סוד ישרים, שמיני עצרת כ״זSod Yesharim, Shemini Atzeret 27
א׳עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. (תענית ט) אמר ליה ינוקא דריש לקיש לר' יוחנן מאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר וכו' א"ל מי שרי לנסויי למאריה א"ל דכתיב ובחנוני נא בזאת וכו'. אמר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה אשר כל היכא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש הולכים לשיטתהו בענין צדיק גמור ובעל תשובה. והנה אמרו ז"ל בגמ' (סוכה נב.) לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני צדיקים ובפני רשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו'. והנה אכתי לא ידעינן עם מי האמת מאחר שעל שניהם נקטו בלשונם נדמה להם ואמר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעיקר האמת יודע הבעל תשובה שבתחלה נדמה לו כהר גבוה ואחר ששב ובא בחזרה להשורש אזי מכיר למפרע שכל הסבלנות שהיה נדמה לו שיש אצלו מלפנים לא היה באמת רק כחוט השערה. ולהיות שמצות מעשר רומז על הדרגא האחרונה שמסר השי"ת בתפיסת הבריאה שהיה נדמה לה שיש בכחה לבחור בטוב ולמאוס ברע מדעתה וכרצונה וזאת הדרגא נקרא בגמ' רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו כי מעט למעלה מזאת הדרגא שם יש הכרה היטב שאין באמת ביד האדם שום כח הפעולה ואיזה עבודה שייך שם כיון שאפס בחירה ואיזה קנין יתכן שם לאדם אכן בזאת הדרגא הנמוכה שבה נדמה שיש בחירה שייך כל עבודת אדם ושפיר יתכן להאדם קנין ע"י יגיע כפו לזה נקראת קב שלו כי בה חפץ אדם וזה הקב שלו הוא המדה עשירית שעליו רומז מצות מעשר וע"י שמוסר אדם זה הקב שלו להשי"ת מקנה לו השי"ת גם התשע קבין שהם למעלה מרשותו של אדם ומשלחן גבוה קא זכו להו כי מאחר שהאדם החזיר להשי"ת גם מה שברשותו מאמין לו השי"ת ליתן לו הכל כי אף שיהיה בידו של זה האדם מ"מ יהיה נחשב עדיין כאלו הוא ברשותו ית' כמו דכתיב לי הכסף ולי הזהב אמר ה' והיכן מחזיק השי"ת הכסף והזהב אצל אדם כזה המכיר שאף מה שבידו אינו ברשותו רק ברשותו ית' נמצא שרשות זה האדם הוא ממש הרשות של השי"ת וזהו הענין שא"ל מי שרי לנסויי למאריה היינו כי ע"כ מוכרח שיהיה הסתר בזה העולם כי אם היה הנהגתו ית' בהתגלות מפורש לשלם מיד לצדיק כצדקתו ולפועל רשע כרשעתו א"כ לא היה מקום לגמול ועונש ומפאת זה מוכרח להיות הנהגתו ית' בהעלם והסתר וא"כ איך שרי לנסויי למאריה ולגלות זה ההסתר ואף שמסתמא היה יודע גם הוא מהפסוק ובחנוני נא בזאת וגו' מ"מ הלא ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן:
1
ב׳אמנם שהאיר לו בתרוצו ובחנוני נא בזאת וגו' אשר מעשר שאני ואין זה נקרא כלל לנסויי למאריה כי כיון שמוסר האדם כל מה שהשי"ת הקנה לו שיהיה ברשותו והוא מחזיר זה הרשות שלו להשי"ת א"כ נכלל ממילא זה האדם עם כל רכושו ברשותו ית' עד שאין שום דבר מסתיר בעדו כי מצד זה האדם אין שום דבר נפרד כלל מהשי"ת ואי לזאת מדוע לא ישיג כל מיני השפעות טובות מאחר שאפילו יקבל אותם זה האדם לרשותו יהיה נמי נקראים עדיין עליהם לי הכסף ולי הזהב אמר ה' כמו טרם בואם לרשותו:
2
ג׳ולזה קורין זאת הפרשה עשר תעשר בשמיני עצרת כי לית שמיני אלא מגו שביעי (זוה"ק תצוה קפו) ולית שביעי אלא מגו עשרה (שם פנחס רנז.) היינו שאחר כל העבודות מהיקף שביעי כשיחזיר השי"ת להאדם בההיקף שמיני כל מה שסבל מלפנים אז ישיג האדם בחזרה זאת בעצמו שמסר מלפנים בעד כבוד שמים ובזאת בעצמו שהיה סבל מלפנים שם ינהיר לו השי"ת כל האור ואז יכיר האדם שלא היה לו מעולם שום סבלנות וכל מה שסבל מלפנים לא היה רק כחוט השערה וזהו דאיתא במדרש רבה (וישלח ע"ח) חד עמא דארעא אמר לר' הושעיא אין אמרת לך חדא מלתא טבא את אמרית בצבורא מן שמי א"ל מה הוא א"ל כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אוה"ע להחזירן למלך המשיח לעתיד מ"ט מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו וכו' והנה כיון שנקבע מזה האיש איזה דיבור מד"ת בישראל בטח היה נעשה אחר זה הדרש תלמיד חכם וא"כ מדוע מכנה המדרש זאת המימרא בשם עמא דארעא אלא המדרש מרמז בזה על כל הסבלנות שיש לישראל בזה העולם שיחזיר להם השי"ת לעתיד הם בעצמם מלאים אור באותן הגוונים עצמם שהיו סובלים בתפיסתם מלפנים זאת בעצמו ישיגו ישראל חזרה לעתיד מלא אור לכך רמזו זה המאמר בשם עם הארץ לרמז שישיגו ישראל הכל בחזרה לתפיסתם ממש כי עם הארץ אינו בנייחא מזה שיהיו נותנים לו למעלה מתפיסתו וכל הנייחא שלו הוא רק במה שמשיג בהבנת תפיסתו ממש ושמיני עצרת מרמז ג"כ על זה שההיקף שבעה בעצמו יתעלה עד שיהיו מכירין למפרע שלא היה בו מעולם שום סבלנות כמו הבעל תשובה אחר ששב וחוזר להשורש מכיר למפרע שכל הסבלנות שהיה נדמה מלפנים לא היה רק כחוט השערה:
3
ד׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' איתא בזוה"ק (פנחס רנו:) וביום השמיני עצרת פר אחד איל אחד הא אוקמוה מארי מתניתא למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה וכו'. הזוה"ק מבאר בזה המשל גודל הארת שמיני עצרת שבו מנהיר השי"ת שעיקר השלימות ממלכות שמים אינו נגמר כי אם ע"י עבודת ישראל ולזה נקראו ישראל בני מלכים יען שעיקר המלוכה מכביכול ית' נגמר רק על ידם וזאת מראה השי"ת אחר כל העבודות של ימי החג שהיו ישראל מקריבים שבעים פרים נגד שבעים אומות כי כל עוד שהפרי אינו נגמר וצריכה עדיין להקליפה אזי צריכין להתפלל גם על הקליפה ולזה היו צריכין להקריב שבעים פרים נגדם כי היו צריכין עדיין ללקט מהם איזה טובה. אבל אחר שנגמר בישול הפרי שוב אינו צריכה עוד להקליפה וזורקין אותה החוצה. וגמר בישול הפרי הוא בעצרת. וזהו דאיתא כאן למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה. היינו שמראה בו השי"ת שגם כל הטובות שהיו מלקטים ישראל מלפנים בימי החג היה להם באמת שייכות לישראל בשורשם גם אז אלא שמלפנים היה כל אלו הטובות בשביה אצל האומות כענין שמצינו כמה נפשות יקרות שטרם שנתכללו בישראל נתלבשו בנשמתין דגיורין כד' בזוה"ק (סבא משפטים) אבל באמת היה מגיע אלו הטובות לישראל עוד מהשורש:
4
ה׳וכתב עוד הזוה"ק (שם) מסטרא דשכינתא עלאה עביד סעודתא רברבא ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא וכו'. ענין סעודה גדולה וסעודה קטנה הוא כמבואר בגמ' (שבת ט:) ומאימתי התחלת אכילה וכו' ולפי שיטת התוס' שם ד"ה בתספורת וכו' קאי על לישנא קמא לא לאכול בסעודה גדולה ועל זה קאמר משיתיר חגורה. וחגורה רומז על כח הפעולה הנמצא גבי האדם כענין שמצינו בכתוב (מלכים ב') כל איש חוגר חגורה וגו' כלומר שיכול לחגור את מתניו ולצאת לפעול. אכן מסטרא דשכינתא עלאה אין שום מקום לפעולת אדם וזהו דאיתא שם בזוה"ק מסטרא דשכינתא עלאה עביד סעודתא רברבא היינו משיתיר חגורה כלומר שאז יהיו רואים מפורש שכל הפועל הוא באמת רק השי"ת לבדו כי כל הפעולות הניתן לאדם שיעבוד ויפעל זהו רק מצד זעיר אנפין שנקרא שכינתא תתאה מדת המלכות וזהו מסטרא דמלכותא סעודתא זעירא וכו' היינו שיהיה האדם חוגר חגורה במתניו ויצא לפעול כל העבודות. לכן בשמיני עצרת שאז מנהיר השי"ת מקום לכל פעולות ישראל ומראה שדוקא ע"י פעולת עבודתם של ישראל נשלם כביכול הכבוד ממלכות שמים וזה הוא אנא ואתון נעביד סעודה קטנה היינו שמראה השי"ת את רצונו בשמיני עצרת שזה הוא עיקר חפצו ית' שיתחזקו ישראל את עצמם בעבודתם לפעול כל מה שבכחם כי כל פעולות עבודתם יש להם מקום ברצון העליון ית':
5