סוד ישרים, שביעי של פסחSod Yesharim, The Seventh Day of Pesach

א׳וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם וגו' ואיתא בגמ' (ברכות דף י"ב) להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום וכו' היינו כי לפעמים מאיר בלב אדם בינה שיתבונן היטב שכל תכלית המכוון מהבריאה הוא נעשה אדם ומזה מגיע ללבו גודל בטוחות ורב תקיפות וזה נקרא יום אז צריך האדם לעמוד הענן היינו להכניס א"ע במדת היראה ולהתבונן היטב שע"י פעולותיו יכול ח"ו ליפסק ממנו זאת התקיפות והבטוחות וזהו מדת לילה ביום ולילה. היינו כשמגיע לאדם התרשלות לפעמים ונעלם ממנו התקיפות והבטוחות אזי הוא העצה בעמוד אש היינו שאז צריך האדם לחזק את דעתו ולהבין היטב אשר בגמר תכלית ההסתר אז יהי' בודאי האור בוקע כל המסכים המסתירים ויזריח להאדם כל מיני אורות יקרים זהו מדת יום בלילה ומאי משמע שכן הציב השי"ת רצון שיהי' בזה העולם הסתר ובגמר סוף תכליתו בהלבוש אחרון יהי' מתעורר האור מעומקו ויבקע את כל הלבושים המסתירים ויזריח האור בהתגלות מפורש וזה נקרא בזוה"ק (בכמה דוכתי) יסוד אבא בוקע והענין הוא כמבואר בזוה"ק כתיב ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת ימים עשה וגו' לרמז על הששה מדות שעשה וגו' כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ומאלו המדות נסתעפו כל מיני התפשטות והגמר מההתחלקות המדות נקרא פה כמו שמצינו בגמ' פה גומר כי כל עוד שהמדה נתעלם בהמחשבה ולא נתרחקה עדיין מהחכמה שם הוא כלול ומיוחד ואינו בגדר התחלקות כלל כי הוא עדיין ביד האדם להתנהג עם המדה כפי הרצון מחכמתו אבל לאחר שיצא מהעלם אל הגילוי ע"י הדיבור שוב אינו עוד בידו של האדם להתפשטה כפי רצונו אלא כמו שנתגלה בהדיבור נמצא שע"י הדיבור נתחלקה המדה מהכלל ויצא לפרט וזהו פה גומר שנגמר ע"י הפה התחלקות המדות כי הפה הוא הלבוש האחרון שנגמר על ידה כל המדות וזהו מלכות שבמלכות ונקרא ים סוף סופא דדרגין ושם יסוד אבא בוקע עד שנתגלה החכמה העליונה הנקראת בזוה"ק ימא דחכמתא לכן כשיצאו ישראל ממצרים הלכו ששה ימים שהם נגד הששה מדות לברר אותם וביום האחרון שהוא שביעי של פסח הגיעו לים סוף שנקרא סופא דדרגין ושם יסוד אבא בוקע ונתגלה האור מעתיקא שישראל עלה במחשבה בהשורש טרם כל העבודות כי הי' אז קטרוג על ישראל כדאיתא בגמ' הללו וכו' והללו וכו' ולזה הי' מראה השי"ת אור מעתיקא כד' בזוה"ק מה תצעק עלי בעתיקא תלי' מילתא בלא שום עבודה ולזה כתב האר"י הק' ז"ל שהזווג הי' פנים באחור כדכתיב לכתך אחרי:

ב׳וזהו נמי דכתיב ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וגו' אשר זאת הוא שלא כדרך כל ארץ כי דרך כל הארץ הוא שהכובש. כובש מה שלפניו נגד עיניו אבל לא מה שאחוריו וכאן הי' להיפך דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל נמצא שישראל הי' כובשים אותם מאחוריהם. וזה מורה שהשי"ת הראה אז שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' גם בלא דעתם ובלתי עבודתם. וזאת ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל הי' מברר אז השי"ת נגד כל האומות אשר העכו"ם מוכרחים ג"כ להודות כד' וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והראה להם מפורש זה ההתקשרות כי לפי דעתם של האומות נקראים ישראל אצלם עמא פזיזא דקדמיתא פמייכו לאודנייכו בקדמיתא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו וכו' (שבת פ"ח) וישראל לא השגיחו כלום ואמרו נעשה קודם לנשמע וזה הוא סימן מפורש שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' אף בלא דעתם לכן קדמו את הפה שהוא הלבוש אחרון קודם לנשמע בלא דעה מיושבת להתיישב עצמם אם יהי' יכולין לקבל עליהם וזהו משום שישראל נקשרים תמיד בשורש רצונו ית' לזה הוא תמיד בטבע גופם נמי לרדוף אחר כבוד שמים גם בלא דעתם כדכתיב לכתך אחרי ולזה כבשו את מצרים ג"כ מאחריהם:

ג׳ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו'. בזוה"ק (בשלח נ"א:) בההוא שעתא אשתלים סיהרא מכלא וירתין שבעין ותרין שמהן קדישין בתלת סטרין. סטרא חדא אתלבש בעטרוי דחסד עלאה וכו' סטרא תניינא אתלבשת ברומחי דגבורה וכו' סטרא תליתאי אתלבשת בלבושי ארגוונא דלביש מלכא עלאה קדישא דאקרון תפארת וכו' והוא כליל להאי סטרא ולהאי סטרא. ותנינן מסטרא דחסד שבעין ותרין סהדין. מסטרא דגבורה שבעין ותרין סופרין. מסטרא דתפארת שבעין ותרין גוונין לאתפארא וכו' אתוון קדמאי רשימין כסדרן באורח מישר בגין דכלהו אתוון קדמאי אשתכחו בחסד למהך באורח מישר בסדורא מתתקן. אתוון תנייני רשימין בגלגולא למפרע בגין דכלהו אתוון תנייני משתכחו בגבורה וכו' אתוון תליתאי אינון אתוון רשימין לאחזאה גוונין לאתעטרא במלכא קדישא וכלא בי' מתחברן ומתקשרן והוא אתעטר בעטרוי באורח מישר ורשים להאי סטרא ולהאי סטרא כמלכא דאתעטר בכלא וכו':

ד׳ענין שם ע"ב מבואר בזוה"ק (תרומה קל"ב:) דסליק ונחית וסימנך א"ת ב"ש ושם מ"ב מבואר שם דסליק ולא נחית וסימנך א"ל ב"ם והיינו כי אל"ף בי"ת דא"ל ב"ם משני הצדדים עולים למעלה ואין יורדים. ושם ע"ב מצד אחד עולה ומצד אחד יורד כא"ב דא"ת ב"ש שמצד אחד אותיות עולים ומצד השני יורדים למטה להורות שהשם ע"ב נחית להאיר לכל הלבושים מישראל אף השפלים ביותר. וסליק אור מכל המקומות הנמוכים וזהו דסליק ונחית כי אורו הוא בהיר מאד ואין שום מסך המבדיל נגד אורו הגדול ולכן הוא הסדר של השם ע"ב יותר גדול מהסדר של כל השמות וזה מורה על הארת החסד מהרצון העליון ית' עד תפיסת אדם באורח מישר בלי שום מסך המבדיל ולכן כולל הסדר משם ע"ב תלת סטרין כמו שאיתא כאן בזוה"ק שמא דע"ב כלילא ברזא דאבהן ימינא ושמאלא. ואמצעיתי' וכו' ותנינן מסטרא דחסד שבעין ותרין סהדין וכו':

ה׳סהדין היינו דבר ברור כי עדות הוא כמבואר בגמ' (ר"ה כ"ב) ראינוהו מאילינו ושבנו לראות מדעתנו ולא ראיניהו אין זה עדות כי עדות צריך שיהי' דבר ברור וזהו ע"ב סהדין כלומר שמנהיר מסטרא דחסד ע"ב סהדין שישראל המה מבוררים היטב בכל הלבושים. אכן צריכין לאותו החסד כלי גבורה לקבל את החסד כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה'.) גדול ה' וגו' שמורה על מדת החסד אומרים אותו דוקא ביום שני שרומז על גבורה משום שאי אפשר להכיר את החסד בלתי כלי גבורה לזה כולל השם ע"ב סטרא דגבורה ג"כ וזהו שאיתא כאן מסטרא דגבורה שבעין ותרין סופרים. וסופרין מורה על גבורה כדאיתא בגמ' למה נקראו סופרין שסופרין כל האותיות שבתורה כי מספר רומז על צמצום שלא יתפשטו הפרטים יותר מהמספר רק שיהי' נגבל ומצמצום כפי מנין המספר ובאמת מפאת זה הצמצום הם כל ההשפעות שבעולם כי אלו השניהם. סהדין וסופרין נסתעפו מהשני מאמרים שהי' בבריאת עולם המאמר הראשון שהי' בגודל התפשטות כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) בשעה שאמר הקב"ה והי' העולם הי' העולם מתפשט והולך כשתי פקיעות של שתי עד שגער הקב"ה בעולמו ואמר די וכו' היינו כי מגודל התפשטות של המאמר הראשון הי' מגיע להבריאה התבטלות לזה אמר הקב"ה די ומזה המאמר השני די הוא כל הקיום מהויות עולם וכל התרבות טובות וכל הולדות ישועות הוא מזה הצמצום של המאמר די כדכתיב אני אל שדי פרה ורבה וכל הברכות יקרות קבעו חכמז"ל דוקא בברכת אתה גבור כי כאשר נגבל החסד לבל יתפשט למקומות זרים כענין הכתיב ונפלינו אני ועמך וגו' וכמו שביארו ז"ל שלא תשכון שכינה רק על ישראל ממילא נמשך החסד בשביל ישר וכמאמרם ז"ל בגמ' (תענית ב'.) למה נקרא שמם גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה היינו מפני שיורדין ע"י גבורה וצמצום ממילא לא נתפזר לחוץ אפילו טפה אחת ולזה סדרו נמי בזאת הברכה תחיית המתים כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ל"ג.) מפני ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים כי זה הברכה הוא נגד יצחק אבינו וכל כלי הגבורה המה רק מצדו לזה יכול להיות מצדו ת"ה ג"כ כי תחיית המתים הוא רק למי שמצמצם עצמו ע"י כלי גבורה כמאמרם ז"ל בגמ' (תענית ו'.) מטר לכל. תחיית המתים רק לצדיקים כי ת"ה הוא רק מצד יצחק אבינו וזהו מסטרא דגבורה ע"ב סופרין וכו':

ו׳מסטרא דתפארת שבעין ותרין גוונין לאתפארא וכו' וזהו נגד יעקב אבינו שהוא כליל משני המדות הנקרא תפארת ועל זה איתא כאן אתוון תליתאי אינון אתוון רשימין לאחזאה גוונין לאתעטרא במלכא קדישא. וכלא בי' מתחברן ומתקשרן והוא אתעטר בעטרוי באורח מישר ורשים להאי סטרא ולהאי סטרא כמלכא דאתעטר בכלא וכו' ואי תימא הני אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבין מנהון באורח מישר כסדרן ומנהון למפרע לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא דהא תנינן אתה כוננת משרים וכו' דא יעקב וכו' היינו כיון שיעקב אבינו כליל מחסד וגבורה הי' צריך להיות מצדו חצי סדר באורח מישר וחצי הסדר למפרע לכן מסיק הזוה"ק למלכא דאיהו שלים מכלא מה אורחי דההוא מלכא אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכו' מאן דאיהו טפשא חמוי אנפוי דמלכא נהירין וחייכין ולא אסתמר מני' מאן דאיהו חכימא אע"ג דחמו אנפא דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא וכו' אנא חמו דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסי' אע"ג דלא אתחזי וכו' הני תרי גוונין בי' אתכלילן וכו' ואע"ג דאינון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא כסדרן כתובין וכו' היינו כיון שגבי יעקב אבינו נכללו שני המדות עי"ז הוא מכיר היטב דמלכא שלים הוא ממילא אין עוד מהצורך שיהי' בהסדר שלו אתוון למפרע כי אחר שנתברר החסד ע"י כלי הגבורה שוב יכולין שפיר לקבל את החסד בלי שום צמצום רק באורח מישר:

ז׳להבין זה המאמר הק' ביותר ביאור. הנה בזה המאמר הק' מבאר הזוה"ק שפתח אז השי"ת את אור החסד מהמקור עליון כמו שהוא מאיר בבהירות עצום ממש טרם בואו בהתלבשות ההבנה מתפיסת הבריאה בעוד שלא נודע בו שום טעם ודעת כלל. כי אחר שבא אור החסד בהתלבשות התפיסה אזי יש בו שפיר טעם בהבנת דעת הבריאה כענין שמצינו בכתוב על כן משכתיך חסד פירוש שהכתיב מגלה טעם כדי שהבריאה תבינה בתפיסתה מדוע נמשך אצלה זה החסד. אבל החסד שפתח השי"ת בעת יציאת מצרים הי' משולל לגמרי מכל ההתלבשות כי הי' רק כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה ועל אור חסד בהיר כזה רומז השם ע"ב דסליק ונחית המובא בזוה"ק (תרומה קל"ב:) וזהו שאיתא כאן בזוה"ק מסטרא דחסד ע"ב סהדין היינו כי עדות הוא דבר ברור בלי שום מסך המבדיל כמבואר בגמ' (ר"ה כ"ב.) ראינהו במים ראינהו בעששית ראינהו בעבים אין מעידין עליו כי כיון שלא הי' רואים דבר ברור כי אם ע"י מסך המבדיל אין זה עדות ואיתא נמי שם ראינוהו מאלינו ושבנו לראות מדעתנו ולא ראינוהו אין מעידין עליו וכו' הרי שענין עדות הוא רק באופן שיהי' דבר ברור בתפיסת דעתו של אדם בלי שום העלם ומסך המבדיל וזהו שכתב הזוה"ק מסטרא דחסד שבעין ותרין סהדין כלומר שזה החסד שפתח אז השי"ת מהמקור עלאה הי' ברור מראשית המשכתו מהמקור עליון עד סוף תכלית תפיסת ישראל בלי שום העלם והתלבשות מסך המבדיל כלל ועל זה נאמר ויסע מלאך אלהים ההולך לפני מחנה ישראל היינו שהי' רואים את האור בתפיסתם ממש כדכתיב באורך נראה אור וילך מאחריהם היינו שהאיר להם השי"ת שהם מקושרים בעומק רצונו גם מאחוריהם כלומר גם בלא דעתם:

ח׳מסטרא דגבורה ע"ב סופרין וזה מורה על כלי קיבול כי ענין מספר נסתעף רק מסבת התחלקות שע"י התחלקות יכולין להכיר אור אחדותו ית' כי כל ענין התחלקות שחילק את מעשיו הציב השי"ת רק למען שיהי' הכרה באור אחדותו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקהל ר"ד) מאי שבת ש"בת היינו כי ש' רומז על תלת קוין שבהם נכלל כל מיני התפשטות מזה ההתחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם וכשמגיע שבת אז חוזרים ונכללים בשורש אחדותו ית' וזאת האחדות נקרא בזוה"ק בת עין בת יחידה ואם לא הי' התחלקות מששת ימי המעשה לא הי' יתכן כלל הכרה בשורש אחדותו ית' נמצא שעיקר הכרה באחדותו ית' בא רק ע"י התחלקות ההפכים והכרה כזו נקרא סופרין כענין מאמרם ז"ל (קדושין ל.) למה נקראו סופרין שהי' סופרין כל האותיות שבתורה ועיקר הקנין בכל הדברים משיג האדם רק ע"י המספר כמו שמצינו בגמ' (חולין ק"ה:) כל מילי דצייר וחתום וכייל ומני לית לן רשותא למשקל מיני' עד דמשכחינון מידי דהפקרא וכו' הרי שעל ידי המספר משיג האדם קנין שיהי' שלו לבלתי יהי' עוד הפקר והוא יען שכל עוד שלא נחלק הדבר בהתחלקות המספר אין לו להאדם עדיין שום הכרה בו ומהיכן יהי' לו קנין בזה אבל אחר שנתפס הדבר תחת מניני המספר למנות התחלקות הפרטים הנמצאים בו אזי מפאת ההפסקות והחללים שביניהם אשר מסיבתם מכיר אדם היטב כמו שאין לו בהחללים כלום כך אין לו מצדו אף בחלקי הפרטים כלום וממילא משיג אדם נמי הכרה שיש אחד המושל גם בזה המקום הנדמה להאדם להפסק וחלל שאין מצדו שום הפסק וחלל כלל כי באמת זה ההפסק הנדמה להאדם שיש פירוד בין א' לב' ובין ב' לג' וכדומה זה הוא רק מסבת קטנות תפיסתו הנמוכה אבל מצד שורש אחדותו ית' אין באמת ביניהם שום הפסק וחלל כלל נמצא שעיקר הכרת אדם באור אחדותו ית' בא מסבת הפסקות בהתחלקות פרטי מספרו וזאת ההכרה הוא עיקר הכלי קיבול להשיג הקנין שיהי' משומר היטב אצלו ולא יהי' עוד הפקר וככה מנהיג השי"ת גם בצבא מעלה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ו:) כל שם וכינוי סהיד עליו אל סהיד עליו דאית לי' יכולת על כל אל וכו' אוף הכי כל שם דכל ספירה ומלאך אית לכל חד שם ידוע וכו' ושם (דף רנ"ז) אדני קא סהיד עלי' וכו' דינא בהיפך אתוון אדני ובג"ד אמרו דינא דמלכותא דינא שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת וכו' הה"ד כלא חשיבין וגו' ובהיפך אתוון אל וכו' מבאר בזה הזוה"ק שכל דרגא הוא הכח שלה רק כפי מה שמכירה בעוצם בהירות דלית לי' מגרמי' כלום בלעדי כחו ית' כך יש לה באמת כל הכח וכפי הדרגא שמכירה. שם נעשית לבוש וכלי פעולה לכחו ית' שיהי' נפעל על ידה רצונו ית' וזה שאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') גדול ה' ומהולל מאד וגו' מלכא בלא מלכתא לאו מלכא ולא גדול אקרי וע"ד תושבחתא דא בשני וכו' היינו כי גדול מורה על מדת החסד ואומרים זאת ביום שני שמרמז על מדת הגבורה ולא ביום ראשון שמרמז נמי על חסד כי מלכא בלא מלכתא וכו' היינו כי עיקר הכלי קיבול לקבל החסד הוא רק ע"י הכרה הבא מסבת התחלקות וזה הי' ביום שני שחילק את מעשיו ומלך עליהם:

ט׳מסטרא דתפארת ע"ב גוונין לאתפארא וכו' ואי"ת הני אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבין מנהון באורח מישר כסדרן ומנהון למפרע לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא דהא תנינן אתה כוננת מישרים וכו' מישרים לתרי סטרי וכו' דא קב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב וכלא חד אלא למלכא דאיהו שלים וכו' אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אע"ג דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסי' בגווי' בגיני כך בעא לאסתמרא מני' וכו' היינו מאחר שזה המדה של תפארת הוא מדת יעקב אבינו הכולל משני המדות חסד וגבורה הי' צריך שיהי' מצדו הסדר ישר והפוך ומדוע הוא הסדר של תפארת כלא באורח מישר על זה מבאר הזוה"ק אלא למלכא דאיהו שלים מכלא וכו' היינו כי יעקב אבינו פעל בעבודתו שיהי' גבי ישראל בקביעות זאת ההכרה דמלכא שלים הוא וכו' למען שיהי' בכחם לקבל אור חסדו באורח מישר כי אף שיתמשך אצלם אור חסדו ית' באור ישר יהי' נמי ישראל מכירין שפיר כי ממך הכל וגו' ומזאת ההכרה בעצמה יתמשך לישראל כל מיני חיזוק לקיום הוויתם ולכן כאשר האיר השי"ת לישראל השם ע"ב המונח בתהום דסליק ונחית הי' בכח ישראל לילך בתהום ולהכיר גם שם כי ממך הכל וגו' אבל לאומות נמשך מזאת ההכרה בעצמה כל מיני התבטלות כי כשהאיר זה השם התחילו האומות ג"כ להכיר כי ממך הכל וגו' אזי נחתי לתהום ולא סלקי כי נתבטלו לגמרי:

י׳ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'. ומבואר בזוה"ק (בשלח מ"ח.) ת"ח בסטרא דגבורה מתערי מיא בעלמא ונפקי מיא והשתא בעי קב"ה לנגבא מיא. אמאי ונטה את ידך דאיהו שמאלא. אלא הרם את מטך לנגבא מיא ונטה את ידך לאתבא מיא לאתערא סטרא דגבורה ולאתבא מיא על מצרים ובגין כך תרין מלין הכא דכתיב הרם את מטך ונטה את ידך על הים וכו':

י״אביאור הענין כי זה הסדר שמנהיג בו השי"ת את עולמו מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בלי שום בחירת אדם כלל אותו הסדר הוא באמת למעלה הרבה מתפיסת הבריאה אכן בסדר הנהגה שהציב השי"ת בהתגלות התפיסה בו יש בחירה לאדם אמנם איך מתאחדין אלו שני הסדרים ביחד כי לפי הנראה המה שני הפכים בנושא אחד. ובאמת מתאחדין אלו שני הסדרים בחיבור גמור ועל אותו החיבור רומזין הדברים שנבראו בין השמשות כי ענין בין השמשות מבואר בזוה"ק (וירא ק"כ:) הא תנינן הוא איל דאתברו בין השמשות וכו' כמה דכל אינון מלין דהוו בין השמשות אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מלה בשעתא דאצטריך לי' הכי נמי הא איל דאתקרב תחות יצחק וכו' וזהו נמי כמאמרם ז"ל בש"ס בין השמשות אי אפשר לעמוד בו וכו' רמזו ז"ל בזה שמאמרו ית' אינו מצומצם בגבול תפיסת אדם אלא שדבריו חיים וקיימים תמיד וכפי שעתא דאצטרך אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מלה וכו' היינו שהפירוש ממאמרו ית' מנהיר תמיד כפי הזמן דאצטרך וכפי תמורות והתחלפות הזמנים כך מתחלף הפירוש במאמרו ית' ואינם סותרין כל הפרושים אהדדי וכולם דברי אלהים חיים כי דבריו חיים וקיימים ומתאחד בהם שפיר גם שני הפכים בנושא אחד כמו המאמר והעלהו לעולה שהי' הפירוש קודם העקידה. שחטהו ואחר שעלה על המזבח נעשה הפירוש אסקי' אחתי' ואלו שני הפרושים אינם סותרין כלל זה את זה כמבואר במקומו וכן המטה שנאמר עליו הרם את מטך אתברי בין השמשות ורומז נמי על התאחדות החיבור מאלו שני הסדרים הנראין לשני הפכים בנושא אחד כי על הים פתח השי"ת הסדר כמו שהוא מצדו ית' כמבואר (שם דף נ"ב) מה תצעק אלי שכינתא באבהתא נטלא. בעתיקא תלי' מלתא ובאותו הסדר אין שייך כלל לומר על שינוי הטבע שהוא נס ופלא מאחר שבהארת זה הסדר ניכר מפורש לעיני כל איך שהשי"ת שופע חיים להבריאה בכל רגע ורגע שאם נפסק ח"ו השפעת החיים אפילו רגע אחת הי' נתבטל ח"ו כל קיום הויית הבריאה ואם כן איך שייך לומר על איזה שינוי שהוא נס ופלא כיון שרואים פלא כזאת בכל רגע ורגע וכמו שהי' גבי אדם הראשון מיד ביום הראשון כשנברא וכי הי' יכול אז לסבור בדעתו על דבר חדש שהי' רואה שהוא נס ופלא מאחר שהכל הי' חדש אצלו וכל מה שראו עיניו הי' לגבי' נס ופלא כשראה את הים הולך וסוער הי' לפלא אצלו. אולם אחר שהורגל כך ומהרגל נעשה טבע עד שנדמה שהטבע מחייב כך שהים ילך תמיד ואח"כ אם יראה שעמד הים מזעפו ונהפך ליבשה אזי לנס ופלא יחשב כי נשתנה הטבע. אכן כאשר פתח השי"ת בתפיסת ישראל מהסדר אמתי כמו שהוא באמת אצלו ית' שוב הכירו ישראל שפיר בתפיסתם ממש כמו אדם הראשון מיד כשנברא אשר מי שיאמר להים שילך יאמר להים שלא ילך וזהו שאמרו ז"ל וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון ולפי הנראה כיון שהי' התנאי כך עוד במעשה בראשית א"כ הי' כך הסדר מהבריאה שיבקע הים ואיזה נס הי' בזה אמנם עיקר הנס הי' זה שנפתח בהבנת תפיסת ישראל הסדר מעתיקא שיבינו הכל בתפיסתם הנמוכה ממש כמו שהוא באמת הסדר מצד השי"ת עד שהי' מכירין שהסדר מעתיקא והסדר מזעיר אנפין הוא כלא חד ומזאת ההכרה בעצמה נעשה רחמי לישראל ודינא למצרים כמבואר בזוה"ק (בא ל"ז) דהוא כתרא דאתקרי זאת דכלילא מא"ת וא"ת ושלטא בפלגות לילה בתרין סטרין ברחמי ודינא רחמי לישראל ודינא לעמין וכו' ופלגות לילה רומז על הנקודה היקרה הנמצא בישראל שנקרא אמונה היינו כי מצד גודל האמונה שיש גבי ישראל בקביעות יכול שפיר להתאחד מצדם הסדר הנקרא עתיקא עם הסדר שהציב השי"ת בתפיסת הבריאה הנקרא זעיר אנפין כי ע"י אמונה נתאחדו באמת שני הפכים בנושא אחד ג"כ בחיבור גמור וכמאמרם ז"ל בשכר אמונה זכו לומר שירה ושירה רומז על הסתכלות בהסדר כמו שהוא ממש מצד השי"ת באורח ישר ומאותו הסדר בעצמו שנתעורר רחמי לישראל נתעורר דינא לעכו"ם כי אין אמונה בם שיתאחדו על ידה שני הפכים בנושא אחד וזהו כוונת הזוה"ק כאן. הרם את מטך לנגבא מיא היינו כיון שיש בישראל אמונה לזה יכולין המה שפיר לעבור בתוך הים ביבשה כי יש להם חיבור לסדר עתיקא כמו שמרמז המטה שנברא בין השמשות שאין שום הרגל טבע כלל וכמאמרם ז"ל כל דבריו של הקב"ה אינו אלא על התנאי ונטה את ידך לאתבא מי' לאתערא סטרא דגבורה לאתבא מיא על מצרים וכו' כי למצרים אין שום חיבור לאותו הסדר הנקרא עתיקא וכפי הסדר שבהתגלות תפיסתם הנמוכה בלתי אמונה אין יתכן כלל לעבור דרך ים ביבשה. ויען שפתח השי"ת על הים את הסדר כמו שהוא בהשורש לזה הי' נצרך הים אח"כ למאמר מיוחד שישובו המים מה שלא מצינו כן גבי הירדן שבקע יהושע שנאמר שם ויהי כעלות וגו' נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום וגו' בלי שום מאמר מחדש שישובו המים והוא כי גבי הירדן לא נפתח הסדר מהשורש וכענין שמצינו בגמ' (חולין ז'.) רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבוים פגע בגינאי נהרא א"ל גינאי חולק לי מימך ואעבור בך א"ל וכו' אתה ספק עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם היינו שאמר לו רפב"י אם תתן מקום לשעתי שאעבור בך לא תפסיד כלום כי לאחר שעה תלך כדרכך מקדם אבל אם לא תתן מקום לשעתי חזי אהי' מוכרח להראות לך את מקומי מהשורש העליון ושם בהשורש העליון הוא הספק שלי הרבה יותר יקר במעלה מהודאי שלך כי בהשורש הוא זאת עיקר המכוון מהבריאה שיהי' אילנא דספיקא והאדם יהי' עובד בזה הספק דוקא לכן אם אפתח לך מהשורש אזי תתבטל לגמרי ולא יעבור בך מים לעולם ולזה בהים שנפתח באמת מהשורש הי' נצרך אח"כ למאמר מחדש שישובו המים:

י״בולהבין זאת ביותר ביאור מדוע אצל הירדן מצינו תכף כשנתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום. וכאן בים סוף הי' צריך להיות מאמר מיוחד כמבואר כאן ונטה ידך לאתבא מיא וכו':

י״גאכן הענין הוא כי כל הארת הנסים בוקעים עד הלבוש האחרון. אולם כשבקיעת הנס בהלבוש הוא שני הפכים בנושא אחד כמו כאן בים סוף שהי' רחמי לישראל ודינא למצרים על זה איתא בזוה"ק (וירא קי"ג.) ודא הוא דקשיא קמי' קב"ה דכד עביד דינא וניסא כחדא וכו' לכן נאמר כאן הרם את מטך וכמו שמבאר הזוה"ק הרם את מטך לנגבא מיא היינו שהי' צריך להרים תפיסת ישראל למעלה מכל התחלקות ולהאיר להם משורש אחדותו ית' שכל החסד מהתחלת הבריאה שעליו נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה זה הי' רק בשביל ישראל וממילא לא הי' עוד בהבנת תפיסת ישראל שום הופכיים כי כל עניני הופכיים הנמצאים בזה העולם נמשך רק מזה שחילק את מעשיו ומלך עליהם ועל זה ההתחלקות איתא בזוה"ק (בא ל"ז.) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ א"ת דא ימינא דקב"ה וא"ת דא שמאלא אוליפנא דסטא קב"ה ימינא וברא ית שמיא וסטא שמאלא וברא ית ארעא היינו כי מפאת עוצם הבהירות הנקרא ימינא לא הי' יתכן בריאת הארץ ולכן סטא שמאלא וברא ית ארעא ועל ארעא כתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וזה הוא השורש מכל ההתחלקות לכן נאמר כאן הרם את מטך לנגבא מיא היינו שירים את תפיסת ישראל למעלה מיבשת המים כלומר שיעלה את ישראל לשורשם למעלה מכל ההתחלקות ועל אותה העלי' משבח אותם הכתוב ויאמינו בה' היינו שנתעלו ישראל לעצמית שורש העליון ית' וממילא מאחר שנתעלו לשורשם ושם הוא אחדות אמתי בלי שום הפכים כלל והכירו היטב מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק וזהו כוונת הזוה"ק (שם דף נ"ב) מה תצעק אלי וגו' שכינתא באבהתא נטלא וכו' ונטלא היינו נוסע. וענין נסיעה רומז על שלימות הזווג כי בשעת החני' הי' מחיצות וגבולים ובעת המסעות נתבטלו המחיצות ונתערבו הגבולים כדאיתא בגמ' (מנחות נ"ה.) הגלילו הפרוכת התרו זבים ומצורעים ליכנס למחנה וכו' ונתערבו ונזדווגו ביחד כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע"ג) דכד אתנהרא כדין כאמה בתה וכו' היינו כי בשעת הזווג בוקע האור עד הלבוש האחרון וזהו שכינתא באבהתא נטלא היינו שהאיר בהם האור מהשורש עד הלבוש האחרון ממילא לא הי' עוד מצד ישראל שני הפכים בנושא אחד ושפיר הי' יתכן רחמי ודינא כחדא רחמי לישראל ודינא למצרים וע"י שנבקע הים מהשורש הי' צריכין מאמר מחדש לאתבא מיא וזהו כוונת הזוה"ק ונטה את ידך לאתבא מיא על מנרים ובגין כך תרין מלין הכא דכתיב הרם את מטך ונטה את ידך על הים וכו' היינו שהי' צריכין מחדש מאמר להווית הים כמו שהי' צריכין להזכיר תנאי הראשון לקיום הויית הים כדכתיב וישב הים לאיתנו לתנאי הראשון כי בלתי קיום התנאי הי' המעשה בטל ולא הי' נשאר בהים שום הוי' כי רק זה התנאי הי' מקיים המעשה וכשנתקיים תנאי הראשון המעשה קיים וזהו לאיתנו לתנאי הראשון אשר מבלעדו אין כאן מעשה כלל. משא"כ גבי הירדן שלא הי' אצלו שני הפכים בנושא אחד לזה לא הי' צריכין לפתוח שם מהשורש וכל ענין בקיעת הירדן הי' כענין שאמר רפב"י (חולין ז') לגינאי נהרא פליג לי מימך וכו' ואם לאו גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולם. ולכאורה שפיר השיב הגינאי נהרא לרפב"י אני ודאי עושה ואתה ספק וכו' ואין ספק מוצא מידי ודאי אמנם תשובת רפב"י הי' כיון שהספק שלי הוא מהשורש כי כן הציב הרצון ית' לעבוד אותו מתוך הספק א"כ יש מקום לעבודת הספק שלי בשורש הרצון ית' הרי שהספק שלי הוא למעלה הרבה מהודאי שלך כי אתה אין לך שום מקום בעבודת הספק כי אם בעבודת ודאי ואני יש לי מקום בהשורש אפילו בעבודת הספק לכן כאשר אבטל אותך מפאת השורש שלי שאין לך בו שום מקום אזי לא יעבור בך מים לעולם ופלג לו מימיו וכן הי' בקיעת הירדן שלא מן השורש לכן תכף כשנתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום:

י״דדבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים (שמות י״ד:ב׳). בזה הראה השי"ת הבירור שבין ישראל למצרים כי מזה נראה מפורש שמעמקי הלב של ישראל נמשכין תמיד אחר רצונו ית' אף שלא מדעת. כי ביציאת ישראל ממצרים היה אז הבירור שלהם רק בבחי' נקודות הכסף יען שלא היה מצדם שום הכנה ורק מצד שהשי"ת בחר בהם בשורש. וישועה כזו שאדם מצדו משולל כלי לקבלה ורק שמצד השי"ת נבנה באדם אף כלי הקבלה זה נקרא שהוא מסטרא דנוקבא ומתעורר ע"ז תמיד קטרוג. וזה רומז פתיחת הזה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה ר"ש פתח תפלה לחבקוק הנביא וכו' היינו שהישועה מיציאת מצרים מתייחס לענינא דחבקוק וכדאי' (שם:) ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה מנא לן דלה אתייהיב דכתיב את חובקת בן מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נבואה. ולזה מתייחס ענין זו הישועה שהשי"ת אמר למשה (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וע"ז מתעורר קטרוג אחר שכעת אין גם לישראל מצדם שום כלי ורק שהשי"ת בונה בהם הכלי א"כ מדוע בחר השי"ת רק בישראל מכל העמים מה יתרון להם הלא כן יוכל השי"ת לבחור באומה אחרת ולהכין להם כלים ואורות ולזה נקרא זו הישועה נקודות הכסף. אכן אצל הים שם נקרא תורי זהב (שיר א') כי בזה נתבררו ישראל מצדם ג"כ ע"י שנמשכו אחר השי"ת למדבר שבאמת הם נמשכין תמיד אחר רצון השי"ת מה שאין זה הכח בשום אומה וכמו שהכתוב משבח את ישראל בזה (ירמיהו ב׳:ב׳) כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. וזה שנאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי פלשתים הם כמו שערות האדם שהם מותרות כדאי' בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (בשלח) ולנגדם צריכים לברר אף את הלבושים ויען שאז לא היו ישראל מבוררים עוד בלבושים לכן ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף שבזו הנסיעה נתבררו ישראל שבעומק לבם הם נמשכין תמיד אחר רצון השי"ת כי ים סוף נקרא בזה"ק (בשלח נ'.) סופא דדרגין שרומז על גודל טרדה כדאיתא (תמיד לב.) כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא. ובתנחומא (שלהי ויקרא ובפדר"א פרק ו') על השמים כבודו ואם על הארץ שם כבודו וכו' הרני בורח לים שאין נאמר שם כבודו היינו מסבת הטרדה שנמצא בים ובמדבר נדמה שאין שם כבודו וישראל נתבררו בזה שמצדם מכירים אף שם כבודו. וזה הבירור היה בזה שנאמר וישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון וכדאי' במדרש אבכיר והובא בילקוט שמעוני (בשלח רמז ר"ל) שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון וכשחזרו נטלוהו שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף. היינו שהניח שם בגניזו קדושה שתזריח אף שלא מדעת וכוונתו בזה היה שלא ידעך ח"ו נר ישראל אף בהסתר הגלות. אכן מהסתעפות אלו המטמוניות נסתעף שנמולו אף המצרים ע"י יוסף שעי"ז היה בהם קצת שקר החן ובזה היה רוצים להתגבר על ישראל וביותר על הצדיקים שבישראל באמרם שאחר שבטח לא ימנע השי"ת מלהשפיע הטוב לישראל ובזה שהם ישלטו על ישראל יכרח שהשפעתו ית' ישפע דרך עליהם. וכדאיתא בזה"ק (אמור צ'.) טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה וכו'. וזאת הראה השי"ת בזה שהסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף שישראל אף בגודל טרדתם המה דבוקים בשורש רצון השי"ת להמשך אחריו אף בלא דעת ונתבררו בזה שהם כלי להשראת אורו ית' וכמ"ש בזה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינן דהא קב"ה אתערי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא אבל בעכו"ם נאמר (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם:

ט״וואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וגו'. (שמות י״ד:ג׳) בזה האיר השי"ת שפרעה עצמו העיד על ישראל שהם מבררים עצמם מצדם. כי מהאמונה שהאמינו תחלה כדכתיב (שם ד') ויאמן העם לא היה מוכח עוד שהם מבוררים בזה כי כן הוא בטבע דרך ארץ לבלתי יהיה אדם כפוי טובה ומדוע לא היה להם להאמין שיגאל אותם השי"ת. ועוד זאת שלא היה מבורר עד כמה גדלה אמונה זו בעומק לבבם וכמו שמצינו שאח"ז נאמר (שם ו') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. אכן כאן נתברר מפורש עי"ז שחזרו להתקרב אל המצרים שבאמת הם נמשכין בשלימות אחר רצון השי"ת וזה ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר היינו שפרעה אמר אף שאמת הוא שישראל מבררים א"ע מצדם אך מה תועלת להם בזה אחר שכל בירורי האדם לא יספיקו די בירור אם לא יגמור השי"ת בעדו א"כ הלא בכחו ית' לברר את האדם אף בלי שום בירור מצדו ואין שום צורך שהאדם יתחיל לברר מצדו וע"ז אמר שישראל נבכים בארץ. אכן באמת נתבררו ישראל בזה שנמשכו בכל כחם ללכת אחריו ית' שהם עיקר הכלי להשראת אורו ית':

ט״זואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וגו'. (שמות י״ד:ג׳) בזה נתברר כענין שנאמר (תהילים קל״ו:ד׳) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו שבזה האיר השי"ת החילוק שבין ישראל לעכו"ם שעבודת ישראל הוא רק ברצון תמיד ובעכו"ם הוא זרמת סוסים זרמתם. כי כוונת פרעה בזה שעיקר מקום העכו"ם הוא בחי' מדבר כענין שאיתא בזה"ק (תצוה קפ"ד.) ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דס"ם חייבא דאיהו דיליה ממש. ובכח זה יצא פרעה להלחם בישראל וכדאיתא בזה"ק (בשלח מ"ו:) ושלישים על כלו כלא בחכמתא לקבל דרגין עלאין תרין וחד. היינו שהציב לעצמו גוון כמו בקדושה תרין וחד כקוף בתר בני נשא וזה שנאמר בו ויסר את אופן מרכבותיו ופתיחת הזה"ק ע"ז (בשלח מ"ח:) ר"ש פתח וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וכו'. והענין בזה שהשי"ת האיר שבדרגא אחרונה ניכר ביותר החילוק וההבדל שבין ישראל לעכו"ם וכדאיתא (שם נ':) ים סוף סופא דדרגין שם נתברר שפעולת המצרים הוא רק גוון ולישראל יש להם קדושה בקביעות אף בכלי הגוף וזה שבישראל נאמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר "ים סוף" ובמצרים נאמר טבעו "בים סוף":

י״זויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'. (שמות י״ד:י״ג) בזה"ק (בשלח מ"ז.) אמר ר"ש זכאה חולקיהון דישראל דהא רעיה כמשה אזיל בגווייהו וכו'. היינו שיש כמה וכמה לבושים מאורו ית' עד תפיסת אדם ואף שמצד השי"ת אין שום חילוק מקרוב לרחוק ואין שום מקום פנוי מאורו ית'. אכן מצד תפיסה הנמוכה מצד האדם שאין בכחו לקבל אור אם לא ע"י התלבשות לכן מצדו נדמה לו שהאור רחוק ממנו יען שאינו מכיר את האור בעוצם הבהירות כפי שמאיר בשורשו. אכן משרע"ה היה יכול להראות לישראל האור בעצם הבהירות כפי שהוא בשורש כי הוא הממוצע בין השי"ת לישראל כדכתיב (דברים ה׳:ה׳) אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'. וזה שאמר משרע"ה לישראל אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' שהאיר לעיניהם מפורש הכריתת ברית שהיה להשי"ת עם האבות בלי שום לבוש:

י״חה' ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד). בזה"ק (בשלח מ"ז.) רבי אבא פתח אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג וכו' וקראת דיזמין ליה וכו' לקדש ה' מכובד דא יום כפורים תרי דאינון חד וכו' וכבדתו מעשות דרכיך כמה דאוקמינא וכו' ממצוא חפצך ודבר דבר וכו'. וקראת דיזמין ליה ואף שאמרו (פסחים ק"ה.) לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה. היינו בלי שום הזמנה מצד האדם. אכן הזה"ק מבאר בזה ענין הכתוב אם תשיב משבת רגלך שזה מורה על פעולה הלא כל עניני שבת הם רק בשביתה. לזה אומר וקראת דיזמין ליה להורות בזה שבזה עצמו שאדם שובת בשבת מהרגל שלו נחשב שמקיים מצות שבת בקום ועשה וזה אם תשיב משבת רגלך שהרגל מעצמו ישוב לאחוריו בהגיעו לקצה התחום שלא יצעוד הלאה שהאדם יזמין כל הסדר לקבוע באברי הגוף כי כפי הסכם אברי הגוף כן נמשך אחריהם ההרגל ומזהיר הכתוב שבשבת לא ימצא באדם דבר הרגל שלא יוכל לזוז ממנו וכן במה שכבר הורגל לא ידמה בנפשו שלא יוכל להוושע מזה הרגילות ולכן שביתתו מההרגל שלו נחשבה לפעולה. לקדוש ה' מכובד דא יום כפורים תרי דאינון חד וכו' היינו כי ביה"כ יש גם עינוי הגוף שזה רומז על שביתה עוד יותר מהרגל הגוף וזה תרי דאינון חד וזה הוא שלא נאמר אזהרה במצות עינוי וכדאיתא בש"ס (יומא פ"א.) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר וכו' כי באמת הוא שבזה שאדם מתגבר ועוזב הרגל הגוף ומענה א"ע נחשב שמקיים מצות עינוי בפועל בקום ועשה. וכבדתו מעשות דרכיך כמה דאוקימנא וכו' היינו אחר שבשבת יש כח באדם לעמוד קרוב לשורש האור שהוא הכלל א"כ למה ישפיל א"ע לפרטים נמוכים וזה שאומר (שם:) מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. ממצוא חפצך ודבר דבר והא אתמר בגין דהאי מלה סלקא ואתער מלה דחול לעילא וכו' היינו כי ששת ימי המעשה הם כענין שנאמר (שמות כ') ששת ימים תעשה מלאכה היינו שיכיר האדם ע"י עבודתו בכל המדות את האור הגנוז בהם כי בכל המדות הצפין השי"ת אור והאדם בעבודתו אשר יעבוד צריך למצוא בהם אורה. וזה דמקשה בזה"ק (אמור צ"ד.) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו' היינו אחר שאז יכול אדם למצוא ולהוציא אור הגנוז ע"י עבודתו נמצא שהם גדולים מיום השבת שאז אדם רק שובת וא"כ אמאי אקרון ששת ימי חול. ומבאר שם שבאמת כל האור שניתן לאדם מקום בימי המעשה למצוא ולהאיר הוא רק ע"י שבת כי שבת הוא הכלל שבו נכללו האורות מכל המדות. וזה דאיתא (בשלח שם) ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסור ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך ובשבת במילי דשמיא ובקדושה דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. היינו אחר שאז בכח אדם להגיע להכלל לזה לא יחזיק בהפרט. וזה דאיתא (שם) ת"ח הכא כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל בההוא זמנא לא בעי קב"ה דיתערון ישראל אתערותא כלל לתתא דהא אתערותא לעילא הוא וכו' האי דינא ברחמי הוה וע"ד לא בעי קב"ה דיתערון ישראל מלה בעלמא דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי ולא יתעביד דינא ברחמי הה"ד ה' ילחם לכם ואתם תחרישון דלא תתערון מידי וכו' שמא דרחמי בעי לאתערא עלייהו. הענין בזה כמו שמצינו שכאשר התנבא הנביא על פורענות איזה אומה היה מתאונן כענין שנאמר (ישעיהו ט״ו:ה׳) לבי למואב יזעק (ושם ט"ז) מעי למואב ככנור יהמו וקרבי לקיר חרש. שהצטער על אבדן האומה כי עי"ז נתבטל היצר שהי' לזו האומה ממילא נקטן לעומת זה הכח עבודה שנגד זה הפרט. אכן במצרים אף שנאמר (דברים י״ז:ט״ז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד שאף גירות נאסר בארץ מצרים שזה רומז שנאסר אף הדומם. וכן אמרו שעשאה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט':) מ"מ נשאר שם עוד איזה נקודות שיכנסו עוד לקדושה שישראל ילקטו אותם מרחוק שעליהם נאמר (תהילים ס״ח:ל״ב) יאתיו חשמנים מני מצרים וכדאי' (פסחים קי"ח:) עתידה מצרים שתביא דורון למשיח כסבור אינו מקבל מהם א"ל הקב"ה למשיח קבל מהם אכסניא עשו לבניי במצרים מיד יאתיו חשמנים מני מצרים. וזה כוונת הזה"ק (שם:) ה' ילחם לכם ה' בכל אתר רחמי ואע"ג דאגח קרבא ועביד דינא ההוא דינא ברחימותא הוא וכו' וקב"ה בעא ביקריהון ואתקברו בארעא וכו' כי הענין שזכו לקבורה רומז שנשאר אצלם עוד מעט טובה שישראל יצרכו ללקט מרחוק ולזה נאמר השם הוי' ולא נאמר אלהים ילחם לכם כי שמא דאלהים שצי כלא כדאיתא בזה"ק (נח ס"ד:) ומאי שנא בטופנא כתיב אלהים אלהים בכל אתר ולא כתיב וה' וכו' אבל בטופנא כלא עלמא שצי וכו'. וזה שזכו מצרים לקבורה מורה שנשאר עוד שם כבוד שמים שילקטו ישראל ויכניסו מרחוק. וזה ועל דא לא בעא קב"ה דיתערון ישראל מלה בעלמא דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי היינו כי אז לא היה נשאר בהם עוד שום טובה והיו מתבטלים לגמרי. אכן רצון השי"ת הוא להכניס בישראל קדושה וטובה אף מרחוק כל מה דאפשר לזה אמר משרע"ה לישראל ה' ילחם לכם ואתם תחרושון דלא תתערון מידי. וכן במלחמת גוג איתא (שם) ה' כגבור יצא וכי כגבור ולא גבור וכו' אבל רחמי ביה וכו' היינו שגם הם זכו לקבורה כי בזה הזמן שנאמר בהם (יחזקאל ל״ט:י׳) ובערו בהם אש וגו' ושללו את שולליהם ובזזו את בוזזיהם והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל וגו' ואז ילקטו מהם ישראל כל הטוב שהיה בהם:

י״טויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם (שמות י״ד:י״ט.) בזוה"ק (ויקרא ט':) וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים אלין לתתא ואלין לעילא וכו'. היינו כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) קדושה דאנן מקדשי בשבחא דאנן משבחין למלאכי עלאי ובגין שבחא דא שבקין לון למיעל גו תרעי עלאה וע"ד אנן אמרין קדושה דא בלשון הקודש וכו' ואי תימא רמאותא הוא לאו הכי אלא מלאכי אינון קדושין יתיר מינן וכו' ואלמלא דאנן נטלין ומשכין עלן קדושאן אלין לא ניכול למהוי חברים בהדייהו וכו' קדושא די בסופא איהו תרגום וכו' אבל קדושתא דא איהי סלקא בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא וכו'. היינו בתחלה בברכת יוצר אור אנן מקבלין רשות מהמלאכים ואח"כ בתפלה אנו נעשים חברים בהדייהו ואח"כ בקדושה דסדרא אז ישראל הם העיקר. והוא כענין שאיתא (ברכות י"ד:) הרוצה שיקבל עליו מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו הוא מלכות שמים שלימה היינו שאחר שאדם מסנק מצדו כל הנגיעות אז יוכל להתפלל אף על צרכי גוף שלו כי הם בכלל כבוד שמים כי מה שחסר לו הוא נחשב כביכול חסרון בכ"ש. וזה שנאמר בזה סדר הע"ב שמות היוצאים מפסוקים אלו ישר הפוך וישר. ישר מורה על אור עלאה מהשורש. הפוך מורה על אחר שנסתר זה האור. אכן ישראל בעבודתם בוקעים את ההסתר ומגיעים בחזרה לשורש אור העליון ית' וזה רומז הישר שאחר ההפוך. וזה שבבדיקת סוטה איתא בזוה"ק (נשא קכ"ד:) כהנא כתיב שמא קדישא חד זמנא באורח מישר לבתר כתיב ליה למפרע. היינו ישר והפוך כי כל בדיקת ההיפך הם על המים שאף כשפים נבדקים על המים (סנהדרין ס"ז.) ואם היא נקי' אז ונזרעה זרע שההיפוך יחזור לישר ואם לא אזי נשאר הפוך. וכן היה כאן הבדיקה בין ישראל למצרים כדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ח.) הרם את מטך לנגבא מיא ונטה את ידך לאתבא מיא לאתערא סטרא דגבורה ולאתבא מיא על מצרים ובגין כך תרין מלין הכא וכו' היינו שאצל ישראל היה ישר הפוך וישר. ואצל המצרים היה ישר והפוך:

כ׳וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. (בראשית רבה ה') א"ר יוחנן תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה"ד וישב הים לאיתנו לתנאין שהתנה עמו. להבין הענין שלפי זה היה מהראוי שתיבת "לאיתנו" יהיה נאמר בהכתוב שמדבר בקריעת הים מאי משמע שעיקר הזכרת התנאי היה צריך להאמר בוישב הים כי באמת הוא כל הנם רק מצד האדם יען שמורגל ומשוקע בהטבע לזה כאשר יראה השתנות הטבע נחשב אצלו לנס ופלא כמו כאן מפני שנתיישן בדעת האדם הטבע שהים הולך וסוער תמיד ופתאום כרגע נבקעו המים והיה לנס ופלא. אבל קודם שנתיישן כן בהטבע לא היה זה לנס כמו ביום שנברא בו אדה"ר אז היה בעיניו לפלא כאשר ראה הים הולך וסוער כמו שבעינינו עתה קריעת הים. אכן אף שכל עיקר הנם מהשתנות הטבע הוא רק מצד התיישנות הטבע וההרגל מ"מ מצינו (תענית כ"ד.) רבא בעי רחמי על מטר בתקופת תמוז אתחזי לי' אבוה בחלמא וכו' ואמר אליו מי איכא דמטרח כלפי שמיא כולי האי. היינו אחר שהשי"ת הציב רצון שיהי' הסתר בעוה"ז ולא יתראה הכרה מפורשת בכדי שיהיה מקום להבריאה להתגדר שביגיע כפיו בעבודת ה' שהיה עובד בתוך ההסתר בא על הכרה זו להכיר שהשי"ת מושל בכל לזה מי שמגלה מפורש ומאיר לעיני כל שאין שום נס והסתר מצד הטבע זה נקרא מטרח כלפי שמיא כי אם היה חפץ השי"ת שיהיה הכרה מפורשת תמיד בעוה"ז לא היה מציב הסתרה בעולם ואז מקטנם ועד גדולם היו מכירים שרק השי"ת מושל בכל. אבל אחר שאנו רואים שהשי"ת הציב הסתרה בעולם ונראה שהטבע מנהגת בעולם מצד זה יש מקום לומר מי איכא דמטרח קמי שמיא. אכן מי שבוקע בעבודתו מצדו כל ההסתרות אזי מצדו אין שום טבע והתיישנות כלל ואין מקום לומר דמטרח קמי שמיא אחר שהוא למעלה מהטבע ומאמין באמונה שלימה שמי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק כמו שמצינו ברחב"ד (שם כ"ה.) וכן איתא (ע"ז י') ידענא זוטא דאית בכו מחיה מתים. כי מצדם לא נחשבו בזה כאלו אטריחו כלפי שמיא יען שאצלם לא היה שום פלא השתנות הטבע כי היה להם הכרה מפורשת ואמונת אומן שמצדו ית' אין שום נפקא מינה בהשתנות הטבע כלל כמו שאמר לשמן וידלוק כן יאמר לחומץ וידלוק והופיעו בעבודתם גודל אמונה לכל מי שהיה בביתם שגם הם לא נתפלאו מזה שראו בעיניהם השתנות טבע. אבל העומדים בחוץ ולא ראו זאת היו יכולים להכחיש ולומר שאי אפשר שיהיה כזאת בעולם להחיות את המת ושחומץ יהיה דולק כמו שמן ולכן לא נחשב להם זאת לאטרוחי כלפי שמיא אחר שלא היה השתנות הטבע בפרהסיא לעיני כל. אכן רבא בקש על גשמים בתקופת תמוז שנראה שינוי הטבע לעיני כל שלא היו יכולים להכחיש כלל ע"ז אמר לו אביו מי איכא דמטרח קמי שמיא כולי האי. וזה היה עיקר הנס מקריעת ים סוף שהכתוב משבח גודל אמונה שהיה לזה הדור כדכתיב (בשלח י"ד.) ויאמינו בה' ובמשה עבדו שהשי"ת הופיע בלב ישראל גודל אמונה כ"כ עד שלא היה אף אחד מישראל שיהיה אצצו קריעת הים לנס ופלא כלל כי נבקעו מפניהם כל ההסתרות והיה מאיר הבהירות לפני כל אחד ואחד כמו שהוא בשורש ולא היה מצדם שום נפקא מינה בין הליכת הים לבקיעת הים ובין שמן הדולק לבין חומץ שידליק. ומצרים שלא האמינו בזה והיה בעיניהם לפלא רק בקיעת הים יען שנתיישן בהם טבע העולם שהים הוא רק הולך וסוער טבעו בים ונאבדו. ולזה נאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון כי באמת היה אז קריעת הים מהשורש וממילא נתבטל אז מהשורש כל הוויית הים והוצרך מחדש להוי' ולהזכירו התנאי מחדש כי התנאי הוא באמת כל הוויית הים כי אם נאמר שהתנאי הוא אחר המעשה והוויית הים הלא גמרינן שאין תנאי מבטל מעשה (ב"מ צ"ד.) משמע שהתנאי הוא עיקר מעשה הים ובלתי תנאי זה אין שום הוי' להים רק כל הווייתו הי' שיבקע לפני ישראל ועתה שנתבטל הים מהשורש לכן הי' צורך לחדש בו את התנאי בכדי שיהיה לו הוי' מחדש כי הוויית כל בריאה אף הצבא מעלה הוא רק בזה שמכירין שכל הכח שלהם השי"ת נתן בהם אבל מצדם אין להם שום כח ובהכח שהבריאה מכיר מפורש שהוא רק ביד השי"ת בזה נעשה צנור לכח זה וכדאי' בזוה"ק (פנחס רט"ו:) כל כנויין וכל שם וכנוי סהיד עליה אל סהיד עליה דאית ליה יכולת וכו' אוף הכי כל שם דכל מלאך אית לכל חד שם ידוע לאשתמודע לכל כת בההוא שם דמלכא דיליה (שם רנ"ז:) ודא רזא דסהדין הויין עליה היה הוה ויהיה דינא בהפוך אתוון אדנ' ובג"ד אמרו רז"ל דינא דמלכותא דינא. שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כל שכן לשאר בריין פחות מניה הה"ד כלא חשיבין וכו'. היינו שהשם אל הוא הצנור שעל ידו מראה השי"ת חסדו יען שיש לזה השם בהירות שכל דיירי ארעא כלא חשיבין ואין שום כח לפעול חסד בעולם זולת השי"ת לזה הוא זה השם עיקר הצנור לחסדו ית'. וכן השם אדנ' בהיפוך אתוון דינא דינא דמלכותא דינא היינו שמכיר מפורש בעצם בהירות שאף כי מי יאמר אליו ית' מה תעשה עכ"ז ועוז מלך משפט אהב לזה הוא זה השם הכלי פעולה לפעול על ידו נקמת השי"ת באויבי ה'. וכן זה התנאי שקבע השי"ת בהים שיכיר לבטל א"ע מפני רצון השי"ת ולהבקע מפני ישראל זה עיקר כח הווייתו ואחר שכאן האיר השי"ת מהשורש עד שנראה אף בים כבודו כי לעיני בשר נראה שאין בים כבודו כדאיתא בתנחומא (שלהי ויקרא) כי כבוד הוא רק מזה שאדם ממליך עליו את השי"ת ברצון וישוב הדעת ובים אין דעת אדם מיושבת כדאי' (תמיד ל"ב.) כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא ומ"מ בקריעת ים סוף האיר השי"ת דעת אף בהדומם כדכתיב (שמות ט״ו:ח׳) וברוח אפיך נערמו מים ומתרגמינן חכימו מיא שהמים ידעו להבקע מפני ישראל ולהטביע את המצרים והארה הזו היה מעתיקא כדאי' בזוה"ק (בשלח מ"ח.) ולכן אם לא שהי' תנאי מחדש שישובו המים אזי לא היו בו מים לעולם. וכדאיתא (חולין ז'.) רפב"י הוה קא אזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה. ולכאורה השיב הנהר דברים של טעם שהוא ודאי עושה ורפב"י רק ספק עושה ומה זה השיב לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. וביאר בזה אדוני אמו"ר הגה"ק זללה"ה שתשובת רפב"י להנהר שאף כי אתה ודאי עושה ואני ספק אם תסכים לדחות ודאי שלך מפני ספק שלי אזי אחר שאעבור לדרכי לא יהיה לך שום הפסד כי המים ילכו כמקודם. אבל אם תתעקש לבלתי תת לי דרך לעבור בך אז אהיה מוכרח לגלות לך שורש המקור מספק שלי ואז לא יעברו בם עוד מים לעולם כי אף שאני בגוון ספק אכן בעבודת ספק שלי הוא באמת כל עיקר רצון השי"ת ואין לך שם שום מקום א"כ כשאפתח את השורש להראות מקום ספק שלי שהוא למעלה מודאי שלך אז יגיע לך התבטלות ולא יעברו בם עוד מים לעולם. והמשיל בזה משל לאילן שמכרוהו לשני בני אדם אחד קנה השרשים ואחד קנה את הענפים והתפשטו הענפים והגדילו פארות עד אפס מקום לעבור תחתיהם פעם אחת רצה בעל השרשים לעבור דרך שם ורצה לקצוץ הענפים ועכב עליו בעל הענפים אמר לו בעל השרשים הלא אם תסכים לדעתי ליתן לי מקום עד עברי לא יגיע לך שום הפסד כי אף אם אקצוץ הענפים יתגדלו עוד הפעם כבראשונה אבל אם תמאן בזה אזי אקצץ השרשים שלי שבזה לא תוכל לעכב על ידי ואז תפסיד הכל שלא יתגדלו ענפים עוד לעולם. וכאשר שמע הנהר גינאי תשובת רפב"י חלק לו. וזה שבירדן נאמר (יהושע ג׳:י״ג) ויהי בעלות הכהנים וגו' נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם. ולא היה צורך למאמר חדש שישובו המים יען שבקיעת הירדן לא היה מהשורש ורק בכח עבודת ישראל פעלו זאת כי נקודה מכח עבודה שנמצא בלב ישראל נקראת בחי' כהן לזה כל זמן שהיו עובדים בכח עבודתם זה היה להם דרך לעבור בירדן. אבל אחר שגמרו כח עבודתם בזה שבו המים מעצמם כבראשונה. אבל קריעת ים סוף שנפתח מהשורש האור מעתיקא לכן הוצרך מאמר מחדש שישובו המים וזה וישבו המים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון:

כ״אוירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגו'. בש"ס (ברכות נ"ח.) והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה. ולכאורה מה זה ראי' מגדולה לגבורה כי גדולה הוא רזא דימינא ורומז על התפשטות חסדו ית' וגבורה הוא רזא דשמאלא. אכן כדאיתא בזוה"ק (וירא קי"ג:) דכד אתעביד ניסא לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא אלא כלא כחדא או ניסא או דינא א"ל רבי יוסי ולא והא בזמנא דבקע קב"ה ימא לישראל הוה קרע ימא לאלין ואזלין ביבשתא ומיא הוה תבין מסטרא אחרא וטבעין לאלין ומתין ואשתכח ניסא הכא ודינא הכא כלא כחדא א"ל ודא הוא דקשיא קמי' וכו'. ולהבין הלא בכל נצחון הוא רחמי למנצח ודינא למנוצח. וגם מלשון הזוה"ק ודא הוא דקשיא קמיה היינו פלגו ניסא ופלגו דינא משמע שהיו שני הפכיים בנושא אחד. ולפי הנראה לא הי' בנושא אחד רק לישראל שהם נושא אחד היה ניסא ולמצרים שהם נושא השני היה דינא. אכן באמת הוא קריעת ים סוף רק רחמי וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ב.) כלא בימינא אתכליל ובימינא תליא הה"ד ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. היינו שאף למצרים היה רחמי והוא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"ד:) מאי שנא דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' ומאי שנא בטופנא דכתיב אלקים אלקים בכל אתר ולא כתיב וה' אלא תנינן בכל אתר דכתיב וה' הוא ובית דינו אלקים סתם דינא בלחודוי אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא וכו' אבל בטופנא כל עלמא שצי וכו' ואי תימא נח ודעמיה סתים מעינא הוה וכו' ורזא דא ה' למבול ישב וכו' ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא וכו'. היינו שלא היה רחמי כלל כי לא נשאר מהם שום השארה ובאלו שנשארו לא נשאר שירה שיאמרו עליהם על שהם ניצולו ממי המבול לזה לא נזכר שם השם הוי'. אבל בקריעת ים סוף נאמר השם הוי' דאתכליל שמאלא בימינא כי מזה שנטבעו המצרים נשאר שירה לעלמי עד שישראל אומרים שירה על שניצולו והיה הכל רק ימינא ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וגו'. נטית ימינך תבלעמו ארץ וכדאיתא במכילתא (בשלח) שזכו לקבורה וזכו לזה התקון מזה שנתפשט מאבידתם כבוד שמים בישראל לעולמי עד. וזה שאיתא בפדר"א (פרק מ"ב) מי כמוך וגו' אמר פרעה. ואף שבאמת אמרו ישראל כל השירה אכן שישראל אמרו זה הכתוב ממה שהיו מבינים מה שבלבו של פרעה הרי שנשאר מאבדן של מצרים הכרה מכבוד שמים בלב ישראל לעולמי עד וזה רומז מה שזכו לקבורה שאף שהמצרי' נתבטלו לגמרי בתפיסתם כי כאשר בא התבטלות מהארת שם הוי' יורד בעומק יותר מההתבטלות המגיע מהארת שם אלקים וכדאיתא בכתבי האר"י הק' (פע"ח שער חג המצות פ"א) שדור המבול ודור הפלגה נתגלגלו בדור המדבר מה שלא מצינו תקון כזה למצרים. אכן בעוה"ז לא נשאר שום תקון מדור המבול ורק ממצרים נשאר כ"ש בעוה"ז שישראל אומרים תמיד שירת הים מוכח מזה שנם קריעת ים סוף היה רק רחמי אף למצרים אכן שמאלו הרחמים נעשה פלגו ניסא ופלגו דינא בנושא אחד ולהראות זאת בעוה"ז בנושא אחד דא קשיא קמיה. ולכן אמרו והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה ואף שגדולה רומז על חסד ורחמים אכן שמזה הדין שנעשה במצרים שנטבעו בים מזה עצמו נתפשט הכרה בלב ישראל לומר שירה נמצא שזו הגבורה עצמה הוא חסד וגדולה:

כ״באז ישיר משה. בזוה"ק (בשלח נ"ד.) רבי אבא פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכלם פתחו באז וכו' אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא. הענין הוא כי כל מדה אם תתפשט ביותר בלי אור מסתעף ממנה השחתה. מהתפשטות מדת החסד יצא ישמעאל שמשחית את נפשו. ומהתפשטות מדת הגבורה יצא עשו שמשחית את העולם. וזה נקרא חרב לה' מלאה דם. אכן כשעתיקא מנהיר לז"א זה נקרא א' רוכב על ז' היינו שהשי"ת מאיר להמדות ואז רואים שהשי"ת באמת הוא משולל מכל המדות וכל הלבושין שהציב השי"ת מז"א הוא רק כדי שיתנהג העולם במשפט מצד הבריאה. את השירה הזאת לה'. איתא בש"ס (ביצה י"ד:) תנא אין שורה פחותה משלשה. היינו שאם אנו רואין חיבור לשני הפכיים מוכח מזה שהשי"ת שוכן ביניהם והוא המאחד אותם. אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דליה הוא היינו שכשאדם פונה להשי"ת אז רואה מפורש שכל הגיאות שייכת רק להשי"ת כי אם יתגאה האדם בעצמו אזי מראה השי"ת שגיאותא דיליה הוא. סוס ורוכבו רמה בים סוס מורה על מהירות שאדם עושה בלא דעת. ורוכבו רומז על ישוב הדעת שמצמצם את הסוס שלא ירוץ. והנה בקדושה נמצא בחי' סוס כדאי' בזוה"ק (צו ס"ט:) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים ויהון כסוסיא דרכיב עליה מאריה הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. והוא כענין שאמר דהמע"ה (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג. ושלמה המלך ע"ה אמר (משלי ה׳:י״ט) באהבתה תשגה תמיד. היינו לפעמים צריך אדם לבטל הצורת אדם שלו כדי לקיים רצון השי"ת וכענין דאי' (שבת פ"ח.) ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבעין אצבעתיה דמא א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגיני בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אנשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. היינו ישראל שבשורש דבוקים בדעת והדעת מלמד אותם שלפעמים יבטלו כח בחירתם בכדי לקיים בזה רצון השי"ת להיות כסוס דרכיב מאריה עליה. אבל אומות שכל שורש שלהם מסתעף משרים של מעלה שהסתעפותם מהשם האחרון מע"ב שמות שהוא השם מו"ם שהוא ראשי תיבות יוצר 'משרתים 'ואשר 'משרתיו כדאי' בהאר"י הק' (שער הקריאת שמע פ"א) כי מזה שהשרים נצבים למעלה בגודל יראה בלי דעת לזה מהסתעפותם זה עד לאחורים כדומם נחשבים ומום בם שאין בכחם ללמד בינה ודעת להאומה הנתונה תחת ממשלתם כי אין להם להאומה שום התחברות עם השר שלהם ועושים מעשיהם בלא שום דעת ובחירה כסוס דסט"א ואף אם לפעמים מתבטלים נגד השי"ת הוא רק בכדי שעי"ז יוכלו אח"כ להתפשט בגודל זרם כגוונא דמצינו בבלעם הרשע שאמר ואם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד) ובעומק לבו היה כל כוונתו בזה שעי"ז ימשוך שיסכים השי"ת לדעתו ח"ו לקלל את ישראל. וזה סוס ורוכבו רמה בים סוס רומז על האומה מצרים שמעשיהם בלי דעת ורוכבו היינו השר שלהם רמה בים. אבל ישראל יש להם חיבור עם רצון השי"ת אף למיהוי כסוסיא לגבי מארייהו. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה היינו כדאי' בזוה"ק (וארא כ"ב.) בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים וכו' מהו עדי עד אלא בגין דיהא תקפא דב"נ באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא וכו'. היינו שכל התקיפות ובטוחות של ישראל הוא מזה הכתוב כי בי"ה ה' צור עולמים שאחר שהציב השי"ת גוון ולבוש בעוה"ז שח"ו חסר כ"ש ורק ישראל בעבודתם ישלימו אף כי באמת כ"ש במקומו מונח ואין שום חסרון אכן רצונו זה כבודו וכיון שכן רצון השי"ת בזה הלבוש בעוה"ז והתקשר עם ישראל בפעולותיהן בטח השי"ת יגמור בעדם ויברר כל פעולותיהם לטוב אחר שהי' להשי"ת אכסניא באלו הלבושים לכן שורת הדין נותן שלא יעזוב אותם ושלא יהיה שום פעולה שלא יהיה לה תקון. וזה העוז והבטחון הוא מבחי' וזמרת י"ה שכביכול השי"ת צמצם כבודו וברא את העולם רק בשני אותיות אלו י"ה שזה מורה שרצון השי"ת שישראל ע"י עבודה ופעולה מצדם ישלימו הכ"ש וזה עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. וזה שאי' ע"ז בזוה"ק (בשלח נ"ה.) עזי וזמרת י"ה וכו' רבי אבא אמר אדם הראשון מדכר ונוקבא אשתכח וכו'. כי אלמלא לא נפקי מדכר ונוקבא כחדא אזי לא היה ח"ו תקון לחטא של חוה כי אדם הוה סליק לעילא ורק מחמת שהיה להם חיבור מתחלה מזה מוכרח להיות תקון להחטא:

כ״גאז ישיר משה ובני ישראל. בזוה"ק (בשלח נ"ד.) ר"א פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכולם פתחו באז וכו' מ"ט אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם וכדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא וכו'. היינו כי א' מורה על אור שקודם התחלקות. וז' מורה על התחלקות המדות כענין שאמרו (ר"ה ל"א.) שחלק מעשיו ומלך עליהם. ומזה ההתחלקות נתהוה מקום לפעולת אדם ובזמן שנפרד א' מז' אז הוא מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כענין שנאמר (הושע ו') חלק לבם עתה יאשמו. אבל בזמן שמתחבר נהירו דא' ומטי לז' אז אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכדין עביד נסין וגבוראן ודא הוא שירתא. ישיר היינו כי ענין השירה של כל הברואים הוא פעולתם שפועלים בה רצון השי"ת כגון השמש הוא שירה שלה הליכתה כדאיתא בתנחומא (אחרי) וישראל שיש להם אור ישר לזה כולל השיר שלהם את כל השירות לכן היה כח ביהושע לומר שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) ודרשו ע"ז במדרש (שם) דום מלומר שירה ואני אומר שירה תחתיך. וזה אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דליה הוא וזה הטעם ששיר של ישראל כולל כל הפעולות מכל הברואים יען שאין שום בריאה מכיר כ"כ שגיאותא דליה ית' כמו שישראל מכירים. וזה שנדרש על הכתוב כי גאה גאה (שמות רבה כ"ג) הה"ד עדה נא גאון וגבה הכל מתגאין זה על זה וכו' והקב"ה מתגאה על הכל הוי כי גאה גאה א"ר אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם גאה שבבריות אדם גאה שבעופות נשר וכו' לרמז בזה על ההעלם שנמצא בכל הברואים שאף החיות שנושאים כסא הכבוד שואלים אי' מקום כבודו וכאן בקריעת ים סוף נתגלה לישראל מפורש שגיאותא דליה הוא ומזה ההתגלות נתפעל ממילא שסוס ורוכבו רמה בים. סוס רומז על מהירות ובהלה של האומות כי הם נקראים סוסים מזויינים שכן מצינו שכאשר הנביא היה מוכיח את ישראל היה אומר להם שעושים פעולות שהם מתדמים בהם לסוסים מזויינים שרומז על האומות. והשרים של אומות נקראים רוכבי סוסים שהם מנהיגים את האומה בישוב הדעת שלהם כמו רוכב שמנהיג הסוס וכענין דאי' (בראשית רבה ס"ח) לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס וכאן בים סוף שהאיר השי"ת מפורש שגיאותא דיליה הוא לזה סוס ורוכבו רמה בים. וכדאי' בזוה"ק (פנחס רכ"ו:) סוס ורוכבו רמה בים דא ממנא דמצרים. וכענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קי"ט:) חויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה אוף הכי השתא בגלותא בהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט מאן עביד לזנבא דיסתלק לעילא ושליט ומחי רישא דאתכפיא לתתא וכו'. היינו בעת שרישא אתכפיא לתתא ואין ניכר שרק ה' מלך גיאות לבש אז נראה שהזנב הוא הראש סליק לעילא שליט ומחי. אבל בעת שניכר שגיאותא הוא רק דילי' ית' והראש שהוא ישראל לא יהיו כפופים לעפרא אז יהיה ניכר שאף שנראה שזנבא סליק לעילא מ"מ הוא רק זנב ולא ראש שאף ישוב הדעת שנמצא באומות שתחת ממשלת שרים הוא רק כדי להזיק לזה מתיישבים ביתרון דעת באיזה אופן יוכלו להזיק ביותר א"כ איך נחשוב זאת לישוב הדעת לזה כאשר יתגלה שגיאותא דילי' ית' אז גם אותם עם ישוב הדעת שלהם רמה בים. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. עזי היינו המבטח עוז והתקיפות שנתן השי"ת בלב ישראל בקביעות. וזמרת היינו כמו ניגוני הטעמים שמנהיגים האותיות לפעמים הנגינה מגביה בקול את התיבה ולפעמים מנמיך (וכמש"נ בבית יעקב בשלח ענין ס"ו) וכן מנהג השי"ת בתוך הלב את המבטח עוז כפי העת והצורך שבעת שבא באדם התרשלות וחולשת הדעת אזי מגביה בו השי"ת המבטח עוז. ולפעמים מנהיר לו השי"ת המבטח עוז בקול נמוך בכדי שלא יתפשט בתקיפות יתירה וזה וזמרת י"ה כענין שנאמר (ישעי' כ"ו) כי בי"ה ה' צור עולמים היינו אחר שכן הציב השי"ת רצון בעולם שאין שום שלימות בלתי עבודת אדם שהוא בחי' השם ו"ה לכן אין המבטח עוז מאיר בשוה תמיד רק בקו המשקולות לפי העת שצריך לכח עבודת האדם וזה ויהי לי לישועה שמזה עצמו שכל השלימות הוא רק ע"י עבודת ישראל מקבלים ישראל כל הישועות וקודם גמר הישועה הוא כל דרכיהם של ישראל בדרך האמצעי כדאיתא באבות דרבי נתן (פרק כ"ח) לאסטרטיא שהוא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג וכו' ילך בינתים ויזהר בעצמו שלא יכוה באור ושלא ילקה בצנה:

כ״דזה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו תרגומא דהאי קרא דין אלהי ואבני ליה מקדשא היינו כי מלת "זה" רומז על הכרה מפורשת בתפיסת אדם שכל אחד מישראל הכיר מפורש שהוא מקבל מהשי"ת ואיתא בזוה"ק (שמות ד'.) מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב ועל דא איש וביתו באו. וזה דין אלהא ואבני לי' מקדשא היינו שכל אחד ואחד הכיר איך שהוא בית ומקיף לרצון השי"ת הדר ושוכן בעומק לבו וזה "ואנוהו" מלשון נוה ודירה שנפש ישראל הוא משכן בית דירה ממש לאורו ית'. וביותר נשתבחו בזה הכרת הקטנים מישראל שכבר סבלו במצרים ועליהם נאמר (תהילים ח׳:ב׳-ג׳) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. וכדאיתא (שמות רבה א') וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכת ויולדת בשדה וכו' וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להרגם וכו' וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו. ובש"ס (סוטה ל'.) דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים וכו' כיון שראו השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו. אלהי אבי וארוממנהו בזוה"ק (בשלח נ"ה:) כד"א אלהי אברהם א"ר יוסי אי הכי אמאי וארוממנהו דהא אלהי אברהם לעילא הוא אמר ליה אפילו הכי אצטריך וכלא חד מלה וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא דהא הוא פולחנא עלאה דקב"ה. אלהי אברהם לעילא היינו למעלה מהתפיסה כענין שנאמר (מלכים א ט׳:ח׳) והבית הזה יהיה עליון שזה רומז שהעלה השי"ת את הבית למעלה מתפיסת אדם וכדאי' בזוה"ק (שם) בשוב ה' ציון בשוב ה' אל ציון מבעי ליה מאי בשוב ה' ציון אלא בשוב ה' ציון ודאי ת"ח בשעתא דאתחריב ירושלים לתתא וכנסת ישראל אתתרכת סליק מלכא קדישא לציון ואנגיד ליה לקבליה בגין דכנ"י אתתרכת. וכד תתהדר כנ"י לאתרה כדין יתוב מלכא קדישא לציון לאתריה לאזדווגא חד בחד ודא הוא בשוב ה' ציון וכדין זמינין ישראל למימר זה אלי ואנוהו. וזה כוונת הכתוב והבית הזה יהיה עליון שבשעת החורבן אנגיד ואמשיך השי"ת את הבית לעילא לעילא אצלו ית' למעלה מתפיסת הבריאה. וזה קושיית הזוה"ק אי הכי מאי וארוממנהו שמזה שכתוב אלהי אבי משמע שמבחי' אלהי אבי הרומז על חכמת אדם עי"ז השיג הכרה ברוממות השי"ת כי "אבי" מורה על חכמה וכענין שאיתא בספר הבהיר (סי' מ"ג) והובא בתוס' זוה"ק חלק ב' סימן ג') ויקחו לי תרומה כך אמר הקב"ה אותה תרומה הרימו אותה בתפלותיכם. הלא אחר שאומר שאלהי אברהם לעילא הוא שרומז למעלה מתפיסת אדם ואיך שייך לומר וארוממנהו. אמר ליה אפילו הכי אצטריך וכלא חד מלה וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא דהא הוא פולחנא עלאה דקב"ה היינו שזאת הוא עיקר עבודת ישראל לאכללא וליחדא שמא קדישא עילא ותתא. כי באמת מצד השי"ת אף דאנגיד אורו לעילא אין הכוונה שלא נשאר ח"ו לתתא כי בכל הארץ כבודו אכן שהוא למעלה מתפיסת אדם וע"י עבודה בחכמתו יוכל האדם גם מצדו להכיר מציאות השי"ת בתפיסתו אף לתתא ובזה מאחד ומכליל עילא ותתא וזה זה אלי ואנוהו "אלי" מורה על תקיפות מלשון ואת אלי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:י״ג) ועיקר התקיפות ביותר נמשך באדם מההכרה שהאיר באדם בקטנותו בעת שהיה עדיין משולל חכמה שמזה ניכר שהוא משכן ומדור לאורו ית' וזה ואנוהו לשון מדור "אלהי אבי" היינו ההכרה שאדם משיג בחכמתו כי "אבי" היינו חכמה ע"ז אמר וארוממנהו בכלא לאכללא וכו' שע"י עבודת אדם בחכמתו יוכל להשיג בכל עניני עוה"ז ג"כ איך שנמצא בהם אורו ית':

כ״האמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל וגו' במדרש (קהלת א') זה היה ראוי להיות תחילת השירה אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והענין הוא כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ז) לולא כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו וגו' שהשי"ת הציב רצונו שעי"ז הניצוח יתעורר כל הישועה ואף שזה הניצוח טעם נמיך וקטן שכל גמר הישועה יתעורר רק ע"י ניצוח קטן זה אכן אחר שהשי"ת העריך והציב רצון זה שזה הניצוח יהיה היסוד מוסד שמזה יתעורר כל הישועה א"כ זה יסוד חזק מאוד כי מה נפקא מינה אם יסוד הישועה תלוי בשלשלת גדולה וכבידה של ברזל או אם תלוי' בחוט השערה אחר שרצונו ית' שתהי' תלוי' על זה החוט א"כ יש לזה החוט השיווי והכח כמו בהשלשלת של ברזל וזה כוונתם שזה הכתוב אמר אויב וגו' היה ראוי להיות תחילת השירה כיון שזה הניצוח הוא עיקר יסוד הישועה. אכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שאף כי גמר הישועה מהרה תצמח מזה הניצוח לולא כעס אויב אגור אכן טרם גמר הישועה בשלימות הציב הש"י שחפץ בעבודת ישראל בכדי שיתראה שישראל פעלו הישועה ביגיע כפם בעבודת ה' אשר יעבודו וכן בזו הישועה מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה הציב השי"ת טעמים אחרים בהשירה שהישועה הוא ע"י פעולת ישראל ועבודתם שמכירים באורו ית'. אכן אחר שעומק רצון השי"ת הוא רק בטובת ישראל א"כ מדוע הציב השי"ת שכל התעוררות הישועה יהי' רק מזה הניצוח לולא כעס אויב אגור וגו' ע"ז נאמר קודם זה אשירה לה' כי גאה גאה וכתרגומי' דהאי קרא ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דילי' הוא. היינו מזו ההכרה שישראל מכירין שגיאותא דילי' הוא כדאי' (תנחומא בהר) מכרתי העולם כולו לאברהם וכו' חזר והקנה אותה לי. וכן בעת צרה ח"ו ליעקב מצינו שבעת שיוסף הצדיק נאבד מאביו יעאע"ה עכ"ז לא הי' בו שום התרשלות ח"ו להתייאש מתקוה ולומר הואיל דאיטרוד מההוא עלמא ליזיל לתהני בהאי עלמא ולזה מצינו באלישע בן אבי' כאשר נדמה לו שלא תתקבל תשובתו אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק לתהני מהאי עלמא ואז נקרא אצל החכמים בשם "אחר" כדאי' (חגיגה נו"ו.) שזה השם רומז עליו שאינו מתדמה בפעולה זו לזרע יעקב ושמע מינה אחר הוא וכדאיתא (בית יעקב וישב ענין ג') כי זרע יעקב נמשכים תמיד אחר השי"ת בכל אשר יעבור עליהם ובכל התחלפות הזמנים כן לבל ירהבו עוז בנפשם מהטוב שחנן אותם השי"ת ביען שמכירים שהוא רק מכחו ית'. וכן אם השי"ת יתנהג לפעמים עמהם בהסתר פנים אין בהם התרשלות ויאוש להתבטל בדעת רק הם נמשכים תמיד אחר השי"ת בכל אשר יסוב עליהם. ולכן יען שישראל דבוקים כ"כ ברצון הפשוט ית' לזה נחשב כל הניצוח של ישראל שזה עצמו הוא הניצוח של השי"ת ומי שמעיק ח"ו לישראל נחשב כאלו מעיק להשי"ת כביכול:

כ״וה' ימלוך לעולם ועד. ביאר בזה כאאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבזה הכתוב חתם השי"ת על הגאולה מכל הארבע גליות וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) דאע"ג דהות בגלותא השתא חירו אית לה מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו וכו' ואי תימא והא בגלותא איהו והא אתתרכת לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהו לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו אבל לא אתתרכת וכו'. היינו שלא יעלה על הדעת שח"ו אתתרכת כי אז לא היה מקום לתפלה ח"ו וסימנך ואשה גרושה מאשה לא יקחו וכדאי' (שם). והענין בזה כי בגלות מצרים היה נכלל ההסתר מכל הארבע גליות וכן בגאולת מצרים נגאלו מגודל ההסתר של כל הארבע גליות וכדאי' (שו"ט תהלים קי"ד) א"ר אבי בר אחא בשם רבי חנין מהו גוי מקרב גוי כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי כענין שנאמר והקרב והכרעים וכו'. הענין שמכנה גלות מצרים למעי בהמה כי החילוק בין אדם לבהמה הוא כדאי' (ויק"ר י"ד) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי וכו' בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק והאשה זו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות הוי חיים וחסד עשית עמדי. היינו שבסוג האדם ניכר החיים והחסד שפקודתך שמרה רוחי אבל בבהמה אין זה החסד ניכר כלל יען שהולד מונח בה כמו בשק. וכן הם כל ההתחלות שזה רומז ג"כ קרבן עומר שבא משעורים מאכל בהמה שרומז על שלילת ההכרה ולזה נרמז מה שהמשילו יציאת מצרים לעובר הנשמט ממעי בהמה ולא אמרו כעובר הנשמט ממעי אשה יען שאז לא היה לישראל הכרה בגודל הנס כי לבם היה בנייחא מהשעבוד שהיה להם במצרים ואף שהוא ההיפך מהסדר שהציב השי"ת בהבריאה כי לפי הסדר הוא שבעת אשר שלט האדם באדם אזי מתעוררים כל זכיותיו וצעקתו של הנרדף עולה ובוקע כל הרקיעים עד שמתעורר עליו זכות וכדאי' בזוה"ק (משפטים צ"ה:) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לרע לו ודאי וכו'. ובספר (עמוס ג') כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. הרי שאף באומות הציב השי"ת שלא ישלוט אדם באדם ומה שלפעמים אומה אחת מנצחת לחבירתה הוא מפני שיש בה איזה שלימות מה שאין זה באומה השני' ובכחה זה מתנצחת עלי' אבל בלתי זאת השלימות אין בכח שום אומה לנצח לחבירתה ולמשול עלי' רק לרע לה. וכן מנהג השי"ת בכל המדרגות מקטן ועד גדול. וכאן בגלות מצרים היה ההסתר גובר ומתגדל כ"כ עד שישראל היו בנייחא מהשעבוד וכדאי' במכילתא (יתרו) שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים והיינו שהיו מדמים בנפשם שטוב להם להיות עבדים במצרים מלהיות שר וחשוב במקום אחר ולכן נקרא זה הגלות בפרך (שמות א') שהיה נדמה להם שכל חיותן תלוי במצרים לכן נקרא יציאת מצרים כעובר הנשמט ממעי בהמה להורות על שלילת ההכרה שהי' להם אז שנדמה להם שאין חסר לנפשם שכן אנו רואים שכאשר רק האור להם השי"ת בלבם והרגישו שחסר להם ויזעקו וגו' נאמר מיד אח"ז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב׳:כ״ג) ומאז התחיל בנין הישועה. אכן מפני שכל הארת הישועה היה אז רק מצד השי"ת לכן נעלם תיכף האור כי כן יסד המלך ה' שאור הראשון יתעלם מהאדם ועי"ז מתעורר באדם צעקה כי נשאתני ותשליכני ואח"ז הצעקה משיג האדם זה האור עצמו בקנין שנחשב שביגיע כפיו זכה לזה. וזה וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ויבואו מרתה. היינו אחר שהכירו שאור הראשון לא היה מצדם כלל זה נקרא "מר" כענין שמצינו בחזקי' המלך כשאמר אליו ישעי' הנביא בשם ה' וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי (מלכים ב כ׳:ו׳) אז אמר הנה לשלום מר לי מר (ישעיהו ל״ח:י״ז) וכדאיתא ע"ז (ברכות י') אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו:

כ״זויורהו ה' עץ איתא ע"ז בתנחומא (בשלח כ"ד ובמכילתא בשלח) חד אמר זית היה וחד אמר וכו' מ"מ מר היה בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה וכו' במר מרפא את המר. היינו שהראה להם הכרה מפורשת בהשורש ואחר שהכירו איך שהכל הוא מהשורש רצונו ית' אז הבינו שאין שום מר ורק הכל לטובה:

כ״חאז ישיר משה וגו' אשירה לה' כי גאה גאה. ומתרגמינן ארי אתגאה על גותניא וגיאותא דיליה הוא. היינו שאומות מדמים שהוייתם בהכרח לכן אין בכחם להכיר ולראות גיאות ה' שהשי"ת הוא נבדל ואף שבאמת גם בהם מנהג השי"ת בעומק על ידם כפי רצונו ית' אכן עליהם נאמר (תהלים ק"מ) ירומו סלה שההנהגה שמתנהג על ידם הוא למעלה מדעתם וזה ארי אתגאה על גותניא שהם אין מכירים גיאות ה'. וגיאותא דיליה הוא היינו מי הוא המכיר גיאות ה' שהוא נבדל מאן דמאיך גרמי' למשרי עליה גיאותא דקב"ה וזה גיאותא דיליה הוא:

כ״טעזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי היינו שיש לישראל כל התקיפות כמו שאנו אומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך וכו'. וזמרת יה היינו כשמראה השי"ת רצונו שישראל יצמצמו א"ע אז הם מוכנים כרגע לצמצם א"ע כמו שאנו אומרים מה אנו מה חיינו וכו' וזה עזי וזמרת יה שמאלו השנים שנמצא כל התקיפות בלב ישראל וגם כל הצמצומים זה לנו לישועה:

ל׳אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וגו'. בזוה"ק (בשלח נ"ד). וכד אתחבר נהירו דא' ומטו לז' מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבורן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא וכו'. הענין בזה כדאי' (ר"ה ל"א) בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. שלא הי' ניכר עוד שום התחלקות בהמדות וכדאי' בזהר חדש (בראשית י"א) יומא קדמאה אזיל עם כלהו וכולהו בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא וכולהו חד וכו' כי כל ההתחלקות התחיל בשני כדאיתא בש"ס (שם) בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהולל מאוד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם וכדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והעולה מזה הוא לך ה' הממלכה שכל התחלקות המדות הציב השי"ת שעי"ז יהיה הכרה לאדם שהשי"ת הוא למעלה מהמדות כולן וכדאי' בתקונים (הקדמה שניה) לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו' ואנת לית לך שם ידיע וכו' ולאו מכל אלין מדות כלל. והארה זו נקראת הארת שבת שנקרא מלכות שמים כי בהארת שבת ניכר מפורש שהשי"ת הוא משולל מכל המדות שאי אפשר לומר שעיקר שכינתו ית' הוא במדת החסד אחר שנמצא מדת הגבורה שנראה לגמרי ההיפך ממדת החסד מאי משמע מאלו ההפכיים שבאמת הוא השי"ת משולל מכל המדות ושם אין שום הפכיים כי כולם מתאחדים. אבל בלתי הארת שבת הם כל המדות נפרדים וזה דאי' בזוה"ק (בראשית כ"ב) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם. היינו יען שהמדות נפרדים לזה צריכין לצורת אדם שיכיר בהם אחדותן שבשורש ובזה יעמידם בחזרה לשורש אחדותן וזה הארת שבת. ומה שאיתא (קהלת רבה א') ז' הבלים שאמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית וכו' בשבת מה אית לך למימר מחללי' מות יומת וכו' היינו שמצד גודל התעלות של יום השבת כמה דאמרינן ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו נדמה לעכו"ם שח"ו עזב ה' את הארץ ויוכלו להתפשט בכל תאות לבם וכדאי' (מגילה י"ב:) יום השביעי שבת הי' שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל אוה"ע שאוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפלות. הרי נשמע מזה שיומא גרם גודל הסתר לעכו"ם מצדם עד שנדמה להם שיש ח"ו פירוד וחלל מאורו ית' עד הבריאה וע"ז נאמר מחללי' מות יומת וזה מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כי מצדם נראה חלל ופירוד בין המדות. אבל ישראל אוכלין ושותין ומתחילין בד"ת ותשבחות יען שהם מצדם מכירים באור הנעלה שבזה היום השבת שהוא כענין שנאמר (איוב ל״ט:ל׳) ובאשר חללים שם הוא שבמקום שנראה ח"ו כחלל שם שוכן השי"ת בבחינת הוא הרומז לעלמא עלאה כדאי' בזוה"ק (ויצא קנ"ח:) נמצא שמצד ישראל אין שום פירוד וחלל אף אחר שחילק מעשיו אך אז מכירין עוד ביותר שורש אחדותו ית'. ויען שישראל מכירין אף אחר כל ההתחלקות שה' אחד לכן אומר עליהם השי"ת שהם כבוד מלכותו ית' וזה כד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' וכו' כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא היינו שישראל בוקעים כל ההתחלקות עד שעומדים נכח השי"ת פב"פ. אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגיאותא דיליה הוא. היינו מי שמתגאה בנפשו לדמות שכבודו ית' נצרך להוייתו כדי שיקבל כבוד ממנו אז מראה לו השי"ת שכבודו במקומו מונח אף בלעדו וממילא מגיע לו מזה התבטלות וזה ארי אתגאי על גותניא שעל המתגאים נאמר (ישעיהו כ״ו:י׳) ובל יראה גאות ה'. אבל על ישראל אומר השי"ת וגיאותא דיליה הוא שהם לבושים וכלי פעולה לרצונו ית':

ל״אסוס ורוכבו רמה בים. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח בשלח) סוס רומז על מהירות והתפשטות. ורוכבו רומז על ישוב הדעת המצמצם את הסוס שלא ירוץ. ואלו הכחות נמצאים גם בקדושה סוס דקדושה הוא כענין דאיתא במדרש (שיר השירים א׳:ט׳) לסוסתי ברכבי פרעה וכו' מהיכן הטיסן הקב"ה וכו' מבין גלגלי המרכבה שמטן הקב"ה והטיסן על הים וכמ"ש במדרש והובא בילקוט (מלכים ב' רמז רמ"ד) אמר הקב"ה ומה בשכר פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם ליצחק וליעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה וכמה. היינו שהיו מבטלים כל דעתם ובחירתם לגמרי להשי"ת וזה נקרא סוס דתפארת בזוה"ק (פנחס רכ"ח:) וכן יש חמור דקדושה כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמ"ב:) יששכר חמור גרם וכו' דלא חייש ליקרא דיליה אלא ליקרא דמאריה. וכדכתיב (זכריה ט׳:ט׳) עני ורוכב על חמור. ובש"ס (סנהדרין צ"ח) א"ל שבור מלכא לשמואל אמריתו משיח על חמרא אתי אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי א"ל מי אית לך בר חיור גווני. רומז בזה שאף שבתפיסת עוה"ז אין שום מקום לגוונים בחיור אכן בעתיקא יתכן אף בחיור גוונים וזה אמר לו שמואל מי אית לך בר חיור גווני כי אצל העכו"ם הוא בחינת סוס וחמור רק זדון ובהלה מהירות בלי דעת כדכתיב בהו (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם כי מזה שהשר שלהם שהוא בחי' רוכב סוס עומד למעלה בגודל התבטלות מסתעף מהאחורים שלו שהאומה שתחת ממשלתו הם לגמרי בלא דעת רק בהלה וזדון:

ל״בעזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי הוא מלשון תקיפות ועוז שכל תקיפת ישראל הוא מזה שכל השלימות מהבריאה הוא ביד השי"ת כדכתיב (ישעי' כ"ו) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. וזה וזמרת יה שלא נגמר עוד הבריאה בשלימות ורק שמקושרת עוד בהשם י"ה ומזה שהשי"ת לא עזב מידו שום דבר נמשך כל הבטוחות. וזה דאי' בהאר"י הק' (פע"ח שער ספירת העומר) שהשמירה מימי הספירה הם האותיות הקודמים לשם אלהי"ם שהם אכדט"ס בגמטריא ע"ד:

ל״גמי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. מי כמוך באלים באלמים (גיטין נ"ו):) היינו שיהי' בכחו גודל התאפקות להעלים ולהסתיר א"ע כ"כ. מי כמוך נאדר בקודש אדיר היינו מפורש מי הוא שבכחו להראות הכרה מפורשת כמו שהראה השי"ת בישועה זו שמעולם לא היה שום הפסק מהחיבור מאור השי"ת לישראל ואף בגודל ההעלם שבגלות מצרים וכדכתיב אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים (הושע י"ב י"ג) ואף שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אכן הכונה שביציאת מצרים נתגלה שגם למפרע בעודם במצרים היה השי"ת שוכן בישראל ומעולם לא נפסק הכריתת ברית אבות מישראל אף בהיותם בגודל הסתר גלות מצרים כי אם היה נפסק ח"ו החיבור אף רגע ואך שאח"ז ביציאתם ממצרים בחר בהם השי"ת עוד הפעם מחדש א"כ מדוע בחר רק בישראל הלא היה יכול לבחור באומה אחרת מוכח מזה שבאמת מעולם לא נפסק החיבור והתקשרות והכריתת ברית שהתקשר השי"ת עם אבותינו הקדושים אף בגודל ההעלם בגלות מצרים ורק שאז היה ההתקשרות בהעלם ובצאת ישראל ממצרים נתגלה זה החיבור מהעלם אל הגילוי ואז נתראה מפורש שבאמת אף קודם זה לא נסוגו ישראל אף רגע מאור השי"ת. וזה דאיתא בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) ובההוא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות בההוא יציאת מצרים וכו' למהוי ארבע גאולות אלין בקיומא תקיף בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא וכו'. היינו שביציאת מצרים נתגלה שבאמת יצאה הנקודה של ישראל לחירות מכל הארבע גליות וכל התפלות שמתפללין עוד על הגאולה הוא רק שיושיע השי"ת שיתברר זה החירות לעיני כל עד שיהיה ניכר אף על הלבוש. ואז שהיה התגלות מפורש מהחיבור שהשי"ת שוכן תמיד בישראל אף בכל ההסתרות אז אמרו ה' ימלוך לעולם ועד היינו שיהיה ניכר זה החיבור בתפיסת ישראל לעולמי עד:

ל״דאז ישיר משה וגו'. בזוה"ק (בשלח נ"ד) וכד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר אל"ף עם זיי"ן ודא הוא שירתא. כי השבע מדות בהתרחקם מהשורש המה בפירוד וזה מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם ונקראו עלמא דפרודא. ועיקר שלימות מהמדות הוא רק כשיש הכרה בשורש אחדותן וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם. כי ע"י ההכרה של הצורת אדם מתאחדין בחזרה כל המדות בשורש אחדותן וזה כד אתחב נהירו דא' ומטי לז' וכו' ודא הוא שירתא היינו כשיש הכרה בז' מדות בשורש אחדותו ית' זו ההכרה עצמה הוא עיקר השירה כי ענין שירה הוא הכ"ש שמתפשט מצד פרט זו הבריאה ומי שמכיר בשורש האחדות של כל הבריאה יוכל לומר שירה יען כי הוא כולל הכ"ש המתפשט מכל הבריאה כגוונא דמצינו ביהושע שאמר שמש בגבעון דום (יהושע י') ודרשו ע"ז בתנחומא (אחרי ובפרש"י ז"ל ביהושע) שאמר דום מלומר שירה ואני אומר שירה תחתיך היינו שהראה להשמש שהוא כולל כל הכ"ש המתפשט מהליכת השמש ממילא לא היה שום מקום להילוך השמש. כן היה ענין השירה של ישראל כי המצרים היו כוללים כל האומות כדאי' בזוה"ק (שמות ו'.) כד עאלו ישראל בגלותא דמצרים מיד הוה קימה למצרים ואתתקף שולטנותא דלהון לעילא על כל שאר עמין וכו'. וכשנצחו ישראל את המצרים נתברר בזה שהכ"ש שמתפשט מכל העמים כולם נכלל רק בישראל וזה הוא שירת ישראל:

ל״הויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה. ומתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא. ענין גיאות הוא שאינו רוצה בהתחברות והתערבות ונבדל מאחרים וזה אמרו (סוטה מ"ז:) האי מאן דמיהר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל כי אינו יכול להתערב עם זולתו ולעומת זה אומר השי"ת אין אני והוא יכולים לדור בעולם (שם ה') וגאה הוא היפך מגדול כי גדול רומז על גודל התפשטות בתוך הגבולים. וגאה רומז שהוא נבדל מאלו הגבולים. ונגד המתגאה שאינו יכול להתערב עם זולתו מראה השי"ת ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא שהוא ית' נבדל מזה המתגאה וכדכתיב (תהלים כ"ג) ה' מלך גאות לבש וממילא מגיע להמתגאה כל ההתבטלות. אבל לישראל מראה השי"ת לבש ה' עוז התאזר (שם) שאורו ית' מחובר ומעורב תמיד עם ישראל כענין שנאמר (שם ס"ח) תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו. ומזה שהראה השי"ת שגאותא דיליה הוא אז סוס ורוכבו רמה בים סוס מורה על מהירות כדכתיב (משלי כ״א:ל״א) סוס מוכן ליום מלחמה. ורוכבו מורה על ישוב הדעת ורוכבו של מצרים "רהב" שמו וכאשר הראה השי"ת גאותא דיליה אז סוס ורוכבו רמה בים וכדאי' בזוה"ק (פנחס רכ"ו:) סוס ורוכבו רמה בים דא ממנא דמצראי:

ל״ועזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. עזי היינו העוז והתקיפות שנמצא בעומק לב ישראל להתערב ולהתאחד באור השי"ת כענין שנאמר תנו עוז לאלהים. וזמרת היינו צמצום שבמקום שישראל מכירין רצון השי"ת שיצמצמו תקיפות זה אזי המה מוכנים כרגע לקבל על עצמם כל הצמצומים מה שאין זה הכח בשום אומה ולשון. ומהיכן יש בישראל כח זה ע"ז אומר עזי וזמרת י"ה מהארת השם י"ה וכענין שנאמר (ישעי' כ"ו) כי בי"ה ה' צור עולמים וכדאי' (שו"ט תהלים ט') שאין השם ואין הכסא שלם וכו' היינו שהשי"ת הציב רצון בעולם שלא יהיה שום שלימות כביכול בלתי עבודת ישראל וזה הרצון הוא כל ישועתו של ישראל וזה ויהי לי לישועה:

ל״זזה אלי ואנוהו. תרגומו דין אלהי ואבני ליה מקדשא. כי תיבת "זה" רומז על מקום שניכר בו מפורש הארת רצון השי"ת ובכלל זה כל מעשה המצות אכן אחר שניכר מפורש שכל כח הפועל הוא רק כחו ית' א"כ מה נחשב לאדם לחלק בפעלו מעשה המצוה לזה אומר "ואנוהו" כדאיתא (שבת קל"ג:) ואנוהו התנאה לפניו במצות וכו' ולא אמרו מתנאה כי התנאה רומז לאדם העושה שיתייפה א"ע בעשיית המצות במה שיוסיף מצדו רצון וחשק לעשותה וכפי שיוסיף אדם מדעתו חשק ורצון בהפעולה כן ינחל בה חלק וקנין וזה ואבני ליה מקדשא שכפי שיוסיף אומץ ברצון וחשק ויתנאה לפניו ית' כן יהיה אדם זה כלי למשכן שכינת אורו ית':

ל״חה' איש מלחמה ה' שמו. איש רומז על קיבוץ הפרטים כדאיתא בזוה"ק (תזריע מ"ח) תאנא מן בוצינא דקרדנותא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה דאקרון גבורות כחדא ואתעבידו חד וכד עיילין אלין בגופא אקרי איש וכו' ואיש דהכא איש מלחמה כתיב וכו' וכד בעי קב"ה לאגחא קרבא בהאי איש אגח בהו קרבא דכתיב ה' איש מלחמה. היינו שכולל כל הפרטים כי יש פרטים שניכר בהם מפורש הכ"ש ויש פרטים שנראה שהם היפך מכ"ש ועל כל הפרטים אומר ה' איש מלחמה שבאמת יש לו להשי"ת כ"ש מכל הפרטים. ה' שמו היינו בשביל ישראל קרא השי"ת לעצמו זה השם בכדי שיהי' מקום שיהיו קוראי שמו:

ל״טמרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. היינו שמלחמת פרעה על ישראל היה בכח עצום מאוד כדאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ו:) ושלישים על כלו כלהו דרגין תרין וחד וכו'. כי אחוזת פרעה היה בשורש יסוד החזק הנטבע בדרגא אחרונה מהטבע ובכח זה היה לוחם עם ישראל. וזה שנאמר ויסר את אופן מרכבותיו ופתח ע"ז בזוה"ק (שם מ"ח:) ר"ש פתח וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וכו' ובש"ס (חגיגה י"ג:) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות א"ר אלעזר מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדל' שמו וכו' וקושר כתרים לקונו. ופירשו בתוספות שם מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות. ובזוה"ק (וישלח קס"ז:) דההוא מלאכא דממנא על צלותהון דישראל סנדל' שמו נטיל כל אינון צלותין ועביד מנייהו עטרה לחי עולמים. היינו שמחבר דרגא הנמוכה ביותר מתפיסת ישראל עם רצון העליון של השי"ת וכאשר נתגלה מפורש זה החיבור אז נמס ונתבטל כל חיזוק כח הטבע שהיה לפרעה:

מ׳ה' ימלוך לעולם ועד. הנה זאת פעלו ישראל בתפלתם לעולמי עד אשר בכל גודל ההסתר של מלכות שמים מ"מ יהיה ניכר שה' ימלוך לעולם ועד וכענין שאיתא בזוה"ק (משפטים קי"ד.) שימני כחותם על לבך ארחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק ביה כל דיוקניה אע"ג דהאי חותם אזיל הכא והכא וכו' אוף הכי אמרת כנס"י כיון דאתדבקנא בך כל דיוקני להוי חקיק בך דאע"ג דאיזול הכא והכא תשכח דיוקני חקיק בך ותדכר לי היינו שבכל מקום שישראל מצדם ילכו ביראה אף אם מעט היא מ"מ יהיה ניכר רשימה מפורשת ממלכות שמים איך שהשי"ת הוא נורא תהלות עושה פלא:

מ״אאז ישיר משה וגו'. הנה כאשר רצה השי"ת להראות לעיני כל התנשאות של ישראל אז האיר השי"ת וגילה כל הסדר וממילא נתגלה התנשאות ישראל וזה דאי' בזוה"ק (בשלח נ"ד.) כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גלופין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז'. היינו שמצד האומות הוא כל הסדר נפרד מאורו ית' וזה חרב לה' מלאה דם. אבל מצד ישראל הוא א' רוכב על ז' שמכירים תמיד שכל הכח הוא רק מהשי"ת לזה הם לבוש וכלי פעולה לרצון השי"ת וזה שאמרו (דברים רבה א') בשמו גאלם. היינו שהראה השי"ת שישראל הם לבוש לרצונו ית' כי אף אמנם שע"י הכל עושה הקב"ה שליחותו ואף ע"י עכו"ם אכן מה שנעשה על ידיהם נחשב להם כמעשה אצטבע בעלמא וכענין שאי' (עירובין י"ג: סנהדרין י"ז:) מה נחש שממית ומרבה טומאה טהור וכו' ולא הוא מעשה קוץ בעלמא. היינו שאף האם ישך הנחש בלא לחש אכן שאין לייחס פעולותיהן על שמם ודעתם שהם עושים בשליחותם לקיים רצון השי"ת אחר שאין להם מצדם שום הרגשה בזה. ורק ישראל שמרגישים ומכירים ברצון השי"ת מצדם לזה נחשב עליהם שעושים השליחות מדעתם לכן הם נחשבים ללבוש וכלי פעולה לרצון השי"ת וממילא מגיע להם הוי' וקיום לעולם. וזה כי גאה גאה ותרגומו ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא היינו האומות שמתגאים בעצמם ומדמים לנפשם שיש להם כח עצמיי לכן כאשר מאיר השי"ת ומראה גאותא דיליה מגיע להם מזה כל התבטלות. שאני ישראל כשמראה השי"ת גאותא דיליה מגיע לישראל מזה כל התקיפות כי נעשים לבוש וכלי פעולה לגאותא דקב"ה:

מ״בה' איש מלחמה ה' שמו. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה במי השלוח (חלק א' פ' בשלח) איתא במדרש (אסתר ו') רשעים קודמין לשמן נבל שמו וכו' אבל הצדיקים שמן קודם להן שמו מנוח וכו' ושמו מרדכי לפי שדומין לבוראן דכתיב ושמי ה' והענין שנאמר כאן ה' שמו דהנה הענין שנאמר בצדיקים ששמן קודם להן הוא כי הם שולטין על לבם כי לבם ברשותם כי שמו מורה על רצון ובגמטריא רצון וכו' שהצדיקים שולטין על רצונם מה שיפול בדעתם תחלה יתישבו ואח"כ אם אין נכון לפניהם לא יעשו ורשעים הם היפך כי הם ברשות לבם. ואיתא במדרש שהשר של מצרים בא להמליץ על מצרים שירחם השי"ת עליהם בא גבריאל ונטל לבנה והניח לפני הקב"ה והראה לפניו שבזה שעבדו את ישראל. והוא שבכל מה שהיו מצרים רעים וחטאים היה עוד ללמד איזה זכות עליהם כי היה נמצא בלבם נטי' לטובה קצת ג"כ ולכן גם השי"ת ינהג עמם ברחמנות אך כאשר בא גבריאל והראה הלבנה שברשעה הזאת ששעבדו את ישראל לא היה בלבם שום נטי' לטובה ע"כ אמר השי"ת ה' שמו היינו מדה במדה כשם שאין להם שליטה על לבם כך השי"ת לא ישנה רצונו ממדת הדין וזה ה' שמו. היינו שהשי"ת היה דן אותם מזה המקום שהוא למעלה משורת הדין וכדאי' במדרש (תהלים קי"ד) משל לגבור שהיה יורד למלחמה או לנצח או להנצח ולהבין מה מקום אצל השי"ת לומר להנצח. אכן המשפט הבא למעלה משורת הדין נקרא כביכול להנצח וכענין דאי' בזוה"ק (נח ס"א:) והא תנינן דלית חדוה קמיה קב"ה כד איהו עביד דינא בחייביא וכו' אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו דהא קב"ה לא עביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון וכו' ובגין כך אטבע מצראי בימא וכו'. היינו למעלה משורת הדין וזה נקרא להנצח:

מ״געזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. בזה"ק (ררא קי"ג). כד אתעביד ניסא לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא אלא כלא כחדא או ניסא או דינא א"ל רבי יוסי ולא והא בזמנא דבקע קב"ה ימא לישראל וכו' ואשתכח ניסא הכא ודינא הכא כלא כחדא. א"ל ודא הוא דקשיא קמי' וכו' דהא לעילא לא אתעביד כלא אלא בשלימו כחדא או ניסא או דינא באתר חד ולא בפלגו. הענין בזה כי רצון השי"ת כפי ששופע מהמקור הוא רק רחמים פשוטים ומצדו ית' אין שום שינוי בזה הרצון הנאצל מהשי"ת וכדכתיב (מלאכי ג') כי אני ה' לא שניתי. ומה שנראה השתנות הרצון מרחמי לדינא הוא רק מצד המקבל. ולזה כשנמצא שני מקבלים שאחד מקבל שפע הרצון רק רחמי כפי שנאצל ממקורו ומצד מקבל השני משתנה זה הרצון מרחמי לדינא דא קשיא קמיה. כי באמת מצד השי"ת אין שום מקום לומר דא קשיא קמיה ורק מה שמצינו לפעמים כתוב כן כמו כאן בזה"ק וכן בש"ס (פסחים קי"ח.) קשה כקריעת ים סוף זה רק מצד תפיסת אדם שלהראות הבירור בעוה"ז מפני מה זה המקבל מקבל מצדו הרחמים כמו שיוצאים ממקור יען שעומד במקום גבוה קרוב להמקור לכן מצדו אין שום השתנות בירידת השפע. והמקבל מצדו דינא הוא מפני שעומד מרחוק מהמקור לזה מצדו משתנה השפע והרצון מרחמי לדינא זה נקרא קשיא קמיה. ובקריעת ים סוף ברר השי"ת שהמקום עמידת ישראל למעלה ממקום עמידת מצרים לזה לישראל מצדם נשפע רצון השי"ת רק רחמים פשוטים כמו שיוצאין מהמקור יען שעומדים קרוב למקור. ומצד המצרים שעומדים בריחוק מקום מהמקור נשתנה הרצון מרחמי לדינא להראות זאת מפורש בעוה"ז זה נקרא דקשיא קמיה. וזה עזי וזמרת יה וזמרת הוא מלשון זמיר עריצים (ישעי' כ"ה) שפירושו כריתה היינו שמזה הרצון עצמו שעכו"ם מקבלים כריתה והתבטלות מזה עצמו מקבלים ישראל עוז וישע וזה עזי לישראל וזמרת למצרים ויהי לי לישועה. ומה שנאמר בזה השם י"ה רמז בזה שמפני שהציב השי"ת לבוש בעוה"ז כביכול שאין השם שלם ואין הכסא שלם כדאי' (שו"ט תהלים ט') והיינו שהשי"ת הציב גוון שכביכול חסר כ"ש כל זמן שנמצאים מסכים המבדילים בעולם ורק ע"י עבודת ישראל יושלם הכ"ש בשלימות כדכתיב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו י"ה שעל ידי יעקב יהיה השם שלם והכסא שלם ובמה ישלים יעקב הכסא ע"ז אומר זה אלי ואנוהו שהשם "אלי" רומז על תקיפות כדאי' (יבמות כ"א.) ומאי משמע דהאל לישנא דקשה הוא שנאמר ואת אילי הארץ לקח היינו שיעקב מכיר מפורש שבאמת הוא כדכתיב (שם נ"ב) חסד אל כל היום ובזו ההכרה משלימים הכ"ש ולכן זה הרצון עצמו שמשפיע לישראל כל העוז וישועה זה עצמו מבטל וכורת כל המסכים המבדילים והמעיקים לישראל. והארה מזה הרצון מתעורר בכל שנה ושנה בלבות ישראל בזה החג:

מ״דמי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש. מי כמוך באלים באלמים (גיטין נ"ו:) היינו מי הוא שבכחו להסתיר ולהעלים א"ע כ"כ. מי כמוך נאדר בקודש אדיר רומז על דבר מפורש היינו מי הוא שיהיה בכחו לגלות כ"כ מפורש כמו שהי' בשעת קריעת ים סוף לעיני כל כדאי' בזה"ק (בשלח ס"ד:) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהיו רואים מפורש כענין שנאמר (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתם. והנה בעת שאור השי"ת זורח מפורש אז אין מקום לאמונה כי אמונה הוא רק בשעת העלם והסתר ומה הוא שכתוב בשעת קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו אכן אצל השי"ת נאמר האדרת והאמונה לחי עולמים שנותן מקום לאמונה שמצד האדם אף בשעה שהאור זורח מפורש:

מ״הה' ימלוך לעולם ועד. היינו שבקריעת ים סוף נקבע בלב ישראל מלכות שמים לעולם ועד שלא יפסק אף רגע כי במצרים היה ההסתר גובר עד שהיה נראה שח"ו נפסק מלכות שמים ואחר יציאת מצרים קבע השי"ת בלב ישראל שלא יהיה עוד לעולם הסתר כזה ואז ענו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד וכדאי' בזה"ק (ויקהל רט"ז:) וע"ד אית לאדכרא בההוא גאולה ד' זמנין אמת וכו' עד עזרת אבותינו וכו' ומתמן והלאה ארבע זמנין אחרנין אמת וכו' למהוי ד' גאולות אלין בקיומא תקיף בחותמא דגושפנקא דמלכא וכו'. כי אמת הוא חותמו של הקב"ה שחתם השי"ת בגושפנקא דפרזלא שכבר יצאו ישראל לחירות עולם מכל הארבע גליות ומה שנראה עוד גלות הוא רק על הלבוש אבל בעומק הלב נמצא כח בישראל למצוח בלבם חירות עולם. ואחר שנקבע זאת בלבם נאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים שזה רומז שהיו ישראל סבורים שאחר שנקבע בלבם זה החירות ממילא יש להם עתה זה הסדר בידם:

מ״וויורהו ה' עץ. אי' ע"ז בתנחומא (בשלח כ"ד. ובמכילתא בשלח) ויורהו ה' עץ רבי יהושע אומר זה עץ של ערבה ר"א אומר זה עץ של זית שאין לך מר יותר מזית רבי יהושע בן קרחא אומר זה עץ של הרדופני. וכולם מודים בזה שהעץ מר היה כי מר רומז כענין דאיתא (ברכות י':) חזקיהו תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי והיינו דריב"ל דאמר ריב"ל מאי דכתיב הנה לשלום מר לי מר אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו. כי במקום שהשי"ת מראה לאדם לא למענך אלא למעני אני עושה זה נקרא מר וכן כאן שהראה השי"ת לישראל שאף כי מצדו ית' יצאו לחירות עולם שלא יהיה עוד גודל הסתר כזה שהי' במצרים אבל עוד ישראל מצדם צריכים לבירורים ואין עוד זה הסדר מחירות עולם בידם זה נקרא מר:

מ״זואמר להם השי"ת עצה לזה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך היינו הקלא פנימאה שנמצא בכל הדברים שיסורו מעצמם כל הדמיונות וגוונים וכל הסתכלותם יהי' תמיד רק לרצון הפנימי מד"ת שזה נקרא קלא פנימאה. והישר בעיניו תעשה שלא יקחו שום דבר באור חוזר ובאורח יבום שיוצרך אח"כ להתברר ורק באור ישר. והאזנת למצותיו היינו שיכינו עצמם להיות כלי לקבל אור השי"ת וכדאי' (דברים רבה י') האוזן לגוף כקינקול לכלים שהאוזן הוא כלי קיבול לגוף והוא לדעת שכל עיקר הקבלה הוא רק הצמצום שיש לאדם מצדו שקנין האדם בדבר הוא רק מה שנשאר אחר שמוסר להשי"ת ולזה הציב השי"ת בכל שער ושער שאדם רוצה לקנות צריך תחלה למסור להשי"ת ולהמליכו על הטובה כגון תרומה ומעשרות וחלה ומה שנשאר אח"כ משלחן גבוה קא זכי כי רק ממוצא פי ה' יחיה אדם:

מ״חושמרת כל חקיו. חוקים הוא מה שלמעלה מתפיסת האדם במקום שאין לאדם הכרה ואז צריך לגודל שמירה וכדאי' בזה"ק (יתרו צ"ב.) שמור לנוקבא:

מ״טכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. היינו כי באמת מצד השי"ת אין במציאות שום מחלה רק הוי' וקיום. ומה שנמצא מחלה בעולם מסתבב רק ע"י קליפת מצרים כי כן נקרא גם בכתוב מדוה מצרים (דברים ז') כי מחמת גודל השפעה שהי' במצרים כדכתיב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים וזה עצמו היה להם סיבה לכל מיני מחלה כי מזה שנדמה לאדם שיש לו כח בפני עצמו וזה נקרא כסא הות שאין לה חיבור עם השי"ת כדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הות כי השי"ת מתרומם מכסא כזו ואין לו חיבור בה וממילא נמשך לשם כל מחלה והפסד וזה גם קליפת מצרים שנדמה להם שאין צריכין להשפעת השי"ת. אבל ישראל שמכירין בתמידות שאין להם שום כח וקיום מבלעדי השי"ת לזה נאמר להם כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך היינו שירפא אף את הקודם:

נ׳עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי רומז על גודל בטוחות כענין שנאמר (ישעי' כ"ו) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים וכדאי' בזה"ק (וארא כ"ב.) והאי עד אתר דאחיד לכל סטרין וכו' כד"א עד תאות גבעת עולם וכו' מכאן ולהלאה לית ליה רשות לב"נ לאסתכלא ביה דהא איהו גניז מכלא ומאן איהו י"ק יקו"ק וכו'. היינו שמזה שבעוה"ז הציב השי"ת שאין גמר לשום דבר מזה נמשך לאדם גודל בטוחות כי מצד זה יתכן שיתכלל בחזרה בעלמא עלאה עם הפעולה ובכל זה לא תתבטל תפיסתו. וזמרת יה זה מורה על צמצום אור והוא כדכתיב כי ביה ה' צור עולמים וכדאי' במדרש (תהלים ט') כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם שנאמר כי יד על כס יה וכו'. שהשי"ת הציב רצון בעולם שכביכול אין שום שלימות לכבודו ית' בלתי עבודת ישראל וזה עזי וזמרת יה שמצד הארת זה השם י"ה יתכנו אלו השנים עזי וזמרת ומזה ויהי לי לישועה שהוא מלשון הכתוב (בראשית ד') וישע ה' כי מזה שהשי"ת פונה עצמו להבריאה ברזא דשמא י"ה נמשכו מזה כל ההגנות לאדם ולזה במקום שצריכין להמשיך הגנה מזכירין השם י"ה כענין שמצינו (שלח י"ג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע ודרשו ע"ז (סוטה ל"ד: ובמדרש תנחומא שלח) יה יושיעך מעצת מרגלים כי היה צריך לגודל הגנה שהשי"ת יפנה אליו בהגנה מעלמא עלאה כי מצד סדר ההנהגה שהציב השי"ת בעלמא תתאה לא היה מקום הגנה עבורו כי הסדר שהציב השי"ת בעוה"ז הוא כדכתיב (בראשית ט״ו:ט״ז) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה נמצא לפי זה שהיו מוכרחים לספר גנות על הארץ וכל חטאם בזה היה רק על דרך נורא עלילה על בני אדם וכדאיתא בתנחומא (וישב ד') אמר רבי יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן וכו' וכן אתה מוצא שאמר ליה הקב"ה למשה אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וכו' הוי נורא עלילה על בני אדם היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל דברים אלו. לזה התפלל משרע"ה עליו והמשיך לו הגנה מעלמא עלאה מבחי' השם י"ק. וזה עזי וזמרת יה שמצד שנכללו אלו השני בחי' בזה השם זה היה לי לישועה שמזה שאין שום דבר נגמר עוד והכל תלוי בעלמא עלאה נמצא מקום שיתוקנו כל הפעולות. ויציאת מצרים היה ג"כ מרזא דעלמא עלאה כי נגאלו אז מכל הארבע גליות כדאי' בזה"ק (ויקהל רט"ז:) רזא לאדכרא יציאת מצרים וכו' ואצטריך לאחזאה חירו דילה בגין דאתחברא בבעלה ובגין לאסמכא גאולה לתפלה למהוי כלא חד בלא פרודא ולא לאחזאה תרוכין וסימנך ואשה גרושה מאשה לא יקחו. ואי תימא והא בגלותא איהי והא אתתרכת לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהי לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו אבל לא אתתרכת וכו' ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות וכו' ועל דא אית לאדכרא בההוא גאולה ד' זמנין אמת וכו'. כי באמת נגאלו אז מכל הארבע גליות ורק שהגאולה הי' מרזא דעלמא עלאה ועוד לא היתה בעלמא תתאה וכל התפלות שלנו הם שיאיר השי"ת זאת הגאולה אף בעלמא תתאה שיהיה ניכר אף בתפיסה אחרונה הנמוכה שלנו שיתגלה שאין שום נפש מישראל בגלות:

נ״אה' ימלוך לעולם ועד. היינו שישראל בקשו אז שהשי"ת יקבע בהם הכרה זו שהאיר להם אז שיהיו יכולין לקבל עליהם עומ"ש בבהירות הכרה זו לעולם ועד. אכן יען שהכרה זו השיגו בלתי עבודה מצדם לכן נעלם מהם מיד כדכתיב אח"ז וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ולמד אותם השי"ת עצה איך שישיגו חזרה אותו האור שנעלם מהם כדכתיב שם שם לו חוק ומשפט ופירש"י ז"ל במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין. שבת רומז על צמצום. פרה רומז על בטוחות שלא יעדר מישראל שום דבר ואף שום לבוש. אכן אלו השנים צריכין עוד לקו המשקל לבל לנטות לשום קצה ביותר כי צמצום יותר מהראוי לחסרון יחשב ובטוחות יותר מהראוי ג"כ לחסרון יחשב ורק בד בבד יהיו וזה מורה דינין שהוא קו המשפט ומשקל וע"י שיתנהגו במשפט ישיגו בחזרה כל האורות שנעלמו מהם:

נ״באז ישיר משה וגו'. בזה"ק (בשלח נ"ד.) ר"א פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכולם פתחו באז וכו' מאי טעמא אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר. וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא:

נ״גהענין בזה כי אחר שעלה ברצונו הפשוט ית' להקרא מלך ושימליכו אותו ית' ברצון ובחירה לזה הציב התחלקות המדות כדאי' (ר"ה ל"א.) בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. והם שבע מדות כדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וכל מדה אם היא בלתי התכללות אזי היא בתכלית החושך וכגון מדת החסד שהיא מדה יקרה מאד אך אם היא בלא דעת ורק שישתמשו בה תמיד אף במקום הראוי להתאכזר אזי יחשב זה החסד לגודל אכזריות כי בזה שיתרחם על אכזרי ויתן לו הוי' יקיים בזה משחית בעולם. וכן כל מדה כשהיא בפני עצמה בלי התכללות אזי הוא חרב לה' מלאה דם. ורק כשמנהיר א' בז' אזי יש בהמדות התכללות שמדת החסד מרחמת רק במקום הראוי לרחם אבל במקום שראוי להתאכזר תתאכזר וכן כל המדות ובזה ההתכללות הוא שלימות המדות וזה כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וזה נקרא אז ישיר כי שירה מורה על אור ישר מראשית הנקודה עד לבוש האחרון:

נ״דאשירה לה' כי גאה גאה תרגומו ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא. הענין בזה כדאי' (שמות רבה כ"ג) אשירה לה' כי גאה גאה הה"ד עדה נא גאון וגובה הכל מתגאין זה על זה חושך מתגאה על התהום וכו' והקב"ה מתגאה על הכל. היינו מה להם להתפאר בגאון וגבה שלהם שהם משפיעים לדרגין דלתתא מנהון אחר שגם המשפיע אין לו שום כח כי מה שיש לו הוא רק מה שמקבל מהשי"ת א"כ מה יתרון המשפיע מהמקבל כי מה שנראה בהם כח משפיע הוא רק כדאי' בספר רזיאל כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה וע"י הפיכת אור פניו יתברך מהבריאה נעלם מכל ברי' בשעה שמשפעת לדרגא דלתתא מינה איך שבאמת גם היא רק מקבלת כי אין שום כח עצמיי בעולם מבלעדי השי"ת. והענין שנחשב שם אף אלו שעומדים בבהירות תמיד נושאי כסא הכבוד ית' כי אף שהם לעצמם בגודל בהירות תמיד אבל אין בכחם ללמד זה הבהירות להמדה המקבלת מהם ולכן איתא בכתבי האריז"ל (פע"ח שער הק"ש פ"א) שר"ת יוצר "משרתים "ואשר "משרתיו הוא מו"ם שזה השם האחרון משם ע"ב כי אחר שאין בכחם להאיר בהירות זה להאומות המסתעפים ונתונים תחת ממשלתם לזה מו"ם בם ולכן נקרא שם שר של מצרים רה"ב שפירושו גיאות כי אף שהשר עצמו עומד קרוב להשורש ומכיר מפורש שאין שום הוי' בלתי רצון השי"ת מ"מ יען שהמצרים שתחת ממשלתו ומקבלים ממנו אין להם הכרה זו שאין להם שום כח עצמיי רק מה שמקבלים לכן נקרא שר שלהם רה"ב. וזה סוס ורוכבו רמה בים וכמו שביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה שאומות נקראים סוסים מזויינים כי סוס מורה על מהירות והאומות הם תמיד בלי ישוב הדעת וכל מעשיהם במחשך. ורוכבו מורה על ישוב הדעת והם שרי מעלה של האומות שנראה בהם גודל ישוב הדעת ועומדים למעלה בגודל התבטלות אכן שאין בכחם להשפיע דעת ובהירות להאומה שנתונה תחתיהם לזה סוס וגם רוכבו רמה בים. אבל בישראל נמצא הכרה זו להכיר שכל קבלתם הן יקרות מדברי תורה ועד הלבושים הנמוכים כגון פרנסה וכדומה הוא רק מה שמקבלים מהשי"ת בלי שום אמצעי כלל שאין נתונים תחת ממשלת שרים כי חלק ה' עמו שמשפיע להם תמיד דעת ובהירות. ואף שגם בישראל נאמר מיכאל שרכם (דניאל ו') אכן שמו מורה עליו שכל עסקו להשפיע הבהירות שלו לישראל שהוא מכיר בבהירות שאין כאל ומלמד גם לישראל שיכירו וידעו שאין שום כח בעולם זולת השי"ת וזה "מי-כאל" ויען שישראל מקבלים ממנו זה הבהירות לכן נקרא מיכאל שרכם. וזה ארי אתגאי על גותניא שכשמראה השי"ת שכל הגיאות הוא רק שלו אז מתבטל כל הגיאות שבעולם כמו כאן כשהאיר השי"ת מעתיקא אז נתבטלו המצרים. וגאותא דיליה הוא היינו שמזה עצמו שהראה השי"ת שכל הגיאות רק שלו קבלו ישראל כל עיקר הוי' וקיום:

נ״העזי וזמרת יה. עזי רומז על תקיפות. וזמרת רומז על צמצום. היינו שכל תקופות ישראל הוא רק מזה שהשי"ת צמצם גודל אורו וזה וזמרת י"ה וכדאי' בתקוני הזהר (תקון כ"א דף ס"ג) שבשם י"ה ברא עלמין סתימין ובשם ו"ה ברא עלמא דין ועלמא דאתי. היינו שהשי"ת צמצם גודל אורו והציב גוון בעוה"ז שאין שום שלימות בלתי עבודת ישראל ועי"ז הצמצום יש להשי"ת חיבור ואחדות עם ישראל ועל זה הצמצום נאמר (תהילים קי״ח:ה׳) מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה שעי"ז הצמצום רואים ישראל החיבור שיש להשי"ת עמהם ואין לך גודל הרחבה מזה. לזה אומר ויהי לי לישועה שעי"ז החיבור נשפעים כל הישועות לישראל:

נ״וזה אלי ואנוהו. כאן האיר השי"ת לכל פרט נפש מישראל הד"ת שגנוזים וצפונים בעומק לבו עד שכל אחד הכיר מפורש לאיזה ד"ת הוא לבוש וכענין שאי' (ברכות ס"א.) לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא וזה "ואנהו" שפירושו התנאה לפניו במצות (שבת קל"ג:) וגם הוא מלשון נוה ודירה היינו אחר שישראל מצדם הכינו א"ע בהכנה גדולה להתנאה לפני השי"ת במצות כן קבע השי"ת משכן דירתו ושכינתו בישראל:

נ״זאלהי אבי וארוממנהו. אלהי אבי הייני שהשי"ת פתח להם מהשורש. וארוממנהו היינו כדאי' בספר הבהור (סימן מ"ג ובתוס' זה"ק ח"ב סימן ג') ויקחו לי תרומה כך אמר הקב"ה אותה תרומה הרימו אותה בתפלותיכם היינו שיכירו שאין מכריחים ח"ו בתפלותיהם רצון השי"ת ורק מרצונו הפשוט ית' וזה וארוממנהו שכל כמה שאדם מכיר עוד יותר איך שהשי"ת מרומם ונשא ואין בעולם שום כח בלתי רצון הפשוט לעומת זה מאיר לו השי"ת שעומד נגדו מלא רצון. ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. בזה"ק (בשלח נ"ז.) ת"ח ימינא דקב"ה מניה מתערין כל נהירו וכל ברכאן וכל חדו ביה כליל שמאלא וכו' ולהבין זאת אחר שהיה אז הארה מעתיקא כדאיתא בזה"ק (שם מ"ח) ובעתיקא לית שמאלא כלל כדאיתא בזה"ק (נשא קכ"ט) לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה כלא ימינא וכו'. אכן הזה"ק מבאר בזה שמקום ישראל הוא בשורש וזה ביה כליל שמלא כי כפי שאדם מכיר שהשי"ת חי הוא ברומו של עולם כן יש לאדם זה מקום ברומו של עולם. וישראל שיש להם הכרה זו מפורש שהשי"ת חי הוא ברומו של עולם כן יש להם מקום ברומו של עולם ורק שאין בכח אדם מצדו להכיר רק ע"י לבוש זה אתכליל שם בעתיקא שמאלא בימינא ואף שמצד עתיקא לית שמאלא כלל אכן מצד ישראל שמתכללים שם בשורש אתכליל שם שמאלא בימינא:

נ״חה' ימלוך לעולם ועד. בזה חתם השי"ת על ישראל שלעולם ועד יהיו נקראים עבדי ה' ואף אם יכנסו עוד לשעבוד וכמה הסתרות אך הלב מישראל לא יהיה עוד תחת השעבוד וכדאמרינן בגאולה ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם. וזה דאי' (פסחים קי"ז:) קריאת שמע גאל ישראל דצלותא גואל ישראל וכדאי' בזה"ק (ויקהל רט"ז:) ואצטריך לאחזאה חירו דילה בגין דאתחברא בבעלה ובגין לאסמכא גאולה לתפלה וכו' ולא לאחזאה תרוכין וסימנך ואשה גרושה מאישה לא יקחו. ואי תימא והא בגלותא איהי והא אתתרכת. לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהו לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו וכו' ועל דא אית לאדכרא בההוא גאולה ד' זמנין אמת וכו' למהוי ד' גאולות אלין בקיומא תקיף בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא וכו' דאלו לא אשתכחו אינון ד' גאולת בההוא יציאת מצרים כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונאה לאתייחדא שמא קדישא. והיינו כי אם היה ח"ו הלב ג"כ משועבד לא היה מקום לתפלה כי תפלה הוא רק מי שהוא בן חורין וסימנך ואשה גרושה מאשה לא יקחו. וכאשר חתם השי"ת שימלוך על ישראל לעולם ועד נקבע זה החירות בישראל וכ"כ נקבע הקדושה בישראל עד שנאמר ותקח מרים הנביאה את התוף בידה וגו' ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וגו' שזה רומז שנקבע כ"כ אלו הד"ת בישראל עד שנתפשטו אף לנשים וכמו שביאר בזה אאזמו"ר הג"הק זללה"ה בימי השלוח (פ' בשלח) ואח"ז ויסע משה את בני ישראל וגו' שאמר לישראל מעתה אין לכם עסק עוד באלו הד"ת כי כבר נשלם מה שהיה לכם להשלים בזה ומעתה צורך לכם להתחדשות ד"ת. וזה שנאמר אח"ז וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים היינו שנתרשלו ונפלה דעתם מאוד כי קודם זה היה להם התחדשות בכל רגע ועתה שלא מצאו התחדשות היה להם התרשלות ולכן וילנו העם על משה וגו' שאמרו שמשמע מזה שאף קודם זה לא היה להם התגלות אמתי כי באם היה להם התגלות אמתי שוב לא היה פוסק מהם כי מהתגלות אמתי מוכרח להשאר רשימה הניכרת לעולם כמו שמצינו בהתגלות הר סיני שאף שהי' לפי שעה כדכתיב (שמות י"ט) במשוך היובל המה יעלו בהר מ"מ נשאר מזה רשימה לעולם כדמצינו באלי' הנביא שאמר אליו השי"ת שילך להר חורב למערה שעמד בה משרע"ה (מלכים א' י"ט) לזה נאמר ויורהו ה' עץ ומתרגמינן ואלפי ה' אעא ולא מתרגם ואחוי רק ואלפי שרומז שהיה מלמדו עצה להמתיק את המר במר וכדאיתא במכילתא (בשלח) רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו שנאמר ויורהו ה' עץ כענין שנאמר וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך וכתיב עץ חיים הוא למחזיקים בה וכו' בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה אינו כן אלא במר מרפא את המר. היינו שיוכלו להכיר במר זה עצמו כל המתיקות כי אחר שכעת חפץ השי"ת שלא יהיה להם התחדשות ושיהיה הסתר לפניהם מוכח מזה שיש מקום למצוא בזה ההסתר טובה יקרה מאוד וכענין דאית' (תענית כ"ב:) ת"ר על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים מ"ט א"ר יוחנן לפי שאין מתפללין על רוב טובה וכו' ובגולה מתריעין עליה. והענין כי בארץ ישראל מפורש שכל ההשפעה הוא רק מהשי"ת ואיך יתכן לסרב ולמאן בהשפעת השי"ת אף שלכאורה אין דעת האדם נוחה מזה אבל אם יעמיק האדם ימצא בזה יקרות טובה. ורק בחוץ לארץ ששם השפעה בהסתר לכן מותר לאדם להתפלל שם על השפעה שאין דעתו נוחה ממנה. וזה הענין כאן שאחר שניכר מפורש שזה ההסתר הוא מרצונו ית' לזה בטח יוכלו למצוא בזה המר כל המתיקות כי באמת אין לך שום הסתר שהציב השי"ת בישראל שלא ירויחו מזה איזה יקרות כמו שמצינו במסעות הוצרכו לבושי שרד (שמות ל"ט) כי בעת מסע הדרך הי' ישראל נכנסין להסתרות לכן היו צריכין עוד מכסה מה שלא הוצרכו בעת החני' הרי שע"י ההסתר הרויחו ישראל לבוש יותר שנכלל לקדושה. וכן מצינו בזמן שנתוסף לישראל קדושה ע"י ההסתר מיו"ט שני של גליות. וכן במקום נתוסף להם קדושה בזה שלא הסירו הבדים מעולם מתוך הארון ואף שתשמישן היה רק בעת מסע מ"מ נשארו הבדים בארון אף בעת החני' בקדש הקדשים שביניהם היו כל עבודות היקרות ביותר. הקטרת הקטרת והזאת הדם ביוה"כ. הרי שכל זה היקרות הרויחו רק מסיבת ההסתר של מסע הדרך וזה דכתיב (שיר א') צרור המר דודי לי בין שדי ילין וכדאיתא ע"ז (שבת פ"ח:) אע"פ שמיצר ומימר לי דודי בין שדי ילין. שדי מורה על השפעה שנשפע בגודל צמצום ובזה הצמצום הנראה ללילה וחושך לן השי"ת ודר בישראל. וזה שאמרו על שני ימים טובים של גליות במדרש (שיר א' בפסוק כרמי שלי) הרני שומרת שני ימים טובים של גליות בחוץ לארץ סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחד. היינו אף שעיקר קבלת שכר הוא רק על אחד אכן מסבת ההסתר של גלות א"א לקיים אחת כתקנה אא"כ ישמור שני ימים שע"י שישראל מקדשים עוד יום אחד יוכלו לשמור ולקיים יום אחד כתקונו ובלתי זאת לא יוכלו לשמור יום אחד כתקונו הרי שע"י ההסתר מרויחים ישראל התפשטות קדושה על זמן עוד יותר ומרויחים לבוש נוסף לקדושה:

נ״טאז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. בזה"ק (בשלח נ"ד.) אז ישיר וכו' כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרבי לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבורן בגין דאתחבר אל"ף עם זיי"ן ודא הוא שירתא וכו'. היינו כאשר נדמה לאדם שנתרחק ונעתק ח"ו מאור וכשמאיר לו השי"ת אח"כ שמעולם לא נעתק מאור כענין שנאמר (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתם זה נקרא שירה שמכיר אור השי"ת מהתחלה באור ישר וזה כד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כי זיי"ן מורה על התחלקות השבע מדות בלתי התכללות שכל פרט משוקע במדתו ואין מאיר בהם מרזא דאל"ף שנקרא פל"א מזה נמשך כל ההירוס ופירוד. אבל כד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן שיש התכללות בהמדות ע"י שמאיר בהם נהירו דאל"ף אחדותו ית' שמאחד את כל המדות דא הוא שירתא שעי"ז נשלם הצורת אדם וכדאיתא בזה"ק וכד אסתלק א' מן אדם אשתאר "דם" היינו שאם אין האדם מכיר מצדו החיבור מעלמא עלאה עם עלמא תתאה נמשך מזה כל הפירוד. ורק כשמאיר לאדם זה החיבור שמכיר האחדות אזי בהכרה זו נגמר ונשלם הצורת אדם בשלימות וזה אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת היינו שהאיר להם השי"ת את החיבור והאחדות שמעולם לא נסוגו ח"ו מאור אחדותו ית':

ס׳אשירה לה' כי גאה גאה מתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגאותא דליה הוא. היינו שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שכביכול השפיל השי"ת א"ע ורצה להקרא מלך בתחתונים ורצונו של מלך מלכי המלכים ית' הוא כבודו שהבריאה הנמוכה מצדה תמליך את השי"ת עלי'. אכן האומות יען שנדמה להם שיש להם כח בפני עצמם ומחזירין את פניהם לבלתי יראו גיאות ה' לזה מתרומם השי"ת מהם ומראה להם שאין לו שום צורך לכל הוייתם וזה ארי אתגאי על גותניא וגאותא דילי' הוא שכבודו ית' במקומו עומד ואין בו ח"ו שום פגם כדכתיב (דברים ל"ב) שחת לא לו ורק לעצמם נוגע הפגם שהם מצדם מתרחקים:

ס״אסוס ורוכבו רמה בים. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה סוס רומז על מהירות. ורוכב רומז על ישוב הדעת. ובעכו"ם אין חפץ ה' לא במהירות ולא בישוב הדעת שלהם כי אחר שמסתעף מהרוכב מהירות כ"כ באין מעצור לרוחם לזה שניהם רמה בים. ואף שבישראל חביב אף המהירות שלהם כדאי' בילקוט (מלכים ב' רמז רמ"ד) אמר הקב"ה ומה בשכר פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם ליצחק וליעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה וכמה. אכן בישראל הוא כענין שנאמר (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. ובספר (ישעי' כ"ו) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. לזה בעת שמפורש לפניהם רצון השי"ת אז עושים במהירות בלי ישוב הדעת מצדם. אבל מהירות האומות הוא רק להתפשט בלי דעת לזה אין ה' חפץ בהם אף לא בישוב הדעת שלהם:

ס״בעזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. בתקוני הזהר זמנין ארמי קלא וזמנין מאיך קלא ובמדרש תנחומא (בשלח כ"ב) כאן הקב"ה ממיך ומשה מגביה ובמקום אחר הקב"ה מגביה ומשה ממיך. היינו שלפעמים מנהג השי"ת עם האדם בהתפשטות ולפעמים עם צמצום. ובעכו"ם בשעה שהשי"ת מנהג עמהם בצמצום אז אין להם נייחא. שאני ישראל שאף בעת שמתנהג השי"ת עמהם בצמצום הם בגודל נייחא וזה שאמרו ישראל "עזי וזמרת" יה היינו שני ההנהגות הם לנו לישועה כי יש לישראל הכרה אף בעת הצמצום שאצל השי"ת הוא כל התקיפות:

ס״גזה אלי ואנוהו. זה אלי היינו מזה שיש לישראל הכרה איך שכל התקופות שלהם הוא אצל השי"ת לזה ואנוהו שישראל מצדם רוצים להתנאות ולייפות זה התקיפות בגדרים וסייגים לבלתי ישתמשו בתקיפות זה בדברים שפלים ונמוכים וכמו שמצינו שגדרו ישראל את התקיפות ממקום ארון שאינו מן המדה בעשר גבולים כדאי' (סדרי טהרות כלים דף ל"ט:) בכדי שלא ישתמשו בזה התקיפות:

ס״דה' איש מלחמה ה' שמו. בזה"ק (תזריע מ"ח.) אימתי אתקרי שלימותא דלעילא כד יתיב קב"ה בכורסייא. והוא כענין דאיתא (שמות רבה כ"ג) נכון כסאך מאז א"ר ברכי' בשם רבי אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה וכו' משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס וכו' מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבחי' עמידה מורה שאינו עוד בנייחא כי לא סיים כוונתו. ויושב רומז שכבר הוא בנייחא שנגמר בשלימות כל רצונו ית'. ולכן בעוה"ז הוא כביכול בחי' עמידה להורות שאינו בנייחא וזה ה' איש מלחמה כי איש רומז על קיבוץ הנפרדים כדאי' בזה"ק (שם:) היינו שבעוה"ז הוא כל העסק בהטובות שנטועים בישראל רק לקבץ הנפרדים לבלתי יעיקו לישראל כי אף הטובה המבוררת אינה עוד בשלימות. אבל לעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז יתבטלו כל המעיקים ויהיו כל הטובות בשלימות אז יהיה השי"ת כביכול בבחי' ישיבה:

ס״הימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. בזה"ק (בשלח נ"ז). ת"ח ימינא דקב"ה מני' מתערין כל נהירו וכל ברכאן וכל חדו ביה כליל שמאלא וכו'. והענין בזה כדאי' בזה"ק (וירא קי"ג:) דכד אתעביד ניסא לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא אלא כלא כחדא או ניסא או דינא א"ל רבי יוסי ולא והא בזמנא דבקע קב"ה ימא לישראל הוה קרע ימא לאלין ואזלין ביבשתא ומיא הוה תבין מסטרא אחרא וטבעין לאלין ומתין ואשתכח ניסא הכא ודינא הכא כלא כחדא א"ל ודא הוא דקשיא קמיה וכו'. ובש"ס (סוטה ב'.) וקשין וכו' כקריעת ים סוף. ולהבין זאת תינח באדם שמשוקע בהטבע לזה מצדו נראה לו שקשה לשנות הטבע. אבל השי"ת שהוא למעלה מהטבע מה מקום לומר דקשי קמיה ומה שייך לומר ביה כליל שמאלא. אכן באמת הוא שמצד השי"ת אין שום שמאל והכל הוא רק רחמים פשוטים. ואף האדם שמכיר איך שהשי"ת מנהג את הכל רואה ג"כ שהכל הוא רק ימין וכדאי' בזה"ק (צו ל"א.) אל בכל אתר נהירו דחכמתא עלאה הוא וקיימא בקיומיה בכל יומא דכתיב חסד אל כל היום. ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא מקמי דינין תקיפין דמתערין בכל יומא וכו' וכד אתער אברהם בעלמא כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא דחי להו לבר וכו' הה"ד ועל זועם בכל יום נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם. בכל יומא ויומא דדינא אשתכח דחי לון לבר וכו'. היינו זה עצמו שזועם בכל יום מסתעף ממדת החסד בכדי לבטל את הכחות המעיקים לישראל אכן אם היה מראה השי"ת מפורש זה הבהירות איך שהכל הוא רק ימין אזי לא היה מקום לעבודת ישראל לכן הציב השי"ת גוון שמאל ורק מי שחפץ להכיר זאת הבהירות איך שהכל הוא רק ימין יצרך מצדו להתברר שלא יהיה לו שום נגיעה למה שלא נראה בו רצון השי"ת. ובקריעת ים סוף העלה השי"ת את ישראל למעלה מהטבע וזה ודא הוא דקשיא קמיה היינו אחר שהציב השי"ת בעולם ימינא ושמאלא בכדי שיהיה מקום לעבודה ובכל זאת העלה אז את ישראל למעלה מהטבע וטהר את לבם שלא יהיה להם שום מניעה מצדם רק כל מגמת חפצם יהיה להיצר למי שיעיק לקדושה ואף שישראל לא היו עוד מבוררים מצדם בזה מ"מ יהיו רואין מפורש איך שהכל ימין זה נקרא דקשיא קמיה יען שאין זאת בטבע הבריאה. וזה ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב לרמז בזה שאז נשתווה לב ישראל מכוון כפי שהוא באמת מצד השי"ת שאין שום שמאל כלל רק הכל ימין:

ס״וה' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו'. בזה שבא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים הראה השי"ת לישראל איך שהם מחוברים בשורש רצונו ית' ואז ענו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד שבקשו שיהיה להם הכרה זו בקביעות לעולם ועד. כי בא סוס ורוכבו רומז על גודל הקטרוג של פרעה כדאיתא בזה"ק (בשלח מ"ו.) ושלישים על כלו כלא בחכמתא לקבל דרגין עלאין תרין וחד. כי תרין וחד רומז על רוכב והתפשטותו כי קטרוגו הי' שאחר שהשר שלהם שהוא הרוכב עומד בגודל התבטלות נוכח השי"ת מסתעף מזה להמקבלים ממנו גודל התפשטות בלא דעת עד שאין מעצור לרוחם כדכתיב בהו וזרמת סוסים זמרתם (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזה תרין וחד שהתפשטות שלהם נמשך רק מהרוכב שהוא השר שלהם וא"כ גדול כחם מכח ישראל כי הם שמקבלים כל התפשטותם מהשר שלהם מגודל ההתבטלות שיש להשר במקומו הרמתה לא איכפת ליה כלל במה שפוגמים למטה ממנו. משא"כ ישראל שאינם תחת שום שר לזה אם יתבטלו רגע אחת מעבודתם אזי הם פוגמים בהקדושה. וזה דאי' (שם מ"ז.) לסוסתי ברכבי פרעה ת"ח פרעה בשעתא דהוה רדיף אבתרייהו דישראל מה עבד נטיל סוסוון נוקבן וכפת לון ברתיכוי בקדמיתא וסוסוון דוכראי כפית לון לאחוריהן וכו'. היינו שכמו שיש דכר ונוקבא בקדושה כן יש דכר ונוקבא בקליפה כדאיתא בזה"ק (פקודי רל"ו:) והאי רוח מסאבא איהו חייבא בישא ואית מאן דרכיב עליה ואינון דכר ונוקבא היינו שבתחלה יש כח המעורר באדם לחטוא ואז אין עוד באדם שום הרגש וזה הכח המעורר נקרא דכר. ואחר שמתחיל האדם להרגיש טעם בהחטא כענין שנאמר (משלי ה׳:ג׳) וחלק משמן חכה זה נקרא נוקבא. ואח"כ מתייצב ועומד זה החטא בעצמו לענוש אותו כדאיתא בזה"ק (ויצא קמ"ח.) כמה דאיהו בסטר קדישא הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא וכו' רוחא דדכורא דקיק רוח דנוקבא בכמה אורחין ושבילין מתפרשא ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא קשיטת גרמה וכו' לבתר דחמאת ליה סטי אבתרה וכו' אעדיאה תקונה מינה ואתהדרת גיבר תקיף לקבליה לביש לבושא דנורא מלהטא וכו' קטיל ליה להאי שטיא וכו'. וזה נקרא דכר דקליפה. וזה לסוסתי ברכבי פרעה שפרעה מקטרג אחר שאי אפשר שלב ישראל יהיה מבורר לגמרי מצדם ורק שהשי"ת מצדו מעיד עליהם כי לא ענה מלבו א"כ אחר שתלוי רק בבירור מצד השי"ת מה בין מסית לניסת כמו שבכחו ית' לברר את הניסת שלא ענה מלבו כן יוכל לברר אף את המסית ולהעיד עליו שלא ענה מלבו כי אף את המסית ברא השי"ת בעולם וזה היה עיקר טענת הנחש ג"כ. ואז דמיתיך רעיתי וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זלל"הה שהעמדתיך בנייחא עי"ז שבא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים כי מהיכן היה מבינות בים להכיר לשטוף את המצרים מוכח מזה שמפני שישראל מבוררין לכן ניצולו ומצרים שהם ההיפך מרצון השי"ת לכן טבעו בים סוף. ובקשו ישראל שזה הבירור ישאר אצלם בקביעות לעולם ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ובאמת נשאר זה הבירור בקביעות בעומק לב ישראל כדאי' בזה"ק (ויקהל רי"ז.) ועל דא אית לאדכרא בההוא גאולה ד' זמנין אמת וכו' עד עזרת אבותינו דדא הוא עזרה וסמך לישראל כלהו וכו' למהוי ד' גאולות אלין בקיומא תקיף בחותמא דגושפנקא דמלכא וכו' היינו שכבר נקבע הגאולה בלב ישראל בקביעות גמור כענין שנאמר (שיר השירים ז׳:א׳) שובי שובי השולמית ולא נאמר בואו לרמז בזה שאם רק יחזיר אדם את פניו נוכח השי"ת אזי יהיה מפורש לפניו כל הגאולה נגד עיניו:

ס״זאז ישיר משה וגו'. בזה"ק (בשלח נ"ד.) ר"א פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכולם פתחו באז וכו' מ"ט אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאלף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם וכדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא. הענין בזה כדכתיב (דה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' שהציב השי"ת ז' מדות בעולם וכל מדה כשהיא בפני עצמה אין בה שלימות וע"ז נאמר (דברים ד') אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. כי כאשר יתן אדם כח הוי' למדה פרטית זה נקרא במדרש (שמות רבה מ"ב) ואני רואה אותם שאחר שאבא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטראמולין שלי שהן מתבוננים בי ושומטים אחד מהם ומכעיסין אותי בו וזה חרב לה' מלאה דם. אכן עיקר השלימות מהמדות נשלם ע"י לך ה' הממלכה שישראל ממליכין את השי"ת על כל המדות בבחירתם ובזה מתאחדין כל המדות באחדותו ית' וזה נקרא א' רוכב על ז' שהשי"ת מאחד אותם ומזה ההתכללות מאיר כל הנסים וגבורות בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא אז ישיר היינו שמרע"ה המשיך אור אחדותו ית' לכל הלבושים של ישראל באור ישר כי התחבר א' עם ז':

ס״חכי גאה גאה. מתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא. היינו כי גאות הוא שאדם סובר שהשי"ת מוכרח ח"ו לסבלו אחר שסובל כל העולם וזה דעת האומות שאומרים שאחר שחפץ השי"ת בלבוש מלכות לזה היה מוכרח לבריאת עולם יען כי אין מלך בלא עם. וזה ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא שהראה להם השי"ת שבאמת אין לו שום צורך מצדו להבריאה ואין לו צורך לסבלם כי ה' מלך גאות לבש אף בלי הברואים וכדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הות שלנגד המתגאה מתרומם השי"ת ומראה לו שגאותא דיליה הוא ממילא מגיע להמתגאה כל ההתבטלות ופירוד. אכן מי הוא ראוי להיות כסא. ה' ישראל יען שהם מקטינים א"ע ומכירים מפורש שכל הווייתם וקיום שלהם הוא רק מרצון הפשוט ית' בלי שום הכרח ח"ו:

ס״טעזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי היינו התקיפות של ישראל כמו שאנו אומרים אשר בחר בנו מכל עם. וזמרת יה היינו שכל זה התקיפות הוא מגודל הצמצום שמצד ישראל שמשלימים עי"ז את השם יה כדכתיב (ישעי' כ"ו) כי ביה ה' צור עולמים שהשי"ת הציב רצון בעולם שכל רצונו שישראל ישלימו את השם ע"י עבודה וצמצום מצדם ומזה הוא לי לישועה שנצמחו כל הישועות:

ע׳וברוח אפיך נערמו מים. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שכאן היה שלא כסדר הטבע כי בטבע העולם הוא שנקפה בשפת הים ולא מעומק לב הים וכאן קפאו תהומות בלב ים וזה היה מפני שכאן פתח השי"ת מהשורש שהוא למעלה מסדר העולם. וזה שכתוב כאן וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ודרשו ע"ז (בבראשית רבה ה') לאיתנו לתנאין שהתנה עמו מה שלא מצינו זאת אחר בקיעת הירדן כי מיד אחר שנתקו כפות רגלי הכהנים השיבו מי הירדן למקומם (יהושע ד׳:י״ח) ולא היה צורך להזכיר תנאי הראשון. אכן יען שבקיעת ים סוף היה שנפתח מהשורש לזה אם לא היה מאמר חדש שישובו המים לתנאי הראשון אזי לא היה מי הים הולכים עוד וכענין שמצינו (חולין ז'.) רפב"י הוה קא אזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה. ולהבין זאת הלא הנהר השיב לו לרפב"י דברים של טעם ומה היתה ע"ז תשובתו גוזרני עליך וכו'. אכן כוונת רפב"י בזה שבאם הנהר לא יתן לו מקום לעבור אזי יהיה מוכרח לפתוח ולהאיר מהשורש ושם אני ודאי כנגדך כי הוייתי הוא מהשורש המקור ואתה כל הוייתך מששת ימי בראשית שכל הבריאה מאז הוא רק על תנאי שבמעשה בראשית התנה השי"ת שהמים יתנו מקום לישראל ואם לא יתנו המים מקום לישראל אזי כל הויית המים כאלו לא היו וזה אמר גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם כי כל ההוי' שלך תתבטל נגדי. ולזה בבקיעת הים שנפתח מהשורש לזה נצרך אח"כ להיות מאמר מחדש שישובו מי הים לתנאי הראשון וזה וברוח אפיך נערמו מים ומתרגמינן חכימו מיא שהשי"ת נתן בהמים חכמה ובינה שיבינו שכל הוי' שלהם הוא רק אם יתנו מקום לישראל לעבור ביבשה ולהטביע את מצרים. אבל בבקיעת הירדן שלא פתח השי"ת להאיר מהשורש לזה אחר שנתקו רגלי הכהנים אל החרבה שבו מעצמם מי הירדן למקומם. (ועי' לעיל):

ע״אמי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. בפדר"א (פרק מ"ב) מי כמוך באלים ה' וענה פרעה אחריהם שיר ושבח בלשון מצרית ואמר מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. והענין בזה כדאי' בזה"ק (מקץ קצ"ה.) ת"ח בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר לא ידעתי את ה' ופרעה חכים הוה מכל חרשוי אלא ודאי שמא דאלהים הוה ידע וכו' ובגין דמשה לא אתא לגביה אלא בשמא דה' ולא בשמא דאלהים ודא הוה קשיא קמיה מכלא. היינו שלא האמין שרצון השי"ת הוא שהאדם מצדו יחזיר לנכח השי"ת כל התפשטות הלבושים ורק כאן נתוודע לו לומר מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש. מי כמוך באלים היינו כדאי' (גיטין נ"ו.) באלים באלמים היינו מי הוא שבכחו להעלים ולהסתיר א"ע כ"כ עד שלא יהיה ניכר כלל. מי כמוך נאדר בקודש היינו מי הוא שבכחו להראות מפורש כ"כ שיהיה ניכר אורו ית' בכל התפשטות הלבושים ואף בהדומם. ואין הכוונה בזה שרק פרעה הכיר זאת ולא ישראל ורק המכוון בזה שפרעה לא בא על הכרה זו רק בעת שנתבטל כי מהכרה זו עצמה הגיע לו כל ההתבטלות לזה אמר מי כמוך וגו' רק ברגע האחרונה כאשר נתבטל כל החיים שלו. אבל לישראל מגיע מהכרה זו התחזקות הוי' כי זה כל ישעם וחפצם להכיר זאת:

ע״בה' ימלוך לעולם ועד. בזה"ק (ויקהל רט"ז:) רזא לאדכרא יציאת מצרים וכו' ולא לאחזאה תרוכין וכו' ואי תימא והא בגלותא איהו והא אתתרכת לא הכי וכו' אבל תרוכין לא הות לעלמין ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות ורזא הכא בשעתא דנפקא שכינתא בגלותא דמצרים תבעה מקב"ה דיפרוק לה השתא ד' זמנין דאינון ד' גאולות לקבל ארבע גליות וכו'. היינו שבאמת הוציא השי"ת את ישראל אז לחירות עולם ואף שנכנסו עוד לגלות אכן גודל הסתר. כזה שהי' במצרים לא יהיה עוד בעולם כי במצרים היה ההסתר גדול כ"כ שלכן נקרא מצרים מצר-ים וכדאי' בזה"ק (שמות ג'.) תשורי מראש אמנה דא איהו גרון. שזה רומז על מקום צר ודחוק מאוד שהיה נדמה שם שח"ו עזב ה' את הארץ ואין שום צורך לתפלה כי אפילו על טפת גשמים לא היו צריכים להתפלל להשי"ת. ולזה אנו אומרים בגאולה ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם שהסתר כזה לא יהיה עוד. וזה דאי' בתקוני הזהר (תקון ל"ט דף ע"ט:) והא איהו אבטח לאפקא לבנוי מגלותא וכו' ואיהו משבח גרמיה כמה זמנין אשר הוצאתיך מארץ מצרים א"ל ברי שפיר קאמרת אבל לאו איהו דא לשבחא גרמיה אלא כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחבירתה ובגין לאשתמודע לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא. היינו כי הארבע גליות הם נגד ד' אותיות משם הוי' ובגלות מצרים היה הראש בהסתר והיה נדמה להם שח"ו עזב ה' את הארץ וביציאת מצרים יצא הראש ונתגלה לחירות עולם שלא יהיה עוד הסתר כזה רק מאז יהיה תמיד הכרה בלב ישראל שהשי"ת מנהג בעולם וזה שפתחו וענו ה' ימלוך לעולם ועד שאף בכל ההסתרות שיהיה בהארבע גליות מ"מ יהיה ניכר לישראל כבוד מלכותו לעולם ועד:

ע״גאז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וגו'. ישיר הוא מלשון שורה ואמרינן (ביצה י"ד:) אין שורה פחות משלשה וזה מורה על סדר שהולך באור ישר מסודר מהשי"ת עד לתפיסת האדם. את השירה הזאת בזה"ק (בשלת נ"ד:) תנינן כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוון בה זכי למימרא לזמנא דאתי וכו'. הענין בזה כדאי' במכילתא (בשלח) את השירה הזאת וכו' כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה וכו' אבל התשועה שהיא עתידה לבא קרוי' בלשון זכר וכו'. כי בעוה"ז נעלם האור בלבושים עד שאי אפשר לראות מפורש כענין שנאמר (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתם. אבל לעתיד יהיה שיר דכר בלא שום לבוש ויהיה מאיר מפורש והיו כאשר לא זנחתם:

ע״דכי גאה גאה מתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה הוא. הענין כי שר של מצרים רהב שמו ולמעלה במקומו הרמתה מכיר מפורש ורואה גיאות ה' ולכן נקרא רהב. אכן האחורים שלו והוא האומה המסתעפת ממנו למטה מתגאים בעצמם עד שאמרו מי ה' (שמות ה') וזה דכתיב (ישעיהו כ״ו:י׳) יוחן רשע בל למד צדק. היינו שאינו יכול ללמד ולהרגיל לזולתו צדק. כי רק הצורת אדם מישראל הוא שאמרו עליו בזה"ק (תזריע מ"ו:) ודא הוא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא וכו' ועל דא אתקרי רוחא ממללא דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי. והוא שאדם אתקרי דו פרצופים שיש לו פרצוף פנים לעמוד נכח השי"ת פב"פ ולהכיר רוממותו לקבל אור מהשי"ת ובזו העת שמקבל יש לו גם פרצוף פנים להשפיע לזולתו ללמד ולהרגיל מבהירות שלו לזולתו מה דלית כן בשאר בריין כי הצבא מעלה בעת שעומדים נכח השי"ת פב"פ ומקבלים אור אז אין להם פנים להשפיע בינה להמדה שמקבלת מהם ואדרבה שיש להם כ"כ התבטלות עד שאחוריהם נראה כדומם ממש לזה האומה שמסתעפת מאחורים דלהון הם לגמרי בלא דעת ולזה אי' בהאר"י הק' (פע"ח שער הק"ש פ"א) שר"ת יוצר "משרתים "ואשר "משרתיו הוא מו"ם שהוא השם האחרון מע"ב שמות שזה רומז שמה שמסתעף למטה מהם מום בם:

ע״הסוס ורוכבו רמה בים. בילקוט (מלכים ב' רמז רמ"ד) אמר הקב"ה ומה בשכר פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם יצחק וליעקב שרצו לפני כסוסים עאכו"כ. היינו שהתבטלו עצמם לפני השי"ת כמו הסוס שטפלה לרוכב וכענין דאי' בזה"ק (צו כ"ט:) ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. ובזוה"ק (פנחס רכ"ח:) מט"ט סוס דתפארת דביה כל ספיראן מתלבשין וכו'. ולזה אמרו עליו בתקוני הזהר (הקדמה ד':) דא מט"ט רכב לעמודא דאמצעותא וכו' ואיהו רכב אש וסוסי אש כליל שתין ריבוא מרכבות (ושם תקון נ"ז דף צ"א:) האי מלאך אתקרי בששים רבוא שמהן וכו'. והענין בזה כי כל השמות וכינויין כל חד וחד כפום הכרה דיליה לבטל א"ע לגמרי להשי"ת כן הוא נעשה בזה הכח כלי פעולה להשי"ת כדאי' בזה"ק (פנחס רנ"ז:) אף הכי יקו"ק מניה תליין כל הויין ואיהו וכל הויין דיליה סהדין וכו' דינא בהיפוך אתוון אדנ' ובג"ד אמרו רז"ל דינא דמלכותא דינא. שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כל שכן לשאר בריין פחות מניה הה"ד כלא חשיבין וכו'. היינו שמזה שיש לו זו ההכרה ביותר שכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא לזה הוא השם "אל" כלי פעולה לכל החסדים. וזה המלאך מט"ט נקרא סוס דתפארת רזא דיעאע"ה שכולל כל הנהורין לזה הוא כולל שתין רבוא דנהורין יען שיש לו הכרה בכל הכחות שאין לשום בריה כח לבר מני' ית' לזה מאירין אצלו כל השתין רבוא נהורין. אכן באומות הוא בחי' סוס דלהון כדכתיב בהו (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם שמצדם אינם רוצים להתבטל להשי"ת כסוס דרכיב מארי' עליה שטפלה לרוכב לכן סוס ורוכבו רמה בים:

ע״וה' איש מלחמה ה' שמו. במדרש (בראשית רבה מ"ד) רבי אבין אמר בשמו גואלן והענין כי שם רומז על דגל הכבוד ואות התנשאות של השי"ת בעולם ועיקר דגל הכבוד של השי"ת בעולם הם ישראל וזה בשמו גואלן וזה השם בעצמו נקרא איש מלחמה וכדאי' בזה"ק (תזריע מ"ח:) תו קשיא דהא תנינן כתיב וכו' מאן איש דא חסד והכא אמריתו דהוא דינא אלא הכי תאנא כלא הוא בחד מתקלא סלקא וכלא חד. וכמו שמבאר קודם זה (שם) תאנא מן בוצינא דקרדוניתא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי מתגלפין ומתאחדין כחדא מסטרא דגבורה דאקרון גבורות כחדא ואתעבידו חד גופא וכד עיילין אלין בגופא אקרי איש דא דתנינן איש תם וישר איש צדיק ואיש דהכא איש מלחמה כתיב דכלא סליק דינא וכלא חדא. ענין בוצינא דקרדינותא הוא האור טרם שנתחלק לפרטים מרוב העלמתו הוא באפיסת השגה וכדי שיהיה תפיסה להבריאה חלק השי"ת את אורו הגדול לפרטים דקים כענין שאי' (ר"ה ל"א.) שחלק את מעשיו ומלך עליהן. וזה ההסתר מהתחלקות נמשך משם אלהים ונתחלק האור לכ"ב אותיות ועשר ספירות וכל אחד כליל מעשר עד דנפיק לתלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי וכו'. וכשהשי"ת מקבץ חזרה את הנפרדים ומאחד את החלקים יחד זה נקרא בחינת איש וזה וכד עיילין אלין בגופא אקרי איש וכו' כי בחי' איש נקרא האחדות שנעשה אחר ההתחלקות והפירוד כדאי' בזה"ק (לך פ"ה:) וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתי מתפרשין דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וקב"ה מזווג לון לבתר. וזה הזווג השני אינו כמו הזווג שהיה כד נפקין כחדא כי אף שנתאחדו לבתר מ"מ הם זוכרים עוד ומכירים התחלקות שהיה בהם מקודם וע"י שהיו נפרדים ואח"כ נתאחדו זה נקרא בשם איש. וזה ה' איש מלחמה ה' שמו שזה הרצון שמאחד ומקבץ כל הנפרדים לאחדותו ית' גואל את ישראל ומקבץ אותם מהגלות והפירוד מדה במדה יען שישראל קובעים בלבם תמיד אחדותו ית' ונמשכין תמיד אחר רצונו ית' ואומרים ה' אחד כן נקבע בלבם אמונה שלימה בה' אחד כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומזה האחדות ית' הוא כל קיום הויית ישראל וממילא מתבטלים כל מתנגדיהם כי זה האחדות עצמו שגואל את ישראל לוחם עם כל המתנגד לישראל וזה ה' איש מלחמה ה' שמו:

ע״זומבחר שלשיו טבעו בים סוף. בזוה"ק (בשלח מ"ו:) ושלישים על כלו כלא בחכמתא לקבל דרגין עלאין תרין וחד. הענין כי השי"ת העריך בקדושה שהשלימות הוא תרין וחד כי בזה ניתן מקום לאדם להכיר בענין אחדותו ית' כי כמו שהוא בעצמותו ית' אין ערוך ואין לדמות שום הכרה. ורק ע"י שהציב השי"ת מדה והפיכה ימין ושמאל יוכל אדם להכיר שיש אחד למעלה משניהם והוא משולל מכל מדות אלין כלל. וישראל נמשכין אחר הכרה זו שהציב השי"ת ואינם משוקעין בשום מדה ואין נוטין לאחת מהקצוות כי אם אחר אחדותו ית' ורצונו הפשוט וזה התרין וחד של ישראל מדרגין עלאין שכל קבלתם הוא רק מאחדות רצון השי"ת. ולעומת זה עשה פרעה שלישים על כלו תרין וחד כגוונא עלאה שהתפאר בעצמו שיש לו ג"כ אחוזה בתרין וחד ושמקבל כל התקיפות שלו מאחדות רצון הפשוט ית' שמשולל מכל המדות כי זה הרצון הפשוט ית' הציב בעולם אף את החושך וכל התקיפות שלו הוא רק מזה הרצון וזה ומבחר שלישיו טבעו בים סוף היינו הטוב והמובחר שבהם שמדמים שמקבלים מזה הרצון נטבע בים סוף שהראה להם השי"ת שכל כוונתם הוא לקבל תקיפות שבזה יוכלו להתפשט לעשות ההיפך מרצון השי"ת על סמך זה:

ע״חמזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. (תהילים צ״ב:ב׳-ג׳) ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מזמור רומז על עת שאדם צריך לצמצם א"ע בכדי שיוכל לראות הנהגת השי"ת. "שיר" מורה על התפשטות בעת שנראה מפורש הנהגת השי"ת ואז יש לאדם ממילא כל ההתפשטות. ואף שאי אפשר לשום נברא שיהיה לו תפיסה בעצמותו ית' אכן כתיב (שם קמ"ה) גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר. שהשי"ת המשיך רצונו לכמה וכמה לבושים ומדות ועל ידם יוכל אדם העובד ה' לראות רצונו ית' ואז יראה שהשי"ת משולל מכל מדות אלין כלל. וכדאי' (ברכות נ"ח.) לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית וכו' והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה. להבין הענין שמביא ראי' מגדולה לגבורה כי גדולה הוא מדת החסד אכן כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') גדול ה' ומהולל מאוד וכו' אימתי אקרי קב"ה גדול בזמנא דכנ"י אשתכחת עמיה וכו' בעיר אלהינו עם עיר אלקינו וכו' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולא מהולל וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני. היינו שבזוה"ק מתמי' מפני מה אומרים בשני גדול ה' הלא גדול רומז על חסד והיה ראוי לומר בראשון גדול ה' ומתרץ שהכרת החסד הוא רק בעיר אלהינו וכו' היינו ע"י הכלי קיבול ומה הוא הכלי קיבול הצמצום שהאדם מצמצם א"ע מצדו בכדי שיוכל להכיר ולראות חסד השי"ת בעולם:

ע״טטוב להודות לה'. זה בשעה שאדם מכיר ורואה שצריך לבטל א"ע להשי"ת שמכיר שהשי"ת נתן לו קומה זקופה וצריך למסור זו הקומה להשי"ת אז טוב וישר בעיניו מאוד לבטל א"ע וזה דאי' בזוה"ק (בהר קי"א:) ורזא דמלה תרין דרגין אינון לעילא דאצטריך ב"נ לאתעטרא בהו ואינון רזא דמהימנותא ואינון חד חד רזא דעבד וחד רזא דבן והאי עבד אקרי אדון כל הארץ. כי האדם צריך להיות ברזא דבן ורזא דעבד ואף בחי' האי עבד אדון כל הארץ אקרי. ולזמר לשמך עליון. זה בשעה שאין האדם מכיר ורואה איזה כ"ש יצא מפעולותיו ואז נקרא השי"ת אצלו בבחי' עליון ואז הוא העצה כדאי' בזוה"ק (אמור צ':) דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ויהיה לבוש לכבודו ית' בחי' כסא כבודו וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה על הכתוב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הות שמי שאינו מתבטל לגמרי למסור עצמו להשי"ת זה לא יוכל להיות בבחי' כסא להשי"ת:

פ׳להגיד בבוקר חסדך. בזוה"ק (ויחי רלד:) רבי יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו דתנינן דרזא דחכמתא איהו אמאי במלה דא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פרודא (ושם רמ"ד) דהא גימ"ל יהיב ודל"ת לקיט. היינו בשעה שהשי"ת זורח מבוקר דאברהם שהחסד הוא רק מצדו ית' ואז נמשך לכל העולם בשוה כדאי' (תענית ז') גשמים בין לצדיקים בין לרשעים אז צריך האדם לעשות לעצמו הכנה שע"י זו ההכנה יהיה לו שביל ישר להמשיך החסד אליו יען שהוא הכין עצמו משל למלך שהיה עובר ממקום למקום חפץ להתאכסן במקום שמכינים א"ע יותר בעבורו אף שלהמלך מצדו אין שום נפקא מינה כי כלום חסר מבית המלך מ"מ שורת הדין הוא שבמקום שמכינים א"ע עבור כבוד המלך ביותר שם יתאכסן כן צריך אדם להכין א"ע מצדו כי אז ימשיך אליו החסד מצד שורת הדין:

פ״אואמונתך בלילות. היינו בשעה שנסתר האור לגמרי מהאדם אז העצה להחזיק באמונה יתירה וע"י האמונה יגיע למקום גבוה מאוד אף למקום שהוא מופלא ממנו שאמרו עליו (בראשית רבה ח') במופלא ממך בל תדע. כי לכל אדם יש גבול פרטי עד פה תבא ויותר מזה נקרא אצלו מצדו במופלא ממך כל אחד לפי מעלתו כן מדרגתו וגבולו כי אף אצל משרע"ה נאמר (שמות ל״ג:כ״ג) ופני לא יראו שאף אצלו היה גבול. אכן ע"י אמונה יוכל אדם להגיע אף לזה המקום. ומה הוא עיקר האמונה כענין שנאמר (במדבר י״א:י״ב) כאשר ישא האומן את היונק היינו שלא יהיה להאדם שום סדר מצדו רק כפי שהשי"ת יאיר לו כן יהיה נמשך בכל נפשו ומאודו אחר הארת השי"ת וכדאיתא (שמות רבה כ"ג) אז ישיר משה הה"ד ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו וכו' ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שכל עיקר משבח הכתוב בזה הנס רק את אמונת ישראל וכדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי מי שמאמין באמת שהטבע הוא ביד השי"ת אין אצלו שום פלא על נם כמו שלאדם הראשון לא היה שום חילוק בין הליכת מי הים לבין בקיעת הים מפני שלא היה עוד שום הרגל בעולם שטבע הים להיות הולך וסוער תמיד. ורק אחר שנשכח ונעשה הרגל ומהרגל נעשה טבע לזה נטבע בשכל אדם שהים הולך וסוער תמיד ולכן כאשר נבקע הים ויהי לנס ופלא. וזה דאי' (תענית ט"ו) על השניה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות. היינו שנשכח ההתחלה ונעשה הליכת הים טבע וכאשר משרע"ה היה מעורר את הים והזכירו ראשית הוייתו שכל הליכת מימיו הוא רק מרצון השי"ת שהציב כן ואחר שעתה רצון השי"ת שיבקע אז ממילא ויבקעו המים. ועיקר הנס מקריעת ים סוף היה מה שהשי"ת האיר בלב ישראל גודל אמונה שהאמינו שהים יכול להבקע והטבע וההרגל לא פעל בהם שום פליאה ותימה וזה משבח הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וזה דכתיב (מלכים ב ח׳:ד׳) ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ולהבין מה זה שהכתוב קורא גדולות הלא מצינו (ע"ז י':) ידענא זוטי דאית בכו מחי' מתים (ובתענית כה.) שרחב"ד אמר מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק ולא היה נחשב אצלם לנס. אכן מי שיש לו אמונה שלימה ומאמין באמת כאמונת רחב"ד שהכיר והבין שכל הטבע הוא ביד השי"ת לזה לא נחשב אצלו שינוי טבע לנס כלל ורק להכניס אמונה כזו בכלל העולם לא היה ביד רחב"ד כי מי שראה השינוי טבע האמין אבל מי שלא ראה שהיה עומד בחוץ היה מכחיש זאת. אבל באלישע לא היה אז אדם בעולם שיוכל להכח ש הנפלאות שעשה אלישע לכן קורא אותם גדולות וכי בקריעת ים סוף האיר השי"ת האמונה לכל ישראל כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אבל המצרים שלא האמינו נטבעו בים. וזה דאי' (תמיד כ"ח.) איזה הוא דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' יחזיק באמונה יתירה היינו להאמין שבכחו ית' לשנות הטבע ושלא יהיה לשום אדם חידוש ופליאה: