סוד ישרים, שבת הגדולSod Yesharim, Shabbat HaGadol
א׳דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו'. איתא בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא וכו' ועל דא פריש משה ואמר משכו וקחו לכם צאן כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה וכו':
1
ב׳וביאור הענין כי השי"ת הציב קיץ וחורף כנגד יום ולילה ויום רומז על התערבות הדרגין שמקבלין זה מזה כדכתיב (ישעי' ו') וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין וכל צבא מעלה מקבלין מלמעלה ומשפיעין למטה וכל ההשפעות יורדים בקומה שלימה בסדר השתלשלות הגם שמצד השי"ת אין מהצורך לשום סדר השתלשלות כי הוא ית' נמצא בכל פרט ופרט אמנם השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא בזוהר חדש (ב'.) ומבואר בתקוני זוה"ק (תיקן כ"ב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון אחרנין משאר דרגין ואיהו לית לי' חושבן כד שריא על כל עלמין והיינו שהרצון יתב' הבא בהתלבשות הבריאה בסדר השתלשלות נקרא ראשון כי בזה הרצון העליון הנקרא אחד אין שום מקום להבריאה כי בזאת הרגע שמנהיר השי"ת זה האור נתבטל כל הויות הבריאה. וברגע אח"כ לא נשאר מזה האור כלום ביד הבריאה כי זה האור נקרא עתיקא שנעתק מהני יומין משא"כ בזה הרצון שנקרא ראשון שהולך בסדר השתלשלות בו יש מקום אפילו להדרגא הנמוכה ביותר וזהו שאיתא בזוה"ק אמאי בעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא היינו שאז האיר השי"ת לישראל איך שנתאחדו באמת הרצון עליון מעתיקא שנקרא אחד ביחד עם הרצון מזעיר אנפין הנקרא ראשון כדאיתא בזוה"ק (אדרא זוטא ר"צ.) אמר ר"ש כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אנפין כלא חד וכלא היא חד מלה לא תלי' בי' פירודא וכו' כי ביציאת מצרים הראה להם השי"ת אור עתיקא כדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ח.) בעתיקא תלי' מלתא וכל הברירין מפאת זעיר אנפין נעשו אח"כ כדכתיב (שמות) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזה היום הנקרא בעשור הראה להם השי"ת דכלא חד וזהו דאנהיר מיובלא לסיהרא וכן הוא בעשור לחודש תשרי כמבואר בזוה"ק (תצוה קפה:) ובעשור לחודש השביעי הזה וגו' מאי בעשור אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין למשרי על סיהרא ולאנהרא לה וכו' וזהו כדאיתא במדרש שבעשור לחודש תשרי שוין ישראל למלאכי השרת וכו' אלא שאז הוא זאת ההארה ע"י שישראל מבטלים א"ע בחמשה העינוים כי אז הם האתוון למפרע כמבואר שם בזוה"ק (תצוה קפ"ו.) אבל ירחא שביעאה דילי הוא מסופא דאתוון אבל על ניסן מבואר שם החודש הזה לכם דלכון איהו באתגלי' בסדורא כסדר דאתוון וגו' היינו שהצירוף הוא בסדר השתלשלות "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ובו מתחילים כל השפעות הגם שהשפעה בשלימות נגמר בחמשה עשר בניסן כדאיתא בזוה"ק (אמור ק"ב:) ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וחמשה עלייהו דמלכא מ"מ ההכרה בזאת השלימות מתחיל עוד מבעשור לחודש וכענין שמצינו בזוה"ק (ויצא ק"נ.) גבי יעקב אבינו דאשתלים לעילא ותתא אבל לא באתגלי' ואי תימא דאשתלים בההוא שעתא לא אלא חמא דישתלם לבתר זמנא וכו' היינו שהי' מכירים בו כל השלימות גם קודם דאשתלים כך הוא הענין מבעשור לחודש שמתחילין להכיר בו כל השלימות גם קודם דאשתלים וזהו שאיתא שם בזוה"ק ועל דא פריש משה ואמר משכו וקחו לכם צאן כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה היינו כי ענין צאן ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שיש בהם המשכה שנמשכין זו אחר זו וכן נקראו בלשון גמ' משכוכיתא (ב"ק נ"ב.) כיון שמסר לו משכוכית קנה כל העדר וכו' מאי משכוכית וכו' עיזא דאזלי בריש עדרא וזהו כמו שאיתא בגמ' (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגו ברישא כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא וענין עז מבואר בזוה"ק (שמיני מ"א:) ואי תימא האי עז דשרי' עלי' רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שרי' בי' אסיר לן למיכל. אלא אעברן בגוי' ויתחזון לקבליהון וכו' היינו שענין עז אינו חושך לגמרי אלא סמוך לחושך ויש בזה עדיין בכח האדם להמשיך שם את האור ע"י עבודתו וכפי שהאדם ע"י עבודתו ממשיך שם את האור כך מקנה לו השי"ת גם מהחושך הקודם לאור היינו שאחר עבודת אדם מראה לו השי"ת שכל החשק שהיה מקודם גבי זה האדם לדברים שהם משוללי אור זה הי' רק מחמת הנקידה מהרצון י"ת הנמצא בתוכם הרי שע"י עבודה משיג האדם קנין גם בויהי' ערב הקודם לויהי בוקר ובהחשוכא הקודמת לנהורא וזהו הענין משכוכית עיזא דאזלי בריש עדרא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא ועל זה מבאר (שם) הזוה"ק משכו וקחו לכם צאן כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה וכו' היינו כי צאן הוא משכוכית שרומז על התחלות ההמשכה בעת שהוא עדיין בהרהור שאז הוא עדיין כל הבחירה בתוקפו והאדם מושל עדיין בבחירתו כי אח"כ כשנתלבש זה ההרהור ברצון הלב אזי נתמעט הבחירה וכשיורד עוד למטה בהתלבשות המחשבה נתמעט הבחירה ביותר וזה שנתמעט כח הבחירה נקרא עבד ושפחה עד היכן שנעשה כ"כ משוקע בהתאוה עד שאין לו עוד שום בחירה לזוז ממנה וזה נקרא בכור השבי ועל זה אמרו ז"ל (מכילתא יתרו) אין עבד יכול לברוח ממצרים היינו שהי' משוקע כ"כ בהתאוה עד שהי' נדמה לו שכל חיותו תלוי בזה וזהו ע"ז ממש לזה מזהיר כאן הכתוב משכו וקחו לכם צאן וכמה דכתיב צאן ועבד ושפחה וכמבואר (מכילתא בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו שמיד בההתחלת ההמשכה שמתחילין ישראל לקבל בתפיסתם כל עוד שנקרא צאן יהי' צאן של מצוה לבל יתרחק להלן להיות נקרא עבד ושפחה כי אם תיכף בהתחלת הקבלה יקבעו שם ישראל הכבוד שמים וע"י זה ישיגו קנין גם בהחשוכא הקודמת לנהורא והנה זה השבת נקרא שבת הגדול וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה גדול ה' ומהולל מאד וגו' גדול מורה על התפשטות אורו ית' היינו שמזה השבת התחיל אור קדושתו יתב' הקבוע וקיימי' להתפשט על כל הזמנים דישראל מקדשי להו כדאיתא בזוה"ק ואנן נסבינן מזכור שמור (תרומה קל"ה.) היינו כי ענין גדול הוא כמבואר במדרש תנחומא גדול היית עד שלא בראת עולמך ומאימתי נתגדלת משבראת עולמך היינו כי באמת מצדו ית' אין שום שינוי כלל מקודם בריאת עולם לאחר בריאת עולם כמאמר אתה הוא משנברא עולם ואתה הוא עד שלא נברא עולם וזהו נמי שאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ז:) אי הכי שינוי אית בין רחמין לדיין אלא קודם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אלין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות דאי לאו בריין דעלמא אמאי אתקרי רחום דיין אלא על שם בריין דעתידין וכו' הגם לפי הנראה יש עדיין שינוי כי קדם דברא עלמא הי' כל אלו הדרגין בכח ולא בפועל ואחר דברא עלמא יצאו אלו הדרגין מכח אל הפועל אמנם זה השינוי הוא רק מצד תפיסת אדם שתפיסתו הוא מצומצם תחת גבול הזמן ואין בידו להוציא שום דבר מכח אל הפועל בלתי שיעבור דרך גבול הזמן והמקום לזה יש בתפיסתו ג"כ שינוי מכח לפועל משא"כ למעלה מהזמן והמקום ששם הוא בלי גבול אין שום חילוק בין עבר והוה ועתיד וכמו כן אין שם שינוי בין כח לפועל ועל דרך שמצינו בגמ' כל שבידו לעשות אינו מחוסר מעשה (קידושין ס"ב.) והוא ית' שהכל בידו אפילו מה שהוא רק בכח נמי אינו נחשב מצד השי"ת מחוסר מעשה. ואין שייך מצדו ית' שום שינוי מקודם הבריאה לאח"כ והי' באמת מלך גם טרם כל יציר נברא וזה שנאמר שם לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא הוא הפירוש שנקרא מלך גם מצד תפיסת הבריאה אבל מצדו ית' אין באמת שום התחדשות מקודם בריאת עולם לאחר בריאת עולם וזהו שאיתא (שם) גדול היית עד שלא בראת עולמך ומאימתי נתגדלת משבראת עולמך היינו שנתגדלת גם מצד תפיסת הבריאה אבל מצדו ית' הי' נקרא באמת מלך גם טרם שנעשה בחפצו כל והי' גדול קודם בריאת עולם ממש כמו אחר דברא עלמא בלי שום שינוי והתחדשות כלל אכן זה האור שהוא מצדו ית' שאין בו באמת שום שנוי והתחדשות נקרא זכור ואנן נסבינן מזכור שמור היינו שזאת הקדושה דישראל מקדשי להו נמשך מהקדושה דקבוע וקיימי' ומאי משמע שהמקום השורש של ישראל הוא בהקדושה דקבוע וקיימי' מצדו ית' ששם עלה ישראל במחשבה וכדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ג) ויהי המקריב ביום הראשון מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים ראה האיך כתיב בבריית יום ראשון ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים וכו' היינו כי ראשון מורה על התלבשות הרצון ית' בתפיסת ישראל על זה נאמר ויהי המקריב ביום הראשון וגו' ופר אחד וגו' רומז על הקדושה דקבוע וקיימי' שזאת הקדושה דקבוע וקיימי' מצדו ית' נתפשטה על כל הזמנים דישראל מקדשי' בפעולת עבודתם כי ישראל עלה שם במחשבה ולהיות שבזה השבת התחילו נמי ישראל לשבות ברצון לבם הגם שאמרו ז"ל במדרש (שמות פרשה א') ישמח משה במתנת חלקו כי הוא פעל בבקשתו לפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע לשבות מעבודת פרך ובירר להם את יום השבת אמנם זאת לא הי' נקרא שביתה ברצון כי כן הי' שובתים אם הניח להם פרעה ביום אחר מימי השבוע כי מי לא יחפוץ לשבות מיגיעות עבודתו הקשה אכן בזה השבת שהי' אחר ר"ח ניסן שבו נתעורר היובל כי כמו שהיובל מתחיל מר"ח תשרי ובעשור בו נגמר היובל בשלימות כדאיתא בגמ' (ר"ה ח':) מר"ה עד יוה"כ לא הי' עבדים וכו' אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהן בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וכו' כך נתעורר היובל גם בר"ח ניסן ובעשור בו מנהיר מיובלא לסיהרא כמבואר בזוה"ק שם היינו שבו נפתח היובל ויוצאין לגמרי לחירות וזה השבת ששבתו ישראל אחר פתיחת היובל לגמרי ונקרא שבת הגדול כי לא הי' להם עוד עבודה קשה לשבות ממנה לתועלתם כי אם כל שביתתם התחיל אז רק כדי לקיים מצות שבת ברצונם הטוב וזה הרצון שמוסיף האדם מצדו נקרא גדול כמבואר במדרש (המובא לעיל) שע"י זה הרצון המתחדש בתפיסת הבריאה נתגדלת ביותר ולכן נקרא זה השבת שבת הגדול להורות אשר לבד הקדושה דקביע וקיימי' שיש בו יש בו נמי חלק לישראל מצד הרצון שבתפיסתם כענין שמצינו בירוש' (שביע' פ"ו) גבי מעשר שקבלו עליהם בימי עזרא כיון שקבלו עליהם מרצונם מעלה הכתוב עליהם כאלו המה עשו זאת המצוה מדעתם ויש להם חלק בה שיהי' נקרא על שמם כאלו המה עושים אותה מדעתם כך ע"י הרצון שהוסיפו ישראל מדעתם בזה נחשב הקדושה שבה אף שהוא קבוע וקיימא מששת ימי בראשית על שמם ממש ויש להם חלק בה ע"ד שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ז:) וקראת לשבת עונג דיזמין לי' מבעוד יום וכו' היינו אף שקדושת שבת הוא באמת גם בלעדי הזמנת אדם כי קדושתה הוא קבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ ע"י זאת ההזמנא שמזמין אותה האדם ומכין עליו מבעוד יום נקראת הקדושה על שם האדם שהוא מזמין אותה וזהו נמי שאיתא במדרש רבה בראשית (פ' י"א) שהשיב השי"ת לשבת כנסת ישראל הוא בן זוגך היינו בזה שישראל מוסיפין עליו רצון לשבות בזה היום בנדבת לבם מזה מוכרח שיש להם באמת חלק בקדושת שבת כי באמת מצד עצמית הקדושה של שבת אין לה צורך לשום שביתת אדם כי מאחר שהמצוה הוא לשבות בו ביום. שובתים בו ממילא כל הפעולות וכל מה שנראה לעיני בשר שפועלים הוא רק דמיון וכאין וכאפס נחשבו כל הפעולות אז וא"כ מה זה ששאל שבת לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג כיון שכל הפעולות שבעולם שזה היום לשביתה נחשבו ומה זה ג"כ שהשיב לה השי"ת כ"י יהי' בן זוגך אלא שבזאת השאלה והתשובה מראה השי"ת החלק שיש לישראל בשורשם גם בהקדושה דקבוע וקיימי' שכנסת ישראל המה הזווג של שבת שהקדושת שבת יהי' נקרא על שמם שהם הזמינו אותה עד שכנסת ישראל ושבת לקדושה חדא יחשב לזה מצינו בגמ' (ברכות מ"ט.) גבי שתי קדושות שאין אומרים בברכה אחת לבר ממקדש השבת וישראל והזמנים והוא משום שכולן לקדושה חדא יחשבו ויען שזה האור התחיל לזרוח בזה השבת לכך נקרא שבת הגדול:
2
ג׳ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד (תהילים ק״ד:א׳). במדרש (ש"ט ק"ד) עד שלא בראת עולמך היית גדול בעולם ומשבראת עולמך נתגדלת עד מאד וכו'. היינו כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו ואין לך ענווה גדולה יותר מזו שבכל עוצם אור גדולתו ית' עלה ברצונו ליתן מקום גם לכבוד העולה מברואים השפלים והנמוכים שבזה העולם השפל וזהו עד שלא בראת עולמך היית גדול כי מצד השי"ת אין באמת שום נ"מ כמאמר אתה הוא עד שלא נברא עולם ואתה הוא משנברא עולם. אלא מצד תפיסת אדם הוא כל החילוק וזהו ומשבראת עולמך נתגדלת מאד כי מזה הרצון ית' שנתגדלת מאד נמשך מקום לכל הזמנים שישראל מקדשי לי' וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספר מי השלוח הק' אשר לפיכך נקרא שבת הגדול כי גדול מורה על התפשטות ומקדושת זה השבת התחיל הקדושה דקביע וקיימי' להחפשט על כל הזמנים דישראל מקדשי' להו כי קדושת הזמנים נמשך מקדושת שבת כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קלה) אנן נסבינן מזכור שמור מתורה שבכתב תורה שבע"פ ככה נמשך מקדושת שבת קדושת הזמנים כי ענין שבת הוא כמבואר בזוה"ק (ויקהל ר"ד.) שבת ש" בת ש" הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו' היינו כי בשבת נתאחדו כל ההתפשטות כי תלת אבהן מורה על כל מיני התפשטות שהציב השי"ת בעולם ובשבת נתאחדו למהוי כלא חד כי נתעלה בזה היום כל הבריאה בחזרה פב"פ נוכח השי"ת כדכתיב ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו עד שנתבטל מהבריאה כל הכח מהפעולות כי ששת ימי המעשה המה להיפך משבת שנדמה בהם להבריאה שיש לה כח הפעולות כדאיתא (בספר רזיאל) כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה והוא למען שידמה להבריאה שיש לה כח לפעול ועלזה הדמיון נאמר (תהילים קמ״ז:ט״ו) השולח אמרתו ארץ היינו שנשפל כ"כ מאמרו ית' שאמר והי' העולם עד שנדמה להבריאה שיש לה כח בפני עצמה ליפעול כפי חפצה ואח"כ כשבא שבת נתעלה בחזרה כל הבריאה לכלול באורו ית' פב"פ ואזי הוא כענין שאיתא בזוה"ק (פקודי רל"א.) בשעתא דברא קב"ה לאדם הראשון דכר ונקבא אתבריאו והוו תרווייהו דא עם דא קשורא נקבא לאחורא ודכירא לקמא עד דנסר לון קב"ה ואתקין לה ואעיל לה לקמי' דאדם לאסתכלא אנפין באנפין וכיון דאסתכלו אנפין באנפין כדין אתסגי רחימותא בעלמא ואולידו תולדין וכו' כך מזאת הנסירה שהבריאה עומד בשבת אנפין באנפין נולדו כל הזמנים דישראל מקדשי שנקראים פני ה' כלומר שנתפשט הקדושה דקבוע וקיימי' מצדו יתברך על כל הפעולות של ישראל והשבת הראשון שהי' בעת יציאת מצרים בעשור לחודש בו התחיל זאת הקדושה משבת להתפשט על כל הזמנים כדאיתא בזוה"ק (בא ל"ט:) דברו אל כל עדת בני ישראל לאמור בעשור לחודש הזה וגו' אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' היינו כי יובלא רומז על הקדושה דקבוע וקיימי' מצדו ית' וסיהרא מורה על פעולת ישראל וזהו בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא כלומר שנתפשט הקדושה על כל הפעולות של ישראל לזה נקרא זה השבת שבת הגדול:
3
ד׳אם על תודה יקריבנו וגו'. הענין קרבן תודה הוא שהאדם הי' מקודם במקום סכנה וניצל ממנה היינו כי מלפנים הי' נעלם ממנו השגחתו ית' ומסבת זה ההעלם הי' ממילא במקום סכנה כדאיתא בזוה"ק כמה חבילי טריקין וכו' ואח"כ כשבא האדם על הכרת השגחתו ית' אזי מכיר הטיב גם מלפנים איך שעוד למפרע השגיח עליו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו. אכן אינו נאכלת אלא ליום ולילה אחד כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שזה רומז שלא יבטיח האדם על זאת התקופות שינצל מן הסכנה גם ביום מחר ולהכניס עצמו במקום סכנה והסתר למען יתנשא ויתעלה למדרגה היותר נעלה כי מסבת נסיון נתעלה מדריגת האדם כדכתיב (תהילים ס׳:ו׳) נתת ליראך נס להתנוסס וגו' היינו שמחמת הסתרת הנסיון בא האדם העומד בנסיונו למדרגה העליונה ביותר להשיג אפילו במקום ההסתר איך שהי' נמצא שם השי"ת אשר בלתי הנסיון לא הי' יתכן להאדם כלל לבוא על השגה יקרה כזאת. בכל זאת האדם מצדו אינו רשאי להכניס עצמו בנסיון וכמו שתקנו ז"ל בנוסח התפלה אל תביאנו לא לידי נסיון והוא אפילו באופן שיעמוד בהנסיון כי אם לא יעמוד ח"ו בנסיונו על זה אומרים ולא לידי בזיון הרי שהאדם מצדו אינו רשאי לחפוץ בשום נסיון וכמאמרם ז"ל (ברכות ה:) לא הן ולא שכרן רק אחר שהכניס השי"ת את האדם לאיזה נסיון שלא מדעתו אזי ידע ברור שהוא לטובתו כדי להרים אותו למדריגה העליונה ביותר כדכתיב נתת ליראך נם להתנוסס ואל יבעט חלילה בזה הנסיון אבל האדם בדעתו אינו רשאי להכניס עצמו בספיקות ונסיונות כדי להגיע להתנשאות ועל זה רומז הקרבן תודה שאינו נאכל ביום מחר ומ"מ הי' מביאין עם לחמי תודה חמץ ג"כ אף שחמץ מורה על ישוב הדעת מלשון הכתוב אשרי חמוץ כי מצה של לחמי תודה מורה שאין בזה הישועה שום פעולת אדם לזה אינו נאכלת כי אם ליום אחד להורות שכל הישועה שנתעורר ע"י הנסיון הוא רק מצד השי"ת ואם הי' נאכלת לשני ימים הי' משמע שנתעוררת נמי ע"י פעולת אדם:
4
ה׳אולם החמץ של לחמי תודה מורה שהשי"ת ברוב רחמיו תולה את הישועה הבא אחר הנסיון ביגיע כפו של האדם ג"כ כי עכ"פ סבל האדם הרבה מהנסיון לפיכך אף שאינו נאכלת רק ליום אחד להורות שהאדם מצדו אינו חפץ בזה הנסיון מ"מ מסבת הסבלנות של האדם תולה השי"ת את הנסיון על יגיע כפו של האדם כדי שיקבל עליו שכר. והנה עיקר הקרבן תודה הי' באמת הפסח כי בקרבן פסח הי' הזמן אכילתו נקטן וקצר יותר מקרבן תודה כי תודה הי' נאכל עכ"פ ליום ולילה ופסח אינו נאכל אלא לילה אחד ובקרבן תודה הי' לחמי חמץ ג"כ ובקרבן פסח הי' אסור חמץ לגמרי רק מצה והוא יען שבהישועה של פסח אין לתלות כלל שום אתערותא מצד ישראל כי אפילו משה רבינו לא הי' בכוחו לשאול על זו הישועה מה האות אלא שהשי"ת מצדו אמר לו למשה רבינו (שמות) וזה לך האות וגו' כי זאת הישועה הי' לגמרי רק מעתיקא עד שאמרו ז"ל אם הי' שם ישראל עוד רגע אחת הי' נשארו שם ולהבין זאת וכי שייך חילוק מצדו ית' מרגע אחת לחברתה אלא הענין הוא שכן הציב השי"ת הסדר בעולם שנה נפש שיהי' חוק וזמן בגבול תפיסת הבריאה עד מתי יהי' בכוחה להכיר א"ע בתפיסתה הקודמת לבלתי יתבטל תפיסתה הראשונה מסבת ההסתר וכאשר עבר זה החק והזמן אפילו רגע אחת וההסתר לא נסתלק עדיין אזי בזו הרגע נתחלף תפיסתה הראשונה לגמרי מסבת התגברות ההסתר ושוב אינו מכרת א"ע בתפיסתה הראשונה. ועד זאת הרגע האחרונה שיצאו ישראל ממצרים הי' ישראל עדיין מכירים א"ע היטיב ולא הי' בכח ההסתר של מצרים להעלים מהם תפיסתם הקודמת ואם הי' ישראל מתמהמים שם עוד רגע אף שבאמת מצד השי"ת אין שום חילוק וכל יכול להושיע ברגע אח"כ כמו ברגע הקודמת אכן מצד ישראל יהי' בתפיסתם זאת הישועה על דרך מה דלא הוי הוי. כיון שלא יכירו שוב את עצמם בתפיסתם הראשונה שהי' להם מלפנים כי ההסתר הי' מעלים מהם תפיסתם הקודמת והי' ממש אחר הישועה כמו ברי' חדשה מה שאין זאת בחפצו ית' כי כל עיקר הבנין מהרצון ית' שיהי' ישועתן של ישראל באופן מה דהוי הוי כענין תחיית המתים שיהי' לעתיד שאמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין צ"א:) עומדין במומן ומתרפאין כדי שיכירו א"ע בתפיסתם הקודמת וזהו כוונת מאמרם ז"ל אם הי' מתמהמים ישראל במצרים עוד רגע הי' נשארים שם היינו אף שהי' גואל אותם השי"ת גם אח"כ אכן תפיסתם הקודמת הי' נשאר שם כי הי' נתחלף ועבר תפיסתם הראשונה עד שלא הי' מכירים א"ע בה הרי שלא הי' שום מקום לתלות בזאת הישועה שהיתה בא מצד אתערותא של תפיסת ישראל לכן הפסח אינו נאכל אלא ללילה אחת ועד חצות וגם משהו חמץ נאסר בה. אמנם בזמן אכילת שלמים הבאים עם הפסח שנקראו שלמי פסח בזה יש פלוגתא בגמ' (פסחים ע"ב.) שבן תימא אומר שנאכלין ליום אחד היינו כי שלמים הבאים עם הפסח רומזין על הנדיבות הלב וגודל תשוקתן של ישראל להישועה של פסח לכן אומר שנאכלים ג"כ רק ליום אחד כי גם זאת התשוקה והנדיבות הוא רק מצד השי"ת ורבנן אומרים שנאכלים לשני ימים להורות שיש להם לישראל חלק בזאת התשוקה ונדיבות הלב שיהי' נקרא על שם יגיע כפם:
5
ו׳איתא בגמ' (פסחים יא:) ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גב האיצטבא כל זמן שמונחות כל העם אוכלין ניטלה אחת תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין:
6
ז׳הענין מאלו שתי החלות ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שאחת רומזת על שעבוד מלכיות והשני' מורה כדאיתא בגמ' (נדה סא.) זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא. והנה מאחר שנפסלין בלינה זה רומז שהכניס אדם את עצמו בהסתרה כזאת שלא הי' לו להכניס שם וכדאיתא שם בגמ' (דף י"ג:) אמאי פסולות אמר ר' חנינא מתוך שהי' מרובות נפסלות בלינה היינו מתוך שהכניס אדם כ"כ הרבה בגודל ההסתר אינו נראה עוד בזה שום תיקון:
7
ח׳אמנם באמת איתא בזוה"ק (סבא משפטים ק':) ואלין אינון גבורן עלאין דמלכא עלאה קדישא ולא אתאביד כלום אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית לי' לקב"ה ועבד מנה מה דעביד ואפילו מלה דבר נש ואפילו קלא לא הוי בריקניא ואתר ודוכתא אית להו לכלא וכו':
8
ט׳אכן התיקון מאלו התודות פסולות הוא בזה שנכללו בהאור של פסח כי ע"י שמקבלים ישראל זה האור ומצמצמים א"ע בז' ימי פסח ואח"כ מונים ימי הספירה שבע פעמים שבע עד שיכולין להביא חמץ למקדש ואזי נתגלה להם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים היינו שאחר כל הברירין נתגלה להם עוד הפעם אותו אור בעצמו שהי' נתגלה להם אז בעת יציאת מצרים ומזאת ההתגלות מגיע ממילא תיקון גם לאלו התודות הפסולות כי כל עבודת ישראל המה מסובבים רק על זה הקוטב שישיג אדם ע"י עבודתו בחזרה זה הלבוש שהי' בא בו אל זה העולם וזה הלבוש נקרא כתנות אור בא' כי מחמת ההסתר והחושך של זה העולם נתהווה כתנות עור בע' אולם ע"י עבודה יכולין שפיר לתקן שיהי' ממש כמו שהי' מלפנים כתנות אור בא' וכן אחר כל עבודת הברורים של שבע שבועות יכולין להביא חמץ למקדש וממילא נתהוה תיקון להלבושים הקודמים והתודות שהי' נפסלים בלינה עד שישיגו אותם ישראל אל תפיסתם ממש כענין מאמרם ז"ל (שם דף ה'.) בשכר שלשה ראשון זכה לשלשה ראשון וכו' אך ביום הראשון אך חלק שחציו אסור באכילת חמץ וחציו מותר ובשכר שישראל מגדירים עצמם וחולקים יום אחד וחציו מותר בחמץ וחציו אסור נתעורר נמי נגדם זאת הנקודה המתחלקת בליל פסח שיהי' רחמי לישראל ודינא לעכו"ם אשר זאת הנקודה המתחלקת בליל פסח הוא למעלה מתפיסת הבריאה רק בשכר ג' ראשון היינו בשכר שישראל מחלקים את יום ארבעה עשר שחציו יהי' מותר וחצי' יהי' אסור זכו לשלשה ראשון היינו שזוכים להשיג זאת הנקודה המתחלקת בלילה רחמי לישראל ודינא לעכו"ם שיהי' זאת הנקודה בתפיסתם ממש:
9
י׳ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו'. כתיב גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר. וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הטעם שקורין שבת שלפני פסח שבת הגדול כי גדול מורה על התפשטות ולגדולתו ית' היינו להתפשטותו אין חקר ומזה השבת שלפני הפסח נתפשט כל קדושת הזמנים שישראל מקדשי להו כמו שנתבאר להלן ולזה נאמר בתורה קודם כל הזמנים האזהרת שבת כי משבת נמשך קדושת זמנים כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) ואנן נסבינן מזכור שמור מתורה שבכתב תורה שבע"פ כך מקדושת שבת דקביע וקיימי' מצדו ית' עד שאין בו שום מקום לפעולת אדם כדכתיב וביום השביעי תשבות כי אין בו שום התחדשות מצד תפיסת אדם לזה אסור בו אפילו הכנת אוכל נפש כי אסור לחדש בו ולשנות שום דבר מצורה לצורה ולהוציא ממקום למקום כמאמרם ז"ל (יומא ס"ו:) עירוב והוצאה לשבת וקדושת הזמנים הוא שישראל מקדשי להו ע"י עבודתם שנקראו מקראי קודש היינו שממשיכין זאת הקדושה משבת אצלם ע"י עבודה שבתפיסתם לזה מותר אז הכנת אוכל נפש להורות שיש בו מקום לתפיסת אדם משא"כ קדושת שבת שהוא לגמרי למעלה מהתפיסה כמו שמצינו בגמ' (סנהדרין ס"ה:) מה יום מיומים אף שהשיב לו קברו של אבא יוכיח ובעל אוב יוכיח בכל זאת אין שום תפיסה מדוע הציב השתנות ביום זה אכן ביו"ט יש להאדם בו תפיסה שהמועדים חלים בזמן האביב או בזמן אסיפה ולכן נקראים המועדים פני ה' משום שאז יכולין להכיר איך שהשי"ת פונה אל כל פרט אכן מהיכן נמשך זה הכח להאדם שיקדש את הזמנים זה נתפשט מקדושת שבת כי לגדולתו אין חקר והנה על חודש ניסן כתיב החודש הזה לכם וכמבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ו.) ירחא דלכון איהי באתגלי' בסדורא כסדר דאתוון איהו היינו שבזה החודש מתחיל השי"ת להתפשט את האור בתפיסת הבריאה כדכתיב "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ועל זה נאמר (הושע ב׳:כ״ג) אענה את השמים והם יענו את הארץ וגו' אמנם מזה ההתפשטות נסתעפו נמי כל הלבושים הרחוקים כי אפילו האומות המה ג"כ באמת לבושים להתפשטות הרצון ית' כי אם לא כן מהיכן נמשך קיום הוויתם אלא שבהם נתרחק כל כך התפשטות רצונו ית' עד שנעלם מהם לגמרי ונראה שהם ההיפוך מהרצון ית' לכן נאמר בזה החודש ויקחו להם שה לבית אבות וגו' לרמז בזה שעיקר הלבוש לעומק רצונו ית' המה רק ישראל לבדם ודוקא על ידי ישראל נקרא השי"ת גדול ה' וגו' וכמבואר בזוה"ק (ויקרא ה') אימתי איקרי קב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' וכו' ובזה שלוקחים ישראל שה לבית אבות שה לבית ומראים שהם עיקר הלבוש לרצונו ית' נתבטלו ממילא כל הלבושים הזרים והרחוקים:
10
י״אולזה נאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו'. וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט) בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' היינו כי יובל רומז על הארת הרצון ית' שנקרא אני בינה וזה האור עצום נתחלק לחמשים שערי בינה כדי שיהי' יתכן להנהיר באור ישר אל תפיסת אדם מעילא לתתא ומתתא לעילא. וסיהרא רומז על מלכות שמים דלית לי' עיינין כלומר שנדמה בעולם הזה שעולם כמנהגו נוהג אכן בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא אז מתיצבים ישראל בעבודתם ומראים איך שהם עיקר הלבוש לעומק רצונו ית' כי הם מכירים מלכות שמים אף בההעלם של זה העולם שאין עולם כמנהגו נוהג ח"ו אלא שמלכות שמים מנהיג את העולם ולכן מנהיג השי"ת תמיד רק כפי סדר הנהגה שמעמידין ישראל בעבודתם וזה הוא כל הענין מסוד העיבור שלא נמסר לשום אומה ולשון רק לישראל שהם יודעים חשבן הירח והסיהרא היינו שיודעין ומכירין שיש באמת עיינין למלכות שמים ואין שום הנהגה מתנהג גם בעוה"ז בלעדי מלכות שמים:
11
י״במשכו וקחו לכם צאן. איתא בזוה"ק (בא מ'.) ובהאי דאתקרי צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן. אתקשר צאן בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי ובהאי כלהו אתקשרי וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת וגו'. היינו כי ישראל נמשלו לצאן כדאיתא במדרש תנחומא (פ' מסעי) מה צאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו כך ישראל כל מקום שהי' משה ואהרן מסיעין אותם וכו' כי צאן מורה על המשכה כמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב) כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר מאי משכוכית עיזא דמסגי בריש עדרא ובגמ' (שבת ע"ז:) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אמרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שכל תכלית המכיוון מזה החושך שהציב השי"ת ברישא הוא רק למען שיהי' אח"כ והדר נהורא יותר מפורש לזה נאמר מקודם ויהי ערב ואח"כ ויהי בוקר וענין בוקר הוא בוקר דאברהם כמבואר בזוה"ק היינו כמו שמצינו גבי אאע"ה שכל ההעלם שהי' אצלו בתחילה עד שאמר (מדרש רבה לך פ' ל"ט) תאמר שהבירה הוא בלי מנהיג זה החושך הי' אצלו מתחילה רק כדי שינהיר לו השי"ת אח"כ ביותר בהירות אני הוא בעל הבירה וזה שישראל נמשלו לצאן שיש בהם ההמשכה מאי משכוכיתא עיזא דמסגי וכו' ברישא חשוכא והדר נהורא היינו שנמשכין אחר זה הערב שהוא קודם לבוקר כי כל כמה שמנהיר להם השי"ת ביותר את הבוקר אזי כיון דמטאי התם מה חמית מה ידעת מה פשפשת היא כלא סתום כקדמותא (זוה"ק הקדמה א':) היינו יען שכל תכלית המבוקש של ישראל הוא רק לידע מה הם אצל בוראם לזה כל מה שמנהיר להם השי"ת השגת אור ביותר עולים ישראל למדרגה העליונה ביותר בהירות עד שהשגה שהי' אצלם מלפנים נחשב להם מה חמית מה ידעת מה פשפשת הא כלא סתים נמצא שאותה השגה שהי' אצלם מקודם בבחינת בוקר נחשב להם אח"כ ממש כמו ערב כי מבקשים להשיג בכל פעם ויהי בוקר בבהירות יותר לזה נחשב להם בכל פעם הבוקר שמלפנים לערב וכל מה שמאיר להם השי"ת ביותר בהירות נחשב להם גם זאת הארה לערב כי הבוקר של ישראל הוא באמת בלי גבול וקץ כלל ועולה עד אין סוף ואין תכלית נמצא שישראל נמשכין תמיד אחר ויהי ערב ברישא חשוכא למען לבקוע זה הערב וינהיר להם הבוקר ביותר בהירות וזהו כוונת הזוה"ק (שם) אתקשר צאן בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי היינו כי מצרים נמשכין ג"כ אחר הערב הקודם לבוקר אכן המה עושין זה הצאן לדחלא כי מזה שהם יראים עושין זאת לדחלא ומצרים יראים פן יגלה השי"ת ויראה מפורש גם בזה העולם איך שבשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם לזה עושים המצרים מן הצאן דחלא היינו שעובדים לאותו ערב ואומרים כיון שאמר השי"ת ויהי ערב מוכרח מזה שגם הערב והחושך של זה העולם יש לו מקום בערב הקודם לבוקר כלומר שאומרים שזה החושך וההעלם הוא עיקר המכיוון מהשי"ת שיעשה אדם את כל מעשיו במחשך ובלי דעת וחשבן כלל נמצא שהעכו"ם נמשכין ג"כ אחר זה הרצון שהוא ברישא חשוכא וזהו ובהאי דאתקרי צאן וכו' אתקשר צאן בצאן היינו שהי' צריכין ישראל להראות ההבדל ולברר החילוק שיש בניהם ולהפריש הצאן של ישראל מהצאן של מצרים והוא כי הצאן של ישראל שנמשכין אחר הערב ועובדים לאתר דלא אתידע אבל מה הוא כל מגמת חפצם באלו העבודות רק למען שיכירו ביותר בהירות ויהי בוקר וזה הוא באמת כל הרצון מהשי"ת שיהי' כדכתיב (תשא) לדעת כי אני ה' מקדישכם היינו שילכו תמיד בדעת ובחשבון ולבקש לידע מה הוא אצל בוראו שגם משה רבינו ביקש (תשא) הודענו נא את דרכיך ולזה כל מה שחופר הישראל יותר בהערב אזי מוציא מסבת הערב יותר אור הבוקר עד שהבוקר של אתמול נחשב נגד הבוקר של יום המחרת ממש כמו הערב כי כל עיקר המכוון מישראל שהם נמשכין אחר הערב לא שיהי' נשארים בו ח"ו ולעשות במחשך מעשיהם בלי דעת אלא אדרבה כדי להשיג מסבתו אח"כ אור הבוקר הבא אחריו ביותר בהירות משא"כ הצאן של מצרים שעובדים לזה הצאן ואומרים שזה הערב והחושך בעצמו הוא כל תכלית המכוון מהשי"ת שלא ילך האדם באור הדעת כי אם בחושך ולזה המה מתפשטים בכל תאוות לבם ובכל המותרות של עוה"ז כי אומרים שאלו המותרות של עוה"ז בהם חפץ השי"ת שיתפשט בהם האדם נמצא שהם עובדים לאלו המותרות ועושין מהם דחלא ועל זה נאמר לישראל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכמבואר בזוה"ק (אחרי ס"ג.) לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא וכו' היינו כי שעירים מורה על שערות ורומז על מותרות וכדאיחא בזוה"ק (שמיני מ"א) ואי תימא האי עז דשרי' עליו רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שרי' רסיר לן למיכל אלא אעברן בגווי' וכו' היינו כי עז הוא מליין שערא כדאיתא שם בזוה"ק (אחרי ע'.) וזה מורה על מותרות ומסתעף מזה בעוה"ז רוח מסאבא שהאומות עושין זאת לדחלא דלהון וזהו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ולא כתיב ולא יזבחו שעירים אלא לשעירים והכא ונשא השעיר עליו וגו' וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו כי עבודה לשעירים הוא כמבואר שם בזוה"ק (שם) וכד מצראי בעאן למעבד כנופייא בחרשיי' לעובדיהון הוו נפקי לחקלא לטורי רמאי ודבחין דבחין ועבדין גומין בארעא וסחרן ההוא דמא סוחרנא דהני גומין ושאר דמא מתכנפי בהנהו גומין ובשרא שוין עלייהו וקרבין קרבניהון לאינון זיינין בישין וכו':
12
י״גהיינו כי ענין דם רומז על קליפת כעס שהוא השורש מכל החטאים שנקרא עבודה זרה שאפילו תאוה הוא ג"כ בשורשה כעס כי כאשר אינו יכול למלאות תאוותו נתמלא בכעס ולזה אמרו ז"ל בגמ' (ע"ז יז.) על תאוה כיון בעביקא בי' טובא כמינו' דמי' כי בשורשה הוא כעס שיוצרו קראו רע ולזה לא כתיב בדם כמו שכתוב בתורה גבי חלב כי בחלב כתיב כל חלב לה' וגבי דם לא כתיב כל דם לה' אלא ואני נתתי לכם על המזבח לכפר עליו וזה הלשון מורה באצבע שצריך האדם תמיד לצעק על זה החסרון מכעס הנמצא בו והאומות עושין את הדם לדחלא בזה שאוכלין אותו כי אומרים מאחר שברא השי"ת חסרון כזה בטח חפץ בו השי"ת כי אם לא חפץ השי"ת בהמותרות ובהכעס מדוע ברא אותם השי"ת כיון שאי אפשר לתקנם. אבל ישראל אומרים שעיקר תכלית המכוון מהמותרות והכעס שבראם הקב"ה הוא כדכתיב ואני נתתי לכם על המזבח לכפר היינו כדי שעל ידי זה החסרון יגדל צעקתו של אדם בחילי יתיר וצעקה מעומק הלב כזה מביא על האדם כל הכפרה וכמו שמצינו גבי חטאת כתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת אף שעולה הוא כלא כליל וחטאת בשרה נאכלת בכל זאת מגיע הדם של חטאת למעלה ודם העולה למטה להורות שע"י גודל הצעקה של אדם מסבת החטא נתעלה קרבנו למעלה מעלה להמשיך משם כפרה על האדם וזהו שאיתא שם לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים וכו' היינו שהאומות עובדין לשעירים כלומר לאלו המותרות אבל אצל ישראל כתיב ונשא השעיר עליו וגו' וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו כי ישראל מקבלים מסיבת השעירים גודל עבודה כי מזה שרואים נגדם מותרות שנחשב לישראל כמו ערב וחושך משום שאינם מכירים בהבנת תפיסתם איזה כבוד שמים נמצא בזה מסבת זה נתגדל צעקתם ביוחר כח לידע המכוון מכבוד שמים שיש בזה ומה שנעלם לגמרי מתפיסתם מוסרים זאת לגמרי להשי"ת וזהו משכו וקחו לכם צאן וגו' היינו שתהי' נמשכין אחר הערב כדי להגיע בכל פעם ליותר אור וזה נמי הי' כל הענין מהקרבן שעיר שהקריבו ישראל לרמז שאצל ישראל נתגדל הצעקה מסבת המותרות ואינם בנייחא עד שמאיר להם השי"ת הכבוד שמים הנמצא בו ולזה מצאו גבי חטאת נאמר מקודם והביא קרבנו שעירת עזים ואח"כ ואם כבש וגו' משא"כ גבי עולה נאמר מקודם מן הכבשים ואח"כ או מן העזים והוא כי בחטאת מחמת גודל הצעקה מעומק הלב הנמצא באדם מסבת החטא שלו. נתעלה קרבן השעיר במעלה העליונה מאד מה שאין יתכן כלל צעקה גדולה ומרה כזאת גבי קרבן עולה שאינו בא על שום חטא רק על הרהור כי אי אפשר שיהי' זורח כ"כ בבהירות עצום והדר נהורא אם לא שיהי' מקודם כ"כ ברישא חשוכא כי כפי גודל החושך שהי' מקודם כך מנהיר אח"כ גודל האור:
13
י״דועל זה הענין מביא הגמ' במס' פסחים (נ"ז:) מיששכר איש כפר ברקאי שאמר אי גדי' יאי יסק לתמידא היינו שהוא לא האמין שיכול האדם ליפעל כ"כ בצעקתו עד שיתקן פעולת החטא לגמרי עד שלא ישאר בו אפילו רושם לזה אמר כיון שאין יתכן לאדם שיתקן פעולת חטאו לבלתי ישאר ממנו אפילו רושם מפגם א"כ מוכרח שיהי' נשאר גבי האדם מותרות כאילו שהם לגמרי בחושך וזהו שאמר אי גדי' יאה היינו אם הי' יתכן לתקן את המותרות לגמרי יסק לתמידא היינו א"כ מוכרח שהגוון מהמותרות יש לו נמי מקום בשורש הרצון ית' ולזה הי' דינו לקצוץ את ידו כדכתיב וקצותה את כפה כי באמת הוא הגוון מהחטא מצד האדם ואין לו שום מקום בהשורש רק התשובה שעושה האדם הוא מהשי"ת:
14
ט״ושבת הגדול שחל בערב פסח
15
ט״זוידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו'. איתא בתורת כהנים ואל יבוא בכל עת זה יום הכיפורים. אל הקודש לרבות שאר ימות השנה וכו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר ביותר הי' כל אלו גודל האזהרות על אותו היום משום שנקרא בכל עת. וביאר הענין כי כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ וגו' וכמבואר בזוה"ק (אחרי נ"ח.) על הפסוק ואל יבוא בכל עת וגו' אמר ר"א זמנין אית בשתא דרעווא אשתכח. וזמנין אית בשתא וכו' היינו שיש כ"ח עתים המתחלפים י"ד במלאותא דסיהרא כמו שהי' מאאע"ה עד שלמה המלך שבימיו קיימא סיהרא באשלימותא ומשלמה המלך עד ועיני צדקי' עור הי' י"ד פגימותא דסיהרא זוה"ק (יתרו) וזה היום הוא למעלה מכל התחלפות הזמנים כי הוא המקור שממנו מתפשטים כל הכ"ח עתים לכך נקרא יום כיפור בכל עת כלומר שהוא הכולל כל הכ"ח עתים ומקור להם ואינו נמנה בחשבון עמהם כדאיתא בגמ' (יומא כ.) השטן. בגמטרי' שס"ד ימים שיכול לקטרג בהם חוץ מיוה"כ שאין בו רשות לקטרג והוא כי בהימים שהם מחשבון השנה יען שנופלים תחת הכ"ח עיתים ממילא יש בהם דבר והפיכו טוב ורע לזה יש בהם מקום לקטרג משא"כ יום כיפור שהוא למעלה מהתחלפות הכ"ח עתים וממילא לא נמצא בו דבר והפיכו לכך אין בו שום מקום לקטרג כי אינו כלל מחשבון הימים של השנה שנקרא אחד כדאיתא במדרש (רבה בראשית פ' ג') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד זה יוה"כ שנקרא אחד היינו שביוה"כ מנהיר השי"ת לישראל הרצון י"ת שנקרא אחד וכדאיתא בזוהר חדש (דף ב') קב"ה אקרי אחד ואקרי ראשון וכו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן וראשון מורה על זה הרצון י"ת הבא בהתלבשות הבריאה להיות נקרא חד בחושבן ועל זה הרצון י"ת רומז הכתוב אני ראשון ואני אחרון וגו' הינו כי מאחר שנתלבש הרצון ית' בסדר השתלשלות הבריאה להיות נקרא ראשון וחד בחושבן מוכרח שיש הכרה בזה הרצון ית' אף בהלבוש האחרון וזהו ואני אחרון ומי שאינו חפץ בזאת ההכרה נדחה ממילא מאותו ההשתלשלות. אכן בזה היום הנקרא בכל עת שהוא למעלה מסדר השתלשלות כי בו נקרא השי"ת אחד חד ולא בחושבן להורות על הארת הרצון עליון י"ת המשולל מכל הלבושים לזה נקרא אותו היום יום אחד להורות שאינו בחשבון כ"ח עתים מימות השנה כי הוא למעלה מתפיסת הבריאה ואז הי' הכה"ג נמי נכנס להמקום שהוא למעלה מתפיסת הבריאה למקום כזה שאינו מן המדה ולכן הי' צריך הכה"ג לבטל הימנו כל תפיסתו ועל זה מורה אזהרת סדר עבודה מזאת הפרשה וכל אדם לא יהי' וגו' להורות על עזיבת התפיסה מזה העולם לגמרי וכמאמרם ז"ל (מדרש אחרי כ"א) וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אטו כה"ג לאו אדם הוא אלא שהי' דומה למלאך ה' צבאות וכו' ולהיות שהארת זה הרצון עליון י"ת הנקרא אחד חד ולא בחושבן נתעורר תמיד בעשור לחודש תשרי כי זה החודש מבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ו) ירחא שביעאה דילי הוא מסופו דאתוון תשרי ואתוון למפרע וכו' בגין ירחא דא מעלמא עלאה איהו וכו' ולעומת זה הרצון ית' ישראל ג"כ מצמצמין א"ע ומבטלים כל תפיסתם וכל מגמת חפצם בקלא פנימאה להיות נכללים בזה הרצון ית' ולכן אח"כ כשמגיע בעשור לחודש ובכל אתר עשור דמטרוניתא (זוה"ק אמור ק"ב:) אז הוא כמבואר (תצוה קפ"ה:) מאי בעשור אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין למשרי על סיהרא ולאנהרא לה וכו' היינו שביוה"כ מאיר השי"ת שישראל המה מנושא מכל הלבושים והמה נכללים באמת ברצון העליון ית' כמלאכי השרת וכדאיתא במדרש שהולכים יחף ביוה"כ כמלאכי השרת וגם החמשה הענוים מרמזים נמי על זה ההתנשאות שהמה מנושאים למעלה מכל אלו הצרכים של עוה"ז וכל קיום הוויתם הוא אז כמלאכי השרת וזהו כענין מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ב:) מה צדיקים עושין באותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש עולמו עושה להם כנפים וכו' וביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שאילו הכנפים יעשה להם הקב"ה מהצמצומים שהי' להם בעוה"ז ומהם יהי' לצדיקים כל הוויתם לעתיד ככה ע"י שישראל מצמצמים א"ע ומבטלים כל תפיסתם במצות תקיעת שופר בתחילת החודש מנהיר להם השי"ת בעשור לחודש תשרי שהם למעלה מכל הלבושים של עוה"ז. ויען שישראל מצמצמין א"ע כ"כ בהחודש תשרי להרצון העליון ית' הנקרא אחד שהוא למעלה מהתפיסה לעומת זה מנהיר השי"ת בהתפיסה של ישראל כל האור שהי' אז בתשרי למעלה מתפיסתם שיהי' עכשיו בחודש ניסן בתפיסתם ממש וזהו שאיתא בהאר"י הק' ז"ל בתשרי עלה הבריאה במחשבה ובניסן נגמר הבריאה במעשה היינו שאותו האור עליון שהי' בתשרי למעלה מתפיסת הבריאה בבחינת אחד חד ולא בחושבן זורח השי"ת בניסן בתוך התפיסה ממש בבחינת ראשון וכמבואר בזוה"ק (תצוה קפו.) החודש הזה לכם וגו' חדשיכם לא כתיב אלא החודש הזה לכם דילי איהי אבל אנא מסרית לכון דלכון איהי באתגלי' אבל שביעאה דילי איהי וע"ד איהו בכסה ולא באתגלי' ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון אביב דאיהו א' ב' ג' אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופו דאתוון וכו' היינו יען הצמצומים של החודש תשרי שאז הי' האור באתכסי' ואתוון למפרע זכין ישראל שיהי' אצלם בהחודש ניסן זה האור באתגלי' כי בניסן הם אתוון כסידרן והצירף מזה החודש הוא "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ וזה מורה על זריחת האור בכל הלבושים של ישראל וזאת ההארה נתעורר מר"ח ניסן וזה הוא אתחלתא דגאולה ואח"כ כשמגיע בעשור לחודש ניסן אז הוא כמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו' אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' היינו כמו ענין יובל שמתחיל להתעורר מאחד בתשרי כדאיתא בגמ' (ר"ה ח:) מר"ה עד יוה"כ לא הי' עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן. ושדות חוזרות לבעליהן. ככה נתעורר ההתחלה מר"ח ניסן ונגמר בעשור לחודש ניסן בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא. היינו שמנהיר השי"ת בתוך תפיסת ישראל עצמית האור עליון שהי' מקודם בחודש תשרי למעלה מתפיסתם ומשולל מתפיסת הבריאה ובעשור לחודש ניסן מנהיר יובלא לסיהרא עד שנתעלה עצמית התפיסה של ישראל ליכלל בהרצון עליון ית' הנקרא אחד חד ולא בחושבן וכדאיתא בתנא דבי אלי' דרכן של בני אדם לימר תורה קדמו ואני אומר ישראל קדמו שהם עלו במחשבה היינו שישראל עם כל הלבושים שלהם יש להם מקום בהרצון העליון ית' הנקרא חד ולא בחושבן וכיון שבעשור לחודש ניסן נתפשט כ"כ הרצון העליון ית' על כל הלבושים של ישראל לכך נקרא השבת הזה שבת הגדול כי גדול מורה על התפשטות כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ה' וגו' אימתי אקרי קב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' מאי משמע אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול וכו' ובשבת שקודם חג הפסח נפתח לישראל האור משבת עלאה שהוא המקור והשורש לכל הקדושות שישראל מקדשי להו כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הענין משבת הגדול שממנו נתפשט הקדושה לכל המועדים שישראל מקדשי להו וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל ר"ד.) אי תימא שבת הגדול ואיהו לעילא אמאי אקרי שבת וכו' כי מקודם מבאר שם הזוה"ק ענין שבת של כל השנה וכתב מהו שבת אי תימא בגין שביתה וכו' היינו כי לפי זה יש מעלה ויתרון בימי המעשה שיכולין בהן לקנות משא"כ ביום שבת לזה מבאר שם וכתב אבל רזא דמלה כיון דסלקא האי נקידה ונהורא נהיר כדין מתעטרא איהו באבהן וכו' ואקרי שבת ש"בת ש"הא אוקמוהו רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו' היינו כי ש" רומז על כל מיני התפשטות שהציב השי"ת בעולם כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ד:) א"ר יוסי כתיב כי ששת ימים עשה וכו' ולא כתיב בששת. וזה רומז על הששה מידות שהציב השי"ת בזה העולם שהמה כוללים כל מיני התפשטות שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' לך ה' הממלכה היינו כל ההתחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם ועל זה רומז ש' תלת קוין ברזא דתלת אבהן שעל ידם הוא כל עבודת אדם שיתאחד בעבודתו כל ההתחלקות וכשמגיע שבת קונה בו האדם את השורש אשר כל ההתחלקות נכלל בו וזהו ש" בת רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחודה וכו' כי כל ההתחלקות הוא באמת רק בימי החול מפאת העלמת השורש וזהו כענין שמצינו בגמ' מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ומקום שנהגו לעשות עושין. ולפי הנראה יש בזה התחלקות אמנם זה ההתחלקות הנראה בזה הוא רק בזמן שנעלם שורש הטעם אבל כאשר נתגלה שורש הטעם שאלו ואלו לכבוד יו"ט נתכוונו אזי מכירים שאין ביניהם שום מחלוקת כענין שאמרו ז"ל (פסחים נ"ג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו הרי שבהשורש אין שום התחלקות ביניהם רק שכל אחד גדר בעדו לפי דעתו איך להגיע להשורש ככה הם כל העבודות בהתחלקות של ימי המעשה וכשמגיע שבת ונתגלה השורש כי כל הבריאה נתעלה אז לשורשה אזי חוזר ונכלל בו כל ההתחלקות של ששת ימי המעשה וכמבואר שם ודא איהו שבת ש"בת למהוי כלא חד וזהו הענין מהשבתות של כל ימות השנה שנקרא ש" בת אולם שבת הגדול שנפתח בו המקור עלאה הנקרא בזוה"ק (בא מ"ב:) מאנא רברבא וקרא לי' ים וקרא לי' בינה וכו' אשר בזה המקור הוא תמיד שורש אחדותו ית' בהתגלות מפורש ואין שם כלל מקום להתחלקות ש" תלת קוין אמאי אקרי שבת וזהו שמדייק הזוה"ק שם ואי תימא שבת הגדול ואיהו לעילא היינו שבת עלאה אמאי אקרי ש" בת אלא ודאי הכי ורזא דמלה בכל אתר נקודה דאיהו עקרא דכל עינא אקרי בת וכו' וכד איהי קיימא ונטלא בגדפאה לאבהן לאתעטרא לעילא אקרי כלא שבת וכד אבהן מתעטרין לעילא בגו נקודה עלאה אקרי שבת וכו' היינו יען שכל קדושות המועדים שישראל מקדשי להו נמשך משבת עלאה ע"י עבודתם בהתחלקות רזא דאבהן ש" תלת קוין נמצא שהתלת קוין המה הפתח והשער לכל התפשטות הקדושה משבת עלאה אל הזמנים שישראל מקדשי להו ומאחר שהתלת קווין הם שערים שעל ידם יתפשט הקדושה העליונה לאלו הזמנים לכך שפיר יתכן לקרות זה השבת הראשון שהוא שבת הגדול ג"כ שבת ש" בת אף שאיהו לעילא ומנהיר בו משבת עלאה בכל זאת נקרא ג"כ ש" בת להורות שעבודת ישראל ברזא דתלת קוין שהם הזמנים דישראל מקדשי להו יש להם מקום גם במקור אחדותו ית' והארת המקור ית' הנקרא שבת עלאה נתעורר לישראל בשבת הראשון שלפני פסח מצרים הגם שהי' ישראל שובתים מקודם ג"כ כדאיתא במדרש (שמות פרשה א') שביקש משה רבינו ע"ה לפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע לנוח בו וברר את יום השבת אכן בזה השביתה לא נתעורר עליהם עדין הארת קדושת שבת מאחר שלא שבתו אז כדי לקיים מצותו ית' כי ככה אם הי' בוחר להם יום אחר לשבות בו הי' ג"כ בנייחה כי מי לא יחפוץ לנוח מעבודה קשה אמנם לאחר שנפסק מישראל קושי השעבוד מעת שהתחילו המכות לשמש במצרים כדאיתא במדרש (שיר השירים) וכדאיתא בגמ' (ר"ה) בר"ה פסקה עבודה מאבותנו ואח"כ בר"ח ניסן נתעורר כמו החירות של היובל לגבי העבדים כדאיתא בגמ' (שם ח:) מר"ה עד עשור לחודש תשרי לא הי' עבדים נפטרין לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהם וכו' כון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר ונפטרו עבדים לבתיהן וכו' כך נתעורר אצל ישראל במצרים מר"ח ניסן עד בעשור לחודש לא הי' יצאו לחירות ולא הי' משתעבדין והגאולה בשלימות התחיל בעשור לחודש בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא ואז כשקיבלו עליהם השבת הראשון זאת השביתה הי' מבורר כדי לקיים מצותיו לכן פתח להם השי"ת באותו השבת את השורש מהמקור עליון שנקרא שבת עלאה כדי שיהי' בכח קדושתם להמשיך מהקדושה דקבוע וקיימא לכל הזמנים דישראל מקדשי להו לכך נקרא זה השבת הראשון שלפני הפסח שבת הגדול כלומר שממנו מתפשטים כל קדושת המועדים לישראל:
16
י״זוידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' בחודש הראשון לאמר ויעשו בני ושראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום וגו'. ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו' בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו וגו' :
17
י״חמבואר בגמ' (שבת פ"ז:) שהפסח הראשון שהי' במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון וגו' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. שאותו במועדו הנאמר כאן הי' בארבעה עשר שחל להיות בשבת כמבואר בגמ' שם מסתמא דברייתא ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן תנא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית וכו' הרי שהזמן מבמועדו הנאמר כאן שעשה בו ישראל את הפסח. ארבעה עשר שחל להיות בשבת הי':
18
י״טוהנה בזה שנתאחדו אז גבי הפסח הראשון שהי' במדבר סיני להיות ביחד הקדושה דקבוע וקיימא עם הקדושה דישראל מקדשי להו רמז לנו השי"ת גודל הארת הבהירות המתעורר בעבודת הקרבן פסח שנתעלה על ידו כל התפיסה של ישראל ממש אל שורש המקור עליון ית' שגם מה שישראל מקדשים בעבודה שבתפיסתם יהי' ג"כ קבוע וקיימא ממש כמו קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' כי באם הי' הפרש ימי החול ביניהם הי' מורה על העלמת הבהירות מהקדושה של שבת שקבוע וקיימא טרם בואה בהתלבשות קדושת הזמנים דישראל מקדשי להו אבל כאשר הי' עשיית הקרבן פסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת זה מורה על גודל עליית התפיסה של ישראל שנתעלו אז בעת עשיית הפסח אל השורש והמקור עליון ית' הנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן שתפיסת ישראל אינו נופלת כלל תחת התחלפות הזמנים מכ"ח עתים של ימי החול כי הוא למעלה הרבה מהזמן ולכך הוא הדין אם נאנס ולא הביא בראשון יבוא בשני מה שלא מצינו כן בשום קרבן שזמנו קבוע והוא יען שהם תחת הזמן ואם עבר זמנו בטל קרבנו אבל הארת הקרבן פסח הגם דישראל מקדשי לי' מ"מ נחשב לקדושה דקבוע וקיימא שהוא למעלה מהזמן לכן אינה נפסקת בהעברת הזמן ועל אותו הקדושה מרמז הפסוק בהפטורה של זה השבת אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם היינו מאחר שנתעלה כ"כ התפיסה של ישראל בזה השבת למעלה מהזמן עד שנתאחד ממש קדושת הפסח עם הקדושת שבת דקבע וקיימא לכך כמו אני ה' לא שניתי ואין בקדושתו ית' שום הפסק ח"ו כך אתם בני ישראל היינו הקדושה של פסח שאתם בני ישראל מקדשי' לי' נחשבת ג"כ לקבע וקיימא שלא יהי' להם שום הפסק מסבת העברת הזמן ואם נאנס ולא הי' יכול להביא פסח ראשון יש תיקן להביא פסח שני בחודש השני וכמבואר בזוה"ק (בהעלותך בר"מ קנ"ב:) פקודא למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו או דאסתאבו במסאבא אחרא אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדוה איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תנינא דהא אעבר זמנא אלא כיון דכנ"י מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין וכו' ומבאר שם בזוה"ק ודאי לאו איהי כמאן דנטיל פסח בזמני' אבל כלא נטל אפילו בירחא תניינא אבל לאו איהו כמאן דנטיל לי' בזמנא מ"ט דא דנטיל פסחא בזמני' נטיל מתתא לעילא ולא נחית בגין דמעלין בקודש ולא מורידין ודא דנטיל בתר זמני' נחית מעילא לתתא בגין כך שוין בכלא ולא שוין דדא סליק ולא נחית ודא נחית ולא סליק וכו' פירוש כי מאן דנטיל בזמנא נטיל מתתא לעילא וסליק ולא נחית היינו שנתעלה כל תפיסתו מתתא לעילא אל עצמות הרצון העליון ית' הנקרא חד ולא בחושבן ומאן דלא נטיל בזמנא נחית מעילא לתתא ולא סליק היינו שמנהיר השי"ת לתפיסתו מעילא לתתא מהאור עליון שהוא חד ולא בחושבן עד שיכול להכיר גם בתפיסתו הנמוכה שהוא עלה במחשבה אכן אינו יכול להכיר זאת רק כפי המדה שהכלי מגבול תפיסתו יכול להשיג אבל עצמית תפיסתו אינו נתעלה יותר מכלי השגה שלו. ועכ"פ שוין בכלא בזה שלא נתעלם מתפיסתו ג"כ האור שהוא חד ולא בחושבן הנתעורר בעשיית הפסח:
19
כ׳וזהו שאיתא במדרש רבה (בשלח) על הפסוק ויקח משה את עצמות יוסף וגו' אמר לו הקב"ה אתה אמרת אנכי אכלכל אתכם וכו' בזכות עצמותיך הם עושין פסח קטן וכו' היינו כי עיקר הגלות מצרים נסתעף ממכירת יוסף שנעלם מהם מדת יוסף הצדיק מדת הצמצום כי סברו שיש בכוחם לקבל השפעתו ית' בלי צמצום וכשירדו למצרים אמר יוסף לאחיו אנכי אכלכל אתכם היינו שלמד אותם מדת הצדיק שנקרא כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמי' ובארעא והראה להם שצריכין לילך בהדרגה ובצמצום ואח"כ כשנגאלו ממצרים הי' מתיראים שלא יפסידו ח"ו כלום מסבת ההסתר חזק שהי' להם מקודם במצרים לכך ויקח משה את עצמות יוסף היינו כי ע"י הצמצום של יוסף הצדיק לא יאבד מהם אפילו הבלא דפומא דבר נש וזהו שאיתא במדרש שם בזכות עצמות יוסף זכה לפסח קטן היינו שלא יתאביד כלום מישראל כי אף מי שנאנס ולא עשה פסח ראשון לא ידחה ח"ו לגמרי ויהי' לו תיקן בפסח שני:
20
כ״אואיתא עוד במדרש ויהי האנשים אשר היו טמאים וגו' אית דאמרי מישאל ואלצפן הי' היינו כי הי' נראה להם ממיתת בני אהרן שנעדר מהם ח"ו האור לגמרי וזה הדמיון נקרא טמאים לנפש אדם לכך הראה להם השי"ת התיקן מפסח שני היינו שיחזור להם את האור לתפיסתם ולא יתבטל מהם ח"ו אפילו כחוט השערה:
21
כ״בוערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות וגו'. איתא במדרש רבה (ויקרא פ' ז') כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כשני שלמה רבי אומר כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל וכו' היינו כי הציב השי"ת ימי עולם וימי קדם כדאיתא בזוה"ק (אדרא רבה קל"ח:) אינון שנים קדמוניות דאקרון ימי קדם ולא אקרון שנות עולם שנים קדמוניות אינון ימי קדם. שנות עולם אלין ימי עולם ומבואר שם (דף קל"ד:) ימי קדם יומין קדמאין דקדמאי ואינון דאשתכחו בזעיר אפין אקרון ימי עולם ותאנא אלין ימי קדם כלהו מתתקנן בתקונא דדיקנא דעתיקא דעתיקין וכו'. היינו כי ימי עולם נקרא זה האור המתלבש בסדר ההשתלשלות. וימי קדם נקרא עוצם הבהירות מאור בלי שום התלבשות ואור בהיר כזה נקרא עתיקא:
22
כ״גולהיות שבערב פסח שחל להיות בשבת אז נתעלה הימי עולם לימי קדם היינו שנכלל התפיסה של ישראל באור עתיקא כמבואר לעיל (בסימן הקודם) לזה אנו מפטירין בזה השבת ערב פסח וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות וזהו כענין שאיתא בגמ' (נדה דף ל:) מי יתנני כירחי קדם איזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה היינו כי שנים מורה על השתנות הסדר פעמים עד שנתיישן בתפיסת הבריאה. וירח מורה על התחדשות בכל פעם מחדש כי סיהרא רומז על כלי קיבול שמקבלת כל פעם מחדש. וירחי קדם היינו שקיימא סיהרא באשלימותא ומקבלת אור עתיקא משמשא עלאה הנקרא ימי קדם אזי אינו נתיישן בשום פעם ותמיד ניכר בה ההתחדשות. וזהו שהפסוק מבטיח לנו וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות היינו שלא יתיישן זה האור בתפיסת ישראל כי אם שיהי' ניכר תמיד אצל ישראל כל מיני התחדשות. ומרמז לנו בזו ההפטרה עד היכן מגיע התיקן של ישראל בזה היום ע"י הארת עתיקא עד שאפילו במקום תגבורת ההסתר ר"ל שנדמה בתפיסת הבריאה שאי אפשר כלל שיהי' בזה תיקן כדכתיב שם (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות ועל ההסתרה כזאת איתא בגמ' (חגיגה ה'.) ר' יוחנן כי מטא להאי קרא בכי עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו כלום תקנה יש לו ולזה מסיים כאן הכתוב ולא יראוני אמר ה' צבאות להורות שעיקר החטא נמשך מסבת ההעלם שנדמה להאדם שאינו רואה נגדו הנוכח ית' וזהו ולא יראוני אבל בזה היום שנתגלה אור עתיקא מימי קדם בתפיסת ישראל ממילא רואה כל נפש מישראל נגדו את אורו ית' ומפאת זה מנהיר תיקן לכל ההסתרות וזהו כדאיתא בגמ' (ברכות י"ג:) כל העושה עבירה ומתבייש בו מוחלין לו וכו' היינו כי מאחר ששב לראות בכל פרט מעשה את הנוכח ית' ומתבייש בזה שמקודם הי' נעלם ממנו הנוכח ית' זה הוא עיקר התשובה שמרפא את הקודם. וזהו שאמר הכתוב שובו אלי ואשובה עליכם וגו' ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה וגו' היינו כי ענין מעשר ותרומה הוא מה שהציב השי"ת הכרה לנפש אדם שיכיר בהשפעת השי"ת היורדת ומתחלפת מצורה לצורה ומשער לשער לקרבה להגבול של צורת אדם שיהי' האדם ממליך שם את השי"ת ולהכיר לה' הארץ ומלואה ועל אותה הכרה נאמר (פ' עקב) כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי אם על כל מוצא פי ה' וגו' היינו כי כל השפעות היורדים לזה העולם מוכרחים לבוא בהתלבשות אכן האדם צריך להכיר בהלבוש איזה מקום היא השער שהתחיל בו השי"ת להשפיע בתוכו וכדאיתא בגמ' (סנהדרין ק"ב:) ר' אשי אוקי אג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה אתחזא לי' בחילמי' אמר חביריך קרית לן מהיכא בעית למשרא המוציא א"ל לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למשרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן א"ל אגמרי' לי ולמחר דרשינא לי' משמך בפירקא א"ל מהיכא דקדים בשולא וכו' היינו כי בכל הלבושים יש פתח ושער ששם מתחיל השי"ת להשפיע אל תוך הלבוש המוצא פי ה' וזה השער נקרא היכא דקדים בשולא וזהו ששאל לו מהיכא בעית למשרא המוציא היינו ששאל לו אם הוא מכיר הבהירות מהמוצא פי ה' הנמצא בכל הלבושים והשיב לו לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למשרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן היינו מאחר שאתה אינו מכיר ואני מכיר גם בהלבוש אחרון פתח השער ששופע בו השי"ת המוציא פי ה' א"כ למה קראת לי מנשה חברין א"ל אגמרי' לי ולמחר דרשינא לי' משמך בפירקא וכו' היינו שיתפשט הכרה הזאת בכל ישראל ובאמת נשאר לנו עד היום אותו הכרה לברך המוציא מהיכא דקדים בשולא מזה דאגמרי' מנשה לר' אשי ומחמת זאת הבהירות שהי' למנשה מלך יהודה להכיר בכל הלבושים מהבריאה המוציא פי ה' המחי' אותם לזה נקרא מנשה ראש לכל בעלי תשובה וזהו נמי הענין ממצות מעשר ותרומה שעל ידם נפתח השער מראשית הבהירות של השפעתו ית' הבא בהתלבשות תפיסת הבריאה לכן כתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים וגו' וכמבואר בגמ' (תענית דף ח:) ומי שרי לנסויי' לקב"ה והכתיב לא תנסון את ה' א"ל הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' וגו' היינו במה שכבר נתן השי"ת להאדם קנין בתפיסתו בזה אסור לנסויי' למארי' ועל זה כתיב לא תנסו לה' וגו' אבל בזה שאין בו להאדם שום קנין ומכיר היטב שאינו שלו כגון המעשר והתרומה שהם הפתח והשער ששם מתחיל ראשית השפעתו טרם בואה עדין בהתלבשות התפיסה על זה אמר הכתוב ובחנוני נא בזאת כי אין בזה כלל נסויי' למארי' כיון שמכיר אדם היטב בזה שאינו שלו כלל ואין לו בזה עדיין שום קנין בתפיסתו:
23
כ״דואח"כ מחשב כאן הכתוב כל התרעומות המסתעפים בנפש האדם מסבת חוזק ההסתר של זה העולם כדכתיב שם חזקו עלי דבריכם אמר ה' ואמרתם מה נדברנו עליך. אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' אבל כשנתעורר האור מזה היום הבוקע כל ההסתרות אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו' היינו שאפילו רעותא טבא דבר נש לא אתאביד כדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים ק':) וזהו שמסיים כאן הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' כי אליהו הנביא שומר תמיד היחוס של ישראל כדאיתא בגמ' (קידושין ע'.) והיחוס היינו התקופות העצום שיש לישראל בשורשם וזהו הענין שמסמיך הגמ' בפרק עשרה יוחסין התגלות יחום משפחות והתגלות שם המפורש ששניהם הם ענין אחד כי התגלות שם המפורש הוא ההתגלות הדעת להבריאה איך שהוא דבוקה תמיד במקור שורשה ית' וזהו ג"כ ענין התגלות היחוס משפחות כי מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם כדאיתא בגמ' (פסחים ס"ב:) אבל מהתגלות ספר יוחסין נמשך כל התקופות כענין שמצינו בגמ' (ר"ה כ"ה:) גבי סמיכה אתם אפילו מוטעין אפילו מזידין כי אם הי' ח"ו טעות בהנסמך הי' עולה זה הטעות על הסומכו שסמך תלמיד שאינו הגון וכן למעלה על הסומך את סומכו שסמך שלא כהוגן והי' הטעות עולה עד מרע"ה ובמרע"ה בטח אין שום טעות כי הוא נסמך מהשי"ת כדכתיב (תשא) ושכותי כפי עליך וממילא הוברר שאין שום טעות אף כשתעבור הסמיכה דרך כמה מדריגות לזה הוא אתם אפילו מוטעין כי בטח אין בהם שום טעות וככה הוא ענין היחוס כשנתגלה היחוס אז יכיר כל נפש מישראל איך שהוא יציר כפיו של הקב"ה ומזה ההתגלות נמשך להאדם כל התקופות להכיר שאפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד ובהארת זה היום נתעורר אותו ההכרה:
24
כ״האיתא בגמ' (פסחים דף ס"ו.) ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל ארבע עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדול הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת וכו' מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם וכו':
25
כ״וובירושלמי מסיים והלא אי אפשר לשני שביעות שיחול י"ד בשבת ולמה נתעלמה מהן כדי ליתן גדולה להלל וכו' וכמבואר שם להחזיר עטרה ליושנה וכו' הייני כי הלל הי' משבט יהודה מזרע דוד כדאיתא בגמ' כתובות לכך הי' בכוחו להראות שפסח דוחה שבת כי הענין מפסח שדוחה את השבת מורה על זה שנתעלה התפיסה של ישראל עד עצמות הקדושה דקבוע וקיימא מצד השי"ת ומפאת זה יש בכח הפסח אף שישראל מקדשי לי' לדחות את השבת והתגלות אור בהיר כזאת אי אפשר כי אם ע"י עוצם הבהירות של השבט יהודה שהאור מזה השבט אינו מצומצם בשום העלם כדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים ק"ד.) יהודה אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה בי' חלופא לעלמין וכו' הייני שאורו אינו זורח באורח יבום כי אם באור ישר שאין שום התלבשות מעלים את הבהירות מזה השבט. אולם בני בתירה שהי' משבט אפרים כדאיתא בגמ' (סנהדרין צ"ב:) והארת שבט אפרים כאשר בא בהתלבשות אזי אינו עוד כ"כ בגודל בהירות לכך נתעלם מהם הבהירות מהלכה זו כי אי אפשר לומר כלל כמשמעו שנתעלם מהם עיקר הדין אם פסח דוחה שבת אם לאו הלא זאת הי' יכולין לפשוט להם עצמם מהכתוב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ומועדו הנאמר שם הי' בע"כ בשבת כמבואר מסתמא דברייתא (שבת פ"ו:) עשר עטרות נטל אותו היום ראשון למעשה בראשית וכו' וכיון שר"ח ניסן הי' אז ביום ראשון למעשה בראשית הי' חל אז ארבעה עשר בשבת ועל זה נאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו הרי שקרבן פסח דוחה שבת ואף אם נאמר שנתעלם מהם זאת ג"כ אבל עכ"פ מהלל לא הי' נעלם זאת ובטח הלל נמי סבירה לי' כברייתא דעשר עטרות וכו' דסתמא הוא בלא שום פלוגתא וא"כ למה לו ליפשוט אותם מהיקש או מגזירה שוה מדוע לא פשט אותם מהכתוב הנאמר בהדי' (בהעלותך) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וע"כ במועדו הנאמר שם הי' י"ד שחל בשבת כמבואר לעיל. אלא ודאי שגם בני בתירה הי' יודעין שפיר הדין שקרבן פסח דוחה שבת אלא שהי' סבורין שאם חל י"ד בשבת אזי צריכין כל ישראל לעשות פסח אחד כמו שמצינו בגמ' (פסחים ע"ח:) ר' נתן אומר מניין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ת"ל ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו' כי הי' נתעלם מהם זאת הלכה והי' נדמה להם אשר אם חל י"ד בשבת אין בכח כל יחיד ויחיד לדחות פסחו את השבת אלא כל ישראל יעשו פסח אחד לבד כי אם הי' מסופקים גם על פסח אחד מכל ישראל אם דוחה שבת אם לאו א"כ למה לא קבלו מהלל ההיקש והקל וחומר והגזירה שוה שאמר להם והשיבו עלי' כדאיתא שם בירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה וכו' היקש שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שכן יש לו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה. ק"ו שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלין גזירה שוה שאמרת אין אדם דן גזירה שוה מעצמו וכו' ואם איתא שהי' מסופקים גם על פסח אחד של כל ישראל אם דוחה את השבת א"כ מה זה שהושיבו הרי יכולין שפיר ללמוד מההיקש ומק"ו שדוחה שבת ואין עליהם שום תשובה כי מאחר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד אזי יש לפסח ג"כ קצבה ויהי' קדשי קדשים וקרבן צבור שאינו נאכל כמבואר בגמ' וא"כ למה לא קבלו ממנו אלא ודאי שבאמת לא הי' מסופקים כלל על פסח אחד מהכלל ישראל שהוא דוחה שבת כמבואר בהכתוב במועדו הנאמר בפסח ראשון שהי' במדבר. אמנם עיקר הספק הי' להם אם יש בכח הקרבן פסח של כל יחיד ויחיד לדחות שבת. היינו שזאת הי' יודעים שפיר שע"י הקרבן פסח נתעלה כל התפיסה של כלל ישראל להיות נכלל בעצמית הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' עד שיש בכח קדושת הפסח של כלל ישראל לדחות שבת כי בכלל נמצא אצלם קדושה דקבוע וקיימא. אבל שיתעורר כך ע"י הפסח אצל כל פרט נפש ג"כ עד שיהי' בכח של כל יחיד ויחיד לדחות שבת. זאת הבהירות הי' נעלם מבני בתירה כי בהירות עצום כזאת אין ללמוד מהיקש ומק"ו ומגזירה שוה כיון שהם מידות מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם ומידות מורה שהאור הבלתי גבול נתלבש בהגבלת המידה ומאחר שבא האור בהתלבשות המידה שוב אינו בהיר עוד האור כמו בעצמית האור כי אמיתיות מציאותו ית' אין בכח שום נברא להכיר כ"כ בגודל בהירות כמו שהוא באמת אצל השי"ת ויען שבקרבן פסח נתעורר אצל כל פרט נפש מישראל אור עצמותו ית' מחד ולא בחושבן עד שנתעלה כל תפיסתו לעצמית הקדושה דקבוע וקיימא לזה יש בכח הפסח של כל יחיד ויחיד ג"כ לדחות את השבת ובהירות עצום כזאת אי אפשר שיתגלה כי אם ע"י גודל האור של שבט יהודה שאין שום התלבשות מסתיר האור של זה השבט כי אורו בוקע כל הלבושים וגם אין ללמוד בהירות כזאת ע"י שום מדה שבתורה כי אם ע"י קבלה לזה לא קבלו ממנו עד שאמר להן כך מקובלני מפי שמעי' ואבטליון כדאיתא בירושלמי שם כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן וכו' וזהו שמצינו בגמ' (פסחים נ"ט.) שבקי' לקרא דהוא דחוק ומוקים אנפשי' בערב פסח שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט וכו' היינו אף שבאמת אינו בא כלל הקרבן מחמת שבת רק מחמת פסח מ"מ נקראי חלבי שבת שקדושת הקרבן פסח אף שישראל מקדשי לי' בתפיסת עבודתם בכל זאת הוא עצמות הקדושה דקבוע וקיימא מצד השי"ת ויש בו קדושת שבת ועד היכן פתח להם הלל הארת זה היום עד שהראה להם שאפילו המכשירי מצוה המה ג"כ נכללים בזאת הקדושה וזהו שאמר להם מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו וכו' רמז בזה אף שצמר אינו עצם הגוף רק סביב להגוף מ"מ כל מה שסביב להקדושה נכלל ג"כ בהקדושה היינו אף שנראה כמותרות מ"מ הם כדאיתא בזוה"ק (אדרא נשא) ע"פ ושער רישי' כעמר נקי. ומי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו וכו' היינו כי גדי מורה על דברים הרחוקים מהקדושה כדאיתא בזוה"ק (שמיני מ"א:) ואי תימא האי עז דשרי' עליו רוח מסאבא וכו' ועכ"ז בהארת זה האור יש בכח עבודת ישראל לכלול גם הדברים הרחוקים אל תוך הקדושה וזה הוא תוחב לו בין קרניו וקרן כדאיתא בזוה"ק (במדבר ק"כ.) והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדושא וכו' וזהו שנסמך שם בזה הפרק (דף ס"ח.) וחרבות מחים גרים יאכלו וכו' ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון וכו' עתידין צדיקים להחיות מתים וכו' זה הכל לרמז שעל ידי כח עבודת ישראל יהי' נכלל בהקדושה הכח מכל הדברים הרחוקים:
26