סוד ישרים, פרשת פרה י״בSod Yesharim, Parashat Parah 12
א׳ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. כתיב (קהלת ז׳:כ״ד) רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו וגו'. ואיתא במדרש בקש שלמה לגלות טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח) דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכו'. וכמאמרם ז"ל בגמ' כלים של שלמה במה הי' מקדשן בזה שהי' מערה לתוכן משל משה וכו' כי גבי מ"ר הי' חכמה עלאה וגבי שלמה חכמה תתאה היינו כי בחכמה עלאה יש הכרה מפורשת שאין שום ביטול והעדר גבי ישראל ועל זה אמר שלמה אמרתי אחכמה היינו שאחכים גם לזולתי בהתגלות מפורש והיא רחוקה ממני כי בחכמה תתאה א"א להראות זאת כי אם בההוה כל עוד שמוקף האדם בהבחירה והשי"ת שופע בו החיים אזי מכיר שפיר איך שיש להשי"ת עסק עמו משא"כ במה שהי' וכבר עבר ואין בזאת נראה שאין עוד להשי"ת בזה שום עסק כי כבר נתבטל ונפסק מהמקור על זה כתיב מה שהי' הוא שיהיה וגו' היינו שאין באמת שום חילוק מצד השי"ת בין ההוה לעבר ועתיד כמו שיש לו ית' עסק עם ההוה כך לא נכלה העסק עם מה שהי' כי רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם נדמה להעדר מה שהי' והחיים אינו מכיר כי אם בההוה אבל מצד השי"ת מה שהי' הוא שיהי' ושופע חיים במה שהי' כמו במה שיהי' וכמו שאיתא (בספרי) על הפסוק אשר בידו נפש כל חי וכי נפשות המתים אינם בידו אלא שנפשות המתים נתונים באוצר ונפשות החיים המה בידו וכו' ולהבין זאת וכי שייך גבי השי"ת חילוק מידו לאוצר. אלא שזה החילוק הוא נמי רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם כי בנפש כזה שאין האדם מכיר בו החיים אזי הוא בטבע האדם להתיאש אפילו להתפלל עליו כי נאבד תקוה ממנו כמו שמצינו גבי דוד המלך כל עוד שהילד הי' חי הפציר מאוד בתפלה ובתענית ואחר שנעדר החיים מהילד הפסיק מלהתפלל עליו ומלהתענות כמו שנאמר שם אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי וגו' וזה היאוש בלב אדם נקרא אוצר כמו איזה דבר שמסיח האדם דעתו ממנה וגונזה באוצר וזהו שאיתא שם נפשות המתים נתונים באוצר כי על נפש המת שיחי' אינו רוחש בלב האדם שום תפלה אבל נפשות החיים הוא בידו היינו שרוחש שפיר בלב האדם תפלה להתפלל עליו וזאת התקוה הנמצא בלב האדם נקרא אשר בידו נפש כל חי אכן מצד השי"ת אין באמת שום חילוק מנפש החי לנפש המת לזה מצינו בגמ' (מובא לעיל) ידענא דזעירא דבכון מחיי מתים וכמו שמצינו גבי רחב"ד שהי' דבוק כ"כ בהשי"ת עד שהי' יכול להתפלל גם על המת שיחי' כי הכיר היטב שאין שום טרחה מצד השי"ת להחיות נפש המת כמו נפש החי. אולם זאת ההכרה הי' אצלם מיוחד בהבנת תפיסתם דווקא אבל לא בהתגלות התפיסה של זולתם שאינם דבקים כ"כ בהשי"ת כי ההעלם הנמצא בהם מסתיר בעדם זאת ההכרה ונדמה להם שיש העדר ומיתה ומפאת זה ההעלם נסתעף נמי לפעמים גבי האדם פעולה כזו שנדמה לו דאתמנע תשובה מני' ח"ו וזה היאוש הוא השורש מכל הטומאות לכן נאמר כאן עצה ויקחו אליך פרה וגו' וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל פר"ה בגמטריא מנצפ"ך עם הכולל שהם מאותיות הסתומים שסוגרין בהם את הכתב כי בהמחשבה וגם בהמעשה יכול האדם להתפשט ולהראות בהם כל פעם השתנות חדש ולפרש אותם כפי רצונו ואף אחר שמוציא מחשבת כוונתו אל הדיבור שהוא הגמר מ"מ כשמעלה אותם על הכתב יכול עדיין להוסיף בהם אותיות כפי רצונו אולם באותיות מנצפ"ך נועל את הכתב וחותם אותו כי הם בסוף תיבה וסוגרין את התיבה ושוב אין להוסיף עליו וזה מרמז על המקום שנכלה שם לגמרי תפיסת אדם עד שמתיאש עצמו ונאבד תקוה ממנו וזה נקרא הנוגע במת ועצה לזאת הוא אפר פרה כי פרה הוא כמבואר בזוה"ק (פ' חוקת קפ:) פרה דקבילת מן שמאלא וכו' כד"א ופני שור מהשמאל וכו'. היינו כי בהתחלה הוא דכר ובהגמר הוא ג"כ דכר ובאמצע הוא נוקבא ונסתעף מפני השור מהשמאל היינו מהתחלת התחלקות שמסבת זה נסתעף כל החטא של אדם הראשון כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט בסופו) וכל מאן דנטיל ט' ספירן בלא מלכות איהו כופר בעיקר וכו'. היינו שקיבל לעצמו כח הוי' מזה שאין מלך בלא עם וסבר שהוא מחויב המציאות וזאת הדעה נחשב כופר בעיקר ומסבת זה נסתעף בעולם כל ההעלם שיהי' לעיני אדם ביטול והעדר ויכול לדמות דאתמנע תשובה מני' ח"ו ועל זה נאמר מחצתי ואני ארפא וכמו שביארו ז"ל במדרש (קהלת פ"א) מה שמחצתי אני ארפא מחיצה שעשיתי שהעליונים קיימין והתחתונים מתים וכו' אני חוזר ומרפא אותה וכו'. היינו שיהי' ניכר מפורש גם בההוה אשר מה שהי' הוא שיהי' ולא נכלה ונפסק מעולם עסקו ית' בשום לבוש הישראלי וכמאמרם ז"ל במדרש על בני יששכר שידעו בינה לעתים שיודעים לרפאות את הקודם היינו שמסר השי"ת את הזמן ג"כ בידם כמו שמצינו בירושלמי (נדרים פ"ו ה"ח) עיברו ב"ד החודש בחולין חוזרין וכו' וזהו מחיצה שעשיתי אני חוזר ומרפא היינו שארפא זאת המחיצה וההעלם הנראה בעולם להעדר וביטול שיהי' ניכר מפורש שלא הי' מעולם שום העדר ואין שום לבוש מישראל שיהי' משולל תיקון ח"ו ועל זה נאמר כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה וגו' היינו שבזה המקום הנצרך לאור לעיקר החיים שם מנהיר השי"ת את האור כי מלת נוזלים רומז שנוזל מלמעלה למטה ועל זה איתא במדרש שעתיד הקב"ה להוציא רוח ארגסטין כי בזה העולם בשעה שרוח דרומית מנשב אינו מנשב רוח צפונית וכו' היינו שכל הרוחות המה נגדיים זו לזו ומזה נמשך שכל הוה נפסד אבל לעתיד יהיו מנשבין כל הרוחות ביחד ובזוה"ק (אדרא נשא קל:) נקרא זאת רוחא דכליל מכל רוחין וכו' אמנם מה שנראה שההפסד הנמצא בזה העולם נמשך מסבת ההרכבה הלא על מלאכים איתא נמי בזוה"ק (תולדות קלו:) כל מה שברא קב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשתוף וכו' הרי שנמצא בהם נמי הרכבה ובכל זאת המה קיימים לעולמי עד. אכן באמת כל מה שברא הקב"ה הוא בלי גבול והמאמר די לא הגביל כלל המאמר הראשון של ויהי' שהי' מרחיב והולך עד בלי גבול כ"ד בגמ' (חגיגה דף יב.) רק שעדיין מרחיב והולך בלי גבול אלא שהבריאה עומדת בין אלו שתי המאמרים וכפי מה שעובד האדם בזה המאמר די כך מוצא עצמו בהמאמר שהוא בלי גבול ובעומק הלב מכירין ישראל היטב שורשם שהוא בלי גבול וכדאיתא במדרש על הפסוק וגם הנפש לא תמלא משל לעירני שנשא בת מלכים אפילו נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה וכו' כך הנפש לא תמלא למה מפני שהיא מן העליונים וכו'. אכן אם הי' זה העומק בהתגלות על זה איתא בזוה"ק (תיקון מז) דהוה כמלאכים דלית להו אגרא ועונשא לזה העלים השי"ת זה העומק רק אחר שעובד אדם כפי כוחו בהגבול שלו וכשמגיע אח"כ למקום כזה שאין עוד בכח בחירתו לברר אזי מאיר לו שם השי"ת מלמעלה מתפיסתו כדכתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה וזהו ויקחו אליך פרה אדומה וגו' היינו מזה שתראה מקום שהוא סתום וחתום מתפיסתך תוכל לשער שיש מקום אשר הוא למעלה מהכרת תפיסתך כענין הכתוב באשר חללים שם הוא ומלת הוא רומז על עלמא עלאה היינו במקום הנראה לך כחלל כי נעלם לגמרי מהבנת תפיסתך שם הוא מעלמא עלאה כי לא מסר השי"ת השלימות מעלמא עלאה בתפיסת זה העולם כמאמרם ז"ל במדרש (ב"ר פרשה יד) על הפסוק ככלי יוצר תנפצם בעוה"ז הכל בנפיחה שנאמר ויפח באפיו וגו' ולעולם הבא יהי' הכל בנתינה שנאמר ונתתי בכם רוח וחייתם וגו' היינו כי בעוה"ז יען שעלול להפסד לכך לא מסר השי"ת השלימות בנתינה שלא יופסד ח"ו לגמרי ונתן הכל בנפיחה היינו שכל דבר יהי' נשאר עדיין נקשר בהשורש כי מאן דנפח מתוכו נפח ומפאת זה שלא נמסר בשלימות נשאר תמיד גבי האדם מה שסתום ונעלם מהבנת תפיסתו אולם טהרת הפרה רומז כמו שנאמר עד מתי תתחמקין הבת השובבה אני עושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר וגו' היינו כי האור נקרא גבר והכלי נקרא נקבה ובזה העולם יען שהכלי הוא משולל שלימות לזה אינה יכולה לקבל את האור יותר מכפי כוחה אבל לעתיד כשימסור השי"ת הכל בשלימות הגמור בבחינת נתינה אז יהי' נקבה תסובב גבר היינו שהכלי יהי' בכוחה לקבל את האור בשלימות וממילא לא יהי' עוד בתפיסת אדם שום דבר סתום וזהו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' וענין עפר מבואר בזוה"ק (צו לד:) מאן העפר. ההוא דשריא תחות כורסי יקרא קדישא וכו'. וזה רומז על הרצון שחפץ להטיב לבריותיו כמאמרם ז"ל העולם נברא ממים ומשלג ומעפר היינו שזאת הוא אחד מיסודי הבריאה שחפץ להטיב שיהי' נראה להבריאה שיש לה צמיחה מעצמה וזהו עפר תחות כורסי יקרא ואית נמי עפר שהוא אבק דלא עבד פירין לעלמין וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שכל כמה שאדם עובד בכח הגוף שלו כך עושה מגוף נשמה אכן מה שנשאר גבי אדם שאין עוד בכוחו להאיר שם וזאת נראה לאבק דלא עבד פירין וכ"ש נמי גבי קרבנות שירד ארי' של אש ואכל את הקרבן אכן מה שנשאר מהקרבן דשן שלא הי' יכול לכלול באש של מעלה זאת נראה כאבק מבלי תיקון כ"ד בזוה"ק (וישלח קע.) מה בין עפר לאבק דא אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין לעלמין. עפר דכל איבין נפקי מניה וכו' לכן נאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' להורות שדבר בלי תיקון אינו בנמצא כלל גבי ישראל וכמו שמצינו גבי יעקב אבינו ויאבק איש עמו וביארו ז"ל (זוה"ק שם) מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא וכו' היינו שלא מצאו שום דבר בלא תיקון וכענין שאיתא עליו (זוה"ק קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דח יעקב היינו שלא נכנס מעולם בדבר שנצרך אח"כ לברורין ועל תיקון כזה רומזת טהרת אפר פרה וזהו נמי כל הפלוגתא בין חכז"ל להמינים שהמינים אומרים במעורבי שמש היתה נעשית כי הם אינם מאמינים שיהי' תיקון אפילו לגוון הלבוש מהכשלון גם למפרע כי לפי דעתם יתחלף התפיסה של אדם לגמרי שלא יהי' מכיר האדם את עצמו כלום וזה רומז הערב שמש שהזמן חלף והלך לו ונתחלף על זמן אחר וחכז"ל אמרו שהפרה היתה נעשית בטבולי יום להורות שהתיקון יהי' באותו גוון הלבוש בלי התחלפות התפיסה כדי שיהי' מכיר האדם את עצמו היינו שיהי' מכיר את תפיסתו הקודמת כמו שנאמר ועלו מושיעים וגו' לא נאמר נושעים אלא מושיעים להורות שהתיקון יהי' באותן הפסיעות בעצמם שסבל אדם מהם שם יהי' מנהיר לו השי"ת כל התיקון וכמאמרם ז"ל (סנהדרין צא:) עומדין במומן ומתרפאין שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החי' היינו שיכיר א"ע כי בזה המקום שכבר סבל האדם זאת זוכר לעולם ועל זה רמזו ז"ל במומן יעמדו כדי שיכירו היטב א"ע:
1