סוד ישרים, פורים ג׳Sod Yesharim, Purim 3
א׳והנה נגד אלו שני הנהגות שיש להשי"ת עתיקא וזעיר אנפין הציב השי"ת בזה העולם שני המאורות מאור הגדול ומאור הקטן שהם חמה ולבנה והם מרמזין על אלו שני הנהגות והוא כי אור החמה זורח אורה לכל המקומות הרחוקים בלי מסך המסתיר. ואור הלבנה מצינו לפעמים דאתכסי' סיהרא ולפעמים יש מסך המסתיר את אור הלבנה כי הירח רומז על אור כזה שמאיר גבי האדם ע"י פעולת עבודתו וזה האור מצער הוא כי כמה יש בכח האדם להאיר רק עד מקום שיד עבודתו מגעת אבל זה המקום שאין עוד בכח עבודתו להאיר שם נשאר מצדו בחושך. משא"כ אור החמה מורה על אור עתיקא שמנהיר מצד השי"ת ומצד אור כזה לא נשאר שום דבר בחושך כי בכל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מאורו ית' ועל זה רומזין האחד עשר יום שימות החמה המה יתירים על ימות הלבנה כי אין בכח אור הלבנה להאיר לאותן אחד עשר יום כי אחד עשר מורה תמיד על אותן הפעולות שהם בחושך ואין בכח עבודת אדם להאיר אותם ולזה הם אחד עשר כי בהקדושה איתא בספר יצירה עשר ולא אחד עשר ובהקליפה הוא אחד עשר כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסד:) לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר ואיהי במניינא בגריעו כגון עשתי וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה אלהים נגד עשר שבהקדושה יש עשר בהקליפה למען שיהי' הבחירה בשלימות אכן מוכרח שיהי' בהקליפה אחד יותר וזה האחד הוא מצד הקדושה כי בלתי זה האחד שיש בהם מהקדושה לא הי' להס"א שום קיום הוי' לכן הוא בהקליפה אחד עשר אולם מפאת זריחת אור החמה היינו מצד אור עתיקא אז מאירין גם אותן אחד עשר יום נמי וזהו הוא שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום לרמז שגם אותן הפעולות שלא הי' בכח עבודת אדם להאיר בהם יש נמי בכח החמה להאיר אותם וזהו שאיתא בגמ' (שם) נתעברה השנה קוראין אותה באדר השני ועיבור השנה הוא מאותן אחד עשר יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה שאין בכח עבודת אדם לבררם ולזה אמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין) שהיו מוסרין את סוד העיבור רק לחכמים והוא יען שחכמים יודעים היטב להמתין ואינם ממהרים לחטוף את הקץ בחפזי קדם זימנא כי באמת הי' ביד החכמים כח להרעיש ולהפציר בתפלתן כדי למהר את הקץ אולם אם היו ממהרים בתפלתם את הקץ אזי הי' כל הישועה רק כפי הבנת דעתם ועבודה שבתפיסתם והי' נשאר מפאת זה כמה לבושים בחושך בלי תיקון ח"ו לכן אין ברצון החכמים למהר את הקץ וממתינים עד שיזריח אור החמה ואז יאירו כל הלבושים אף הפחותים והשפילים מאוד שהם היום בחושך ולא יהי' נשאר שום לבוש אפילו הרחוק ביותר ח"ו משולל תיקון וזהו מאמרם ז"ל במדרש שלש שבועות נשבעו ישראל שלא ידחקו את הקץ ולא ימרדו במלכות ושלא יגלו את הסוד עיבור וזהו כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה את הפסוק כרע שכב כארי וגו' ומאחר ששכב איזה גבורה ניכר בו ואיזה שבח יש לארי כאשר שכב הלא שייך לשבח גבורת ארי רק כשקם אבל לא כששכב וביאר הוא ז"ל שזה הוא ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (יומא סט:) שאכה"ג החזירו עטרה ליושנה ואמרו הן הן גבורותיו וכו' היינו כי מי שאינו גבור תקיף אינו יכול לעצור עצמו לבל ינקום מיד משונאיו אבל מי שהוא באמת גבור תקיף ובטוח בכחו שיוכל תמיד לנקום משונאיו אינו ממהר לנקום מיד ויכול לעצור עצמו עד שיתמלא סאתם ואז ישלם להם כפעלם וזהו שאמרו הן הן גבורותיו כי מזה שכרע ושכב וממתין מלנקום מזה בעצמו ניכר עוצם גבורתו וזהו נמי כוונת מאמרם ז"ל אין מוסרים סוד העיבור אלא לחכמים היינו כי חכמים יודעים לעבר השנה ולעשות מאלו אחד עשר יום אדר שני וזהו נתעברה השנה היינו לאותן הלבושים שאין בכח עבודת אדם להאיר בהם תיקון אזי החכמים מענרים עצמם וממתינים וקורין את המגילה באדר השני למען שיהיו מאירים גם אותן הלבושים הרחוקים לבלתי יהי' נשאר גבי ישראל שום לבוש בלי תיקון ח"ו ועל זה נאמר מי אל כמוך וגו':
1
ב׳אין בין השני הוא נגד נושא עון וכמבואר בזוה"ק (שם) נושא עון הא תרי וזהו אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד היינו כי אוכל נפש רומז על זה שמחזק אדם אצלו את הכלי קיבול למען שיהי' בכוחו לקבל אור מהשי"ת לכן ביו"ט מותר שפיר להכין לעצמו כלי קיבול רק מכשירי אוכל נפש היינו לקבל במקום הרחוק ביותר זה אסור ביו"ט כי רק בחול מותר להכניס מבחוץ וממקים הרחוק ולהכין מהם כלים לקבלה משא"כ ביו"ט אינו רשאי כי אם להכין במקומו כלים לקבלה ולחזק אותם כי יו"ט הוא דישראל מקדשי לי' בפעולת עבודתם אבל לא להכניס כלים מבחוץ ומברחוק. אמנם בשבת אסור נמי אפילו להכין כלי קיבול במקומו כי שבת הוא קדושה דקביע וקיימא מצדו ית' בלי שום פעולת אדם כלל היינו שאפילו ההכנה מהכלי קיבול הוא ג"כ מהשי"ת לכך אסור בו אפילו ההכנה לאוכל נפש ואותו החילוק בעצמו שבין שבת ליו"ט הוא נמי בין זעיר אנפין לעתיקא קדישא היינו בין אדר הראשון לאדר השני וזה התיקון הוא נגד נושא עון וכמבואר שם מי אל כמוך הא חד נושא עון הא תרי וכו' ובזעיר אנפין יש ג"כ תיקון הנקרא נושא עון אלא שם בז"א נאמר נושא עון אחר התיקון של ואמת להורות אשר כפי מה שיברר אדם א"ע כך נושא עון אבל בעתיקא נאמר נושא עון מיד אחר מי אל כמוך להורות שנושא השי"ת כ"כ את העון למעלה עד שמנהיר ממש כמו שהוא מצדו ית' שמעולם לא הי' בו שום הסתר ע"ד שנאמר והי' כאשר לא זנחתם ועל זה איתא בזוה"ק (שם קמ:) תקונא תניינא נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא נימין על נימין בתקוני שפיר וכו' וזה הוא כמו שמבאר הזוה"ק (שם קלב.) בסוף המאמר כתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב ושער רישי' כעמר נקי לא קשיא הא בדיקנא עלאה והא בדיקנא תתאה היינו כי שערות רומזין על זה האור שאין בכח האדם להשיגו ונראה בעיניו כמותרות וזהו שחורות כעורב ולזה בכל כלי השפעה יש סביב שערות לרמז על השפע הנשאר בהמקור שאין בכח המקבל להשיג אותה וזהו מצד זעיר אנפין שנקרא דיקנא תתאה. אבל מצד עתיקא קדישא שנקרא דיקנא עלאה אין שום מותרות כלל ושם הוא שער רישי' כעמר נקי וזהו שאיתא שם נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא ונחית מתחות פומא עד וכו' היינו כי בההיפך מצינו ועל שפם יעטה היינו שהפה שהוא הכלי המשפיע הוא מכוסה. אבל בהתגלות זה התיקון המנהיר בכל הלבושים אז רואים מפורש שלא הי' שום מותרות כלל וזה הוא כוונתו שכתב ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא נימין על נימין בתקוני שפירא וכו' כי הוא כעמר נקי:
2