סוד ישרים, פרשת פרה י״אSod Yesharim, Parashat Parah 11
א׳דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. במדרש (בזו הסדרא) זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳) כגון אברהם מתרח וכו' ומחשב שם כל מיני הפכיים שנמצאו בעולם עד כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת וכו'. והענין הוא כי כל ההפכיים וההשתנות הנמצא בעולם זהו רק מצד הבריאה כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) אני אמית ואחיה בספירן וכו' היינו בזה הסדר שהציב השי"ת בתפיסת הבריאה שם בזה ההיקף יכולין ח"ו לקלקל בחטא ויכולין נמי לתקן בתשובה אבל כמו שהוא באמת מצד השי"ת הסובב וממלא כל עלמין איך יתכן ליפעל שום דבר גדול או קטן נגד הרצון ית' כי אם פועל באמת נגד הרצון ית' איך הי' בו חיים בשעת פעולת החטא כי מהיכן נמשך להאדם חיים בשעת מעשה אם לא מהשי"ת אלא שבאמת אינו נפעל כל ענין החטא רק בההיקף של האדם היינו שבזה ההיקף שהציב השי"ת בתפיסת הבריאה שם נאבד באמת מהאדם לגמרי כל החיים מסבת החטא ויוכל להשתנות ע"י תשובה כל פעולת החטא שפעל האדם בההיקף שלו אבל בעצמית רצון העליון ית' שם אינו נפעל שום שינוי כדכתיב אני ד' לא שניתי ואין שום חטא ועון פועל שם כענין שאיתא בזוה"ק (בא לג.) כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו והכי הוה כמה דאתמר. כמה דאיהו גזר הכי אתגזר עליה והאי דאמר ותסיתני בו לבלעו חכם (איוב) ותסיתני לבלעו לא כתיב אלא ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר (שם י) ועל עצת רשעים הופעת וכו'. היינו יען שבתפיסת דעתו של איוב הי' נדמה לו שח"ו השי"ת מניח עצמו להתפתות מעצת רשעים ומופיע עליהם לכך הראה לו השי"ת ג"כ ההנהגה כזאת שיהי' נדמה לו שהוא משולל תקוה והשי"ת מנהיג עמו ע"י האמצעי וזהו ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני וכו' כי כמו שהאדם קובע בדעתו הכרה בהשגחתו ית' כן מנהיג באמת השי"ת עמו ג"כ ומי שאתמנע תשובה מני' שנדמה לו ח"ו אפס תקוה זה נקרא מת כמו שמצינו בספרי שמדייק על הפסוק אשר בידו נפש כל חי הלא נפשות המתים המה ג"כ בידו אלא נפשות המתים נתונים באוצר ונפשות החיים נתונים בידו וכו'. ולהבין זאת וכי שייך אצל השי"ת חילוק בין אוצר לידו הלא האוצר הוא ג"כ בידו אלא הענין הוא שאין הנפש נקרא חי רק כפי שמכיר בהשי"ת שהוא חי עולמים כך יש לו באמת חיים לאותו הנפש. ונפשות המתים מורה שנאבד ממנו כל התקוה עד שאינו מתעורר בלבו אפילו שום תפלה ובקשה כי נדמה לו שלא יועיל תפלה כלל כענין שמצינו גבי דוד המלך כל זמן שהי' הילד חי הי' מתפלל ומתחנן להשי"ת שיחי' הילד ולאחר שמת הילד לא הי' מתעורר עוד בלבו שום תפלה ולזה נמי מצינו אצל חזקי' כשאמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה אמר לו כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ומדוע שאול המלך כשאמר לו שמואל הנביא למחר אתה עמי במחיצתי ולא בקש שאול אז שום רחמים אלא משום שהצנור ששופע השי"ת דרך עלוו החיים צריך שיהי' בעצמו ג"כ חי ועיקר החיים של אדם הוא התקוה שלו לכן חזקי' יען שקיבל נבואתו מישעי' הנביא שהי' עדיין בחיים חיותו לזה התעורר בלב חזקי' נמי תקוה לחיים ואמר אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים משא"כ שאול המלך שקיבל הנבואה משמואל אחר מותו של שמואל לכך נעדר מלב שאול כל התקוה ולא הי' מתעורר אצלו שום תפלה ועל זה איתא שם בספרי נפשות החיים נתונים בידו היינו שיכולין להתפלל פב"פ נוכח השי"ת כי מכירים היטב שהשי"ת הוא חי העולמים ואינו נעדר מהם שום תקוה. ונפשות המתים נתונים באוצר שנעדר מהם כל התקוה וממילא פסק מהם כח התפלה. וזהו השורש מטומאת מת שעל זה נאמר הנוגע במת יטמא היינו שנעדר ממנו התקוה ומתיאש עצמו עד שאינו מעורר בלבו שום תפלה ועל זה נתן השי"ת עצה מצות פרה אדומה שמרמזת על למעלה מכל מיני השתנות והפכיים כמו שפתח במדרש על זאת המצוה מי יתן טהור מטמא לא אחד. ואחד מורה על חד ולא בחושבן כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא בזוהר חדש (דף א) בגין דקב"ה איקרי אחד ואיקרי ראשון וכו' וראשון מורה על חד בחושבן היינו על הרצון הבא בהתלבשות התפיסה כי ראשון מחייב שני ואחד מורה על רצון העליון המשולל התלבשות כמבואר נמי בתיקוני זוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון אחרנין משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין (עלאין) וכו' וטהרת הפרה הוא מזה הרצון העליון הנקרא אחד כדכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד כלומר מחד ולא בחושבן כי ע"י אפר פרה נקבע בו בהאדם הכרה איך שהוא מקושר בשורש רצון העליון הנקרא חד ולא בחושבן וכאשר מנהיר מזה הרצון העליון ית' אין עוד אצל האדם שום דבר משולל תקוה כי כל העדר תקוה הוא רק מצד תפיסת הבריאה. אבל כאשר מדבק האדם עצמו ע"י אפר פרה בזה הרצון עליון שהוא למעלה מהתפיסה הנקרא אחד אזי מכיר מפורש שאין באמת גבי ישראל שום דבר שיהי' בו העדר ואפס תקוה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה בספר מי השלוח הק' (פ' חקת) שפרה אדומה מרמזת ההבדל שיש בין מיתת ישראל למיתת עכו"ם שמיתת עכו"ם היא ככלי שנשברה לגמרי ומיתת ישראל היא ככלי חוליות שנתפרקה ויכולין בכל עת להחזירה כבתחילה ואף שבאמת לא ברא הקב"ה שום דבר לבטלה ואפילו העכו"ם אינם לבטלה אלא כדי שיתפשט מהם כבוד שמים כמו שמצינו בפרעה שנאמר ופרעה הקריב ואמרו ז"ל שהקריב את ישראל לתשובה וכן אמרו ז"ל מי כמוכה באלים ד' אמר פרעה אך זה הכבוד שמים שמתפשט ממנו בא מרחוק מאוד כי הוא בתפיסתו נאבד ונתבטל וכן הכ"ש שנתפשט מהמן שאמרו ז"ל בגמ' (מגילה י:) והי' לד' לשם לאות עולם וגו' אלו ימי פורים אכן אצל מי נשאר זה הכבוד שמים אצל ישראל אבל המן בעצמו נתבטל תפיסתו לגמרי ועל זה כתב האר"י הק' ז"ל אשר לעתיד ישתומם כל הבריאה כשיראה השי"ת בהתגלות גודל הכבוד שמים היוצא מלבן הארמי הרי שאפילו האומות אינם לבטלה אמנם הם כדמיון הכלי שניתך באש לגמרי על האפר ואח"כ מתיכין זאת האפר עוד הפעם לעשות מזה האפר כלי אחרת מחדש שלא יכירו עוד בזאת הכלי החדשה צורתה שהי' עלי' מלפנים אבל הכבוד שמים המתפשט מישראל הוא דווקא מקיום הויותם ניכר זה הכ"ש כמו כלי חוליות שנתפרקה שניכרת צורתה הראשונה לאחר שמחזירין אותה:
1
ב׳ועל זה הענין מסובב כל הפלוגתא המובא בגמ' (חגיגה כג.) שחכמי ישראל אמרו בטבולי יום היתה נעשית והצדוקין אומרים במעורבי שמש היתה נעשית והוא כי בתחיית המתים אינם יכולין להכחיש אפילו האומות כדאיתא בגמרא (סנהדרין) דלא הוי הוי מה דהוי לא כ"ש אלא שהצדוקין אומרים שהתפיסה של עכשיו מוכרח להתבטל וזהו במעורבי שמש היתה נעשית כלומר שיהי' האדם בזמן תחיית המתים כמו בריה חדשה שלא יהי' מכיר את תפיסתו הקודמת שהי' אצלו בזה העולם וחכמי ישראל אמרו בטבולי יום היתה נעשית להורות שאחר תחיית המתים יכירו שפיר כל הנפשות את עצמם בתפיסתם ממש שהי' בהם עכשיו שלא יערב השמש על התפיסה של עכשיו היינו שלא יתבטל מישראל זאת התפיסה לעולם והוא יען שבאמת כל ההעדר והמיתה של ישראל הוא רק ככלי חוליות שנתפרקה ואחר שמחזירין ומעמידין אותה אזי מכירין אותה שהיא בעצמה הכלי שהיתה מלפנים וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד היינו שאותו הדבר בעצמו שהי' נראה מלפנים בתפיסת אדם שנאבד ממנו ח"ו כל התקוה עד שלא הי' מתעורר עוד בלבו שום תפלה ואפילו שם יהי' מראה לו השי"ת כל הישועה והטהרה. וזהו נמי שאמרו ז"ל (ר"ה כא:) בקש קהלת להיות כמשה וכו' והוא כמאמרם ז"ל נמי במדרש בקש שלמה לגלות טעם פרה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכו'. והענין הוא כי גבי מ"ר הי' מאיר הפעולה הגשמי ממש כאותו הבהירות של הכוונה היקרה ביותר כמבואר בזוה"ק (ואתחנן רסט.) ואורו של שלמה המלך הי' לגלות עוצם הבהירות של מ"ר שיהי' בתפיסת הבריאה בהכרה מפורשת כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח') דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכו' היינו שעל ידי שלמה נתגלה אור הגנוז במשה רבינו וזהו שבקש שלמה לגלות טעם פרה כלומר שבקש לגלות האור שיהי' ניכר גם בתפיסת זה העולם החילוק וההבדל בין מיתת ישראל למיתת עכו"ם וכמו שנתבאר להלן בעז"ה ועל זה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני היינו שרחוקה מגדר חכמתי כי אין עדיין רצונו ית' להראות זאת בזה העולם. וכמו שמצינו נמי גבי משה רבינו שאיתא בגמ' (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה הענין מנקב מחט היינו הסדק והחלל המפסיק בזה העולם בין אורו ית' לתפיסת הבריאה הגם שאף באותו הסדק והחלל בעצמו יש נמי באמת חיבור גמור לאורו ית' כדאיתא במדרש (אחרי כ) שרמזו שם על מיתת בני אהרן ואפרוחיו יעלעו דם ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק אלא ובאשר חללים נדב ואביהוא שם הוא השכינה וכו' היינו ששם בזה המקום הנראה לסדק וחלל שם הוא השכינה היינו כי הוא רומז על עלמא עלאה כמבואר בזוה"ק (האזינו רצ.) בגין דאתכסיא ולא אתגלייא ואקרי הוא וכו' וזהו שם הוא השכינה היינו שמנהיג שם השי"ת למעלה מהתפיסה הרי שמצדו ית' אין באמת שום סדק וחלל כלל ובכל מקום יש חיבור רק שזה החיבור נעלם מתפיסת הבריאה לכך נדמה להבריאה שיש שם סדק וחלל ועל זה החיבור שיש במקום הנראה לחלל והפסק בקש מ"ר הראני נא את כבודך היינו שיהי' ניכר גם בתפיסת הבריאה זה החיבור ושיהיו רואים מפורש שאין באמת שום הפסק סדק וחלל והשיב לו השי"ת וראית את אחורי ותרגומו וחזת ית דבתרי היינו שרק ברגע שאחריו תוכל להכיר זה החיבור אבל בההוה א"א כלל בקטנות תפיסת הבריאה להכיר זה החיבור וכן לא הי' בכח חכמת שלמה לגלות טעם פרה כי אם הי' טעם פרה בהתגלות מפורש אזי היו רואים מפורש גם בההוה זה החיבור שאין באמת שום העדר ומיתה גבי ישראל והיו מכירים היטב שאין שום סדק וחלל ואלמלי נשתייר בהמערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית היינו שאם היו רואים את האור והחיבור גם בזה החלל לא היו יכולין לעמוד מפני אורה כי אור החיבור כזאת אינו כלל מסוג וגדר של הבריאה:
2
ג׳אכן נאצל מגודל הארת משה רבינו מצות פרה אדומה כי בזאת המצוה צפון וכמוס בתוכה זה האור שאינו כלל מסוג תפיסת הבריאה וככה הוא באמת כל הפעולות של מעשה המצות שנכלל בהם אור הרבה יותר מהכוונה היקרה ביותר שיתכן להיות בתפיסת הבריאה כי אם לא הי' נכלל בפעולת המצוה יותר מהכוונה שיתכן להיות בתפיסת אדם אזי הי' די לכוון רק הכוונה בלבד מהמצוה ולא הי' צריכין לפעול את המצוה במעשה דווקא אלא שבאמת נכלל בכל מעשה המצוה אור יותר הרבה מהכוונה שיתכן לכוון בה ולכך א"א לצאת ידי חובת המצוה רק ע"י שיפעלו אותה במעשה ממש כי ע"י העשי' של פעולת המצוה יהי' נוגע האדם בגודל האורו הכלול וכמוס בגווה וכן ע"י פעולת המצוה של פרה אדומה יכולין להגיע לעומק אורו של מ"ר הכמוס בגווה וזה הוא שמדייק הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה וגו' היינו כי משה רבינו הוא אור החכמה של כלל ישראל וזהו ויקחו אליך היינו לאור החכמה שלך פרה אדומה וגו' כלומר שע"י זאת הפעולה של פרה אדומה יכולין להגיע לאור החכמה של מ"ר שהוא כמאמרם ז"ל במדרש משה הי' ממליך להשי"ת אפילו בחללה דעלמא ואמר אין עוד מלבדו היינו שהי' מראה שאין שום מקום פנוי בלי חיבור ומצות פרה אדומה קובע בלבבם של ישראל האמונה יקרה כזאת וזאת האמונה הוא כמו שנאמר ויאמינו בד' ויאמינו באלהים לא נאמר אלא ויאמינו בד' להורות על האמונה שהיא למעלה מהטבע כי אלהים בגמטרי' הטבע ומי שאינו מאמין יותר מהטבע היינו שנדמה לו שהנהגתו ית' הוא רק כפי שכבר קבע בהטבע על זה נאמר אם תלכו עמי בקרי גם אני אלך עמכם וגו' וכמבואר בספרא (בחקותי פ' ה') ואם תלכו עמי בקרי וגו' אתם עשיתם את דיני עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם היינו שהשגחתו ית' הוא לזה האדם ג"כ רק בדרך עראי לבלתי ישנה עבורו את הטבע ולזה מצינו בגמרא (ע"ז י:) זוטי דאית בכו מחי' מתים וכו' אף שעל להחיות את המת נאמר אני ד' בפתחי את קברותיכם היינו שזה הוא רק בידו ית' אכן מי שהוא בבחינת ויאמינו בד' אין נמנע ממנו תפלה גם להחיות את המת כי כל מה שנמנע מהאדם להחיות את המת הוא רק מפני שנשלל מלב האדם תפלה על זה כי נדמה בהבנת תפיסתו שכבר נעדר ונאבד ואפס תקוה ועל מה שלב האדם הוא משולל תקוה אינם רשאים להתפלל ואם יתפלל על זאת יהי' נקרא אטרוחי למארי' משא"כ חכמי הגמרא שהיו בבחינת ויאמינו בד' שזאת האמונה היא למעלה מהטבע ממילא הי' בכוחם להתפלל גם על המת שיחי' לזה אמר ידענא דזעירא דבכון מחי' מתים וכמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ולא הי' נחשב זאת כלל אטרוחי למארי' כי האמין בתפיסתו היטב כמו שהוא באמת שלא עזב השי"ת שום דבר אל הטבע אלא שבכל רגע ורגע משפיע השי"ת חיים מחדש ולא שהחיים הוא גבי האדם עוד מיום הוולדו אלא שבכל רגע ורגע צריך לקבל מחדש חיים וכן אין השמן דולק משום שהניח כך השי"ת בהטבע עוד מהתחלת הבריאה אלא שבכל פעם מחדש השי"ת מעשה בראשית ומשפיע בכל רגע מחדש חיים וכח הדולק בהשמן כי אף צבאי מעלה שעליהם נאמר כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל מ"מ צריכין המה לקבל זה הכח וגבורה בכל פעם מחדש כגון רפאל המלאך שהוא ממונה על רפואה וכשבא לרפאות מוכרח לקבל עוד הפעם מהשי"ת כח לפעול הרפואה ומי שמכיר זאת יודע היטב שכן הוא בכוחו ית' לומר לחומץ וידליק כמו לשמן וכן להחיות המת כמו להחיות החי כי אין באמת שום נפקא מיני' ביניהם רק מצד הסתרת הטבע אבל מי שהוא דבק מעט למעלה מהסתר הטבע אין מצדו שום חילוק כלל. ואמונה כזאת קובע מצות פרה אדומה בלב האדם וממילא מכיר זה האדם שאין העדר לשום דבר ולא נאבד כלל התקוה אף ממה שנדמה בתפיסת הטבע שלא יועיל לו עוד ח"ו שום תיקון ועל זה מרמז אפר פרה כי אית עפר ואית אפר עפר עבד איבין כ"ד בזוה"ק (וישלח קע.) כי עפר הוא כ"ד הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר ואפר לא עבד איבין וזה מורה שאבד מזה כל הצמיחה ואפס תקוה ח"ו ומרמז אפר פרה שגם בזה יש תקוה כי לא יתבטל מישראל שום דבר שאין שום מקום בישראל בלא חיבור לאורו ית':
3