סוד ישרים, שבת הגדול ו׳Sod Yesharim, Shabbat HaGadol 6
א׳משכו וקחו לכם צאן. איתא בזוה"ק (בא מ'.) ובהאי דאתקרי צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן. אתקשר צאן בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי ובהאי כלהו אתקשרי וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת וגו'. היינו כי ישראל נמשלו לצאן כדאיתא במדרש תנחומא (פ' מסעי) מה צאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו כך ישראל כל מקום שהי' משה ואהרן מסיעין אותם וכו' כי צאן מורה על המשכה כמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב) כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר מאי משכוכית עיזא דמסגי בריש עדרא ובגמ' (שבת ע"ז:) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אמרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שכל תכלית המכיוון מזה החושך שהציב השי"ת ברישא הוא רק למען שיהי' אח"כ והדר נהורא יותר מפורש לזה נאמר מקודם ויהי ערב ואח"כ ויהי בוקר וענין בוקר הוא בוקר דאברהם כמבואר בזוה"ק היינו כמו שמצינו גבי אאע"ה שכל ההעלם שהי' אצלו בתחילה עד שאמר (מדרש רבה לך פ' ל"ט) תאמר שהבירה הוא בלי מנהיג זה החושך הי' אצלו מתחילה רק כדי שינהיר לו השי"ת אח"כ ביותר בהירות אני הוא בעל הבירה וזה שישראל נמשלו לצאן שיש בהם ההמשכה מאי משכוכיתא עיזא דמסגי וכו' ברישא חשוכא והדר נהורא היינו שנמשכין אחר זה הערב שהוא קודם לבוקר כי כל כמה שמנהיר להם השי"ת ביותר את הבוקר אזי כיון דמטאי התם מה חמית מה ידעת מה פשפשת היא כלא סתום כקדמותא (זוה"ק הקדמה א':) היינו יען שכל תכלית המבוקש של ישראל הוא רק לידע מה הם אצל בוראם לזה כל מה שמנהיר להם השי"ת השגת אור ביותר עולים ישראל למדרגה העליונה ביותר בהירות עד שהשגה שהי' אצלם מלפנים נחשב להם מה חמית מה ידעת מה פשפשת הא כלא סתים נמצא שאותה השגה שהי' אצלם מקודם בבחינת בוקר נחשב להם אח"כ ממש כמו ערב כי מבקשים להשיג בכל פעם ויהי בוקר בבהירות יותר לזה נחשב להם בכל פעם הבוקר שמלפנים לערב וכל מה שמאיר להם השי"ת ביותר בהירות נחשב להם גם זאת הארה לערב כי הבוקר של ישראל הוא באמת בלי גבול וקץ כלל ועולה עד אין סוף ואין תכלית נמצא שישראל נמשכין תמיד אחר ויהי ערב ברישא חשוכא למען לבקוע זה הערב וינהיר להם הבוקר ביותר בהירות וזהו כוונת הזוה"ק (שם) אתקשר צאן בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי היינו כי מצרים נמשכין ג"כ אחר הערב הקודם לבוקר אכן המה עושין זה הצאן לדחלא כי מזה שהם יראים עושין זאת לדחלא ומצרים יראים פן יגלה השי"ת ויראה מפורש גם בזה העולם איך שבשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם לזה עושים המצרים מן הצאן דחלא היינו שעובדים לאותו ערב ואומרים כיון שאמר השי"ת ויהי ערב מוכרח מזה שגם הערב והחושך של זה העולם יש לו מקום בערב הקודם לבוקר כלומר שאומרים שזה החושך וההעלם הוא עיקר המכיוון מהשי"ת שיעשה אדם את כל מעשיו במחשך ובלי דעת וחשבן כלל נמצא שהעכו"ם נמשכין ג"כ אחר זה הרצון שהוא ברישא חשוכא וזהו ובהאי דאתקרי צאן וכו' אתקשר צאן בצאן היינו שהי' צריכין ישראל להראות ההבדל ולברר החילוק שיש בניהם ולהפריש הצאן של ישראל מהצאן של מצרים והוא כי הצאן של ישראל שנמשכין אחר הערב ועובדים לאתר דלא אתידע אבל מה הוא כל מגמת חפצם באלו העבודות רק למען שיכירו ביותר בהירות ויהי בוקר וזה הוא באמת כל הרצון מהשי"ת שיהי' כדכתיב (תשא) לדעת כי אני ה' מקדישכם היינו שילכו תמיד בדעת ובחשבון ולבקש לידע מה הוא אצל בוראו שגם משה רבינו ביקש (תשא) הודענו נא את דרכיך ולזה כל מה שחופר הישראל יותר בהערב אזי מוציא מסבת הערב יותר אור הבוקר עד שהבוקר של אתמול נחשב נגד הבוקר של יום המחרת ממש כמו הערב כי כל עיקר המכוון מישראל שהם נמשכין אחר הערב לא שיהי' נשארים בו ח"ו ולעשות במחשך מעשיהם בלי דעת אלא אדרבה כדי להשיג מסבתו אח"כ אור הבוקר הבא אחריו ביותר בהירות משא"כ הצאן של מצרים שעובדים לזה הצאן ואומרים שזה הערב והחושך בעצמו הוא כל תכלית המכוון מהשי"ת שלא ילך האדם באור הדעת כי אם בחושך ולזה המה מתפשטים בכל תאוות לבם ובכל המותרות של עוה"ז כי אומרים שאלו המותרות של עוה"ז בהם חפץ השי"ת שיתפשט בהם האדם נמצא שהם עובדים לאלו המותרות ועושין מהם דחלא ועל זה נאמר לישראל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכמבואר בזוה"ק (אחרי ס"ג.) לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא וכו' היינו כי שעירים מורה על שערות ורומז על מותרות וכדאיחא בזוה"ק (שמיני מ"א) ואי תימא האי עז דשרי' עליו רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שרי' רסיר לן למיכל אלא אעברן בגווי' וכו' היינו כי עז הוא מליין שערא כדאיתא שם בזוה"ק (אחרי ע'.) וזה מורה על מותרות ומסתעף מזה בעוה"ז רוח מסאבא שהאומות עושין זאת לדחלא דלהון וזהו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ולא כתיב ולא יזבחו שעירים אלא לשעירים והכא ונשא השעיר עליו וגו' וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו כי עבודה לשעירים הוא כמבואר שם בזוה"ק (שם) וכד מצראי בעאן למעבד כנופייא בחרשיי' לעובדיהון הוו נפקי לחקלא לטורי רמאי ודבחין דבחין ועבדין גומין בארעא וסחרן ההוא דמא סוחרנא דהני גומין ושאר דמא מתכנפי בהנהו גומין ובשרא שוין עלייהו וקרבין קרבניהון לאינון זיינין בישין וכו':
1
ב׳היינו כי ענין דם רומז על קליפת כעס שהוא השורש מכל החטאים שנקרא עבודה זרה שאפילו תאוה הוא ג"כ בשורשה כעס כי כאשר אינו יכול למלאות תאוותו נתמלא בכעס ולזה אמרו ז"ל בגמ' (ע"ז יז.) על תאוה כיון בעביקא בי' טובא כמינו' דמי' כי בשורשה הוא כעס שיוצרו קראו רע ולזה לא כתיב בדם כמו שכתוב בתורה גבי חלב כי בחלב כתיב כל חלב לה' וגבי דם לא כתיב כל דם לה' אלא ואני נתתי לכם על המזבח לכפר עליו וזה הלשון מורה באצבע שצריך האדם תמיד לצעק על זה החסרון מכעס הנמצא בו והאומות עושין את הדם לדחלא בזה שאוכלין אותו כי אומרים מאחר שברא השי"ת חסרון כזה בטח חפץ בו השי"ת כי אם לא חפץ השי"ת בהמותרות ובהכעס מדוע ברא אותם השי"ת כיון שאי אפשר לתקנם. אבל ישראל אומרים שעיקר תכלית המכוון מהמותרות והכעס שבראם הקב"ה הוא כדכתיב ואני נתתי לכם על המזבח לכפר היינו כדי שעל ידי זה החסרון יגדל צעקתו של אדם בחילי יתיר וצעקה מעומק הלב כזה מביא על האדם כל הכפרה וכמו שמצינו גבי חטאת כתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת אף שעולה הוא כלא כליל וחטאת בשרה נאכלת בכל זאת מגיע הדם של חטאת למעלה ודם העולה למטה להורות שע"י גודל הצעקה של אדם מסבת החטא נתעלה קרבנו למעלה מעלה להמשיך משם כפרה על האדם וזהו שאיתא שם לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים וכו' היינו שהאומות עובדין לשעירים כלומר לאלו המותרות אבל אצל ישראל כתיב ונשא השעיר עליו וגו' וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו כי ישראל מקבלים מסיבת השעירים גודל עבודה כי מזה שרואים נגדם מותרות שנחשב לישראל כמו ערב וחושך משום שאינם מכירים בהבנת תפיסתם איזה כבוד שמים נמצא בזה מסבת זה נתגדל צעקתם ביוחר כח לידע המכוון מכבוד שמים שיש בזה ומה שנעלם לגמרי מתפיסתם מוסרים זאת לגמרי להשי"ת וזהו משכו וקחו לכם צאן וגו' היינו שתהי' נמשכין אחר הערב כדי להגיע בכל פעם ליותר אור וזה נמי הי' כל הענין מהקרבן שעיר שהקריבו ישראל לרמז שאצל ישראל נתגדל הצעקה מסבת המותרות ואינם בנייחא עד שמאיר להם השי"ת הכבוד שמים הנמצא בו ולזה מצאו גבי חטאת נאמר מקודם והביא קרבנו שעירת עזים ואח"כ ואם כבש וגו' משא"כ גבי עולה נאמר מקודם מן הכבשים ואח"כ או מן העזים והוא כי בחטאת מחמת גודל הצעקה מעומק הלב הנמצא באדם מסבת החטא שלו. נתעלה קרבן השעיר במעלה העליונה מאד מה שאין יתכן כלל צעקה גדולה ומרה כזאת גבי קרבן עולה שאינו בא על שום חטא רק על הרהור כי אי אפשר שיהי' זורח כ"כ בבהירות עצום והדר נהורא אם לא שיהי' מקודם כ"כ ברישא חשוכא כי כפי גודל החושך שהי' מקודם כך מנהיר אח"כ גודל האור:
2
ג׳ועל זה הענין מביא הגמ' במס' פסחים (נ"ז:) מיששכר איש כפר ברקאי שאמר אי גדי' יאי יסק לתמידא היינו שהוא לא האמין שיכול האדם ליפעל כ"כ בצעקתו עד שיתקן פעולת החטא לגמרי עד שלא ישאר בו אפילו רושם לזה אמר כיון שאין יתכן לאדם שיתקן פעולת חטאו לבלתי ישאר ממנו אפילו רושם מפגם א"כ מוכרח שיהי' נשאר גבי האדם מותרות כאילו שהם לגמרי בחושך וזהו שאמר אי גדי' יאה היינו אם הי' יתכן לתקן את המותרות לגמרי יסק לתמידא היינו א"כ מוכרח שהגוון מהמותרות יש לו נמי מקום בשורש הרצון ית' ולזה הי' דינו לקצוץ את ידו כדכתיב וקצותה את כפה כי באמת הוא הגוון מהחטא מצד האדם ואין לו שום מקום בהשורש רק התשובה שעושה האדם הוא מהשי"ת:
3