוף בעצמו ירגיש מהם כל מיני טובה ועל זאת הישועה רומז שמיני עצרת כד' בזוה"ק (ויגש ר"ז) ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו וגו' בג"כ ביום השמיני עצרת וגו' וביאר בזה א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה שאין עוד להמשיל בתפיסת זה העולם זאת הישועה שיהיה לעתיד בדמיון היותר קרוב מהמשל של יוסף עם אחיו אחר כל הסבלנות שלהם נתוודע אצלם למפרע שמעולם לא היו בגלות אכן אין עדיין דומה לגמרי כי לאחי יוסף היה עכ"פ בשעת מעשה סבלנות משא"כ לעתיד יברר השי"ת שאפילו בשעת ההסתר לא היה לישראל מעולם סבלנות כלל כד' והיה כאשר לא זנחתם וגו' מה שאין זאת בתפיסת זה העולם כלל ועל ישועה כזו רומז ש"ע וזהו דאיתא במדרש על ש"ע עשה לי סעודה קטנה וכו' כי הסעודה שיהיה לעתיד הנקרא סעודת לויתן זה נקרא סעודה גדולה כי הנאתה יהיה למעלה הרבה מהנאת הגוף שאינו כלל תענוג כזה בהרגשת גוף הגשמי אכן על סעודת ימות המשיח אמר הקב"ה עשה לי סעודה קטנה כי תענוגה יהיה בהרגש גוף הגשמי כי כמה שסבל האדם בעוה"ז בעד כ"ש כך יחזיר לו השי"ת בימות המשיח כל הטובות באותו גוון הלבוש בעצמו שהפסידה בעוה"ז והיה נחסר ממנו ע"י צמצומיו זאת בעצמו יחזיר לו השי"ת בימות המשיח. ולזה מביא המדרש על אלו שני המאמרים שנאמרו בשם עמא דארעא אחד בפ' (וישלח) שאמרו שם בשם עמא דארעא מנחה יביאו לא כתיב אלא מנחה ישיבו מלמד שכל אותן דורונות שנתן יעקב אבינו לעשו עתיד עשו להחזירן למלך המשיח ועוד מצינו במדרש בשם עמא דארעא גבי ר' ינאי שאמר לו עמא דארעא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב וכו' והוא כי אלו הדברים להבין אותם על בורים הוא ביותר רק בתפיסת עם הארץ שאינו בנייחא מהדעת והחכמה בלבד כי אם מהרגשת גוף הגשמי כי הת"ח מושל עליו הדעה והשכל לזה הוא החכמה עיקר אצלו והנאת הרגש הגוף נחשב אצלו לדבר קטן משא"כ עם הארץ עיקר התענוג שלו הוא רק כשהגוף מרגיש את ההנאה לזה יכול דוקא העם הארץ לעמוד על אותן הד"ת ולדרוש מנחה יביאו לא נאמר אלא מנחה ישובו עתידין כל אותן דורונות וכו' היינו כי זה העמא דארעא לא היה יכול להפיס את דעתו משום ישועה כי רגש מאוד בלבו איך יתכן כזאת אשר רכוש מבורר כמו שהיה גבי יעקב אבינו יהיה נחלט ח"ו ביד עשו הרשע ולא היה בנייחא כי אם שאותו גוון הלבוש בעצמו שנלקח מיעקב אבינו יהיה בורח ויצא מידו של עשו וישוב חזרה ליעקב אבינו לא שרק היקרות הנמצא בעומק הרכוש של יעקב ישוב אליו בחזרה אלא גם גוון הלבוש הגשמי ישיבו נמי בחזרה. וגם המאמר השני בשם עמא דארעא תורה צוה לנו משה מורשה וכו' והוא כי זה הפיזור של דברי תורה שפיזר השי"ת אפילו בהנפש היותר נמוך מישראל אינו נמי בכח הת"ח להבין כמו שיכול להבין זאת העמא דארעא כי מי שעומד בדרגא עליונה אינו יכול כ"כ להכיר דרגא הנמוכה אבל העומד בדרגא הנמוכה שפיר מכיר הד"ת הנמצא גם בדרגא הנמוכה וזהו שאמר העם הארץ לר' ינאי קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב וכו' והשם יעקב מורה על נפש הנמוך ביותר כי באמת אפילו הנפש הנמוך ביותר מישראל המה נמי כל חטאון רק ע"ד שנאמר עון עקבי יסובני וגו' והא ראיה כי כשנזדמן נגדו מה שנוגע בשורש דברי תורה אזי הוא מוכן מיד למסור כל נפשו בעד כבוד שמים הרי שאין שום מקום פנוי גבי ישראל שיהיה משולל ד"ת ח"ו לגמרי רק שכמוסים המה בנפש הנמוך מאוד בבחינת שינה אבל כשמעוררין אותו מקיץ מיד את עצמו:
22
כ״גביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' בזוה"ק פנחס רנט:) זכאה חולקהון דישראל דידעי לאעלחה לגו מוחא דאגוזא ובגין למיעל לגו מוחא מתברין קליפין אלין ועאלין מה כתיב לבתר כל האי ביום השמיני עצרת תהיה לכם לבתר דתברו כל הני קליפין ותברו כמה גזיזן וכמה נחשים קטלו וכמה עקרבים דהוו לון וכו' כדין עאלו לגבה למעבד נייחא תמן ולמחדי בה והא אוקימנא מלה ודא איהו עצרת כנישו אתר דמתכנש כלא לגבה תהיה לכם ולא לאחרא למחדי אתון במאריכון ואיהו בהדייכו וע"ד כתיב שמחו בה' וגילו צדיקים וכו'. ביאור הענין כי הגם שעיקר השורש מכבוד שמים שיש להשי"ת מכל הבריאה עולה באמת רק מישראל אכן הציב נמי הרצון ית' כבוד שמים המתפשט גם מאתר רחיקא כענין שאיתא בזוה"ק (אמור צ.) טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא וכו' היינו שיש כמה נפשות יקרים הנכבשים בקרב העכו"ם כי העכו"ם יודעים אשר בטח לא ימנע השי"ת מלהשפיע לאותן נפשות לכך המה כובשים אותם ושולטים עליהם בחזקה למען שהשפע שיוריד השי"ת לאלו הנפשות היקרים ילך דרך אצלם ויטעמו המה ג"כ מאותו השפע. ונגד זאת היקרות שהוא בשביה תחת יד העכו"ם הקריבו ישראל שבעים פרים נגד שבעים אומות וע"י אלו הקרבנות שמקריבים נגדם נפדה מידם אותן הנפשות היקרים והעכו"ם נשארו ריקנים לגמרי כי הנקידה היקרה שהיתה אצלם בשביה נפדית וקפצה מהם ונכנסת בקרב ישראל. וזהו כוונת הזוה"ק שכתב לבתר דתברו כל הני קליפין ותברו כמה גזיזן וכמה נחשים קטלו וכו' כדין עאלו לגבה למעבד נייחא תמן ולמחדי בה וכו' ודא איהו עצרת כנישו אתר דמתכנש כלא לגבה תהיה לכם ולא לאחרא וכו'. היינו שנשתייר בעצרת רק פר יחידא ואומה יחידא וזה המאמר הק' קאי על מה דאיתא לעיל מניה יומא קדמאה דחג מאי עביד ליה אלא לא אקרי ראשון ולא אקרי אחד אלא חמשה עשר סתם בלא רשומא כלל אבל שירותא דרשימו דמיין מיום שני הוי וכו'. היינו כי מים רומזין על דבר הפקר כמו שמצינו בגמ' מה מים הפקר לכל ולכן וכו' צריכין גבי מים כמה שמירות כמו דאיתא בגמ' (פסחים קיב) לא ישתה אדם מים מן הנהר לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות וכו' והוא יען שמים נדמה לדבר הפקר בלי מנהיג ח"ו לכך צריך האדם בזה גודל שמירה אולם מדוע הציב באמת השי"ת גוון כזה בעוה"ז שיכולין לטעות בו ח"ו שהוא הפקר בלי מנהיג. אמנם זה הגוון הציב השי"ת במכוון למען שיהיה מפאת זה הגוון מקום לעבודה כדי שישראל בעבודתם יהיו מראים שאותו הגוון בעצמו הנראה להפקר בלי מנהיג ח"ו הוא באמת בגודל השגחה כי אותו הגוון בעצמו מנהיג ג"כ השי"ת וע"י זה ירויחי גודל שמחה כי במה שנדמה להאדם שאבדה הימנו ואח"כ כשנתוודע לו למפרע שלא אבד מעולם נתעורר מזה שמחה בלב האדם כענין שמצינו בירושלמי ששאל לו מדוע צהבו פניך. והשיב לו תוספתא עתיקתא מצאתי היינו כי מקודם היה שוכח זאת התוספתא והיה נדמה לו אשר שוב לא יזכור אותה ואחר שהאיר לו השי"ת לזכור אותה נתמלא לבו שמחה עד שצהבו פניו כי נתוודע לו שמעולם לא אבדה ככה היה השמחה בנסוך המים כי בעבודת נסוך המים נתגלה מפורש שמשגיח השי"ת ומנהיג במקומות הרחוקים ג"כ שאין שום מקום הפקר ח"ו ולזה הוא אז זמן שמחתנו כי אז נתגלה מפורש שלא נאבד מעולם גבי ישראל שום לבוש וזה היה הענין שהיו שופכין מים לתהום כי תהום הוא שבו השליך השי"ת כל מיני טובות כי כל מיני השפעות טובות וכל מיני ישועות בזה העולם המה הכל הארה ממסקי תהומא שיהיה לעתיד. ולזה היו שופכין מים לתהום לרמז אשר באותו הגוון בעצמו הנראה בזה העולם להפקר מראים ישראל בעבודתם שאין באמת שום דבר הפקר בעולם ח"ו רק שהכל הוא בהשגחה פרטית ועל ידי זה היה התהום מביע מים חיים והעלה כל מיני השפעות טובות וצמיחת ישועות עד שכל מה שהיה נראה מלפנים שנשבה ונכבש תחת יד האומות היה נתגלה למפרע שלא נאבד מעולם שום לבוש מישראל ח"ו ורמזו ז"ל זאת בגמ' (שם) שהיו אומרים אז אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנתנו וכו' ומדוע אמרו זאת דוקא בשמחת בית השואבה ולא אמרו זאת גם מקודם מזה משמע אשר מקודם לא היה בכחם לומר זאת כי היה נדמה להם בדעתם שח"ו ביישה ילדותם את זקנתם רק ע"י נסוך המים לתהום נתגלה להם למפרע אשר מעולם לא ביישה ילדותם את זקנתם. וזהו דאיתא שם לבתר דתברו כל הני קליפין ותברו כמה גזיזן וכו' עצרת תהיה לכם ולא לאחרא היינו שנתגלה מפורש שעיקר המכוון של השי"ת בכל הבריאה הוא רק ישראל לזה לא היה בו רק פר יחידא נגד אומה יחידאי:
23
כ״דועל זה נאמר והיה ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו וגו' וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שבכל מקום שנאמר והיה ביום ההוא רומז על הארת שמיני עצרת וכד' בזוה"ק (שלח קעז.) בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' היינו שיהיה נתגלה בסופא שעיקר תכלית המכוון מראשית התחלת הבריאה היה רק למען שיהיה מקום לעבודת ישראל וזהו דאחיד סופא בשירותא ועל זה אמר אלהינו זה קוינו לו והוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) על הפסוק ויתפלל יונה אל ה' אלהיו לאתר דאיהו קשור ביה וזה הוא נמי אלהינו זה היינו שבאותו המקום שקובע אדם אצלו עבודה זהו אלהינו זה קוינו לו כלומר שם יכול האדם להכיר אתר דאיהו קשור ביה איך שעלה שם במחשבה:
24
כ״הכתיב יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח וגו' (תהילים ע״ב:ז׳) היינו כי ירח רומז על קטנות האור שצריכה לקבל תמיד מהשמש. והנה בכל ההפכים עושה השי"ת שלום ביניהם כדכתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ועיקר השלום בזה העולם הוא רק מפאת הקבלה שכל אחד מקבל מחבירו. אמנם מצד השי"ת אין בחמת שום מעלה מהמשפיע להמקבל כי כמו שהמקבל צריך לקבל השפעתו ית' כך צריך המשפיע נמי לקבל השפעתו ית' ואין שום יתרון כלל מהמשפיע להמקבל כמו שנאמר עד מתי תתחמקין בת השובבה הנה אני עושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר היינו שיהיה ניכר אז מפורש שאין באמת שום יתרון מהמשפיע על המקבל וכשיהיה מנהיר זאת מפורש גם בזה העולם על זה כתיב ורב שלום עד בלי ירח היינו שלא יהיה עוד השלום בעולם מפאת שמקבל אחד מחבירו אלא שאז יהיה השלום מפאת גודל הכרה שכל אחד יהיה מכיר איך שכולם מקבלים בשוה כמו המקבל כן המשפיע ועל זה מסיים שם הכתוב כלו תפלות דוד בן ישי כי כל ענין תפלות דוד בן ישי הם רק שיהיה בעולם רב שלום עד בלי ירח שלא יצטרך אחד לקבל שום השפעה מחבירו:
25
כ״וושמיני עצרת רומז על זה לכך מתחילין בו להקיף בתורה כי בדברי תורה לא שייך נמי שום התנשאות מאחד על חבירו כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה מדברי תורה ובעת שהרצון ית' מאיר באותה הנקודה אזי היא זאת הנקודה הפרטית גדולה שבכולם שכוללת בתוכה כל הדברי תורה וכן כשמאירה הנקודה מד"ת גבי נפש זולתו אז היא הגדולה שבכולם שכוללת בתוכה כל הד"ת נמצא שאין בד"ת שום התנשאות ויתרון מאחד על חבירו ועל זה רומזין ההקפות שאנו מקיפין עם התורה בליל שמיני עצרת להורות שכולן בשוה:
26
כ״זביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' בזוה"ק (פנחס רנו:) למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה וכו' אמר ר' אלעזר אבא אמאי מסטרא דאימא עלאה זמין לכל ממנן דכל אומין ומסטרא דשכינתא תתאה לא זמין אלא לאומה יחידאה לקבל פר יחידא. אמר ליה ברי שפיר שא לת בגין דמלכות איהי רמיזא לברתא דאיהי צנועה בבית אביה ואמה. ואיהי ארוסה ולא נשואה לאו אורח ארעא למיכל עם אושפיזין. אבל אימא דהיא נשיאה אורח ארעא איהו למיכל עם ארחי וכו'. ביאור הענין כי הרצון ית' הציב מדת נגלות דמתנהג בהון עלמא כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ה' הממלכה היינו שיהיה ניכר במדת החסד לך ה' הממלכה וכן במדת הגבורה יהיה ניכר כבוד מלכותו ית' כי כל המדות כאשר הם ח"ו בהסתר שאינו ניכר בהם כבוד מלכותו ית' אזי נדמה בהם שעולם כמנהגו נוהג לכך הוא עיקר השלימות מהמדות רק כשמנהיר בהם המלכות שמים וביותר מנהיר זאת השלימות מהכרת מלכותו ית' בהארת שמיני עצרת כי בו מנהיר השי"ת את אורו לעומק נקודת לבבם של ישראל בלי שום לבוש והארה כזאת נקרא מאמא עלאה לאמא תתאה וזהו דאיתא כאן בזוה"ק בגין דמלכות איהי רמיזא לברתא. ואיהו ארוסה ולא נשואה וכו' כי ענין ארוסה רומז על גודל התשוקה שהוא בלי שום לבוש מתפיסת אדם. וענין נשואה רומז על זה האור שכבר בא בהתלבשות התפיסה וממילא הוא אור כזה שהוא בבחינת נשואה בצמצום הגבול כי תפיסת זה העולם הוא בגבול משא"כ אור שהוא בבחינת ארוסה שהוא למעלה מהתפיסה זאת היא בלי גבול כי מה שלא השיג אדם עדיין בהבנת תפיסתו רק שהוא אצלו בבחינת תשוקה כמו אדם שמשתוקק לאיזה דבר טרם שמשיג אותה מתגבר אצלו כל פעם ביותר תשוקת אהבתו עד בלי קץ וגבול. ותשוקה כזאת הוא בחינת ארוסה שמתעורר בשמיני עצרת כי שמיני עצרת רומז כדכתיב והיה ביום ההוא וגו' וכמבואר בזוה"ק (שלח קעא) דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא היינו שאותה אהבה עצומה מזה הרצון העליון ית' שעלה שם ישראל במחשבה העליונה טרם כל התלבשות מנהיר בשמיני עצרת אחר עבודת ערבה שהיה מקודם וכדאיתא בזוה"ק (צו לא:) ובהאי יומא גבורות בעינן למייא ולסיימא לון לבתר דהא בהאי יומא מסתיימי דינא ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחו דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא וע"ד אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' היינו כי מפאת החסד השופע מצדו ית' אינו ניכר שילך דוקא למקום המתפשט ממנו כבוד שמים כמאמרם ז"ל בגמ' (תענית ז) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים ואי לזאת איזה חסד ניכר בשפע כזו. אולם מצד הגבורות היינו מצד השפע היורדת דרך הצמצומים ממדת הגבורה כענין הכתוב ונפלינו אני ועמך וגו' היינו שהעמיד כלי המגביל השפעות חסדו ית' לבל ילך כי אם להמקום שיש בו כבוד שמים אז ניכר חסדו ית' אכן אלו הגבורות המה רק עד שמיני עצרת וכמבואר שם על יום הערבה בהאי יומא אסתיימא דינין ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא וכו' היינו כי ארעא רומז על ההסתר יותר אחרון שאינו ניכר עוד שם שום בחירה כי בהצומח מתנענע מעט וזה רומז על מעט בחירה משא"כ ארעא שהוא דומם ואינו מתנענע כלל כדכתיב והארץ לעולם עומדת וזה מורה על שלילת בחירה לגמרי לזה צריכין לבטשא לון בארעא היינו לעורר גם חוזק ההסתר כזה הנקרא ארעא ולעורר כ"כ מרחוק אי אפשר בלתי עבודת ערבי נחל היינו רק ע"י תשוקה הפשוטה ואהבה עצומה בלתי שום לבוש הנרמז בערבי נחל הגם דלא עבדו איבין כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסט יעו"ש) אכן נעשה מאותה תשוקה הפשוטה של ערבי נחל כמו עיסה לכל העבודות כענין מאמרם ז"ל אין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ"מ הביאה ראשונה הוא כמו עיסה לכל הולדות שאח"כ ככה נתעורר ע"י זאת התשוקה פשוטה של ערבי נחל צמיחה לכל מיני השפעות טובות וחשק חדש לכל העבודות אח"כ כי בוקע כל הסתרות ואסתיימו דינין וגבורות עד שמנהיר בחינת ארוסה וזהו דאיתא שם על שמיני עצרת בגין דאיהו ארוסה ולא נשואה היינו כי מקודם בשבעת ימי החג היה סעודה לכל אושפיזין וכמבואר שם אימא דאיהי נשואה אורח ארעא למיכל עם אחרי וכו' וענין אכילה מורה על התערבות אחד עם זולתו כי ע"י אכילה נתערבו הברואים שפיר אהדדי כמו שמצינו בגמ' לית הסתה בדברים אלא באכילה וזהו ענין של ז' ימי החג שהיה אז עסקו ית' ע"י לבושים ומפאת זה היה אז אחיזה גם להאומות כי כאשר עוסק השי"ת ע"י לבושים אז אינו ניכר מפורש ההבדל בין ישראל לעמים כי אם מי שמביט היטב אל עומק הפנימי של הלב יכול להכיר ההבדל שרק גבי ישראל הוא לדעת כי אני ה' מקדשכם משא"כ עם העכו"ם פועל השי"ת המכוון שלו למעלה מדעתם אבל על גוון הלבוש אינו ניכר זה ההבדל אמנם אחר עבודת ערבי נחל אזי מתחיל להנהיר הארת שמיני עצרת שהוא בחינת ארוסה ולא נשואה וארוסה רומז על אהבה פשוטה בלי שום לבוש אזי לאו אורח ארעא למיכל עם אושפיזין כלומר שאין עוד שום מקום ואחיזה להאומות וזהו דאיתא שם למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה וכו' היינו שאינו נשאר רק זה התענוג וההנאה שיש להשי"ת כביכול מעבודת ישראל וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ע) מאן דידע מהני הבלים שאמר קהלת ידע שמא דמ"ב דאזדרע עלמא וכו' היינו כי השם מ"ב הוא שבע שמות כל שם בן ששה תיבות ותיבה השביעי חסר מכל שם להורות על הרצון ית' שהציב לבלתי יהיה נגמר השלימות ממלכות שמים כביכול ית' רק ע"י עבודות ישראל ובזה הרצון ית' אזדרע עלמא וזה הוא הסעודה קטנה שהציב כביכול ית' שכל השלימות ממלכות שמים אינו נגמר רק ע"י עבודת ישראל:
27
כ״חביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' כתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וגו' איתא בזוה"ק (הקדמה יב) פקודא רביעאה למנדע ה' הוא האלהים כד"א וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים לאתכללא שמא דאלהים בשמא דה' למנדע דאינון חד ולית בהו פרודא וכו'.
28
כ״טביאור הענין כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנתעלמו הדברי תורה בלבושי הבריאה ונתלבשו בכ"ו דורות שהיו קודם מתן תורה שעל אלו כ"ו דורות אמרו ז"ל שהיה נזונים בחסדו ית' והגם שבאמת ניזון כל העולס גם עכשיו רק מחסדו ית' כי כלום יש לבריה אצל בוראו. אלא הפירוש הוא שהיה משפיע השי"ת לאלו הכ"ו דורות את חסדו כמו על דרך ותרנות שהיה נדמה להס שהקב"ה ותרן הוא אכן במתן תורה נתגלה כדאיתא בזוה"ק (מצורע נד) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ולא אתידע היינו שנתגלה הד"ת מתוך כל לבושי הבריאה וממילא התחילו להכיר גם למפרע אשר עיקר השפע מחסדו ית' אינו הולך כלל בדרך ותרנות כי אם בדרך התורה כמאמרם ז"ל כל האומר הקב"ה ותרן וכו' אולם ע"י שנתלבש אור התורה בתרי"ג עיטין דאורייתא לכך הציב השי"ת המצוה האחרונה מאלו התרי"ג עיטין מצות כתיבת ספר תורה למען שלא יהיה לעולם מסבת ההתלבשות שום העלם כדכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' כי לא תשכח מפי זרעו וגו' היינו שזאת המצוה יפעל גבי ישראל לעולם שלא ישתכח מהם דברי תורה וכמו שמצינו בגמ' (כתובות קג:) גבי בני ר' חייא שאמרו אנא עבדי דלא ישתכח תורה מישראל מה עבד וכו' והוא כי ע"י פעולת הכתיבה נעשה כל התורה מצוה בפעולה ממש נמצא שניכר האור מהתורה גם על גוון הלבוש מהפעולה וממילא אין שייך בזה עוד שום העלם. וזהו כענין שאיתא בזוה"ק (וירא קכט) על תפילין שהם ברזא דמשכנא כי רזא דמשכן הוא שנתלבש האור בכל כלי המשכן וככה הוא מצות תפילין שנתלבש אור התורה בהבתים ולזה איתא במדרש (ש"ט) כל המניח תפילין מקיים והגית בו יומם ולילה. אכן יען שאינו ניכר לעיני אדם אור הגנוז והכמוס בפעולת המצוה לכן אינו די בהפעולה לבד כי אם שילמוד נמי התורה מכל מצוה ומצוה למען שיהיה מכיר נמי העומק הפנימי שהוא עצמות האור הגנוז וצפון בהלבוש של פעולת המצוה ולכך הוא תלמוד תורה בפני עצמה נמי מצוה מתרי"ג מצות ולזה תקנו חכמינו ז"ל ברכת התורה לפניה ולאחריה כי ענין ברכת התורה הוא לקבוע בלבו זה האור בקביעת גמור ולזה נמי תקנו חכמינו ז"ל לומר תמיד קודם קריאת התורה אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וגו' להורות בזה שזאת התורה בעצמה הוא האור הגנוז בעומק לבושי המצות ועל זה הענין תיקן נמי עזרא לישראל שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה כי בבבל התחיל לבוא תורה שבכתב בהתלבשות תורה שבע"פ ע"כ צריכין תמיד לעורר בכל פעם את האור הגנוז בזה ההתלבשות למען שיכירו את האור מתורה שבכתב דרך כל הלבושים וזה הוא דאיתא שם כי ה' הוא האלהים לאתכללא שמא דאלהים בשמא דה' למינדע דאינון חד ולית בהו פרודא וכו' ולכן אחר שמקיפין בסוכת במצות טרם שמתחילין בשמיני עצרת להקיף בתורה אומרים נמי מקודם אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וגו' כי זה שמקיפין בש"ע בתורה רומז שנתגלה האור מכל לבושי המצות וזאת ההתגלות אור נקרא תורה דמגני ומצלי אף בעידנא דלא עסיק בה כדאיתא (סוטה כא) דמצוה מגני ומצלי רק בעידנא דעסיק בה והוא כי המצות הגם שגנוז וצפון בתוכם עצמית האור בכל זאת נראה לאדם שהוא סובל מהם כמאמרם ז"ל בגמרא (ברכות טז) אלופינו בתורה ומסובלים במצות וכו' אבל אחר שנתגלה חור הפנימי הגנוז בלבוש המצוה אזי נעשה מהמצוה בעצמה תורה ועל זה איתא בגמ' (שם) אלופינו בתורה היינו שאז מכיר האדם היטב אשר לא זו שלא סבל מעולם מפעולת המצות אלא אדרבה גם זו שפעולות המצות היו סובלין אותו כמו הארון שהיה נושא את נושאיו לזה אומרים אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וגו' כלומר שאין עוד שום לבוש שיהיה משולל אור כי באמת הוא כל הבריאה מלא אור כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנתעלמה אור התורה בלבושי הבריאה אכן אחר שנתגלה האור מכל הלבושים אזי רואים כי ה' הוא האלהים שכל הלבושים המה מלאים אור התורה ולזה מצינו שגם אותן השבטים שנשארו מצד יעקב אבינו משוללי ברכה מ"מ מצד אור התורה שהאיר משה רבינו נתברכו גם המה והוא כי יעקב מלגאו ומשה מלבר כד' בתקוני זוה"ק ולזה אף במקום כזה שלא היה ניכר מצד הארת יעקב אבינו את האור על גוון הלבוש מלבר משום שכל הארתם הוא רק מלגאו בכל זאת מצד גודל הארת משה רבינו שהוא גם מלבר היו רואים שאין שום מקום גבי ישראל אף על הגוון שיהיה ח"ו משולל אור ברכה:
29
ל׳והיה יום אחד הוא יודע לה' יום לא ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ז׳). הנביא מראה לנו בזה הכתוב אשר מחויב שיהיה ימות המשיח באותה התפיסה בעצמה שהוא בזה העולם לא שיהיה ימות המשיח אחר שיתבטל התפיסה מזה העולם לגמרי ויתחיל בימות המשיח תפיסה חדשה כזו שלא יהיה לה שום חיבור עם התפיסה הקודמת של עכשיו אלא באותה התפיסה בעצמה שהוא ממש עכשיו בתוך ההיקף שבעה בה יתחיל ההיקף של ימות המשיח הנקרא היקף שמיני וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפז.) ובגין כך אקרי עצרת כנישין. כנישין כלהו בהאי יומא ואקרי שמיני ולית שמיני אלא מגו שבעה וכו'. היינו שיש חיבור גמור מהיקף שמיני להיקף שבעה ועל הארת אותו החיבור נאמר והיה יום אחד הוא יודע לה' וגו' היינו כי יום מורה על תפיסת אדם ע"ד המימיך צוית בוקר וכד' בזוה"ק (ויחי רכד) בא בימים דעביד מהני יומין לבושין. ומלת אחד הוא למעלה מתפיסת אדם כד' בזוהר חדש (ב.) קב"ה נקרא אחד ונקרא ראשון וכו' אחד מורה על חד ולא בחושבן כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יב) כד איהו בדרגין עלאין היינו למעלה מסדר השתלשלות אקרי אחד וכדאיהו בדרגא משאר דרגין אקרי ראשון וכו' כי מלת ראשון מחייב שני ורומז על סדר השתלשלות. ועל זה הענין איתא במדרש רבה (בראשית ) בעוד שהיה הקב"ה אחד חפץ לדור בתחתונים היינו שזה הרצון העליון הנקרא אחד האציל רצון שיהיה נקרא ראשון כי יש חיבור גמור ביחד הסדר השתלשלות של זה העולם עם הדרגא העליונה ביותר הנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן ועל הארת זה החיבור נאמר והיה יום אחד כלומר שעתיד השי"ת להנהיר מפורש החיבור מתפיסת אדם הנקרא יום עם הרצון העליון ביותר הנקרא אחד חד ולא בחושבן מה שאין חיבור כזה בהבנת השכל של הבריאה כלל רק הוא יודע לה' כלומר שאי אפשר להשיג זה החיבור רק השי"ת לבדו. לא יום ולא לילה וגו' ולהבין מאחר שאומר אח"כ לא יום וגו' א"כ מדוע אמר מקודם והיה יום וגו' אלא זה הוא כמבואר בזוה"ק (נשא קלד) לית יום אלא מסיטרא דילן ולית לילה אלא מסיטדא דילן וכו' היינו שכל הענין מיום ולילה הוא כמאמרם ז"ל בגמרא (פסחיס ב.) קריי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילא היינו דהא שאמר הכתוב ויקרא אלהים לאור יום לאו קריאת שם הוא דתימא שקרא אלהים את שם האור יום כי אין מלת אור פירוש כלל למלת יום אלא אור לחוד ויום לחוד כי אור הוא כמבואר שם ברש"י ז"ל בריאה המאירה שברא מהוד מעטה לבושו ופקדיה אמצותא דיממא צוהו לשמש ביום וכו' היינו שיום הוא הכלי שיכולין להמשיך בתוכה את האור וזה קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא היינו מי שיעמוד בזאת הכלי הנקרא יום כלומר שילך בעבודה בכח תפיסתו יתמשך אליו תמיד האור. וקריא רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילא ולילה מורה על שלילות עבודה בתפיסתו היינו מי שלא יחפוץ באור ישאר תפיסתו בחושך הרי שיום רומז על תפיסת אדם ולילה רומזת על שלילות התפיסה לזה נאמר כאן אשר בהארת החיבור שינהיר השי"ת לעתיד אז יהיה לא יום היינו שלא יהיה אז התפיסה נמוכה כמו עכשיו וגם שלא ותבטלה התפיסה של עכשיו אז לגמרי וזהו ולא לילה רק והיה לעת ערב וגו' וערב מורה על התערבות אור וחושך ביחד מלשון הכתוב כי ינטו צללי ערב היינו שלא נתבטל עדיין אור היום לגמרי וגם לא נחשך עדיין הלילה לגמרי וזהו והיה לעת ערב יהיה אור היינו שיהיה ניכר אז מפורש זה החיבור והאחדות שיש מתפיסת אדם עם למעלה מהתפיסה. ועל זה הזמן נאמר משוד עניים ומאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' היינו בזה המקום שיהיה מכיר שם האדם איך שאין לו עוד שום כח בתפיסתו שם באותו המקום בעצמו יתחיל האדם להכיר את האור מלמעלה מתפיסתו כי ינהיר לו השי"ת מפורש החיבור שיש לתפיסתו עם האור שהוא למעלה מהתפיסה ועל אותה הארה כתיב והיה לעת ערב יהיה אור:
30
ל״אביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. אמר אאמו"ר הג' הק' זצל"ה אשר בכל מקום שנא' והיה ביום ההוא רומז על הארת שמיני עצרת כדאיתא בזוה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא ההוא לא ידיע מאן הוא אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' והארת שמיני עצרת הוא דאחיד סיפא בשירותא:
31
ל״בוביאור הענין כי הנה איתא בזוה"ק (אמור קד:) וע"ד כתיב עצרת תרגימו כנישו והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא וכו' היינו כי יעקב אבינו הוא הראש והמתחיל שהוא התחיל להראות הכרה בהתכללות המדות וזאת ההכרה בעצמה הוא באמת עיקר המסקנא והקמ"ל מכל המדות כי טרם הקמ"ל מהמסקנא של יעקב אבינו האירו כל המדות רק בדרך סלקא דעתך. כי מהארת מדת החסד של אברהם אבינו ע"ה לבד היה סלקא דעתך אמינא שכל אור רצונו יתברך שוכן רק במדת החסד אכן כשיש נמי מדת הגבורה של יצחק אבינו הרי רואים שיש נמי מדה שהוא לגמרי ההיפך מחסד אלא מאי קמ"ל באלו שתי המדות קמ"ל מדת יעקב אבינו שהוא תפארת הכולל ומאחד אלו שתי המדות ומפאת זה הקמ"ל יש הכרה שהשי"ת הוא למעלה מכל המדות ומשולל מהם כמאמר אליהו בהקדמת תקוני זוה"ק אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו' כלא לאחזאה איך אתנהג עלמא אבל לא דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהי רחמי ולא מכל אינון מדת כלל וכו' היינו כי מצד השי"ת נתכללו כל המדות באחדות גמור ואין בהם שום הפכיים אכן להכיר בשלמות בזה היחוד וההתכללות אי אפשר כי אם באופן שילך מקודם זאת ההתכללות דרך התחלקות המדות הנקרא נצח והוד כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון ר"י) בחסד וגבורה ענפין מתפרדין. בעמודא דאמצעיתא ביחודא חדא וכו' ובזה היחוד דייקא הבא אחר הפירוד והתחלקות נגמר עיקר תכלית המכוון מהמדות כי אחר שהולך האדם כל הסדר מהמדות שהם לך ה' הגדולה והגבורה וגו' אז יוכל לדמות שהשי"ת נצרך ח"ו לכל אלו המדות לכן הוא העולה מכל אלו המדות. לך ה' הממלכה היינו שהכל הוא רצון הפשוט בלי שום הכרח כלל ובזאת ההכרה נגמר היחוד העולה מכל התחלקות המדות וכן הוא זאת ההכרה נמי העולה מכל ההיקף שבעה שעליה רומז שמיני עצרת שהוא העולה מכל שבעת ימי החג שרומזין על היקף שבעה כי ההיקף שבעה הוא כמו שנאמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות היינו שהנקודה האמצעית מזה ההיקף הוא ביום השביעי תשבות כי בשבת נכללים כל הפעולות בחזרה לשורש אחדותו ית' אכן כיון שנתבטלו ביום השביעי כל הפעולות בחזרה לשורשם א"כ מדוע הציב השי"ת כל אלו ששת ימי המעשה על זה נאמר לך ה' הממלכה כלומר שכך הוא הרצון יתברך וזאת ההכרה שהכל הוא רק רצון הפשוט יתברך הוא באמת העולה מכל ששת ימי המעשה הנקרא היקף שבעה שיכיר האדם היטב לך ה' הממלכה שכל אותן הפעולות מההקף שבעה הם משום שכך היה הרצון יתברך אמנם מאחר שהרצון ית' חפץ באותן הפעולות של ההקף שבעה א"כ יש להם באמת כח עצום מאוד ועל זה הכח עצום מאותן הפעולת נאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל וכמו שביארו ז"ל בגמ' (מגילה) הקב"ה קראו ליעקב אל היינו שכל חפצו יתברך הוא בהפעולות של ישראל וזה הרצון נקרא אלהי ישראל ועל הארת זה הרצון רומז שמיני עצרת שהוא הארה מהיקף שמיני והנקודה האמצעי מההקף שמיני הוא שיחזיר השי"ת לישראל כל הפעולות שבטלו אותם ביום השביעי שבהיקף שבעה שהיה כבר. ולזה הוא האי יומא יעקב רישא לחדוותא כי מאחר שהלך מדת יעקב אבינו דרך כל התחלקות המדות עד לך ה' הממלכה שהוא מדת דוד המלך אזי נגמר בזאת ההכרה היחוד בשלימות כי דוקא ביחוד כזה הבא אחר הפירוד נגמר הרצון יתברך בתכלית השלימות כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון נ"ו) ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה וכו' ואינון מתיחדין לתתא כגון לולב דאיהו אגידא חדא לתתא וכו' ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ולשמאלא וכו' היינו כי היחוד העצום הבהיר כמו שהוא באחדות השורש העליון יתברך אינו להולדה ועיקר תכלית המכוון מהרצון יתברך הוא שהיחוד יהיה להולדה וזאת אי אפשר כי אם באופן שיהיה מקודם פירוד גמור הנראה לשני הפכים ואח"כ כשמנהיר היחוד אז יתכן שיהיה ממנו הולדה כמו שמצינו נמי בהתחלת הבריאה שנברא האדם דו פרצופין ואח"כ היה הנסירה כדכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה וגו' ויביאה אל האדם וגו' כי דוקא ע"י הפירוד שמקודם נתהווה אח"כ היחוד אפין באפין כמבואר (שם בתקוני זוה"ק) קורבא דאחוה אית תמן ולא דיחודא היינו שאינו להולדה. אבל לתתא כלהו אגודה אחת יחודא חדא וכו' היינו כי היחוד הבא אחר הפירוד הוא להולדה ולזה אחר שהולך אור מדתו של יעקב אבינו דרך התחלקות המדות של כל שבעת ימי החג שרומזין על היקף שבעה אזי הוא בהאי יומא יעקב רישא דחדותא וזהו דאיתא (שם) בתקוני זוה"ק מאן דמחבר אתוון באתר דפרודא כאלו אפריש בינייהו וכו' ובג"ד בהאי אתר לא תקרבו לגלות ערוה וכו' ובהאי אתר אתמר ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא וכו' והלא יעקב אבינו נשא שתי אחיות ואינו נחשב כלל שפגם ח"ו בסתרי עריות אכן יעקב אבינו נשא כגוונא דלעילא כי הוא כבר הלך דרך דוד המלך שמדתו הוא לך ד' הממלכה ויחוד כזה שמכיר האדם אחר הפירוד הוא באמת מהשורש ונגמר בו הזווג בתכלית השלימות שיהיה כגוונא דלעילא וגם אפין באפין וכיון שהוא כמו בהשורש שוב אינו נחשב פוגם בסתרי עריות וכן מצינו גבי דוד המלך נמי שעשה לעצמו בגדים כמו בגדי כהונה שנאמר ודוד חגור אפוד בד וביארו ז"ל מלבוש עשוי כדמות האפוד של כהן גדול מכלאים וכלאים הוא נמי ענין סתרי עריות אלא יען שאצלו נתהווה ג"כ כל היחוד אחר הפירוד לזה נחשבים כל פעולותיו כגוונא דלעילא בשורש העליון ששם הוא אחדות פשוט ממילא לא פגם כלל בסתרי עריות וככה הוא הארת היחוד המתעורר בשמיני עצרת אחר ההיקף שבעת ימי החג שאז נעשה הזווג כגוונא דלעילא ופב"פ כי כבר הלך דרך לך ה' הממלכה לזה הוא בהאי יומא יעקב רישא לחדוותא. ועל זאת הכוונה אמר אזמו"ר הג' הק' זצל"ה מאיזביצא שהארת הזווג משמיני עצרת אחר ימי החג הוא כענין הארת הזווג של ברכת שים שלום אחר תפלת שמונה עשרה:
32
ל״גוהענין הוא כמו שמצינו גבי סדר התפלה (ברכות ט') יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וכו' יפנה היינו שמקודם צריך האדם לפנות מלבו ולסלק ממנו כל הכעס ויטול ידיו היינו שיגביה הכלי פעולה שלו להדעת שבראש ויניח תפילין היינו שיכיר היטב החיבור והתקשרות שיש לו עם השי"ת ויקרא ק"ש היינו שימסור כל תשוקת לבבו להשי"ת ואח"כ יאמר ה' שפתי תפתח ושלש ראשונות שהם כעבד המסדר שבחו לפני אדונו ואח"כ יכול לבקש נמי על צרכי הגוף כי אז נכללים כל צרכיו נמי בכבוד שמים ובשלש אחרונות הוא כעבד המקבל פרס מרבו וזה הכל בחינת אחורי כדכתיב וראית את אחורי ומתרגמינן וחזת ית בתרי כי פנים בפנים אינו רק בסוף בברכת שים שלום כדאיתא בגמרא (יומא נג) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוה ימינו של הקב"ה הרי שבכל התפלה נחשב המתפלל כאלו עומד אחורי השכינה כי צד דרום נחשב תמיד לימין האדם וכשמגיע האדם לברכת שים שלום אזי צריך האדם ליתן שלום ברישא לצד צפון שהוא שמאל דידי' משום שהוא ימינו דקב"ה כי כביכול ית' עומד אז נוכח פניו של המתפלל ממילא הוא שמאל של המתפלל ימינו של הקב"ה הרי שעיקר הזווג פנים בפנים נעשה דוקא בברכת שים שלום שהוא אחר הפירוד שמקודם שהיה בבחינת וראית את אחורי וחזת ית בתרי וכן הם כל שבעת ימי החג בבחינת אחורי וחזת ית בתרי עד שמגיע שמיני עצרת אז מתחיל הזווג להנהיר פב"פ כמו הזווג של ברכת שים שלום אחר שמונה עשרה וזה הוא כדאיתא בזוה"ק (שם) יומא דאחיד סופא בשירותא היינו שאורו של יעקב אבינו שהוא המתחיל להנהיר את אור התכללות בהכרת תפיסת אדם מאיר ובא כך דרך כל התחלקות המדות עד אחר לך ה' הממלכה אזי נגמר בזה שלימות הזווג פב"פ כגוונא דלעילא בשורש אחדותו יתברך הרי דאחיד סופא בשירותא:
33
ל״דוהיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' וביארו ז"ל (פסחים נ') זה האור שיקר בעוה"ז וקפוי לעוה"ב וביאר בזה אאמ"ר הג' הק' זצל"ה כי בעוה"ז הוא האור יקר מאוד רק כלים לקבל בהם לעתיד את האור יכולין לקנות שפיר בעוה"ז אבל לעתיד שוב אין להשיג שם כלי קיבול כי מי שלא הכין עצמו מערב שבת אין לו מה שיאכל בשבת אכן האור יהיה לעתיד בזול מאוד רק כלים אין להשיג אז לקנות לזה צריכין לקונת כלים בעוה"ז כדי שיהיה לעתיד במה שיקבל את האור ועיקר הכלי קיבול לאור הוא הצמצום והסבלנות שסובל האדם בעד כבוד שמים בזה העולם וכפי שסבל האדם כך יהיה לו לעתיד כלים לקבל את האור וזהו שרמז בגמרא (שם) באמרם אלו נגעים ואהלות וכו' היינו כי בנגעים ואהלות נכללו כל מיני סבלנות שבעולם. ומסיים שם הכתוב והיה ביום ההוא יהיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור וגו' היינו כי איתא בזוה"ק (בשלח מו:) דלית יום בלא לילה ולית לילה בלא יום וכו' ובזוה"ק (פנחס רכח:) לית הויה בלא אדני ולית אדני בלא הויה כגוונא דלית דבור בלא קול ולית קול בלא דיבור והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דבור וכו' והוא כד' בזוה"ק (ויקרא כו) כנסת ישראל כד איהי בגלותא קלא אסתלק מינה ומלה אשתכך מינה וכו' ומזה שנתרחק קלא מדיבורא ושם הויה משם אדני נמשך כל סבלנות הגלות כי מהחיבור של שם הויה ואדני יש כל מיני ישועה כדכתיב ה' זוקף כפופים ה' מתיר אסורים אכן מזה שנתרחק שם הויה משם אדני נסתלק קלא מדיבורא ויש כל הסבלנות בעוה"ז לזה נאמר והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה וכמבואר בזוה"ק (נשא קלד) דתנינן באתר דאית יום אית לילה דלית יום בלא לילה ומשום דההוא זמנא זמן יהיה דיקרא דדיקנא והוא בלחודוי ישתכח לא אתקרי לא יום ולא לילה וכו' היינו כי אחר שהולך אדם בעבודתו בהסדר דלית יום בלא לילה מוכרח שיגיע ליום כזה שהוא לא יום ולא לילה כי הקב"ה מקיים את המצות והמצוה הוא כדכתיב ביומו תתן שכרו לזה מתחייב שיהיה בזה העולם יום כזה שיתן בו לישראל השכר חלף עבודתם וזה היום הוא ימות המשיח ועל זה נאמר הוא יודע לה' לא יום ולא לילה כי מאחר שבזה העולם לית יום בלא לילה מוכרח להיות מי שמנהיג בינתים בין יום ללילה וזה נקרא בין השמשות דלא הכריעו בו חכמים רק הוא יודע לה' שהוא לא יום ולא לילה ועליו נאמר והיה לעת ערב יהיה אור:
34
ל״הביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. איתא בזוה"ק (בשלח נח:) אילנא חד רברבא עלאה תקיפא ביה אתזנו עלאין ותתאין והוא אתחם בתריסר תחומין וכו' שבעין ענפין סלקין בגויה ואתזנו מניה וכו' כד מטי עדן שלטניה דכל ענפא וענפא כלהו בעאן לשיצאה כלא גופא דאילנא וכו' כד מטא עלייהו שלטנותא דההוא גופא דאילנא חולקא דישראל בעי לנטרא לון ולמיהב שלמא בכלהו ועל דא שבעים פרי החג למיהב שלמא לשבעין ענפין דבגו עילנא וכו'. היינו יען שבשבעת ימי החג הוא עדיין שלטנותא דשבעין ענפין לזה יש עדיין סבלנות לישראל כענין מאמרם ז"ל בגמרא (שבת קמה) מפני מה ת"ח שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומם דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי היינו כי מי שאינו על מקומו צריך לילך בגודל ברורים ועל אלו הברורים רומז מצות סוכה כי זאת המצוה מלמד את אדם צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שיהיה האדם נמשך תמיד אחר הארת רצונו ית' לבלתי יתעקש א"ע בשום דבר הן בעניני עוה"ז והן בענינא דדברי תורה כי בענינא עוה"ז צריך האדם לקבוע בדעתו הכרה שאין סבת פרנסתו בקביעות דוקא ע"י זאת הסבה שכבר מורגל בה יוכל למשוך פרנסתו אלא שידע היטב שכן יכול השי"ת להראות לו ביום מחר סבה חדשה שלא ידע אותה אתמול ומשם דוקא יקבל כל פרנסתו וכן בד"ת בל יתעקש האדם לילך דוקא בהסדר שהתיצב בדעתו כפי הפירוש שבתפיסתו שכבר מורגל בו כי השי"ת יכול לפתוח לו ביום מחר פירוש אחר אשר לא ידע אותו אתמול כענין שמצינו בגמרא (פסחים כב) שמעון העמסני היה דורש כל האתין שבתורה כ"ב שנה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמר כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה וזאת הפרישה הבין שכעון העמסוני ממצות סוכה לבל יעמוד אדם בתוך ההרגל שלו בקביעות אפילו בדברי תורה אמנם אחר שהאדם התלמד עצמו היטב ממצות סוכה לבל יהיה משוקע בשום דבר שבעולם אזי אומר השי"ת על זה האדם עד מתי אני מטעה זה הנפש בכל פעם להראות לו חליפות ברצוני כיון שכבר התלמד שיהיה בנקל לו להתמשך אחר רצוני בכל מיני חליפות שיעברו עליו ומדוע לא ידור מהיום והלאה בבית בקביעות גמור אזי שפיר יכול האדם אח"כ לכנוס לבית ולדור בו בקביעות כי אחר שלמד אדם א"ע במצות סוכה לפרוש מכל הרגילות שלו ולהכיר שיקבל שכר על הפרישה כמו על הדרישה אזי יש בהבית שידור זה האדם בקביעות ג"כ קדושת סוכה כי הוא עם בית הקבוע שלו נמשכין תמיד אחר רצונו יתברך כמו שמצינו גבי דוד המלך שבית הקבוע שלו היה נמי נקרא סוכה כדאיתא במדרש (ש"ט) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכי דוד בנאו וכו' אלא בשביל שמסר נפשו עליו לפיכך נקרא על שמו וכו' ואותו הבית בעצמו נקרא סוכה ג"כ שנאמר עליו אקים את סוכת דוד הנופלת הרי שאחר כל העבודות אדם נקרא הבית שלו נמי סוכה ולזה אחר שבעת ימי החג יכולין תיכף לכנוס להבית ועל הארת זה הרצון רומז שמיני עצרת שעליו נאמר והיה ביום ההוא יהיה יום אחד הוא יודע לה' וגו' ויום אחד מורה כמבואר בזוה"ק (אדרא רבה נשא קלד:) הוא בלחודוי וכו' היינו שיתבטלו אז כל הלבושים מהשבעים ענפין ויתחיל שלטנותא דההוא גופא דאילנא שהוא חולקא דישראל:
35
ל״ובקר שמיני עצרת
36
ל״זביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. כתיב התמלא בשכות עורו ובצלצל דגים ראשו וגו' (איוב מ׳:ל״א). הנה בזה הקפיטול נסדרו כל החמשים שערי בינה כפי שמסדר אותם (הקדמת הראב"ד ז"ל לספר יצירה). השער הראשון הוא איפה היית ביסדי ארץ וכמו שביארו ז"ל איפה שלך היכן היתה. היינו שאם הגעת להשורש היות רואה מפורש שבריאת עולם לא היה בשום הכרח ח"ו רק ברצון הפשוט יתברך. ואח"כ מסדר שם עוד מ"ט שערי בינה להראות שלא יאמר האדם שהבריאה הוא מחויב המציאות ח"ו כי מחיוב המציאות הוא שאחד מחייב את השני וא"כ הוא להיפך מהמ"ט שערים כי בהמ"ט שערי בינה נכלל כל סדר העולם והטבע מכל הברואים ואם היה אחד מחייב את חבירו אזי היה נמצא שכל הסדר אינו כראוי מפני מה נטבע בזה טבע של רחמנות ובזולתו טבע מאכזריות והבריאה שהיה מחויב לפי שכל אדם שיהיה בה זריזות נטבע בה עצלות ומה שהיה מחויב לפי השכל בעצלות נטבע בזריזות ואם היה מחויב המציאות היה נמצא שכל הסדר הוא מהופך ואינו מסודר כראוי ומזה יכול האדם להוכיח שפיר שכל הבריאה הוא באמת רק רצון הפשוט יתברך למעלה הרבה מתפיסת אדם ולזה הוא השער האחרון מאלו השערים באשר חללים שם הוא היינו כי תפיסת אדם הוא רק בהגבול שהציב השי"ת אבל בין גבול לגבול זולתו שם בינתים אין להאדם שום תפיסה. ונדמה לו שהוא פנוי כמו חלל על זה נאמר באשר חללים היינו במקום שנדמה לאדם שהוא חלל שם הוא. ומלת הוא רומז לעלמא עלאה כד' בזוה"ק (האזינו רץ) עתיקא קדישא דאתכסיה אקרי הוא וכו' ולזה אין בו להאדם תפיסה מפני שזה המקום הנקרא הוא שם הוא למעלה משכל האדם וזהו נגד יוה"כ ולזה קורין ביוה"כ מיתת בני אהרן דאיתא עליהם במדרש באשר חללים שם הוא באשר חללים זה מיתת בני אהרן. שם הוא שם השכינה היינו שהוא למעלה מתפיסת אדם ונראה בזה המעשה כמו חלל לזה שם השכינה שזה החלל הוא מלא אור עתיקא לזה קורין זאת ביוה"כ כי ביוה"כ נתגלה האור מעלמא עלאה המנהיר כל הסתרות שבעוה"ז ורואים אז מפורש ה' הוא האלהים. והנה יש שני מיני אורות מקיפין אחד נקרא אור המקיף מבחוץ וזהו מה שמנהיג את האדם ומקיף אותו למעלה מדעתו והאדם אינו מרגיש כלל איך שהשי"ת מקיף אותו והשני נקרא אור מקיף מבסמוך היינו זה ההנהגה שמרגיש בה אדם ומכיר שהשי"ת מקיף אותו ומנהיגו בהשגחתו וזה הוא נגד סוכה שמרגיש האדם בהגנתה. אבל בית הוא הגנה שאין האדם מרגיש בה כמבואר. וזהו החלוק בין ישראל לעכו"ם כי אורו יתברך מקיף גם את העו"ג כד' בכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו' אכן אצלם הוא אור המקיף מבחוץ וזה נקרא ירומו סלה שהשי"ת מנהיג עמהם למעלה מבחירת דעתם כ"ד בגמרא (פסחים) אגפי דרומא בהא נחתינן ובהא סלקינן אכן בישראל הוא מקיף מבסמוך שהשי"ת מסר כל טובת הנאה בידם שיהיה להם עבודה בבחירת דעתם ומזה האור המקיף מבסמוך ממשיכים ישראל את אור אצלם ועושין ממנו אור פנימי כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שע"י ארבעה מינים שבלולב ממשיך האדם את האור הקדושה מהסוכה שהוא בבחינת מקיף בקרבו ונעשה ממנו אור פנימי ועי"ז נתמלאו החללים שיש בין אורו יתברך לתפיסת אדם ואחר שנתגלה זה השער באשר חללים שם הוא נתגלה אח"כ ג"כ הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך וזהו כמו שמצינו בתורה אחר מיתת בני אהרן שעליהם רומז הכתוב באשר חללים שם הוא נאמר שם ג"כ אח"כ זאת הבהמה אשר תאכלו כי כאשר מגלה השי"ת השער באשר חללים שם הוא נתגלה ממילא השער הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך כי בהמה מורה על כל הלבושים הגסים הנמצאים בזה העולם וכן באדם בעצמו נמצאים תשוקות שפלים וגרועים מאד וכמאמרם ז"ל חוש המישוש חרפה הוא לנו על זה מסיים שם הכתוב בהמות בהררי אלף מרמז בזה שכל אלו הלבושים נסתבבו ממקום עליון הגבוה מאוד כי יען שהציב השי"ת את הצורת אדם שיהיה בכחו להכניס הכל בקרבו ולהעמידו נוכח השי"ת פב"פ לכן יש בו תשוקה להעלות הכל אף מה שהוא חוץ מגבולו ונראה לפעמים שנכנס לגבול חבירו וכן אמר הכתוב שם אח"כ בדגים כי דגים מפני שהם הבריאה הראשונה מכל הבעלי חיים לכך יש בהם כח החמימות מאוד וכד' בגמרא (ב"ב עד) דגים פריצי היינו שיש בהם זדון מאוד עד שנדמה להאדם שאצלם הוא מקום פנוי וחלל לכן נאמר שם מלויתן שהדגים בשורשם למעלה נקראים לויתן שמורה על חיבור עם השי"ת למעלה מהתפיסה ומהגבולים של זה העולם, לזה נראה בתפיסת אדם כחלל ובאשר חללים שם הוא ולכן עושין מזה סוכה שהוא אור המקיף למעלה מתפיסת אדם כי מסככין בפסולת גורן ויקב שאינו כלל בתפיסת אדם כמו שנתבאר במקומו אכן לעתיד שיהיה כד' בזוה"ק (משפטים קח:) אקדים מוחא והדר קליפה שלא יהיה אז שום פסולת כדכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז יהיה ניכר מפורש בכל ההסתרות אורו יתברך וממילא יהיה נתגלה בתפיסת אדם כל הדברים הנעלמים בעוה"ז אז נתמלא בשוכות עורו היינו שיהיה נתגלה מפורש איך שהשי"ת ממלא כל החללים ומה שהוא בעוה"ז אור המקיף בבחינת סוכה למעלה מהתפיסה לעתיד יתמלא זאת ועל זאת הישועה רומז שמיני עצרת אשר לעתיד יהיה ניכר האור בכל ההסתרות שהם לע"ע למעלה מדעתו של אדם ולזה מתחילין בו תפלת גשם כי ש"ע מרמז על לעתיד שיתבררו אז כל פעולות לטוב לכן יכולין ג"כ להתפלל על גשם כי על גשם איתא בגמרא (תענית) כנסת ישראל שאלו שלא כהוגן יבוא כגשם לנו היינו כי גשמים בא על ידי עבודת אדם ותפלתו כמ"ש היש בהבלי הגוים מגשימים ויען שהוא ע"י פעולת אדם א"א שלא יהיה בו פסולת לכן פעמים אינו מתבקש ונקרא שאלו שלא כהוגן והקב"ה השיב להם אהיה כטל לישראל וטל לא מעצר מפני שהוא מחסד השי"ת בלי שום תפלה ועבודת אדם ולכן בשמיני עצרת שרומז על העתיד שיתברר שמעולם לא היה בפעולת ישראל שום פסולת יכולין להתפלל נמי על גשם כי מצד זה היום דומה הגשם לטל:
37
ל״חאיתא בגמ' (תענית ) גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שנתנה בו תורה שנאמר יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול וכו'. ביאר בזה הרב המגיד הגה"ק זצל"ה מקאזניץ בספרו הק' (עבודת ישראל לש"ע) וזה לשונו הק' נרמז בכאן על יום חג שמיני עצרת וכינו אותם בשם יום הגשמים על שם שמברכים בו מוריד הגשם ונעשה בחי' גשמים יורדין ואיתא במדרש תנחומא (פ' פנחס) שהיה מהראוי ליום ש"ע אחר החג חמשים יום כשם שיש מפסח ועד עצרת אלא אמר הקב"ה חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהם לבא לכאן אלא עד שהן אצלו יעשו עצרת מנין ממה שקראו בענין ביום השמיני עצרת וכו'. ולזה רמזו חז"ל גדול יום הגשמים היינו שמיני עצרת כיום שנתנה בו תורה שהוא חג השבועות אבל רבא פליג עליה ואמר דמעלתו יותר גדול שבו מטפטף מ"ח טיפין כנודע עכ"ל הק' והטהור. ופירוש לפרושו כי במתן תורה נתגלה שבכל הלבושים שבעולם יש בהם מוצא פי ה' המחיה ומהוה אותם וכל הלבושים המה לבוש לזה האור המלובש בתוכם כדאיתא בזוה"ק (מצורע נ"ד) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא וכו' היינו כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנתעלם אור התורה בכל הלבושים של הבריאה עד דהוי סתים ולא אתיידע וביום מתן תורה אורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ולא אתיידע כי אז נתגלה זה האור מתוך כל הלבושים שבעולם עד שהיה ניכר מפורש שכל הויות אלו הלבושים והמחיה אותם הוא רק זה האור המלובש בתוכם שהוא המוצא פי ה' המחיה אותם אבל זה היום שמיני עצרת מורה על לעתיד שאז יהיה יותר התגלות אור עד שיהיו מכירים גם בעצם הלבושים אשר כמו שהם בהגוון של זה העולם המה בעצמם מוצא פי ה' ועל התגלות אור עצום כזאת רומזין מ"ח טיפין כנודע ולזה אמר רבא גדול יום הגשמים שהוא שמיני עצרת יותר מיום שנתנה בו תורה:
38
ל״טעשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה וגו'. כתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו'. היינו שישפיע השי"ת ברכה מעומק המקור עליון כי ענין ברכה מבואר בזוה"ק (עקב רעא.) ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין ואיהו ברוך תדיר דלא פסקין מימוי וכו'. הגם שזה האור כמו שהוא בהמקור כאשר נמשוך לזה העולם הוא מטי ולא מטי כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז) היינו כי אור המקור נקרא אור האבוקה כמבואר בגמ' (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה וכו' האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי וכו' בכל זאת משום שישראל מסלקים מצדם כל נגיעתם ואין להם מצדם שום רצון אחר בלעדי רצונו ית' לכך משפיע להם השי"ת את האור מהמקור עלאה בזה האופן שיהיה יתכן להיות מטי תדיר וכענין שנאמר מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות וביארו ז"ל בגמ' (ב"ב טז.) הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה שאלמלי שתי טיפין יוצאות וכו' הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם וכו' ככה נמשך לישראל האור מהמקור עליון בדרך לחזיז קולות כדי שיהיה בכחם לקבל וזה זוכין ישראל ע"י ברורם במצות מעשר כי עני מעשר ביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שרומז על הדרגא העשירית שהוא המדה האחרונה הנקראת מלכות שבמלכות שהציב השי"ת בגבול ההיקף מתפיסת אדם שיש לו כח לקנות בזה שיהיה נדמה לו שיש לו בחירה ובבחירת רצונו הטוב בוחר בטוב ומואס ברע אף שבאמת כאשר מביט האדם מעט למעלה מזאת הדרגא האחרונה יכיר בבירור שאין בידו שום כח הבחירה נמי אמנם בזאת הדרגא האחרונה הנקראת עשירית הציב השי"ת שיהיה נדמה להאדם על הגוון שיש לו כח הבחירה ולזה אמרו ז"ל בגמ' רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו רמזו ז"ל בזה על זה הדרגא עשירית שנקרא קב שלו שרוצה אדם בה כי בהתשע מדות שהם למעלה מזאת הדרגא אין להאדם רצון בהם כי יודע שאינם בתפיסתו לפיכך נקראים תשעה קבין של חבירו כי עיקר הרצון של האדם הוא רק בזו הדרגא שיש בכחו לקנות ולזה נקרא הדרגא עשירית קב שלו וכאשר מוסר אדם זה הדרגא עשירית הנקרא קב שלו להשי"ת היינו שממליך השי"ת גם על כח בחירתו שזה הכח לבחור בטוב ולמאוס ברע אינו שלו רק מהשי"ת ועל זה רומז מצות מעשר אזי מקנה לו השי"ת גם התשעה קבין הנשארים כד' בגמ' משולחן גבוה קא זכי להו ועל זה מרמז מצות מעשר שימסור חלק העשירית הנקרא קב שלו לגבוה וע"ז יקנה תשעה קבין הנשארים אצלו משולחן גבוה וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצז.) דהא מגו מהימנא סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עכובא כלל ואיהו כד מטא לגבה כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת דלא נחית ונהיר אלא כפום טלא טיפין טיפין זעיר זעיר זעיר וכו' וכדין איהו עצרת וכו'. היינו מגו מהימנא סגיא שמאמין השי"ת בישראל חפץ להשפיע להם את אורו בגודל התפשטות ובאותו הבהירות ממש כמו שהוא בהמקור עליון אכן כנסת ישראל מחמירים על עצמם מצדם ומעצרים ומעכבים דלא נחית ונהיר אלא כפום טלא טיפין טיפין זעיר זעיר וזהו ע"ד דאיתא בגמ' בנות ישראל החמירו על עצמם וכו' היינו שזאת החומרא אינו שחכמים החמירו עליהם אלא שבנות ישראל החמירו על עצמם מצדם כי כך נקבע בלבבם של ישראל מקדושת אבות שיגדירו ויחמירו על עצמם לבלתי יקבלו שום טובה בגודל זרם התפשטות רק טיפין טיפין זעיר זעיר כדי שיכירו תמיד בהשפע את אהבת הנותן וזה הקדושת אבות הנקבע בלבבות ישראל נקרא טל וכמבואר במדרש דייתיקו זו מאברהם אבינו נמסר לישראל שנאמר אצלו מרחם משחר לך טל ילדותך וטל הוא לבוש בעוה"ז לאותה הנקודה דמטי תדיר באורח גניזא כי טל לא מעצר לעולם כדאיתא בגמ' (תענית) לכן איתא בגמ' (שם) כנסת ישראל שאלו שאלו שלא כהוגן יבוא כגשם לנו וגשם פעמים מתבקשת ופעמים אינה מתבקשת והקב"ה השיב להם כהוגן אהיה כטל לישראל וטל לא מעצר לעולם. ומדוע באמת לא שאלו כנסת ישראל ג"כ על טל אמנם על טל לא יתכן כלל לבקש מאחר שטל הוא הצמצום שיש בלב ישראל בקביעות מקדושת אבות לבלתי יחפצו שום טובה בגודל התפשטות והם בעצמם החמירו על עצמם מרצונם וא"כ מה שייך שיתפללו על זה אכן על גשם שמורה על השפעתו ית' על זה שייך להתפלל יבוא כגשם לנו היינו שיתן לנו השי"ת מצדו כל מיני השפעות טובות באופן כזאת שיהיה בכחנו לקבל אותם ועל זה השיב השי"ת אני אתן לכם יותר כהוגן. אהיה כטל לישראל היינו שאברר לעיני כל שרק הצמצומים של ישראל התעוררו אצלו כביכול להשפיע בזה העולם כל ההשפעות טובות ויהיה נמצא שישראל עומדים לפנים מכל ההשפעות מאחר שהם המעוררין למעלה להשפיע את כל ההשפעות ומבלעדי הצמצום של ישראל לא היה בזה העולם שום השפעה הרי שישראל המה לפנים ולמעלה מכל ההשפעות:
39
מ׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. בזוה"ק (ויגש רח:) ולא עמד איש אתו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל. בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלי בלחודיהו ולא חבורא דעמון עכו"ם בהדייהו בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל דכתיב בהו אחי ורעי וכו'. הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (צו לא:) מה דתלא בעובדא בעובדא אתער לעילא ואתעביד עובדא ומה דתלא במלין במלין כד אתגזר במלה אתער הכי לעילא וכו' ת"ח הני שבע קלין תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא והשתא לא תליין אלא בעובדא ושם (דף ל"ב) ביומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא וסיומא הוא בהאי יומא והא אתמר ת"ח ביומא דא שלמין ומסיימין עמין עכו"ם ברכאן דלהון ושראן בדינא וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון ושראן בברכתא דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא לנטלא מניה ברכאן לכל שתא וכו'. היינו כי בר"ה אז הוא עדיין מכוסה כל הרצון במחשבה ולכך נקרא בכסה ולעומת זה הוא אז עבודת ישראל ג"כ בקול פשוט שאינו עדיין אפילו במלולא כי בקול פשוט אין עדיין אפילו חיתוך אותיות כלל ואח"כ מתחיל עבודה במלולא ובחג הסכות מתחיל עבודה בעובדא היינו שזה הרצון ית' שהיה עוסק עם ישראל מלפנים בהסתר נתגלה עכשיו לישראל זה הרצון ית' מפורש בהתגלות הפעולה של ארבעה מינים וזהו דאיתא במדרש רבה (אמור) הה"ד ארבעה הם קטני ארץ והם חכמים מחוכמים וכו' היינו שבזאת הפעולה מאלו ארבעה מינים שנראה לקטני ערך נתעורר כל האור המלובש בהתלבשות הבריאה כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנתעלם אח"כ בלבושי הבריאה ובנטילת ארבע מינים אלו נתעורר כל האור מהבריאה שיהיה בהתגלות הפעולה כי באמת זה היקרות שהניח השי"ת בעצמות הפעולה הוא יותר גדול הרבה מהכוונה שאפשר לכוון בה כי אם היה די בהכוונה מהמצוה לבד בלעדי הפעולה לא היה צריכין לפעול את המצוה בפעולה ממש רק שהיה די לכוון הכוונה הנמצא בה אלא שבאמת יש בעצמית הפעולה יקרות העצום מאוד מה שאין יקרות כזאת בשום כוונה כלל כי דוקא ע"י הפעולה הגשמי מהמצוה נתעורר כל האור מהרצון ית' לזה היו מקיפין בכל יום מז' ימי החג במצות וביום הערבה שהוא סיומא דדינא היו מקיפין ז' פעמים ואלו עובדות נקראין הכל תכשיטין דמלכא ובשמיני עצרת מסלקין כל התכשיטין להורות על שלימות הזווג בקירוב בשר בלי שום לבוש כמבואר בהאר"י הק' ז"ל וזהו דאיתא שם בזוה"ק ולא עמד איש אתו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל וכו' בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם וכו' ולכך מתחילין ישראל אז להקיף בתורה להורות שכל האור מפעולות המצות נחקק בלבבם של ישראל ונעשה מזה תורה והחילוק הוא כדאיתא בגמ' (סוטה כא) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא:
40
מ״אאיתא (בפסיקתא עתיקתא לסכות) ביום השמיני עצרת תהיה לכם למה עכבו אותם עוד יום אחד משל למלך שזימן כל עבדיו לסעודה רמזו להם מטרונא שעכשו הוא עת רצון לבקש מהמלך כל מה שרוצים ולא הבינו כיון שלא הבינו מה שרמזה להם עיכבה להם המטרונא עוד יום אחד עד שיבינו כך בכל שבעת ימי החג רמזו התורה לישראל בשני ובששה ובשבעה מים ולא הבינו עיכבו להם עוד יום אחד ואח"כ הבינו הה"ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם וכו'. ביאור הענין כי כל הטובות שבעולם נכללו בהשפעת המים אכן מטרידין ג"כ דעת האדם כי על הגוון נראה שהשפע יורד לרשעים כמו לצדיקים כדאיתא בגמ' (תענית ז) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים וענין מטר רומז על פעולות אדם וכמו שמצינו בגמרא (שם) כנסת ישראל בקשו שלא כהוגן יבוא כגשם לנו והקב"ה הושיבם כהוגן אהיה כטל לישראל. ובאמת למה לא בקשו כנסת ישראל ג"כ על טל כי טל מורה על השפע היורד רק מצדו ית' שלא מעצר לעולם ואינו שייך לבקש זאת לכן לא בקשו אלא על גשם שמורה על השפע היורדת ע"י עבודת אדם והראה להם השי"ת אהיה כטל לישראל היינו שאותה ההשפעה היורדת ע"י עבודת ישראל שנקרא גשם זה הוא באמת מצדו ית' ג"כ טל שלא מעצר לעולם כי זה החילוק מטל למטר הוא רק מצד הבריאה אבל מצדו ית' הוא המטר ג"כ טל כי מצד השי"ת אינו יורד המטר ג"כ רק לצדיקים ולכך כשרמזו להם התורה בז' ימי הסכות בשני ובששי ובשביעי מים היינו שכל מטרת הרצון ית' גם בהמטר הוא רק לישראל לא הבינו היינו שלא היו יכולין להבין שכל השפעות המטר הוא יורד דוקא עבורם כי בז' ימי החג היו מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות להורות שלא נגמר עדיין הבירור בתכלית השלימות ועל זה כתיב מלא חפנים עמל ורעות רוח וכל עוד שלא נגמר עדיין הבירור מחמירים בנות ישראל על עצמם לבלתי יקבלו זאת התקיפות וזה הצמצום נקרא שלא הבינו. אמנם בשמיני עצרת שעליו נאמר טוב מלא כף נחת שמורה על הגמר מכל הברורין אז מבינים ישראל היטב שכל מטרת הרצון ית' בהמים הוא רק להם כי יען שנתברר מפורש כל הרצונות והתשוקות של ישראל שהם רק לכבוד שמים נתברר ממילא בהכרה מפורשת שכל מטרת הרצון ית' בהשפעת הגשם הוא ג"כ רק לישראל ולכן נמי מתחילין ישראל ביום שמיני עצרת להתפלל על גשם על דרך דאיתא בירושלמי (תענית) ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של תג משל לעבד המשמש לרבו ורואה שרבו מצא קורת רוח ממנו מבקש פרס מרבו וזהו נמי דאיתא בגמ' (תענית ט:) אמר ר' יוחנן סימן למטר פורחת מאי פורחת אמר רב פפא עיבא קלישא תותי עיבא סמיכתא וכו' היינו כי עיבא סמיכתא מורה על ההסתר שהציב השי"ת ובכל הסתרות הציב נמי השי"ת שיהיה בכח ישראל לבקוע את מסך ההסתר ולהגיע לשורש הרצון ית' וזה השורש נקרא עיבא קלישא ואחר שמגיעין לבהירות הרצון הנקרא עיבא קלישא מכירין היטב שכל השפעות המטר הוא בשביל ישראל ולזה הסתיר השי"ת זה הרצון בעיבא סמיכתא למען שלא יהיה קטרוג כלום נשיאת פנים יש בדבר ואף שבאמת הוא גם זה הגוון מנשיאת פנים נמי במשפט ואין בזה שום ויתור כמו דאיתא בגמ' (מגילה) איך לא אשא להם פנים לישראל שהם מדקדקים עד כזית ועד כביצה הרי שהגיע לישראל זה הנשיאת פנים בשורת הדין מדה במדה בכל זאת אמרו ז"ל (שם) ישא ה' פניו אליך נקרא ולא מתרגם ולכך נמי הציב השי"ת את העיבא קלישא תותי עיבא סמיכתא כדי שלא יתבטל מישראל ההשפעה ע"י שים קטרוג שבעולם וזהו נמי כוונת מאמרם ז"ל (שם) נהילא מקמי מטרא אתי מטרא בתר מטרא וכו':
41
מ״בעשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. איתא בגמ' (תענית ט.) אמר לו ינוקא דריש לקיש לר' יוחנן מאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר וכו' א"ל מי שרי לנסויי למאריה א"ל דכתיב ובחנוני נא בזאת וגו'. הענין מעשר רומז על הלבוש האחרון מהבריאה שהוא תפיסת הבחירה של אדם כי מאחר שעלה ברצונו הפשוט שיהיה נקרא מלך בתחתונים כדכתיב לך ה' הממלכה א"כ מוכרח שיהיה בעוה"ז גוון מבחירה כדי שהאדם ימליך עליו השי"ת ברצון בחירת תפיסתו וזאת הבחירה שבתפיסת אדם נקרא עשירי מדת המלכות שהוא עשירי מעילא לתתא כי בתשע המדות שהם למעלה מלך ה' הממלכה אין לו להאדם בהם שום תפיסה וכל עבודות אדם בבחירת תפיסתו מתחיל מלך ה' הממלכה כי מזאת המדה מתחיל תפיסת הבחירה ולזה נקרא זאת המדה העשירית קב שלו שעליו רמזו ז"ל רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו כלומר במה שיש להאדם בתוך תפיסתו בזה מתגבר מאוד החשק גבי האדם וזהו רוצה האדם בקב שלו ולכן כאשר האדם מוסר זאת להשי"ת היינו בזה שמפריש המעשר אזי מנחיל לו השי"ת כל התשעה קבין הנשארים שהם למעלה מתפיסתו וקא זכי אותם בקנין גמור משלחן גבוה כי כל עוד שלא הפריש המעשר אין לו עדיין באמת שום קנין בהשפעתו ית' אכן כאשר מוסר את העשירי אזי מסכימים כל מערכת הבריאה שישיג קנין בכל הט' קבין הנשארים והגם שהשי"ת משפיע תמיד בעולם אף בלתי נתינת המעשר אכן זאת ההשפעה נקרא נסים נסתרים שאסור לו לאדם לנסויי למאריה כי זאת הנסיונא נקרא בגמ' (שם כ"ד) אטרוחי כלפי שמיא כי חפץ לקבל השפעה נגד הסכם הטבע אולם כשנותן אדם את המעשר אזי מסכים הטבע ג"כ להנחיל לו כל ההשפעות ושוב אינו נקרא לאטרוחי כלפי שמיא ושרי ליה בזה לנסויי למאריה כדכתיב ובחנוני נא בזאת אמר ה' וגו':
42
מ״גביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. האר"י הק' ז"ל כתב אשר עצרת הוא גמר הזווג שאז זמן קליטת הזרע. והענין הוא כי כמו שבהבריאה בכלל בהתחלה בעת שהיה כלול דכר ונוקבא לא היה הזווג פב"פ כדאיתא בזוה"ק (תזריע מד.) בגין דהות בסטרוי והוי כחדא מאחורא וכו' מה עביד קב"ה נסר ליה וכו' ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי נהירין אפין באפין וכו' שכל זמן שלא נגמר הדרגא האחרונה מהבריאה לא היה יתכן שיהיה אפין באפין. כך הוא נמי בכל שנה בפרט נתעורר בההתחלה מזאת התרדמה וזהו בר"ה שנקרא בכסה שאז נכלל בחזרה כל הבריאה אל השורש ועל זה כתיב מנשמת אל יתן קרח וזאת היא בחינת תרדמה ובאמת מתחיל מזאת התרדמה כל הבנין מהנוקבא כי בחינת תרדמה שנתהוה בהבריאה זה הוא בעצמה כל בריאת הנוקבא כענין שאנן נסבינן מזכר שמור היינו מאותו המאמר בעצמו שאומר השי"ת שובו לכם לאהליכם נתהווה בישראל שמור לנוקבא ככה אחר שנפלה הבריאה בבחינת תרדמה נשארה ממילא בבחינת נוקבא וזהו דאיתא (שם) מה עבד קב"ה נסר לה וכו' וזאת הנסירה היה בעיקר שורש החיים כדאיתא בלקוטי תורה (בראשית ו) דע כי הצלע שנבנית ממנה הוא צלע החמישית בסוד נקבה נקב ה' כי מהצלע החמישית יצאה וכו' וביוה"כ הוא גמר הנסירה ובשמיני עצרת אז הוא ויביאה אל האדם למהוי לקבל אנפוי נהירין אנפין באנפין שאז הוא גמר הזווג. כי הנה הי"ג ימים שמיוה"כ לשמיני עצרת רומזים על הי"ג נפה שהעומר היה מנופה כד' בגמ' (מנחות) וכמו שאמר א"ז מו"ר הגה"ק זצל"ה שעומר רומז על קדושת זווג לזה היה מנופה בשלש עשרה נפה ועל זה הזווג רומזין הי"ג ימים לפני עצרת שית מתתא לעילא שהם הברורין מצד האדם ונגד זה מנהיר השי"ת ג"כ שית מעילא לתתא וביום שמיני עצרת שהוא יום הי"ג נזדווגו ביחד עבודת אדם עם אור רצונו ית' בזווג גמור עד שמאיר הכרה מפורשת כדכתיב זאת הפעם עצם מעצמי וגו' היינו שהבריאה מכרת את עצמה מהשורש שאז היה דכר ונוקבא כחדא נפקין וזאת ההכרה הוא עיקר הכלי להולדה כי כל עוד שלא היה ניכר זאת הפעם עצם מעצמי וגו' לא היה נקרא אותו הזווג למינהו ולא היה כלי להולדה כענין כלאים שנסתר ונעלם השורש מהדבר אי אפשר שיצמח מזה הולדה אכן בזה היום שניכר בהזווג השורש אז הוא זמן קליטת הזרע להולדה. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויגש רח:) ולא עמד איש אתו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלי בלחודייהו ולא חבורא דעמין עכו"ם בהדייהו בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל וכו' והוא כי ביוה"כ הוא זווגא דאימא כדאיתא בזוה"ק (אמור ק) ויסוד אימא קצר ויסוד אבא אריך אף שיסוד אימא נמשך נמי מיסוד אבא אכן הוא קצר כמבואר בהאר"י הק' ז"ל היינו כי אחר שנגמר הנסירה ונעשה התחלקות עד שנתפשט האור בכמה לבושים והסתרות ואומא אוזיפת מנאה לברתה (זוה"ק הקדמת בראשית) ואין לסמוך רק על אותה אהבה שהוא מן השורש ועליו נאמר איש כי יקח את אחותו חסד הוא. אכן אחר שהלכו ישראל דרך כמה ברורין בזה החודש הנקרא ירח האתנים דתקיפי במצות ואז כשמכירין את אהבה והאחדות מהשורש זהו תכלית הזווג להולדה הנקרא זווגא דאבא שיסוד אבא ארוך הבוקע כל הסתרות והזווג הוא בקירוב בשר בלי שום לבוש וזהו לא עמד איש אתו וגו' כי בשעתא דאשת חיל בדקת עצמה אשת זנונים עורקת מקמה וכו' כד' בזוה"ק (אמור צז):
43
מ״דעשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. (תענית ט) אמר ליה ינוקא דריש לקיש לר' יוחנן מאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר וכו' א"ל מי שרי לנסויי למאריה א"ל דכתיב ובחנוני נא בזאת וכו'. אמר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה אשר כל היכא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש הולכים לשיטתהו בענין צדיק גמור ובעל תשובה. והנה אמרו ז"ל בגמ' (סוכה נב.) לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני צדיקים ובפני רשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו'. והנה אכתי לא ידעינן עם מי האמת מאחר שעל שניהם נקטו בלשונם נדמה להם ואמר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעיקר האמת יודע הבעל תשובה שבתחלה נדמה לו כהר גבוה ואחר ששב ובא בחזרה להשורש אזי מכיר למפרע שכל הסבלנות שהיה נדמה לו שיש אצלו מלפנים לא היה באמת רק כחוט השערה. ולהיות שמצות מעשר רומז על הדרגא האחרונה שמסר השי"ת בתפיסת הבריאה שהיה נדמה לה שיש בכחה לבחור בטוב ולמאוס ברע מדעתה וכרצונה וזאת הדרגא נקרא בגמ' רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו כי מעט למעלה מזאת הדרגא שם יש הכרה היטב שאין באמת ביד האדם שום כח הפעולה ואיזה עבודה שייך שם כיון שאפס בחירה ואיזה קנין יתכן שם לאדם אכן בזאת הדרגא הנמוכה שבה נדמה שיש בחירה שייך כל עבודת אדם ושפיר יתכן להאדם קנין ע"י יגיע כפו לזה נקראת קב שלו כי בה חפץ אדם וזה הקב שלו הוא המדה עשירית שעליו רומז מצות מעשר וע"י שמוסר אדם זה הקב שלו להשי"ת מקנה לו השי"ת גם התשע קבין שהם למעלה מרשותו של אדם ומשלחן גבוה קא זכו להו כי מאחר שהאדם החזיר להשי"ת גם מה שברשותו מאמין לו השי"ת ליתן לו הכל כי אף שיהיה בידו של זה האדם מ"מ יהיה נחשב עדיין כאלו הוא ברשותו ית' כמו דכתיב לי הכסף ולי הזהב אמר ה' והיכן מחזיק השי"ת הכסף והזהב אצל אדם כזה המכיר שאף מה שבידו אינו ברשותו רק ברשותו ית' נמצא שרשות זה האדם הוא ממש הרשות של השי"ת וזהו הענין שא"ל מי שרי לנסויי למאריה היינו כי ע"כ מוכרח שיהיה הסתר בזה העולם כי אם היה הנהגתו ית' בהתגלות מפורש לשלם מיד לצדיק כצדקתו ולפועל רשע כרשעתו א"כ לא היה מקום לגמול ועונש ומפאת זה מוכרח להיות הנהגתו ית' בהעלם והסתר וא"כ איך שרי לנסויי למאריה ולגלות זה ההסתר ואף שמסתמא היה יודע גם הוא מהפסוק ובחנוני נא בזאת וגו' מ"מ הלא ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן:
44
מ״האמנם שהאיר לו בתרוצו ובחנוני נא בזאת וגו' אשר מעשר שאני ואין זה נקרא כלל לנסויי למאריה כי כיון שמוסר האדם כל מה שהשי"ת הקנה לו שיהיה ברשותו והוא מחזיר זה הרשות שלו להשי"ת א"כ נכלל ממילא זה האדם עם כל רכושו ברשותו ית' עד שאין שום דבר מסתיר בעדו כי מצד זה האדם אין שום דבר נפרד כלל מהשי"ת ואי לזאת מדוע לא ישיג כל מיני השפעות טובות מאחר שאפילו יקבל אותם זה האדם לרשותו יהיה נמי נקראים עדיין עליהם לי הכסף ולי הזהב אמר ה' כמו טרם בואם לרשותו:
45
מ״וולזה קורין זאת הפרשה עשר תעשר בשמיני עצרת כי לית שמיני אלא מגו שביעי (זוה"ק תצוה קפו) ולית שביעי אלא מגו עשרה (שם פנחס רנז.) היינו שאחר כל העבודות מהיקף שביעי כשיחזיר השי"ת להאדם בההיקף שמיני כל מה שסבל מלפנים אז ישיג האדם בחזרה זאת בעצמו שמסר מלפנים בעד כבוד שמים ובזאת בעצמו שהיה סבל מלפנים שם ינהיר לו השי"ת כל האור ואז יכיר האדם שלא היה לו מעולם שום סבלנות וכל מה שסבל מלפנים לא היה רק כחוט השערה וזהו דאיתא במדרש רבה (וישלח ע"ח) חד עמא דארעא אמר לר' הושעיא אין אמרת לך חדא מלתא טבא את אמרית בצבורא מן שמי א"ל מה הוא א"ל כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אוה"ע להחזירן למלך המשיח לעתיד מ"ט מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו וכו' והנה כיון שנקבע מזה האיש איזה דיבור מד"ת בישראל בטח היה נעשה אחר זה הדרש תלמיד חכם וא"כ מדוע מכנה המדרש זאת המימרא בשם עמא דארעא אלא המדרש מרמז בזה על כל הסבלנות שיש לישראל בזה העולם שיחזיר להם השי"ת לעתיד הם בעצמם מלאים אור באותן הגוונים עצמם שהיו סובלים בתפיסתם מלפנים זאת בעצמו ישיגו ישראל חזרה לעתיד מלא אור לכך רמזו זה המאמר בשם עם הארץ לרמז שישיגו ישראל הכל בחזרה לתפיסתם ממש כי עם הארץ אינו בנייחא מזה שיהיו נותנים לו למעלה מתפיסתו וכל הנייחא שלו הוא רק במה שמשיג בהבנת תפיסתו ממש ושמיני עצרת מרמז ג"כ על זה שההיקף שבעה בעצמו יתעלה עד שיהיו מכירין למפרע שלא היה בו מעולם שום סבלנות כמו הבעל תשובה אחר ששב וחוזר להשורש מכיר למפרע שכל הסבלנות שהיה נדמה מלפנים לא היה רק כחוט השערה:
46
מ״זביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' איתא בזוה"ק (פנחס רנו:) וביום השמיני עצרת פר אחד איל אחד הא אוקמוה מארי מתניתא למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה וכו'. הזוה"ק מבאר בזה המשל גודל הארת שמיני עצרת שבו מנהיר השי"ת שעיקר השלימות ממלכות שמים אינו נגמר כי אם ע"י עבודת ישראל ולזה נקראו ישראל בני מלכים יען שעיקר המלוכה מכביכול ית' נגמר רק על ידם וזאת מראה השי"ת אחר כל העבודות של ימי החג שהיו ישראל מקריבים שבעים פרים נגד שבעים אומות כי כל עוד שהפרי אינו נגמר וצריכה עדיין להקליפה אזי צריכין להתפלל גם על הקליפה ולזה היו צריכין להקריב שבעים פרים נגדם כי היו צריכין עדיין ללקט מהם איזה טובה. אבל אחר שנגמר בישול הפרי שוב אינו צריכה עוד להקליפה וזורקין אותה החוצה. וגמר בישול הפרי הוא בעצרת. וזהו דאיתא כאן למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה. היינו שמראה בו השי"ת שגם כל הטובות שהיו מלקטים ישראל מלפנים בימי החג היה להם באמת שייכות לישראל בשורשם גם אז אלא שמלפנים היה כל אלו הטובות בשביה אצל האומות כענין שמצינו כמה נפשות יקרות שטרם שנתכללו בישראל נתלבשו בנשמתין דגיורין כד' בזוה"ק (סבא משפטים) אבל באמת היה מגיע אלו הטובות לישראל עוד מהשורש:
47
מ״חוכתב עוד הזוה"ק (שם) מסטרא דשכינתא עלאה עביד סעודתא רברבא ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא וכו'. ענין סעודה גדולה וסעודה קטנה הוא כמבואר בגמ' (שבת ט:) ומאימתי התחלת אכילה וכו' ולפי שיטת התוס' שם ד"ה בתספורת וכו' קאי על לישנא קמא לא לאכול בסעודה גדולה ועל זה קאמר משיתיר חגורה. וחגורה רומז על כח הפעולה הנמצא גבי האדם כענין שמצינו בכתוב (מלכים ב') כל איש חוגר חגורה וגו' כלומר שיכול לחגור את מתניו ולצאת לפעול. אכן מסטרא דשכינתא עלאה אין שום מקום לפעולת אדם וזהו דאיתא שם בזוה"ק מסטרא דשכינתא עלאה עביד סעודתא רברבא היינו משיתיר חגורה כלומר שאז יהיו רואים מפורש שכל הפועל הוא באמת רק השי"ת לבדו כי כל הפעולות הניתן לאדם שיעבוד ויפעל זהו רק מצד זעיר אנפין שנקרא שכינתא תתאה מדת המלכות וזהו מסטרא דמלכותא סעודתא זעירא וכו' היינו שיהיה האדם חוגר חגורה במתניו ויצא לפעול כל העבודות. לכן בשמיני עצרת שאז מנהיר השי"ת מקום לכל פעולות ישראל ומראה שדוקא ע"י פעולת עבודתם של ישראל נשלם כביכול הכבוד ממלכות שמים וזה הוא אנא ואתון נעביד סעודה קטנה היינו שמראה השי"ת את רצונו בשמיני עצרת שזה הוא עיקר חפצו ית' שיתחזקו ישראל את עצמם בעבודתם לפעול כל מה שבכחם כי כל פעולות עבודתם יש להם מקום ברצון העליון ית':
48
מ״טביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' בזוה"ק (מובא לעיל) למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה. ומאי עצרת כמד"א זה יעצר בעמי ולית עצור אלא מלכות וכו' היינו כי מי שיש לו כח המעצר להיות הצנע לכת ולהחביא עצמו אל הכלים לבל יתגלה היקרות הנמצא בו כמו שמצינו גבי שאול המלך והוא נחבא אל הכלים וכן מצינו בדוד המלך שבחר בו השי"ת לעולמי עד אמר ה' לא גבה לבי בשעה שנמשחתי למלכות ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את הפלשתי ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני וכו' כד' בירושלמי ולכך נתן בהם השי"ת דעה ובינה להנהיג את ישראל כפי דעתו של כל אחד ואחד וזהו נמי הענין של עצרת כי הנה בימי החג לפני עצרת היו מקריבים שבעים פרים נגד שבעים אומות ובעצרת הוא רק פר אחד ואיל אחד להורות על התבטלות כל הלבושים ועיקר הסתכלות השי"ת יהיה רק לעומק נקודת הלב בלי שום לבוש וזאת נקרא סעודה קטנה ומי שיש בכחו לעצר עצמו ולדבק בהשי"ת בלי שום לבוש יש לו חשק בעצרת של השי"ת ולכך נאמר עצרת תהיה לכם כלומר שרק ישראל יש להם חלק בעצרת משום שיכולין לעצור עצמם ולדבק בהשי"ת אף בלי שום לבוש ואומרים כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. משא"כ האומות עכו"ם שאין בכחם לדבק עצמם בלי שום לבוש כי כל חפצם הוא רק לאחוז איזה לבוש בידם לכן כשמראה להם הרצון ית' לעזוב הלבושים מידם כגון לצאת מן הסוכה איתא בגמ' (ע"ז ג) דבעוטי מבעטי כי זה הכח לעצור מבלי לחפוץ בשום לבוש כי אם באור בהיר אינו רק בישראל לבד ועל זה איתא בזוה"ק (בלק קצז) כנישתא דישראל מהו כנישתא דא עצרת וכו' היינו שזה הכח של עצרת הוא רק גבי ישראל וכדמסיק שם דהא מגו מהימנו סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלי עכובא כלל וכו' היינו שהשי"ת מצדו חפץ ליתן לישראל כל מיני התפשטות לבושים אלא ישראל מצדם מעצירים ומעכבים א"ע מלקבל רק בצמצום. ולזה יש להם חלק בעצרת של השי"ת. ומבאר עוד הזוה"ק (שם) מסטרא דשכינתא עלאה עביד סעודתא רברבא ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא. ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה ומעטרין לספר תורה בכתר דיליה וכו'. הענין מזאת השמחה שנקרא שמחת תורה הוא ע"ד שמצינו בגמ' (ביצה כה:) מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין היינו כי במקום הצמצומים שם הניח השי"ת וגנז בהם כל מיני טובות היקרים כי כל הטובות היקרים שייף הקדוש ברוך הוא בגודל הצמצום ומי שהטובה היקרה שייך לחלקו בשורשו לא ימנע מסבת הצמצום מלהגיע להטובה היקרה ובנקל לו לסבול את הצמצום עד שישיג את הטובה היקרה. אבל מי שקץ בהצמצום מוכח מזה נמי שאין היקרות הגנוז בו שייך אליו כלל. ולכן יכולין דווקא ישראל לקבל עליהם כל הצמצומים של התורה מפני שהן עזין כלומר מפני שכל מיני עוז והדר שייך להם בשורשם לכך הוא כדאי להם לסבול כל הצמצומים כדי להגיע להעוז והיקרות הגנוז עבורם בד"ת. וזהו נמי הענין מהשמחה שנקראת שמחת תורה כי אחר שאנו קבלנו עלינו כבר כל הצמצומים של ד"ת נתברר מזה ממילא העוז היקר השייך לנו בהשורש ומזה נמשך לישראל כל מיני שמחה. אמנם מדוע אנו מקבלים באמת כל הטובות היקרים רק ע"י צמצום זהו כמבואר בזוה"ק (בלק קצז) דהא מגו מהימנא סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עכובא כלל ואיהו כד מטי לגביה כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת דלא נחית ונהיר אלא כפום טלא טפין טפין זעיר זעיר וכו' היינו כי השי"ת מצדו חפץ ליתן לישראל כל הטובות בלי צמצום ועיכוב כלל אלא ישראל מצדם מחמירים על עצמם ומעכבים עצמם לבלתי יקבלו שום טובה כי אם ע"י צמצומים ואינם חפצים לקבל שום טובה בגודל התפשטות כי בטוחים המה מאוד שלא יפסידו מפאת הצמצום כלום ואדרבה שישיגו מפאת זה אח"כ כל מיני יקרות ביתר שאת ויתר עוז:
49
נ׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' בגמ' (תענית ט) אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר וכו' עשר בשביל שתתעשר אמר ליה מנא לך א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסויי להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכו':
50
נ״אהנה כל אחיזת אדם הוא רק בדרגא העשירית כי כל תפיסות הבחירה של הבריאה הוא דוקא בזאת הדרגא ועליה רמזו ז"ל בגמ' רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של אחרים היינו שעיקר הנייחא של אדם הוא רק מזה שנדמה לו שיש בידו כח לחדש ולהוסיף כפי בחירת רצונו. וזה הדמיון הוא באמת רק בדרגא העשירית כי מעט למעלה מזאת הדרגא שם יש הכרה מפורשת שגם הבחירה של אדם הוא בידו ית' ואין האדם מוסיף ומחדש בבחירתו כלום אכן אינו כלל זאת ההכרה הקב של אדם כי עיקר הקב של אדם היינו עיקר רצונו של אדם הוא כדאיתא במדרש רבה (שיר ) רעותא דבר נש דמתקריא דלעי ונגיס היינו שהרצון של אדם הוא לקנות ביגיע כפיו ע"י כח בחירתו וזאת הנייחא אי אפשר בכל התשע דרגין כי אם אחר שנסתר מעט בהירות האור אזי נדמה לו להאדם שיש לו כח הבחירה בשלימות הגמור וזאת ההסתרה הוא הדרגא העשירית שעליו רמזו ז"ל רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של אחרים אכן מצות מעשר הוא שיחזיר האדם הדרגא העשירית שהוא הקב שלו להשי"ת להורות שמכיר האדם אשר כל הבחירה שבתפיסתו הוא ג"כ ביד השי"ת וע"י זה מקנה לו השי"ת התשעה קבין הנותרים שיהיה ממש בתפיסתו וכמאמרם ז"ל בגמ' משולחן גבוה קא זכו בהו ועל זה אמרו ז"ל עשר בשביל שתתעשר כדכתיב ובחנוני נא בזאת וגו' ואינו נקרא כלל לנסויי לקב"ה כי באמת משפיע תמיד השי"ת כל ההשפעות טובות בעולם אלא שכל המניעה הוא רק מצד אדם שיש מקטריגים המונעים אותו מלקבלם לכן כשמפריש האדם זאת שכבר מסר לו השי"ת בזה קנין בשלימות שיהיה נקרא קב שלו שהוא אחד מעשרה ליתן בחזרה להשי"ת לעומת זה מסכימים נמי כל מערכת הבריאה שהוא יקבל כל השפעות טובות היורדים מהשי"ת ואין עוד שום קטרוג שימנע בעדו מלקבל השפעתו ית'. והנה זה החג של שמיני עצרת הוא נגד יעקב אבינו לזה קורין בו מצות מעשר כי עיקר החיוב ממעשר הוא רק אחר שמאסיף אדם הטובה לרשותו בשלימות וכדאיתא בגמ' שקודם שנגמר מלאכתו למעשר אינו חייב במעשר ואינו חייב במעשר עד שיראה פני הבית וכשנכנס להשער אז הוא מחויב במעשר וזאת היה גבי יעקב אבינו שאמר וזה שער השמים וגו' היינו אחר שהכיר שמקבל השפעתו ית' פב"פ ולא מבתר כתפיה כי ראה שיש לו בה בחירה בשלימות אזי אמר מה נורא המקום הזה וכמבואר בזוה"ק (יתרו עט) באתר דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח לכן אמר אח"כ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וצריכין להפריש שתי מעשרות והוא כענין שמצינו גבי קליפת הערלה שצריכין להסיר הקליפה הראשונה לגמרי והשניה צריכין רק לנתקה ממקומה והשאר נשאר בקדושה כך המעשר ראשון צריכין למסור לגמרי להלוי כי אם יקבל זה המעשר לעצמו אזי יסתיר בעדו לגמרי את האור כי רק הלוי יען שיש בו בקביעות קדושה כדכתיב ואתנם לו מורא וייראני וגו' הוא יכול לקבל זה המעשר. אולם המעשר שני הוא רק בהסתר כשהוא במקומו אבל כשנותקין אותו ממקומו והוליכו לירושלים ושם הוא בכח הישראל נמי שפיר לקבלו פב"פ:
51
נ״בביום השמיני עצרת וגו' איתא בזוה"ק (נח סד.) מאי עצרת כתרגומו כנישו וכו' היינו דמתכנשים ביחד כל הלבושים להאחדות שבשרשם לבל יהיה נפרדים כמלפנים כי מקודם היה נראה כמו שהם נפרדים ח"ו מהשורש ובהארת שמיני עצרת אזי הוא כענין דאיתא בזוה"ק (בראשית טו) כד מטי לעלמא דפרודא אמר נעשה אדם ועלמא דפרודא רומז על כל התחלקות שחילק את מעשיו הגם שמצדו ית' הוא עדיין הכל באחדות גמור בלי שום חילוק ופירוד ח"ו כי הוא ית' משולל מכל התחלקות המדות כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ה) באצילות איהו וגרמוי וחיוהי חד בהון אכן מצד זה הרצון שעלה לבריאת עולם שייך לומר כד מטי לעלמא דפרודא כי כל היסוד מהבריאה הוא זה הפירוד והתחלקות כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) בששת ימים לא כתיב אלא ששת ימים ברא וכו' כלומר שאלו התחלקות המדות הוא עיקר יסוד הבריאה ולכן כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר נעשה אדם כי מאחר שנבדל ונפרד כ"כ רחוק משורשה לכך צריכין להצורת אדם כדי שיתיצב הכל בחזרה להשורש כי בלתי הצורת אדם הוא הכל בפירוד כדאיתא במדרש (קהלת) ז' הבלים אמר קהלת נגד ז' ימי בראשית ביום ראשון נבראו שמים וארץ ועתידין לבלאות שנאמר שמים כעשן תבלה וכו' ונגד שבת אמר נמי הבל כי ראה מחלליה וגו' היינו שע"י חילול שבת נעשה חלל ופירוד הרי שמצד הבריאה הוא הכל בפירוד לזה צריכין להצורת אדם למען שיחבר ע"י עבודתו הכל להשורש אמנם בשמיני עצרת נתעורר האחדות והחיבור שהיה טרם ההתחלקות כמו שהוא מצדו ית' באחדות גמור כדאיתא בזוה"ק (שלח קעא) והיה ביום ההוא יומא דאחיד סופא בשירותא ובכל מקום שנאמר והיה ביום ההוא וגו' רומז על הארת שמיני עצרת היינו שנתעורר בזה היום מההתחלה כמו שהיה טרם התחלקות והארה כזאת נקרא דאחיד סופא בשירותא כלומר שמאיר בו בכל הלבושים הארה מטרם ההתלבשות ומפאת זה נמשך ממילא תיקון לכל הלבושים של ישראל ועל הארה מזה היום רומז הכתיב והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וגו' והקימונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם (מיכה ה׳:ד׳) היינו כי שבעה רועים רומזין על התחלקות שבע המדות ומצד לבושי המדות נמצא עדיין פירוד והתחלקות וממילא אין עדיין התיקון בשלימות אבל שמונה נסיכי אדם רומז על הארת שמיני עצרת דאחיד סופא בשירותא שעליו נאמר והיה ביום ההוא וגו' ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' ומצרים נקראו נדחים כי זרמת סוסים זרמתם אבל לא נקראו אלא נדחים כלומר שנדחו משורשם אבל על ידי בירור קל יכולין שפיר להחזירם ולקרבם להשורש משא"כ החסרון הנקרא אשור הוא אובד לגמרי כי אשור מורה על תקיפות יתירה וזה נקרא אובד כי אין לו תקון עוד מפאת שבעה רועים כי אם ע"י שמונה נסיכי אדם ועל גודל תקון עצום כזה רומז שמיני עצרת שלא יפול ויתאבד ח"ו מישראל אלא שיתחבר ויתאחד הכל בחזרה בהשורש ולא ידח ממנו שום נדח ח"ו וזהו דאיתא שם מאי עצרת כתרגומו כנישו וכו':
52
נ״געשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' להיות שבזה החג שהוא זמן אסיפה לבית נגמר הכלי קיבול גבי האדם ועל זה אמרו ז"ל במדרש אימתי בעל הבית עומד על הכרי בשעה שנגמר ועיקר הכלי קיבול של אדם לקנות טובה הוא זאת שיכול לחזור להשי"ת לכן מלמד השי"ת עצה לאדם עשר תעשר וגו' וכמו שביארו ז"ל בגמ' (תענית ט) מאי עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר כי זה הוא עיקר הקנין מה שיכולין למסור בחזרה להשי"ת כדאיתא במדרש (בהר) הקניתי את כל העולם לאברהם ולא הנותי אותו חזר והקנה אותה לי וכו' ולא הנותי אותו היינו שלמד אותו השי"ת עצה בשעה שהקנה לו את העולם שיחזור וימסור הכל להשי"ת כי מפאת זה ישיג עיקר הקנין בכל הטובות שבעולם וזה הוא נמי העצה ממצות מעשר כי מעשר רומז על ההשפעה שכבר ירדה לגמרי בתפיסת אדם כי השפעתו ית' יורד להאדם דרך עשר מדריגות שהם שלשה נסתרות ושבע נגלות שהם חסד גבורה וגו' עד שבא בהתלבשות הלבוש אחרון שהוא מדת המלכות דלית לה עיינין כי בזה הלבוש נדמה לאדם בתפיסתו שיש לו כח הבחירה כפי רצונו ומהשפעה כזו שבא כבר בתפיסת אדם ונדמה לו שיש לו בה בחירה הוא בנייחא ממנה מאוד וחפץ בה ביותר כי נדמה לו שהרויח אותה בבחירת דעתו ע"י יגיע כפו וכמאמרם ז"ל במדרש (קהלת) רעותא דבר נש דמתקריא דלעי ונגיס וכדאיתא נמי בספרי (פסקא שט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו אותה שדה היה אוהב יותר מכל השדות שהורישו אביו והוא לפי שבא לו ע"י השתדלות יגיע כפו ועל זאת המדרגה העשירית רמזו ז"ל בגמ' רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו וקב שלו היינו המדריגה העשירית שיש לו להאדם בה כל הבחירה וזאת נקרא מעשר וע"י שמוסר אדם בחזרה זאת המדריגה העשירות הנקרא מעשר שהוא הקב שלו מנחיל לו השי"ת כל התשעה קבין הנשארים כמאמרם ז"ל בגמ' משולחן גבוה קא זכי בהו ועל זה אמרו ז"ל בגמ' (שם) עשר בשביל שתתעשר וכמבואר שם מי שרי לנסויי לקב"ה וכו' אמר לו אין חוץ מזו שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו' היינו כי מאחר שזה האדם יכול למסור בחזרה אף הקב שלו שכבר יש בתפיסתו לכן מאמין אותו השי"ת להניח אצלו כל הטובות שבעולם כי על כל כסף וזהב שבעולם נאמר לי הכסף ולי הזהב אמר ה' והיכן מחזיק השי"ת זה הכסף והזהב אולם השי"ת יש לו בזה שתי אופנים אחד הוא שמחזיק אצל מי שהוא משולל לגמרי בהם בחירה כמו שמצינו בגמ' (ע"ז מ:) ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים היינו שהם נחשבים רק שומרים כי אין להם שום בחירה בהטובה רק כמו דומם כמו שכל הטובות נטמנין בארץ והארץ שומר אותם ואופן השני יש גבי השי"ת להחזיק את הטובות אצל אדם כזה שהוא מושל לגמרי על בחירתו כי ע"י שיש לו גודל בחירה למסור כל הטובות בחזרה להשי"ת מאמין לו השי"ת נמי להטמין אצלו כל הטובות כי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עדיין ושפיר נקרא עדיין עליהם לי הכסף ולי הזהב אמר ה' נמצא שאין זאת כלל בכלל לנסויי לקב"ה אלא שהמדה היא כך מכל הטובות שבעולם שימשכו רק לאדם כזה שיכול למסור אותן בחזרה ומפאת זה משיג בהם האדם עיקר הקנין:
53
נ״דוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו כי ברכת החג הולכים תמיד בכל המועדים ובפרט בחג הסוכות שהוא כולל כל המועדים אך שאנו מתפללים שישא ברכת החג אצלנו פב"פ כלומר שיראה אותנו עמהם פנים שוחקות כמאמרם ז"ל בגמרא אנו אין לנו אלא הארת פנים: כאשר רצית ואמרת לברכנו וגו'. זה הוא השער והפתח לכל התפלות כדכתיב אתה גלית את אזן עבדך להתפלל לפניך ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך. קדשנו במצותיך. היינו כי שם בלבושי המצות העלים השי"ת את כל הד"ת לזה אנו מתפללים קדשינו במצותיך כלומר שיפתח לנו את אור הצפון וטמון בלבושי המצות שיהיה בכחנו להבין את היקרות הנטמן בתוכם ושיהיה בנו דעת לקרות בלבושי המצות כמו בהפרשה של ד"ת. ותן חלקנו בתורתך היינו כי ע"י זה יהיה לנו חלק בהד"ת הנמצא בהם. וטהר לבנו לעבדך באמת היינו שאנו מתפללים שיעשה השי"ת מקום פנוי בלבנו לקבל כל הקדושות כי עיקר המניעה מלקבל הקדושה הוא רק מסבת המסך המבדיל וכאשר יסיר השי"ת זה המסך המבדיל מלבנו אזי יהיה מקום פנו בלבבנו לקבל כל הקדושות וזהו וטהר לבנו שיהיה הלב כלי קיבול כי טהרה מורה על מקום פנו להשראות הקדושה:
54
נ״הוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו שיסייע השי"ת לכל נפש מישראל לעלות אל שורש נקודת לבבו כי ברכת מועדיך נקראים פני ה' היינו שאז יכול כל פרט נפש להכיר אור פני השורש יתברך וביותר יש זאת הבהירות בשמיני עצרת כי כל היפויים והתכשיטין שהתקשטו ישראל א"ע בעבודתם החזקות של ימים הקודמים בזה הירח האתינים דתקיפי במצות זה הכל היה רק הכנות שהזמינו עצמם לאהבת הזווג של שמיני עצרת אכן כשמגיע שמיני עצרת אזי נסתלקו כל התכשיטין לבל יחציצו באור הזווג כי בו מאיר הזווג האמיתי ולכן מי שפונה א"ע בזה היום לנקות את לבבו יכול להכיר ולמצוא בלבו גודל אהבתו יתברך לישראל. כאשר רצית ואמרת לברכנו וגו'. היינו שיתגלה מפורש עומק הרצון יתברך בבחינת אמירה ולא שיהיה כמוס בהמחשבה. קדשנו במצותיך היינו שלא יתגבר אצלנו השכחה כי כל מה שיש אצל האדם עונות שדש בעקביו זה נמשך מסבת השכחה והא ראיה שנקל לו לאותו אדם בעצמו שדש עונות בעקביו למסור את נפשו בעד כבוד שמים הרי שמה שדש עונות בעקביו הוא רק מחמת התגברות השכחה כי כאשר מגיע למקום שהוא מבין שהוא נגד כבוד שמים אזי זוכר א"ע והשכחה נסתלק ממנו והוא מוכן מיד למסור את נפשו, לזה אנו מתפללין קדשנו במצותיך וקדושה הוא היפך משכחה היינו שינהיר בנו תמיד אור הקדושה לבלתי ישליט בנו השכחה. ותן חלקנו בתורתך. היינו שכל נפש יהיה עוסק בד"ת השייך לחלקו בהשורש ולא כמי שעוסק בחלק של חבירו אלא כאדם העושה בתוך שלו. שבענו מטובך היינו שעיקר השביעה והתענוג יהיה לנו מהרצון הכמוס בהטובה כמו דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ולזה מצינו בגמרא (מנתות קג:) והיו חייך חלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ובמדרש (מגילת אסתר פ' א) איתא זה שאין לו על שלש שנים ובאמת מצינו בגמרא (סוטה מח) יש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה אמנם זאת תלוי ג"כ בזה הענין כי מי שעיקר השביעה והתענוג שלו הוא רק מגוון לבוש מהטובה אם יש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה אבל שם (מנחות ומדרש שם) מיירי מאדם כזה שעיקר שביעת התענוג שלו הוא רק מהרצון הכמוס בהטובה איש כזה רשאי שפיר לחפוץ ולהכין עצמו טובה גם על שלש שנים ומספר שלש שנקטו שם במדרש כי שלש מורה על בטוחות עצום שלב האדם הוא בגודל נייחא כי פחות משלש שנים אינו נתיישן עדיין גבי האדם ואין לבו כ"כ בנייחא. וכאשר עיקר השביעה הוא מהרצון אזי יהיה ממילא ושמח נפשינו בישעתך. וטהר לבנו לעבדך באמת וגו'. הענין לעבדך באמת הוא שיהיה נמשך האדם אחר רצונו יתברך בכל הצדדים כלומר שיהיה שוה אצלו לפרוש מן המצוה על פי רצונו יתברך ממש כמו לפעול את המצוה על פי רצונו יתברך ושניהם יהיה אצלו במשקל השוה רק לקיום הרצון יתברך ועל זה הענין רומז מצות סוכה שיבחין בה השי"ת לעתיד את העו"ג כי אצל ישראל הוא במשקל השוה לצאת מן הסוכה כמו לכנוס לסוכה כד' בגמרא (ע"ז שם) והא ישראל נמי וכו' המצטער פטור מן הסוכה היינו שהבינו מזה שיוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שרצונו לצאת מן הסוכה כי המצטער פטור מסוכה אזי יצאו מהסוכה ולא בעטו כלל ולבבם הוא בנייחא מזה הפרישה מהמצוה כמו בעשיית המצוה באין חילק כלל כיון שכל מגמת חפצם הוא רק לקיים רצונו יתברך משא"כ העכו"ם בעוטי מבעט ואין זאת בכחם שיהיו נמשכים אחר רצונו יתברך בכל הצדדים בשוה כי עבודה כזאת הוא רק אצל מי שיש לו לב טהור ונקי וזאת העבודה נקרא לעבדך באמת ועבודה כזאת מצינו נמי גבי שמעון העמסוני (פסחים כב:) שהיה דורש כ"ב שנים כל האתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' ובאמת אין לשער כמה גודל יגיעה שהיה אצלו עד שהגיע לזאת המעלה למצוא פתח בתורה לדרוש כל האתים הנאמר בתורה ואחר כל אותן היגיעות כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא נתוודע לו שטעה למפרע וכל כ"ב שנים שהיה דורש את האתים וכל אותן היגיעות שהיו לו כמה שנים מקודם זה הכל היה לשוא ולמגן. ובכל זאת פירש מיד ולא התרעם כלום ואמר לתלמידיו כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני אקבל שכר על הפרישה כי שניהם הדרישה וגם הפרישה היה אצלו במשקל השוה מקודם היה נדמה לו שהרצון יתברך הוא לדרוש היה דורש ועכשיו נדמה לו שהיה דורש בטעות והרצון יתברך הוא לפרוש היה בנייחא גם מזה ופירש מיד ולכן האיר השי"ת את עיניו ובא ר' עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים רמזו ר"ע בזה כיון שאתה יכול להיות נמשך כ"כ אחר רצונו ית' בכל הצדדים ואין מצדך שום הבדל רק כפי הארת הרצון יתברך כך אתה מוכן מצדך ג"כ במשקל השוה לפרוש כמו לדרוש א"כ אתה נכלל לגמרי בתוך הרצון יתברך וזהו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח כלומר שאתה בעצמך הוא התלמיד חכם שצריכין לנהוג בך מורא כמו מורא שמים:
55
נ״ווהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. הנה כל מועד יש בו ברכת המועדים וזה החג הוא בזמן אסיפה לבית שמאסף אדם כל הצמיחות לביתו לזה מתפללין והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' היינו שיסייע אותנו השי"ת לקבל כל הטובות עם אהבת הנותן כי אם הטובה היא משוללת אהבת הנותן אזי היא מתרחקת ממקור שורשה ומפאת זה יכול להגיע לה כל ההפסד כמו שמצינו במדרש גבי יוסף שיצבור בר ולקח עם התבואה מעפר הארץ כדי שלא יתקלקל התבואה רמזו ז"ל בזה שראה יוסף שלא יתרחקו מהשורש ויתקלקל אבל כשיהיה תמיד עם הטובה אהבת הנותן אזי הוא סמוך להשורש ואינה נפסדת כגוונא דלחם הפנים שהיה חם ביום הלקחו ולא נתיישן משום שהיה סמוך להשורש. כאשר רצית ואמרת לברכנו היינו שאין אנו באים בחוצפא כלפי שמיא ח"ו אלא כל הבקשות שלנו המה כאשר רצית וגו' וכדכתיב אתה גלית את אזן עבדך להתפלל לפניך ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך. קדשנו במצותיך היינו שיפתח לנו השי"ת האור מהמצוה שכל מצוה יהיה מנהיר לנו כמו מצוה בשעתה שמרגישין בה טעם כמו מי שעוסק בפרשה מד"ת. ותן חלקנו בתורתך היינו שיפתח השי"ת לכל פרט נפש מישראל החשק שיש לאותו הנפש בדברי תורה בשורש העליון ומפאת זה יהיו רצים ממילא כל הלבושים אצלנו. שבענו מטובך היינו שכל השביעה שלנו יהיה רק מהרצון יתברך הנמצא בכל טובה כדכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ושמח נפשנו בישועתך ענין שמחה נמשך מזה שהיה נדמה להאדם מלפנים שנאבד ממנו ח"ו ואח"כ כשנתוודע לו שלא אבד מעולם מזה נתרגש לב האדם ונתפעל בגודל שמחה. יברכך ה' וישמרך היינו שיהיה ניכר מפורש איך שישראל הם הבריכה וזהו יברכך ה' היינו שהכל יהיו מכירין שישראל המה עיקר הכבוד שמים שהציב השי"ת בעולם אכן נתעורר על זה קטרוג כי העכו"ם אומרים ג"כ שמתפשט מהם כבוד שמים כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה לזה נאמר וישמרך היינו שיראה השי"ת הגם שבעומק יש להשי"ת מהם ג"כ כ"ש אכן אין להם שום חלק בו כי הנייחא שלהם הוא רק מהסתרת פנים משא"כ גבי ישראל הוא עיקר הנייחא שלהם דוקא מהארת פנים וזהו יאר ה' פניו אליך וכמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים. ויחנך היינו מתנת חנם אף שאין הקב"ה ותרן כמאמרם ז"ל בגמרא כל האומר הקב"ה ותרן וכו' אכן תוספתו של הקב"ה הוא מרובה על העיקר נמצא שזה המתנת חנם אינו כלל בדרך ויתור אלא כמו האב הנותן מתנה לבנו שאין שייך לומר על זאת הנתינה שנותן לו בחנם או בשכר אלא שהשורת הדין הוא שהאב באהבתו לבנו נותן לו כל מה שיש לו כך יכול השי"ת להראות שמגיע לישראל בשורת הדין ליתן להם מתנת חנם וכענין שמצינו (מגילה כ"ט) אי לא דהויא ליה הנאה מניה לא הוי יהיב ליה הדר הויה ליה מתנה כזבינא. ישא ה' פניו אליך שיתן השי"ת כל הטובות לישראל פב"פ ממילא וישם לך שלום:
56
נ״זוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו שיתן לנו השי"ת כלי קיבול לקבל כל הטובות ועיקר הכלי קיבול הוא השמחה כי כאשר משולל האדם ח"ו שמחה אזי נחשבו עליו כל הטובות אפילו היקרים ביותר לעול ולמשא ואינו בנייחא מהם משא"כ כשהאדם הוא בשמחה אזי מקבל נייחא אפילו מטובה קטנה הרי שעיקר הכלי קיבול הוא השמחה לזה אנו מתפללין והשיאנו וגו' מלשון הכתוב שאו זמרה וגו' היינו שיהיה לנו שמחה והרחבת הלב. כה תברכו וגו' מלת כה רומזת על מלכות שמים שמכנסת לתוכה כל המדות כנודע. יברכך ה' היינו שיהיה ישראל כמו בריכה שנוטעין בתוכה כל מיני טובות כלומר שיהיה ניכר מפורש שעיקר המכוון מהשפעתו יתברך הוא דוקא ישראל וכל העולם ניזונים רק מתמצית. וישמרך היינו שלא יופסקו הברכות מישראל לעולם. יאר ה' פניו אליך היינו כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים יתברך כי בהארת פניו יתברך נכלל הכל כמו שמצינו בזוה"ק (אדרא) שמחשב שם בזעיר אנפין כל אברי דשכינתא אבל בעתיקא אינו מחשב שם רק הפרציף פנים והוא כי בזה נכלל הכל אלא אחר שבא ההשפעה בהתלבשות אזי יורדות בבחינות שונות בחינות ידיו או רגליו. ויחנך היינו כי על ידי הארת המדה של חנינה מוכרחים הכל להסכים לישראל. ישא ה' פניו אליך היינו כדאיתא בזוה"ק (בא לח.) מאן פני האדון ה' דא רשב"י וכו' וכן המועדים טובים נקראים פני ה' וזהו ישא ה' פניו אליך היינו שיהיה ניכר מפורש שעיקר הפנים הם ישראל שהמה נקראים פני ה' שלא יראה עוד כביכול יתברך את פניו דרך לבושים זרים ופנים רחוקין אזי יהיה וישם לך שלום:
57