סוד ישרים, הושענא רבה ד׳Sod Yesharim, Hoshana Rabba 4
א׳אי' בזוה"ק (אמור קב:) ת"ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד וכו':
1
ב׳הענין הוא כי בכל מקום שהציב הש"י ההסתרה הציב ג"כ הש"י שיהיה בכח האדם להתעורר אותה הסתרה ולהנהיר בה האור. ובמקום שצריכין להתעורר ע"י עובדא הוא בעובדא ובמקום שצריכין מילולא הוא במי לולא וזהו דאי' בזוה"ק (שלח קסח:) קלא דהדרא בעינא למנדע וכו' ת"ח תלת קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין וכו' קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. קול דבר נש בשעתא דנפיק נשמתיה מגופיה ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. קול נחש בשעתא דפשיט משכיה ההוא קלא משטטא באוירא וכו' וכד יהיב בר נש קלא אינון מתערין לגבי ההוא קלא. קלא דנחש לא אתער לגבי קלא דבר נש האיך יתער במחאה כד מחי בר נש מחאה אתער קלא דנחש וכו' קלא אתער בתר קלא זינא בתר זיניה. ועל דא ביומא דר"ה קול שופר אתער קול שופר אחרא זינא בתר זיניה אזלא וכו' לא אתער קלא דהאי נחש אלא בתר זיניה ודא איהו כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וקרי ליה לזיניה כדין אתער ההוא קלא דנחש לאתבא לזיניה וכו':
2
ג׳וביאור הענין כי קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא רומז על הצעקה שהיה בעת שנכנס האור בהתלבשות הבריאה וכן הוא הצעקה בכל הולדות כי בעת שהנפש מתחיל לירד ממקומה הרמתה אל הגוף הגשמי אז עולה ממנה צעקה גדולה מאוד כי אינו נוח לה לכנוס לתוך הסתר הגוף שהוא אילנא דספיקא כדאי' בגמ' (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וביאר בזה א"ז מו"ר הג' הק' זצלה"ה מדוע אמרו נוח לו לאדם וכו' ולא אמרו טוב לו לאדם שלא נברא משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא כי כיון שרצון הש"י הוא שתהיה הנפש בגוף האדם בטח הוא טובה גדולה להנפש כי בודאי יודע הש"י שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעוה"ז רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאד ונוח לו שלא נברא משום שהנפש הוא ממקום טהרה כמאמר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא לכן אין ברצונה לירד לעוה"ז שהוא אילנא דספיקא שמסופק במציאות הבורא ית' ועד היכן נסתעף הספק עד שנמצא בזה העולם אנשים שמכחישים ואומרים מה שדי כי נעבדנו וגו' ולכן אינו נוח לה לכנוס לתוך הגוף הגשמי שהוא מלא ספיקות פן תפסיד ח"ו מסיבת הספיקות וההסתרות ונתגדל אז צעקתה מאוד כי נשאתנו ותשליכנו. וזאת הצעקה מתעורר ג"כ בכל ר"ה מכלל הבריאה ולכן בר"ה ע"י קלא דשופר שחזר ונכלל כל הבריאה להרצון הפשוט ית' מתעורר זאת הצעקה ומנהיר להנפש אשר יש באמת מקום אפילו בזה העולם לבקוע את ההסתר ולחזור ולהתיצב כל הבריאה נוכח הש"י פב"פ נמצא שטוב לה שנברא ושנכנס לאלו הספיקות וההסתרות כי על ידם דוקא יש מקום להוציא יקר מזולל וממילא נשארה הנפש בנייחא וכענין דאי' במדרש (שוחר טוב) הנשמה הזו עולה ויורדת בהגוף כי רוצה לצאת מהגוף אל מקום מעלתה הרמה מראה לה הש"י מלא כל הארץ כבודו אז נשארת בהגוף כי מכירה שלא ידח ממנה נדח ולא יאבד ח"ו שום נפש מישראל. קלא דבר נש בשעתא דנפיק נשמתי' מגופי' וכו' היינו הנשמה בעת שיוצאת מן הגוף יש לה צעקה גדולה מאוד כי על הגוון מזה העולם נראה ברור אשר זה הלבוש מהגוף הגשמי נעדר ח"ו לגמרי לזה יש לה טענה חזקה מדוע הציב הש"י לבוש בזה העולם אשר יהי' לו העדר ומיתה וזאת הצעקה משמע בגמ' שהכהן גדול ביוה"כ היה מעורר אותה ע"י עבודתו בזה שהיה מזכיר את השם המפורש בלא שום לבוש כי בהתגלות הארת שם המפורש נתגלה שאין באמת אצל ישראל שום העדר ומיתה וזה שנראה על הגוון העדר ומיתה זאת היא רק למראה עיני האדם וכענין מאמרם ז"ל במדרש (שוחר טוב: ) אמר ר"א לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר היו יכולין להחיות את המתים. היינו שהיה ניכר לעיני כל שאין שום מיתה והעדר כלל ואף עכשיו שאין כה"ג עכ"ז רוחש דבר טוב בלב עובדי ד' ומרגישין הארת שם המפורש ועי"ז מתעורר זאת הצעקה כי כאשר מאיר הארת שם המפורש אזי יש הכרה באבנתא דליבא שאין שום העדר ומיתה אצל ישראל כלל. ולזה קורין ביוה"כ אחרי מות לרמז שמצד הש"י אין שום העדר ומיתה אף בעוה"ז. וכן הצעקה שיש בכלל הבריאה מדוע נתעלם הקול פנימאה בכ"כ הסתרות ולבושים עד שנראה ממש כדומם שאינו ניכר כלל בגוון הלבושים את המוצא פי ה' המחיה אותם אכן ביוה"כ נתעורר זאת הצעקה ונחגלה בו מפורש הקול פנימאה המחיה את כל הלבושים ובגמ' (יומא ל"ט) רמזו ז"ל זאת באמרם וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו ביריחו וכו' היינו כי ההסתר היותר חזק שבעולם הוא יריחו שהיה קשה מאוד לכבוש אותה תחת הקדושה ואף המים שבה לא היו יכולין להתרפאות ע"י אלישע עד אחר שעלה אליהו בסערה השמים וזהו כוונת מאמרם ז"ל וכבר אמר אנא השם וכו' כלומר אף אחר כל זאת כשאמר הכה"ג ביו"כ אנא ה' ונשמע קולו גם ביריחו להורות שמפאת התגלות הארת שם המפורש בכל הלבושים שהי' ביוה"כ היה ניכר אז הקול פנימאה אף בהלבושים הרחוקים ביותר שהיה נשמע קולו גם ביריחו ויען שביוה"כ נתעלה האדם מכל הלבושים ומקבל כל קיום הוויתו רק מהקול פנימאה שהוא המוצא פי ה' בלי שום לבוש כלל וממילא מכיר האדם שכל הלבושים שהיו אצלו מלפנים היה ג"כ כל קיום הוויתם רק ממוצא פי ד' כי מאחר שכל אלו הלבושים שהיו אצלו גם מקודם לא הסתירו בעדו אלא אדרבה שדוקא על ידם יש בכחו לעזוב אותם ביוה"כ כדי להגיע לקול פנימאה מזה בעצמו מוכח אשר כל אותן הלבושים שהיו אצלו מלפנים ואף כל מה שאכל ושתה בתשיעי היה בהם התלבשות שם הויה אשר לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' הכמוס בכל הלבושים כדכתיב ואתה מחיה את כולם ולכך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי כי בתענית העשירי נתוודע לו להאדם המוצא פי ה' של האכילה ושתיה הקודמת קלא דנחש בשעתא דפשט משכיה מיניה וכו':
3
ד׳היינו כי הש"י הציב כל הבריאה שכל אחד יהיה מלבוש לחבירו עד שכל הבריאה היא לבוש לרצונו ית' אבל הנחש אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון נ"ט) והנחש היה ערום מכל וכו' וליה לא עביד וכו' ואף דאי' בזוה"ק (תצוה קפד.) דלית נהורא אלא האי דנפק מגו חשוכא וכו' הרי דחשוכא אלביש לנהורא כי על ידי החושך ניכר יתרון האור וא"כ הנחש הוא ג"כ לבוש כזה כמו החושך אכן זה הלבוש מהנחש אינו מחמם להאדם כלום כי הוא לבוש רחוק מאוד ואין שום הנאה ממנו ואין שום טוב נצמח הימנו ולזה אינו נקרא לבוש כלל, אולם מסיבת החטא של אדם הראשון נתלבש הנחש וזהו משכיה דנחש כי כיון שנכנס אדם הראשון אף למקום הספק עי"ז הכניס אור להספק ומפאת זה נצמח להנחש כל קיום הוויתו ואף שאין באמת בעולם שום דבר שלא יהיה מזה כבוד אכן זאת הוא רק מצד הש"י כי הש"י יש לו מכוון בכל הדברים שברא ואין שום רע מצדו יתב' ואין שום דבר בעולם שלא יצמח ממנו כבוד שמים כמו שמצינו בפרעה בשעתו והמן בשעתו שנתגדל מהם כבוד שמים ביותר. פרעה אמר מי כמכה באלים ה' ועל המן נאמר (ישעיהו נ״ה:י״ג) והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת ואמרו ז"ל בגמ' (מגילה י) אלו ימי פורים עכ"ז המה בתפיסתם נאבדו ונתבטלו לגמרי וכל קיום הווייתם שהיה לפי שעה נצמח ג"כ רק מסיבת החטא של אדה"ר שנתן מקום לספק ומזה נתלבש הנחש במשכיה אמנם בשעתא דפשיט משכיה מיניה היינו כדאיתא (תרגום יונתן בראשית ג) אחר שבע שנים נפשט מהנחש אורו והוא כי לאחר ההיקף שבעה אזי מכיר הנחש בעצמו שהוא לגמרי ההיפך מכל השבע מדות שהציב הש"י בעולם ולזה הוא אז בזדון מאוד ונסתלק ממנו כל כח הבחירה כדכתיב (ירמיהו נ״א:ל״ט) בחומם אשית את משתיהם וכמו שביאר אא"ז מו"ר זלל"ה הענין מנחש הנחושת שרומז על גודל העקשות בלי שום בחירה כלל ועל עקשות כזה רומז הפשטת עורו אחר שבע שנים ואז הוא כדאי' בזוה"ק (במדבר קיט:) חויא כד איהו בדינא כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאישתכו קמיה וכו' ואז נתוודע לו בתפיסתו שהוא נאבד לגמרי ומפאת זה נתגדל צעקתו אז וזהו קלא דנחש בשעתא דפשיט משכיה מיניה וכו' וזה הענין הוא ג"כ לפעמים אצל האדם שעושה לפעמים פעולה שלא מדעת ונדמה לו ח"ו שאתמנע תשובה מיניה ואין לו עוד שום תיקון ח"ו כי אינו יכול להבין באיזה אופן יתכן לו לחזור ולשוב ולתקן זה החטא ולהעלותו נוכח הש"י שיעמוד פב"פ ומפאת זה נתגדל אצלו צעקתו מדוע סובב לו הש"י פעולה כזו שיהיה כ"כ בהסתר שלא יהיה אפשר לו להעמידה נוכח הש"י ועל זאת הצעקה רומז קלא דנחש דפשיט משכיה מיניה וע"ז אי' בזוה"ק (שם) לא אתער קלא דנחש אלא בתר זיניה ודא איהו כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וקרי ליה לזיניה כדין אתער קלא דנחש לאתבא לזיניה ורזא דא איהו טמירא וכו'. כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא היינו חיבוט חריות כי חיבוט חריות רומז על מצוה בפעולה גולמית שהיא במעשה לבד בלי שום כוונה כי במצות מעשיות אף שאין אדם יודע בהם שום כוונה מ"מ יש בהם גודל יקרות עצום כ"כ אשר אי אפשר כלל שיהיה בהשגת דעת אדם זה היקרות גם בהכוונה היקרה והעמוקה ביותר כי באם היה בכח הבנת דעת אדם להשיג ולכוון את עומק היקרות הנמצא בהפעולה אזי היה די בהכוונה לבד ולא היו צריכין לשום פעולה ולכן אין שום ברכה אפילו על הכוונה היקרה והעמוקה ביותר כי אם על פעולת המצוה במעשה יכולין לומר נוכח הש"י אשר קדשנו במצותיו וצונו כי ענין ברכה הוא אמשכותא כדאי' בזוה"ק (עקב רעא.) היינו שמושך אור להפעולה ע"י הברכה ואומר נוכח הש"י ברוך אתה מה שאין תקיפות כזאת לומר לנוכח הש"י על שום כוונה אפילו העמוקה והנעלה ביותר ולהיות שמצות חביטת הערבה היא פעולה גולמית בלי ברכה כדאי' (סוכה מד:) חביט חביט ולא בריך. וגם שאינו כתובה בתורה רק כדאי' בגמ' (שם) שהוא מנהג נביאים היינו שהנביאים בגודל טובת עין לישראל הנהיגו את ישראל בפעולה גולמית למען הרגיל את הגוף הגשמי של אדם ויפעול תמיד גם שלא מדעתו את רצונו ית' ומפאת זה ההרגל נתעורר קלא דנחש היינו שנתקנו אצל האדם גם אותן הפעולות שנדמה להאדם שאתמנע תשובה מיניה ח"ו כי ע"י שיכול האדם לעשות פעולה כזו שהיא בלא ברכה שרומז שהוא בלא אור ובלא דעת כי אין הדעת והשכל מרגיש בזה שום טעם רק שחפץ להרגיל את הגוף הגשמי שיעשה תמיד רצונו יתברך אף בלא דעתו גם במקום שאינו מבין כלל תכלית המכוון מרצונו ית' יהיה הגוף שלו ג"כ נמשך אחריו מזה נצמח תיקון לכל הפעולות שעשה האדם מלפנים שלא מדעת והיה נדמה לו שאתמנע תשובה מיניה ח"ו וע"י חביטת הערבה מנהיר הש"י להאדם אשר זאת הפעולה עם הגוון שלה שהיתה לפנים בהסתר היה אז בשעת מעשה ג"כ מעומק רצונו ית' והיה עומד גם אז פב"פ נוכח הש"י כן מראה הש"י ע"י מצות חביטת הערבה לבלתי ידח ממנו נדח:
4