סוד ישרים, הושענא רבה י״טSod Yesharim, Hoshana Rabba 19
א׳(ישעיהו נ״ה:ג׳)
הטו אזנכם ולכו אלו שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצללה"ה יען שהאדם צריך להתקרב עצמו אל עומק הד"ת בכח עצום מאוד לזה נאמר הטו אזנכם כי עיקר התקרבות של אדם הוא בחוש השמיעה כי ישנו באדם ארבעה חושים כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תקונא שבעין קל"ג) דארבע תיקונין אינון ראיה שמיעה ריחא דיבור וכו' והם מרמזין על ארבעה דרגין שהציב הש"י והם "אצילות "בריאה "יצירה "עשיה שעליהם נאמר אז "ראה "ויספרה "הכינה וגם "חקרה וחוש הראיה הוא נגד אז ראה שהוא הדרגא היותר עליונה סמוך מאוד להמאציל יתברך שאין בה שום התחלקות כי אם אחדות פשוט ואין בה רק זה ההבדל מבורא לנברא אולם ויספרה הוא דרגא נמוכה הימנה מעט וממנה מתחיל שמיעה שאינה כוללת עוד כמו ראיה שרואים כמה וכמה דברים בסקירה אחת משא"כ בחוש השמיעה איתא בגמרא (ר"ה כז.) תרי קלי לא משתמעי אכן איתא בגמרא (שם) איידי דחביבא יהבי דעתייהו ושמעו ומה גם על עומק הפנימי שייך דוקא הלשון שמיעה כי לשון ראיה אינו נופל רק על הגון ושטחיות הדבר אבל על עומק הפנימי נופל לשון שמיעה לכך כתיב הטו אזנכם כלומר למען שתוכלו לשמוע עומק הד"ת כי בחוש הכללי הנקרא ראיה אי אפשר כלל לראות זה העומק כי אם היה זה העומק בהתגלות בבחינת ראיה היינו שאם היה נתגלה מפורש זה העומק גם לעיני האדם כמו שהוא באמת שהמאציל יתברך שופע בכל רגע ורגע חיים להאדם. בהירות עצום כזה אינו כלל בכח הבריאה למסבלא כי על בהירות כזאת אמרו ז"ל בגמרא (מגילה יט) אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני הארה וכו' ולכן העלים הש"י זאת הבהירות לבלתי יהיה בבחינת ראיה אלא בבחינת שמיעה שהוא רק פרטי וכשיטה האדם את אזנו ויבקש לשמוע את העומק אזי יהיה ילכו אלי כלומר שעי"ז תתקרבו עצמכם בהדרגה להש"י כי אם נתקרב האדם שלא בהדרגה רק מהיפך להיפך אזי יוכל מסבת זה להתבטל קיום הוייתו וישאר שם בהמקור עליון אולם כאשר ילך בהדרגה אזי יגיע להמקור עליון בלי שום התבטלות ויכיר היטב איך שהש"י בחר בתפיסת האדם וחפץ בקיום הוייתו וע"ז אמר שמעו ותחי נפשכם היינו כי נפש מורה על החיים המעורב בגוף האדם ובזוה"ק (וירא קא.) נקרא זה החיים נפש דדוד מלכא כדאיתא שם והא אוקמוהו נפש דא נפש דדוד מלכא וכו' וזהו כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסב) כמה דזכו אבהתא לאתעטרא ברתיכא קדישא כך זכה דוד לאתתקנא בסמכא רביעאה דרתיכא וכו' היינו כי קדושת האבות כמו שהוא מצד הש"י הנקרא בזוה"ק (ויקהל רד.) "ש הא אוקמוהו רזא דתלת אבהן וכו' שרומז על אתפשטותא דתלת קוין יען שזאת הקדושה הוא עדיין סמיך מאוד להמקור העליון ית' לכך אי אפשר שיהיה בזה העולם אחיזה חזקה באור בהיר כזה אולם אחר שנתפשט זה אור הבהיר להלן בסמכא רביעאה דרתיכא קדישא הנקרא נפשא דדוד מלכא שהוא רגלא רביעאה דכורסיא שרומז על מדת המלכות שהוא סוף כל דרגין ומשם יכול האור לחזור ולעלות אל שרשה העליון בזה דוקא נגמר כל התכלית ממכוון רצונו ית'. הרי שבחר הש"י דוקא בקיום הויית התפיסה של זה העולם לזה אמר הכתוב שמעו ותחי נפשכם. ואכרתה לכם ברית עולם היינו שתכירו מפורש ההתקשרות שיש להש"י עם ישראל בהעלם וזאת ההתקשרות נקרא ברית עולם כי עולם נקרא על שם ההעלם כדכתיב (קהלת ו') גם העולם נתן בלבם והתגלות זה ההתקשרות שהוא לעת עתה בהעלם נקרא ברית עולם ומסיים הכתוב חסדי דוד הנאמנים היינו מפני מה יצא מן ההעלם כ"כ בהתגלות מפורש זאת ההתקשרות ע"ז אמר חסדי דוד הנאמנים והפירוש של נאמנים הוא שיכול לעצור ולעכוב א"ע ולהתמהמה זמן רב בכל מיני צמצומים עד שיצא מלכות שמים בהתגלות מפורש כמבואר בזוה"ק (ויחי ריט.) אית חסד ואית חסד חסד עלאה וחסד תתאה חסד עלאה מעל שמים הוא חסד תתאה הוא דכתיב חסדי דוד הנאמנים והוא כמבואר בזוה"ק (ויקרא כא.) ואלין אקרון חסדי דוד הנאמנים וכד אלין חסדי דוד אתמליין מהאי טיבו דנגידו מעתיקא קדישא כדון אקרי יסוד טוב וכו' דהא כמה דאשתכח דאיהו ביה הכי איהו מבשם להאי עלמא בתראה וכלא אשתכח בברכה וכו' היינו שמסכים מאוד שילך האור בצמצום דרך כמה וכמה לבושים רק למען שיתגלה אח"כ יותר מפורש כבוד מלכות שמים וזהו חסדי דוד הנאמנים. ויום הערבה רומז ג"כ לחסדי דוד הנאמנים שהוא חלקו של ד"ה כי איתא (מ"ר אמור ל) שאין בה לא טעם ולא ריח ורומז על גודל מסירת הנפש של אדם שמוסר בחזרה אפילו הטובת הנאה מעבודתו כדאמרינן על דוד המלך בגמרא (ב"ק סא) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שלא קיבל לעצמו שום טובת הנאה מיגיעת עבודתו רק שמסרה בחזרה להש"י ולכך איתא בזוה"ק (צו לב) בהאי יומא מסתיימי דינא ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחו וכו' וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' היינו כי מיום ראשון של חג עד יום הערבה היו מקיפין במצות וענין ההיקף שישראל מקיפין רומז על זה דכתיב נקבה תסובב גבר להורות אשר כפי מה שהאדם מקיף את רצונו יתברך כך מקיף הש"י את האדם הגם שבאמת מקיף הש"י את כל העולם אף לעוברי רצונו ג"כ אכן הם אינם מכירין כלל זה ההיקף שהש"י מקיף אותם אבל ישראל שמקיפים בעבודתם את רצונו יתברך המה יכולין בטוב להכיר איך שרצונו ית' מקיף אותם וזהו הענין שישראל מקיפין בימי החג במצות היינו במצות סוכה ובארבעה מינים ואלו הארבעה מינים רומזים על קומה שלימה ומראים ישראל באלו הארבעה מינים שהמה מקיפין תמיד את רצונו יתברך בתכיפת עבודתם וע"ז מורה הקומה שלמה שיש באלו הארבעה מינים כי האתרוג רומז על יו"ד דשמא קדישא ולולב על וא"ו והדם על ה' עלאה וערבי נחל על ה' תתאה דלית לה מגרמיה כלום כדאי' בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע וכו' ואיתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' היינו כי עבודה כזאת שכבר בא בתפיסת השכל של האדם אף שהיא יקרה מאוד בכל זאת הוא רק בגבול המדה מהכלי של אדם ובמה נחשב כל תפיסת השכל של האדם הלא מצער הוא אכן ערבי נחל רומזין על מאן דתיאובתי' למלעי באורייתא והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע וכו' היינו שלא בא עדיין אל הכלי מתפיסת שכלו שום הכרה ואין לו בד"ת שום הבנה וידיעה כלל רק שנתעוררר בעומק לבו תשוקה נפלאה ואהבה פשוטה בלי שום טעם ודעת כלל ומפאת זאת התשוקה ואהבה הפשוטה נתברר האדם שהוא נקשר בשורש העליון יתברך הבלתי גבול ומשולל לבוש כי אם לא כן מהיכן נתעורר כך בלבו תשוקה נפלאה ואהבה פשוטה כזו בלי שום טעם ודעת כלל וזאת התשוקה והאהבה הפשוטה שנקרא ערבי נחל נתעורר בכל ישראל תמיד ביום הערבה כי אחר שמקיפין בימי החג את רצונו יתברך במצות כפי גבול תפיסת עבודתם אזי נתעורר אצלם אח"כ ביום הערבה הארה היוחר עליונה שנקרא ערבי נחל שרומזין על אהבה פשוטה בלי שום לבוש כלל ואזי מקיפין ישראל בזה היום בערבי נחל להורות שאנו מקיפין את רצונו ית' בתשוקה נפלאה ובאהבה פשוטה שהוא בלי גבול כי לא בא עדיין זאת התשוקה והאהבה בשום לבוש מאיזה טעם וכן איתא בגמרא (סוכה מד) שאותם שאינם מודים בערבה היו טומנין את הערבה שהביאו ישראל מערב שבת והכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום וכו' היינו כי בעבודת הערבה שרומז על תשוקה ואהבה פשוטה בלי שום לבוש כי הוא בלי טעם ודעת עדיין יש בה עיקר הכרה לעמי הארץ דוקא יען שאינם יודעים בשום לבוש ואינם מכירין שום טעם רק כל אחיזתם הוא בתשוקה כזו הבא מעומק הלב בלי שום טעם והבנת הדעת כולל ולזה היה דוקא בכח עמי הארץ להכיר את הערבה ולהראותם להכהנים מה שלא היה אותה ההכרה כלל בכח החכמים בעצמם כי כל הכרת החכם הוא רק מפאת הלבושים שהם בטעם ודעת וכל הענין של הערבה הוא עבודה בלי שום לבוש שהוא אהבה ותשוקה בלי טעם ודעת כלל:
הטו אזנכם ולכו אלו שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצללה"ה יען שהאדם צריך להתקרב עצמו אל עומק הד"ת בכח עצום מאוד לזה נאמר הטו אזנכם כי עיקר התקרבות של אדם הוא בחוש השמיעה כי ישנו באדם ארבעה חושים כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תקונא שבעין קל"ג) דארבע תיקונין אינון ראיה שמיעה ריחא דיבור וכו' והם מרמזין על ארבעה דרגין שהציב הש"י והם "אצילות "בריאה "יצירה "עשיה שעליהם נאמר אז "ראה "ויספרה "הכינה וגם "חקרה וחוש הראיה הוא נגד אז ראה שהוא הדרגא היותר עליונה סמוך מאוד להמאציל יתברך שאין בה שום התחלקות כי אם אחדות פשוט ואין בה רק זה ההבדל מבורא לנברא אולם ויספרה הוא דרגא נמוכה הימנה מעט וממנה מתחיל שמיעה שאינה כוללת עוד כמו ראיה שרואים כמה וכמה דברים בסקירה אחת משא"כ בחוש השמיעה איתא בגמרא (ר"ה כז.) תרי קלי לא משתמעי אכן איתא בגמרא (שם) איידי דחביבא יהבי דעתייהו ושמעו ומה גם על עומק הפנימי שייך דוקא הלשון שמיעה כי לשון ראיה אינו נופל רק על הגון ושטחיות הדבר אבל על עומק הפנימי נופל לשון שמיעה לכך כתיב הטו אזנכם כלומר למען שתוכלו לשמוע עומק הד"ת כי בחוש הכללי הנקרא ראיה אי אפשר כלל לראות זה העומק כי אם היה זה העומק בהתגלות בבחינת ראיה היינו שאם היה נתגלה מפורש זה העומק גם לעיני האדם כמו שהוא באמת שהמאציל יתברך שופע בכל רגע ורגע חיים להאדם. בהירות עצום כזה אינו כלל בכח הבריאה למסבלא כי על בהירות כזאת אמרו ז"ל בגמרא (מגילה יט) אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני הארה וכו' ולכן העלים הש"י זאת הבהירות לבלתי יהיה בבחינת ראיה אלא בבחינת שמיעה שהוא רק פרטי וכשיטה האדם את אזנו ויבקש לשמוע את העומק אזי יהיה ילכו אלי כלומר שעי"ז תתקרבו עצמכם בהדרגה להש"י כי אם נתקרב האדם שלא בהדרגה רק מהיפך להיפך אזי יוכל מסבת זה להתבטל קיום הוייתו וישאר שם בהמקור עליון אולם כאשר ילך בהדרגה אזי יגיע להמקור עליון בלי שום התבטלות ויכיר היטב איך שהש"י בחר בתפיסת האדם וחפץ בקיום הוייתו וע"ז אמר שמעו ותחי נפשכם היינו כי נפש מורה על החיים המעורב בגוף האדם ובזוה"ק (וירא קא.) נקרא זה החיים נפש דדוד מלכא כדאיתא שם והא אוקמוהו נפש דא נפש דדוד מלכא וכו' וזהו כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסב) כמה דזכו אבהתא לאתעטרא ברתיכא קדישא כך זכה דוד לאתתקנא בסמכא רביעאה דרתיכא וכו' היינו כי קדושת האבות כמו שהוא מצד הש"י הנקרא בזוה"ק (ויקהל רד.) "ש הא אוקמוהו רזא דתלת אבהן וכו' שרומז על אתפשטותא דתלת קוין יען שזאת הקדושה הוא עדיין סמיך מאוד להמקור העליון ית' לכך אי אפשר שיהיה בזה העולם אחיזה חזקה באור בהיר כזה אולם אחר שנתפשט זה אור הבהיר להלן בסמכא רביעאה דרתיכא קדישא הנקרא נפשא דדוד מלכא שהוא רגלא רביעאה דכורסיא שרומז על מדת המלכות שהוא סוף כל דרגין ומשם יכול האור לחזור ולעלות אל שרשה העליון בזה דוקא נגמר כל התכלית ממכוון רצונו ית'. הרי שבחר הש"י דוקא בקיום הויית התפיסה של זה העולם לזה אמר הכתוב שמעו ותחי נפשכם. ואכרתה לכם ברית עולם היינו שתכירו מפורש ההתקשרות שיש להש"י עם ישראל בהעלם וזאת ההתקשרות נקרא ברית עולם כי עולם נקרא על שם ההעלם כדכתיב (קהלת ו') גם העולם נתן בלבם והתגלות זה ההתקשרות שהוא לעת עתה בהעלם נקרא ברית עולם ומסיים הכתוב חסדי דוד הנאמנים היינו מפני מה יצא מן ההעלם כ"כ בהתגלות מפורש זאת ההתקשרות ע"ז אמר חסדי דוד הנאמנים והפירוש של נאמנים הוא שיכול לעצור ולעכוב א"ע ולהתמהמה זמן רב בכל מיני צמצומים עד שיצא מלכות שמים בהתגלות מפורש כמבואר בזוה"ק (ויחי ריט.) אית חסד ואית חסד חסד עלאה וחסד תתאה חסד עלאה מעל שמים הוא חסד תתאה הוא דכתיב חסדי דוד הנאמנים והוא כמבואר בזוה"ק (ויקרא כא.) ואלין אקרון חסדי דוד הנאמנים וכד אלין חסדי דוד אתמליין מהאי טיבו דנגידו מעתיקא קדישא כדון אקרי יסוד טוב וכו' דהא כמה דאשתכח דאיהו ביה הכי איהו מבשם להאי עלמא בתראה וכלא אשתכח בברכה וכו' היינו שמסכים מאוד שילך האור בצמצום דרך כמה וכמה לבושים רק למען שיתגלה אח"כ יותר מפורש כבוד מלכות שמים וזהו חסדי דוד הנאמנים. ויום הערבה רומז ג"כ לחסדי דוד הנאמנים שהוא חלקו של ד"ה כי איתא (מ"ר אמור ל) שאין בה לא טעם ולא ריח ורומז על גודל מסירת הנפש של אדם שמוסר בחזרה אפילו הטובת הנאה מעבודתו כדאמרינן על דוד המלך בגמרא (ב"ק סא) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שלא קיבל לעצמו שום טובת הנאה מיגיעת עבודתו רק שמסרה בחזרה להש"י ולכך איתא בזוה"ק (צו לב) בהאי יומא מסתיימי דינא ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחו וכו' וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' היינו כי מיום ראשון של חג עד יום הערבה היו מקיפין במצות וענין ההיקף שישראל מקיפין רומז על זה דכתיב נקבה תסובב גבר להורות אשר כפי מה שהאדם מקיף את רצונו יתברך כך מקיף הש"י את האדם הגם שבאמת מקיף הש"י את כל העולם אף לעוברי רצונו ג"כ אכן הם אינם מכירין כלל זה ההיקף שהש"י מקיף אותם אבל ישראל שמקיפים בעבודתם את רצונו יתברך המה יכולין בטוב להכיר איך שרצונו ית' מקיף אותם וזהו הענין שישראל מקיפין בימי החג במצות היינו במצות סוכה ובארבעה מינים ואלו הארבעה מינים רומזים על קומה שלימה ומראים ישראל באלו הארבעה מינים שהמה מקיפין תמיד את רצונו יתברך בתכיפת עבודתם וע"ז מורה הקומה שלמה שיש באלו הארבעה מינים כי האתרוג רומז על יו"ד דשמא קדישא ולולב על וא"ו והדם על ה' עלאה וערבי נחל על ה' תתאה דלית לה מגרמיה כלום כדאי' בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע וכו' ואיתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' היינו כי עבודה כזאת שכבר בא בתפיסת השכל של האדם אף שהיא יקרה מאוד בכל זאת הוא רק בגבול המדה מהכלי של אדם ובמה נחשב כל תפיסת השכל של האדם הלא מצער הוא אכן ערבי נחל רומזין על מאן דתיאובתי' למלעי באורייתא והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע וכו' היינו שלא בא עדיין אל הכלי מתפיסת שכלו שום הכרה ואין לו בד"ת שום הבנה וידיעה כלל רק שנתעוררר בעומק לבו תשוקה נפלאה ואהבה פשוטה בלי שום טעם ודעת כלל ומפאת זאת התשוקה ואהבה הפשוטה נתברר האדם שהוא נקשר בשורש העליון יתברך הבלתי גבול ומשולל לבוש כי אם לא כן מהיכן נתעורר כך בלבו תשוקה נפלאה ואהבה פשוטה כזו בלי שום טעם ודעת כלל וזאת התשוקה והאהבה הפשוטה שנקרא ערבי נחל נתעורר בכל ישראל תמיד ביום הערבה כי אחר שמקיפין בימי החג את רצונו יתברך במצות כפי גבול תפיסת עבודתם אזי נתעורר אצלם אח"כ ביום הערבה הארה היוחר עליונה שנקרא ערבי נחל שרומזין על אהבה פשוטה בלי שום לבוש כלל ואזי מקיפין ישראל בזה היום בערבי נחל להורות שאנו מקיפין את רצונו ית' בתשוקה נפלאה ובאהבה פשוטה שהוא בלי גבול כי לא בא עדיין זאת התשוקה והאהבה בשום לבוש מאיזה טעם וכן איתא בגמרא (סוכה מד) שאותם שאינם מודים בערבה היו טומנין את הערבה שהביאו ישראל מערב שבת והכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום וכו' היינו כי בעבודת הערבה שרומז על תשוקה ואהבה פשוטה בלי שום לבוש כי הוא בלי טעם ודעת עדיין יש בה עיקר הכרה לעמי הארץ דוקא יען שאינם יודעים בשום לבוש ואינם מכירין שום טעם רק כל אחיזתם הוא בתשוקה כזו הבא מעומק הלב בלי שום טעם והבנת הדעת כולל ולזה היה דוקא בכח עמי הארץ להכיר את הערבה ולהראותם להכהנים מה שלא היה אותה ההכרה כלל בכח החכמים בעצמם כי כל הכרת החכם הוא רק מפאת הלבושים שהם בטעם ודעת וכל הענין של הערבה הוא עבודה בלי שום לבוש שהוא אהבה ותשוקה בלי טעם ודעת כלל:
1