סוד ישרים, פרשת פרהSod Yesharim, Parashat Parah
א׳וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. ואיתא במדרש תנחומא (פ' זו) אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני וכו'. ביאר הענין כי איתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח) דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכד מתחברין כלא כאחד שלמ"ה אתהפך למש"ה וכו'. וביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שחכמת שלמה הי' לבוש לחכמת משה רבינו כי חכמת מ"ר הי' להסתכל בעומק ולראות איך שישראל נקשרים בשורש העליון ית' וחכמת שלמה המלך הי' להחכים גם לזולתו ע"י שהולבש זה העומק בלבושים וע"י עבודה באלו הלבושים יכיר האדם את התקשרתו בשורש העליון ית':
1
ב׳והנה מצות פרה אדומה ביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שמורה שאין שום העדר בהחיים של ישראל ומה שנראה להעדר הוא רק ככלי חוליות שנפרק משום שהחיים של ישראל הוא מחובר בשרשו ברצון אין סוף ית' ובקש שלמה להראות זה על הלבוש ג"כ שיהיה ניכר גם בעוה"ז ולעיני כל זה החיבור על זה אמר אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו היינו מגבול חכמתי כי בזה החכמה של מ"ר הי' ש"ה ג"כ מכיר שהחיים של ישראל יש לו חיבור עם א"ם ית' ובעומק אין שום העדר ח"ו לישראל אולם לא הי' יכול להראות זאת מפורש בעוה"ז לעיני כל. וענין פרה אדומה מורה על זה שגם הלבוש אחרון של ישראל מחובר תמיד בשורש הרצון ית' כדאיתא בזוה"ק (חקת קפ:) פרה דקבילת מן שמאלא וכו' ומצותה בסגן ומחוץ למחנה וזה הכל מורה שיש חיבור להמדרגה הנמוכה של ישראל עם שורש העליון ית'. גם היתה נעשית בטבול יום ולא במעורבי שמש כי הערב שמש מורה שהזמן של עכשיו נפרד ונחלק מזמן הקודם לה ואינו זוכר עוד מזמן העבר אבל טבול יום מורה שזוכר עדיין עת הקודם כי הזמן של עכשיו הוא מחובר ביחד עם זמן העבר וזה מורה שאפילו הלבוש האחרון של ישראל הוא מחובר ומקושר ביחד עם שורש רצונו ית' ולזה אין שייך בהם שום העדר ח"ו וכל זה הבין שלמה המלך היטב רק בחכמתו של מ"ר היינו באבנתא דלבא אבל להחכים ג"כ לזולתו ולהראות זאת בהחכמה של שלמה המלך היינו שיתגלה על הלבוש מפורש בזה העולם לעיני כל עד שאוה"ע לא יהי' יכולין למונין את ישראל ולהכחיש זאת על זה אמר אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו כי להכיר על הלבוש מפורש כדכתיב והי' כאשר לא זנחתם זה האור הסתיר השי"ת כי בעוה"ז העלים השי"ת את אורו הגדול בלבושים עד שנעשה בזה העולם כמו מחיצה בין אורו ית' להבריאה ומעבר המחיצה לצד השי"ת שם הוא הכל בלי גבול ואין סוף ובעבר השני של המחיצה לצד הבריאה נראה שהכל הוא בגבול וזהו שאיתא (מדרש קהלת פ"א) מחצתי ואני ארפא מחיצה שעשיתי שהעליונים קיימין והתחתונים מתים וכו' אני חוזר ומרפא אותה וכל עוד שהמחיצה לא נתרפא א"א להכיר בעוה"ז והי' כאשר לא זנחתם. ואפילו משה רבינו לא הי' רואה זה האור כי אם כשהסתכל בעומק הפנימי הצפון אחורי הלבוש אבל לראות זה האור בהתגלות על גוון הלבוש ג"כ על זה אמרו ז"ל בגמ' (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה היינו שאפילו משה ואלי' לא היו יכולין לעמוד מפני האורה וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה כוונת הגמ' שנקט כמלא נקב מחט סדקית ולא נקט מלא נקב מחט סתם לרמז בזה שלא נסתם הנקב ח"ו לגמרי רק שלא נשתייר נקב מחט סדקית דוקא היינו שיהי' הנקב כ"כ גדול שיהי' יכולין להמשיך את חוט עב דרך זה הנקב עד שיהי' יכולין להכיר מפורש בעוה"ז את אור החיבור. נקב גדול כזה לא נשתייר כי אם הי' נתגלה האור כ"כ מפורש לא הי' העולם יכול לעמוד מפני אורה כי אין בכח הבריאה לסבול אור בהיר מוהי' כאשר לא זנחתם בזה העולם אבל כנקב מלא מחט סתם נשתייר מזה האור אפילו בעוה"ז היינו שבאבנתא דלבא יכול הישראל המבקש ד' להרגיש שפיר זה האור בעומק לבו וע"י מצות פרה אדומה נתעורר האמונה שנמצא בקביעות בלב ישראל וע"י זה יכול כל נפש מישראל להכיר איך שהוא נקשר בשורשו בזה האור:
2
ג׳ולהיות שמעשה פרה אדומה מורה על חיבור לזה מצינו בגמ' (סוטה מו.) שילפינן לענין עבודה פרה אדומה מעגלה הערופה כי עגלה הערופה הוא ההיפך מפרה אדומה כי עגלה הערופה מורה על פירוד שמצות הערופה מורה שנפרוד הראש מן הגוף כי עגלה הערופה בא על חטא שלא נודע מי הכהו וזה מורה על אשר נזדמן לפעמים שנתקטן דעת אדם ר"ל באמונה עד ששוכח שיש השגחה פרטיות בלי הפסק ונדמה לו לפעמים על איזה דבר שהוא דרך מקרה ח"ו ומזה נופל דעת אדם מאוד ואח"כ כשהאדם שב בתשובה אז מרעיש לב האדם מאוד מדוע הי' מגיע לו מקודם כ"כ קטנות הדעת לזה הוא העצה עגלה הערופה היינו שהאדם יתלה זה החסרון בעצמו ומראה בזה העגלה הערופה שמפריד הראש מהגוף שלא הי' אצלו בעת ההסתרה חיבור הראש להגוף כי הי' נעלם ממנו אז כל דעתו ושכלו ולזה הוא מצות הערופה ממול ערפו להורות בזה שנאבד ממנו פתאום כל הדעת והשכל בעת ההסתרה ואם הי' לו אז בעת ההסתרה זאת הדעה בבהירות שיש לו עכשיו בעת התשובה לא הי' עושה זה הפעולה לא טובה שעשה נמצא שמברר א"ע שבעת החטא הי' ממש כגוף בלא ראש וזהו ענין תשובה שאיתא בזוה"ק (נשא קכג.) תשובה כך היא תשוב ו' לה' וכו' וכענין שאיתא בגמרא (נדרים) לענין היתר נדרים ששאל לו לבך עליך היינו אם הי' לו זאת הדעה המיושבת אז בשעה שנדר כמו שיש בו עכשיו בעת החרטה והשיב לו לא והתיר ר"ע את הנדר משום שלא הי' לו בשעת הנדר זה הלב כי אם הי' לו אז זה הדעה של עכשיו לא הי' נודר כל עיקר לזה הותר הנדר מעיקרו וזהו ענין תשובה מצד האדם שעל זה רומז עגלה הערופה. ופרה אדומה מורה להיפך כי אפר פרה רומז על התיקן שהוא מצד השי"ת לאחר תשובה שלימה של אדם שזדונות נעשה לו כזכיות ואז מראה השי"ת ומנהיר להאדם שאותו הפעולה בעצמה שהי' בעת ההסתרה היתה נמי גם אז מלא אור ולא היתה מעולם נפרדת מאור רצונו ית' ח"ו ולזה הוא מצות פרה אדומה בשחיטה ולא בערופה כי שחיטה מורה על חיבור הראש להגוף כי השי"ת מנהיר שזאת הפעולה בעצמה שהיתה מקודם לפי דעת אדם בחושך הי' נוגע בשורש רצון העליון ית' שהציב בעולם הזה טוב ורע וכדאיתא בזוה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע ולהדרא גרמיה לטוב ודא איהו רזא דמהימנותא וכו'. וכאשר הדר לטוב מראה השי"ת שאפילו הפעולה שהי' מלפנים בהסתר ובחושך יש לה ג"כ חיבור בזה הרצון העליון שעלה בו ישראל במחשבה על זה מרמז מצות פרה אדומה:
3
ד׳ולזה איתא בגמ' (חולין כג:) פרה בשחיטה כשירה בעריפה פסולה עגלה בעריפה כשירה בשחיטה פסולה נמצאת כשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה פסול בפרה וכו'. והוא יען שכל אחד הוא ההיפך מחבירו עגלה הערופה הוא התיקון מצד האדם ופרה אדומה הוא התיקון מצד השי"ת וזהו השקליא וטרי' בגמ' שם ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו מעגלה וכו' מיעט רחמנא גבי עגלה הערופה זאת בערופה ואין אחרת בערופה. היינו שהגמ' רוצה לילף פרה מעגלה כיון שהבירור מהחטא הוא שבשעת העשיות החטא הי' אז האדם כגוף בלא ראש א"כ צריך שיהי' התיקון ג"כ על זה האופן לערוף את הפרה כי הפרה הוא עיקר התיקון ומתרץ הגמ' זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה רק בשחיטה היינו כיון שהתיקן של אפר פרה הוא מצד השי"ת לזה מוכרח להיות פרה בשחיטה לרמז שמצד השי"ת יש תמיד חיבור. ואח"כ רוצה הגמ' לילף עגלה מק"ו מפרה שיהי' עגלה כשרה בשחיטה וכו' אמר קרא וערפו העגלה בעריפה אין בשחיטה לא. היינו כיון שהתיקון של העגלה הוא מצד האדם והאדם צריך תמיד לתלות את החסרון בעצמו ולומר שעשה זאת הפעולה בלא דעת ולא הי' אז שום חיבור הראש להגוף ולזה צריך לערוף ולהפריד הראש מן הגוף לרמז שנעלם ממנו אז כל הדעה כי באתר דאית רישא אית גופא כמבואר בזוה"ק (יתרו פב.) ואצלו נעשה זה החטא בלא ראש היינו שנעלם ממנו המוח והדעת ובזה שהוא מפריד הראש מהגוף מראה זאת כי אף שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה ובעשרה השלשה בכלל אכן כשמאירין המוחין אז הוא קומה שלימה אבל כשנעלם המוחין זה נקרא גוף בלא ראש ועל זה מורה עגלה ערופה שנעלם ממנו המוח והדעת כי האדם צריך לתלות תמיד החסרון בעצמו והתשובה בהשי"ת שידע ברור שהשי"ת עורר בו זה הבהירות להתחרט ולשוב אמנם אחר תשובה שלימה שזדונות נעשו לו כזכיות אז מראה השי"ת בזה הטהרה של אפר פרה שהחטא הי' ע"ד שאמרו מאתי יצאו הדברים כבושים וקריאת פ' פרה מעורר תמיד את האמונה שיש בקביעות בלב ישראל וע"י אותה האמונה יכול כל נפש ישראל להגיע להטהרה כמו שהוא מצד השי"ת:
4
ה׳זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. איתא במדרש (קהלת) בקש שלמה לידע טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו. ובגמ' (ר"ה כא:) בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ובמדרש תנחומא (פ' חקת) אמר לו הקב"ה למשה אני מגלה לך טעם פרה אבל לאחרים חוקה וכו' להיות שהציב השי"ת חוקים ומשפטים. משפט נקרא עמודא דאמצעיתא היינו בזה הדבר שהאדם הוא מנושא מכל הנגיעות ממילא לא נעלם ממנו ג"כ הטעם מהדבר וזה הבהירות נקרא משפט אמנם בדבר כזה שהאדם הוא נוגע אז הוא נכנע תחתיו וממילא נסתר ממנו הבהירות ונעלם ממנו הטעם ונחשב אצלו לחוקה כי ענין חוקה הוא דבר בלא טעם רק שיש להאדם בזה הדבר הרגשה בעומק לבו לזה נקראת חוקה היינו שמרגיש היטב איך שנחקק בלבו חסרון וצריך למלאות החקיקה כדי להשלים החסרון וזהו שאיתא שם לך אני מגלה טעם פרה כי משה רבינו ע"ה הי' מנושא מכל הדברים שבעולם כמו שנאמר עליו כי מן המים משיתיהו היינו שהי' פשוט בתכלית הפשיטות עד שלא הי' יתכן אצלו נטי' לשום צד נגיעה שבעולם כי מים מורה על פשיטות וממילא הי' נמי מנושא על כל הדברים שבעולם והכל הי' אצלו משפט כי לא נעלם ממנו הטעם מכל הדברים שבעולם ולא הי' שייך מצדו כלל ענין חוקה:
5
ו׳אבל שלמה המלך הי' כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח) דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכו' שהוא הי' המקבל ממרע"ה כהירח שמקבלת מהשמש וכמבואר שם חכמתא דשלמה נקרא חכמה זוטרא וחכמתא דמשה נקרא חכמה רבה לזה הי' טהרת פרה אדומה אצלו חוקה והנה בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) כי יש פגימותא דסיהרא ויש מליאותה דסיהרא פגומותא דסיהרא הוא כאשר לא נתמלא פגומות החקוקה והחסרון ומלאותה דסיהרא הוא כאשר נתמלא פגימות החקוקה ונשלם החסרון ובימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא היינו שאורו ית' הי' ממלא כל פגימות החקיקה כמו שהשמש ממלא כל פגימת הלבנה וזה הי' משום ששלמה המלך הי' מכיר היטב שהוא מצדו מאוד מחוסר מבלעדי השלמתו ית' כדכתיב ויקרא שמו ידידי' וד' אהבו היינו שהיה מכיר היטב בשלימתו ית' ונקרא ג"כ שלמה להורות שהי' לו הכרה בתכלית השלימות איך שהוא מצדו מאוד מחוסר ומי שמכיר כ"כ בשלימות החסרון שלו אזי ממלא לו השי"ת פגימת חקיקתו ומשלים לו חסרונו וזהו כדאיתא בזוה"ק (בהר קיא:) בגין דאיהו עבד למפלח אקרי אדון כל הארץ וכו' כי מי שהוא באמת עבד לאדונו שמכיר היטב שבלעדי אדונו הוא מחוסר כל אזי אדון כל הארץ איקרי וענין אדון היא כדכתיב שני אדנים תחת הקרש האחד היינו שכל אחיזת האדן בהקרש הי' מחמת החקיקה שהי' באדן מלמטה וע"י חקיקת החריצין שהי' מלמטה באדן נתחבר הקרש בהאדן להיות לאחדים. וזהו שאיתא בהאר"י הק' ז"ל (בלקיטו תורה פ' פקודי) הקרש ואדן מרמז על שם הוי' המשולב באדני כי שם אדני הוא נרתק לשם הוי' וזה הכל מרמז שמי שמכיר היטב בפגומת חסרונו נעשה נרתוק לשם הוי' כי השי"ת ממלא לו פגומת חקיקת חסרונו ולזה הי' צריכין שני אדנים תחת קרש אחד כי הכרה בשלימות הוא רק ממדה והפוכה היינו מזה שרואה האדם ההיפך ממדתו משיג הכרה שהוא מחוסר שלימות וכן צריך לברר א"ע משני הצדדים ולהכיר איך שהוא מחוסר מכל צד לזה כתיב שני אדנים תחת הקרש האחד וזהו שאיתא שם האי עבד אדון כל הארץ אקרי כי כיון שהוא מכניס א"ע בעבדות כ"כ ומכיר בחסרון שלימתו זה נעשה אדון ונרתק לשם הוי' עד שמאיר לו השי"ת כל פגימת חסרונו וזהו בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא כי שלמה הי' יכול להכיר ביותר את החסרון כמו שנאמר בקהלת מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו. מי יאכל היינו מי הוא שיכול להכניס כ"כ ממקומות הרחוקים ולהציב אותם נוכח השי"ת פב"פ ומי יחוש היינו מי הוא שיהי' לו כ"כ מיחושים גדולים חוץ ממנו ומחמת שהי' תמיד כ"כ ביראה ובמיחושים פן הוא נעתק ח"ו לגמרי מרצונו ית' לזה הי' מאיר לו השי"ת כ"כ אור עד שהי' בכוחו להכניס מבחוץ מכל הסתרות ולעמוד אותם פב"פ לזה אמר מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו היינו מחמת שאצלו הי' הנקודה היותר יקרה שבעולם לכך היו המיחושים אצלו ג"כ יותר מבכל אדם שבעולם כי כל מה שהנקודה הוא יותר יקר חקק בה השי"ת יותר חסרון כדי שיהי' משתוקקת בכל פעם יותר למלאות פגימתה וכענין שאיתא במדרש (קהלת רבה) על הפסוק וגם הנפש לא תמלא משל לעירנו שנשא בת מלך אפילו נותן לה כל מעדני עולם אין נפשה מתיישבת עלי' מפני שהוא בת מלך כך הנפש הזו בא ממקום גבוה מאוד לזה הוא משתוקקת ומתאווה תמיד לכך כתיב והנפש לא תמלא כך הי' הענין בשלמה המלך שהי' משתוקק תמיד למלאות פגימת החסרון לזה הי' השי"ת ממלא לו חסרונו וזהו שקיימא סיהרא באשלמותא וזהו ענין טהרת פרה אדומה שנקראת חוקה היינו שמאיר השי"ת וממלא פגימותא דסיהרא ועל זה אמר שלמה אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו הגם שהבין כל זאת בבירור אך חכמת שלמה הי' להחכים גם לזולתו ולברר לעיני כל וזה שאמר אמרתי אחכמה היינו שאחכים כל עולם שיבינו החיים של ישראל כי פרה אדומה רומז שאין שום העדר מגיע לישראל כמו שביאר בספר מי השלוח הק' מיתת ישראל אינו כמיתת אוה"ע כי מיתת אוה"ע הוא ככלי שנשבר ואין לה עוד תיקון וחיבור ומיתת ישראל הוא ככלי חוליות שנתפרק ונשאר תמיד מקום אצלם לחברם ע"י החקיקות שבכל חולי' וחולי' וזה הי' מבין שלמה המלך בעומק לבו אבל להבין לזולתו על זה אמר והוא רחוקה ממנו כי חכמת שלמה הי' לבקוע כל המסכים ולהראות הפנימיות ובפרה לא הגיע לברר מפורש לעיני כל וזהו שאיתא בזוה"ק (חוקת קפ:) פרה דקבילת מן שמאלא היינו בזה המקום שנדמה להאדם שנפרד ח"ו לגמרי מאיר לו השי"ת ממקום העליון החיבור שיש לו תמיד עם ישראל וכן מורה אדומה תמימה וביארו ז"ל תמימה באדמימות שמרמז על שמאל שבזה המקום שמכיר האדם שהוא מחוסר שם מנהיר לו השי"ת למלאות פגימת חסרונו כענין הכתוב משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד':
6
ז׳כתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) היינו שיהי' יכולין לראות טהרה באותו גוון הלבוש בעצמו שמקודם הי' נראה ההיפך והלבוש בעצמו לא ישתנה זה אין יתכן רק כאשר זורח ממקום העליון ביותר הנקרא אחד שמורה על חד ולא בחושבן היינו שיהי' מאיר מזה הרצון עליון שהוא נעתק מכל לבושים ומשולל מכל גוונים וזהו על דרך שאיתא בזוה"ק (וירא קיג:) דכד אתעביד ניסא לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא אלא כלא כחדא וכו' וא"ת בנח הוי דינא ורחמי בחדא מתרץ שם בזוה"ק (נח סד:) נח סתים מעינא הוה ובזוה"ק (תרומה קע:) ועל דא קשה קמי' קריעת ים סוף (ובזוה"ק בשלח נב:) וע"ד כתיב מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תליא כלא היינו שיהי' דינא ורחמי בחדא זימנא בלא השתנות והתחלפות הלבושים כמו שהי' בהים דכתיב נערמו מים ומתרגמינן חכימו מיא היינו שהמים נתחכמו לפנות מקום שישראל יעברו בתוכו והמצרים יטבעו שם וזהו דינא ורחמי בחדא זימנא וע"ד כתיב מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תלי' מילתא היינו בזה הרצון העליון שישראל עלה שם במחשבה תחילה וכן לראות טהרה באותו הלבוש בעצמו שהי' נראה בו מלפנים ההיפך בלתי השתנות הגוון כלל וזה נקרא טהור מטמא לא אחד צריך להאיר דווקא מזה הרצון שנקרא אחד הרומז על עתיקא כי מזה שנקרא ראשון היינו מהרצון המתלבש שיהי' נקרא חד בחושבן מוכרח להיות השתנות הלבושים כי מזה הרצון מאיר לישראל קדושה כי זה שמבטל כל הכוחות ואינו מתלבש רק בהכח של ישראל שיהי' נקרא חד בחושבן זה נקרא קדושה והגם שקדושה הוא במעלה עליונה יותר מטהרה כי טהרה הוא רק שהאדם מפנה אצלו מקום פנוי שיהי' מוכן ומזומן לקבל קדושה אכן הגוון מהלבוש נשתנה מאשר הי' מקודם ונראה ללבוש אחר כדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) כשאנו אומרים קדוש וכו'. אנן משתתפין בהדי קודש ישראל לעילא וכו' ומחמת שקדושה הוא בהשתנות הלבושים שישראל מקדשי לעצמם ע"י צמצומם לזה יכולין לקבל קדושה אבל טהרה היינו הבירור שגם במקום טומאה יש טהרה בלי שום השתנות כי אם באותו גוון הלבוש בעצמו שהי' נראה מקודם ההיפך יהי' רואים עכשיו טהרה זאת הוא רק מהארת הרצון עליון שנקרא עתיקא שנעתק מכל גוונים אשר שם עלו ישראל במחשבה תחילה כי כשמאיר מזה הרצון העליון אין עוד ממילא שום לבוש וגוון בישראל שלא יהי' מלא טהרה לזה כתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד ועל זה מרמז פרה אדומה כמבואר בזוה"ק פרה דקבילת מן שמאלא וכו' וכן היתה תמימה באדמימות שזה הכל מרמז שמאירה במקומות הרחוקים וכדאיתא בזוה"ק (וירא קיד.) שור פרה עגל עגלה כלהו ברזא עלאה אשתכחו וכו' היינו כי להנהיר טהרה בזה הלבוש והגוון בעצמו שהי' נראה מקודם ההיפך מוכרח לזרוח מזה הרצון העליון שעלה שם ישראל במחשבה תחילה כדכתיב ישראל אשר בך אתפאר:
7
ח׳איתא בירושלמי הובא ברש"י (מגילה כט.) אמר ר"ח בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה מפני שהוא טהרתן של ישראל וכו'. ענין שצריכין להקדים פ' פרה שהוא טהרתן של ישראל קודם כל המועדים כי ענין מועדים הוא קדושה כי ישראל מקדשי' להו כדאיתא בזוה"ק (אמור צד) ולקדושה צריכין שיהי' מקום פנוי שהקדושה יהי' שוכן שם היינו להכין א"ע לקבל זה הקדושה וזאת ההכנה נקרא טהרה לזה מקדימין פ' פרה לפי' החודש כי בחודש ניסן מתחיל אורו ית' להתלבש ולשכון בתוך הלבושים של ישראל כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו.) החודש הזה לכם וגו' ירחא דילכון איהו בסדורא כסדר דאתוון אביב דאיהו א'ב'ג וכו' ומתחיל להאיר כדכתיב אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה לזה מקדימין ישראל ומכינים מקום פנוי אצלם להשראת קדושת אורו ית' וקוראין פרשת פרה שהוא טהרתן של ישראל:
8
ט׳זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. איתא במדרש בקש שלמה לידע טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו. וזה כענין מאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה כא:) בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכו' בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו' היינו שהי' חפץ שלמה לגלות עומק הפנימי מטעם פרה שיהי' ניכר בהרגשה מפורשת ע"ד טעמו וראו ועל זה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי עומק הטעם המשולל לבוש הוא למעלה מהכרת החוש ואינו בגדר תפיסת הבריאה רק באבנתא דלבא תלי' כענין שמצינו בזוה"ק (בכמה דוכתי) אף אחר שמברר ומגלה מפורש איזה טעם מסיק אח"כ ודא רזא לרמז שא"א לגלות עומק הבהירות בלי ההתלבשות כי אחר כל ההתגלות נעלם עדיין הבהירות מעומק הדבר כך הוא הענין כאן ביקש שלמה להיות כמשה היינו לומר טעם פרה בלי שום התלבשות כי הבהירות של מ"ר הי' בלי שום לבוש יצתה בת קול וכו' ולא קם נביא עוד בישראל כמשה והוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג) אלין דמשה דכורין אלין דשלמה נוקבין ואלין בית קבול לאלין דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכו' היינו כי שלמה הי' מקבל ממ"ר כהירח שמקבלת מהשמש וכל מה שהי' מברר הי' לבוש ובית קיבול להבהירות של מ"ר והגם שהי' מראה מפורש בבנין בית המקדש וכל הכלים עומק הבהירות לעיני כל עד שהיו רואים מפורש שוכן שכינה וכל הניסים שהיו שם בכל זאת נגד הבהירות של מ"ר הי' זה הכל כמשל דומה לנמשל וכענין הכתוב היינו כחולמים וזהו ג"כ הענין שמסיק שם בגמ' בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתב יושר דברי אמת ע"פ שנים עדים וכו'. והנה באמת מצינו בזוה"ק (יתרו עח) תלתא דנו בלא סהדין משה ברוח קדשא כהאי גוונא שלמה מלכא ידע בכורסיי' דרוח קדשא וכו' מלכא משיחא בריחא וכו'. אמנם הענין מוישב שלמה על כסא ד' הוא כמבואר בזוה"ק (ויחי רמג.) כרסייא דשלמה עבד לי' כגוונא דלעילא וכל דיוקנין דלעילא עבד הכא וע"ד כתיב וישב שלמה על כסא ד' וכו' ותכון מלכותו מאוד דקיימא סיהרא באשלמותא וכו'. היינו שכל מה שיתכן לכלי קיבול להתמלא מאור כך הי' מקבל בלי שום מגרעת כי ענין סיהרא הוא כלי קיבול שמקבלת אור מהשמש ולפעמים יש פגימותא וגריעותא דסיהרא אבל בימי שלמה כל מה שבאפשרי להכלי קיבול לקבל אור כך הי' מקבלת בלי שום חסרון כלל וזה השלימות נקרא כסא ד' אבל עכ"פ הי' בא האור בהתלבשות שאני מ"ר שהי' דן ברוח קודשא היינו שהבהירות שלו הי' בלתי לבוש כלל וביקש שלמה להיות כמשה ולברר על הלבוש אחרון עומק הבהירות מהטעם של פרה כי פרה מרמזת שאין שום העדר מגיע להחיים של ישראל ואין שום התבטלות להלבושים מישראל על זה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והגם שבאמת הי' שלמה ג"כ יודע זאת היטב שאין שום העדר מגיע להחיים של ישראל וכמבואר ג"כ בזוה"ק (סבא משפטים ק:) ואלין אינון גבורן עלאין דמלכא עלאה קדישא ולא אתאביד כלום אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית לי' וקב"ה עביד מינה מה דעביד. ואפילו מלה דבר נש ואפילו קלא לא הוו בריקנייא ואתר ודוכתא אית להו לכלא וכו'. אכן להראות זאת הבהירות מפורש לעיני כל על זה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וזהו הענין שאיתא בירושלמי ראוי' היתה להקדים פ' החודש ולמה קדמו פ' פרה מפני שהוא טהרתן של ישראל כי מצות פרה אדומה נקראת חוקה כי יש חוק ומשפט ענין משפט הוא עמודא דאמצעיתא שהולך בקו המשקל ויודעים בו הטעם וענין חוק מורה על חקיקה להורות שצריכין טעם למלאות חסרון הנחקק וע"י טעם יושלם הדבר והחסרון היותר גדול הנחקק בעולם הוא כדאיתא במדרש (קהלת פ"א) מחצתי ואני ארפא מחיצה שעשיתי שהעליונים קיימין והתחתונים מתים וכו' אני חוזר ומרפא אותה וכל עוד שלא נתרפא זו המחיצה נראה העדר והתבטלות ועל זה יש צעקה גדולה להבריאה מדוע הציב השי"ת לבושים כאלו שיהי' להם התבטלות וזה הצעקה הוא כדכתיב כי נשאתני ותשלכני וזאת התרעומת נקרא הנוגע במת כי כאשר נעלם השורש מהדבר נדמה שיש בה העדר והתבטלות ולעומת זאת הצעקה הציב השי"ת מצות פרה אדומה שהוא טהרתן של ישראל להשתיק זה הצעקה כי בזה המצוה נתמלא החקיקה ונשלם החסרון כי מצות פרה אדומה מרמזת שאין באמת העדר והתבטלות לשום לבוש מישראל כמבואר בזוה"ק פרה דקבילת מן שמאלא היינו שמנהיר השי"ת החיבור שיש לו עם ישראל גם באותן מקומות שהי' נדמה בתפיסתם שנפרדו ח"ו ונתרחקו לגמרי גם שם מאיר אור רצונו ית' וממילא אין לשום לבוש מישראל העדר והתבטלת:
9
י׳ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו'. הנה זאת המצוה הוא עצה למלאות חקיקת החסרון שיש בתפיסת הבריאה שנדמה לה מציאות העדר כי כל תרי"ג מצות הם עצות ונקראים עיטין דאורייתא אמנם מצות פרה אדומה הוא עצה למלאות זה החסרון המסתעף ממנו תרעומת בלב אדם מדוע הציב השי"ת לבושים המגיע להם התבטלות ומה גם אפילו לבושים ממעשה המצות נדמה בזה העולם שמגיע להם התבטלות ועל זה יש צעקה גדולה כענין שאיתא במד"תנ (פ' חקת) אמר משה לפניו רבש"ע אם נטמא הכהן במאי תהא טהרתו היינו כי ענין כהן מרמז על כל עבודת ישראל והתכלית המכוון מכל העבודת הוא כדי שימשכו את האור לתפיסתם דווקא כי מעט למעלה מתפיסת הבריאה שם אין שום מקום לעבודה ולכן שאל מ"ר רבש"ע אם נטמא הכהן במה תהי' טהרתו היינו אחר שעיקר עבודה הוא למען שימשיך את האור להתפיסה של אדם ולהתפיסה בעצמה מגיע התבטלות א"כ מאי נ"מ בזה הלבוש שממשיכים לתוכו את האור כיון שהלבוש בעצמו יתבטל ואיתא שם שלא השיבו הקב"ה בשעת מעשה ונתכרכמו פניו של משה אכן כיון שהגיע לפ' פרה אדומה אמר לו הקב"ה וכו' זו הוא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וכו' וזהו שאיתא בגמ' (גיטין ס) שפרשת פרה אדומה נאמר ביום שהוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה כדאיתא (בירושלמי) כי זה היום הראשון בניסן נטל עשר עטרות כד' בגמ' ראשון לשכון שכינה ראשון להקמת המשכן וכו' וזה הכל מרמז על התחלת המשכת אורו ית' בהלבושים של ישראל לכך נשרפו בשני בו הפרה ג"כ לרמז שאין מגיע שום העדר והתבטלת לאלו הלבושים:
10
י״אדבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. כתיב בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שהבטוחות של ישראל אינו ממה שאוחזים בידם ממש אלא עיקר בטוחות שלהם הוא רק ממה שהוא עדיין בידו ית' ועל דרך מאמרם ז"ל בגמ' (ברכות נח.) הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו מלכי אוה"ע אומר ברוך שנתן מכבודו לבריותיו היינו כי נתן מורה שכבר גמר הנתינה להם ואין עוד בזה להשי"ת שום חיבור ושיתוף אבל חלק מורה שיש עדיין להשי"ת חלק שותפות וחיבור בזה ומזה שהשי"ת הוא משותף עם ישראל זאת הוא עיקר התקיפות שלהם כי כמו דלית גבהו באורייתא בעלמא דין כדאיתא בזוה"ק (שמות קכט.) דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתא וכו' היינו שאפילו הנפש היותר גדול מישראל אין לו במה להתפאר וצריך להיות תמיד מדוגל ביראה כך אין נמי אפילו להנפש היותר קטן מישראל להתיאש ח"ו א"ע ולומר מאין יבוא עזרי כי מאחר שהכל הוא רק בידו ית' ומצדו ית' אין העדר לשום דבר וזהו כי ביה ד' צור עולמים וכמבואר בזוה"ק עלמא עלאה בי"ה ועלמא תתאה בו"ה ועל המחיצה שביניהם אמרו ז"ל במדרש (קהלת פ"א) מחצתי ואני ארפא מחיצה שעשיתי שהעליונים קיימין והתחתונים מתים וכו' אני חוזר ומרפא אותה וכל ענין זאת המחיצה הוא רק מצד אדם כי זאת המחיצה הוא כענין שאיתא בספרי על הפסוק אשר בידו נפש כל חי ומקשה שם הלוא נפשות המתים המה נמי בידו ומחלק שם אשר נפשות החיים אוחז השי"ת בידו ונפשות המתים המה נתונים באוצר וכו' ובאמת זה החילוק אינו שייך אלא גבי האדם שמה שאוחז בידו הוא סמוך אצלו ומה שנותן באוצר הוא רחוק ממנו אבל גבי השי"ת שכל המקומות המה סמוכים אצלו ית' ואיזה חילוק שייך מצדו ית' בין ידו לאוצר אמנם זה החילוק הוא באמת נמי רק מצד האדם כי דבר שהוא חי נקרא בידו משום שעל דבר שהוא חי נתעורר בלב האדם קיווי להתפלל משא"כ על מת שיחי' אינו מתעורר עוד בלב האדם שום קיווי להתפלל וזהו ונפשות המתים המה נתונים באוצר כלומר שנדמה לאדם שנתרחק ממנו ית' ואפס תקוה אבל באמת כל זה ההתרחקות הוא נמי רק מצד אדם והא ראי' ר' חנינא בן דוסא שהכיר היטב שאין שום התרחקות ממנו ית' רק מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק הי' בכוחו להתפלל גם על המת שיחי' כי הבין שפיר שאין באמת מצדו ית' העדר לשום דבר כי רק מצד אדם יען שיש בתפיסתו דברים כאלה שנראה שהם לגמרי בלי תיקון כגון מי שחטא ושנה שנדמה לו שח"ו אתמנע תשובה מני' לכך נמצא נמי בתפיסתו העדר אמנם זה ההעדר הוא ג"כ רק שכל נברא שיהי' נדמה להאדם מצד הבנת תפיסתו להעדר והתבטלות בלי תיקון וזה היאוש הוא שורש הטומאה שמטמא כל סביביו עד שנדמה מאין יבוא עזרי ועל זה נאמר כל הנוגע במת יטמא וכמו שביארו ז"ל (במדרש תנחומא) חייכם לא המת מטמא ולא פרה מטהרה וכו' היינו שעיקר הטומאה הוא זה היאוש שהאדם מיאש א"ע מתקוה ולכך נאמר עצה ויקחו אליך פרה וגו' וכמבואר בזוה"ק (חקת קפ:) האי פרה לדכיותא קא אתייא לדכאה למסאבי פרה דקבילת מן שמאלא ומאן הוא לשמאלא שור כד"א ופני השור מהשמאל וכו'. תמימה מאי תמימה כמה דתנינן שור תם ושור מועד וכו' והענין הוא כי הכשלון הראשון הי' נמשך לישראל מזה השור כי ענין שור תם מבואר בזוה"ק (שלח קסג.) האי שור אקרי תם ויעקב אחיד בי' בגוויה ובהאי שור עביד פריעה ואעבר זוהמא דפסולת כלא וכו'. היינו כי זה השור שעליו נאמר ופני השור מהשמאל רומז על הכלי שהציב השי"ת שיהי' הכרה בחסדו ית' כי השי"ת הוא רב חסד וחפץ שיהי' להבריאה ג"כ הכרה בחסדו ית' ובלתי זאת הכלי אין יתכן כלל שום הכרה כמו שמצינו כשהלך חסדו של אאע"ה דרך ישמעאל בגודל התפשטות בלי צמצום אזי נאמר על ישמעאל נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה ואיזה חסד יתכן בזה מאחר שהוא אכזר על עצמו ומשחית את נפשו אכן כשנצמצם זה החסד של אאע"ה במדת הגבורה של יצחק אבינו ע"י זה הצמצום נעשה כלי להכיר במדת חסדו של אאע"ה שהוא חסדו ית' וזהו שאיתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ד' ומהולל מאוד וגו' אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנ"י אשתכחת עמי' הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול. בעיר אלהינו וכו'. מאי משמע. אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולא מהולל וכו' ובג"כ תושבחתא דא בשני וכו'. היינו כי גדול ד' הי' צריכין לאמרו בראשון כי ראשון מורה על מדת החסד ולא ביום שני שמורה על מדת הגבורה על זה מבאר שם אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא וכו' ובג"כ תושבחתא דא בשני וכו'. היינו כי ביום ראשון אין עדיין מחמת גודל התפשטותו שום הכרה בו אבל ביום שני שמורה על גבורה אזי יש כלי וזהו בעיר אלהינו וזאת הכלי להכיר על ידה חסדו ית' הוא רק לכנ"י כדכ' ונפלינו אני ועמך וגו' היינו כי מאחר שכנ"י מכינים הכלי נותן השורת הדין שישכון אצלם אור חסדו ית' יותר מכל עם אשר על פני אדמה כי בזה המקום שמכינים עצמם בשביל המלך שם שוכן המלך הגם שאין שום נ"מ להמלך מצדו באותה הכנה שמכינים עליו כי כלום חסר בבית המלך בכל זאת הוא הדרך ארץ שבזה המקום שהיו מטריחים עצמם בשבילו שם בוחר המלך לשכון. ככה הגם שמצדו ית' אין שום נ"מ בזאת הכלי אכן מצד זעיר אנפין היינו מצד הבריאה צריכין כלי להשראת אור חסדו ית' ועל זה הכלי נאמר ופני השור מהשמאל וזה השור נקרא שור תם אבל מצד עצמותו ית' היינו מצד עתיקא תמן לית שמאלא כלל כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ואין שום נ"מ בזאת הכלי. אכן מזה השור יכול להסתעף נמי שור המועד היינו שיכולין לקבל מזה תקיפות יתירה ולדמות שיש הכרח ח"ו גם מצדו ית' לזאת הכלי וזה הי' כל ענין הכשלון הראשון של ישראל כי כאשר יצאו ישראל ממצרים הכירו שאין לשום אומה ולשון זאת הכלי אלא ישראל לבדם ומזה נתרהבו עוז בנפשם ועל זה כתיב שם ויחזו את האלהים וגו' בלשון תרגום להורות שלא הי' רואים ראי' אמיתית איך שאין באמת מצדו ית' שום הכרח לזאת הכלי ורמזו זאת במדרש רבה (שמות פ' ג) ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי וכו' אתה רואה ראי' אחת ואני רואה שתי ראיות וכו' כשאבא לסיני ליתן להם את התורה אני יורד בטטראמולי שלי שהן מתבוננים בי ושומטין אחד מהן ומכעיסים אותי בו וכו' היינו שקבלו לעצמם תקיפות יתירה ומזה התקיפות נסתעף להם אח"כ כדכתיב על נסותם את ד' לאמר היש ד' בקרבנו אם אין וגו' וכמבואר שם בזוה"ק בעי למנדע בין עתיקא סתימא דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' ומזה נסתעף להם אח"כ כל הכשלון שהי' נדמה בסבת זאת הכלי הנקרא פני השור מהשמאל שהם במחויב המציאות ח"ו וזה הוא ע"ז ממש וזה נקרא שור המועד המסתעף מפני שור מהשמאל וכל הסתעפות הטומאה נמשך מזה השור המועד כי מאחר שנדמה להאדם שיש לו מה בידו מפאת זה רואה בהבנת תפיסתו העדר ונדמה לו שח"ו אפס תקוה לכך נאמר בזאת הפ' עצה ויקחו אליך פרה וכמבואר שם פרה דקבילת מן שמאלא ומאן הוא לשמאלא שור כד"א ופני שור מהשמאל וגו' היינו שיתיצבו א"ע בהשורש אשר שם אין שום שמאל כלל היינו שידע האדם שפיר שיש מקום שאין ידו מגעת שם בברורי תפיסתו כי השי"ת השאיר במכוון אצלו ית' לבלתי יהי' זאת בתפיסת הבריאה כענין שאמר ר"י לתלמידו (שבת קמ.) א"כ אם אתה תבין כמוני מה בין לי ולך ומזה יכול האדם להוכיח שאין שום דבר הכרח מצדו ית' רק הכל הוא רצון פשוט ומזה השורש נמשך תיקון וטהרה לכל הדברים שבעולם:
11
י״באיתא במדרש בקש שלמה לידע טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וזהו כמאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה כא) בקש שלמה להיות כמשה יצתה בת קול וכו' היינו כי מדת משה רבינו הי' כדכתיב כי מן המים משיתיהו ונקרא שמשא כי אצלו הי' מאיר הפעולה ממש כמו הכוונה ונקרא כבד פה כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שמצדו לא הי' בזה העולם שום גמר כי פה מורה על גמר כדאיתא בגמ' (ברכות סא) פה גומר וכדאיתא בגמ' (נדה ל:) בא מלאך וסטרו על פיו וכו' ולזה נקרא מ"ר כבד פה להורות שאין מצדו שום גמר בעולם עשי' כי מצד גודל בהירות עצום של מ"ר המה כל הדברים שבעולם עדיין רק בכח ולא בפועל ואורו של שלמה המלך הוא הכל בפועל כמו שנאמר עליו וידבר על העצים ועל האבנים היינו שהראה מפורש אורו ית' גם בהדומים כי בבנין בית המקדש הראה את האור בכל הפעולות אף בהדומם ממש ובקש שלמה להראות מפורש טעם פרה בפעולה מפורשת לעיני הכל כי פרה רומז שאין שום העדר גבי ישראל ואף מה שנראה כמיתה אינו נמי כמו המיתה של אוה"ע כדאיתא בספר מי השלוח הק' שהמיתה של ישראל הוא רק ככלי חוליות שנתפרקו והמיתה של או"ה הוא ככלי הנשבר היינו שאף הנפשות דגיורין המובא בזוה"ק (סבא משפטים) וחסידי אוה"ע המה כמו כלי הניתך מחדש אחר שנשרף שאינו מכיר עוד את הגוון שהי' אצלה מלפנים והוא לגמרי ככלי חדש אבל ישראל יהי' מכירים היטב את תפיסתם הקודמות שהי' אצלם מלפנים וכמאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין צא:) עומדין במומן ויתרפאו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החי' היינו כי יותר היטב זוכר האדם בהסבלנות שהי' אצלו כי ממה שאינו סובל כלל בנקל לשכוח אבל בזה שהאדם סובל זוכר זאת תמיד היטב וזהו במומן יעמדו כדי שיכירו א"ע בתפיסתם ועל זה רומז פרה אדומה ובקש שלמה לגלות זאת מפורש לעיני כל ועל זה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני אף שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא מ"מ להראות זה החילוק מפורש בזה העולם לא הי' עדיין הזמן כי זה האור יהי' מאיר מפורש בימי מלך המשיח בזמן תחיית המתים:
12
י״גואסף איש טהור את אפר הפרה וגו'. איתא בזוה"ק (וישלח קע.) ויאבק איש עמו כו' מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא וכו' אבק טפל לעפר מה בין עפר לאבק דא אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין לעלמין עפר דכל איבין נפקי מני' וכו'. והענין הוא כי הצמיחות מכל הדברים נמשך מאש היינו מהמאמר ויהי אור שהניח השי"ת בכל הבריאה רק שהוא בהעלם מאוד לכן משתוקקים כל הדברים להעלות ולכלול בשורשם שהוא המאמר ויהי אור ולזה מה דאשתאר מן נורא לא עבד איבין לעלמין כי מאחר שלא הי' יכול לכלול באור כי נשתייר מאש זה מורה שנתרחק מאוד מהשורש ולא יצמיח עוד לעולם כי הכלי שנתרוקן ממנה הקדושה צריך שמירה ביותר כדאיתא בזוה"ק (נשא קמג) על הגוף מהמת ישראל שמטמא ביותר וזה האפר הנשתייר מאש דלא עבד איבין לעלמין מרמז על כל הדברים שנדמה בתפיסת אדם שיש להם ביטול והעדר בלי שום תיקון עוד ועל זה הוא העצה האפר פרה כי אפר פרה מרמז כדכתיב אשרי שאל יעקב בעזרו וגו'. היינו אף שנדמה לעיני אדם שאין עוד שום תיקון וכמו שמרמז הכתוב שם מקודם חל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וגו' ועל זה מסיק שם הכתוב אשרי שאל יעקב בעזרו כי על יעקב נאמר לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהי' וכמבואר בזוה"ק (קדושים פו) היינו שהי' אומר תמיד אלהים הרועה אותי מעודי וגו' ולא הי' בוטח על שום דבר עוה"ז כי אם כדכתיב אחזתיו ביד ימיני ולזה דמות דיוקנו נחקקה בכסא הכבוד והשי"ת הראה לו שהוא שוכן אצלו גם בעת השינה שלו ואמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך וזהו שהעלה אבק ברגליו עד כסא הכבוד היינו שהעלה כל הדברים אף אותן הדברים הנדמה בהבנת תפיסת אדם שלא יהי' בהם שום תיקון כאבק דלא עבד איבין לעלמין מ"מ מצד יעקב אבינו יש תיקון גם לזאת ועל תיקון כזה רומז אפר פרה שיהי' באמת תיקון וטהרה לכל הדברים. אמנם מצד האדם עיקר התיקון הוא רק כדכתיב טרם אענה אני שוגג היינו שישוב לד' ויאמר שוגג הייתי ובדרך רע הייתי עומד כי אם הי' לי דעה מיושבת כמו עכשיו בטח לא יאונה לי כשלון כזה כי זה הלבוש שהי' בתפיסתו בשעת הכשלון מוכרח מצד האדם להתבטל לגמרי כי אינו כלל בתפיסת אדם להבין איך ובאיזה אופן יתוקן הלבוש הגם שהי' אצלו מקודם בשעת הכשלון. אולם אפר פרה שרומז על הטהרה הבא מצדו ית' שעליו כתיב אשרי שאל יעקב בעזרו היינו שנטהר אפילו הלבוש הגם מעצמית הכשלון שבגוון אותו הלבוש בעצמו של הכשלון הי' ג"כ רצונו ית' כי בלתי זה הכשלון לא הי' יתכן לו להכיר התפשטות מציאותו ית' ודווקא מסבת אותו הכשלון שב בחילא יתיר עד שמכיר התפשטות אורו ית' אפילו בלבוש רחוק של הכשלון ג"כ נמצא שיתוקן ע"י תשובה שלימה אף הלבוש הגס מהכשלון אחר שזדונות נעשו לו כזכיות ועל תיקון כזה שלא יתבטל אפילו התפיסה והגוון מהלבוש של הכשלון ג"כ רומז טהרת אפר פרה הגם שהאדם מצדו צריך תמיד להתפלל אל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון מ"מ אחר תשובה שלימה מברר השי"ת את הכשלון למפרע. וזהו הענין מהפלוגתא שיש בין חכמז"ל להמינים כי המינים אומרים במעורבי שמש היתה נעשית היינו שהם אינם מאמינים שיהי' תיקון אפילו לגוון הלבוש מהכשלון כי לפי דעתם יתבטל הגוון מהתפיסה שהי' גבי האדם בעת הכשלון ויתחלף לגמרי עד שלא יהי' מכיר האדם את עצמו כלום ועל זה התחלפות התפיסה רומז הערב שמש כלומר שהזמן הקודם חלף והלך לו לגמרי וחכמז"ל אומרים בטבולי יום היתה נעשית להורות שאותו גוון התפיסה מהכשלון בעצמו יטהר ויתוקן בלי שום התחלפות הזמן והתפיסה כי השי"ת יהי' מאיר באותו הלבוש של הכשלון בעצמו תיקון וטהרה:
13
י״דדבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. במדרש (בזו הסדרא) זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) כגון אברהם מתרח וכו' ומחשב שם כל מיני הפכיים שנמצאו בעולם עד כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת וכו'. והענין הוא כי כל ההפכיים וההשתנות הנמצא בעולם זהו רק מצד הבריאה כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) אני אמית ואחיה בספירן וכו' היינו בזה הסדר שהציב השי"ת בתפיסת הבריאה שם בזה ההיקף יכולין ח"ו לקלקל בחטא ויכולין נמי לתקן בתשובה אבל כמו שהוא באמת מצד השי"ת הסובב וממלא כל עלמין איך יתכן ליפעל שום דבר גדול או קטן נגד הרצון ית' כי אם פועל באמת נגד הרצון ית' איך הי' בו חיים בשעת פעולת החטא כי מהיכן נמשך להאדם חיים בשעת מעשה אם לא מהשי"ת אלא שבאמת אינו נפעל כל ענין החטא רק בההיקף של האדם היינו שבזה ההיקף שהציב השי"ת בתפיסת הבריאה שם נאבד באמת מהאדם לגמרי כל החיים מסבת החטא ויוכל להשתנות ע"י תשובה כל פעולת החטא שפעל האדם בההיקף שלו אבל בעצמית רצון העליון ית' שם אינו נפעל שום שינוי כדכתיב אני ד' לא שניתי ואין שום חטא ועון פועל שם כענין שאיתא בזוה"ק (בא לג.) כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו והכי הוה כמה דאתמר. כמה דאיהו גזר הכי אתגזר עליה והאי דאמר ותסיתני בו לבלעו חכם (איוב) ותסיתני לבלעו לא כתיב אלא ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר (שם י) ועל עצת רשעים הופעת וכו'. היינו יען שבתפיסת דעתו של איוב הי' נדמה לו שח"ו השי"ת מניח עצמו להתפתות מעצת רשעים ומופיע עליהם לכך הראה לו השי"ת ג"כ ההנהגה כזאת שיהי' נדמה לו שהוא משולל תקוה והשי"ת מנהיג עמו ע"י האמצעי וזהו ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני וכו' כי כמו שהאדם קובע בדעתו הכרה בהשגחתו ית' כן מנהיג באמת השי"ת עמו ג"כ ומי שאתמנע תשובה מני' שנדמה לו ח"ו אפס תקוה זה נקרא מת כמו שמצינו בספרי שמדייק על הפסוק אשר בידו נפש כל חי הלא נפשות המתים המה ג"כ בידו אלא נפשות המתים נתונים באוצר ונפשות החיים נתונים בידו וכו'. ולהבין זאת וכי שייך אצל השי"ת חילוק בין אוצר לידו הלא האוצר הוא ג"כ בידו אלא הענין הוא שאין הנפש נקרא חי רק כפי שמכיר בהשי"ת שהוא חי עולמים כך יש לו באמת חיים לאותו הנפש. ונפשות המתים מורה שנאבד ממנו כל התקוה עד שאינו מתעורר בלבו אפילו שום תפלה ובקשה כי נדמה לו שלא יועיל תפלה כלל כענין שמצינו גבי דוד המלך כל זמן שהי' הילד חי הי' מתפלל ומתחנן להשי"ת שיחי' הילד ולאחר שמת הילד לא הי' מתעורר עוד בלבו שום תפלה ולזה נמי מצינו אצל חזקי' כשאמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה אמר לו כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ומדוע שאול המלך כשאמר לו שמואל הנביא למחר אתה עמי במחיצתי ולא בקש שאול אז שום רחמים אלא משום שהצנור ששופע השי"ת דרך עלוו החיים צריך שיהי' בעצמו ג"כ חי ועיקר החיים של אדם הוא התקוה שלו לכן חזקי' יען שקיבל נבואתו מישעי' הנביא שהי' עדיין בחיים חיותו לזה התעורר בלב חזקי' נמי תקוה לחיים ואמר אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים משא"כ שאול המלך שקיבל הנבואה משמואל אחר מותו של שמואל לכך נעדר מלב שאול כל התקוה ולא הי' מתעורר אצלו שום תפלה ועל זה איתא שם בספרי נפשות החיים נתונים בידו היינו שיכולין להתפלל פב"פ נוכח השי"ת כי מכירים היטב שהשי"ת הוא חי העולמים ואינו נעדר מהם שום תקוה. ונפשות המתים נתונים באוצר שנעדר מהם כל התקוה וממילא פסק מהם כח התפלה. וזהו השורש מטומאת מת שעל זה נאמר הנוגע במת יטמא היינו שנעדר ממנו התקוה ומתיאש עצמו עד שאינו מעורר בלבו שום תפלה ועל זה נתן השי"ת עצה מצות פרה אדומה שמרמזת על למעלה מכל מיני השתנות והפכיים כמו שפתח במדרש על זאת המצוה מי יתן טהור מטמא לא אחד. ואחד מורה על חד ולא בחושבן כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא בזוהר חדש (דף א) בגין דקב"ה איקרי אחד ואיקרי ראשון וכו' וראשון מורה על חד בחושבן היינו על הרצון הבא בהתלבשות התפיסה כי ראשון מחייב שני ואחד מורה על רצון העליון המשולל התלבשות כמבואר נמי בתיקוני זוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון אחרנין משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין (עלאין) וכו' וטהרת הפרה הוא מזה הרצון העליון הנקרא אחד כדכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד כלומר מחד ולא בחושבן כי ע"י אפר פרה נקבע בו בהאדם הכרה איך שהוא מקושר בשורש רצון העליון הנקרא חד ולא בחושבן וכאשר מנהיר מזה הרצון העליון ית' אין עוד אצל האדם שום דבר משולל תקוה כי כל העדר תקוה הוא רק מצד תפיסת הבריאה. אבל כאשר מדבק האדם עצמו ע"י אפר פרה בזה הרצון עליון שהוא למעלה מהתפיסה הנקרא אחד אזי מכיר מפורש שאין באמת גבי ישראל שום דבר שיהי' בו העדר ואפס תקוה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה בספר מי השלוח הק' (פ' חקת) שפרה אדומה מרמזת ההבדל שיש בין מיתת ישראל למיתת עכו"ם שמיתת עכו"ם היא ככלי שנשברה לגמרי ומיתת ישראל היא ככלי חוליות שנתפרקה ויכולין בכל עת להחזירה כבתחילה ואף שבאמת לא ברא הקב"ה שום דבר לבטלה ואפילו העכו"ם אינם לבטלה אלא כדי שיתפשט מהם כבוד שמים כמו שמצינו בפרעה שנאמר ופרעה הקריב ואמרו ז"ל שהקריב את ישראל לתשובה וכן אמרו ז"ל מי כמוכה באלים ד' אמר פרעה אך זה הכבוד שמים שמתפשט ממנו בא מרחוק מאוד כי הוא בתפיסתו נאבד ונתבטל וכן הכ"ש שנתפשט מהמן שאמרו ז"ל בגמ' (מגילה י:) והי' לד' לשם לאות עולם וגו' אלו ימי פורים אכן אצל מי נשאר זה הכבוד שמים אצל ישראל אבל המן בעצמו נתבטל תפיסתו לגמרי ועל זה כתב האר"י הק' ז"ל אשר לעתיד ישתומם כל הבריאה כשיראה השי"ת בהתגלות גודל הכבוד שמים היוצא מלבן הארמי הרי שאפילו האומות אינם לבטלה אמנם הם כדמיון הכלי שניתך באש לגמרי על האפר ואח"כ מתיכין זאת האפר עוד הפעם לעשות מזה האפר כלי אחרת מחדש שלא יכירו עוד בזאת הכלי החדשה צורתה שהי' עלי' מלפנים אבל הכבוד שמים המתפשט מישראל הוא דווקא מקיום הויותם ניכר זה הכ"ש כמו כלי חוליות שנתפרקה שניכרת צורתה הראשונה לאחר שמחזירין אותה:
14
ט״וועל זה הענין מסובב כל הפלוגתא המובא בגמ' (חגיגה כג.) שחכמי ישראל אמרו בטבולי יום היתה נעשית והצדוקין אומרים במעורבי שמש היתה נעשית והוא כי בתחיית המתים אינם יכולין להכחיש אפילו האומות כדאיתא בגמרא (סנהדרין) דלא הוי הוי מה דהוי לא כ"ש אלא שהצדוקין אומרים שהתפיסה של עכשיו מוכרח להתבטל וזהו במעורבי שמש היתה נעשית כלומר שיהי' האדם בזמן תחיית המתים כמו בריה חדשה שלא יהי' מכיר את תפיסתו הקודמת שהי' אצלו בזה העולם וחכמי ישראל אמרו בטבולי יום היתה נעשית להורות שאחר תחיית המתים יכירו שפיר כל הנפשות את עצמם בתפיסתם ממש שהי' בהם עכשיו שלא יערב השמש על התפיסה של עכשיו היינו שלא יתבטל מישראל זאת התפיסה לעולם והוא יען שבאמת כל ההעדר והמיתה של ישראל הוא רק ככלי חוליות שנתפרקה ואחר שמחזירין ומעמידין אותה אזי מכירין אותה שהיא בעצמה הכלי שהיתה מלפנים וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד היינו שאותו הדבר בעצמו שהי' נראה מלפנים בתפיסת אדם שנאבד ממנו ח"ו כל התקוה עד שלא הי' מתעורר עוד בלבו שום תפלה ואפילו שם יהי' מראה לו השי"ת כל הישועה והטהרה. וזהו נמי שאמרו ז"ל (ר"ה כא:) בקש קהלת להיות כמשה וכו' והוא כמאמרם ז"ל נמי במדרש בקש שלמה לגלות טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכו'. והענין הוא כי גבי מ"ר הי' מאיר הפעולה הגשמי ממש כאותו הבהירות של הכוונה היקרה ביותר כמבואר בזוה"ק (ואתחנן רסט.) ואורו של שלמה המלך הי' לגלות עוצם הבהירות של מ"ר שיהי' בתפיסת הבריאה בהכרה מפורשת כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח') דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכו' היינו שעל ידי שלמה נתגלה אור הגנוז במשה רבינו וזהו שבקש שלמה לגלות טעם פרה כלומר שבקש לגלות האור שיהי' ניכר גם בתפיסת זה העולם החילוק וההבדל בין מיתת ישראל למיתת עכו"ם וכמו שנתבאר להלן בעז"ה ועל זה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני היינו שרחוקה מגדר חכמתי כי אין עדיין רצונו ית' להראות זאת בזה העולם. וכמו שמצינו נמי גבי משה רבינו שאיתא בגמ' (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה הענין מנקב מחט היינו הסדק והחלל המפסיק בזה העולם בין אורו ית' לתפיסת הבריאה הגם שאף באותו הסדק והחלל בעצמו יש נמי באמת חיבור גמור לאורו ית' כדאיתא במדרש (אחרי כ) שרמזו שם על מיתת בני אהרן ואפרוחיו יעלעו דם ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק אלא ובאשר חללים נדב ואביהוא שם הוא השכינה וכו' היינו ששם בזה המקום הנראה לסדק וחלל שם הוא השכינה היינו כי הוא רומז על עלמא עלאה כמבואר בזוה"ק (האזינו רצ.) בגין דאתכסיא ולא אתגלייא ואקרי הוא וכו' וזהו שם הוא השכינה היינו שמנהיג שם השי"ת למעלה מהתפיסה הרי שמצדו ית' אין באמת שום סדק וחלל כלל ובכל מקום יש חיבור רק שזה החיבור נעלם מתפיסת הבריאה לכך נדמה להבריאה שיש שם סדק וחלל ועל זה החיבור שיש במקום הנראה לחלל והפסק בקש מ"ר הראני נא את כבודך היינו שיהי' ניכר גם בתפיסת הבריאה זה החיבור ושיהיו רואים מפורש שאין באמת שום הפסק סדק וחלל והשיב לו השי"ת וראית את אחורי ותרגומו וחזת ית דבתרי היינו שרק ברגע שאחריו תוכל להכיר זה החיבור אבל בההוה א"א כלל בקטנות תפיסת הבריאה להכיר זה החיבור וכן לא הי' בכח חכמת שלמה לגלות טעם פרה כי אם הי' טעם פרה בהתגלות מפורש אזי היו רואים מפורש גם בההוה זה החיבור שאין באמת שום העדר ומיתה גבי ישראל והיו מכירים היטב שאין שום סדק וחלל ואלמלי נשתייר בהמערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית היינו שאם היו רואים את האור והחיבור גם בזה החלל לא היו יכולין לעמוד מפני אורה כי אור החיבור כזאת אינו כלל מסוג וגדר של הבריאה:
15
ט״זאכן נאצל מגודל הארת משה רבינו מצות פרה אדומה כי בזאת המצוה צפון וכמוס בתוכה זה האור שאינו כלל מסוג תפיסת הבריאה וככה הוא באמת כל הפעולות של מעשה המצות שנכלל בהם אור הרבה יותר מהכוונה היקרה ביותר שיתכן להיות בתפיסת הבריאה כי אם לא הי' נכלל בפעולת המצוה יותר מהכוונה שיתכן להיות בתפיסת אדם אזי הי' די לכוון רק הכוונה בלבד מהמצוה ולא הי' צריכין לפעול את המצוה במעשה דווקא אלא שבאמת נכלל בכל מעשה המצוה אור יותר הרבה מהכוונה שיתכן לכוון בה ולכך א"א לצאת ידי חובת המצוה רק ע"י שיפעלו אותה במעשה ממש כי ע"י העשי' של פעולת המצוה יהי' נוגע האדם בגודל האורו הכלול וכמוס בגווה וכן ע"י פעולת המצוה של פרה אדומה יכולין להגיע לעומק אורו של מ"ר הכמוס בגווה וזה הוא שמדייק הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה וגו' היינו כי משה רבינו הוא אור החכמה של כלל ישראל וזהו ויקחו אליך היינו לאור החכמה שלך פרה אדומה וגו' כלומר שע"י זאת הפעולה של פרה אדומה יכולין להגיע לאור החכמה של מ"ר שהוא כמאמרם ז"ל במדרש משה הי' ממליך להשי"ת אפילו בחללה דעלמא ואמר אין עוד מלבדו היינו שהי' מראה שאין שום מקום פנוי בלי חיבור ומצות פרה אדומה קובע בלבבם של ישראל האמונה יקרה כזאת וזאת האמונה הוא כמו שנאמר ויאמינו בד' ויאמינו באלהים לא נאמר אלא ויאמינו בד' להורות על האמונה שהיא למעלה מהטבע כי אלהים בגמטרי' הטבע ומי שאינו מאמין יותר מהטבע היינו שנדמה לו שהנהגתו ית' הוא רק כפי שכבר קבע בהטבע על זה נאמר אם תלכו עמי בקרי גם אני אלך עמכם וגו' וכמבואר בספרא (בחקותי פ' ה') ואם תלכו עמי בקרי וגו' אתם עשיתם את דיני עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם היינו שהשגחתו ית' הוא לזה האדם ג"כ רק בדרך עראי לבלתי ישנה עבורו את הטבע ולזה מצינו בגמרא (ע"ז י:) זוטי דאית בכו מחי' מתים וכו' אף שעל להחיות את המת נאמר אני ד' בפתחי את קברותיכם היינו שזה הוא רק בידו ית' אכן מי שהוא בבחינת ויאמינו בד' אין נמנע ממנו תפלה גם להחיות את המת כי כל מה שנמנע מהאדם להחיות את המת הוא רק מפני שנשלל מלב האדם תפלה על זה כי נדמה בהבנת תפיסתו שכבר נעדר ונאבד ואפס תקוה ועל מה שלב האדם הוא משולל תקוה אינם רשאים להתפלל ואם יתפלל על זאת יהי' נקרא אטרוחי למארי' משא"כ חכמי הגמרא שהיו בבחינת ויאמינו בד' שזאת האמונה היא למעלה מהטבע ממילא הי' בכוחם להתפלל גם על המת שיחי' לזה אמר ידענא דזעירא דבכון מחי' מתים וכמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ולא הי' נחשב זאת כלל אטרוחי למארי' כי האמין בתפיסתו היטב כמו שהוא באמת שלא עזב השי"ת שום דבר אל הטבע אלא שבכל רגע ורגע משפיע השי"ת חיים מחדש ולא שהחיים הוא גבי האדם עוד מיום הוולדו אלא שבכל רגע ורגע צריך לקבל מחדש חיים וכן אין השמן דולק משום שהניח כך השי"ת בהטבע עוד מהתחלת הבריאה אלא שבכל פעם מחדש השי"ת מעשה בראשית ומשפיע בכל רגע מחדש חיים וכח הדולק בהשמן כי אף צבאי מעלה שעליהם נאמר כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל מ"מ צריכין המה לקבל זה הכח וגבורה בכל פעם מחדש כגון רפאל המלאך שהוא ממונה על רפואה וכשבא לרפאות מוכרח לקבל עוד הפעם מהשי"ת כח לפעול הרפואה ומי שמכיר זאת יודע היטב שכן הוא בכוחו ית' לומר לחומץ וידליק כמו לשמן וכן להחיות המת כמו להחיות החי כי אין באמת שום נפקא מיני' ביניהם רק מצד הסתרת הטבע אבל מי שהוא דבק מעט למעלה מהסתר הטבע אין מצדו שום חילוק כלל. ואמונה כזאת קובע מצות פרה אדומה בלב האדם וממילא מכיר זה האדם שאין העדר לשום דבר ולא נאבד כלל התקוה אף ממה שנדמה בתפיסת הטבע שלא יועיל לו עוד ח"ו שום תיקון ועל זה מרמז אפר פרה כי אית עפר ואית אפר עפר עבד איבין כ"ד בזוה"ק (וישלח קע.) כי עפר הוא כ"ד הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר ואפר לא עבד איבין וזה מורה שאבד מזה כל הצמיחה ואפס תקוה ח"ו ומרמז אפר פרה שגם בזה יש תקוה כי לא יתבטל מישראל שום דבר שאין שום מקום בישראל בלא חיבור לאורו ית':
16
י״זויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. כתיב (קהלת ז׳:כ״ד) רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו וגו'. ואיתא במדרש בקש שלמה לגלות טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח) דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכו'. וכמאמרם ז"ל בגמ' כלים של שלמה במה הי' מקדשן בזה שהי' מערה לתוכן משל משה וכו' כי גבי מ"ר הי' חכמה עלאה וגבי שלמה חכמה תתאה היינו כי בחכמה עלאה יש הכרה מפורשת שאין שום ביטול והעדר גבי ישראל ועל זה אמר שלמה אמרתי אחכמה היינו שאחכים גם לזולתי בהתגלות מפורש והיא רחוקה ממני כי בחכמה תתאה א"א להראות זאת כי אם בההוה כל עוד שמוקף האדם בהבחירה והשי"ת שופע בו החיים אזי מכיר שפיר איך שיש להשי"ת עסק עמו משא"כ במה שהי' וכבר עבר ואין בזאת נראה שאין עוד להשי"ת בזה שום עסק כי כבר נתבטל ונפסק מהמקור על זה כתיב מה שהי' הוא שיהיה וגו' היינו שאין באמת שום חילוק מצד השי"ת בין ההוה לעבר ועתיד כמו שיש לו ית' עסק עם ההוה כך לא נכלה העסק עם מה שהי' כי רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם נדמה להעדר מה שהי' והחיים אינו מכיר כי אם בההוה אבל מצד השי"ת מה שהי' הוא שיהי' ושופע חיים במה שהי' כמו במה שיהי' וכמו שאיתא (בספרי) על הפסוק אשר בידו נפש כל חי וכי נפשות המתים אינם בידו אלא שנפשות המתים נתונים באוצר ונפשות החיים המה בידו וכו' ולהבין זאת וכי שייך גבי השי"ת חילוק מידו לאוצר. אלא שזה החילוק הוא נמי רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם כי בנפש כזה שאין האדם מכיר בו החיים אזי הוא בטבע האדם להתיאש אפילו להתפלל עליו כי נאבד תקוה ממנו כמו שמצינו גבי דוד המלך כל עוד שהילד הי' חי הפציר מאוד בתפלה ובתענית ואחר שנעדר החיים מהילד הפסיק מלהתפלל עליו ומלהתענות כמו שנאמר שם אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי וגו' וזה היאוש בלב אדם נקרא אוצר כמו איזה דבר שמסיח האדם דעתו ממנה וגונזה באוצר וזהו שאיתא שם נפשות המתים נתונים באוצר כי על נפש המת שיחי' אינו רוחש בלב האדם שום תפלה אבל נפשות החיים הוא בידו היינו שרוחש שפיר בלב האדם תפלה להתפלל עליו וזאת התקוה הנמצא בלב האדם נקרא אשר בידו נפש כל חי אכן מצד השי"ת אין באמת שום חילוק מנפש החי לנפש המת לזה מצינו בגמ' (מובא לעיל) ידענא דזעירא דבכון מחיי מתים וכמו שמצינו גבי רחב"ד שהי' דבוק כ"כ בהשי"ת עד שהי' יכול להתפלל גם על המת שיחי' כי הכיר היטב שאין שום טרחה מצד השי"ת להחיות נפש המת כמו נפש החי. אולם זאת ההכרה הי' אצלם מיוחד בהבנת תפיסתם דווקא אבל לא בהתגלות התפיסה של זולתם שאינם דבקים כ"כ בהשי"ת כי ההעלם הנמצא בהם מסתיר בעדם זאת ההכרה ונדמה להם שיש העדר ומיתה ומפאת זה ההעלם נסתעף נמי לפעמים גבי האדם פעולה כזו שנדמה לו דאתמנע תשובה מני' ח"ו וזה היאוש הוא השורש מכל הטומאות לכן נאמר כאן עצה ויקחו אליך פרה וגו' וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל פר"ה בגמטריא מנצפ"ך עם הכולל שהם מאותיות הסתומים שסוגרין בהם את הכתב כי בהמחשבה וגם בהמעשה יכול האדם להתפשט ולהראות בהם כל פעם השתנות חדש ולפרש אותם כפי רצונו ואף אחר שמוציא מחשבת כוונתו אל הדיבור שהוא הגמר מ"מ כשמעלה אותם על הכתב יכול עדיין להוסיף בהם אותיות כפי רצונו אולם באותיות מנצפ"ך נועל את הכתב וחותם אותו כי הם בסוף תיבה וסוגרין את התיבה ושוב אין להוסיף עליו וזה מרמז על המקום שנכלה שם לגמרי תפיסת אדם עד שמתיאש עצמו ונאבד תקוה ממנו וזה נקרא הנוגע במת ועצה לזאת הוא אפר פרה כי פרה הוא כמבואר בזוה"ק (פ' חוקת קפ:) פרה דקבילת מן שמאלא וכו' כד"א ופני שור מהשמאל וכו'. היינו כי בהתחלה הוא דכר ובהגמר הוא ג"כ דכר ובאמצע הוא נוקבא ונסתעף מפני השור מהשמאל היינו מהתחלת התחלקות שמסבת זה נסתעף כל החטא של אדם הראשון כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט בסופו) וכל מאן דנטיל ט' ספירן בלא מלכות איהו כופר בעיקר וכו'. היינו שקיבל לעצמו כח הוי' מזה שאין מלך בלא עם וסבר שהוא מחויב המציאות וזאת הדעה נחשב כופר בעיקר ומסבת זה נסתעף בעולם כל ההעלם שיהי' לעיני אדם ביטול והעדר ויכול לדמות דאתמנע תשובה מני' ח"ו ועל זה נאמר מחצתי ואני ארפא וכמו שביארו ז"ל במדרש (קהלת פ"א) מה שמחצתי אני ארפא מחיצה שעשיתי שהעליונים קיימין והתחתונים מתים וכו' אני חוזר ומרפא אותה וכו'. היינו שיהי' ניכר מפורש גם בההוה אשר מה שהי' הוא שיהי' ולא נכלה ונפסק מעולם עסקו ית' בשום לבוש הישראלי וכמאמרם ז"ל במדרש על בני יששכר שידעו בינה לעתים שיודעים לרפאות את הקודם היינו שמסר השי"ת את הזמן ג"כ בידם כמו שמצינו בירושלמי (נדרים פ"ו ה"ח) עיברו ב"ד החודש בחולין חוזרין וכו' וזהו מחיצה שעשיתי אני חוזר ומרפא היינו שארפא זאת המחיצה וההעלם הנראה בעולם להעדר וביטול שיהי' ניכר מפורש שלא הי' מעולם שום העדר ואין שום לבוש מישראל שיהי' משולל תיקון ח"ו ועל זה נאמר כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה וגו' היינו שבזה המקום הנצרך לאור לעיקר החיים שם מנהיר השי"ת את האור כי מלת נוזלים רומז שנוזל מלמעלה למטה ועל זה איתא במדרש שעתיד הקב"ה להוציא רוח ארגסטין כי בזה העולם בשעה שרוח דרומית מנשב אינו מנשב רוח צפונית וכו' היינו שכל הרוחות המה נגדיים זו לזו ומזה נמשך שכל הוה נפסד אבל לעתיד יהיו מנשבין כל הרוחות ביחד ובזוה"ק (אדרא נשא קל:) נקרא זאת רוחא דכליל מכל רוחין וכו' אמנם מה שנראה שההפסד הנמצא בזה העולם נמשך מסבת ההרכבה הלא על מלאכים איתא נמי בזוה"ק (תולדות קלו:) כל מה שברא קב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשתוף וכו' הרי שנמצא בהם נמי הרכבה ובכל זאת המה קיימים לעולמי עד. אכן באמת כל מה שברא הקב"ה הוא בלי גבול והמאמר די לא הגביל כלל המאמר הראשון של ויהי' שהי' מרחיב והולך עד בלי גבול כ"ד בגמ' (חגיגה דף יב.) רק שעדיין מרחיב והולך בלי גבול אלא שהבריאה עומדת בין אלו שתי המאמרים וכפי מה שעובד האדם בזה המאמר די כך מוצא עצמו בהמאמר שהוא בלי גבול ובעומק הלב מכירין ישראל היטב שורשם שהוא בלי גבול וכדאיתא במדרש על הפסוק וגם הנפש לא תמלא משל לעירני שנשא בת מלכים אפילו נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה וכו' כך הנפש לא תמלא למה מפני שהיא מן העליונים וכו'. אכן אם הי' זה העומק בהתגלות על זה איתא בזוה"ק (תיקון מז) דהוה כמלאכים דלית להו אגרא ועונשא לזה העלים השי"ת זה העומק רק אחר שעובד אדם כפי כוחו בהגבול שלו וכשמגיע אח"כ למקום כזה שאין עוד בכח בחירתו לברר אזי מאיר לו שם השי"ת מלמעלה מתפיסתו כדכתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה וזהו ויקחו אליך פרה אדומה וגו' היינו מזה שתראה מקום שהוא סתום וחתום מתפיסתך תוכל לשער שיש מקום אשר הוא למעלה מהכרת תפיסתך כענין הכתוב באשר חללים שם הוא ומלת הוא רומז על עלמא עלאה היינו במקום הנראה לך כחלל כי נעלם לגמרי מהבנת תפיסתך שם הוא מעלמא עלאה כי לא מסר השי"ת השלימות מעלמא עלאה בתפיסת זה העולם כמאמרם ז"ל במדרש (ב"ר פרשה יד) על הפסוק ככלי יוצר תנפצם בעוה"ז הכל בנפיחה שנאמר ויפח באפיו וגו' ולעולם הבא יהי' הכל בנתינה שנאמר ונתתי בכם רוח וחייתם וגו' היינו כי בעוה"ז יען שעלול להפסד לכך לא מסר השי"ת השלימות בנתינה שלא יופסד ח"ו לגמרי ונתן הכל בנפיחה היינו שכל דבר יהי' נשאר עדיין נקשר בהשורש כי מאן דנפח מתוכו נפח ומפאת זה שלא נמסר בשלימות נשאר תמיד גבי האדם מה שסתום ונעלם מהבנת תפיסתו אולם טהרת הפרה רומז כמו שנאמר עד מתי תתחמקין הבת השובבה אני עושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר וגו' היינו כי האור נקרא גבר והכלי נקרא נקבה ובזה העולם יען שהכלי הוא משולל שלימות לזה אינה יכולה לקבל את האור יותר מכפי כוחה אבל לעתיד כשימסור השי"ת הכל בשלימות הגמור בבחינת נתינה אז יהי' נקבה תסובב גבר היינו שהכלי יהי' בכוחה לקבל את האור בשלימות וממילא לא יהי' עוד בתפיסת אדם שום דבר סתום וזהו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' וענין עפר מבואר בזוה"ק (צו לד:) מאן העפר. ההוא דשריא תחות כורסי יקרא קדישא וכו'. וזה רומז על הרצון שחפץ להטיב לבריותיו כמאמרם ז"ל העולם נברא ממים ומשלג ומעפר היינו שזאת הוא אחד מיסודי הבריאה שחפץ להטיב שיהי' נראה להבריאה שיש לה צמיחה מעצמה וזהו עפר תחות כורסי יקרא ואית נמי עפר שהוא אבק דלא עבד פירין לעלמין וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שכל כמה שאדם עובד בכח הגוף שלו כך עושה מגוף נשמה אכן מה שנשאר גבי אדם שאין עוד בכוחו להאיר שם וזאת נראה לאבק דלא עבד פירין וכ"ש נמי גבי קרבנות שירד ארי' של אש ואכל את הקרבן אכן מה שנשאר מהקרבן דשן שלא הי' יכול לכלול באש של מעלה זאת נראה כאבק מבלי תיקון כ"ד בזוה"ק (וישלח קע.) מה בין עפר לאבק דא אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין לעלמין. עפר דכל איבין נפקי מניה וכו' לכן נאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' להורות שדבר בלי תיקון אינו בנמצא כלל גבי ישראל וכמו שמצינו גבי יעקב אבינו ויאבק איש עמו וביארו ז"ל (זוה"ק שם) מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא וכו' היינו שלא מצאו שום דבר בלא תיקון וכענין שאיתא עליו (זוה"ק קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דח יעקב היינו שלא נכנס מעולם בדבר שנצרך אח"כ לברורין ועל תיקון כזה רומזת טהרת אפר פרה וזהו נמי כל הפלוגתא בין חכז"ל להמינים שהמינים אומרים במעורבי שמש היתה נעשית כי הם אינם מאמינים שיהי' תיקון אפילו לגוון הלבוש מהכשלון גם למפרע כי לפי דעתם יתחלף התפיסה של אדם לגמרי שלא יהי' מכיר האדם את עצמו כלום וזה רומז הערב שמש שהזמן חלף והלך לו ונתחלף על זמן אחר וחכז"ל אמרו שהפרה היתה נעשית בטבולי יום להורות שהתיקון יהי' באותו גוון הלבוש בלי התחלפות התפיסה כדי שיהי' מכיר האדם את עצמו היינו שיהי' מכיר את תפיסתו הקודמת כמו שנאמר ועלו מושיעים וגו' לא נאמר נושעים אלא מושיעים להורות שהתיקון יהי' באותן הפסיעות בעצמם שסבל אדם מהם שם יהי' מנהיר לו השי"ת כל התיקון וכמאמרם ז"ל (סנהדרין צא:) עומדין במומן ומתרפאין שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החי' היינו שיכיר א"ע כי בזה המקום שכבר סבל האדם זאת זוכר לעולם ועל זה רמזו ז"ל במומן יעמדו כדי שיכירו היטב א"ע:
17