סוד ישרים, ליל פסחSod Yesharim, The First Night of Pesach
א׳הביאו לפניו מטבל בחזרת וכו' (פסחים (קי"ד.) מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' מה נשתנה הלילה הזה וכו' (שם קט"ז.) איתא בזוה"ק (הקדמה א':) ר' אלעזר פתח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם לאן אתר. לאתר דכל עיינין תליאן לי' ומאן איהו פתח עינים ותמן תנדעון דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה ומאן איהי מ"י וכו' ועל דקיימא לשאלה ואיהו בארח סתים ולא אתגליא אקרי מי דהא לעילא לית תמן שאלה והאי קצה השמים אקרי מ"י. ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה מה בין האי להאי אלא קדמאה סתימאה דאקרי מי קיימא לשאלה כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה. מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקמיתא (עיין בספר תפארת החנוכי הק' בביאר הקדמת זוה"ק שם) הנה כל היכא דאיתא השתנות בהזמנים והאדם מתחיל להכיר איזה שינוי נקרא פתח עינים ואז קיימא לשאלה מי ברא אלה הייני מי עשה זאת השינוי וזה נקרא קטנות ואח"כ שמנהיר לו השי"ת בינה להבין מי עשה זאת השינוי אזי מתחיל האדם לחקור ולישראל מה היינו מה הוא הכבוד שמים שנתפשט ונתגדל מזה ההשתנות כמו שנאמר (משלי כ״ה:ב׳) כבוד מלכים חקור דבר. וכמבואר בזוה"ק (שם) כיון דמטי תמן מה וכו' וזה נקרא גדלות וכאן הגדלות הי' קודם כדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שבזה הלילה הי' מוחין דגדלות קודם מוחין דקטנות היינו כי גדלות הוא כמו מי שמבין דבר מחמת שיש לו שכל גדול בלי שום יגיעה כלל אכן מחמת שהי' בלי יגיעה כלל יכול בנקל לשכוח הדבר לא כן מי שהבין דבר מחמת יגיעה נקבע הדבר בלבו שאי אפשר לו לשכוח אף שזה נקרא קטנות אכן בכל זאת נקבע הדבר בלבו כיתד שלא תמוט והישועה של פסח נקרא גדלות מחמת שפתח להם השי"ת מעתיקא ושכונתא באבהתא נטלא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) וכמו שאנו אומרים בתפלה ובקידוש אשר בחר בנו מכל עם שזה הי' מרצונו הטוב בלי שום אתערותא דלתתא וזה נקרא בזוה"ק אורח דילוג כי דברי תורה עדיין לא הי' אז רק שפתח להם השי"ת שישראל עלו במחשבה וכדאיתא שם בזוה"ק בעתיקא תלי' מלתא וכאשר הישועה הוא רק מצד השי"ת זה נקרא גדלותגם טיבול הכרפס שאנו אוכלין מורה על גדלות כי ירק גדל על כל מים וזה מורה על רצון ואהבה מצד השי"ת עצמו וע"ז נאמר (משלי ט״ו:י״ז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו היינו שהאומות לוקחים הטובה בגודל התפשטות אבל ישראל הוא כל מגמת חפצם רק באהבת הנותן הנמצא בהטובה לזה מסתפקים עצמם בירק שניכר שם אהבת הנותן ולזה הירק יען שאין בו רק מעט פעולת אדם לכן אחר שנתיישן נמשך הטעם ממנו ונכמש לא כן התבואה מחמת שיש בה הרבה פעולת אדם אינו נתיישן כ"כ מהרה להפסיד את טעמה והטיבול מורה על גדלות כי רומזין בזה על גודל הכרה דע מה למעלה ממך וכמו שמפרש רש"י ז"ל (יחזקאל כ"ג) על מלת סרוחי טבולים יתירי כובעים גדולים וכו' וזהו כוונת מאמרם ז"ל (שם) וכאן הבן שואל אביו מה נשתנה וכו' וכאן דווקא היינו כיון שנפתח להם אור הגדלות וזהו בחינת בן אז יודעים היטב מי ברא אלה היינו מי עשה זאת ההשתנות רק הבן שואל מה נשתנה היינו מה מגיע להשי"ת מזה ההשתנות כלומר מה הוא הכבוד שמים מהלבושים שהעמיד השי"ת בעולם שעל ידם יוכל להתגדל כבוד שמים כי האדם צריך לברר עצמו אח"כ איך שהוא בן להשי"ת כדי שיהי' נקרא יגיע כפיך ומפאת זה שמברר אדם ומיגע א"ע נשאר בלבו בקביעות לעולמי עד:
1
ב׳והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' (בא י"ג) הענין שהציב השי"ת זאת המצוה שיהי' באורח שאלה כדכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר וגו' כי איתא בזוה"ק (בלק קצ"ג:) שיש מה דלא קיימא לשאלה כלל ויש מה דקיימא לשאלה ולא לאתבא ואית לשאלה ולאתבא וכו' והנה זאת הקדושה שישראל עלה במחשבה הגם שנתבררה כבר גבי האבות הקדושים בתכלית השלימות אכן הוא רצונו ית' שיתפשט נמי זאת הקדושה גם למרחוק אף על כל הפעולות לזה הי' צריכה זאת הקדושה לעבור דרך ההעלם כדי שיחזירה ויטהרה בשורש המקור ית' וזה הי' כל הענין של גלות מצרים שנקרא מצר ים כדכתיב מן המצר וגו' וכמבואר בזוה"ק (נשא קל"ט:) מן המצר קראתי יה מן אתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחוק וכו' היינו כמו הדעה בעת שמתפשטת ויורדת מהמוח שבראש לכנוס בהתלבשות כלי פעולה של אדם אזי עוברת דרך מקום צר ודחוק מאד הנקרא גרון כי בעת שהדעת עובר דרך הגרון אז הוא נפשט מצורת כלי המחשבה שבמוח ולצורת כלי פעולה עדיין לא בא ומפאת זה הוא אז הדעת בגודל העלם ועל זה ההעלם איתא בזוה"ק (שמות ד') תשורי מראש אמנה דא גרון וכו' וזה הי' הענין שקדושת האבות הי' צריכה לעבור דרך ההעלם של מצר ים:
2
ג׳והנה בשעת ההעלם לית לשאלה כלל כי כשנעלם האור מהתפיסה נחשב השאלה בי' מה לפנים מה לאחור וכו'. אולם בעת שמתחיל השי"ת להנהיר את האור בהתפיסה כמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו' בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' אזי רואה אדם השתנות ומפאת זה ההשתנות נדמה לו להאדם שיש התחדשות וזה נקרא חדתותי דסיהרא כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ח.) על הפסוק שירו לה' שיר חדש אמאי כתיב הכא חדש וכו' אלא ודאי חדש איהו וחדש לא אקרי אלא באתחדתותי דסיהרא כד אתנהרת מן שמשא כדין איהו חדש וכו' וכמבואר (שם ובזוה"ק חי' קכ"ג.) וכיון דארונא אשתקל עלייהו ושויוה לעילא אינון שרירו שירתא דהא כיון דאתנטיל מנייהו הוו געאן כאורח שאר פרות דעלמא וכו' היינו שחדשות הוא רק מצד תפיסת הבריאה יען שיש בה התיישנות אבל מצד השי"ת אין שייך לומר חדשות כיון שאינו נתיישן מצדו שום דבר ותמיד הוא התחדשות כדאיתא בגמ' (יבמות ט"ז) נער הייתי גם זקנתי פסוק זה שר עולם אמרו וכי תימא קב"ה מי איכא זיקנא קמי' וכו' היינו שכל ענין זיקנא והתיישנות הוא רק אחר שיורד נמוך מעט מהמאציל ית' אזי אפילו בהדרגא העליונה ביותר הנקרא שר עולם יתכן נמי התיישנות לזה כאשר מתחיל חדתותי דסיהרא אזי מכיר האדם בתפיסתו השתנות ורואה נגדו חדשות ואז יש לשאלה מה הוא זאת ההשתנות וזה ההתחדשות התחיל ביציאת מצרים כי אז התחיל השי"ת להאיר זאת הקדושה שנגמרו כבר גבי אבות הקדושים שינהיר בתוך התפיסה של ישראל ומפאת זאת ההתחדשות הוא השאלה מה נשתנה כלומר שניכר מפורש בזו הלילה השתנות בהבריאה וכל נפש מישראל יכול להרגיש בה חדשות מחמת חדתותי דסיהרא שנתחדש בזו הלילה כי התורה לא מיירי מאדם כזה שהולך בלא דעת אכן מי שיש בו דעת ומביט תמיד אל עומק לבבו יכול היטב להרגיש השתנות הזמן אשר אם יאכל בזה הזמן חמץ ח"ו יכול לשכוח לגמרי ולומר כחי ועוצם ידי וגו' מחמת פעולות אדם יתירה הנמצא בחמץ והתחלפות הצורה שמסתיר את שורש השפע לזה הוא המצוה לאכול בזה הזמן מצה שצורתה אינו מתחלפה כ"כ ממקודם כי יש בה מעט פעולת אדם אזי יכול האדם אח"כ בכל השנה לאכול חמץ ג"כ ושוב לא ישכח את השורש כיון שבפסח אכל מצה כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ג:) כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמין ישראל אסוותא ועד דייכלין אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלין לי' דהא לא יכול לנזקא לון וכו' כי כמו שהציב השי"ת מצוה בכל שער ושער כגון בשעת קצירה מצות פאה ומשנעשה כרי תרומה ומעשרות ומשנתחלף מצורת קמח לעיסה. מצות חלה והוא יען שבכל שער המתחלף מצורה לצורה עלול לשכוח וע"י המצוה יזכור האדם ולא ישכח כך הוא בזמן. המצוה מאכילת מצה כי כל ההכרות הציב השי"ת בעונם שנה נפש בעולם יש מקום בית הבחירה שבו ניכר מפורש כדכתיב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים ועיקר הרצון ית' הוא בזאת ההכרה שיש להאדם בההשתנות החדשות כי מחמת זה יש להאדם מקום לישאל ובזאת השאלה הוא עיקר חפצו ית' ואידך פרושא הוא זיל גמור כי הארת השאלה הוא בלי גבול כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א') כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הוא סתים כקדמיתא וכו' היינו כי מי שמעמיק ביותר בזאת השאלה הנקרא מי דקיימא לשאלה מכיר נמי ביותר מה ידעת מה אסתכלתא וכו' דאין קץ וגבול לזאת השאלה מה נשתנה:
3
ד׳אמנם גבי שבת הוא השאלה כד' בגמ' (סנהדרין ס"ה:) מה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי וכו' היינו כי גבי שבת אינו ניכר מפורש בעולם שום השתנות כמו שניכר בהזמנים דישראל מקדשי להו ולזה לא שאיל מה יום מיומים על שאר הזמנים כי בכל זמן ניכר בעולם שינוי מפורשת שהוא זמן קצירה או זמן אסיפה לבית וניכר מזה שאורו ית' מתערב אז ביחד עם הבריאה משא"כ בשבת אינו ניכר בהזמן שום שינוי וזה שאמרו ז"ל תבלין אחד יש ושבת שמה כד' בגמ' (שבת קנ"ט א') אכן הטעם מאותו התבלין אינו מרגיש ג"כ רק מי ששומר שבת כהלכתו אבל בעצם הזמן של שבת אין שום השתנות לזה שאיל מה יום מיומים א"ל ומה גבר מגוברין היינו שהשיב לו הרי אתה רואה אשר בגבר מגוברין אין מצד מהותם שום ש נוי ביניהם וכל השינוי שיש בגבר מגוברין הוא רק מצד דמרי צבי וזה הרצון פעל השתנות מגבר לגוברין כך נפעל שנוי ביום מיומים נמי רק מצד הרצון ית' אף שאינו ניכר בהזמן זאת השינוי אולם ביציאת מצרים התחיל השי"ת להאיר חדשות בהתפיסה של ישראל עד שניכר ההשתנות גם בהזמן לזה הוא השאלה בו מה נשתנה ולכך הוא נמי כל המצוה בו באורח שאלה כדכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר וגו' כי זאת הוא עיקר הרצון ית' שירגיש האדם בתפיסת דעתו בההשתנות הנפעל בזה הזמן כי כאשר מכיר האדם בההשתנות לישאל מה נשתנה אזי תירוצים לא יחסר לו וכמו שמצינו בגמ' (פסחים קט"ז.) אמר לי' ר' נחמן לדרו עבדי' עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' אמר לי' בעי לאודויי' ולשבוחו א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה וכו' ולהבין זאת מדוע לא אמר פטרתן מלומר עבדים היינו וגו' אמנם יען שעיקר הוא בזה החג שיכיר האדם בההשתנות והחדשות הנפעל בו ולזה אמר לו עבדא דמפיק לי' מרי לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' היינו שחפץ לבחון אותו אם הוא מכיר ומרגיש בהחירות כי אם אינו מכיר העבד בהחירות אין לו שום טובת הנאה בזה הכספא ודהבא דיהיב לי' מרי' כי מה שקנה עבד קנה רבו אכן כשהשיב לו העבד דבעי לאודוי' ולשבוחי רמז לו בזה שמכיר שפיר בזה ההשתנות שיצא לחירות ומבין להחזיק טובה למרי' שהוציאו לחירות לכן אמר לו פטרתן מלומר מה נשתנה כי מאחר שהוא מכיר בהשתנות החדשות זאת ההכרה הוא העיקר כי על ידי אותה ההכרה יתבררו אצלו אח"כ ממילא כל התירוצים. וזהו כל הענין מהשאלה מה נשתנה כי כאשר נתהוה התחדשות והשתנות בעולם שייך השאלה מה נשתנה וביציאת מצרים נפעל השתנות מפורש כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ל"ט) כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחברתה ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא וכו' היינו שגם הנשמה הי' בשעבוד מצרים וכמאמרם ז"ל (מכילתא יתרו) אין עבד יכול לברוח ממצרים היינו כי על מצרים נאמר כגן ה' כארץ מצרים והם הי' משוקעים בהטובות של מצרים עד שהי' נדמה להם שאם יבדלו מאלו הטובות יפרישו מחיים כ"כ הי' שם ישראל בקושי השעבוד עד שלא עלו על לבם אפילו שום תפלה אכן כאשר התחיל השי"ת להופיע בישראל את האור אזי התחילו ליצעק כדכתיב ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו וזאת הצעקה בעצמה הי' באמת התחלת הישועה והגמר מזאת הישועה הי' ביציאת מצרים כד' בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר בגין דהות שכינתא בגלותא וכו' ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית בי' ארבע גאולות וכו' לקבל ארבע גליות בגין דתהוי' בת חורין וכו' היינו כי ביציאת מצרים יצא לחירות הנשמה של ישראל מכל ארבע גליות כמאמר' המוצא עמו ישראל מתוכם לחירות עולם וכמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים קי"ז:) ק"ש והלל גאל ישראל בצלותא גואל ישראל כי בעומק כבר נגאלו ישראל ביציאת מצרים מכל ארבע גליות ומה שאנו אומרים בתפלה גואל ישראל הוא שאנו מבקשים שיהי' ניכר זאת הגאולה גם על גוון הלבושים לעיני כל איך שהנקודה הישראלית אינו תחת שום שעבוד וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ד) אם הוא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם וכו' היינו כי נשמתא מסטרא דעבד רומז על העלמות האור ומפאת זה סובלות על הגוון מעט שעבוד אבל נשמתא מסטרא דשכינתא מורה על עצם הנקודה הישראלית וזאת הנקודה אינו סובלות כלל שום שעבוד וביציאת מצרים נתגלה החירות מזאת הנקודה בלי שום העלם כי הי' האור מנהיר בלי שום מסך המבדיל ועל הארה כזאת איתא שם אבל נשמתא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם שיצאו לחירות מכל ארבע גליות:
4
ה׳וזהו שאמרו ז"ל (פסחים ק"ט:) ארבעה כסי תקוני רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה וכו' והם נגד ארבעה לשונות של גאולה האמורין בגאולת מצרים. והוצאתי. ולקחתי. והצלתי. וגאלתי. וכמבואר בגמ' (פסחים קי"ד.) מזגו לו כוס ראשון מברך על היום. היינו קידוש היום. וקידוש היום רומז על קדושת הנקודה הישראלית שקידש אותה השי"ת שיצא לחירות עולם וזה הוא נגד והוצאתי כי כל קידוש היום רומז על יציאות החירות של הנקודה הישראלית מהעלם אל הגילוי וכל מה שיוצא מהעלם אל הגילוי נקרא יציאת מצרים לזה אומרים בכל הקידושית זכר ליציאת מצרים:
5
ו׳מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' (פסחים קט"ז.) וזהו נגד ולקחתי מהלשון כי יקח איש אשה היינו שמתחילין להכיר את עצמם איך שהי' כבר בהשורש לאחדים כי באמת הוא הזווג עוד מהשורש אלא שנעלם מהם אחדותן ולבתר מזווג להו קב"ה וזהו כי יקח איש אשה היינו שמתחילין להכיר את אחדותן מהשורש ועל הכרה כזאת רומז נמי הלשון ולקחתי הנאמר בגאולת מצרים להורות שהתחילו ישראל להכיר את החיבור וההתקשרות שיש להם בהשורש כי אז האיר להם השי"ת שעלו במחשבה תחילה ונקראו בנים למקום וזהו שבכוס שני הבן שואל את אביו כלומר שהתחילו להכיר איך שהמה בנים למקום כי במצרים הי' נעלם מהם זה החיבור רק ביציאת מצרים התחילו להכיר שהם בנים למקום:
6
ז׳מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו (שם קי"ז:) וזהו נגד הלשון והצלתי כי מלת הצל מורה תמיד על הנחלת קנין מאחד לזולתו ע"ד שנאמר (ויצא) ויצל אלהים את מקנה אביכם וגו' וברכת המזון הוא נמי ענין הנחלת קנין כדאיתא בגמ' (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשי' כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה היינו לאחר שמכיר האדם לה' הארץ ומלואה אזי מנחיל לו השי"ת והארץ נתן לבני אדם:
7
ח׳רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר (שם) וזהו נגד וגאלתי וכמבואר בזוה"ק (אמור צה.) בגין דהאי דרגא בתראי גואל אתקרי כו' היינו שמנהיר השי"ת לישראל הגאולה שלימה אשר מעולם לא הי' תחת שום שעבוד כמו שנאמר והי' כאשר לא זנחתם.
8
ט׳מה נשתנה הלילה הזה וכו'. הענין שהציב השי"ת הופעת הארת הישועה של פסח שילך על דרך שאלה כמו דכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' ולא עוד אלא שחכ"מ ז"ל התקינו ליפעל השתנות בזה הלילה יותר מבכל הלילות למען שיתמהו הרואים ויתעורר בלבם קושיא מה נשתנה הלילה וכו' כד' (פסחים ק"ט:) מחלקין קליות ואגוזים לתינוקות כדי שלא יישנו וישאלו חוטפין מצות וכו'. והענין הוא כי איתא בזוה"ק (בלק קצ"ג:) ד' רזא עלאה שירותא דנקודה עלאה סתימא דלא ידיע היינו דלא קיימי' לשאלה כלל. אלהי. רזא קול דממה דקה ואיהי שירותא דקיימו לשאלה ואסתים ולא ידיע ולית מאן דאתיב עלי' בגין דאיהי סתים וטמיר וגניז. אתה. דא ימינא שירותא דקיימא לשאלה ולאתבא בי' וכו' והנה זאת הנקודה עלאה דלא קיימא לשאלה ולא לאתבא לא מסרה השי"ת בתפיסת הבריאה ונחשבת גבי האדם מה למעלה ומה למטה שאינו רשאי בזה לחקור ולשאול כלל כי אם יחפוץ אדם לחקור ולשאול בזאת הנקודה העליונה נמצא שרוצה להשפילה לתפיסתו הנמוכה ויכול להיות נשאר כך בתפיסתו הנמוכה שהוא ההיפך לגמרי מהיסוד שורש עבודה של ישראל שהוא דווקא לאתר דלא אתידע שעלו שם ישראל במחשבה למעלה הרבה מהבנת תפיסת הבריאה. אכן כל הבנת תפיסת הבריאה מתחיל מיום ברוא אלהים את אדם וגו' היינו שמתחיל מזה הנקודה דקיימא לשאלה אמנם לית מאן דאתיב עליו בגין דאיהי טמיר וגניז וכמבואר בהקדמת זוה"ק (א) מי קיימי' לשאלה כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה פשפשת מה אסתכלתא הא כלא סתים כדקדמיתא וכו' כי כל מה שמנהיר להאדם יותר בתפיסתו מי דקיימי' לשאלה אי משיג ביותר בהירות מה ידעת מה פשפשת מה חסתכלתא אכן מזאת הנקודה דאיקרי מי דקיימו לשאלה הגם שהוא לא לאתבא מ"מ מזאת השאלה שהוא מי ברא אלה מתחיל כל תפיסת הבריאה וזאת הנקודה דקיימי לשאלה ולא לאתבא נקראת שבת שאומרים עלי' זכר למעשה בראשית. אולם הנקודה דקיימו לשאלה ולאתבא התחיל בהישועה של יציאת מצרים לזה מזכירין בכל הקדושות זכר ליציאת מצרים כי ביציאת מצרים התחיל השי"ת לפתוח את האור לגמרי שיופיע בתפיסת אדם עד דקיימי' לשאלה ולאתבא ולזה הופיע הש"ת נמי הארת זאת הישועה דרך קושיא ושאלה. כי השי"ת חושב תמיד מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ושיתעורר הישועה גם קודם זמנא אף טרם גמר הברורין כי לפי סדר הבריאה אין באמת שום דבר מבורר בעוה"ז כמו שמצינו בגמ' (מגילה ו:) על הפסוק למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו. צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע וכו' ולפי הנראה הוא זאת ההנהגה נגד המשפט כי מאחר שהוא צדיק ממנו למה יוכל הרשע לבלעו אפילו מי שהוא רק מעט צדיק ממנו מדוע יהי' בכח הרשע להתגבר עליו אכן זה הוא יען שאין בזה העולם שום דבר מבורר כי כמו שהרע של הרשע אינו מבורר בזה העולם שהוא רע לגמרי כי אם הי' לגמרי רע בלי שום טוב לא הי' לאותו הרשע עוד שום חיים כך אינו מבורר הטוב של הצדיק שהוא לגמרי טוב ולזה נקרא הישועה של יציאת מצרים קדם זימנא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובגין כך עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא ודא הוא דאבאש קמי' וכו' דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד דינא בחייבי' עד דלא אשתלים חובייהו וכו' אמנם עיקר השלימות נתברר דווקא מפאת ההיפך כמבואר בזוה"ק (שמות י"ד:) גלותא למה ולמצרים למה וכו' כד בעא לקיימא עלמא עבד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת וכו' ומדאתילידו ליעקב תריסר שבטין אשתכלל כלא כגוונא דלעילא וכו' מה עביד קב"ה טלטל לכלהו מהכא להכא עד דנחתי למצרים למידר דיוריהון בעם קשי קדל דמבזין נמוסיהון וכו' וכד נפקו נפקו זכאין קדישין דכתיב שבטי י"ה עדות לישראל כו' היינו יען שעיקר השלימות נתברר דווקא מסבת ההיפך לכך הי' צריכין ישראל להיות בגלות תחת שעבוד מצרים שהוא מקום גרוע ושפל יותר מכל העולם שנקראת ערות ארץ וכמבואר (שם ו'.) מצרים בשפלותא דשאר עמין הוו וכו' וזאת הסבה עורר בטבע הבריאה גודל צעקה מדוע יהי' ישראל הנקראים שבטי י"ה תחות שעבוד אומה השפילה והגרועה ביותר מכל האומות וזאת הצעקה עורר את הישועה גם קדם זמנא וזהו שאנו אומרים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם היינו שכך הוא בכל דור ודור שכל מה שהשפלים ביותר מתגברים ומכבידים השעבוד יותר על ישראל מסבת זה בעצמה מתקרבה הישועה לעוררה אפילו קדם זימנא כי כל זה הוא רק מחמת שהשי"ת חושב תמיד מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח להתקרב הישועה אף קודם הזמן גם טרם שנגמרו גבי ישראל כל תכלית הברורין בשלימות. ועל זה רומז זאת הישועה שנתעורר מפאת שאלה וחידוש לזה עושין בה נמי השתנות כדי לשאול ולתרץ להורות שצריכין תמיד לקבוע בהלב שאלה וצעקה וע"י זה יתעורר הישועה גם קודם זימנא:
9
י׳וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וגו'. בזוה"ק (ר"מ פ' בא.) פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים דאיהו חיובא על ב"נ לאשתעי בהאי שבחא לעלמין וכו' וקודשא ב"ה חדי בההוא ספור וכו' כדין אתיסף לי' חילא וגבורתא וכו' ובג"כ אית לשבחא ולאשתעי בספור דא כמה דאתמרי כגוונא דא חובא איהו על ב"נ לאשתעי חדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינן ניסין דעביד. ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קב"ה ידע כלא כל מה דהוי ויהוי בתר דנא וכו' כגונא דא מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעביד וכו' אלא מקטרגא קאים חדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי ולמתבע חובי בני נשא וכו' כיון דאקדים ב"נ ומפרט כל חטאו וכו' כיון דמקטרגא חמי דא לית לי' פטרא דפומא עלי' וכדין אתפריש מני' מכל וכל וכו':
10
י״אביאור הענין להיות שיציאת מצרים הי' קודם זימנא כמבואר בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפו בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובגין כך עביד בהוא דינא ואובד לון מעלמא בלא זמנא וכו' ועל זה רומז הכתוב כי בחפזון יצאתם ממצרים היינו שהי' עדיין גבי ישראל כמה לבושים שלא הי' מאיר בהם את האור אבל על הישועה שיהי' לעתיד נאמר כי לא בחפזון תצאו וגו' להורות שאז יהי' מנהיר אור הישועה דרך כל לבושי ישראל לבלתי ישאר מהם שום לבוש בחושך וישועה כזו נקרא בזימנא משא"כ הישועה מיציאת מצרים שהי' בחפזון בלא זימנא כי הי' עדין גבי ישראל כמה לבושים בחושך וכמו שהי' באמת אז טענה הללו והללו עובדי ע"ז כדאיתא בגמ' וכאשר הישועה הוא בלא זימנא ואז אין עדין גבי ישראל הכלי בשלימות אלא שהשי"ת מאמין להם שיבררו א"ע אחר הישועה עד שיגמר אצלם הכלי בשלימות ועל זה מתעורר תמיד קטרוג א"כ למה אינו מאמין השי"ת גם לאומה אחרת שאחר הישועה יבררו א"ע גם המה עד שיגמור אצלם הכלי בשלימות מדוע בחר בישראל דווקא ולא באומה זולתה ואם מחמת שהשי"ת בענמו יגמור הכלי גבי ישראל אף שלעת עתה המה משוללי כלי א"כ הלא השי"ת הוא כל יכול לגמור את הכלי גם גבי אומה אחרת ומה זאת שבחר בישראל דווקא לעשות להם כלי וכענין הקטרוג שהי' נמי בהתחלת בריאת עולם על הצורת אדם מאחר שבעת לידתו הוא קטן הדעת יותר מכל הברואים כי שור בן יומו קרוא שור ומדוע בחר השי"ת דווקא בהצורת אדם מה אנוש כי תזכרנו וגו' ואותו הקטרוג מה אנוש וגו' נתעורר באמת על כל הישועות הבאים קודם זימנא לכן ביציאת מצרים שישראל לא הי' להם עדין מצדם שום כלי כי הי' משוללי עבודה אלא שהשי"ת הבטיח למשה רבינו (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שיעשה אותם כלי לעבודת ה' ואי לזאת כן יכול השי"ת לעשות כלי מאומה אחרת ג"כ. ולכן השיב מרבע"ה להשי"ת מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ושראל וגו' היינו מה יש להשיב ולהשתיק זה הקטרוג ואמר לו השי"ת וזה לך אות וגו' ומלת אות רומז על סימן מובהק כענין שמצינו בגמ' ובאבידה צריך ליתן אות כי עיקר הכלל מזה החפץ שנאבד נכלל בהאות מאותו החפץ לזה מי שיודע את האות הוא סימן מובהק שהחפץ הנמצא הוא שלו כי האות הוא עקר החפץ וכן כאשר נעלם ונסתר האור אז צריכין לשמור היטב את האות ולהכיר אותו וזהו שאמר לו השי"ת למרע"ה וזה לך האות כלומר כי ע"י זה האות תכיר היטב את כל האור מהשורש ותבין שפיר להשתיק את הקטרוג וזה האות נקרא אות ברית שרומז על התקשרות ישראל בהשורש כדאיתא בזוה"ק (אחרי ע"ג) אורייתא אקרי ברית וקב"ה אקרי ברית והאי רשומה קדושא אקרי ברית וע"ד כלא אתקשר דא בדא ולא אתפרש דא מן דא וכו' ועל זאת ההתקשרות מאות ברית רומז נמי הקשת כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ח"י ל"ט) אות ברית דאתמר בי' כמראה הקשת וכו' וסימנא דא יהי' בידך עד דתחזי קשתא בגוונא נהירין וכו' ומיד אתגלי' ההוא דאתמר בי' וזה לך האות וכו' לקיימא בי' כימי צאתך מארץ מצרים וכו' ומזה האות הבין מרבע"ה כל עומק האור כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ט) ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. ענן דא מה הוא אלא דא הוא דכתיב את קשתי נתתי בענן תנינין דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה ובההוא לבושא סליק משה לטורא ומני' חמא מה דחמא ואתהני מכלא עד ההוא אתר וכו' וענין קשת הוא חצי עיגול וזה מורה על הלבוש שהציב השי"ת בזה העולם שהכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת ישראל וכנגד זה הוא הירח שרומז על עבודת אדם ג"כ חצי עיגול להורות שדווקא ע"י עבודת ישראל יהי' העיגול בשלימות הגמור וזה הוא שאמר לו השי"ת למרע"ה וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו כשתגיע לההר הזה אז תראה מפורש זה האות ברית והקשת בגוונין נהירין ותכיר היטב בסימן מובהק שישראל המה חלק ה' ונקשרים בהשורש ית' ואין מהצורך כלל לעשות אותם כלי מחדש כי כבר משורשם המה חלק ה' עמו וזה הסימן מובהק תכיר כשתגיע להר הזה וכמאמרם ז"ל בגמ' (שבת פ"ט.) הר סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם כי כל האומות כאשר ראו את האור ברחו ולא רצו לקבלו. וישראל דחקו א"ע תחת ההר בכל לבבם ובכל נפשם לקבל את התורה זאת בעצמו הוא אות מפורש וסימן מובהק שהשורש ישראל נקשר בהרצון ית' כמבואר בזוה"ק (תרומה קכ"ח) מנא ידעינון דהא קב"ה אתרעי בי' בב"נ ושוי מדורי' בי' כד חזינון דרעותא דב"נ למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בכל לבא ובכל נפשא ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכונתא וכו' היינו כי אדם כזה שאין השי"ת חפץ ביקרו אינו מבקש כלל למרדף ולאשתדלא בעבודתו ית' ולזה ברחו האומות מזה ההר ולא רצו לקבל עול תורה כי נפרדים המה מהשורש ואין להם שום חלק בו כי חלק ה' הוא רק ישראל עמו וכאשר הראה השי"ת זה האות והסימן מובהק אזי נשתתקו ממילא כל המקטרוגים כי הי' מכירין מפורש שמגיע לישראל במשפט ובשורת הדין כל מיני ישועה אף בלתי עבודתם כי נקשרים המה ברצונו ית' עוד מכבר מהשורש וכמבואר בזוה"ק (בשלח מ"ח) בעתיקא תלי' מלתא וכו' וזה הוא כוונת הזוה"ק שמבאר כאן כל ב"נ דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה וכו' כדין אתיין ואודן לי' להקב"ה על כל אינון נסין וגבורן ואודאן לי' וכו' היינו כי מזה שנתגלה שישראל ראוים לישועה עוד מעתיקא נשתתקו ממילא כל המקטרוגים. וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתי' וכו' היינו כי מזה שאינו נתיישן זאת הישועה גבי ישראל ומרבין בגודל שמחה לספר ביציאת מצרים ניכר מזה ששורשם נקשר בעתיקא וקב"ה אתרעי בהו כדין אתוסף לי' חילא וגבורתא לעילא כי ע"י זה נתבטלו כל המקטרוגים על ישראל ומבאר הזוה"ק זה הענין עוד ביותר ביאור וכתב כגוונא דא מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעביד. אי תימא למאי אצטריך. אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי ולמתבע חובי ב"נ וכו' כיון דאקדים ב"נ ומפריט חטאוי כל חד וחד לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא ולא יכול למתבע עלי' דינא וכו' היינו כי רצונו הפשוט ית' הציב בזה העולם אילנא דספיקא ומפאת זה מוכרח נמי שיה' חושך היינו טוב ורע והאדם בעבודתו יברר הטוב מהרע ויכיר את האור דווקא מתוך החושך כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ד.) לית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא ולית טובא אלא מגו בישא וכד אעל ב"נ באורח בישא ושביק לה כדין אסתליק קב"ה ביקרי' אית למנדע טב ואית למנדע רע ולהדרי גרמי' לטב ולית טוב אלא דנפיק מגו בישא וכו' נמצא כשאדם עושה תשובה ומפרט חטאוי היינו שתולה את החטא בעצמו והבהירות מהתשובה תולה בהשי"ת ע"י זה נתברר שזה האדם בעצמו הוא האור מתוך החושך וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא כלל כי מה יכול לקטרג שזה האיש הי' בחושך ובמצב רע כיון שהרצון ית' הציב כך שיהי' אילנא דטוב ורע אור וחושך ואית למנדע טב ואית למנדע רע ולהדרי גרמי' לטב היינו שיעבור הטוב דרך הרע והאור דרך החושך למען שיכיר יתרון האור דווקא מתוך החושך וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מ"ז:) תועלתא דנהורא לא אתי' אלא מן חשוכא וכו' נמצא שזה האיש השב מהדרך רע שהלך בו מקודם הוא דבוק לגמרי בזה הרצוץ ית' שהציב כך שיברר אדם את הטוב מן הרע ויכיר את האור מתוך החושך הרי שזה האיש העושה תשובה ומפרט חטאיו הוא בעצמו העובר דרך החושך שמכיר את האור מתוך החושך שהי' אצלו מלפנים וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא כגוונא דא הוא הסיפור מיציאת מצרים בליל פסח וכן הסיפור מכל הניסים כמו שמדייק שם לעיל הזוה"ק ואי תימא אמאי איהו חובתא דא והא קב"ה ידע כלא כל מה דהוי ויהוי לבתר דנא וכו' אלא ודאי אצטריך ב"נ לפרסומי ניסא וכו' בגין דאינון מלין סלקין וכל פמלי' דלעילא מתכנשין וחמאן לו ואודן כלהו לקב"ה וכו' היינו להראות בזה שמרבין לספר ביציאת מצרים אשר אף שהי' קדם זימנא ובחפזון ולא הי' מאיר עדין בכל לבושי ישראל את האור בכל זאת נתברר בזה שמרבין לספר את גודל ההתקשרות של ישראל בשורשם העליון ית' אשר שם בשורשם העליון הם ישראל נקיים ומבוררים גם קדם זימנא כי בעתיקא תלי' מלתא וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא:
11
י״בוכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכו'. ולהבין זאת מדוע לא נאמר גם בזה המרבה לספר וכו' סיימתנהו לשבחא דמרך כמו שמצינו בגמ' (מגולה כ"ה.) ההוא דנחית קמי דר' חנינא והרבה בשבחים רבים א"ל סיימתניהו לשבחא דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כה"ג ותקנינהו אנן לא הוה אמרינון להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שיש לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב והי' מקלסים אותן בדנרי כסף לא גנאי הוא לו היינו כי זהב רומז על שלימות הגמור וכל השבחים שיש בחוק לשבח הם משולל שלימות כי שלימות הגמור אינו כלל בסוג הבריאה וכל ההכרה שיתכן להיות בתפיסת הבריאה לשבח את השי"ת הוא רק בבחינת כסף. משום שכל תפיסת הכרתה לשבח השי"ת הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלהי ובשרי מורה על החסרון של אדם היינו מסבת החסרון שרואה האדם בעצמו איך שהוא תמיד מחוסר מזה יכול להוכיח שנמצא אחד שיש אצלו כל השלימות אשר בכחו למלאות גבי אדם נמי פגימת חסרונו לזה משבח ומתפלל לפניו ית' שיהי' ממלא לו חסרונו אבל בעצמות השלימות כמו שהוא גבי השי"ת באמת לאמיתו אין בזה העולם שום הכרה והשגה כלל משום שכל מיני שלימות הנמצאים בזה העולם המה רק באופן שיתמלא פגימת החסרון של אדם על ידם כי אם הי' האדם שלום בלתי חסרון לא הי' נחשבים בעולם אלו הדברים לשלימות כלל נמצא שאין בזה העולם שום טובה שיהי' נחשב לשלימות הגמור מאחר שכל שלימות טובתה הוא רק מסבת החסרון כגון המלבושים של אדם המה נחשבים בזה העולם לטובה גדולה אכן כל טובתם הוא רק מפאת החסרון הנתהווה בעולם מסבת החטא של אדם הראשון. כי הרי קודם החטא של אדם הראשון נאמר ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו וגו' ולא הי' צריכין כלל למלבוש וא"כ איזה שלימות יש בטובה כזו שכל ענינה הוא רק מסבת החסרון שנתהווה בעולם וכן אכילה ושתי' נחשבים בזה העולם לטובה ובאמת הוא כל השלימות מזאת הטובה רק מפאת החסרון של אדם שאין בכחו לסבול ולהחזיק הנקודה מהחיים של ויפח באפיו נשמת חיים בלתי סיעה מאותן הדברים שהמה חוץ מגופו אבל אם הי' האדם שלם לא הי' מוכרח לקבל סיעה מדברים שהם חוץ ממנו הרי שכל הטובות שבעולם הוא רק מצד שלולת השלימות וכל התועלת הנמצא בהם הוא רק להשלים על ידם פגימות החסרון שיש בעולם וכן טובת הבתים הוא נמי כל שלימותם רק שיגונו על האדם מרוחות רעים וטללים רעים שנתהוו מפאת פגימת החטא של אדם הראשון אבל בטובה כזו שיהי' שלימות בעצמותה גם בלעדי החסרון שבעולם אין שום תפיסה והשגה בזה העולם כלל ואי לזאת איך שייך לשבח את השי"ת בשבחים כאלו שכל הכרת אדם בהם הוא רק מצד העדר שלימותו ושבח כזה נקרא דנרי כסף לגבי השבח האמיתי הנמצא אצל השי"ת שנקרא דנרי זהב שכולל באמת כל מיני שלימות מצד עצמותם מה שאינו כלל בכח תפיסת הבריאה להשיגם ולכך נאמר על האומות (ישעיהו מ״ד:י״ז) לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה וגו'. לפסלו היינו לחסרונו. יסגוד לו וישתחו וגו' היינו שכל עבודתם הוא רק לחסרונם כלומר שכל הכרתם בשבחו ית' הוא רק מסבת חסרונם אבל בעצמות השלימות כמו שהוא באמת לאמתו מצד השי"ת המה לגמרי משוללי הכרה. אמנם על ישראל חתם השי"ת בהני תלתא שבחים שהמה בקביעות גמור בעומק לבם של ישראל בבחינת דנרי זהב היינו שבאלו השלשה שבחים הגדול הגבור והנורא מכירין ישראל בתכלית השלימות ממש כמו שהם מצדו ית' וזהו דכתבינהו משה באורייתא היינו שהם בקביעות בלב ישראל שאפילו הנפש היותר קטן מישראל יש לו בעומק לבו הכרה בהני תלתא בשלימות הגמור וזהו שאיתא שם בגמ' ואנכה"ג תקנינהו בתפלה היינו לא שאנכה"ג ראו אז דבר חדש מה שלא ידעו מלפנים אלא שבאמת לא הי' נעלם גם מירמי' ודניאל שיש בישראל הני תלתא כי הם ירושה אצלם מקדושת אבות רחמנים ביישנים גומלי חסדים. אלא שאנכה"ג החזירו עטרה ליושנה היינו שנתגלה להם שזאת הקדושה מאבות שנקרא הגדול הגבור והנורא שרומז על קדושת אבות שיש לישראל בירושה זאת הוא בקביעות גמור בלבות ישראל שלא יוכל כלל להעדר מהם בשום פעם אף ע"י כמה הסתרות וזהו שאנכה"ג החזירו עטרה ליושנה אכן לא מצאו זאת הקביעות בישראל רק בהני תלתא הגדול הגבור והנורא שחתם השי"ת על הכרת ישראל בהם שהוא בבחינת דנרי זהב אבל יותר מהני תלתא אזי הוא גבי ישראל נמי רק בבחינת דנרי כסף ולכן אמר לו ר' חנינא לההוא דנחית קמי' והרבה בשבחים סיימתנהו לשבחיה דמרך וא"כ מדוע אמרו ז"ל כאן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח למה לא נאמר גם בזה סיימתנהו לשבחיה דמרך אמנם יען שבחודש ניסן מתחיל השי"ת למסור בתפיסת ישראל הכרה באורו ית' בתכלית השלימות כמו שרומז הצירוף מזה החודש "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ שהשם הוי' הוא כסדרן להורות על התלבשות האור בתפיסת הבריאה ועל זה איתא בגמ' (ר"ה ט"ז.) בפסח על התבואה ואז נקרא השי"ת גדול כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') אימתי אקרי קב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' היינו שמלת גדול מורה על התפשטות האור בתפיסת הבריאה ויען שבזה החודש פותח השי"ת הכרה בתפיסת הבריאה להיות נקרא גדול לכך הוא אז כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כי מאחר שהשי"ת נקרא אז כביכול בבחינת גדול א"כ נכלל זה הסיפור מיציאת מצרים נמי במלת גדול ולזה שפיר כל המרבה בזה הסיפור עד אין סוף נכלל הכל במלת גדול עד שכל מיני התפשטות השבחים שיתכן להאיר בתפיסת הבריאה נכללים בזה הסיפור הנכלל במלת הגדול שהוא אחד מהני תלתא שהם בקביעות גמור בלב ישראל לזה יתכן שפיר להרבות בהשבח מזה הסיפור בשלימות הגמור והגם שכל הארת חג הפסח הוא רק התחלת הישועה אבל הגמר מהישועה הוא אח"כ בחג השבועות ובסוכות אכן בכל החגים אז הוא כל הכרת ישראל בפרטי הטובות. אבל בחג הפסח אז נכללים כל פרטי הטובות ברצון ובחשק כי הארת חג הפסח הוא בבחינת רצון ותשוקה ואזי הם הכל בכלל כי תשוקה כולל הכל עד אין סוף ולזה הוא עיקר השלימות בחג הפסח דוקא ועל זאת השלימות נאמר כי טובים דודך מיין היינו מה שהוא עדיין בהרצון ובהתשוקה יש בזה יותר יקרות ממה שהוא כבר בא ונגמר בהפרט של התפיסה כי מה שנכלל עדיין בהתשוקה הוא בלי גבול ואין סוף בבחינת ישקני מנשיקות פיהו ובזוה"ק נקרא זאת אתדבקותא רוחא ברוחא:
12
י״גוהנה אחר שהתחיל להתגלות בתפיסת ישראל זאת ההכרה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' וכשסופרים אחר זאת ההכרה שבע שבועות אזי נופלים ומתבטלים כל הפסולות ועל זה רומז הכתוב מהחל חרמש בקמה וגו' וזה שאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכמבואר בזוה"ק (הקדמה ב.) שמי ברא אלה היינו כל ההתחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם וזהו שאו מרום עיניכם וגו' ותכירו שהכל ברא השי"ת בשביל ישראל וזהו מי ברא לאלה כי מ"י מבואר בזוה"ק (שם) מי קיימא לשאלה וזהו רק ממחרת השבת היינו אחר שפתח השי"ת הכרה בתפיסת הבריאה אזי יתכן מי דקיימא לשאלה אבל מקודם אינו קיימא עדיין לשאלה כלל ועל זה איתא (בספר יצירה) לפני אחד מה אתה סופר. רק ממחרת השבת אז קיימי' לשאלה ומתחיל מספר וזהו המוציא במספר צבאם וכאשר בא במספר אזי בא בתכלית וגבול כי מה שהוא בלתי גבול ותכלית אין שייך בזה מספר כענין שמצינו כשמדבר הכתוב ממה שהוא בלי גבול ותכלית כתיב (מקץ) עד כי חדל לספור כי אין מספר הרי שבמה שאין תכלית אין שייך בזה מספר. ומאחר שנאמר המוניא במספר צבאם וגו' מזה המספר מוכח שיש נמי מה שנופל לחוץ אחר המספר וזה המספר הוא מה שאיתא בזוה"ק (תצא ר"פ.) כד אתגלי' אימא עלאה לך אמרת אסורה נא וכו' בגין דאיהו רחמי אתמר בה לא יבער הסנה וחמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני חמה עד הוד ומתמן עד הוד הוה נהרין בך וכו' ואלין חמש סלקין לחמשין תרעין דבינה ובאלין חמש דאתמר דאינון חמש אור דיומא קדמאה דאינון לקבל חמש אצבען דימינא וכו' היינו שרומזים על חמשה חסדים שהם בהשורש כי החמשה גבורות הם בהשורש ג"כ חסדים גמורים ואלין חמש סלקין לחמשים תרעין דבינה ומהם נלקו המצרים חמשים מכות כי הם המה הנופלים לחוץ אחר המספר ולזה נסתעפו למצרים מזה המספר חמשים מכות ולכך אנו סופרין חמשים יום במספר מי הגם שהם רק ארבעים ותשע אמנם יום חמשים נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו והוא כי השער הראשון הוא כד' (איוב ל״ח:ד׳) איפה היית ביסדי ארץ וכמו שמצינו גבי אאע"ה שהתחיל לשאול מי ברא אלה כי מי קיימא לשאלה וכדאיתא במדרש ששאל אאע"ה מי הוא בעל הבירה עד שהשיב לו השי"ת שזאת השאלה הוא מיסדי הארץ וזאת השאלה בעצמה הוא תירץ מספיק כי הלא אין מי שישאל זאת השאלה אלא אתה ומזה בעצמו תוכל להוכיח מי הוא בעל הבירה שאני יסדתי בך זאת התשוקה לישאל לזה אין זולתך מי שישתוקק לידע מי הוא בעל הבירה רק אתה. אולם אחר כל עבודת אאע"ה כשהגיע לשער החמשים הנקרא אם על פיך יגבי' נשר (איוב ל״ט:כ״ז) כד' בהאר"י הק' ז"ל ועל אותו השער איתא בזוה"ק (שם) כיון דשאל בר נש ומשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא וכו' אזי נעוץ סופו בתחילתו וחוזר עוד הפעם להשאלה הראשונה הנקרא מי דקיימא לשאלה וכל החילוק הוא שבתחלה הי' אותה השאלה במדרגה נמוכה ובדברים קטנים מה שאין כן כשמגיע לשער החמישים הוא אותה השאלה במדרגה העליונה מאד אבל עכ"פ זאת השאלה והתשוקה שהי' אצלו מתחילתו נתחדש גם בסופו ועל זה התחדשות התשוקה מסיים הכתוב (ישעיהו מ׳:כ״ו) מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר היינו שמבטיח השי"ת לכל נפש מישראל המבקש ה' שאותו החשק והתשוקה שהי' אצלו בתחילת עבודתו לא יופסק ממנו לעולם בשום פעם אף אחר שישיג כל מיני השגות ויהי לו כל מיני נייחה בכל זאת אותה התשוקה והחשק לעבודה שהי' לו מתחילתו לא יעדר ממנו לעולם כי ע"י זאת התשוקה יש באמת קיום הוי' לנפש הישראלי לעולמי עד:
13
י״דאמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וכו' :
14
ט״ואיתא בגמ' (מגילה כ"ה.) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק וכו' אמר סיימתנהו לי' לשבחא דמארך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כה"ג ותקנינהו אנן לא הוה אמרינון להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שיש לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב והי' מקלסים אותו בדנרי כסף לא גנאי הוא לו וכו' ובגמ' (יומא ס"ט.) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' וכו' לא אמר הנורא אתא דניאל וכו' לא אמר גבור אתי אינהו ואמרו אדרבה זו הוא גבורתו וכו' ואלן הן נוראותיו וכו' ורבנן היכי עבדו הכי ועקרה תקנתא דתקין משה אמר ר"א מתוך שיודעים בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו וביאר בזה א"א מו"ר הגה"ק זלל"ה פירש מאמרם מתוך שאמתי הוא וכו' היינו שאין חפצו ית' שישבח אותו אדם במה שאינו כלל בהבנת תפיסתו הגם שירמי' ודניאל בטח האמינו היטב בהשי"ת שהוא גבור ונורא אכן כיון שהציב אז השי"ת גוון כזה בזה העולם שאומות מרקדים בהיכלו אי' גבורותיו אי' נוראותיו מזה הוכיחו שאין אז בחפצו ית' לשבח אותו באלו השבחים שהם ההיפך מהגוון שהציב בתפיסתם וזה הוא מתוך שיודעים בהקב"ה שאמתי הוא כלומר שכל חפצו ית' שישבח אותו האדם במה שנתאמת בתפיסתו ג"כ אבל אם ישבח אותו אדם במה שאינו כלל בהבנת תפיסתו זה הוא כענין שנאמר דובר שקרים לא יכון נגד עיני וזהו שאמרו ז"ל מתוך שיודעים בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו ועל זה המכוון אמר נמי ר' חנינא לההוא דנחית קמי' סיימתנהו לשבחי' דמרך ועל זה הענין נמי אמר ר' אלעזר בן עזרי' לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כי זאת הישועה הוא ג"כ למעלה מהתפיסה ונקרא לילה כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ט.) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה שנאמר הוציאך ה' ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה והוא כמו שמבואר נמי בזוה"ק (בא ל"ז.) עיקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה דלילא שרא קטרין ועביד נקמין ויומא אפיק לון בריש גלי היינו כי יום מורה על התפיסה של אדם וזהו כשיצאו לא יצאו אלא ביום היינו שהרגישו הישועה בעת יציאתם והבינו אותה גם בתפיסתם כי השי"ת האיר היחוס שלהם בלבבם עד שהבינו היטב שאין יתכן כלל אשר מיוחסים כמוהם יהי' משעובדים תחת מצרים לכך מצינו שנתיחסו ישראל טרם יציאתן ממצרים עד לוי כי על לוי איתא בזוה"ק (קע"ג.) עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר להני חמורים לכפי' לון ותבר תוקפיהון מעלמא וכו' ועל זה אמרו ז"ל כשיצאו לא יצאו אלא ביום כלומר שהבינו היטב בתפיסתם שאינו מגיע להם ח"ו להיות עבדים במצרים. וכשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה היינו התחלת הבנין מהישועה זה הי' למעלה מהרגשת תפיסתם וזה נקרא לילה וכד' שם בזוה"ק דלילא שרא קטרין וכו' היינו שהתחלת בנין הישועה הסדיר השי"ת בינו לבין עצמו ואין בה להאדם שום תפיסה כלל וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקן ל"ט) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר ר"א אבא וכי מאן דאיהו תחות שעבודא דרבוני' ורבוני' אבטח לי' לאפקא לי' לחירו ואפיק לי' אית לי' לשבחא גרמי' דאפיק לי' וכו' א"ל ברי שפיר קאמרת אבל לאו איהו דא לשבחא גרמי' אלא וכו' ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא פתח באנכי ואדכיר בי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' חמשין זמנין לקבל חמשין תרעין דבינה וכו' היינו שהתחלת בנין הישועה הופיע השי"ת ממקום העליון ביותר שנעלם אפילו מצבא מעלה והוא כמו שביאר א"ז מו"ר הגה"ק זללה"ה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו אם תשאל למה בחר השי"ת בישראל יותר מבכל האומות על זה משיבין אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כי זה שבחר השי"ת בישראל דוקא הוא למעלה מתפיסת הבריאה וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ב:) אמר ר"ש בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' והכי דייקא וזה הוא כשיגאלו לא נגאלו אלא בערב דבלילא שרא קטרין ולכן אמר ר' אלעזר בן עזרי' לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו' היינו כיון שהתחלת הישועה הי' בבחינת לילה למעלה מתפיסת הבריאה א"כ איך יתכן להאדם לומר בזאת הישועה איזה שבח מאחר שלא מסר אותה השי"ת בתפיסת אדם נמצא שכל מה שיאמר בה האדם שבח יהי' כאלו סיימתנהו לשבחי' דמארך:
15
ט״זעד שדרשה בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. היינו שבאמת הנחיל השי"ת חלק לישראל גם בזה אור העליון שהוא למעלה מהתפיסה ומסר להם בתפיסתם קנין גמור גם בתחלת בנין הישועה והוא כענין שאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ג) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכו' שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים היינו כדאיתא (בזוהר חדש א') בגין דאתקרי השי"ת אחד ואתקרי ראשון וכו' וראשון מורה על חד בחושבן כי ראשון מחייב שני. ואחד מורה על חד ולא בחושבן וכמבואר בתקזוה"ק (תיקן כ"ב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שרי' בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית לי' חושבן על כל עלמין עלאין וכו' וזהו מאמר המדרש שעד שהקב"ה הי' יחידי היינו בזה הרצון העליון ית' הנקרא אחד חד ולא בחושבן שם בחר השי"ת בישראל ונתאוה לדור עמהם והנחיל להם גם שם קנין בתפיסתם שיהי' להם הכרה מפורשת שעלו שם במחשבה וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רי"ח:) כלם בחכמה עשית וגו' ומשום דאתעבידו בחכמה כלהו רמיזו בחכמה וכו' פירוש אף שחכמה אתבררו במחשבה מ"מ אח"כ כשיוצא מכח אל הפועל מאיר השי"ת עוד הפעם מהחכמה העליונה עד שגם בבחינת עשי' מוכרח להתעורר אור חכמה העליונה זהו כלם בחכמה עשית וכן הוא בזאת הישועה אף שנגאלו בלילה מ"מ אח"כ כשיצא הישועה מכח אל הפועל והי' יוצאין ביום התחילו להרגיש בלבבם גם הקנין שהנחיל להם השי"ת עוד במחשבה העליונה שהוא נגדם בחינת לילה שיהי' גם זה הקנין בתפיסתם ממש וכמו שמצינו בהר סיני בהתגלות אור עליון של אנכי נתגלה נמי אשר הוצאתיך מארץ מצרים הרי שנתן השי"ת בתפיסת ישראל הישועה מיציאת מצרים שהי' בלילה שיהי' אצלם מפורש בבחינת יום כמו התגלות אנכי ועל זה נאמר כל ימי חייך לרבות הלילות שיהי' שפיר שייך לומר שבח על התחלת בנין הישועה שסדר השי"ת ביני לבינו ג"כ:
16
י״זאמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וכו'. ביאר הענין כי איתא בגמ' (ברכות ט'.) כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום וכו' וזהו כדאיתא נמי בזוה"ק (בא ל"ח.) תנינין כתיב היום אתם יוצאים. וכתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה אלא תאנא עקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה דלילא שרא קטרין ועבד נוקמין ויומא אפיק לון בריש גלי היינו כי יום מורה על עבודת אדם כד' (תהילים ק״ד:כ״ג) יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ובזה יש להאדם בתפיסתו חלק וקנין ע"י יגיע כפיו אבל יציאת מצרים הי' בלילה להורות שהוא למעלה מתפיסת אדם ואין לו להאדם שום חלק וקנין בה ע"י יגיע כפו כי כל הישועה הי' או רק מצד השי"ת וזהו שאמר ר"א ב"ע לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות היינו שלא זכיתי להשיג הכרה בהקנין והחיבור הנמצא מצד ישראל גם בזאת הישועה של יציאת מצרים הנקרא לילה עד שדרשה בן זומא וכו' כי חיבור הנעלה כזה הוא מהד"ת שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם ולזה לא הי' יכול להכיר אותו רק בן זומא בלבד יען שהוא כבר נכשל בו כדאיתא בגמר' (חגיגה ט"ו.) מאין ולאין בן זומא אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים תחתונים ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות וכו' (ושם בדף הקודם) איתא בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דיך וכו' שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם וגו' בתולה שעיברה מהו לכהן גדול מי חשינון לדשמואל וכו' וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי אלו השאלות שאלו אותו מפני שהי' רוצים לידע מהיכן נסתעף אצלו הכשלון ושאלו שאלה הראשונה פן הי' בניקל בעניו לדחות ברי' שפילה וזהו ששאלו מאי לסרוסי כלבא כי כלב הוא הברי' השפילה שבעולם ושאלו אותו מאי לסרוסי היינו באם ניקל בעיניו ביטול הוויתו והשיב להם כל שבארצכם לא תעשו היינו שלא דחה מעולם לשום ברי' כי יודע ברור שהכל ברא לכבודו ואח"כ שאלו אותו פן הי' טעותו להיפך דלמא הי' השגתו בכח הנבראים יותר ממה שנמצא בהם וזהו ששאלו בתולה שעוברה מאי לכהן גדול כי כה"ג הוא יקרות היותר גדול שבנבראים והשיב להם לדשמואל לא חשינן היינו שלא השיג אותו ביתרון הווי' ממה שמצוי בו ולא החמיר נגדו יותר מהראוי ולדשמואל לא שכיחא לפיכך מותרת לו. ובאמת עיקר הכשלון שלו הי' מזה שהשיג הבדל גדול בין מים התחתונים למים העליונים כמו שמרמז הגמ' אח"כ מאין ולאין בן זומא וכו' שלוש אצבעות וכו' אמר להן ר' יהושיע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ וכו' וכמה אמר ר' אחא בר יעקב כמלא נימא ורבנן אמרי וכו' כתרי כסי דסחיפו אהדדי וכמו שאיתא נמי בתזוה"ק (בכמה דוכתא) אל תאמרו מים מים היינו שלא יאמרו תרי מים כי ענין מים רומזין על כל התשוקות שיש בעולם ובאמת אין שום תשוקה שלא יהי' בה נקודה קדושה כי אם היתה משוללת לגמרי מקדושה לא הי' בה שום חשק כי כל החשק שיש בעולם הוא רק לשורש הקדושה אכן יש בזה העולם ג"כ הסתרות המכסים את נקודת הקדושה ומסתירים את האור והחשק הנמצא אף אחר שנסתר אור הקדושה זה נקרא מים תחתונים אבל התשוקה המבוררת בלתי המסך המסתיר את אורו ית' זה החשק נקרא מים העליונים נמצא אחר שמסירין המסכים המסתירים מהתשוקות אין תרי מים כלל וכל התשוקות המה מים עליונים וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה ע"פ הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים מדוע לא נאמר שם נמי והמים אשר מתחת לארץ והתהומות הנזכרים שם לא קאי על המים רק הכלי המחזיק את המים נקרא תהום אלא כאשר מהללים השי"ת אזי אין שום מים מתחת לארץ ונקראו הכל מים אשר מעל השמים הרי שבאמת אין שום פירוד בין מים עליונים לתחתונים. ואחר הסבלנות שהי' לבן זומא מזה הכשלון שהשיג כ"כ פירוד בין מים עליונים למים תחתונים. האיר השי"ת את עיניו בהחיבור שיש להשי"ת עם ישראל עד שהי' זוכה לדרוש כל ימי חייך הלילות שיה' יכולין ישראל לומר יציאת מצרים גם בלילות אף שהכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בערב היינו כי מצדו ית' הוא ערב קודם ליום כד' בגמ' (שבת ס"ז) כבריותו של עולם חשוכא קודמת לנהורא כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר אכן מצד אדם הוא יום קודם לערב כדכתוב יוצר אור ובורא חושך היינו שהאדם צריך תמיד להתחיל באור וכל החושך המסתעף להאדם הוא רק מצד השאור שבעיסה המחשוך להאדם אמנם כשהולך האדם באור יכול להאיר אצלו גם החושך וכפי שמנהיר אדם אצלו את החושך הבא לו מצד השאור שבעיסה כך מנהיר לו השי"ת נגדו גם מהחשוכא הקודמת לנהורא וממילא משיג האדם קנין גם בויהי ערב שהוא קודם לויהי בוקר וזהו ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות היינו על ידי שמנהיר אדם אצלו בעבודתו את החושך שמצדו. מנהיר השי"ת להאדם גם את הלילות שקודם עבודת אדם שיהי' נמי נקראים יום עד שיכולין להזכיר יציאת מצרים גם בלילות היינו שמנחיל השי"ת לישראל חלק וקנין גם בהישועה שהי' בבחינת לילה שיה' נקרא יגיע כפם כלומר שגם מה שעלה ישראל במחשבה בשורשם ברצון העליון ית' למעלה מהתפיסה גם זה יהי' נקרת יגיע כפם של ישראל:
17
י״חוזהו נמי שאיתא בגמ' (מנחות ס"ו.) מיום הביאכם תספרו וכו' הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום וכו' היינו כדכתיב אמר שומר אתא בוקר וגם לילה וגו' ולילה מבואר בזוה"ק (בא ל"ז:) ליל קאמר בקדמיתא ובתר לילה וכו' ליל עד לא קבילת דכר וכו' ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה וגו' היינו אחר שהאיר השי"ת לישראל ביציאת מצרים מאור עתיקא וזה נקרא דקבילת דכר כתיב הוא הלילה וגו' להורות על החיבור שיש לישראל בהשורש לכן הגם שעיקר הבאה של עומר הוא ביום מ"מ יכולין ישראל להתחיל לספור גם מזה השורש הנקרא לילה ששם עלה ישראל במחשבה למעלה מהתפיסה ועל זה החיבור רומז ספירת עומר כד' בהאר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר:
18
י״טברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחר רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו'. הנה אחר הבירור שהי' ביציאת מצרים שהבדיל השי"ת בין בכורי מצרים לבכורי ישראל והראה כדכתיב כי לי כל בכור בבני ישראל היינו אף אותן הפעולות של ישראל הנראין על הגוון שהם בלי ישוב הדעת כי בכור מורה על כח הנראה כזדון בלי דעת מ"מ מעיד השי"ת כי לי כל בכור בבני ישראל היינו שהם נקשרים בשורש רצונו ית' מזה הסתעפו אלו השאלות מהארבעה בנים:
19
כ׳שאלת החכם הוא נגד ברוך המקום איתא (מ"ר ויצא פ' ס"ח) הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו היינו שהשי"ת נותן מקום לכל הברואים לזה שואל החכם א"כ מדוע בחר השי"ת בישראל דוקא ליתן להם מקום אצלו ית' גם עוד טרם עבודתם הלוא בעת שהבדיל השי"ת בכורי ישראל מבכורי מצרים לא הי' נראה עדיין שום חילוק בניהם ובכל זאת בחר השי"ת בבכורי ישראל ולא בבכורי מצרים ועל זה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים. עדות הוא דבר ברור כדכתיב ויקם עדות ביעקב וחוקים היינו מה שהציב השי"ת שיהי' נחקק מפורש בתפיסת הבריאה בהכרח גמור ומשפטים מורה על מה שהשכל ג"כ מסכים ולזה מבקש החכם להבין ולהשכיל איזה דבר ברור יש בזה שבחר בישראל דווקא כי לפי הנראה הוא זאת למעלה מתפיסת השכל. ועל זה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו הלוא זאת רואים מפורש שהאיר השי"ת לישראל את האור באורח דילוג והעלה אותם אל פנימית עומק רצונו ית' וגם זאת הוא מפורש שאח"כ ביררו ישראל א"ע במ"ט ברורין מזוקק שבעתים ואף בההוה צמצימו א"ע בדם פסח ובדם מילה מה שאין אומה ולשון יכולין להיות נמשך כ"כ אחר רצונו ית' הרי שעכשיו הוא דבר ברור שנתברר היטב שהם לחלקו ית' אלא שכל עיקר השאלה הוא על התחלת הרצון שבחר בהם גם טרם עבודתם הלא אם הי' בוחר באומה אחרת הי' ג"כ מבררים א"ע על זה איתא בזוה"ק (בשלח נ"ב:) בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' והכי דייקא היינו כי מה שבחר השי"ת בישראל זה הוא מעתיקא ובכל מקום שמראה השי"ת מאור עתיקא בהאי מלה לא תשאל וכו' כי הכרה באור עליון כזאת תלו בעבודת אדם כל כמה שמכניס אדם א"ע בעבודת ה' כך מוצא באבנתא דליבא את שורשו בעתיקא:
20
כ״אברוך הוא זהו נגד שאלת הרשע כי אלמא דאתכסי' נקרא הוא ועלמא תתאה נקרא אתה כמבואר בזוה"ק (אדרא זוטא) ושואל הרשע מאחר שזה שבחר השי"ת בישראל והבדיל אותם לחלקו הוא למעלה מתפיסת השכל של זה העולם א"כ אין כאן בזה העולם בחינת אתה והכל נכלל עדיין בבחינת הוא היינו כי אתה מורה על עבודת אדם שנקרא עדות וחוקים ומשפטים ויען שרואה הרשע שבחר השי"ת בישראל למעלה מהתפיסה גם טרם עבודתם לכן חפץ להכחיש כל עבודת האדם שאין כלל בזה העולם בחינת אתה וזהו חילוק דק בין החכם להרשע כי החכם מבקש להבין וכאשר ילמדו לו בינה נשאר לבו בנייחה משא"כ הרשע שאינו חפץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו והוא מלא כעס ותרעומות על כל העבודת של ישראל ועל מה שבחר בהם השי"ת יותר מכל האומות ועל זה אמרו ז"ל ואף אתה הקהה את שניו היינו כי שנים טוחנות ומרמזים כדאיתא דתני ודייק והרשע הוא משולל מזה הכלי דדייק כי אם הי' דייק הי' ג"כ מכיר כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת קנ"ב) דוק בככי ותשכח בניגרי כי באמת מי שהולך תמיד בעבודה מכיר היטב ומבין בתפיסתו שהשורת הדין הוא כך לבחור בישראל כי אין שום אומה ולשון יכולין להיות נמשכין אחריו ית' באהבה פשוטה כמו ישראל אבל מי שאין לו זאת הכלי דתני ודייק אין יתכן לו כלל להבין זאת:
21
כ״בברוך שנתן תורה לעמו ישראל זהו נגד שאלת התם מה זאת היינו כי הוא מבקש להבין החיבור מאור עליון עד הלבוש אחרון של ישראל כי מה מורה על עלמא עלאה דלא קיימא לשאלה כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א') מי קיימא לשאלה וכו' כיון דמטא תמן מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כקדמיתא וכו' וזה השם מ"ה הוא בגמטרי' אדם להורות על החיבור מאור עליון ית' עד הלבוש האחרון של צורת אדם וזאת השאלה הוא נגד ברוך שנתן תורה כי באמת ע"י ד"ת יש הכרה בזה החיבור ותם הוא ברזא דיעקב אבינו (זוה"ק בהעלותך קנ"ג.) ועליו נאמר לפני לא נוצר אל (זוה"ק קדושים פ"ו.) היינו שלא נכנס מעולם למקום ספק כמאמרם ז"ל במדרש מעולם לא דיבר יעקב דבר לבטלה לכך שואל התם לידע בהבנת תפיסתו זה החיבור. ומשיבין לו כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו הלא בזו הרגע שהוציאנו ה' ממצרים הי' הכל למעלה מהבנת התפיסה אלא אח"כ כשביררו ישראל א"ע במ"ט ברורין השיגו זה הישועה בהבנת תפיסתם הרי שע"י עבודה יכולין להשיג הכל בהתפיסה וכל מה שמכניס אדם א"ע יותר בעבודה מנהיר יותר אצלו בהבנת תפיסתו זה החיבור:
22
כ״גושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו הגם שאצלו איתא ג"כ הלשון ברוך הוא כמו גבי רשע. אכן חילוק יש כי הרשע אינו חפץ בעבודה ויהי' באמת נשאר בבחינת הוא עד שיתבטל תפיסתו לגמרי משא"כ שאינו יודע לשאול אם יהי' מודיעין אותו שהשי"ת חפץ בעבודה אזי יהי' מוכן להקשיב ולשמוע כי כל מניעתו מעבודה הוא רק משום שאינו יודע לעבוד לכן את פתח לו היינו שתשתדל להכניס אותו להכלל עד שירגיל עצמו בידיעות עבודת השי"ת כי זהו מהדברים שהתורה נקנית בהם להכניס א"ע בהכלל ומפאת זה משיג האדם בקיאות בעבודת ה':
23
כ״דברוך המקום בדוך הוא וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו'. ברוך המקום הוא נגד שאלת החכם כי מקום הוא כמבואר במדרש רבה (ויצא פ' ס"ח) מפני מה מכנין שמו של הקב"ה מקום מפני שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו היינו כי מקום מורה על התחלת הרצון הנאצל לבריאת עולם אשר על זאת הנקודה מהתחלת הרצון נאמר ושמתי מקום לעמי וגו' היינו שלעתיד יהי' מנהיר השי"ת שעיקר המקום באותו רצון כלומר שכל קוטב המכון מהשי"ת בבריאת עולם הי' רק בשביל ישראל שישראל המה נקודת המרכז והקוטב שעלי' מסובב כל בריאת עולם וכל העכו"ם המה לפי שעה רק לשעתן אבל אח"כ יתבטלו מבלי מקום משא"כ ישראל שעיקר מקומם הוא בהתחלת הרצון ישארו לעולמי עד. וזה הוא ברוך המקום שהוא נגד שאלת החכם כי החכם שואל מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם היינו כי עדות רומז על דבר ברור אף בהלבוש אחרון והלבוש אחרון מהבריאה הוא זה שחילק את מעשיו ומלך עליהם ועל אותו התחלקות מורה עדות שהוא אותיות דעת וכדאיתא בתקוני זוה"ק דעת מתחלקת ובש"ס רמזו זאת אין עדות פחות משנים ועל זה שואל החכם מאחר שזה הוא דבר ברור שכל ההתחלקות הי' רק בשביל ישראל למען שיהי' להם מקום לעבודה הגם שבאמת אשר אחר כל בירורי עבודתם מכירין שפיר החילוק בין ישראל לעכו"ם אשר לישראל מגיע בשורת הדין לבחור בהם יותר מכל העמים אכן מדוע בחר בהם השי"ת עוד במחשבה גם טרם עבודתם עד שעיקר מקומם הוא עוד בהתחלת הרצון טרם ההתחלקות ובשבילם חילק אח"כ את מעשיו:
24
כ״הוהחוקים היינו כיון שנקראו חוקים מוכח להיות שהם על דרך חק ולא יעבור כלומר שנחקק כך בטבע הבריאה אשר בלעדי אותן החוקים אין שום הוי' להבריאה א"כ מה זה אשר צוה ה' אלהינו אתכם מדוע צריכין לצוות הלא הבריאה מצד טבעה מוכרחת ליפעל אותן החוקים מדעת עצמה בלי שום צווי מחדש:
25
כ״ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח היינו שתאמר לו כיון שבליל פסח הראשון פתח השי"ת את אור עתיקא מהשורש בהתגלות הכרה מפורשת גם בתפיסה הנמוכה של הבריאה מדוע בחר השי"ת בישראל דוקא עוד במחשבה גם טרם ברורי עבודתם אלא שאח"כ העלם השי"ת זה האור מתפיסת הבריאה ונסתר כ"כ אותה הכרה עד שצריכין לחוקים ג"כ צווי מחדש ולזה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו מאחר שאתה נולדת באותו הסדר של עכשיו אחר שכבר העלם השי"ת את האור מהשורש א"כ איך יתכן שתכיר הסבה שקודמת ללדתך כיון שבאתה אחר אותה הסבה על זה איתא בזוה"ק (בשלח נ"ב:) אמר ר"ש בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' והכי דייקא:
26
כ״זברוך הוא. זהו נגד שאלת הרשע כי הרשע אומר כיון שנקרא השי"ת הוא שמורה על עלמא עלאה כדאיתא בזוה"ק (אדרא זוטא) א"כ מוכח מזה שהשי"ת לא בחר כלל בעבודת עלמא תתאה וזהו מה העבודה הזאת לכם היינו שאומר אם איתא שחפץ השי"ת בעבודת אדם אזי הי' נקל לו להאדם ליפעל כל העבודות בלי שום סבלנות ומזה שסובל האדם ומייגע עצמו בעבודתו כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות) אלופנו מסובלים. מסובלים במצות מוכרח שהשי"ת אינו חפץ בהם כלל:
27
כ״חאף אתה הקהה את שניו. כי שנים מדקדיקין את המאכל ומאחר שאינו רוצה לדקדק למה לו שנים ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שבת קנ"ב) דוק בככי ותשכח בניגרי היינו שאם יחפוץ לדקדק היטב בעומק לבם של ישראל אזי יראה היטב שכל עיקר הנייחה של ישראל הוא רק בשעה שעובד את השי"ת וכל מה שנקראו מסובלים במצות זה הוא רק מפאת המניעות שמבחוץ אבל בעומק לבבם אינם סובלים כלל:
28
כ״טברוך שנתן תורה. הוא נגד שאלת התם כי ענין תם מבואר בזוה"ק (שלח קס"ג.) וע"ד האי שור תם ויעקב אחיד בי' וכו' כדכתיב ויעקב איש תם וכו' לזה שואל מה זאת היינו כיון שכל עיקר תכלית הבריאה הוא הצורת אדם כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל אדם בגמטרי' מ"ה ורומז על שם מ"ה החדש שמזה השם מתחיל כל הבנין מעולם התיקון כי עיקר הצורת אדם הוא כמבואר בזוה"ק (הקדמה א':) ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה וכו' כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא וכו' היינו שכל כמה שמנהיר יותר להאדם ע"י עבודתו אזי מכיר אדם ביותר מה ידעת מה אסתכלתא וכו' יען שעיקר צורת אדם הוא רק זאת ההכרה מה ידעת וכו' ומלת זאת מורה על דבר הבלוט וניכר מפורש בתפיסת אדם כדאיתא בזוה"ק (אחרי) זה וזאת ידועין אינון וכו' א"כ איך יתכן שיתאחדו ביחד החיבור מאלו השתיהן מ"ה וזאת. ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו כמאמרם ז"ל במדרש למלך שפדה את בנו על מנת שיהי' לו לעבד רוצה קוראו בנו רוצה קוראו עבדו. ואימתי נתאחדו ביחד אלו השתיהן מבואר בזוה"ק (בהר קי"ב.) בפולחנא דב"נ פלח לקב"ה אית פולחנא דאצטריך ב"נ לאתכללא בתרוייהו למהוי עבד ובן וכו' הרי שבתפלה נתאחדו שתי הבחינות עבד ובן וע"י זה יש חיבור למ"ה וזאת וזהו כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' לבחינת בן ועבד:
29
ל׳ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו כי שלולת ידיעתו הוא משום שמשולל הבנה ע"ד שמצינו בזוה"ק עד דלא קבילת דכר היינו שמחוסר כלי קיבול לזה את פתח לו היינו שתפתח לו כלי קיבול להבנה אזי גם הוא יהי' מכיר ויודע:
30
ל״אברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול וכו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר ארבעה פעמים ברוך הנאמר כאן הם כנגד ארבע שאלות של ארבעה בנים. ברוך המקום הוא כנגד שאלת החכם כי השי"ת נקרא מקום כדאיתא במדרש רבה (פ' ויצא פ' ס"ח) מפני מה מכנין שמו של הקב"ה מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וכו' היינו כי אצל האדם נקרא מקום מה שמקיפו בכל צד זה ההיקף הוא מקומו של אדם אבל השי"ת הוא מקומו של עולם היינו שהוא מקיף את כל העולם כלו שאינו נמצא דבר בעולם חוץ מההיקף של הקב"ה ואף מי שמתייצב בזדון נגד השי"ת אותו אוחז נמי השי"ת ברסן עדיו בעל כורחו שלא מדעתו לבלתי יוכל ליפעל כלום נגד רצונו ית' ובלתי רצונו הוא מוכרח ליפעל רצונו ית' כד' (מלאכי ב) ובכל מקום מוקטר מגש לשמי ומנחה טהורה וכאשר מעיד השי"ת ואמר מנחה טהורה משמע מזה שלא נמצא שום פעולה בעולם שיהי' נגד רצונו ית' אף שעל הגוון נראה שהוא בזדון עצום מ"מ לא יוצאת חוץ מההיקף של השי"ת ובטח נגמר בזאת הפעולה כל רצונו ית' שלא מדעת האדם. בתכלית השלימות עד שנקראת מנחה טהורה. ולזה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם וכו' וזאת השאלה כתיב בתורה אחר פ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואחד מורה על חד ולא בחושבן והוא כמבואר במדרש (בראשית רבה פ"ב) (במדבר רבה פ' נשא פ' י"ג) שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. ונסמך שם אחר פרשת שמע וגו' שאלת החכם מה העדות וגו' היינו כי עדות הוא דבר ברור היינו שזאת הוא דבר ברור אפילו בזה העולם שהשי"ת בחר בעמו ישראל אבל הטעם מזה למה בחר השי"ת דווקא בישראל ולא באומה אחרת זה הטעם הוא נעלם וזה נקרא חוקים רק ישראל עושים ע"י עבודתם מחוקים. משפטים היינו שישראל מבררים א"ע ביגיעת עבודתם שהם ראוים שיבחור בהם השי"ת יותר מכל האומות ולזה שואל החכם מה העדות וכו' היינו כיון שהשי"ת נקרא מקומו של עולם שלא נמצא דבר בעולם שיוצא חוץ מההיקף של השי"ת א"כ מדוע בחר דווקא בישראל. ואי משום שישראל מבררים א"ע ביגיעת עבודתם הלא ישראל הי' עלו במחשבה בעוד שהי' נקרא אחד חד ולא בחושבן שהוא למעלה מעבודת אדם הרי שגם בלתי עבודתם הי' נמי בוחר בהם ולמה בחר אז דווקא בישראל ולא באומה זולתה. ועל זה השאלה משיבין לו ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו שמשיבין לו שהישועה שהי' לישראל בפסח הי' באורח דילוג קודם הברורין שהי' מבררין א"ע אח"כ בעבודתם בעת שהי' עדיין קטרוג עליהם מה נשתנו אלו מאלו הללו וכו' והללו וכו' אך אח"כ כשנתבררו ישראל בעבודתם אזי נתבררו גם למפרע עד שכל העולם הבינו אז שהשורת הדין הי' לבחור בהם ולהושיע אותם ככה כאשר גם אתה תיכנס עצמך בעבודת השי"ת יתגלה לך הטעם למה בחר השי"ת בישראל דווקא טרם עבודתם ועל זה אמרו ז"ל מה שהרשת התבונן היינו כי כל מה שתעבוד ותברר עצמך ביותר תתבונן ביותר בהירות זה הטעם ותשיג ממילא זה הטעם כל פעם ביותר השגה ומה שלא תוכל להשיג ע"י ברורי עבודתך זה נקרא נסתרות ואין לך עסק בנסתרות וכן הוא בכל פרט נפש מישראל כפי עבודתו כך מוצא טעם להבין ביותר למה הוא עלה במחשבה תחילה גם טרם עבודתו והוא כמבורר בזוה"ק (בשלח נ"ב:) בהאי מלה לא תשאל ולא. תנסה את ה' והכי הוא דייקא וכו':
31
ל״בברוך הוא. זה נגד שאלת הרשע. היינו כי מההתחדשות של זו הלילה נתגלה מפורש לכל העולם שיש אחד שהציב כל מערכת הבריאה ומנהיג כל הבריאה בהשגחה פרטית אכן להחכם נתגלה שכוונת היסוד מהבריאה הוא כדכתיב כל פעל ה' למענהו וגם משיג היטב החסד של השי"ת כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה וכמו שנאמר כי לעולם חסדו היינו שכוונת הבריאה הוא שחפץ להטיב לבריותיו ולכך נתן השי"ת להבריאה מקום לעבודה וזה הרצון שחפץ השי"ת בעבודת אדם נקרא אתה כדאיתא בזוה"ק (האזינו ר"צ.) אבל הרשע אינו מכיר מהתחדשות של זו הלילה בחסדו ית' וכל הכרתו הוא רק שהשי"ת נקרא אל גבור שהוא מכיר שהשי"ת נקרא הוא וזה מורה על עלמא עלאה וכמבואר בזוה"ק (שם) בגין דאתכסי' ולא אתגלי' אקרי הוא ולזה שואל הרשע מה העבודה הזאת לכם וכו' היינו כיון שהשי"ת הוא כ"כ רם ונשא מה יכול כל עבודת אדם ליפעל אצל השי"ת ונרמז שאלתו בתורה בפרשת החודש הזה לכם שהפרשה ההוא מורה על מלאיתא דסיהרא היינו שהשי"ת נותן מקום ושופע כח לישראל לעבוד אותו למען שיהי' גבי האדם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם וגו' והרשע מתנגד על זה ואומר שאין שום מקום לעבודת אדם והוא נגד הפרשה והי' אם שמוע כי הרשע מכחיש כל עול מצות הנרמז בזה הפרשה ולכן אף אתה הקהה את שניו כי שנים טוחנים ומדקדקים היטב את המאכל וזה מרמז גם בד"ת שהאדם צריך לברר א"ע כל היכא דאיכא לברורי כפי כחו ועל ידי זה ימצא בהד"ת עיקר הטעם ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שבת קנ"ב.) דוק בככי ותשכח בניגרי והרשע שאינו חפץ לדקדק ולברר א"כ למה לו שנים ולזה אומרים לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא היה נגאל היינו שהוא עדיין תחת שעבוד מצרים כי אלו יצא ממצרים הי' ג"כ חפץ בעבודה והי' מכיר היטב ההבדל בין לדעת כי אני ה' מקדשכם ובין שלא לדעת אלא מוכח שהוא משוקע עדיין תחת שעבוד מצרים ועליו נאמר שיחת לא לו מאי משמע שמהתחדשות של זו הלילה נתגלה הכרה מפורשת לכל הברואים עד שאפילו הדומם שומע מזה ההתחדשות רק החילק הוא כפי הרצון הנמצא בכל אחד. הרשע שאינו חפץ בעבודה אינו מכיר רק שהשי"ת נקרא הוא. והחכם החפץ בעבודה מכיר שהשי"ת נקרא ג"כ אתה וחפץ להטיב לבריותיו:
32
ל״גברוך שנתן תורה לעמו ישראל וכו'. זהו נגד שאלת התם. כי ענין תם מבואר בזוה"ק (שלח קס"ג.) וע"ד האי שור איקרא תם ויעקב אחיד בי' בגוי' וכו' כדכתיב ויעקב איש תם וכו' ולזה שואל התם מה זאת. והענין הוא כי מה וזאת הוא יחוד קב"ה ושכונתי' היינו כי יעקב אבינו יודע ומכיר היטב בשלימות החיבור מאור עליון ית' עד התפיסה האחרונה הנמוכה ביותר של ישראל כמבואר בזוה"ק (קדושים פ"ו.) קב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל וכו' היינו שלא פעל מעולם שום דבר עד שהי' מבורר אצלו מקודם איזה כבוד שמים יצא מזאת הפעולה ועל זה מורה בחינת תם שמכיר היטב החיבור מאורו ית' הנרמז במלת מה להתפיסה האחרונה של ישראל שנקרא זאת כי מלת זאת מרמז תמיד על מדת המלכות אך כל שאלת התם הוא שהוא רוצה שיתברר אצלו מפורש הסדר מזה החיבור גם בהבנת תפיסתו. והשאלת התם נרמז בתורה בפ' קדש לי כל בכור. ואמרת אליו בחוזק יד הוצאנו ה' ממצרים היינו שמצד השי"ת נמצא כל הסדר מזה החיבור בלבוש קטן של ישראל שהוא האמונה והא ראי' כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו כי הרי ברגע הקודמת הי' מסכימים כל מערכת הבריאה שיהי' ישראל משעובדים במצרים ופתאום ברגע האחרת נשתנה זה הסדר ושוב הי' מסכימים כל מערכת הבריאה שיצאו ישראל מידי שעבוד מצרים והשתנות פתאום כזה נקרא בחוזק יד ומזה מוכח שבזו הרגע נעשה מצד השי"ת כל הסדר מהחיבור שהי' להם לאביהם שבשמים וכל אותו הסדר הי' נכלל באותו הלבוש קטן של האמונה כדכתיב ויאמן העם וגו' שאין לומר שע"י ברורי עבודתם השיגו ישועה כזאת היאך יתכן שברגע אחת יהי' להם כ"כ עבודה שיכולו לברר א"ע. אלא ודאי שכל סדר עבודה שהי' להם אח"כ עם כל הברורים שלהם הי' הכל מסודר מצד השי"ת עוד מקודם והי' גנוז כל הסדר בזה הלבוש קטן של אמונה שנאמר עליהם ויאמן העם וגו' ולכך משום שהתם מרגיש היטב הטעם מתוק של עבודה אלא שאינו מכיר את הסדר לזה שואל מה זאת כי מ"ה קיימא לשאלה כדאיתא בזוה"ק (הקדמת בראשית ב') אבל שאינו יודע לשאול היינו שאינו מרגיש כלל עדיין שום טעם בעבודה ואינו קיימא לשאלה לזה את פתח לו. שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וכו' היינו שתבינו אותו היטב שיבין וידע ברור שאין הקב"ה וותרן כדאיתא בגמ' וגם חפץ תמיד להיטב לבריותיו וכל עבודת אדם הציב השי"ת על זאת הכוונה למען להטיב לבריותיו וזהו הפירוש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים היינו לי דווקא מחמת שאני חפץ לעבוד השי"ת הוציא אותי ממצרים ולכאורה נראה שזה הלשון עשה ה' לי וגו' השיב נמי לרשע לי ולא לו וגם כנגד שאלת הרשע רמז ברוך הוא וכנגד שאינו יודע לשאול רומז נמי ברוך הוא האחרון:
33
ל״דוביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעל זה נאמר לץ תכה ופתי יערום היינו כי החילוק הוא שהרשע אינו רוצה להבין כלום שהשי"ת נקרא ג"כ אתה וחפץ בעבודת האדם אבל השאינו יודע לשאול באם יודיע לו שהשי"ת חפץ בעבודה הוא מוכן תומ"י לשמוע וגם יש חילוק בין ברוך הוא שכנגד הרשע לברוך הוא שכנגד האינו יודע לשאול כי שאינו יודע לשאול באם יהי' מודיעים לו שהשי"ת נקרא ג"כ אתה וחפץ בעבודת אדם אזי יהי' כל מגמת חפצו לעבוד השי"ת כדי שיוכל למשוך מהו"א לאת"ה:
34
ל״הברוך המקום ברוך הוא וכו'. חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וכו'. הנה עדות הוא אותיות דעת ועל דעת איתא בתקוני זוה"ק (ריש תקונא ס"ט) ובהאי דעת אתמר והאדם ידע את חוה אשתו דלית זיוג אלא בדעת וכו' היינו שדעת הוא חיבור וזהו מה העדות והחוקים והמשפטים היינו שהחכם שואל ומבקש להבין החיבור מחוקים למשפטים. כי ענין חוקים הם דברים הנחקקים כך בהשורש בלי התגלות שום טעם בהם רק חוק ולא יעבור. וענין משפטים רומזים על דברים שמכירין בהם שפיר הטעם כי יש בהם הבנה לפי סדר המשפט ושורת הדין שהשכל מחייב כך ע"ד שמצינו בכתוב (מלכים ב י״ז:כ״ו) לא ידעו את משפט אלהי ארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט וגו' והאריות מורה על הנקודה האמצעית כמאמרם ז"ל בגמ' (זבחים) והאריאל שתים עשרה וגו' מלמד שמאמצע הוא מודד וכו' וזהו וישלח בם את האריות והנם ממיתים וגו' היינו שהנקודה האמצעית מזה הארץ לא היתה יכולה לסבול אותם שלא ידעו את משפט אלהי ארץ הרי שמשפט מורה על התגלות הטעם שמוכרח להיות דוקא כפי אותו הסדר משום שהשכל מחייב כך נמצא שמשפט הוא לגמרי ההיפך מחוקה לזה שואל החכם ומבקש לידע החיבור מחוקה למשפט. כי הנה זאת שפיר מחייב המשפט שיברר השי"ת את מי שעובד אותו כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינון דקב"ה אתרעי בי' בבר נש ושוי' מדורי' בי' כד חמינון דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלי' אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וברעותי' וכו':
35
ל״ואכן מהיכן נמשך זאת התשוקה נפלאה להאדם זה דווקא למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה וכו' זה הוא בטח יען שמקודם הכין השי"ת את לבו כדכתיב תכין לבם וגו' היינו שעוד מהשורש בחר בו השי"ת להכין את לבבו לעבודתו ית' וזאת ההכנה שהכין השי"ת את לבו הוא על דרך חוקה עוד מהשורש בלי שום טעם ושכל וא"כ איך נתאחד ביחד זאת החוקה עם המשפט כי הלא ככה הי' יכול השי"ת לבחור בנפש זולתו ולהכין את לבו ולהופיע בו חשק לעבודה והי' ג"כ רודף אבתרי' דקב"ה וכענין שמצינו גבי אאע"ה שבחר בו השי"ת כדכתיב אשר בחרת באברם וגו' וזה שבחר בו השי"ת הי' בדרך משפט כי יש טעם על זה כמו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' נמצא שיש טעם בדבר כי השכל מחייב כך מצד המשפט ושורת הדין כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' אכן באמת מהיכן הי' נמשך זאת החכמה לאאע"ה דווקא שהוא יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו' בטח זה החכמה הי' נמשך אצלו עוד מהשורש שכך הכין השי"ת את לבבו עוד מהשורש שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וזאת ההכנה הוא על דרך חוקה כי אין להבין בזה שום טעם כלל מדוע באמת הכין דווקא את לב אאע"ה ולא לנפש זולתו ולזה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים היינו איך יתכן חיבור לאלו השניהם חוקים עם משפטים. אף את אמור לו כהילכות הפסח וכו' היינו כי אז בשעת הארת הפסח הראשון בעת שפתח השי"ת אור עתיקא אז הי' הכרה מפורשת בכל העולם עד שכל נפש הבין שפיר גם בתפיסתו הנמוכה זה החיבור. וגם עכשיו אף שנעלם אור עתיקא מתפיסת אדם בכל זאת נשאר הבנה מצד המשפט שמגיע להאדם העובד את השי"ת שהשי"ת יבחר בו אלא שאתה רוצה להבין עכשיו גם מה שהוא טרם זה המשפט כי אינו מספיק עבירך הטעם של המשפט רק אתה רוצה להבין עוד יותר למעלה מהמשפט שאתה חפץ לידע הטעם מהחוקה שהוא למעלה מהמשפט על זה אומרים אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כי מאחר שנולדת אחר סבת החוקה איך יתכן שתבין הטעם מדוע נתהווה סבת החוקה כי זאת הוא מהדברים דלא קיימא לשאלה ולא לאותבא אלא כל נפש כפי מה שילך בזה המשפט כך ינהיר לו החיבור מזאת החוקה עד שזאת החוקה ינהיר בהבנת תפיסתו ממש בבחינת משפט:
36
ל״זרשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו'. היינו כי הרשע שואל מאחר שישראל עלו במחשבה גם טרם עבודתן א"כ למאי צריכין לכל ברורי עבודתם על זה משיבין לו הגם שאמת הוא שישראל עלו במחשבה גם בלתי עבודתם אכן להגיע לזה המקום העליון אי אפשר בלתי עבודה כי בלתי עבודה יכולין להתבטל טרם שמגיעין לשם. כענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה הטעם על כל המצות שנאמר בהם למען יאריכון ימיך וכמו שביארו ז"ל ליום שכלו ארוך היינו כי ימיך מורה על לבושים כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכ"ד). באברהם דזכה מה כתיב בא בימים באינון יומין ממש דילי' עאל ואתלביש בהו ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום וכו' ואינון חייבי עלמא דלא זכי לאתלבשא בלבושא דיומיהון וכו' היינו כי ע"י אלו הלבושים יש לו להאדם קו ישר ודרך סלולה להגיע ליום שכלו ארוך ולא יתבטל בדרך כי בלעדי עבודת המצות הוא האדם כמו מי שיש לו בביתו הון ורכוש רב עם כל מיני טובות שבעולם אך שהוא לעת עתה בדרך רחוק מאד מביתו אזי אם יש לו על הוצאות הדרך שפיר יגיע ויבוא לביתו וישיג שם כל הטובות משא"כ כשאין לו כלום על הוצאות הדרך אפילו לחם צר ומים לחץ והדרך הוא לביתו רחוק מאוד בטח ימות בדרך מרעב טרם שיגיע לביתו וא"כ מה הנאה יש לו מאלו הטובות המונחים בביתו מאחר שהוא רחוק מהם ואי אפשר לו להגיע להם וזה נמי הוא הענין מכל עבודות שמסר השי"ת לישראל אף שהם עלו במחשבה למעלה הרבה מאילו העבודות אכן על ידם יש לו להאדם על הוצאית הדרך להגיע לזה היקרות שעלו במחשבה אבל מי שמשולל עבודה ומצות בטח לא יגיע לאותו היקרות שעלה במחשבה למעלה מעבודה כי יתבטל בדרך וזהו שמשיבין להרשע אילו הי' שם לא הי' נגאל היינו כיון שאינו חפץ בעבודה ממילא ישאר במצרים כי בטח לא יגיע להמקום שעלו שם ישראל במחשבה אלא שיהי' נשאר עדיין במצרים:
37
ל״חתם מה הוא אומר מה זאת וכו'. היינו כי מלת זאת רומז על מלכות שמים כמבואר בתקוני זוה"ק (בכמה דוכתא) ומלכות שמים לית לה עיינין כדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים צ"ה.) עולימתא שפירתא דלית לה עיינין היינו כמו שמצינו בגמ' (ע"ז נ"ד) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בדין הוא שלא יצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג וזה הוא דלית לה עיינין מה שאינו ניכר שמלכות שמים מנהיג באמת ונדמה שעולם כמנהגו נוהג לזה שואל התם מה זאת היינו שמבקש להכניס עיינין ולהנהיר במדת מלכות שמים האור מהשם מ"ה כידוע שיהי' ניכר מפורש אשר זה הסאה גזולה אינו יכולה להצמיח ולפי הנראה כל עוד דמלכות שמים לית לה עיינין רואים גם בהסאה גזולה צמיחה כמו בשאינו גזולה בלי שום הבדל בניהם ולזה אמר מה זאת כי חפץ שיהי' ניכר מפורש החילוק וההבדל בין גזולה לאינו גזולה:
38
ל״טעל זה משיבין לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' היינו כי בעת שפתח לנו השי"ת את הישועה מאור עתיקא אז הי' ניכר מפורש לעיני כל שאי אפשר שום צמיחה בהסאה גזולה כיון שאין שייך בה שום זרועה כי עיקר הזרועה הוא האמונה הנמצא גבי האדם כמאמרם ז"ל (מדרש ש"ט) אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע וכו' וזה הגזלן אינו מאמין כלל ואיך שייך אצלו זרועה וממילא אינו צמיחה כלל ומי שאוכל מזה הסאה אינו אוכל כלל המוציא פי ה' המחי' המלובש בהמאכל והגם שעכשיו נעלם בעולם זאת הבהירות מ"מ בלב ישראל מבקשי ה' נקבע זאת הבהירות עוד מיציאת מצרים:
39
מ׳ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו כמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר מי שלומד דברי תורה ואינו קשה לו בהם שום קושיא זהו סימן מובהק שלא נגע עדיין בדברי תורה כי מאחר שהשכל של דברי תורה הוא באמת להיפך מהשכל של זה העולם וא"כ מהיכן ישר בעיניו כ"כ ולא קשה לו שום קושיא אלא בטח לפי שלא נגע עדיין בהם. אולם מי שקשה לו בד"ת ומייגע א"ע אח"כ לתרץ זאת הוא ד"ת ולכן מי שאינו יודע לשאול ואינו קשה לו כלום זה בטח לא נגע עדיין בדברי תורה לזה את פתח לו היינו שצריכין להשתדל עמו ולפתוח לו דרך שיהי' ג"כ יכול לשאול ולתרץ ולזה אמרו ז"ל בגמ' לעשות פעולות במכוון כדי שישאלו התנוקות היינו למען שיהי' חידש בעיני הרואים ויקשה כגון חוטפין מצה מלפני התנוקות כדי שישאלו:
40
מ״אברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול חכם מה הוא אומר. מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' :
41
מ״בברוך המקום הוא נגד שאלת החכם כי השי"ת נקרא מקום כד' במדרש רבה (ויצא פ' ס"ח) למה מכנין שמו של הקב"ה מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כי מקום הוא המקיף את האדם. ויען שהשי"ת הוא המקיף את כל העולם לזה מכנין שמו של הקב"ה מקום. והנה העולם נקרא אתה. וזה המקיף שהשי"ת סובב ומקיף את כל עלמין נקרא הו"א לזה שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם וכו' היינו מאחר שהכלי לעבודה עושה ג"כ השי"ת א"כ הי' יכול השי"ת לעשות כלי לעבדות ה' מאומה אחרת ג"כ למה זה בחר השי"ת בישראל דווקא לעשותם כלי לעבדות ה'. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' היינו שרצונו ית' הוא שתהי' מדלג ופיסח מקושיא כזו כי באמת האיר השי"ת לישראל את האור באורח דילוג שלא בסדר הדרגה רק ישראל עושים מזה האור שהי' בדילוג שיהי' בזה סדר הדרגה ע"י יגיעת עבודתם אבל לאומות אין בזה האור שום שייכות ועליהם נאמר כל בן נכר לא יאכל בו ואף שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח וכו' זה הוא רק אחר שפתחו ישראל ע"י עבודתם את הנקב כחודו של מחט אז יכול הגר ג"כ ליכנוס להקדושה אבל לקבל זה האור באורח דילוג כמו שישראל מקבלין זאת א"א לשום אומה ולשון לזה בחר השי"ת בישראל דווקא ובאמת מאן דאיהו משרשא וגיזעא קדישא דישראל מרגיש בלבו זאת אהבה ואין לו שום קשיא למה בחר בו השי"ת כי מבין היטב שיפה בחר השי"ת ומה שהחכם שואל הלא השי"ת הוא כל יכול לעשות מאומה אחרת ג"כ כלי לעבודה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה כיון שיש בפיך טעם מתוק מה לך לדאוג דאגת אחרים וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נב:) בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה':
42
מ״גברוך הוא זהו נגד שאלת הרשע כיון שהשי"ת נקרא בבחינת הוא שרומז על עלמא דאתכסי' היינו שהוא רם ונישא מאוד מזה העולם השפל א"כ מה יכול ליפעל כל עבודת אדם אצל כביכול ית' מאחר שאין כבודו להשגיח בזה העולם השפל ולהתפעל מעבודת בו"ד וזה נקרא כופר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו כי ענין שינים הוא כמאמרם ז"ל בגמ' שיניים טוחנות היינו שע"י הטחונה שמדקדקין את המאכל יכול הצורת אדם להתגבר על המאכל ולהכניסו להגוף ואם אינו טוחנו בשינים לא הי' באפשרי לחבר את המאכל כלל בהגוף ככה הם כל עבודת אדם בעוה"ז שרק ע"י עבודה יכולין למשוך מעלמא דאתכסי' שנקרא הו"א לתפיסת אדם שנקרא את"ה וכיון שאין הרשע מאמין בעבודה נמצא שאין לפי דעתו שום חיבור מעלמא דאתכסי' לעלמא דאתגליא א"כ למה לו שינים מאחר שאין לפי דעתו שום חיבור מתפיסת אדם עם למעלה מהתפיסה אין מהצורך אצלו שינים טותנות ועליו נאמר כל בן נכר וגו' ומתרגמינון כל בר ישראל דאשתמד לא יאכל בו ואף שמצינו שאפילו רעותא טבא דב"נ לא אתאביד זהו אחר שיתמהמה זמן רב אבל לעת עתה אין להרשע שום מקום בזה העולם וזהו לי ולא לו אילו הי' שם לא הי' נגאל:
43
מ״דברוך שנתן תורה לעמו ישראל. זהו נגד התם שהוא שואל מה זאת כי תם הוא רזא דיעקב כדאי' בזוה"ק (בהעלותך קנ"ג.) תם דרגא דיעקב דאתמר בי' ויעקב איש תם וכו' ולזה שואל מה זאת היינו שמבקש להבין איך נעשה זה החיבור מעלמא דאתכסי' לעלמא דאתגלי' כי מלת מה רומז על עלמא דאתכסי' ומלת זאת רומז לעלמא דאתגלי' והוא מאמין היטב שיש חיבור אך הוא שואל איך נעשה זה החיבור. ואמרת אליו כי בחוזק יד הוציאנו וגו' היינו שכן הציב הרצון ית' לבוש בזה העולם שדוקא ע"י עבודה יהי' חיבור כי באמת איך יתכן אצל השי"ת בחוזק יד וכי כביכול ית' צריך ח"ו חוזק יד להושיע את ישראל וכן מה שנאמר ועברתי בארץ מצרים וכי צריך ח"ו השי"ת לפעולת העברה שיעבור בארץ מצרים. אלא כל זה הוא רק להראות להאדם שבחר השי"ת בעוה"ז בלבושים מפעולות שדוקא ע"י פעולות העבודות יהי' החיבור בשלימות:
44
מ״הברוך הוא זהו נגד שאינו יודע לשאול. והגם שכתוב אצל שאינו יודע לשאול נמי הלשון ברוך הוא כמו אצל הרשע עכ"ז יש חילוק כי הרשע אמר אין חפץ ה' בעבודה ואינו מודה כלל שיש בחינת אתה בזה העולם משא"כ שאינו יודע לשאול מאמין היטב שיש רצון הנקרא אתה היינו שיודע שהשי"ת חפץ בעבודה רק שאינו יודע לשאול איך הוא עבודת השי"ת ובמה עובדים השי"ת לזה כתוב את פתח לו היינו שתלמד אותו כל סדר העבודה ויהי' הוא מכיר ג"כ החיבור שיש להאדם עם רצונו ית' ע"י העבודה:
45
מ״ומתחלה עובדי ע"ז הי' אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וכו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. בכאן מראה השי"ת המקום של ישראל בשורש העליון כי עבר הנהר מרמז על למעלה ממקום בינה כי נהר רומז על בינה ועבר הנהר רומז על למעלה ממקום בינה ולזה קודם כל המועדים שישראל מקדשי נהו הנאמרים בפ' אמור מבאר שם הזוה"ק (אמור צט.) את הפסוק בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו' להורות שכל הוויות ישראל עם עבודתם נמשך משורש העליון ית' שעלה שם ישראל במחשבה שהוא למעלה הרבה ממקום בינה לכך יש בכח עבודת ישראל להתפשט הקדושה לכל הזמנים דמקדשי' להו וזהו שאמר כאן מתחילה עובדי ע"ז הי' אבותינו וכו' ולהבין זאת כיון שעבדו ע"ז למה קראן אבותינו וגם בגמ' איתא אין קוראין אבות אלא שלשה. אמנם הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (לך) וימנע מרשעים זה תרח אורם זה אברהם הגם דתרח עשה תשובה זאת הי' מסטרא דאברהם היינו שזאת אין לחשוב כלל שיש איזה חלק לתרח באורו של אאע"ה כי כיון שאאע"ה נקרא קנין אחד של הקב"ה כדאיתא במדרש א"כ מוכח שהי' נתגלה אליו היחוס מויפח באפיו נשמת חיים מצא שאין לתרח ולאבותיו הקודמים לאברהם אבינו שום שייכות כלל אליו רק מאאע"ה התחיל קנין חדש להשי"ת מזה הזמן שקרבו המקום לעבודתו ומשם מתחיל היחוס של ישראל ואותם הדורות הקודמים לאאע"ה שהי' עובדים ע"ז אין להם שום שייכות כלל לישראל וזהו מתחלה עובדי ע"ז הי' אבותינו היינו אף שאבותינו הלכו דרך אותן הדורות שהי' עובדי ע"ז מ"מ עיקר אבותינו נחשבים רק אותן שקרבם המקום לעבודתו וזהו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו כלומר מאאע"ה ואילך אבל לא הדורות הקודמין לו ועל זה מסיים ואקח את אביכם מעבר הנהר היינו מאיזה מקום מתיחם אאע"ה על זה אמר מעבר הנהר וכמבואר בזוה"ק (שם) ההוא נהר דאשתמודע היינו משורש העליון ששם עלה ישראל במחשבה ומשם נמשך כל התחלת הויות ישראל ואין לנו שום שייכות להדורות הקודמים לאאע"ה שהי' עובדי ע"ז:
46
מ״זמתחלה עובדי ע"ז הי' אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שנאמר וגו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו' וביארו ז"ל בגמ' (פסחים קט"ז.) מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכו'. היינו כי כך הציב השי"ת שכל השלימות יתברר דוקא מתוך ההיפך כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ד) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' וזהו מתחילה עובדי ע"ז הי' אבותינו היינו שעל גוון הפעולה לא הי' ניכר באמת שום הבדל וחילוק כלל כמו שהי' באמת אז קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ועל זה אמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם ונהר הוא כמבואר בזוה"ק (אמור צ"ט ) ההוא נהר דאשתמודע ואתיידע ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם וכו' פירוש כי נהר הוא דנגיד ונפיק ורומז על ראשית המשכה כח הפעולה להבריאה אכן על גוון הלבוש של הפעולות לא הי' ניכר אז שום הבדל מישראל לאומות לכך אמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וכמבואר שם לאחזאה טובו וקשוט דעביד קב"ה לישראל היינו שעיקר המקום של ישראל אף במצרים הי' בעבר הנהר כלומר בצד השני של הנהר דנגיד ונפיק אשר שם מנהיר תמיד ההתקשרות של ישראל בהשורש ית' כי רק על הגוון והלבוש לא הי' ניכר החילוק וההבדל אבל כשדן השי"ת את הלבבות אזי מסתכל בעומק לבבם של ישראל ובעומק לבבם המה דבקים תמיד ברצונו ית' וזהו שמתחיל בגנות ומסיים בשבח ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו היינו כי מזה שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו נתברר גם למפרע אשר מעולם אף בעת שהי' נדמו הללו והללו עובדי ע"ז ג"כ לא נעתקו ח"ו מאור רצונו ית' ועל זה ההתקשרות רומז זה החג אשר בכל דור ודור מנהיר השי"ת בזה החג לכל פרט נפש מישראל אחר כל ההסתרות שהי' עוברים עליו שאפילו בעת ההסתרה הי' ג"כ שוכן עמו הרצון ית':
47
מ״חמתחלה עובדי עבודה זרה הי' אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וכו'. בגמ' (פסחים קט"ז.) מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכו' ולהבין זאת כיון שהי' עובדי ע"ז. א"כ למה קוראים אותם אבותינו הלא כתיב ואבדיל אתכם מן העמים (קדושים כ'):
48
מ״טאמנם זהו כמבואר בזוה"ק (לך ע"ח:) וימנע מרשעים אורם דא תרח ובני ביתיה. אורם דא אברהם. האור לא כתיב אלא אורם דהוה עמהון וכו' מבאר בזה הזוה"ק מאחר שהציב השי"ת שכל ההשפעות ילכו בדרך עילה ועלול והאחרון יהי' נמשך מהקודם לו כמו שכתוב דור לדור ישבח מעשיך וכל דור הוא ראש לדור הבא אחריו א"כ יש שייכות וחיבור לאורו של אאע"ה עם תרח אביו כי תרח הי' עילה לאאע"ה. על זה אמר הזוה"ק וימנע מרשעים אורם דא תרח ובני ביתי'. אורם דא אברהם היינו כי כל הקנין שיש להאדם בשום דבר הוא רק כפי הבנת תפיסתו בהדבר אבל יותר מהבנת תפיסתו אין לו באמת קנין כלל כמו שפסק הגהת אשרי (ב"מ פ"ב) בשם ר"א ממיץ מי שקנה כסף מצופה באבר ולא ידע שהוא כסף והוא קנה בחזקת שהוא בדיל ואבר לא קנה רק כפי' שוי' של בדיל ואבר וכו' ולכך נמי אין לתרח שום חלק באורו של אאע"ה כי לא הי' לו שום הבנה בתפיסתו כי הוא הי' עובד ע"ז ולזה אינם נקראים העשרה דורות מנח עד אברהם אבותינו כי לא הי' להם שום תפיסה בהיקרות של אאע"ה ואין להם שום חיבור ושייכות אליו ומה שנולד אאע"ה מתרח זה הוא רק על דרך מאמרם ז"ל במדרש בכל עושה הקב"ה שליחותו אבל אין ליחסו כלל אחר תרח וזהו שמדייק הזוה"ק וימנע מרשעים אורם דא תרח ובני ביתי' אורם דא אברהם וכו' אבל גבי ישראל אף שיורד דרך השתלשלות מכמה וכמה מדרגות בכל זאת יש חיבור ושייכות להתחלת הנקודה של ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מעצמיתו ומתוכו נפח ואין שום הפסק לאותו החיבור לעולם וזהו שאמרו ז"ל בגמ' (שם) מתחיל בגנות ומסיים בשבח היינו כיון שמסיים בשבח מלידת אאע"ה שממנו נצמח כל ישראל שוב יכולין שפיר להתחיל בגנות ולדבר מגנות אבותינו שהי' עובדי ע"ז כי אחר שנולד אאע"ה הפסיק הענין ואין לנו עוד שום חיבור ושייכות להדורות הקודמין לו ואינם מפסיקין כלל היחוס והחיבור שיש לישראל בהשורש ית' וישראל יכולין תמיד להכיר היחוס שלהם שהמה ממש יציר כפיו של הקב"ה ואין שום הפסק לאותו היחוס כי רק מצד עבודת ישראל יש חיבור לכל הדורות הקודמין כי גם מה שעשה תרח תשובה הוא רק מסטרא דאברהם כמבואר בזוה"ק אבל מצדם בעצמם נפסק החיבור והיחוס:
49
נ׳ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ וגו'. שומר הבטחתו הוא מלשון ואביו שמר את הדבר היינו שלא הגביל השי"ת הבטחתו לישראל שיהי' בגבול כי אם ששומר אותה ועדיין הוא בידו ית' כי הבטחתו הוא דברי אלהים חיים ואינו נגבלת תחת צמצום הזמן רק שהבטחתו הוא תמיד בידו ויכול להראות בה זמן מוקדם כמו שמצינו גבי אאע"ה שאמר לו השי"ת כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה מ"מ אח"כ חישב את הקץ לעשות והקדים אותו ובכל זאת אינו סותר כלל למאמרו הקודם אלא כל הענין הוא כמו שנאמר (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה כלומר שיש בידו ית' להראות את עתה מקודם ולהראות בה אשר הוא היום אם בקולו תשמעו וזהו ששמר הבטחתו ולא עזבה מרשיתו אלא אוחז אותה בידו ית' הגם שאין שום נ"מ מצד השי"ת העבר והעתיד שהוא ית' למעלה מהזמן אולם בזה ששומר הבטחתו לישראל נקבע אותו הכח גם בלבות ישראל שיהי' בכחם להקדים את הקץ כי על זמן הקץ מצינו בגמ' (סנהדרין צ"ז:) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ויש בכח ישראל כל אימת שירצו למהר קץ הישועה כי כמו שהרצון ית' הוא באין סוף ובלי גבול כך מנהיר זה הרצון ג"כ בלב ישראל באין סוף ואין תכלית ועל זה אמר נמי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם היינו שלא גמר עדיין השי"ת מעולם את עסקו עם ישראל ועומד עמהם בכל דור ידור באמצע להצילנו תמיד מידם:
50
נ״אואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חי' וגו' להיות שהיחוס הי' נעלם מישראל בהיותם במצרים שלא הבינו כלל איך שהם בנים למקום כי לא הכירו מקור שורש מחצבתם אכן ביציאת מצרים פתח להם השי"ת את ההעלם והתחילו להכיר שורש יחוסם שהם עלו במחשבה אבל כמעט רגע נתעלם מהם זה האור אף שנשאר אצלם מזה האור בעומק לבם אבל לא הי' ביכולתם להבינו נמי לזולתם כי נעלם מיד זאת הבהירות שהבינו איך שהם בנים למקום לזה נתן להם השי"ת שתי מצות דם פסח ודם מילה וכדאיתא בזוה"ק (בא ל"ה:) פסחא דינא ומילה רחמי ואלו השנים רומזין על התכללות שני הפכים בנושא אחד כי הארת הפסח רומז על אור הדילוג שאין בזה האור שום קו כלל לתפיסת אדם ומילה רומז על אור ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל בגודל הדרגה ע"י עבודה שבתפיסתם ואיך יתאחדו אלו שני ההפכים בנושא אחד אם לא ע"י הנהגה שהוא למעלה מתפיסת זה העולם אשר שם נתאחדו כל ההפכים הרי מוכח שהשורש של ישראל הוא באור עליון ית' המשולל מכל התחלקות המדות לזה יש בכחם לקבל אלו שתי הארת פסח ומילה שהם שני הפכים בנושא אחד וזהו ואראך מתבוססת בדמיך וגו' וכמבואר בכתבי האר"י הק' ז"ל מת בוסס היינו מחמת גודל הצעקה שעלה מסבת ההעלם שמלפנים שהי' נדמה לישראל שנתרחקו מן השורש וזהו מת. בוססת היינו ע"י זה נתבססו והאיר להם השי"ת בדמיך חיו כמו שהי' בהתחלת בריאת עולם. בקדמיתא הי' עלמין דאתחרבו ומסבת זה החורבן נשאר גודל צעקה עד שנתבסס עלמא ונגמר עולם התיקון כי מסבת החורבן שהי' מקודם נקבע הכרה בהבריאה שכל השלמתה הוא רק השי"ת כך הי' ההעלם לישראל במצרים כענין עלמין דאתחרבו בקדמיתא עד שהי' נדמה להם שנעתקו ח"ו לגמרי מהשורש ונשאר בהם גודל הצעקה כי נשאתנו ותשלכנו ועי"ז האיר להם השי"ת הארת אלו שני הדמים שיכירו מהם התקשרותם בהשורש עליון ית' ובזאת ההכרה נתבסם ונתבסס עולם התיקון ביתר שאת כדכתיב ואומר לך בדמיך חיו:
51
נ״בואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיו וגו'. בזוה"ק (בא ל"ה:) תרי דמי הוו חד דמילה וחד דפסחא. דמילה רחמי דפסחא דינא וכו' פסחא רומז על ישועה כזו שמאיר השי"ת להאדם בלי הדרגה רק באורח דילוג ועל זה איתא כאן פסחא דינא כי נגד ישועה כזו מחויב האדם ג"כ להתייצב נוכח השי"ת באורח דילוג היינו לשוב להשי"ת בחילי יתיר עד שלא יהי' יתכן אצלו כלל לחזור ולעמוד בהדרך לא טוב שהי' עומד מקודם. ואותן הצמצומים שמגדיר אדם א"ע בהם לילך תמיד בגודל הדרגה כענין הכתוב זרע יעבדנו יסופר לה' וגו' זה הצמצום נקרא מילה רחמי וכדמסיק בזוה"ק (שם) ופסח ה' עליכם מבעי לי' אבל על הפתח על הפתח ממש זהו פתח הגוף ואיזהו פתח הגוף הוי אומר זו מילה וכו' היינו כי ע"י הצמצום הן בקבלה והן בהשפעה משיג האדם ההגנה ועל זה מורה מילה רחמי וזהו שאיתא בהאר"י הק' ז"ל (פע"ח שער הפסח) שאותן היונקים מישראל נקראים מתים שאין להם שום חיים שמלת מתבוססת הוא שתי מלות מורכבת מת בוססת שהס"א הנקראת מת היתה בוססת ויונקות מישראל הדמים. ובישראל אמר השי"ת בדמיך חיו שני פעמים שני דמים דפסחא דינא דמילה רחמי וכו' היינו כי ביציאת מצרים אז האיר השי"ת אור עתיקא שישראל עלו במחשבה וכאשר מעלה השי"ת את ישראל בלתי עבודתם מתעורר נגד זה קטרוג למה אינו מעלה אומה אחרת ג"כ וזהו שאיתא שם שהס"א הנקראת מת היתה בוססת ויונקות מישראל הדמים ולכך הי' צריכין ישראל לשני הדמים דם פסח ודם מילה להשתיק מהם הקטרוג הגם שכל יניקת ישראל הי' מעתיקא גם טרם יציאתם ממצרים כדכתיב (הושע י"ג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים וזה מורה שהי' נקשרים בעתיקא עוד בהיותם במצרים אמנם אז הי' להם נמי ההגנה מאלו שני הדמים שעשו אח"כ על דרך שאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ז) קדם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אלין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות וכו' ככה מאלו שני דמים שעשו בעת יציאתם ממצרים הי' להם הגנה אף בעודן במצרים ועל אלו שני הדמים כתיב ובצל ידי כסיתיך ועל זה רמזו ז"ל בגמ' מאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן ובגמ' (ע"ז דף מ"ח:) איתא שזה הירק הנקרא חסא אינו יכול לגדל רק במקום שיש צל וזהו כדאיתא בזוה"ק (תולדות קל"ב.) דלית לך שייפא בבר נש דלית ברי' לקבלי' וכו' וכן נגד זה שאין בכח האדם לקבל אור עתיקא בעוצם הבהירות כי אם ע"י צל לעומת זאת ברא השי"ת ברי' שאינו יכולה לגדל מאור השמש כי אם ע"י צל ומרמז על זה הכתוב שמש ומגן ה' אלהים היינו כשם שאי אפשר להסתכל באור השמש בלי נרתק כך אי אפשר לקבל מאור עתיקא בלי צל וככה העמיד תמיד השי"ת צל ונרתק שיהי' שמירה והגנה לישראל בכל עת שיצטרכו כדכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל:
52
נ״גר' יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. במצרים מה הוא אומר ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא וכו':
53
נ״דאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית וכן הוא אומר עושה גדולות עד אין חקר והגבורה זו יציאת מצרים שנאמר וכו' והנה מאחר שיציאת מצרים נקרא גבורה. למה נאמר כאן אצבע והא כל מקום שנאמר אצבע אינה אלא ימין כדאיתא בגמ' (זבחים כ"ד: מנחות יו"ד) וימין רומז על חסד כי שמאל רומז על גבורה וימין מורה תמיד על חסד שנקרא גדולה:
54
נ״האמנם הענין הוא כי הרצון ית' הציב כל הדברים שבעולם בקומה שלימה ובצורת אדם כמו שמצינו גבי צורת אדם. נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו וגו' היינו במוחין ומדות ופעולות וכמו שיש בכל פרט כן הוא בהכלל ג"כ קומה שלימה בצורת אדם כמבואר בהאר"י הק' ז"ל שהעריך ג' ראשונות חכמה בינה דעת והם שלוש נסתרות שנקראו מוחין ומהם נמשכים לשבע מידות הנגלות והנה השלוש נסתרות הגם שנקראו שלושה במספר אבל בכמות המה באמת לאחדים לזה נקראים עדיין אבות משום שקרובין המה מאוד להמוחין וכפי ערך המשכת המוחין כן התקשר כל הבחינות אצלם שכל מדה ומדה אינו מצמצומת בפרט מדתה דווקא רק כפי מה שמאיר לה מהחכמה כך הוא נמשכת אחרי' עד שהחסד יכול ליפעל ההיפך ממידתה ג"כ אם החכמה מנהיר לה ההיפך וזה נקרא חסד דבי חכמה אכן כאשר יורדת להכלי פעולה אז נתעלם החכמה כ"כ עד שהפעולה יכול לפעמים להתגבר על החכמה והנה בעת שנתחלף מהמוחין להמדות וביותר כאשר נתחלף מהמדות לפרטי הפעולות אז הוא ההסתר חזק אלא שאינו ניכר כ"כ ההסתר אולם בעת שנתחלף מאור החכמה לבוא בהתלבשות המידות טרם שמגיע להמידות אז ניכר מפורש גודל ההסתר לזה נקרא זה המעביר מהמוחין למדות מיצר וגרון אשר אין זה כלי להחזיק אצלה שום דבר ואפילו מחשבה אין יתכן ?בלי הכלי כי כל פעולתה הוא רק לעבור על ידה ממו? החכמה ולחלק על פרטי אברי הגוף עד שיצא בהתגלות מפורש על הפעולה. וכמו שהוא בהפרט ככה הוא בהכלל ג"כ טרם שנתחלקו המדות לפרטי פרטים שונים עד שנתרבו ישראל לששים רבוא נפשות הי' צריכין מקודם שיעברו דרך מצרים הנקרא מיצר ים וגרון כדאיתא בזוה"ק (שמות) ובהאר"י הק' ז"ל כי שם הי' ההסתר חזק מאד ובאמת נצמח מזה ההסתר כל הרבוי בישראל כי הגם שעבר האור דרך הגרון והמיצר עכ"ז נקרא חסד דבי חכמה והוא רב חסד וכענין שאיתא בזוה"ק (צו ל"א.) אל בכל אתר חסד וכתיב אל זועם וכו' אלא בכל אתר אל נהורא דחכמתא וכו' שזה בעצמו הוא חסד אל לזעום על עוברי רצונו לזה איתא במצרים מה הוא אומר אצבע אלהים הוא הגם שכל מקום שנאמר אצבע אינה אלא ימין שרומז על חסד ויציאת מצרים נקרא גבורה כד' שם והגבורה זו יציאת מצרים אולם מזה הימין בעצמו היינו מזה הרב חסד בעצמו הי' גבורה למצרים כי ע"י זה החסד נתבטלו המצרים וכמבואר בזוה"ק דינא למצראי ורחמי לישראל:
55
נ״ורבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו'. היינו אף שפעל אותם בעובדא בכל זאת צריך נמי לאומרם בפה כי פה גומר כלומר שצריך להראות גם על הלבוש אחרון שהוא פה גומר איך שמכיר באותו התחדשות שנתחדש בפסח ועל אותה הכרה אמר מקודם יכול מראש חודש היינו יכול שזאת ההכרה מתחיל מהחודש הזה לכם. שהוא זמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא תלמיד לומר ביום ההוא וביום ההוא מבואר בזוה"ק (שלח קע"א.) יומא דאחיד סופא בשירותא היינו כל הכרת אדם יתכן רק מפאת ההתחלקות ובזה היום יש התחלקות כמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים ב:) הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ הרי שיש בו התחלקות אכן כל ענין התחלקות הוא רק מצד האדם כי מצד השי"ת אין באמת שום התחלקות רק אחדות פשוט לזה אמר אי מביום ההוא יכול מבעוד יום היינו כי מצד השי"ת אין שום נ"מ בין יום ללילה כדאיתא בזוה"ק (נשא) לית יום ולית לילה אלא מסיטרא דילן והוה אמינא שהכרת אדם צריך שיהי' נמי מבעוד יום ת"ל בעבור זה היינו שכל הכרה שמתחיל גבי האדם הוא רק בלילה הזה עוד מבערב כדאיתא בזוה"ק (בא ל"ח.) עקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה דלילא שרא קטרין ועבד נקמין וומא אפיק לון בריש גלי וכו':
56
נ״זרבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. היינו הגם שעושה אלו המצות במעשה מ"מ מחויב נמי לומר אותם בפה שהוא הלבוש היותר אחרון גבי האדם כדאיתא בגמ' (ברכות ס"א.) פה גומר היינו שצריך האדם להראות גם על הלבוש אחרון הכרת זאת הישועה. ואלו הן פסח וכו' על שום שפסח הקב"ה וכו' היינו שהישועה הי' באורח דילוג והוא כמו שמצינו גבי אדם שיכול ע"י תשובה להתקרב עצמו להשי"ת באורח דילוג כדאיתא בזוה"ק (חי' קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבן לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין וכו' היינו כי הבעל תשובה ע"י שמכיר שכל ימי ההסתרה שעברו עליו מלפנים הי' לגמרי בטעות ועכשיו חפץ בכל לבו לחזור כדאיתא במדרש (רבה ואתחנן) כלום לבית אביכם אתם חוזרים ומפאת זה מתקרב עצמו בחילי יתיר בלי שום הדרגה כן האיר השי"ת מצדו זאת הישועה בחילי יתיר כביכול בלי שום הדרגה וזה הי' באורח דילוג מצד השי"ת:
57
נ״חומצה רומז על אורח דילוג מצד ישראל וזהו מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו' היינו שלכך האיר השי"ת לישראל באורח דילוג משום שנמצא בישראל ג"כ עבודה באורח דילוג כי הרי אף שהי' במצרים בגודל ההעלם ובהסתר חזק מ"מ האמינו מיד כדכתיב ויאמן העם (שמות) ומפאת זאת האמונה פשוטה אף שהי' עדיין משוללי ברירין בכל זאת האמין להם השי"ת ג"כ שיבררו א"ע אח"כ כדכתיב (שמות) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו':
58
נ״טמרור על שום שמררו את חי' אבותינו וכו' בעבודה קשה וגו'. היינו יען שהי' מעיקים מאד את ישראל בשעבוד קשה כדכתיב (זכריה א׳:ט״ו) אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה זאת בעצמו הי' סבה להתקרב הישועה אפילו קדם זמנא:
59
ס׳רבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח. מצה. ומרור. איתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שאכילת מצה הוא תיקון לאכילת אדם הראשון:
60
ס״אוביאור הענין כי החטא של אה"ר הי' מה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהוא אילנא דספיקא שעל ידי זאת האכילה נעלם ממנו האור עד שהי' נדמה בדעתו שיש לו הוי' בפני עצמו עם בחירה חפשית כי מקודם זאת האכילה הי' מכיר בבהירות שאין לו שום בחירה כי הי' עדיין סמוך מאוד להמקור ואח"כ הי' כמו שנאמר (בראשית) ותפקחנה עיני שניהם וגו' ולכאורה יפלא מדוע לא חפץ השי"ת שיפקחו ולמה זה נענשו אמנם זה הוא כענין שאיתא בזוה"ק (וארא כ"ג:) ורזא דא דעינא סתים וגליא. סתים חמי אספקלריא דנהרא. אתגלייא חמי אספקריא דלא נהרא וכו' היינו כי סתימות עין רומז על אור עתיקא שהוא אספקלריא דנהרא שמכירין היטב שאין שום הוי' בפני עצמו כי נכלל ברצון השי"ת כך בעת סתימת עין של אדה"ר הי' מכיר בבהירות עצום שאין לו שום כח בחירה לפעול כי נכלל לגמרי ברצון השי"ת משא"כ אחר שאכל מעץ הדעת ותפקחנה עיני שניהם וזה הפקיחת עין רומז על זעיר אנפין שהוא אספקלריא דלא נהרא כי נסתר ממנו עוצם הבהירות ונדמה לו שיש לו כח הבחירה לפעול כפי חפץ לבו. והתיקון לזאת האכילה של אדה"ר הוא אכילת מצה כי מצה מורה על שלולות פעולות אדם כי חמץ מורה על פעולות אדם ומצה רומז על רצון השי"ת בלתי פעולות אדם כמאמרם ז"ל מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם וכו' גם מצוה בוא"ו מורה על פעולות אדם ומצה בלא וא"ו מורה על ההכרה שהכל מהשי"ת לבדו ואין להאדם שום כח הפעולה כי וא"ו לעילא ליכא כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג.) וע"י אכילת מצה יתוקן אכלת אדם הראשון:
61
ס״בפסח שהי' אבותינו אוכלים וכו' על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו'. היינו ג"כ שהישועה הי' בלי אתערותא דלתתא רק בדרך דילוג וע"כ קטרוגו אז הללו והללו וכו':
62
ס״גמרור זה שאנו אוכלים וכו' על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו'. אשר עבדו בהם בפרך וכו'. היינו כי עיקר הרע הוא כשאינו מרגיש האדם שחסר לו אבל כאשר מתחיל להרגיש שחסר לו זאת ההרגשה הוא התחלת הישועה וגלות מצרים העיקר הי' שלא הי' יודעים ישראל שחסר להם וכדאיתא במכילתא (יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים ואמר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מפני מה לא הי' יכול לברוח כי הי' אומר מוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת היינו שהיו משוקעים כ"כ בתאוותם במצרים עד שסברו שהם סמוך להמקור מכל הטובות ולא חסר לנפשם כלום וזה נקרא בד"ת בפרך היינו בפה רך ואח"כ כשהתחילו להרגיש המרירות אזי ויצעקו אל ה' וזאת הי' ההתחלת הישועה ונגאלו וע"כ אמרו ז"ל בגמ' בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא כי מצה רומז על שלולות פעולות אדם ובהכלל ישראל נמצא באמת זאת ההכרה משא"כ מרור אם בלע לא יצא כי עיקר הישועה הוא רק כשמרגיש המרירות וזה הוא כוונת האר"י הק' ז"ל שכתב שהמרור צריך ללעסו בשינים והוא כדי להרגיש המרירות וזה הוא התחלת הצמיחה מהישועה:
63
ס״דר"ג הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו'. מלמדנו ר"ג בזה שהמצוה הוא גם בדיבור. מלבד מה שצריכין לקיים את המצוה בפועל צריכין נמי לאמרה בפה ואף שקיים אלו השלשה דברים בפועל שאכל פסח ומצה ומרור מ"מ לא יצא עדיין ידי חובתו עד שיאמר אלו השלשה דברים גם בפה:
64
ס״הוביאור הענין כי הנה אמרו ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ולהבין זחת הלא מצינו בגמ' (מגילה כ"ה.) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא ואמר האל הגדול הגבור והנורא האמיץ והחזק וכו' א"ל סיימתינו לכולהו שבחי' דמארך וכו' ומדוע בלילה הזה אמרו ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ואינו נקרא מרבה בשבחו של הקב"ה:
65
ס״ואמנם זה הוא כמו שביאר כבוד אאמו"ר הגה"ק זלל"ה מאמרם ז"ל בגמ' (שם) משל למלך שיש לו אלפי אלפים דנרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף לא גנאי הוא לו וכו' ומדייק הוא ז"ל למה באמת הוא כן הלא כפי מה שהאיר לו השי"ת הכרה בגדלות השי"ת כך הוא צריך לשבח אותו ית' כענין שמצינו נמי בגמ' (יומא מ"ט:) שירמי' לא אמר הנורא אי' נוראותיו דניאל לא אמר הגבור אי' גבורותיו ומסיק שם בגמ' מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו וכו' היינו הגם שהם האמינו ג"כ שהן הן נוראותיו והן הן גבורותיו אכן לא רצו לשבח רק כפי שהאיר השי"ת בהבנת כח תפיסתם כי איך ישבחו את השי"ת במה שאינו מנהיר אותם בכח תפיסתם וביאור הוא ז"ל כי ההוא דנחית קמי' דר' חנינא וכו' שפיר אמר לו סיימתינהו לכולהו שבחי דמארך וכו' כי בתפלה עומד אדם נוכח השי"ת פב"פ ומקבל השפעת השי"ת ואז אינו מהראוי לשבח רק כפי הבנת תפיסת שכלו. כי שמא ישפיע לו השי"ת הארה יותר גדולה שיכיר גדלות השי"ת ביותר בהירות לזה אין לומר בתפלה רק אלו השלשה שאמרם מרבע"ה באורייתא ואתי אכה"ג ותקנינהו בתפלה כדאיתא בגמ' (שם) היינו שהם האירו זאת שאלו הג' שבחים הם תמיד בקביעות בתוך ישראל ירושה מאבות הקדושים כי אלו הג' שבחין הם כנגד ג' אבהן שנכללו בהם כל מיני שבחים שבעולם כי הגדול מורה שהשי"ת רוצה בהתפשטות לבושים עד הלבוש הרחוק ביותר כמאמרם ז"ל בגמ' (מגילה ל"א:) כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. והגבור. מורה על התחלקות המדות שחילק מעשיו ומלך עליהם. והנורא. מורה שמאחד אותם ומעמידם פב"פ נוכח השי"ת וכאשר האיר השי"ת זאת לאכה"ג לכן קבעינהו לאמרם בתפלה. אכן בלילה הזה של יציאת מצרים האיר השי"ת מעתיקא החיבור שיש לו עם ישראל שעלו במחשבה עד הלבוש אחרון שלהם לכן הוא זה המצוה דווקא גם בהדיבור. כי כל מה שאפשר להתפשט ולהראות זה החיבור כן הוא רצונו ית' שיתפשט הארת זה החיבור על כל הלבושים עד הלבוש האחרון שהוא פה סח שזה הוא ההבדל האחרון בין צורת אדם לכל הברואים כמו שנאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינון והוה באדם לרוח ממללא וכמבואר בזוה"ק (תזריע מ"ו:) דיכול למללא קדם מלכא וכו' כי ע"י הדיבור יכול האדם ליתן להבין לחבירו שיסכים לדעתו ולא עוד אלא שיכול למללא קדם מלכא כי ע"י הדיבור יכול להפוך ממדת אכזרית למדת רחמנות כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה י"ד.) למה נמשלו תפילתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך וכו' משא"כ בכל הברואים שהם מעלמא דפרודא לפי שאין להם דיבור ולכן בזה הלילה שהאיר לישראל מאור עתיקא החיבור שיש להשי"ת עמהם עד הלבוש אחרון שהוא הפה כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ס"א.) הפה גומר לכך אמרו ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כי כל מה שיכולין להתפשט זה החיבור הרי זה יותר משובח ולא אמרינן כאן סיימתינהו לכלהו שבחי' דמארך כי זה הסיפור הוא האב הכולל כל מיני השגות אף כל מה שישיג האדם אח"כ בכל הזמנים. כאשר יעמיק בהם יכיר מפורש שכל אותן השגות נכללו הכל בהסיפור של זה הזמן שהוא השורש והכלל ואידך פרישא הוא זיל גמור כי הסיפור מזה הלילה הוא מעתיקא שהוא השורש עליון שאינו מותפס בשום לבוש וכל מה שישיג יותר יראה שהוא ג"כ נכלל בזאת ההשגה של זו הלילה ולכן אין שייכות בזה לומר סיימתינהו וכו' לפי שגם בזאת אין סוף ואין קץ שהוא כולל כל השגת השבחים אף מה שיהי' מנהיר השי"ת אח"כ בכל השנה לפי שהוא מעתיקא:
66
ס״זפסח וכו' על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו וכו' ענין הדילוג הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זלה"ה מאמר הזוה"ק (בא ל"ה:) וראה את הדם ופסח וגו' וכי לסימן הוא צריך אלא לא אתחזי אשגחותא דלעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא דאתעבידו עובדא מני' וכו' היינו לפי שבאמת עלו ישראל במחשבה גם טרם עבודתם וגם בסוף ביררו עצמם כדכתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו וכיון שבתחלה ובסוף הי' טובים ממילא באמצע המה נמי טובים בעומק לבם כענין שמצינו בגמ' (שבת ל':) בקשו לגנוז ספר קהלת וכו' כיון שראו תחילתו ד"ת וסופו דברי תורה ממילא הוא באמצע נמי ד"ת אכן לעיני אדם לא הי' ישראל עדיין בעת הזאת מבוררים והי' קטרוג עליהם הללו והללו וכו' מה נשתנו אלו מאלו לכך צוה השי"ת שיעשו רשימה מבחוץ על המשקוף ועל שתי המזוזות שיהי' מפורש גם לעיני אדם איך שישראל עושין רצון השי"ת ובזה יהי' נסתמים פי המקטרוגים. אכן יען שכל ברורי אדם צריכין לילך דרך זמן ג"כ לזה הי' הדילוג שפסח הקב"ה על הזמן והוציאם. לפי שישראל יבררו עצמם אח"כ בהזמן בכל מיני ברירים עד מתן תורה וצריכין ג"כ לאמר זאת בפה להראות שישראל הם דבוקים תמיד בהשי"ת עם כל הלבושים שלהם אפילו הרחוקים ביותר כמו שנאמר היום על לבבך וכמו שביארו ז"ל למחר בלבבך:
67
ס״חמצה וכו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וכו'. הגם שנצטוו עוד מקודם על מצה כמו שנאמר ומצות על מרורים יאכלהו:
68
ס״טאמנם הענין הוא כי הגם שעיקר הצורת אדם הוא רק הכח הבחירה שהנחיל לו השי"ת שיבחר בטוב ובמצה חסר אות וא"ו כי מצה הוא שם הוי' בשלימות כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא יו"ד ק' אלא שחסר בזה אות וא"ו שמורה על צורת אדם מפני שאין במצה אויר שרומז על בחירה כי אויר נותן מקום לכל הדברים שכל היסודות נכנסים לאויר. ואויר נכנס לכל היסודות וכאן הוא המצוה דווקא מצה. אכן הענין הוא כי בשעה שאין האדם מבורר מחויב לילך בבחירה לכן בכל השנה אוכלים חמץ שמורה על בחירה אך בשעה שיש להאדם התגלות הש"י מפורש כמו בלילה הזה שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה שהי' אז התגלות רצון השי"ת מפורש אז מחויב האדם לעזוב כל בחירתו ולהיות נמשך לגמרי אחר הרצון ית' כפי מה שמנהיר לו הש"י כדכתיב משכני אחריך נרוצה וגו'. וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת פ"ח) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו' שהי' נמשכים אחר רצון הש"י בלי שום ישוב הדעת רק כפי מה שהאיר להם הרצון ית' כך הי' נמשכים אחריו וזה הוא טעם אכילת מצה על שום שלא הספיק וכו' עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה לזה הוא המצוה לאכול מצה וצריך נמי לאומרו בפה וע"י זאת האמירה נתברר גבי האדם כל הפעולות שעשה בכל השנה בלי בחירה שהי' ג"כ מרצון הש"י:
69
ע׳מרור זה שאנו אוכלים על שום מה. על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם וגו' אשר עבדו בהם בפרך: הנה גלות מצרים הי' בפרך וכמו שביארו ז"ל בגמ' (סוטה י"א:) בפה רך וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זללה"ה כי מצרים הי' משוקעים מאוד בכל התפשטות טובה כמו שנאמר על ארץ מצרים (לך) כגן ד' כארן מצרים שהי' מושפעים מאוד בכל הטובות לזה איתא במכילתא (יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים והוא מפני שהי' אומר מוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת משום שהי' נקשרים כ"כ להמותרות עד שהי' נדמה להם שא"א לחיות בלעדם ומפני זה אמר א"ז מו"ר הגה"ק זללה"ה שמי שמרגיל עצמו במותרות אפילו בדבר קטן עד שא"א לו לזוז ממנה עובר על לאו ולא ישוב את העם מצרימה. ובלילה הזה הי' מעיד הש"י שישראל אינם נקשרים לשום דבר מעוה"ז וגם אין להם שום נייחה מהמותרות והטובות שלהם שאפילו קודם שנאמר עליהם ויזעקו ג"כ לא הי' להם שום נייחה. כי מעת שהתחיל אצלם כמו שנאמר ויזעקו וגו' אז כבר הי' התחלת הישועה אלא אפילו מקודם נמי לא הי' משוקעים בשום טובה מעוה"ז יען שהם באמת בנים למקום. כי העבד חפץ תמיד בטבעו להראות שררות ע"כ הוא רוצה תמיד במותרות ובבטלה משא"כ הבן מקבל עליו כל העבודות הקשות רק כדי לעשות רצון האב ואינו רוצה להראות שום שררות ואין בלבו נייחה משום מותרות רק מרצון האב ובאמירה זו מבררים ישראל א"ע על כל השנה שהם אינם משובדים תחת שום דבר מעוה"ז רק תחת עומ"ש ואין בלבבם נייחה בכל השנה אף מכל התפשטות טובה כי אם מרצון ד' ובאמת מי שאינו משעבוד תחת שום טובה הוא עיקר הבן חורין כדאיתא בזוה"ק (בהר קי"א:) דהאי עבד אדון כל ארץ איקרי:
70
ע״אליל שמורים הוא לה' להוציאם וגו'. בזוה"ק (בא ל"ח:) כתיב ליל שמירים הוא לד' וגו' הוא הלילה הזה לד' שמירים לכל בני ישראל וגו' ליל קאמר בקדמיתא ובתר לילה וכו' ליל עד לח קבילת דכר. ואע"ג דכתיב בי' שמירים דכר הוה זמין לאתחברא עמה ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה הזה לד' שמירים וכו':
71
ע״בולהבין זה המאמר הק' ליל עד לא קבילת דכר אימתי יתכן זאת הלא אם ח"ו יסלק הש"י השגחתו מעולמו אפילו רגע אחת הי' נתבטל כל הויות הבריאה ח"ו:
72
ע״גאמנם ביאור הענין כי באמת אית נקודה חדא לקב"ה דאיהו מטי תדיר ומפאת זאת הנקודה הוא באמת כל הקיום מהויות הבריאה אכן זאת הנקודה היא בהעלם מאד כמבואר בזוה"ק (בראשית י"ז.) נקודה חדא דמטי תדיר רק באורח גניזא היינו שלא מדעת הבריאה וזאת נקרא כאן בזוה"ק ליל עד לא קבילת דכר כי עיקר הזיוג שיהי' נקרא דאתחבר עמה דכר הוא כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקן ס"ט) דלית זיוג אלא בדעת היינו שיהי' ניכר בדעת הבריאה שהש"י הוא המאחדן כי דעת הוא אותיות עדות ולית עדות פחות משנים כי בשנים ניכר שיש בהם דעת המאחדן כי מצד הבריאה כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומין זה לזה ומאחר שאנו רואים שמכוונים שניהם לדבר אחד מזה מוכח שיש אחד המאחד כל ההפכים וזאת ההכרה הוא עיקר הדעת ולזה מצינו בגמ' (סוטה ל"א:) אפילו מאה נשי כחד גברא דמיין וכו' והוא משום שחסר בהם הדעת כי נשים דעתן קלות ולהיות שארן מצרים הי' משופע מכל מיני טובות כדכתיב כגן ד' כארץ מצרים לזה הי' נדמה לפרעה שהוא עיקר המכוון גבי הש"י והראה לו הש"י שישראל הם עיקר המכוון אצלו ית' ופרעה מקבל כל השפע רק מאחורא כתפי לכן פרעה הוא אתיות העורף שכל אחיזתו הוא באותיות מי של שם אלהים כמבואר בהאר"י הק' ז"ל וכאשר נפתח הדעת כדכתיב (וארא) וידעו מצרים כי אני ד' אז הי' ניכר מפורש שכל התקשרות הש"י הוא רק עם ישראל אבל מי שעומד נגד ישראל נאבד לגמרי וזהו שאיתא בזוה"ק (שם) ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה הזה לד' שמירים וכו' היינו כי בזה הלילה האיר הש"י את הדעת אותיות עדות כדכתיב ויקם עדות ביעקב ועדות היינו דבר ברור כלומר שנתגלה הכרה מפורשת שהש"י הוא מקושר תמיד עם ישראל ומהארת הדעת נמשך לישראל כל השמירות וזהו ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה הזה לד' שמירים וזהו נמי כוונת חז"ל בזה שרמזו בזה המסכתא (פסחים ק"י.) כל השמירות מהמזיקין ומזוגות כי כל ההיזק והשחתה ר"ל נמשך רק מזה שהמדה מתפשט עצמה בבלי דעת ועל זה רומזין זוגות שחסר דעת המחברן וזהו מאמרם ז"ל (שם) לא ישתה תרי וכו' כי כל אחד מתנגד לחבירו ומשולל מהם דעת המחברן ולזה לא יעשה אח"כ צרכיו אפילו פעם אחת היינו כיון שעשה פעולה הנראה על הגוון שאינו מכיר שיש אחד המאחד הכל צריך מאוד לגודל שמירה שלא ילך למקום שכחה לא לצאת לדרך ולא לישן וכו' ואי אישתלי ואקרי ונפק מאי תקנתי' לנקיט זקפא דידא דימינא בידא דשמאלא וזקפא דשמאלא בידא דימינא ולימא הכי אנא ואתון הא תלתא היינו כי בזה שהוא מאחד ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא מראה שהוא מכיר היטב שיש אחד המאחד אותם שאין אצלו שום נ"מ בין ימינא לשמאלא כי אין ימין למעלה ואין שמאל למעלה ולימא אנא ואתון הא תלתא היינו כי בזה הדיבור אנא ואתון הא תלתא מראה האדם להמזיקין אשר מצד תפיסת דעתו הוא מכיר שפיר הכבוד שמים העולה אף מהם למעלה מדעתם כי לא ברא הקב"ה דבר לבטלה וזהו אנא ואתון הא תלתא פירש מצדי יש בכם ג"כ כ"ש אלא אתם מצדכם אינכם מכירין הכ"ש העולה גם מכם תתבטלו מצדכם לגמרי והכ"ש העולה מכם למעלה מדעתכם יהי' נשאר בקרב ישראל כמו המן בשעתו שהכ"ש שהי' ממנו הי' למעלה מדעתו כמאמרם ז"ל בגמ' (מגילה) והי' לד' לאות וגו' אלו ימי פורים וכן פרעה בשעתו כד' בגמ' מי כמוכה באלים ד' אמר פרעה וזה הכבוד שמים שעלה מהם נשאר בקרב ישראל ופרעה והמן בעצים נאבדו בתפיסתם לגמרי והוה עובדא עד מאה וחד ופקע שודא היינו כי כל אחד שיותר על הזוגות רומז על הכרת אדם שיש אחד המאחד כל ההפכים ושלא ברא שום דבר לבטלה והכל ברא לכבודו וזאת ההכרה הוא עיקר הדעת וכפי מה שקובע האדם זה הדעת בלבו להכיר שיש בכל הדברים שבעולם כבוד שמים כך הוא נשמר מכל דבר רע ויען שבזאת הלילה נפתח לישראל עיקר אור הדעת לזה נקרא ליל שמירים ליל המשומר ובא מן המזיקין וכפי מה שקובע אדם בעצמו בזה הלילה האמונה שאין שום דבר בעולם שלא יצא מזה כבוד שמים כך יש לו באמת שמירה בכל השנה:
73
ע״דרבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה מרור וכו' על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו'. הנה קרבן פסח חלוק הוא מכל הקרבנות כי זמן אכילתו הוא קצר מאוד משא"כ בכל הקרבנות. וגם זמן עשיותו הוא בין הערבים שאז הוא פירוד בין הבריאים כדאיתא במדרש וזאת הכל מורה שבמקום כזה שישראל מכירין מפורש את רצונו ית' אז אינם משגיחין שוב על שום סדר ויש להם קפיצין לדלג בלי שום הדרגה רק בגודל זריזות לעשות רצונו ית' וזה הוא פסח שהי' אבותינו אוכלים וכו' על שום מה על שום שפסח הקב"ה וכו' היינו מפני מה נצטוו על עבודה חזקה כזאת על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו' היינו משום שפסח הקב"ה ג"כ והאיר לנו הישועה באורח דילוג בחפזון בלא זמנא ע"כ נצטווינו ונקבע בלבינו ג"כ לעשות עבודה כזו בזמן קצר ובגודל זריזות:
74
ע״המצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם וכו'. כי חמץ מורה על בחירה שהולכת בהדרגה דרך הזמן וזמן הוא בדרך עילה ועלול היינו כי כל רגע מקבלת מהרגע הקודמת שלפני'. אבל מצה הוא בלא הדרגה כי הוא במיעט זמן ומורה על מעט בחירה שהוא בלא וא"ו וזה מורה שבמקום שישראל מכירין מפורש רצונו ית' אז המה עוזבים כל כח בחירחם ורצים בכל נפשם לעשות רצון קונם כדאיתא בגמ' עמא פזיזא דקדמיתו פימייכו לאודניכו וכו' ובזאת המצוה מאכילת מצה נקבע ונכלל בהגוף נעשה קודם לנשמע. וזהו הטעם שלא הספיק בצקת של אבוחינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם היינו שהי' מנהיר להם הקב"ה הישועה ג"כ למעלה מסדר הדרגה:
75
ע״ומרור זה שאנו אוכלים על שום מה וכו'. הנה עיקר הנייחה ללב אדם הוא כשמשיג הישועה ע"י עבודתו ובזכות יגיע כפו אולם כשמשיג האדם ישועה למעלה מדעתו לא בזכות עבודת יגיע כפו מזה אין לב האדם בנייחה ולבו מר מאוד כמו שמצינו גבי חזקי' המלך (ישעיהו ל״ח:ו׳) כשאמר לו הנביא וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי היינו שהוא לא גרם זאת הישועה כי אם למעני ולמען דוד עבדי: אמר חזקי' הנה לשלום מר לי מר וגו' וביארו ז"ל בגמ' (ברכות יוד:) אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו וכו' לזה אנו אוכלים מרור להראות הגם שזה הישועה הי' לנו מעתיקא כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח.) בעתיקא תלי' מלתא ושכינתא באבהתא נטלא וכו' ולא ע"י זכות מעבודת יגיע כפם כי אז לא הי' עדיין אצלם שום עבודה וישראל הי' אז כ"כ בשפלות כדכתיב וימררו את חייהם וגו' עד שלא הי' אצלם עדיין שום כח התפלה עד יהושע בן נון שהוא הי' יכול לומר ומה תעשה לשמך הגדול אבל קודם שבא יהושע לא הי' עדיין שום כח התפלה כמבואר במקומו נמצא שכל הישועה הי' אז רק מצד השי"ת ולא בזכות יגיע כפם ועל ישועה שאינו ע"י יגיע כפו של אדם איתא שם מר הוא לו בכל זאת אנו בנייחה גם מישועה כזו ועל זה רומז מצות אכילת מרור שנקרא בגמ' חסא דחס רחמנא עלן ופרקינון וגם נקרא שם בגמ' זה המרור חזרת ועל חזרת אמרו ז"ל בגמ' (ע"ז דף מ"ח:) שהצל פה לחזרת היינו שאינו יכול להסתכל באור השמש וזה מורה דלית לי' מגרמי' כלום לזה בהית לאסתכלא באור השמש המשפיע כד' בירושלמי (ערלה) מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולא ביה לזה הוא המצוה לאכול אותו הירק להורות שישראל המה בנייחה מאוד מאותה ההכרה שמכירין שאין להם מגרמי' כלום רק שכל עיקר הויותם הוא טפל לרצונו ית' וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (פסחים קי"ז.) הם אמרו לא לנו ד' לא לנו וגו' אומר הקב"ה למעני למעני אעשה וכו' וכשאומר השי"ת למעני למעני וגו' הוא הפירוש שכל קיום הוי' של ישראל הוא רק למענו ואין להם מצד עצמם שום הווי' נמצא שישראל עם כל הויותם המה רק טפלים להרצון ית'. אמנם מזה בעצמו הוא כל הנייחה של ישראל כי כל מגמת חפצם הוא רק להיות טפלים להרצון משא"כ האומות הוא כל מגמת חפצם שיהי' נקראים עיקר. ואין בחפצם להיות נקראים בשם טפלים כמו שמצינו בנבוכדנצר וסנחרב כשנתן להם השי"ת מעט גדולה אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אבל אצל אאע"ה מצינו כשהקנה לו הש"י שמים וארץ חזר והקנה אותם להש"י כדאיתא במדרש (בהר) וזה הי' משום שלא הי' חפץ שיהי' נקרא בשם עיקר כי אם בשם טפל לרצונו ית' ועל זה מורה אכילת מרור להורות אף שאנו רק טפלים לרצונו ית' כי כל הישועה הי' רק למענו ית' עכ"ז אנחנו בנייחה ומשבחים להשי"ת הגם שהשורת הדין הוא כך גם לפי דרך הטבע כי הרי אף עבד דנהמא דכריסא לא שוי' כד' בגמ' מ"מ בעי לשבוחי למארי כדאיתא בגמ' (פסחים קט"ז) עבדא דמפיק לי' מריה לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' א"ל בעי לאודויי ולשבוחי וכו' אכן זה הוא דווקא בעת שהטובה נגד עיניו אבל כל זמן שנעלם הטובה מעיניו אינו מבין העבד על טובה כזו להודות ולשבח משא"כ ישראל מודים ומשבחים להשי"ת אף שנעלם עדיין הטובה מעיניהם כמו עכשיו שאכתי עבדי אנן כמ"ש בגמ' (מגילה יד.) בכל זאת אנו מודים ומשבחים להש"י ומספרים יציאת מצרים בזו הלילה בשמחה רבה ואינו מתיישן גבי ישראל זאת הישועה כלום ומזה מוכח מפורש שרק ישראל המה בנים למקום והבן אין לו שום רצון אחר רק רצון האב ואין בחפצו להיות עיקר שיהי' נקרא בשם יש אלא כל מגמת חפצו הוא לגמור בשלימות רצון האב ושיהי' הוא נקרא טפל לרצון אב:
76
ע״זרבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור משמע מדברי ר"ג שצריך ג"כ להיות באמירה ואף בזמן המקדש שהי' עבודה בפועל אעפ"כ הי' צריכין גם אמירה וזהו כמו שאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) בעובדא ובמלולא תלי' מלתא:
77
ע״חפסח שהי' אבותינו אוכלים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו'. הענין הוא כי הישועה מזה החג הי' באורח דילוג כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) ואוביד לון מעלמא בלא זמנא וכו' היינו שישראל לא הי' עדיין מבוררים נגדם כמאמרם ז"ל שהי' אז קטרוג מה נשתנו אלו מאלו כי על הלבוש אחרון לא הי' ניכר שום הבדל ביניהם כי באמת הי' כל ההבדל בין ישראל למצרים רק בזה הלבוש קטן הנקרא האמונה אמנם מזה האמונ' נתברר החילוק וההבדל בין ישראל לעכו"ם כי הרי אף שהי' במצרים השעבוד כ"כ בפרך עד שלא עלה על דעת שום עבד שיש פתח לצאת משם וכמאמרם ז"ל אין עבד יכול לברוח משם מ"מ פתאום כשהי' ישראל שומעים מאמר ממשה רבינו האמינו מיד כדכתיב ויאמן העם ומזה האמונה נתבררו בכל הלבושים אשר באמת נשתנו אלו מאלו וזהו כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן כ"א) איהו אומן ואיהי אמונה דילי' וכו' היינו כי אמונה הוא לשון נקבא וזהו מצד ישראל שהם עלו במחשבה אבל לא נתברר עדיין זאת בכל הלבושים כי דכר מורה שבוקע האמונה שלהם בכל הלבושים וזה נקרא אומן בלשון דכר וזהו מצדו ית' כדאיתא במדרש רבה (בראשית א') ואהי' אצלו אמון וכו' אמון פדגוג אמון מוצנע אמון מכוסה אמון רבתא וכו' אמון אומן וכו' היינו שאורו ית' בוקע כל הלבושים והמדות אולם בזאת הישועה האיר הש"י כדאיתא בזוה"ק (צו ל"א:) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא ניקבא אתכלילת בי' בכללא חדא אתקרי נקבא בשמא דדכורא דהא כדין ברכן דמטרוניתא אשתכחו ולא הוי בה פרישותא כלל וכו' ולזה אף שלא הי' אז עדיין ניכר על גוון הלבושים של ישראל שום השתנות מהעכו"ם כי כל הברירים שישראל הי' מבררים עצמם זה הכל הי' רק אח"כ אבל בעת יציאתם ממצרים לא הי' אצלם עדיין שום בירור רק בזה הלבוש קטן שנקרא אמונה בלשון ניקבא אעפ"כ האיר להם הש"י באורח דילוג אף טרם כל הברירין שלהם ודילג את הזמן להאיר להם מקודם כמו שהוא מצדו ית' שנקרא אומן ברזא דדכר להורות שישראל נמשכים אחריו בכל הלבושים ובכל זמן ובכל מקום וזה הוא שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו':
78
ע״טמצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו' היינו כי מצה מורה על הכרה מפורשת שאין להאדם מצדו שום כח ואין שום הכרח כלל לאורו ית' בכל הלבושים של זה העולם עד שאין צורך שיעבור אפילו דרך זמן גם כן:
79
פ׳מרור שאנו אוכלים וכו' זה המצוה מרמז שישראל יהי' מרגישים המרירות כי עיקר כובד השעבוד שהי' במצרים הי' כל זמן שלא הי' מרגישים המרירות שהי' עובדים עמהם בפרך אבל כאשר התחילו להרגיש המרירות ולצעוק לד' כדכתיב ויזעקו וגוי זאת הצעקה הי' התחלת הישיעה אך טרם שהרגישו המרירות על זה אמר אשר עבדו בהם בפרך וביארו ז"ל בפה רך היינו שהי' כ"כ מורגלים בשעבוד כאילו הי' עבדים משורש תולדותם ושכחו כל היחוס שלהם שהם מזרע אבות הקדושים וכאשר האיר להם השי"ת שיזכרו א"ע מי הם שהמה מיוחסים מזרע אבות הקדושים שאין להם שום שייכות לזאת השעבוד אזי התחילו לצעוק אל ד' והוא היתה התחלת הישועה ותכף נגאלו:
80
פ״אוזהו שאמרו ז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים וכו' היינו שבכל דבר שאדם הוא משוקע בה עד שנדמה לו שאי אפשר לו לצאת מן ההרגל זה נקרא שעבוד מצרים ולזה מחויב האדם לראות שלא יהי' נמצא אצלו שום הרגל טבע כלל וכפי מה שהאדם משולל הימנו הרגל טבע כך מוצא בלבו חירות עולם וזה נקרא יציאת מצרים ובמה יכול האדם להוציא א"ע ממצרים זהו רק כאשר קובע בלבו שדברי תורה הם למעלה ומנושא מכל הדברים שבעוה"ז וכמאמרם ז"ל (אבות) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כי ד"ת הוא מנושא מעול מלכות וד"א וכפי מה שאדם קובע בלבו ד"ת כך נעשה האדם מנושא מכל ההרגלות שבעוה"ז וזה הכל צריך להיות בעובדא ובמלולא היינו שיהי' גם אמירה בפה כי פה גומר כד' בגמ' וזה מורה על הלבוש אחרון היינו שיהי' נקבע גבי האדם אף בהלבוש אחרון אף שלא מדעת כדאיתא בירשלמי מחזיקנא טובותא לרישא כד מטי למודים מנפשי' כרע היינו שהגוף נמשך אף שלא מדעת אחר רצונו ית':
81
פ״ברבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. הנה שלשה דברים הללו הי' צריכין להזכיר אף בזמן שבהמ"ק הי' קיים שכל המצות צריכין שיהי' בעובדא ובמלולא (זוה"ק ויחי ר"כ:) ולהיות שאלו השלשה דברים רומזים על התחלת התקשרות השי"ת עם ישראל לכך צריכין ישראל לקבוע זאת ההתקשרות ג"כ בההתחלה כי זה החג מורה על ההתחלה ולזה מזכירין בכל המועדים יציאת מצרים כדי לקבוע שורש ההתחלה בכל המועדים:
82
פ״גפסח שהי' אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים וכו' היינו כי במצרים הראה השי"ת כדכתיב ועברתי בארץ מצרים כלומר שהעביר מאתם כל נקודת החיים שלהם. כי האומה המושלת על ישראל יש בה הכח מכל השבעים אומות כמבואר בזוה"ק (שמות ו'.) ועל זה כתיב ועברתי בארץ מצרים היינו שלא יהי' נשאר אצלם מזה הכח החזק שום נקודה ואף שהי' בלא זמנא כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) אמנם על זה נאמר ועצם לא תשברו בו היינו הגם שיכולין עוד להוציא מהם טוב אכן אין חפץ בזה השי"ת ולעומת העברת השי"ת במצרים נצטוו ישראל ואמרתם זבח פסח הוא לד' וגו' וזהו כדכתיב משכו וקחו לכם צאן וביארו ז"ל במכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו כי טבע הצאן הוא שיש בהם המשכה כמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב) כיון שמשך משכוכות קנה כל העדר וע"ז של מצרים הוא צאן היינו שעושין מזה דחלא כי כל חפצם הוא שיהי' נמשך אצלם השפעתו ית' שלא מדעתם בלי שום צמצום מצדם ולזה צוה השי"ת משכו ידיכם מע"ז רק קחו לכם צאן של מצוה היינו ע"י צמצום ועבודה תהי' נמשכים אחר רצונו ית' גם שלא מדעת וזהו ואמרתם זבח פסח ותרגימו דבח חייס והוא כענין שאיתא בירשלמי (סנהדרין יו"ד הלכה ב') שאמר אחיתופל דבח קדמוה והוא קאים להורות שזה הכח בעצמו מהאומות שחפצים לקבל השפעתו ית' שלא מדעת מכניסים ישראל ע"י עבודתם להקדושה שיהי' נמשכים אחר רצונו ית' גם שלא מדעתם:
83
פ״דמצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו' ענין מצה מורה על מעט פעולת אדם ובזה הוא בניקל עדיין להכיר את השורש אבל חמץ רומז על הרבה פעולת אדם וזה מסתיר את השורש כי במקום שיש בו פעולת אדם ביותר שם אין עוד כ"כ הכרה בהשורש כענין איסור כלאים שמערבב דעת אדם ומסתיר הכרתו ולזה כאן בההתחלה נצטוו ישראל במצה לקבוע בלבבם הכרת השורש והוא כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ג:) כד נפקי ישראל ממצרים לא הוו ידעו עיקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמון ישראל אסוותא דא ועד דייכלין אסוותא דא לא אתחזו להון מיכלא אחרא כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא אמר קב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון לי' דהא לא יכול לניקא לון וכו' וזה הוא כענין שנצטוו ישראל למסור בחזרה להשי"ת כל הראשית כגון תרומה ומעשרות וחלה שנקראו ראשית דגנך וגו' והוא כי ע"י שמכיר האדם בהשורש ית' בהתחלה בזה שממליך עליו הש"י בראשית ההשפעה ששופע הש"י אז מקנה לו הש"י כל הנשאר שיזכ' בה האד' משלחן גבוה כך צריכין ישראל לברר א"ע בהכרת השורש באלו הז' ימים ע"י אכילת מצה כי אלו ז' ימים הם ההתחלה ומפאת זה יהי' להאדם הכרה גם בכל השנה אף כשיאכל חמץ יהי' נמי מכיר את אורו ית' בכל ההשפעות:
84
פ״המרור זה שאנו אוכלים וכו' על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו וכו' ענין מרור הוא כענין שמצינו בזוה"ק (לך פ"ג.) אלמלא לא נחתי ישראל למצרים ולא הוי מצטרפו תמן לא הוו עמא יחודא דילי' וכו' ולהבין זאת והא כתיב בהנחל עליון גוים וגו' כי חלק ד' עמו הרי שישראל הם חלק ד' עמו עוד מדור הפלגה. אמנם הענין הוא כי אז הי' נמי ישראל חלק ד' עמו אבל רק מצד הגורל היינו מצד השי"ת אבל במצרים נתבררו ישראל ע"י פעולת עבודתם שהם חלק ד' עמו וזהו אלמלא לא נחתי ישראל למצרים וכו' כי ע"י שהי' במצרים בחוזק ההסתר כדכתיב כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים וגו' ותראו את שקוציהם ואת גליליהם וגו' ובכל זאת הי' שם בכחם לצמצם את עצמם נתברר מזה שהם יעקב חבל נחלתו היינו שיש להם קו וחבל ע"י עבודתם שהם חולקי' ועדבי' דקב"ה כי ע"י עבודתם המה מכירים הקו והחבל שהם מקושרים בהשורש כדכתיב לדעת כי אני ד' מקדשכם וזאת ההכרה אי אפשר כי אם ע"י חוזק ההסתר שמקודם ועל זה ההסתר מרמז מרור כי כך הציב הרצון ית' בכל הישועות היורדים לעוה"ז שילכו מקודם דרך חוזק ההסתר כענין הכתיב ובצל ידי כסיתיך וגו' ולזה צריכין לאכול בזו הלילה מרור לרמז על ההסתר החזק שהי' לנו מקודם וחזרת מרמז על הסתר כדאיתא בגמ' (ע"ז מ"ח:) חזרת אפילו בימות הגשמים הצל יפה לה וזהו שאיתא בזוה"ק על תמרים תמן מר והלא בגמ' (תענית כ"ט:) אמרו ז"ל על הפסוק לתת לכם אחרית ותקוה אלו תמרים וכו' אמנם שניהם אמת כי ע"י שמצמצם אדם א"ע מקודם בעת ההסתר זוכה אח"כ לאחרית ותקוה שיכיר שהוא חולקי' ועדבי' דקב"ה וכמו שמצינו גבי דוד המלך שאמר נאום פשע לרשע בקרב לבי ומהיכן הי' יודע דוד המלך מה שהרשע מחשב בקרב לבו אמנם משום שהוא הי' עובר מקודם עם כל מיני צמצומים דרך חוזק ההסתרות ומפאת זה הי' מכיר גם מה שהרשע מחשב בקרב לבו כי כך מנהיג השי"ת שכל האורות היקרים שחפץ להנחיל לישראל ילכו דרך גוון ולבוש הנראה לגמרי ההיפך ואח"כ נתברר משם גודל ערך יקרותם כמו שמצינו גבי מלך המשיח שעל ידו יצמיח כל הישיעות לישראל נאמר עליו (ישעי' נ"ב) ויתן את רשעים קברו וגו' ואת פושעים נמנה וגו' כי כפי גודל ההסתר מקודם כך יהי' אח"כ גודל אור הבהירות ולזה אמרו ז"ל בגמ' בלע מרור לא יצא וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל שמרור צריכין ללעסו בשיניים והוא כי מרור מרמז על הרגשת המרירות מזמן ההסתר שאז צריכין לגודל צמצום וע"י זה יתברר אח"כ כי חלק ד' עמו:
85
פ״ורבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו' משמע שאפילו בזמן המקדש שאז הי' עבודת הפסח בפעולה מ"מ לא הי' נגמר מצותה בלא אמירה בפה. והענין הוא כי כל המצות עשה הגם שהם בעובדא מ"מ אחר כוונת הלב הן הן הדברים על דרך מאמרם ז"ל רחמנא לבא בעי אכן כל זמן שהכוונה לא יצאה עדיין מהעלם אל הגילוי בפועל רק שהוא ברצון הלב בלבד אין בה שום גמר כי רחוקה מאוד מהאדם כדאיתא בזוה"ק (צו כ"ח:) דאתערותא דעננא מלבא הה"ד ואד יעלה מן הארץ לבתר והשקה את כל וכו' היינו שאדים מרצון הלב עולים להמחשבה שבמוח הרי שכל עוד שהוא בכוונת הלב לבד אין בה גמר וגם אחר שעולה הכוונה מהלב להמחשבה שבמוח אינו נגמרת ג"כ כי עדיין מושל עליו האדם לפרשה כפי חפצו ויכול בכל פעם לשנות פירושה כל עוד שלא יצא לגילוי מכח מחשבתו כדאיתא בגמ' (חולין י"ג.) מחשבה מוציא מיד מחשבה ואפילו אחר שיורדת להפעולה כל זמן שאין מחשבתו נכרת בה אינו נגמר תכליתה עדיין כדאיתא בגמ' (שם) שצריך דווקא שמחשבתו יהי' נכרת מתוך מעשיו הרי שכל זמן שאינו ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו אין שום גמר אף להמעשה כי יש עדיין בכח האדם לפרשה באיזה כוונה שירצה וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א.) כליות יועצת לב מבין לשון מחתך פה גומר היינו שעיקר תכלית הכוונה והמחשבה וההרהור של הפעולה נגמר רק ע"י אמירת הפה כי מה שמדבר אדם בפה שוב אין בידו לשנות בה כוונה אחרת ולסתור אמרי פיו וזהו פה גומר ולכך אמר ר"ג כל שלא אמר וכו' לא יצא ידי חובתו שצריכין דווקא לאומרם בפה כדכתיב ואמרתם זבח פסח כדי שיהי' ניכר בזאת המצוה גם הכוונה והמחשבה וההרהור ובזה יהי' נגמר תכלית עשיותם כי כל אלו השלשה דברים רומזים על הכרה מפורשת דלית לי' לאדם מגרמי' שום כח וכל הכח הוא רק אצלו ית' לכן מחיוב האדם לקבוע אצלו אלו השלשה דברים בכל הלבושים שלו בהכוונה ובהמחשבה ובהרהור עד שיהי' ניכר מחשבת כוונתו אף בהלבוש אחרון שלו וע"י זה יהי' נשאר אצלו זאת ההכרה בקביעות גמור וכענין מאמרם ז"ל בגמ' עביד אינש לאחזיקו דיבורי' היינו כי ע"י דיבורו נעשה האדם נוגע לקבוע אצלו להחזיק מה שהוציא מפיו:
86
פ״זפסח שהי' אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש הי' קיים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו' וכדמתרגומינון דבח חיס היינו שחס השי"ת על ישראל והעלה אותם במקום המחשבה אצלו ית' למעלה מהתפיסה לזה נקרא זאת הישועה אורח דילוג כי מה שהוא בתפיסת אדם נקרא אורח ישר וכאן הי' הישועה למעלה מתפיסת אדם ועל זה הדילוג נאמר אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו והענין הוא כי כתיב ועברתי בארץ מצרים וגו' ולהבין זאת וכי שייך אצלו ית' לומר ועברתי בארץ מצרים הלא מלא כל הארץ כבודו אלא ענין העברה הנאמר בכל מקום בדברי תורה רומז על ענין הפשטה כד' בגמ' (ר"ה.) כל מקום שנאמר העברה תעבירו פשוטה משמע וכו' הרי שהעברה רומז על פשוטה וזהו ועברתי בארץ מצרים היינו שהפשיט השי"ת כל אלו הלבושים כמאמרם ז"ל אני ולא מלאך וכו' ומפאת זה מגיע ממילא התבטלות להלבושים מפעולות אדם ועל זה נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ויען שאצל הבכורים הם הפעולות בגודל תקיפות ביותר לזה נתבטלו הבכורים לגמרי כדכתיב ועברתי בארץ מצדים וגו' והכיתי כל בכור וגו' וזהו שנאמר אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו היינו שהעלה אותם השי"ת בזאת הקודה והשתחוי' אל מקום המחשבה בעומק הפנימי אשר שם מאיר מפורש שכל כח הפעולות הוא רק גבי השי"ת ובזה נצולו ישראל כי לית להו מגרמי' כלום כי באמת כל מה שיכול לדמות להאדם שיש לו כח ליפעל הוא רק בההוה אבל לאחר המעשה יש באמת הכרה מפורשת שכל הפועל הוא רק השי"ת כדכתיב וראית את אחורי ומתרגומינון ותחזי ית דבתרי היינו שאח"כ יכולין שפיר להכיר שאין שום כח הפעולה בלעדי ית' וכיון שנתעלו ישראל למעלה מתפיסת ההוה אשר שם יש הכרה מפורשת שאין שום כח פעולה בלעדו ית' וגם אחר שההוה חלף ועבר יש נמי הכרה מפורשת שכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו ולא נשאר גבי ישראל אלא תפיסת ההוה אשר בה יכול עדיין לדמות שיש להאדם כח הפעולה על זה מצינו בגמ' (שבת ל':) כל שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה באמצע נמי ד"ת. וזהו שאיתא בזוה"ק (בא ל"ה:) מאי טעמא בעא דאתגלי' דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות וכו' דמשמע דסימנא הוא דעביד והא כלא גלי' קמי קב"ה וכו' אלא וכו' ולאחזאה בפתחיי' בהני תלת דוכתי מהימנותא שלימתא חד הכא וחד הכא וחד בגווייהו בג"כ ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וכו' היינו מאחר שטרם תפיסת ההוה נתעלו ישראל בבהירות עומק הפנימי ית' וגם אחר הפעולה מההוה יש להם ג"כ הכרה שכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו ועל זה רומזים שתי המזוזות ולא נשאר אצלם רק היציאה אל ההוה ועל זאת היציאה רומז פתח המשקוף והראו ישראל בהזאת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות שאפילו בשעת יציאתם אל ההוה הוא זאת היציאה ג"כ בהכרה של דם פסח ודם מילה הרי שאפילו בההוה מכירים נמי ישראל שכל הכח ליפעל הוא רק גבי השי"ת ולכך ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא וגו':
87
פ״חולזה נמי הפליגו חז"ל כ"כ בסיפור השבח של זו הלילה ואמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח מה שלא מצינו כן בשאר שבחים ואדרבה בשאר שבחים מצינו להיפך שאיתא בגמ' (מגילה י"ח.) מי ימלל גבירות ד' וגו' מי יכול למלל גבורות ד' מי שיכול להשמיע כל תהילתו הרי שאין רשאים להרבות בשבחים ומה גם שמצינו בגמ' (מגילה כ"ה.) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר לו סיימתינהו לשבחי' דמארך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כנסת הגדולה ותקניניהו בתפלה אנן לא אמרינן להו ואתי אמרת וכו' משל לאדם שהי' לו אלף אלפים דנרי זהב והי' מקלסין אותו בדינרי כסף לא גנאי הוא לו וכו' ולהבין זאת למה באמת לא הי' רשאי ההוא דנחית קמי' דר"ח לומר האדיר והחזק והאמיץ מפני מה הי' מחיוב להעלים מה שהאיר לו השי"ת בהבנת תפיסתו הלוא על דניאל וירמי' מדייק נמי הגמ' מדוע לא אמרו הגבור והנורא אלא שמתרץ שם בגמ' מתוך שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו היינו לפי שלא האיר להם השי"ת שיבינו אלו השבחים בתפיסתם לפיכך לא אמרו אותם הרי שהעלימו מלשבח מה שלא האיר בהבנת תפיסתם ומכש"כ שמותר לשבח מה שמנהיר השי"ת בבינת התפיסה כי בטח ההוא דנחית קמי' דר"ח נמי לא הי' מכזב ח"ו כלום ולא אמר אלא מה שהאיר לו השי"ת בהבנת תפיסתו וא"כ מדוע יעצור א"ע ויתאפק מלאמרם וגם להבין מה שהשיב לו ר"ח סיימתינהו לשבחי' דמרך וכו' משל וכו' הלוא זה האיש אינו משבח אלא מה שהשי"ת מנהיר לו בהבנת תפיסתו ועכשיו מנהיר לו השי"ת רק בדנרי כסף הוא משבח בדנרי כסף וכאשר יהי' מנהיר לו השי"ת אח"כ בדנרי זהב אזי יהי' משבחו בדנרי זהב ג"כ וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זלה"ה כי בתפלה אין אדם רשאי להרבות כלום על שבחי אכה"ג כי אם ירבה לשבח מתוך הכרת תפיסתו שמנהיר לו השי"ת בזו הרגע אזי מה יעשה כשינהיר לו השי"ת ברגע אחרת הכרה ביותר בהירות אזי יהי' נשאר זה האדם מבויש נגד עצמו כי יהיה נחשב בתפיסתו הקודמת לחוטא נגד הבהירות של עכשיו ע"כ אין להרבות בתפילה על השבחים שתיקנו אכה"ג כי באמת נכלל בהשבחים שתיקנו אכה"ג כל מיני שבחים אבל מה שמוסיף האדם מפאת הכרת תפיסתו שמנהיר לו הש"י הוא באמת מגרע לפיכך אין אדם רשאי בתפלה להרבות על שבחי אכה"ג. אמנם השבח מהסיפור של יציאת מצרים שאומרים בזו הלילה. הוא מחמת שבזה השבח נכלל כל מיני הכרת הבהירות שיתכן להיות במציאות כי בזו הלילה נתעלו ישראל ע"י הקידה והשתחוי' שלהם אל רצון עומק הפנימי מהמחשבה העליונה ית' אשר שם נכללו כל מיני אורות היקרים וכל מה שיתכן להיות מנהיר אח"כ לנפש הגדול והמובחר ביותר הכל נכלל בהשבח של זו הלילה ביתר שאת וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שבזו הלילה האיר מוחין דגדלות קודם לקטנות ולכך כל מה שישיג האדם אח"כ הכרה יהי' נמצא זאת ההכרה באותו הסיפור של זו הלילה לכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ואינו נחשב כלל לסיימתינהו לשבחי' דמרך מאחר שבאמת משמיעים בזה הסיפור כל תהילתו ית' כי זה השבח כולל כל מיני שבחים שיתכן להיות בתפיסת הנבראים ולזה צריכין לקבוע אותו בכל הלבושים גם באמירה וכדכתיב ואמרתם זבח פסח כי הקרבן פסח מורה על זאת ההכרה כי פסח בא' מצאן וביאר אאמו"ר הגה"ק זלה"ה שצאן מורה על המשכה כי טבע הצאן הוא להיות נמשכין זה אחר זה וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון שמסר לו משכוכות קנה כל עדר וכו' מאי משכוכות וכו' עיזא דמסגי בריש עדרא והוא כמו שאיתא (שבת ע"ז:) למה עיזא מסגי ברישא כבריותא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכו' וצאן מרמז נמי על גודל השפעה כדאיתא בגמ' (חולין פ"ד:) ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן ועכו"ם עובדים לצאן כי ע"ז של מצרים הי' טלה כדאיתא בזוה"ק (פנחס ר"נ:) אימרא דאיהו פסחא אמאי אלא דחלי דמצראי ואלהא דלהון הוה אמרא בגין דמצראי פלחין למזל טלה ובג"כ פלחין לאמרא וכו' היינו שעושים מזה דחלא כי אומרים שכל המשכת השפעתם הוא מזה החושך הקודם לנהורא ולכך הם מתפשטים א"ע ועושים כל מעשיהם במחשוך ואין בחפצם לילך בדעת ובאור כי אומרים שהם ממשיכים בהכרח כל מיני שפע מזה החושך שהוא למעלה מדעתם וזאת הדעה הוא ממש ע"ז לכך נאמר משכו וקחו לכם צאן וכמו שביארו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו הגם שישראל מקבלים ג"כ הכל מאתר דלא אתידע שהוא למעלה מהתפיסה מ"מ נקרא קבלתם צאן של מצוה כי ממשיכים אצלם מאתר דלא אתידע הכל בדעת ובאור בחירת עבודתם כדכתיב לדעת כי אני ד' מקדשכם ולזה הי' מקחו מבעשור וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' היינו כי הסיהרא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת אור מהשמש כך מכירין ישראל היטב דלית להו מגרמי' כלום ואף שהאיר להם השי"ת מאור עתיקא שהם עלו במחשבה בכל זאת אינם מקבלים ישראל מזאת שום תקיפות כי מכירים היטב שכל זה הוא רק מרצונו הפשוט ית' בלי שום הכרח ח"ו וזאת ההכרה נקרא צאן של מצוה לזה נאמר ואמרתם זבח פסח היינו לומר זאת ההכרה בפה כדי לקבוע אותה בכל הלבושים:
88
פ״טמצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם וכו' היינו כי חמץ מורה על רוב פעולת וכל פעולות אדם נופלים תחת הזמן וכן העיסה כאשר עובר עליו איזה זמן מתחמצת. ומצה מורה על מיעוט פעולת אדם ולמעלה מהזמן כי אם יעבור עליו שהות הזמן אזי יתחמץ העיסה ושוב אינו נקרא מצה. וזהו שאיתא בזוה"ק (בא מ') אמר ר"י אי הכי כל ימי שתא נמי אמאי שבעת ימים ולא יתיר א"ל כל זמנא דאתחייב ב"נ לאתחזאה גרמי' בן חורין הכי אצטריך. כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך וכו' היינו כי לפי הנראה בתפיסת אדם הוא עיקר החירות כל מה שנדמה לו ביותר שיש לו כח ליפעל אבל באמת הוא להיפך כל מה שמכיר האדם ביותר שאין לו שום כח הפעולה זאת ההכרה הוא באמת עיקר החירות כי כאשר נדמה להאדם שיש לו כח ליפעל א"כ הוא מוכרח ליפעל כי סובר שכל חיותו תלוי במה שהוא פועל ואין לך עבדות יותר מזה שהוא משעבוד להפעולה וזה שמשוקע אדם באיזה דבר נקרא שעבוד מצרים שעלי' אמרו ז"ל אין עבד יכול לברוח משם כי אמר מוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת כי הי' נדמה לו שכל חיותו תלוי בעבדות מצרים ועל זה רמזו ז"ל במאמרם בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים היינו שלא יהי' משוקע בשום דבר וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זלה"ה שמי שהוא משוקע באיזה דבר אפילו בדבר קטן שנדמה לו שאי אפשר לו לפרוש ממנה אזי עובר על לאו ולא ישיב את העם מצרימה ולזה אנו אוכלים מצה להורות שאין אנו משוקעים תחת שום דבר כי כבר יצאנו משעבוד מצרים לחירות עולם וזהו הטעם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם וכו' כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו' וכמו שביארו ז"ל שאם הי' מתמהמים שם עוד רגע הי' משוקעים עדיין במצרים. ולהבין זאת וכי ברגע אח"כ לא הי' ח"ו בכוחו ית' להוציא אותנו משם. אלא הענין הוא כי הגלות של ישראל בין האומות הוא כדי שילקטו משם הכוחות שלהם תחת הקדושה ויען שבמצרים הי' עיקר כח הפעולות לזה הי' צריכין ישראל להיות שם בגלות עד שיוציאו משם כל כוחות הפעולות ולהכניסם להקדושה היינו שיהי' לישראל כל כוחות הפעולות ובכל זאת יכירו גם בעת פעולתם שכל אותו הכח לפעול הוא רק אצל השי"ת ובזאת ההכרה הוא עיקר היקרות ולזה כל כמה שהי' עדיין בכח ישראל להוציא כח הפעולת ממצרים ולהכיר בהם כוחו ית' כך זמן הי' צריכין להתמהמה במצרים ולהוציא משם וזהו עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם היינו כי יותר כח הפעולות לא היו עוד בחפצו ית' שיוציאו משם וזהו שאמרו ז"ל שאם היו מתמהמים שם עוד רגע הי' משוקעים שם ח"ו לעולם היינו שאם הי' מתמהמה ישראל כדי להוציא עוד כח הפעולות ביותר שוב לא הי' לישראל בהם שום הכרה בכוחו ית' לכך דווקא בזאת הרגע שגמרו בה ישראל לקיטות הכוחות משם כפי גזרת חכמתו ית' אזי נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם הגם שאם הי' שוהים שם עוד זמן הי' מלקטים יותר כח הפעולות אכן לא הי' מאיר בהם רצונו ית' להכניסם להקדושה והי' משוקעים בהם בלתי הכרה ח"ו ואף שעל הגוון הי' עדיין עליהם טענה שהי' נראה שנדעך מהם ח"ו הברית אבות כד' בגמ' שהי' קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו וכו' מ"מ בזכות האמונה שהי' בהם כדכתיב ויאמן העם וגו' נתבררו שלא נדעך מעולם זה הברית שאמר השי"ת לאאע"ה ואני הנה בריתי אתך ונתברר שזה הברית הוא גבי ישראל בקביעות גמור כיתד שלא תמוט לעולם ועד ועל זאת הקביעות של ברית אבות נאמר (דניאל ב׳:כ״א) יהיב חכמתא לחכימין היינו כי באמת מהיכן נסתעף החכמה הראשונה אמנם החכמה ראשונה הוא זה הברית אבות הנקבע גבי ישראל וכמו שאיתא במדרש (ש"ט) וכשהוא נכנס בבית המרחץ הוא מביט בעצמו ואומר הריני ערום מן המצות וכשהוא מביט במילה שהוא שקולה כגגד כל המצות דעתו מתקררת וכו' היינו כי על ידה מכירין שהברית אבות לא ימוט לעולם מישראל וזה שאיתא במדרש (קהלת א') למה לא יהיב חכמתא לטופשין משום שהם יעסקו בבתי תיאטריאות וכו' ולהבין זאת הלא בכוחו ית' הוא ג"כ ליתן כ"כ חכמה לטופשין שיתחכמו ולא יחפצו לעסוק בה בבתי תיאטריאות וכו' אכן באמת שאינם נקראים טופשין אלא אותן שאין בהם זה הברית אבות בקביעות לזה כל חכמה שישיגו אזי המה מצדם יתנכרו אותה משא"כ כאשר יהיב חכמתא לחכימין היינו למי שיש בו זאת הכלי של ברית אבות בקביעות אינו יתכן כלל שיתנכרו החכמה מאתו כי אף שיתרחק מאוד לפעמים מאיר בכל זאת זה הכלי של ואני הנה בריתי אתך ולא יעזוב אותו ויתמשך אחריו אף בכל המקומות הרחוקים כמו שהי' לישראל במצרים ששם הי' ההסתר בהתגברות חזק מאוד מ"מ איתא במדרש שלא שינו את לשונם ואת שמם והי' גדורים בעריות וזהו שלא הספיקו בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וכו' וצריכין לאמרה בפה להראות החירות בכל הלבושים:
89
צ׳מרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו במצרים וגו' אשר עבדו בהם בפרך וגו' היינו שיזכירו ישראל היטב מאיזה התרחקות הוציא אותם השי"ת וכדאיתא בתקזוה"ק (תיקן ל"ט) ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא וכו' כי הי' שם כ"כ מרוחקים מאור עד שלא הי' מרגישים כלל בצערם ושעבוד כזה נקרא בפרך שהי' נדמה להם שאינם מחוסרים כלל כדכתיב (בהעלותך י"א) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ולזה איתא בגמ' בלע מרור לא יצא והוא משום שצריכין להרגיש טעם המרירות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שצריכין ללעסו בשנים ומרור הוא חזרת כמבואר בגמ' מאי חזרת חסא דחם רחמנא עלן ופרקינן. והתחלת הישועה הוא זה שהתחילו להרגיש המרירות כי האיר השי"ת בלבבם לבלתי יהי' בנייחה מהשעבוד כדכתיב ויאנחו וגו' ויזעקו וגו' וזהו שרמזו ז"ל בגמ' (ע"ז מ"ח:) שהצל יפה לחזרת בין בימות החמה ובין בימות הגשמים להורות כדכתיב ובצל ידי כסיתך וגו' היינו שהתחיל להתעורר אצלם בושה כי התחילו להרגיש השעבוד וגם אמרו ז"ל (ע"ז י"א.) על חזרת שמהפכת את המאכל בבני מעים היינו שדוחה את הפסולת לחוץ והטוב שבהמאכל נקבע על ידה בהגוף וזה הכל רומז שנקבע אצלם הכרה לבל יהי' עוד משוקעים בשום פעולה כי הגם שהציב השי"ת בהבריאה כח לפעול אכן אינם רשאים לקבל מזה הכח רק כפי הרצון ית' אבל יותר מהרצון ית' ידחה מאתם לחוץ ויען שכל זאת הישועה הי' מצד עתיקא בלתי עבודת ישראל כלל לזה נקרא זאת הישועה מרור כמו שמצינו גבי חזקי' כשאמר לו הנביא שהישועה אינו למענו רק למעני ולמען דוד עבדי וגו' השיב לו הנה לשלום מר לי מר כי עיקר הנייחה של אדם הוא רק מישועה ההולכת דרך יגיע כפיו:
90
צ״אר"ג הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו' והוא כדכתיב ואמרתם זבח פסח היינו שיהי' נמי אמירה בפה:
91
צ״בפסח על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל הנה גבי מלאכים איתא בזוה"ק (וירא ק"א:) דלא ידעו בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע ת"ח ועברתי בארץ מצרים אני ד' וכי כמה שלוחין ומלאכין אית לי' לקב"ה אלא בגין דאינון לא ידעו בין טפה דבוכרא לההוא דלא בוכרא בר קב"ה בלחודוי וכו' ומאחר שהשי"ת יודע הכל ולא נעלם ממנו ית' שום פרט. מדוע הי' צריך לפסוח על בתי אבותינו במצרים ע"י דם פסח ודם מילה וכמו שמדייק נמי הזוה"ק (בהעלותך קמ"ט.) אי קב"ה אתו וקטיל בארעא דמצרים ולא שלוח אחרא רשימא דא דעל פתחא למה והא כלא גלי קמי' וכו':
92
צ״גאמנם הענין הוא כמו שהי' בהתחלת הבריאה קטרוג מה אנוש וגו' אשר נסתעף מזה הקטרוג אל כל פרט נפש כח המחטיא כך הי' בכלל במצרים שלא הסכימו לצאת משם וכן נסתעף מזאת הדעה בלב כל פרט כמאמרם ז"ל בגמ' (סוטה י"א) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך היינו שהי' נדמה להם שמוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת ומפאת זו הדעה הי' כ"כ קטרוג גדול במצרים מה נשתנו אלו מאלו. ועל זאת הדעה הי' פוסח השי"ת ופסח ד' על הפתח וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ו.) מאי על הפתח ופסח ד' עליכם מבעי' לי' אבל על הפתח על הפתח ממש זהו פתח הגוף ואיזה פתח הגוף הוי אומר זו מילה וכו' היינו משום שזה הוא מקום להכניס וגם להוציא כלומר להפסיד וגם להרויח כי כן הציב השי"ת שדווקא בזה המקום בעצמו שיכולין להרויח בנין עדי עד. ואם לא נשמר ח"ו כראוי יכולין להפסיד ח"ו הכל לכן נקרא מילה פתח כי מקום המשתמש כנוסה ויציאה נקרא פתח וזהו כוונת הזוה"ק ופסח ד' על הפתח על הפתח ממש זהו פתח הגוף היינו שהראה השי"ת שבמקום המשתמש כנוסה ויציאה שם נמשכים ישראל לגמרי אחר רצונו ית' כלומר שבמקום שמקבלים או משפיעים שם המה מבוררין היטב לבלתי יקבלו ולהשפיע רק כפי הארת הרצון ית' ומאחר שבמקום הקבלה וההשפעה הנקרא פתח הגוף שם המה מבוררין ממילא נמשך אחר זה הפתח כל אברי הגוף ולזה צוה השי"ת להזות הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ששם נשתמש כנוסה ויציאה להורות שבפתח הגוף של ישראל שם המה מבוררין מאוד רק כדי שיהי' לישראל בזה הבירור אחיזה בפעולה מפורשת לכך נצטוו להזות שם בדם פסח ודם מילה כמבואר שם בזוה"ק לא אתחזי אשגחותא לעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא ומדאתעביד עובדא אשגחותא לעילא אתער וכו' היינו שהי' צריכין להראות מפורש האחוזה שיש להם בזה הפתח ע"י דם מילה ודם פסח וכמבואר בזוה"ק שם מילה רחמי ופסחא דינא. מילה רחמי היינו במקום שישראל משפיעין שם הוא מבורר מאוד שאינם משפיעין רק להמקום שהרצון ית' הוא להשפיע שם ופסחא דינא היינו במקום שמקבלים כי פסח ביארו ז"ל פה סח היינו אכילה כלומר במקום שמקבלים המה ג"כ מבוררים מאוד לבלתי יקבלו רק מה שהוא רצונו ית' ועל זה הבירור הי' צריך הפסח ביקור ד' ימים כמבואר בזוה"ק (שם ל"ט:) אמאי אתנגד בעשרה ואתנכיס בארבעה עשר אמר ר"א בדא אתקשר ישראל ארבע מאה שנין ואע"ג דארבע מאה שנין לא אשתעבידו בהו מ"מ הואיל והוה זמין לאתקשרא בהו אתחשיב עלי' כאילו אשתעבידו בהו כל ת' שנין בג"כ מעכבין לי' ארבע יומין קטורא ברשותא דישראל וכו' והוא כדאיתא שם (מ'.) ובהאי דאתקשרו צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן אתקשר צאן בצאן ולא יכיל לאתפרשא מקטרוי ובהאי כלהו אתקשרו וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת קטירו לי' בקטירותא וכו':
93
צ״דוביאור הענין כי ע"י קרבן פסח נתברר החילוק וההבדל בין מה שישראל מקבלים ובין קבלתם של מצרים כי במצרים אתקשר צאן בצאן וצאן מורה על קבלת השפע כדאיתא בגמ' (חולין פ"ד:) למה נקרא עשתרות שמעשרות את בעליהם וע"ז של מצרים הי' צאן וצאן מורה על המשכה כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זלה"ה שצאן נמשכין בטבע זה אחר זה כמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב) כיון שמסר לו משכוכות קנה כל העדר וכו' מאי משכוכות וכו' עיזא דמסגי בריש עדרא (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכו' ומצרים עובדים לצאן ועושין מזה דחלא ואומרים שכל המשכת השפע שלהם הוא מזה החושך הקודם לנהורא ולזה עושים במחשוך מעשיהם בלי ישוב הדעת כלל. והנה לפי הנראה מקבלים ישראל ג"כ מהערב הקודם לבוקר שהוא בלי ישוב הדעת עד שנקראו עמא פזיזא דקדמו נעשה לנשמע בלי ישוב הדעת כלל וזהו שכתב הזוה"ק דאתקשר צאן בצאן היינו שהי' צריכין להראות שיש חילוק בין צאן של ישראל לצאן של מצרים ולהראות ההבדל שביניהם ועל זה מסיק שם הזוה"ק בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' בג"כ מעכבין לי' ארבע יומין וכו' היינו כי באמת הוא זה הערב הקודם לבוקר יותר בהיר בבהירות עצום מזה האור של ויהי בוקר אלא מחמת עוצם גודל בהירתו נקרא מצד הבריאה חושך מסבת מניעות השגת התפיסה בו וישראל דביקים באמת בזה האור הבהיר שהוא למעלה מהבנת השגת התפיסה לזה הם מבטלים עצמם תמיד להרצון ית' גם עם כל ישוב הדעת שלהם כי עיקר ישוב הדעת שלהם הוא אצלם זאת בעצמו שיכולין לבטל אותו להרצון ית' ולזה הקדימו נעשה לנשמע כי זה הביטול בעצמו הוא באמת עיקר החשבון והישוב הדעת ועל זה הביטול מורה הקרבת הפסח שהי' צאן של מצוה אבל הצאן של מצרים הוא להיפך שעושין מזה דחלא כדי שיהי' בכוחם יותר להתפשט תאוות לבם ולעשות במחשוך כל מעשיהם וזהו צאן של ע"ז לכן נצטוו ישראל להזות ממנו על המשקוף ושתי המזוזות להראות בזה מאחר שישראל מבוררים בפתח הגוף ממילא נמשך אחר זה הפתח כל אברי הגוף וכענין שמצינו בגמ' (שבת ל') בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת וכו' ומפני מה לא גנזהו מפני שתחילתו ד"ת וסופי ד"ת וכו' היינו כי מזה שתחילתו וסופו ד"ת נתברר שבאמצע נמי ד"ת אלא שנעלמו מאתנו מצד קטנית התפיסה שלנו כך הי' הבירור כאן מאחר שבראשית הקבלה המה מבוררין ועל זה רומז פסחא דינא וגם בלבוש אחרון היינו במקום שישראל משפיעים המה ג"כ מבוררים ועל זה רומז מילה רחמי וממילא גם ההעלם שבנתים נתברר נמי גבי ישראל שבטח לא הי' נפרדים גם בשעת ההעלם מאור רצונו ית' וזהו שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים היינו שפסח ודילג את ההעלם וההסתר הנמצא בישראל והעמיד את ישראל על פני הפתח אשר שם המה מבוררים שפיר בדם פסח ודם מילה וממילא נתברר גם ההעלם שבנתים אשר הגוף של ישראל הוא דבוק תמיד ברצונו ית' אף בלי דעתו והאיר אז השי"ת את הגוף הגשמי של ישראל עד שנתעלו ממש לקדושת מזבח כדאיתא בגמ' (פסחים צ"ו ) בעי ר' זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו אמר לו אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עביד וכו' ומלת שויסקי הוא כמו שפירש רש"י ז"ל (במס' קדושין דף ע'.) שויסקיל לשון גנאי גרגרן אוכל שויסקי צלי כדאמר בפסחים באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלאו שויסקי עביד עכ"ל. הרי שמלת שויסקי הוא הפירוש אכילה גרגרנות וזהו שהשיב לו אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עביד כלומר שגם האכילה הגרגרנות של ישראל הי' נמי פועל באמורי פסח מצרים כמו הקטרת המזבח ממש והגם ששלחנו של אדם מכפר תמיד כדאיתא בגמ' (חגיגה כ"ז.) בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו אכן החילוק הוא כי שלחנו של אדם אינו מכפר רק אחר כמה ברורים שמברר אדם בכח אכילתו לעשות בזה הכח אכילה תורה ומצות אזי מכפרת אכילתו כמזבח אבל כל עוד שלא פעל עדיין האדם בכח אכילתו שום טוב אזי הוא כל אכילתו רק ספק ואינו נחשבת כאכילת מזבח כי באכילת מזבח הי' נתעלה הקרבן מיד באור אין סוף ית' והי' ניכר התכללותו בארי' של המרכבה בלי שום פירוד מצד אדם כי באכילת מזבח לא הי' שום מסך המבדיל לאורו ית' ככה ממש האיר אז השי"ת את בחינת קדושת המזבח בהגוף הגשמי של ישראל נמי עד שעל ידי השויסקי של ישראל נכללו אימורי פסח מצרים בארי' של המרכבה העליונה שלא הי' נצרך אכילתם אח"כ שום בירור כי לא הי' באכילתם שום מסך המבדיל כלל מצדם והי' נתעלה מיד עד אין סוף בלי שום הדרגה כלל:
94
צ״המצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו'. בתקוני זוה"ק (תקינא י"ג כ"ח) אמאי הות מצה פרוסה בגין דאסתלק מינה ו' רגל דילה למהוי לי' כמצה ומצה פרוסה אשתארת ד' ובגין דא מצה פריסה ד'. מצה שלימה ה' בגין דא אמרן הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה וכו' ובזוה"ק (משפטים קכ"ג:) ה' ד' הות מדאתחבר דכורא עמה אתעברת מחד בן ואקרי ה' לבתר אולידת ואפיקת ו' וכו':
95
צ״והיינו כי מצה פרוסה הוא כמבואר בגמ' (פסחים קט"ז.) מה עני דרכו בפרוסה אף כאן פרוסה וכו'. ומלת עני מורה שאינו בא לפניו ית' בשום טענה כלל רק בתחנונים ידבר רש כמאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ד.) בתחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע מאי טעמא וכו' אלא מהכא ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן וגו' (יהושע ז׳:ז׳) היינו שיהושע הי' בא בטענה חזקה ומה תעשה לשמך הגדול כי כבר הראה השי"ת גודל ההתקשרות שיש לו עם ישראל לעיני כל האומות בהתגלות מפורש לזה כאשר ראה לפי הבנת תפיסתו איזה הנהגה נגד זאת ההתקשרות שפיר הי' רשאי לבוא בטענה חזקה להשי"ת ומה תעשה לשמך הגדול. מה שאין כן בדורו של משה שלא הראה עדיין השי"ת בהתגלות מפורש לעיני כל האומות גידל ההתקשרות שיש לו עם ישראל כי אף שהראה השי"ת לעיני מצרים כל האותות והמופתים אכן אותן שהי' רואים מפורש נאבדו ונתבטלו ואותן אומות הנשארים בעולם שלא ראו בעיניהם רק ששמעו הי' ברירה בידם לבלתי יאמינו וכיון שלא נתגלה עדיין מפורש ההתקשרות ית' לכן אף אם הי' רואים לפי תפיסתם לפעמים הנהגתו ית' נגד זאת ההתקשרות לא הי' רשאים לדבר כלום ואם הי' אומרים איזה דיבור קל נגד זאת ההנהגה כמו שיהושע הי' אומר ולו הואלנו וגו' הי' נחשב להם לחטא גדול כי טענת ומה תעשה לשמך הגדול לא הי' להם עדיין רק בתחנונים ידבר רש ועל ענין כזה רומז מצה פרוסה שאין להאדם מצדו שום טענה להשי"ת רק שעומד נוכח השי"ת בתשוקה פשוטה המשוללת מכל גוון וזאת התשוקה הוא כענין מאמרם ז"ל (ב"ב י"ב) קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות וכו' היינו שהגוף משתוקק לאכול כדי להחזיק חיותו כי בלתי אכילה אי אפשר לחיות אבל מצדו אין לו שום הבחנה בזה ותשוקה פשוטה כזאת שאין האדם נוטה בה לשום צד הוא באמת דרך התורה כמאמרם ז"ל (אבות דר"נ כ"ח) למה הדבר דומה לאיסטרטיא שהוא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה כיצד יעשה ילך בנתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה וכו' היינו לבל ינטה האדם מצדו לשום צד רק שיעמוד תמיד בתשוקה פשוטה ולא יחפוץ בשום גוון מצדו ועל תשוקה פשוטה כזו רומז המחצה של המצה פרוסה שהאדם עומד תמיד באמצע ואינו נוטה לשום צד מצדו וזהו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ח:) בינוני דפלח למזכי בתרין עלמין איהו מחצית השקל עמיה בעלמא דאתי כגון מצה דאתפליג חצי' תחת המפה לאפיקומן בתר סעודה וחצי' למצוה קדם סעודה וכו' היינו כי המחצית השקל רומז על הזווג הגמור שיש להשי"ת עם ישראל עד שכביכול אין שום שלימות בהרצון ית' בלעדי עבודת ישראל ונקרא מחצה. וכן התשוקה של ישראל נקרא ג"כ מחצה מצה פרוסה להורות שאין בהם שום שלימות בלעדי הרצון ית' וכשנזדווגו ונתאחדו אלו שתי המחצית ביחד בזה הזווג נגמר השלימות. וברית הקשת רומז נמי על זה דכתיב את קשתי נתתי בענן כי מצדו ית' הוא הקשת חצי עוגל וכן ישראל שנקראו ירח הוא ג"כ רק חצי עוגל וכל השלימות של זה העוגל הוא רק כשיזדווגו ביחד התשוקה של ישראל עד אור רצונו ית' אזי יש עוגל שלם:
96
צ״זועל זה הענין רמזו ז"ל נמי בגמ' (שם) מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה היינו כי אשתו מורה על הכלי קיבול של האדם וזהו הוא מסיק ואשתו אופה היינו שכל תשוקתו של האדם אינו נגמר רק ע"י הכלי קיבול שמעמיד כלומר שאינו מעמיד מצדו רק כלי קיבול פשוט בלי נטי' לשום צד ומשולל מכל גוון מצדו:
97
צ״חואיתא שם נמי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה והוא כדאיתא בירשלמי (ברכות פ' ב' י"ד) כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגיאין וכו' כי הנה זה האור של יציאת מצרים הי' לגמרי רק מצידו ית' ולזה כתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר כי נגד אור כזה המאיר בלתי עבודת ישראל צריכין ישראל שמירה חזקה ואח"כ כאשר נתעלם האור מתפיסת ישראל צריכין ישראל להראות אשר בטח לא האיר השי"ת מלפנים את האור בחנם כי כל האומר הקב"ה ותרן וכו' כדאיתא בגמ' (ב"ק נ') וגם אין יתכן כלל שיגיע העדר לזה האור שהאיר השי"ת פעם אחת כי השי"ת אינו מנהיר רק על לפי שעה ומה שהאיר השי"ת פעם אחת נשאר בטח בקביעות גמור אצל ישראל גם בזה העולם לעד ולעולמי עולמים אלא שכל ההעלם בזה הוא רק מצד תפיסתנו הנמוכה לפיכך ע"י הרבה עבודה יתעורר מחדש זה האור שיהי' מאיר גם בתפיסתנו ועל זה הענין מסובבים באמת כל עבודת ישראל שימצאו בלבבם איך שהם בנים למקום מהשורש וזהו שאמרו ז"ל בגמ' שם לחם שעונין עליו דברים הרבה וכמבואר שם בירשלמי כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגיאין היינו כיון שאינו מאיר זה האור מפורש בהבנת התפיסה לכך צריכין שיהי' עונין עליו דברים הרבה ולהביא ראיות ע"י הרבה עבודות וזהו מסמכין לה מן אתרין סגיאין כי ע"י רובי עבודות יכירו ישראל היטב איך שהשי"ת הוא להם תמיד בבחינת אביך:
98
צ״טמרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו וגו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך וכו'. איתא בתקוני זוה"ק (תיקן י"ג שם) מרור על שם ו' דאתפרש מן ה' ודא גרים לון דוימררו את חייהם איהו מרור ואיהו מרה הה"ד קראן לי מרה כי המר שדי לי בעבודה קשה בקשיא בחומר בקל וחומר בין אומין דעלמא ומאן גרים דא יו"ד מן שדי רשומי דברית דיהיב משה בערב רב בגין דא נחית משה מן דרגי' הה"ד לך רד כי שחת עמך. עמך ולא עמי ועל ידי' עתידה שכינתא ליחדא עם קב"ה בגין דאיהו אפריש לון צריך ליחדא לון לתקנא במה דחאיב וכו'.
99
ק׳ביאר הענין כי אורו של משה רבינו הי' כמו שנאמר עליו ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו וגו' היינו שלא הי' מצד בהירות אורו שום הפרש בין פעולה הגשמי בין עוצם הבהירות מהכוונה העמוקה והיקרה ביותר כי כן הי' מאיר נגדו הפעולה הגשמי ממש כמו בהירות הכוונה בלי שום מסך המבדיל כלל ולזה הי' בכוחו להופיע כ"כ גודל בהירות גם בתפיסת ישראל עד שנאמר עליהם ויאמינו בה' היינו שלא הי' שייך אצלם לחשוב איזה פלא לנס מאחר שלא הי' אצלם שום דבר לפלא כמו שלא הי' נחשב אצל אדם הראשון מיד כשנברא שום דבר לפלא כי כן הי' שוה אצלו הליכות הים ליבשת הים שהכיר היטב מי שאמר לים שילך יאמר לים שיתיבש כי זה שנחשב השתנות הטבע לנס הוא רק מצד שנתיישן גבי האדם ונעשה מורגל בכך ומהרגל נעשה טבע ונדמה להאדם שהים מוכרח להיות הולך וסוער בכח הטבע ואם נשתנה זאת לפלא יחשב אבל אדם הראשון מיד כשנברא טרם שנכנס בהסתר הטבע לא הי' אצלו שום דבר לפלא וכן מי שעומד בבהירות ושולל עצמו מהסתר הטבע כמו ר"ח בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק כי הכיר היטב כמו שחומץ אינו תחת הטבע להדליק כך אין שמן תחת הטבע להדליק רק מה ששמן דולק הוא מחמת מאמרו ית' שידליק כך אם יאמר לחומץ וידליק ג"כ ובבהירות עצום כזאת הי' עומדים אז כל ישראל ע"י הופעת אורו של משה רבינו עד שהכתיב משבח אותם ויאמינו בה'. אכן ע"י התערובת של ערב רב נסתר ונתעלם מעט גודל הבהירות עד אח"כ כשראה ישראל אור רצונו ית' הי' חפצם לקבלו בחוזק יד שיהי' להם בזה האור סדר בהבנת תפיסתם וממילא נתעלה מפאת זה האור רצונו ית' למעלה הרבה מתפיסתם וזה הוא שאיתא שם מרור על שם ו' דאתפרש מן ה' ודא גרים לון דוימררו את חייהם וכו' היינו שכל מרירות הגלות שישראל סבלו נסתעף מזה. והנה באמת הוא השורש מכל החטאים של ישראל רק דאכלו פגה וכמו שאמרו ז"ל על אדם הראשון שכל חטאו הי' דאכלה פגה ולזה כתב האר"י הק' ז"ל שאכילת מצה הוא התיקון על אכילת אדם הראשון כי ע"י אכילתו הי' צריך להתחבא בהרבה לבושים כדכתיב ויתחבא וגו' ואכילת מצה הוא ההיפך משולל לבושים ונקטן בו הזמן. וכן הוא נמי התיקון של אכילת מרור לתקן התערובת של ערב רב וזהו שאיתא שם ומאן גרים דא וכו' דיהיב משה בערב רב בגין דא נחית משה מן דרגי' וכו' בגין דאיהו אפריש לון צריך ליחדא לון לתקנא במה דחאיב וכו' היינו כי זאת הוא תמיד מדתו של מרע"ה להמתיק את המר במר מה שלא מצינו כן בשאר הנביאים כגון ברוב מופתי אלישע כשביקש לתקן פקעת שדה כתיב (מלכים ב ב׳:י״ט-כ׳) ויאמר קחו קמח וישלך אל הסיר וגו' היינו מי שאמר לקמח שיהי' מאכל יאמר לפקעת שדה שיהי' מאכל וכן כשנפל הברזל למים כתיב ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל כלומר מי שאמר לעץ ויצף יאמר נמי לברזל ויצף הרי שכל המופתים הי' צריך ליפעל אותם מהיפך אל היפך כלומר שהי' צריך לתקן מר במתוק מה שאין כן גבי מרע"ה הי' תמיד ממתיק מר במר היינו שהי' בכוחו להראות בעצם המרירות איך שזאת המרירות בעצמו כמו שהוא הוא טוב מאד ויש בו כל המתיקות. ולזה לאותו המרירות שנתהווה בסבת התערובת של ערב רב דאתפרש ו' מן ה' ונסתר מישראל כ"כ הבהירות עד שלא הרגישו כלל בהמרירות שלהם הוא התיקון אכילת מרור היינו להרגיש היטב המרירות וממילא כאשר ירגישו ישראל המרירות ויתחילו לצעוק לה' אזי יתקן המרירות שנתהווה מסבת הערב רב שהי' נדמה מתחילתו למתוק וכמו שמצינו בהכתוב ויזעקו בני ישראל וגו' ויאנחו היינו כאשר התחילו להרגיש המרירות ולצעוק אל ה' זאת ההרגשה בעצמה הי' באמת התחלת הישועה כי מיד נאמר ותעל שועתם אל ה' וגו' ונתיחד ו' עם ה':
100
ק״אר"ג הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. הנה השלימות מכל העבודות אינו כי אם בעובדא ובמלילא כדאיתא בזוה"ק (בחקותי קי"ב:) דבעינין לאתערא קדישא עלאה בעובדא ובמלה וכו' היינו כי לקבוע הארת עבודה בהלבוש אחרון שהוא הגוף אין יתכן בלתי פעולה על הלבוש אחרון שהוא במעשה דווקא כי בלתי פעולה בהלבוש אחרון אי אפשר להארה העליונה שיהי' נקבע כ"כ בלב האדם עד שהגוף הגשמי יהי' ג"כ מסכים עליו וזהו כמו שמצינו בזוה"ק (פנחס רל"ט:) והאלהים עשה שייראו מלפניו מהו עשה אלא עשה האלהים אילנא אחרא לתתא מני' וכו' היינו את עולם העשי'. בגין דייראו מלפניו וכו' פירוש כי למעלה מן עולם העשי' שם הוא כדכתיב (יחזקאל) לא יסבו בלכתן שעומדין תמיד נוכח השי"ת וממילא אין שייך כ"כ יראה מאחר שרואים מפורש שהשי"ת מנהיג אותם בכל רגע ורגע ומבלעדי ית' אינו נפעל שום דבר כי כל המסך המבדיל המעלים את בהירות האור נתהווה רק אחר שנשתלשל האור לירד בהתלבשות כדאיתא בגמ' (ברכות ד':) מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע וכו' היינו שכל מדרגה הנמוכה ביותר מקבלת ע"י מסך המבדיל ביותר הגם שמצד השי"ת אין שום השתנות שמלא כל הארץ כבודו אכן מצד המקבלים נעשה השתנות שכל אחד מקבל לפי מדריגתו מיכאל אינו נעתק מן המאציל ית' כי אם במסך המבדיל אחד וזהו מכאל באחת גבריאל בשתים וכו' כי כל מה שנתרחק ונעתק ביותר נתרחק במסך המבדיל יותר עד שבא לעולם העשי' ושם נראה ההשתנות מהיפך להיפך עד שאין שום בטיחות להבריאה מהרגע שלפניו על הרגע שאחרי' ומסבת זה יש לה גודל יראה ופחד חזק וזהו ואלהים עשה בגין דייראו מלפניו הרי שיראה בקביעות אי אפשר כי אם בהלבוש האחרון של עולם עשי' וזהו שאיתא שם דבעינין לאתערא קדושא עלאה בעובדא ובמלה ועל זה הקוטב מסובבים כל הפעולות של עבודת הקרבנות הגם שהנביא אומר (ירמיהו ז׳:כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח וגו' אכן זה הוא מצד השי"ת אבל האדם מצדו אחר שנתרחק לפעול חטא במעשה לזה אי אפשר לו לתקן זאת עד שיפעל את הרצון ית' ג"כ במעשה כי כמו שפגם בלבוש אחרון שהוא בעובדא כך צריך שיהי' התיקון ג"כ בהלבוש אחרון בעובדא דקרבן:
101
ק״באמנם שצריך נמי שיהי' במלה כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) בעובדא ובמלילא תלי' מלתא. דבעובדא בלחוד אין עדיין שום גמר כי בעינון עדיין שיהי' מחשבתו נכרת מתוך מעשיו וכל עוד שאין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו יכול כל אחד לשנות פירושה כפי חפצו. אבל כאשר בא הדבר גם במלילא שוב אין לשנות הפירוש ולחזור מדיבורו נמצא שהלבוש אחרון מהעשי' הוא הדיבור שבהדיבור נגמר העובדא לזה צריכין שיהי' כל העבודות בעובדא ובמלילא וזהו כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו אף שעשה אותם בעובדא מ"מ צריכין שיהי' גם במלילא למען שיהי' נקבע גם בהלבוש האחרון שהוא הפה גומר הארת הקדושה מאלו השלשה פסח מצה ומרור וכמבואר בזוה"ק (שם) דבעינין לאתערא קדושא עלאה בעובדא ובמלה וכו':
102
ק״גפסח על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל וכו'. ענין פסח מורה על אורח דילוג שהישועה הי' באורח דילוג כמו שנאמר (פ' ראה) הטעם על פסח שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וגו' ולילה רומז שהארת הישועה הי' למעלה מתפיסת הבריאה כי לא הי' אז לישראל שום ברורים ועבודות ע"י פעולתם. והנה נגד כל ישועה שמאיר השי"ת הציב השי"ת לישראל פעולה לעומתה ויען שזאת הישועה נקראת לילה למעלה מהשכל של תפיסת אדם לכך צריכין ישראל בפעולת עבודתם להמשיך הארת הישועה לתפיסתם וזאת הפעולה הוא הקרבן פסח לזה הוא זמן הקרבתו ביום כדאיתא בגמ' (פסחים ב.) הוא עצמו יוכיח שחציו אסור בחמץ וחציו מותר ויום רומז על תפיסת שכל אדם והוא שכל חפצו ית' הוא שימשיך אדם הארת הישועה אל הבנת תפיסתו ע"י בירור עבודתו ולא שיהי' נשאר הישועה למעלה מהתפיסה ועל זה רומז הפעולה של קרבן פסח שישראל מבררים את עצמם שמגיע להם בשורת הדין זאת הישועה שהי' אז באורח דילוג והוא כי יען שביררו עצמם על הלבוש אחרון בפעולת הקרבן פסח לזה אף שבשאר הלבושים לא הי' מבוררין עדיין אכן דלג השי"ת על אלו הלבושים משום שבהנקודה הפנימית בהשורש כבר המה מבוררין אף בלי פעולת עבודתם ועל הלבוש האחרון ביררו ישראל א"ע בפעולת דם פסח ודם מילה לזה פסח השי"ת מעומק השורש עד הלבוש אחרון של ישראל אף שבאמצע הי' עדיין ישראל משוללי ברורים בכל זאת פסח השי"ת על הלבושים שבינתים כענין שאיתא בגמ' (שבת ל:) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת נעשה ממילא הכל ד"ת. והנה על מצה נאמר שם הטעם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים וזה מורה על הנקודה מאהבה שנמצא בלב ישראל שנמשכין אחר רצונו ית' אף בלי ישוב הדעת כלל עד שנקראו מחמת זה אצל האומות עמא פזוזא דקדמיתא פומייכו לאודנייכו וכו' כדאיתא בגמ' (שבת) ועל אותה אהבה של ישראל שנמשכין אחר רצונו ית' גם למעלה מהבנת תפיסתם רומז אכילת מצה כי מצה רומז על שלילות פעולת אדם שנגד הנקודה יקרה של חפזון הנמצא בלב ישראל לעבודתו ית' נתן להם השי"ת מצוה שכל מעשיו הוא בחפזון וכמאמרם ז"ל הוא מסיק ואשתו אופה ולזה על פסח נאמר הטעם שם כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וזבחת פסח וגו' כי פסח הוא הבירור מצד השי"ת. ועל מצות נאמר שם הטעם כי בחפזון יצאת ממצרים וגו' כי מצה מורה על הבירור שמצד ישראל שמראים בזה אשר כל הברורין שנתבררו אח"כ וכן מה שהקדימו נעשה לנשמע הי' נכלל באמת כל זאת תכף ומיד בההתחלה בזאת הנקודה הקטנה של ויאמן העם ולזה נאמרו בתורה אלו המצות פסח מצה ומרור בדרך שאלה כי ישאלך בנך וגו' להורות בזה שהם מהדברים דקיימא לשאלה כלומר שרצונו ית' הוא שיתעורר אדם לשאול בהם עד שיבררם בהבנת תפיסתו כי מה שאינו קיימא לשאלה אינו מתעורר בתפיסת אדם שום שאלה בהם כמו שמצינו גבי אאע"ה מחמת שחפץ השי"ת להאיר בתפיסתו הכרה ברורה מי הוא בעל הבירה נתעורר בלבו לשאול מי הוא בעל הבירה מה שלא עלה על דעת שום אחד מבני דורו לשאול זאת וזה הי' משום שלא חפץ באמת השי"ת להופיע אותה הכרה רק לאאע"ה לזה הי' הוא דווקא השואל עד שנתגלה מפורש בהבנת תפיסתו מי הוא בעל הבירה כן הוא הענין מפסח מצה ומרור דקיימא לשאלה היינו שחפצו ית' הוא לקבוע אותם בתפיסת ישראל שיבררו מהם בתפיסתם מפורש כי הם רומזים על ההבדל שיש בין ישראל לעכו"ם בהשורש לכן צריכין ישראל להראות זה ההבדל מפורש לעיני כל כי כל מקום שמאיר השי"ת מהשורש צריכין ישראל לברר זאת מדוע מגיע לנו ישועה כזו לזה נרמזים בתורה אלו המצות בדרך שאלה וכמו שאמרו ז"ל נגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם וכו' אחד רשע וכו' חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים וכו' היינו שזאת יודע החכם שפיר שישראל מוכרחים לאלו עבודות לשורש חיותם אשר בלעדי אלו החקים המה משוללי חיים רק כל עיקר שאלתו הוא כדי להבין אותם בתפיסת דעתו ג"כ וזה הוא באמת רצונו ית' ג"כ שיבקש אדם בינה לברר הכל בתפיסתו ולא שיסמוך על ההתקשרות שיש לישראל בשורשם בלתי יגיעת עבודתם וכך בכל ישועה צריכין ישראל לברר שמגיע להם זאת הישועה בשורת הדין וזהו פסח שהי' אבותינו אוכלים וכו' בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וכו' וכמו שאמרו ז"ל אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינו של בכור בין בכורי מצרים ובין בכורי ישראל וכו' והנה אז הי' זאת ההבחנה למעלה מהתפיסה רק מצד השורש וכענין הכתוב הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגו' (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הרי שמיום הוולדם גם בעת שלא הי' ניכר עדיין כלום שום חילוק והבדל ביניהם ובכל זאת ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי אכן אח"כ נתברר זה ההבדל מהשורש מפורש עד שהי' ניכר גם בהתפיסה מזה העולם החילוק וההבדל כי עשו ביזה את הבכורה ומאס בעבודה כדכתיב ויבז עשו את הבכורה משא"כ ישראל מכניסים א"ע תחת כל העבודות הקשות כדי להרבות כבוד שמים הרי שמגיע בשורת הדין לבכורי ישראל שינצלו וזהו ואמרתם זבח פסח ומתרגמינון דבח חיס הוא קדם ה' דחס על בתי בני ישראל היינו כי חיס הוא מהלשון חסדו על דרך שאמרו ז"ל כ"ו דורות שהי' קודם מתן תורה זן אותם הקב"ה בחסדו כי הם היו רחוקים מאד מברירים ועבודה כי רק מהאבות הקדושים התחיל החסד לילך בשורת הדין ע"י ברירים ועבודה אכן אף שעיקר הברירין התחילו אצל ישראל אח"כ ובעת יציאתם ממצרים הי' עדיין משוללי ברירין כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' אולם משום שבהשורש הי' נכללים שם כל הברורין שישראל יבררו אח"כ לכך חס רחמנא עלן ופרקינון אבל אח"כ צריכין ישראל לברר זאת הישועה ולהראות זאת מפורש ע"י עבודה שבתפיסתם וכן רומז נמי מצה ומרור כי הנה כאשר בא הישועה ע"י ברורי אדם מזה הוא לב האדם בנייחה מאד אכן אם אינו בא הישועה ע"י ברירי אדם כגון הישועה שהי' גבי חזקי' המלך (ישעי' ל"א) שאמר הנביא וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי וגו' מצינו שהשיב הנה לשלום מר לי מר היינו כי ישועה כזאת הבא להאדם בלתי יגיע כפו רק בזכות אבות ואין לו בה מצד זכותו שום חלק בה ישועה כזאת הוא מר מאד ולזה נקרא הישועה של מצרים ג"כ מרור כי כל הישועה פתח אז השי"ת מעתיקא בלתי עבודת ישראל ולכן נאמר הטעם על מרור על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו ובאמת כמה עבדים הי' שם מאומות אחרים שלא הי' מרגישים כלל שום מרירות בחייהם ואדרבה שהי' בנייחה מהעבדות והוא משום שהם בשורשם עבדים באמת לכך לא איכפת להו כלל מה שהם עבדים משא"כ ישראל הרגישו המרירות כי א"א להם שיהי' בנייחה משום שהניח השי"ת בשורש ישראל לבלתי יהי' בנייחה משום דבר עוה"ז כי אם מהארת פניו ית' הבא לו ע"י עבודתו לכן אף שפתח להם השי"ת מעתיקא את הישועה עכ"ז נקרא אצלם זאת הישועה מרור משום שהישועה לא האיר בזכותם רק למענו ית' לבד וכל עיקר מגמת חפצם של ישראל הוא רק בהארת פניו ית' הבא ע"י עבודה שבתפיסתם ולא שיהי' אצלם רק בזכות אבות שהוא כמעשה אבותיהם בידיהם ועל זה רומז זאת המצוה של מרור שכך קבע השי"ת בלבבם של ישראל לבלתי יהי' בנייחה משום דבר בלעדי הארת פניו ית':
103
ק״דולהיות שהישועה מיציאת מצרים נקרא מרור יען שלא הי' בזכות עבודת ישראל אלא כענין שנאמר (ישעיהו מ״ח:י״א) למעני למעני אעשה וגו' וישועה כזו נראה על הגוון כענין וותרנות ובאמת הלא אמרו ז"ל (ב"ק נ') כל האומר הקב"ה וותרן וכו' לכן איתא בגמ' (פסחים קי"ד.) הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה וכו' ושם (קט"ו) א"ר פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועי' בחרוסת וכו' ושם (קט"ז.) ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה א"ר אמי משום קפא וכו' קפא דכלהו חמימי וכו' אמר ר' אלעזר בר צדוק כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים באו וטלו לכם תבלין למצוה וכו'. רמזו בזה שאמרו ז"ל צריך לשקועי' בחרוסת משום קפא שלא יסתכל האדם על הגוון מזאת הישועה כי על הגוון נראה כוותרנות ח"ו אלא שצריכין לשקועי' את המרור בחרוסת היינו שצריכין להעמיק בה היטב אזי יהי' מכירין שלא היתה כלל הישועה בדרך וותרנות כי אם בשורת הדין ובמשפט הי' מגיע לישראל זאת הישועה כי על הגוון נראה שלא הי' להם שום זכות מצד עבודת יגיע כפם ונדמה למר אבל בעומק ההתקשרות של ישראל בשורשם שם כבר נכללו כל ברורי עבודות שישראל יבררו עדי עד. כי בעומק שורשם של ישראל מאיר תמיד זאת הנקודה חדא דמטי תדיר באורח גנוזא (המובא בזוה"ק בראשית י"ט) ומאן דאית לי' עיינין להסתכל בעומק לבם של ישראל אזי רואה שמעולם לא הי' ישראל משוללי עבודה וכענין שאיתא בזוה"ק (סבא משפטים צ"ח:) וחכימין דאינון מליין עיינין אע"ג דההוא מלה אסתים בלבושה חמאן לה מגו לבושה וכו' כי מי שהוא חכם ואינו מסתכל על גוון הלבוש לבד כי אם לעומק הפנימי אזי ימצא שם בעומק כל מלין סתימין אף שאינם ניכרים על גוון הלבוש כלל וכענין שאמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה על זה שהקדים השי"ת את המאמר אנכי להמאמר לא יהי' לך הלא המאמר אנכי כולל כל מצות עשה שעליהם נאמר עשה טוב והמאמר לא יהי' לך הוא הכלל מכל מצות לא תעשה שעליהם נאמר סור מרע. ולפי הנראה צריך להיות האדם מקודם סור מרע ואח"כ יתכן לו לעשות טוב ג"כ אבל כל עוד שאין האדם זך ונקי בכל הלא תעשה אי אפשר לו לקיים בשלימות המצות עשה ולהיות עשה טוב אמנם על זה נאמר (תהילים קל״ח:ב׳) כי הגדלת על כל שמך אמרתך היינו שהסתכל השי"ת בעומק נקודת הלב מהשורש ישראל ושם המה זכים ונקיים ומבוררים בכל המצות לא תעשה עד שיתכן שפיר להקדים להם אנכי וגו' כי כבר המה מבוררים לגמרי בסור מרע לכך יכולין לומר להם עשה טוב אף שזה העומק הוא עדיין מכוסה ונעלם בכמה לבושים ומסכים עבים מאד עד שאינו ניכר כלל כי צריכין עדיין לכל הברירין הנקראים סור מרע אכן חכימין דאינון מליין עיינין וכו' היינו כי השי"ת הסתכל לעומק הפנימי מהנקודה הישראלית ושם ראה כל הברורין שעתידין להתברר ע"י עבודת ישראל כי שם בעומק שורשם כבר נכלל הכל. וכן בזאת הישועה של יציאת מצרים מי שמעמיק בה יכול שפיר לראות שהי' לישראל חלק וקנין בה ע"י יגיע כפם כי רק על הגוון נראה שכל הישועה הי' רק למעני למעני אעשה וגו' ולא בזכות יגיע כפם ונקרא מרור אבל באמת הביט השי"ת בעומק נקודה הישראלית אשר בה נכללו כל הזכותים שיגיע לישראל אחר כל הברורים ועבודת יגיע כפם נמצא שהי' מגיע לישראל זאת הישועה בשורת הדין וכענין שמצינו נמי בגמ' (מגילה כ"ו.) גבי בנימין הצדיק משום שחופף עליו כל היום לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לשכינה הגם שזה שחופף עליו כל היום ומצטער עלי' בכל יום לבלעה הי' אחר זמן הרבה מ"מ יען שידע בו השי"ת מקודם כאשר יבחר אותו לאושפיזכן אזי לא ישקוט ולא ינוח וישתוקק בכל פעם ליותר אור לפיכך זכה ונעשה אושפיזכין לשכינה היינו שבחר בו השי"ת לאושפיזכן מצד שורת הדין בלי שום וותרנות כלל רק במשפט וכן הוא בזאת הישועה אף שעל הגוון נראה למרור בלי שום זכות אכן החכם שיש לו עיינין ומביט בעומק הישועה אזי רואה שלא הי' כלל בדרך וותרנות כי אם במשפט ועל זה הענין רמזו ז"ל בלשונם הק' וצריך לשקועוי' בחרוסת היינו שיעמיקו בה היטב משום קפא היינו כי זה הארס מהמרור צפה רק על הגוון והלבוש העליון אבל כאשר ישקעוהו את המרור בחרוסת כלומר כשמעמיקין בו אזי אין בו שוב שום ארס המזיק בזה המרור וזהו דמסיק הגמ' שם קפא דכלהו חמימי היינו שלא ימתין האדם מלהעמיק בזאת הישועה עד שיתקרר ממנו החמימות ממנה אלא תכף ומיד כשרואה ישועה כזו יעמיק בה עד שימצא בה הזכות מהמשפט הנמצא בה ולבל יסמך כלל על התקיפות מזכות האבות הנמצא בו כי בין כך יכול זה הקפא היינו הארס הצפה מלמעלה על הגוון מהמרור להזיק אותו רק כל עוד שיש בהישועה כל החמימות היינו תכף ומיד יחפור בה בעבודת יגיע כפו עד שיסתלק הקפא:
104
ק״הוזהו שאמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היו אומרים תגרי חרך בירושלים בואי וטלו לכם תבלין למצוה היינו כי תגרי חרך נקראו אותן המסתכלים תמיד לעומק נקודת הלב כענין הכתוב משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים (שיר השירים ב׳:ט׳) וזהו תגרי חרך שמציצים תמיד בחרכים לראות הנקודה דמטי תדיר באורח גנוזא. אומרים המה בואו וטלו לכם תבלין של מצוה היינו שזאת היגיעה בעצמה שמעמיק האדם ומבקש ומחפש להסתכל בעומק כדי למצוא שם את האור אף שעדיין נעלם ומכוסה ממנו לגמרי ואינו יודע כלום מ"מ זאת היגיעה בעצמה הוא מצוה כד' בזוה"ק (נח ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם וכו' תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל ולא יהבי לי' רשותא שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי' וכו' ועל זה הענין איתא בזוה"ק יהי אור דא פסח ויהי אור דא ר"ה היינו כי פסח מורה על ראשית המחשבה העליונה ור"ה מורה על כל הברירין לזה נאמר יהי אור ויהי אור להורות שיכולין ישראל למצוא עצמם עם כל הברירין שלהם עוד בשורש המחשבה העליונה כדאיתא ישראל עלו במחשבה עד שכל עבודת הברירים שעתיד להתברר על ידי יגיע כפם כבר נגמר ונכלל בשורש המחשבה:
105
ק״ורבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח שהי' אבותינו אוכלים וכו' על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח וכו'. והנה איתא בהאר"י הק' ז"ל שחג הפסח מורה על ישועה בלתי הדרגה רק באורח דילוג וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר ישועה הכוללת כזו שפתח השי"ת בזאת הלילה אי אפשר בלתי הארה מהשורש היותר עליון ולכך נכלל נמי בזאת הישועה של יציאת מצרים כל מיני ישועה. ולכן נמי במעמד הר סיני פתח הקב"ה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתך מארץ מצרים. ומדוע לא פתח מבריאת עולם או מהזמן שבחר באבות הקדושים ואם משום שביקש לפתוח מעת שהתחילו להתחייב במצות הלוא מצינו חיוב מצות גם טרם יציאת מצרים שהי' מצות מילה. אלא האמת יורה דרכו אשר לכך פתח השי"ת בסיני מיציאת מצרים משום שהיתה ישועה כוללת אשר בה נכלל כל מיני ישועה וזהו שאיתא שם בהאר"י הק' ז"ל שהישועה הי' באורח דילוג בלתי הדרגה אלא ברגע אחת נהפך מחושך לאור בהיר:
106
ק״זוזהו שאיתא בזוה"ק (בראשית השמטות רנ"ו:) ויאמר אלהים יהי אור לקבל דרגא דחסד (ושם ר"ס.) ובחמשה עשר לירחא קדמאה חולקא דאברהם דאיהו קדמאה ואחיד בדרגא דחסד וכו' היינו שבזה החג נתעורר תמיד רב חסד לפעול ישועות בלי שום הדרגה רק מהיפך להיפך מחושך הגמור לבוקר דאברהם ולהיות שבזה העולם הוא אורו ית' מטי ולא מטי והוא כדאיתא בזוה"ק (וירא ק"ה:) והוא מסבות מתהפך הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימין אינון עובדין. קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוו בקדמיתא וכו' פירוש כאשר נדמה להאדם שכבר קנה זה האור אזי מושך השי"ת את האור חזרה ונשאר האדם משולל אור לזה נאמר כאן עצה ואמרתם זבח פסח למען שיהי' להם כלי קיבול שישאר אצלם האור בקביעות:
107
ק״חוביאר הענין כי כל יציאת מצרים איתא במדרש (ש"ט קט"ו) כאדם ששומט את העובר ממעי הבהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גו מקרב גו וכו'. רמזו בזה שמדמין גלות מצרים למעי בהמה להורות בזה שכל המשכות ישראל אחר רצונו ית' הי' כענין הכתוב (תהילים ע״ג:כ״א-כ״ב) ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך היינו תשוקה פשוטה בלי שום טעם ומשוללת דעת וחשבן וכך צריך באמת שיהי' גבי האדם בההתחלה כל העבודות בבחינת בהמות הייתי עמך ואחר כמה ברורים שהי' אצלם בא זאת התשוקה פשוטה בהתגלות מפורש עד שנקראו בפי כל האומות עמא פזוזא וכו' שרצים תמיד אחר רצונו ית' בלי חשבן מקודם אם יהי' בכחם לקבל אם לאו אכן במצרים הי' זה הכל נכלל בנקודה הקטנה של ויאמן העם אבל על גוון הלבוש הי' עליהם טענות הללו וכו' והללו וכו' וזה נקרא מעי בהמה. ולכן כשהתחיל השי"ת להוציא אותם ממעי בהמה ולהופיע את אור הקדושה באורח דילוג על כל הלבושים שלהם שיהי' אצלם בקביעות זאת הקדושה גם בהגוף הנמוך. וקביעות כזו אי אפשר בלתי שיסבול הגוף מקודם ממכשול וטעות כמו שמצינו גבי דוד המלך כאשר ביקש לקבוע בישראל הקדושה ממקום הארון כמה סבלנות הי' אצלו מקודם שנכשל בטעות שתנוקות של בית רבן יודעין כדאיתא במדרש רבה (במדבר ד') הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו ולבני קהת לא נתן וכו' ואיהו אתייה בעגלה והי' ארונא טעין כהניא לרומא וטרוף לון לארעא וכו' שלח דוד ואייתי' לאחיתופל א"ל לית את אמר לי מה נעבד לדין ארונא דהוא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא וכו' א"ל דבח קומוי והוא קאים וכו' היינו שלמד לו עצה איך לקבוע הקדושה בהשקט ובנייחה לבל יבטלה את הגוף יותר. דבח קומוי היינו שיצמצם עצמו לבלתי יקבל ממנה שום תקיפות והוא קאים היינו ע"י שיצמצם א"ע ינחיל לו השי"ת קנין בזאת הקדושה שיקבע אצלו בהשקט ובנייחה שיהי' בכח הגוף לקבלה וזה הוא נמי העצה כאן שישכון אצלם זה האור הדילוג בקביעות לבל יהי' עוד בבחינת מטי ולא מטי רק שיהי' מטי תדיר אצלם בקביעות גמור זהו ע"י ואמרתם זבח פסח וכתרגימו דבח חיס. דבח הוא כדאיתא שם דבח קומוי היינו שיצמצמו את עצמם לעומת זאת הקדושה כפי מה שכח ידם מגעת לבלתי יקבלו ממנה שום תקיפות והתפשטות חיס היינו ע"י זה יחס הקב"ה וירחם עליכם להנחיל לכם קנין בקביעות באותה הקדושה שהוא למעלה הרבה מתפיסת עבודת יגיע כפם וזהו ואמרתם זבח פסח כלומר שעי"ז ינהיר השי"ת את אור הדילוג שיהי' ממש בהבנת תפיסתם וזהו שאיתא בזוה"ק (שם) יהי אור דא פסח היינו כי הפסח בא מן הצאן ומבואר בזוה"ק (בא מ':) ובהאי דאתקרי צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן אתקשר צאן בצאן ולא יכיל לאתפרשא מקטרוי ובהאי כלהו אתקשרו וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת וכו' וזהו כדאיתא במכילתא (בא) על הפסוק משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' וביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה הענין ע"ז של מצרים שהי' צאן כי צאן מורה על המשכה כי טבע הצאן להתמשך זו אחר זו כמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון שמשך משכוכות קנה כל העדר וכו' מאי משכוכות עיזי דאזלי בריש עדרא ובגמ' (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אמרי כבריותו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וכו' ועל זאת ההמשכה של צאן מורה הע"ז של מצרים שהם נמשכים אחר זה הערב שהוא קודם לבוקר לזה הוא במחשוך כל מעשיהם בלי דעת וחשבון כלל ועל זה איתא שם אתקשר צאן בצאן ולא יכיל לאתפרשא מקטרוי וכו' היינו לפי הנראה נמשכין ישראל ג"כ אחר זה הערב הקודם לבוקר שנקראים עמא פזוזא וכו' בלי דעת וחשבון כלל אם יכולין לקבל עליהם אם לאו. אמנם מצד ישראל הוא באמת עיקר האור בזה הערב הקודם לבוקר כי איך שייך לומר על זה הערב שהוא חושך כפשיטו הלוא נאמר עליו (בראשית א׳:ב׳) וחושך על פני תהום ואז הי' רק השי"ת לבדו ולפניו ית' כתיב ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וגו' (תהילים קל״ט:י״ב) א"כ לגבי מי הי' קודם הבריאה חושך אלא באמת הי' אז אור היותר הבהיר רק לגבי הרצון של בריאת עולם שנמנע מתפיסת הבריאה להשיג בהירות עצום כזאת נקרא זה האור חושך כי חשך הוא הפירוש נמנע מהלשון ולא חשך ממנו מאומה (וישב ל"ט) וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל וזהו נמי שאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז.) חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' ולכן כיון שישראל נקראים בונים כמאמרם ז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך היינו שבונים מתהו וחורבן ועושים מהם ישוב ע"י יגיעת עבודתם וממילא מחזיר להם השי"ת קנין ביגיע כפם גם באותו החושך קדמאה עד שנקרא אצלם אותו הערב שקודם לבוקר ג"כ ויהי אור כלומר שיהי' מנהיר מפורש בתפיסתם גם זאת הבהירות שנמנע מתפיסת הבריאה מלהשיג אותו וזהו צאן של מצוה כי ע"י עבודת יגיע כפם בתפיסת דעתם מקנה להם השי"ת מקום וקנין גם בזה האור שהוא למעלה מתפיסת דעתם משא"כ הצאן של מצרים שהוא לגמרי בתהו ובחושך ולזה נשארו כל מעשיהם בתהו ובחושך כי כד אתקיף לתהו הוא באמת חושך ונקרא ע"ז אבל לכל בני ישראל הי' אור במושבותם:
108
ק״טמצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו'. והנה באמת נאמר ומצות על מרורים יאכלוהו עוד קודם שיצאו ממצרים בפ' החודש הזה לכם וגו' ומה זה שאמר כאן הטעם על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו'. אמנם זה הוא באמת טעם על מה שנאמר בתורה ומצות על מרורים יאכלוהו. כי הארת קרבן פסח מורה שישראל עלו במחשבה תחלה גם טרם עבודתם ונצטוו ומצות על מרורים יאכלהו להורות על החיבור שיש לישראל עם השי"ת אף טרם השלימות מברורי עבודתם כמו שהי' ישראל במצרים משוללי שלימות כדכתיב ואת ערום וערי' (יחזקאל ט״ז:ז׳) שלא הי' בהם על גוון הלבוש שום שלימות וזהו ומצות על מרורים יאכלוהו ומצה הוא כמאמרם ז"ל (שבת ע"ט.) דלא קמיח ולא מלוח ולא אפיץ וכו' היינו שמשולל שלימות ומראה השי"ת בזאת המצוה מדוע באמת בחר בישראל אף טרם שלימתם ועל זה אמר כאן מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וגו' היינו משום שהגוף של ישראל הוא בטבע מהיר וזריז וכמו שנתגלה אח"כ לעיני כל זריזות והמהירות שלהם בזה שהקדימו נעשה לנשמע מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון כלל להכניס א"ע בעבודה מבלי לחשוב עצמם מקודם אם יהי' זאת בכחם אם לאו ולזה נקראו באמת גבי האומות עמא פזוזו וכו' אכן מפאת זאת המהירות והזריזות הנמצא בטבעם מוכח מפורש שהם קרובים מאד להשורש כענין שמצינו גבי אאע"ה שנאמר עליו וישכם אברהם בבוקר וגו' (וירא י"ט) ואמרו ז"ל בגמ' (חולין ט"ז.) זריזו דאברהם קמ"ל היינו כי מגודל הזריזות שהי' אצלו נתברר שהוא קרוב מאד להשורש כ"ש גבי מיכאל שהוא הדרגא הקרובה ביותר להמקור ית' אמרו עליו בגמ' (ברכות ד:) מיכאל באחת. וגבריאל בשתים כי מדת הגבורה הוא לבוש היותר רחוק ממדת החסד ומי שנתרחק ביותר הוא בשתים הגם שהקב"ה הוא מלא כל הארץ כבודו אכן מצד הבריאה מי שהוא קרוב יותר הוא זריז ביותר לכן לפי שישראל המה קרובים כ"כ להשורש לזה בחר בהם השי"ת גם טרם שלימותם. וכפי מה שהופיע השי"ת הארת החיבור מאורו ית' עד תפיסת ישראל כך נפעלו מכות במצרים כי עשר מדריגות יש מאורו ית' עד תפיסת אדם ולעומת זה נמצא בישראל עשר קדושות סביב הארון לרמז שישראל המה לבושים למקום הארון שאינו מן המדה שרומז על הרצון העליון ית' שהוא חד ולא בחושבן ומצד אותה הארה בעצמה נלקו במצרים עשר מכות ועל זה אמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה זש"ה תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי י״ז:י׳) היינו שמי שקרוב להשורש מבין ברמז גערה קטנה אבל מי שהוא רחוק מהשורש אינו יכול להבין ע"י רמיזות הגערה בלתי הכאה כך כל מה שנתברר ביותר ההתקשרות של ישראל בהשורש ית' לעומת זה הגיע למצרים מכות והתבטלות עד שגרשו את ישראל ממצרים כי קודם הבירור הי' כל חפצם של האומות לשלוט על הנקודה היקרה כדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים) כדי שכל הטובות שהשי"ת ישפיע להנפש היקרה יצטרך לילך דרך אצלם אכן כשמתחיל השי"ת לברר אשר זה הנפש היקרה הוא באמת דבוק בהשורש ית' ולהם אין שום שייכות כלל בה אזי המה בעצמם מגרשים מהם זה הנפש וזהו הטעם כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה:
109
ק״ימרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם וגו' אשר עבדו בהם בפרך וכו'. הענין שמררו המצרים את חיי' אבותינו הוא כדאיתא בזוה"ק (בא ל"ד:) הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו' אמר ר' שמעון עובדא דבראשית חבריא לעאן בי' וידעין בי' אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול וכו' כד האי התנין הגדול עאל בי' כדין אתמלייא ושאטי ודעיך ניציצין דאתלקטו באינון עלמין דאתחרבין בקדמיתא וכו' היינו כי כל עובדא דבראשית הציב השי"ת למען שיהי' סדר של יגיע כפיך כלומר שהבריאה תשיג קנין בקיום הוויתה ע"י תפלה וצעקה להשי"ת ותפלה נקרא יגיע כפו של האדם אכן איזה טענה יתכן שיהי' להבריאה לצעוק ולהתפלל וכי יש לברי' כלום אצל בוראו שע"י זאת הטענה תשיג קנין ביגיע כפה לכן הציב השי"ת עלמין דאתחרבין בקדמיתא היינו שמתחלה הראה להבריאה גודל אור ואח"כ העלם ממנה את האור וזהו שאמרו ז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ט) מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן היינו שהעלם מהם את האור ומסבת זה נשאר בהבריאה צעקה גדולה וטענה חזקה כמו שנאמר כי נשאתני ותשלכני (תהלים ק"ג) וע"י זאת הטענה מחזיר לה השי"ת את האור פעם שנית בקנין גמור ע"י יגיע כפה וע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני וגו' (קהלת ד׳:ט״ו) היינו שכן מנהיג השי"ת עם כל פרט נפש למען שיהי' יתכן להאדם קנין יגיע כפיך ע"י טענה. לזה מראה לו מתחלה אור גדול אכן מסבת שלילות הקנין של זה האדם באור כזה שמאיר רק מצדו ית' נתעלם מיד האור מזה האדם אזי מתחיל האדם להרעיש מדוע הופעת לי מתחלה כ"כ אור ואח"כ הסתרת ממני מוטב הי' לי אם לא ראיתי מעולם את האור ולא הי' ידעתי לחשוק אותו אבל עכשיו שטעמתי את האור ושוב נתבטל ממני על זה כתיב כי נשאתני ותשליכני כי ע"י שכבר ראה אדם את האור יודע האדם להשתוקק לאור יותר ואיננו. וע"י זאת הטענה החזקה של האדם מחזיר לו השי"ת בפעם שנית את האור שיהי' אצלו בקנין גמור שלא יתעלם לעולם עוד ממנו האור וזהו עם הילד השני כי מזה שהראה השי"ת מתחלה את האור ושוב העלם את האור מוכח מפורש שעיקר הרצון ית' הוא רק למען שהבריאה יצעוק ויתפלל וע"י זה תשיגה את האור בפעם שנית בקנין יגיע כפה כענין הכתוב (דבה"י א' י"ז) אתה גלית את אוזן עבדיך להתפלל לפניך היינו בזה שמתחלה הופעת את האור ואח"כ העלמת אותו ע"כ מצא עבדיך את לבו להתפלל לפניך. ובכלל הבריאה הי' העלמין דאתחרבין בקדמיתא ועל זה רמזו ז"ל במדרש (בראשית רבה פ' י"ג) ואד יעלה מן הארץ עלה שבר מן הארץ והדר והשקה את כל פני האדמה וגו' היינו ע"י גודל השבר והאנחה שנשאר בהבריאה מהחורבן שהי' מלפנים נבנה כל עולם התיקון אח"כ שיהי' יתכן להאדם יגיע כפיך להתפלל ולצעוק בטענה חזקה להשי"ת על כל מה שיחסר לו ואלו הצעקות והתפלות הם המה בעצמם הניציצין דאתלקטו מאינון עלמין דאתחרבין בקדמיתא:
110
קי״אאמנם הקליפה של מצרים הי' מקטינים מאד דעתן של ישראל והסתירו בעדם הנך ניציצין לבלתי יצעקו ויתפללו כלום להשי"ת ועל זה נאמר (יחזקאל כ״ט:ג׳) הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וגו' כי הוא הי' מסתיר כ"כ בעד ישראל עד שיהי' נדמה להם ששפיר נכון לפניהם להיות משעבוד תחת מצרים וכמאמרם ז"ל בגמ' ויעבידו את בני ישראל בפרך בפה רך היינו שהי' סבורים שכל חייהם תלוי במצרים כמו שיכול פעמים לדמות לאדם קטן הדעת על הנאה קטנה שהוא באמת שטות רק מחמת שפלות דעתו סובר שכל חייו קשור באותה הנאה ולזה אמרו ז"ל אין עבד יכול לברוח ממצרים היינו שהי' סובר שמוטב להיות עבד במצרים משר במדינה אחרת וזה שאיתא שם בזוה"ק כד האי התנין הגדול וכו' ודעיך ניציצין דאתלקטו וכו' היינו שהדעיך אותן הניציצין דאתלקטו מעלמין דאתחרבין לבל יצעקו ולא יתפללו כלל שיהי' נדמה להם שאינו חסר להם כלום. אולם אח"כ כשהרגישו במר מצבם והתחילו לצעוק כמו שנאמר (שמות) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. וישמע אלהים את נאקתם וגו' ולזה איתא בגמ' (פסחים קט"ו:) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא כי מצות מרור רומז שירגיש האדם במרירות גלות ושעבוד למען שידע לצעוק ולהתפלל אל ה' וישמע לו כי זאת הצעקה בעצמה שהאדם מרגיש במרירות הוא באמת התחלת הישועה:
111
קי״באלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. להבין המעלה של קריבת הר סיני אף בלתי נתינת התורה. כי הנה כתיב תורה חדשה מאתי תצא וביארו ז"ל (מדרש רבה שמיני י"ג) חידוש תורה מאתי תצא וכו' היינו כי באמת באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנעלמו הד"ת בכל מיני התלבשות. ותורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נ"ג:) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ולא אתידע היינו שע"י תורה נתגלה האור שישראל עלה במחשבה וזה האור נתגלה מכל ההתלבשות כי כל ברורי התורה מיוסדים המה רק על זה לגלות ולברר למה בחר הקב"ה בישראל דווקא עוד מהשורש והמה עלו במחשבה יותר מכל האומות משום שרק ישראל יכולין לילך בכל אלו הברירין של התורה הרי שכל ענין תורה הוא רק לגלות ולברר מדוע עלה ישראל במחשבה אמנם ענין הר סיני הוא כמאמרם ז"ל (שבת פ"ט) הר שירדה שנאה לאומות העולם היינו שנתברר שם שישראל הם באמת מהשורש והאומות הם בפירוד הגמור נמצא שמעלת הר סיני הוא גדולה הרבה יותר ממעלת נתינת התורה כי בהר סיני נתגלה שישראל הם מן השורש ועלו שם במחשבה והשי"ת בחר בהם יותר מבכל האומות גם טרם כל העבודות והברירין שלהם ומעלת התורה הוא רק טובה כפולה לברר את המעלה שנתגלה בהר סיני שישראל עלו במחשבה ועל זאת באה נתינת התורה לברר מדוע באמת בחר השי"ת בישראל יותר מבכל האומות. אבל עיקר התגלות ההתקשרות שיש לישראל בהשורש אף בלתי עבודתם הי' רק קריבת הר סיני:
112
קי״גויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח וגו'. זוה"ק (פנחס רמ"ט) מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא וכו' משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא וכו':
113
קי״דביאור הענין כי ביציאת מצרים פתח אז השי"ת את ההעלם וההסתר בגודל התגלות עד שהכירו ישראל מפורש את מקומם בשורשם העליון ית' אשר באמת לא הי' מעולם תחת שום שעבוד ועבדות כלל. אכן זאת ההכרה לא האיר אצלם אלא אותה הרגע שנתגלה האור בלבד אבל אחר שנתעלם האור נסתר מהם מיד הבהירות מזאת ההכרה וזה ההתעלמות אור הציב הרצון ית' למען שיגיעו ישראל לאותו החירות ע"י ברורי עבודתם כי כל הישועה היתה אז כדאיתא בזוה"ק קדם זמנא (נח ס"א:) הגם וכי שייך גבי השי"ת שהוא למעלה מהזמן לומר אצלו קדם זמנא וכן להבין מאמרם ז"ל אלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעובדים היינו לפרעה במצרים וכו' היינו שכל הגאולה הי' תלוי בזאת הרגע ואם הי' נשארו עוד רגע וכו' ובאמת וכי שייך גבי השי"ת שהוא המהווה כל הרגעים לומר אצלו חילוק בין רגע זו לרגע שאחרי'. אמנם זה הכל מיירי מפאת הרצון שהציב השי"ת שיהי' כדכתיב נגד זקני כבוד וגו' (ישעיהו כ״ד:כ״ג) היינו שישראל יבררו בהבנת תפיסתם שמגיע להם זה החירות מהשורש בשורת הדין ע"י יגיעת עבודתם כי השי"ת אוהב משפט כדאיתא בזוה"ק ואם הי' מתמהמים עוד רגע ח"ו בזה ההסתר של מצרים הי' נכלה ח"ו שם כל תפיסתם הקודמת אף שהשי"ת הוא כל יכול להושיעם גם אח"כ אכן ישראל מצדם הי' נחשבים אחר הישועה כמו ברי' חדשה כי שוב לא הכירו א"ע בתפיסתם הקודמת והי' נחשב בהבנת תפיסתם הישועה כמו יש מאין וכל חפצו ית' הוא להושיע את ישראל באופן שיכירו א"ע בתפיסתם הקודמת וגם שיהי' נקרא הישועה על שם יגיע כפם ומפאת זה נמי נקרא הישועה קדם זמנא כי השי"ת אוהב משפט ואז לא נגמר עדיין גבי ישראל זה הבירור כי כל הישועה הי' אז רק כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפו בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובג"כ עביד דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא וכו' וזהו שנאמר ופסח ה' על הפתח וגו' היינו שהאיר השי"ת את הישועה באורח דילוג מהשורש היותר עליון עד הלבוש האחרון כי בשורש העליון כבר המה מבוררין בתכלית השלימות כי עלה שם במחשבה ובהלבוש האחרון צמצמו ישראל א"ע בדם פסח ודם מילה הרי שנתבררו גם בהלבוש אחרון ופסח ה' על הפסח היינו שאמר השי"ת שעל ידי זה נתבררו ממילא הלבושים שבנתים ג"כ וכענין שמצינו בגמ' (שבת ל:) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת באמצע נמי ד"ת וזהו באורח דילוג וכאשר הישועה הוא באורח דילוג נקרא קדם זמנא והוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מאמרם ז"ל בגמ' (מגילה י:) הוא אינו שש אבל אחרים משיש וכו' היינו כמו שנאמר והרבה עמו פדות וגו' (תהילים ק״ל:ז׳) כי ע"י שמשיש ביותר את העכו"ם לפי שעה. נתקרב לישראל נמי הישועה ביותר. שיהי' קדם זמנא. ומזה שצמצמו ישראל א"ע בדם פסח ודם מילה נתבררו שהם מן השורש כי מי שאיננו מהשורש אינו יכול להאמין כ"כ כמו ישראל שנאמר עליהם ויאמן העם וגו' ומזה שמצרים לא האמינו שמע מיני' שאינם מהשורש וכענין שמצינו בגמ' (חגיגה ט"ו.) על אלישע אחר אמרה ש"מ אחר הוא היינו כיון שאין בכחו להתמשך אחר רצונו ית' בכל החליפות שעברה עליו ש"מ אחר הוא שאינו מן השורש כי הרי יעקב אבינו אף שאבידת יוסף הי' בידו סימן מובהק שלא יהי' לו עוד חלק לעוה"ב כדאיתא במדרש (תנחומא ויגש) בכל זאת לא הי' מתיאש עצמו ח"ו לומר אזיל ואתהני מהאי עלמא כי הי' באמת מהשורש לכך לא הי' מתפרד מן השורש אף אחר שעברו עליו כל מיני הרפתקאות וכן ישראל לפי שהם מן השורש יש בכחם להאמין ולקבל עליהם כל מיני צמצומים וזהו כוונת הזוה"ק כאן משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא וכו' היינו שיבררו ישראל בעבודתם זה החירות שיש להם בהשורש יומין עלאין שמגיע להם בשורת הדין ע"י גודל אמונתם ויגיע כפם עד שיהי' ניכר השורת הדין גם ביומין תתאין היינו בזה העולם ולזה התחיל הבנין מזאת הכלי לעבודה בעשור לחודש כדכתיב דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחודש ויקחו להם וגו' וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' ובזוה"ק (אמור ק"ב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא וכו' וענין בעשור דמטרוניתא הוא כמבואר (שם ק':) אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדושא שלח לי' וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי ותהי לי לאשה וכו' היינו הגם דאבא ואמא הם תרין רעין דלא מתפרשין לעולם אכן חילוק יש בין זווגא דאבא לזווגא דאמא כי זווגא דאבא מורה על בקיעות האור דרך כל המסכים והלבושים עד שמנהיר גם בהלבוש האחרון של תפיסת אדם. וזווגא דאמא מורה על עצמית האור טרם שבוקע בלבושים הנמוכים לבוא בתפיסת אדם ועל זה נמי רומז בעשור דמטרוניתא שהוא בחינת זווגא דאמא שהאור הוא עדיין טמור ונעלם מתפיסת אדם שכל הארתה הוא בבחינת יומין עלאין ואז בעת שהי' עדיין האור כמוס בבחינת יומין עלאין התחיל השי"ת לבנות גבי ישראל זאת הכלי מעבודה שכל הענין אותה העבודה הי' לעורר היחוס של ישראל מהשורש העליון שהוא ביומין עלאין ולהמשיך אותו ע"י יגיעת עבודתם ביומין תתאין ומשום זה הי' צריך נמי ביקור ארבעה ימים כי אם הי' כל הטעם רק כדי לבקרו ממום הי' די ביום אחד לבד אלא עיקר הטעם מאלו ארבעה ימים הוא כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה) כד בעי לאוקרי דיקנא קדישא על דא שעתא כתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה אח"כ ויאמר לאדם היינו שהציב השי"ת ארבעה מדרגות עד שבא האור מיומין עלאין אל יומין תתאין שהוא תפיסת אדם ולעומת אלו ארבעה מדרגות הם ארבעה ימי ביקור לרמז שהתחיל השי"ת לבנות גבי ישראל הכלי מעבודה עוד בהיותו עוסק עדיין בינו לבין עצמו בעת שהאור הי' עדיין משולל לגמרי מתפיסת אדם שהי' בבחינת זווגא דאמא שנקרא בעשור דמטרוניתא. ולזה מחשב בגמ' (פסחים צ"ו.) על המשקוף ועל שתי המזוזות לשלוש מזבחות כי בעבודת קרבן פסח הראשון הי' נכלל בו כל מיני עבודות שיהי' אח"כ לישראל על המזבח ולא עוד שאיתא בגמ' (שם) מאן לימא לן דלא שויסקי עביד רמזו ז"ל בזה שמה שאכלו ישראל את הפסח הי' נחשב ממש כמו אכילת גבוה שעל המזבח כל כך משכו אז ישראל את האור מיומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא וכו':
114
קי״הרבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו'. הענין מזאת האמירה הוא כדאיתא בזוה"ק (צו ל"א:) מה דתלא בעובדא בעובדא וכו' ומה דתלי במלין במלין כד אתגזר במלה אתער הכי לעילא וכו' ולזה נמי איתא בזוה"ק (בא מ':) כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה זמין איהו למחדי בשכינתא וכו' בגין דאינון מלין סלקין וכל פמלי' דלעילא מתכנשין וכו' והענין הוא כי ע"י הדיבור נתערבו הברואים ביחד כי הבריאה הוא בטבע עלמא דפרודא ועל זה איתא בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא אמר נעשה אדם ואדם הוא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ומתרגמינן והוות באדם לרוח ממללא היינו שיש בו כח הדיבור שיוכל להבין גם לזולתו את עומק דעתו כי כפי טבע הבריאה הוא כל אחד נפרד מחבירו וכמאמרם ז"ל בג' (ברכות נ"ח.) שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה אולם מפאת הדיבור יוכל כל אחד להתערב דעתו עם דעת חבירו וממילא ניכר על ידי זה אחדות השי"ת כמו שנאמר הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו (מלאכי ב׳:י׳) וכשמכירה הבריאה כך להתערב ביחד אזי מאחד השי"ת את אור השפעתו נמי עם תפיסת הבריאה ומנהיג עמה כמו שנאמר והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם (בחקותי כ"ו) וזהו כד אתגזר במלה אתער הכי לעילא כי ע"י הדיבור שנתערב אחד עם חבירו אתער הכי לעילא להשפיע את אורו ג"כ להבריאה כמו שנאמר (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן וגו'. ולזה צריכין לעורר אלו שלשה דברים ג"כ בדיבור כי הארת אלו השלשה דברים מתעורר רק ע"י דיבור:
115
קי״ופסח על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וגו'. היינו כי באמת איך יתכן חיבור מהתפיסה הנמוכה של האדם עם אור עליון ית' על זה אמר שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים כלומר שהאיר השו"ת באורח דילוג דרך כמה וכמה דרגין עד שבא האור בהתפיסה הקטנה של ישראל ובזה הדילוג שפסח הקב"ה להנהיר בתפיסת ישראל קיים השי"ת מצות פסח כי כמו שישראל פועלים את המצות כך מקיים השי"ת נמי לעומת ישראל את המצות וגבי ישראל הוא המצוה מקרבן פסח לאכלו בחפזון ובאורח דילוג כך מקיים השי"ת נמי מצות הפסח להנהיר בתפיסת ישראל את החיבור שיש להם בהשורש באורח דילוג:
116
קי״זמצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם וכו'. היינו כי כל הדברים שבעולם משתוקקים להתקרב אל הצורת אדם וכל מה שיש בה פעולת אדם ביותר הוא קרוב להצורת אדם ביותר ולכך לחם חמץ מפאת שנפעל הרבה ע"י האדם הוא ממהר להחמיץ אכן הוא קרוב ביותר להצורת אדם מפאת הפעולת אדם הנמצא בו אמנם בלחם מצה יש מעט פעולת אדם ויען שהוא רחוק מהצורת אדם יש בזה גודל תשוקה להתקרב אל הצורת אדם וזה רומז על גודל התשוקה הנמצא בעומק הלב של נפש ישראל ליפעל את רצונו ית' אף שאינו בתפיסתו כלל ליפעל אותו בשלימות הגמור כי משולל עדיין מתפיסתו אור רצונו ית' בכל זאת משתוקק מעמקי לבבם של ישראל לקיים את הרצון ית' אף שעשיותם יהי' משולל שלימות מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון כי כאשר המה רואים שאין בכחם לקיים את רצונו ית' בתכלית השלימות אזי המה בועטים בו לגמרי כמו שמצינו בגמ' (ע"ז ג.) גבי מצות סוכה משא"כ ישראל הוא כל מגמת חפצם כמאמרם ז"ל מצוה הבא לידך אל תחמצנה ואינו חפץ להמתין עד אח"כ כדי שיקיים אותה ביותר שלימות אלא מיד כשבא לידו המצוה הוא משתוקק ליפעל אותה בלי שום חשבון שיחשוב עצמו אולי לא יהי' בכחו לקיימה כענין שהקדימו נעשה לנשמע ולא חשבו עצמם מקודם אולי לא יהי' בכחם לקבל את המצות אלא מצוה הבא לידך אל תחמצנה ויען שנמצא בלב ישראל תשוקה כזו נתן להם השי"ת מצות מצה שרומז כדאיתא בזוה"ק (פנחס רע"א:) אמאי אתקריאת מצה אלא הכי תנינן שדי בגין דאמר לעולמי די דיאמר לצרותינו די אוף הכי מצה בגין דמשדד דמברחת לכל סטרין בישין ועביד קטטה בהו וכו' כד"א מסה ומריבה ע"ד כתיב מצה וכו' תרגומו דמסה איהו מצותא וכו' היינו שנמשך מהארת מצות מצה כל מיני שמירה להאדם אף שהוא עדיין משולל שלימות כדכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהילים קכ״א:ד׳) וזהו מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם היינו יען שנמצא בישראל תשוקה נפלאה כזו שאינם רוצים להתמהמה ולהמתין רק מצוה הבא לידך אל תחמצנה לעומת זה מקיים השי"ת נמי מצות מצה בזה שלא המתין מלגאלם עד שיתבררו בתכלית השלימות אלא שהאיר להם הישועה עוד קודם זמנא טרם שנגמרו גבי ישראל הברירים בשלימות נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם:
117
קי״חמרור זו שאנו אוכלים על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם וגו' אשר עבדו בהם בפרך וכו' ענין בפרך ביארו ז"ל בגמ' (סוטה י"א:) בפה רך היינו שהי' כ"כ משוקעים בהשעבוד עד שהי' בנייחה ממנו כאילו הי' עבדים בתולדה שנתעלם מהם כל יחוסם לזה בכל דור ודור חייב האדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים ולזכור תמיד לבל יהי' בנייחה מזה השעבוד ועל זה מורה מצות מרור היינו שידעו ברור זאת אשר מצדם אין להם שום כח כדכתיב כי אתם המעט מכל העמים (ואתחנן ז') וכל האופן לישועה הוא רק מצדו ית' כמו שנאמר למעני למעני אעשה וגו' (ישעיהו מ״ח:י״א) וישועה כזו המאירה בלתי עבודת אדם רק מצד חסדו ית' זאת נקרא מר כמו שמצינו גבי יחזקי' המלך כשאמר לו הנביא בשם הקב"ה למעני ולמען דוד עבדי וגו' השיב לו הנה לשלום מר לי מר (שם ל"ח) ועל זה רומז מצות מרור שאין להאדם שום טענה בזאת הישועה כי אינו כלל ע"י יגיעת עבודתו אכן זאת יכולין שפיר לבטוח אשר הגם שאין לנו שום טענה להשי"ת מצד ההכרח כי כל הישועה הוא רק מצד רצונו הפשוט ית' מ"מ זה הרצון הפשוט ית' בעצמו קיים לעולמי עד:
118
קי״טויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' בזוה"ק (בא ל"ו:) אמאי לא הוה ביממא דיתגלי לכלא פרסומי ניסא וכו' ותאנא דהא כתרא דאתקרי זאת דכלילא מא"ת וא"ת ושלטא בפלגות לילא בתרין סטרוי ברחמי ודינא רחמי לישראל ודינא לעמין עכו"ם וכו' היינו שהראה אז השי"ת בלוטה מפורשת שיהי' ניכר לעיני כל החילוק וההבדל בין ישראל לעמים כי נתברר אז אשר ישראל אף אחר שהשי"ת חתם עליהם שיש בהם כל השלימות בכל זאת אינם מסתפקין עצמם בזה השלימות שמנחיל להם השי"ת בלתי עבודה שבתפיסתם אלא שמכניסים עצמם תחת עול מלכות שמים ברוב יראה וכל מה שמקנה להם השי"ת שלימות ביותר אזי מגיע לישראל יראה ביותר ומקבלים עליהם עבודת מלכות שמים עוד הרבה יותר ממלפנים וכדאיתא בזוה"ק (יתרו ע"ט.) והנורא דא יעקב וכתיב ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים וכו' ובכל אתר דהוי שלימותא אקרי נורא וכו' לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח וכו' היינו כי עיקר היראה הוא במקום שיש שלימות לכן אחר שהכיר יעקב אבינו השלימות שהקנה לו השי"ת כדכתיב מה נורא המקום הזה וגו' (ויצא) אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ומצות מעשר רומז על גודל היראה כמבואר במקומו לזה אמר עשר אעשרנו לך היינו שכל מה שיקנה לו השי"ת יותר שלימות אכנוס עצמי ביותר יראה ובאמת זאת היראה הוא עיקר השמירה כי כל הדברים אחר שנגמרין בתכלית השלימות אז דווקא עלולין המה להפסד כמו שמצינו בגמ' (חגיגה ה.) הוה קא חזי דקא שקיל הנך דלא מטין ושביק הנך דמטין א"ל לאורחא קא בעינא הנך נטרן והנך לא נטרן היינו יען שרצה שיהי' להפירות קיום לזמן רב לכך שקיל הנך שלא נגמר בשולם עדיין וכל עוד שלא נגמר הפרי עדיין בשלימות אינו עלולה כ"כ להפסד ולהתקלקל ויכולה עדיין להתקיים זמן רב משא"כ כשנגמר הפרי בשלימות שוב אינו יכולה להתקיים זמן רב לכן הוא נמי השמירה מכל מיני שלימות רק היראה היינו שהאדם יכיר היטב אחר כל גודל שלימתו אשר מצדו לא גמר עדיין שום עסק בתכלית השלימות ועומד עדיין בכל הדברים באמצע העסק כי בכל הדברים שבעולם נצרך לו עוד עבודה וכל מה שמנהיר לו השי"ת יותר שלימות יכניס עצמו יותר בעבודה וזה הוא נמי השמירה של ליל פסח הנקרא ליל שמורים היינו כי באמת כבר חתם השי"ת על גודל השלימות של ישראל גם בהיותם עוד במצרים כמו שמצינו שהנביא (הושע י"ב י"ג) אומר שני פעמים ואנכי ד' אלהיך מארץ מצרים וגו' לא אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים אלא ואנכי ד' אלהיך מארץ מצרים להורות גודל השלימות של ישראל שכבר חתם השי"ת עליהם גם בעודם בארץ מצרים שעלה ישראל אצלו במחשבה עם כל הפעולות שלהם אף אותן הפעולות שהי' אז קטרוג עליהם הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו' גם הם הי' מבוררים מצד השי"ת בתכלית השלימות שהמה לגמרי רצונו ית' וגם לא על דרך שעוסק השי"ת עם כל האומות שאין להם שום שכר על כל מה שפועל השי"ת על ידם כי עמהם פועל השי"ת הכל למעלה מתפיסת דעתם משא"כ על ישראל חתם השי"ת אף על אותן הפעולות שהי' גבי ישראל בארץ מצרים שיקבלו עליהם שכר כי הם לגמרי רצונו ית' ונחשב עליהם שפעלו בתפיסת דעתם את עומק רצונו ית' וזה שאמר הנביא ואנכי ד' אלהיך מארץ מצרים הרי שאין לך שלימות היותר גדול מזאת אכן ישראל לא הסתפקו עצמם בזאת השלימות שהיא רק מצדו ית' בלתי עבודה שבתפיסת דעתם והכניסו עצמם לכל הברירין ועל זה רומז הכתוב אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' כלומר שיצאו ישראל מהשלימות שהי' אצלם בארץ מצרים ואינם חפצים שיגמור עמהם השי"ת עסקו עד הגמר רק שיעסוק עמהם כל פעם ביותר וכל מה שמשיגים עוד שלימות מכניסים א"ע יותר ביראה חזקה ועצומה עד שאין לעולם שום גמר וסוף לעסקו ית' עם ישראל לזה נקרא ליל יציאת מצרים ליל שמורים כי מפאת זה בעצמו שאינו נגמר עדיין גבי ישראל שום שלימות בתכלית נמשך באמת עיקר השמירה ועל זה רומז הכתיב ויהי בחצי הלילה ולילה רומז על שלולת השלימות ומזה בעצמו מקבלים ישראל כל מיני שמירה כי עי"ז המה מקשרים א"ע כל פעם ביותר יראה משא"כ לעכו"ם נמשך מפאת זה בעצמו כל ההתבטלות וזהו שאיתא שם בזוה"ק שנתחלקה הנקודה דאקרי זאת הכלולה מא"ת וא"ת רחמי לישראל ודינא לעמין עכו"ם וכו':
119
ק״כוזהו נמי שאמרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. ולפי הנראה איזה טובה יצא לנו בקריבת הר סיני בלתי קבלת התורה. אמנם עצמות הקריבה בלתי קבלת התורה הי' באמת ג"כ טובה כי ע"י זאת הקריבה בעצמה גם טרם קבלת התורה יצאו ישראל משם בני נח להיות נקראים בשם בני ישראל כמו שמנינו בגמ' (סנהדרין ס"ז.) א"ל ר' עקיבא אני דנתי ישראל מישראל יעו"ש הרי שמשעת הקריבה מעת ויחן ישראל כאיש אחד ובלב אחד גם טרם קבלת התורה התחילו לקרות בשם ישראל אכן לא הסתפקו ישראל עצמם מזאת הקריבה בעצמה והכניסו עצמם ליותר ברורין לקבל גם את התורה ואחר שקבלו גם את התורה לא הסתפקו עצמם בתורה לבד אלא שהכניסו א"ע לכל הלבושים ממצות מעשיות ועל זה רומז ביאת ארץ כי ארץ ישראל רומז על כל לבושי המצות ולא הסתפקו א"ע בארץ ישראל נמי אלא שבנה לנו בית הבחירה כלומר שהתבררו ישראל כ"כ בגודל יראה וצמצומים עד שהורידו אורו ית' לשכון אצלם בקביעות וזאת היא בלי גבול ובלי סוף כי אורו ית' הוא באין סוף ואין קץ כי בזה המקום שבחר השי"ת פעם אחד לשכון שם שוב לא יהי' עוד הפסק לעולמי עד:
120
קכ״אויהי בחצי הלילה וד' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי וגו' הנה ישראל נקראו בכור כדכתיב בני בכורי ישראל על שם ראשית המחשבה שישראל עלו במחשבה ומחשבה הוא בחינת חכמה כד' בזוה"ק וחכמה נקרא בכור וראשית המחשבה הי' בשביל ישראל שנקראו ראשית ועל זה נאמר קדש לי כל בכור היינו שקידש השי"ת את המחשבה קדומה שהי' לו בבריאת עולם שישראל עלה בה במחשבה תחילה אשר כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם (ירמיהו ב׳:ג׳) והוא כי המחשבה של ישראל הוא מקושר תמיד בשורש רצון העליון ית' מפאת המכוון לשם שמים הנמצא בכל פעולתם אף בפעולות שהם משוללי דעת אלא שזאת הנקודה מהמכוון לשם שמים הוא בגודל ההעלם מסבת השאור שבעיסה המסתיר זה ההתקשרות ומעלים זאת הנקודה לכך נאמר קדש לי כל בכור היינו שיראה האדם להתעורר מעשיו ולהפשיט מהם השאור שבעיסה אזי יתגלה בהם זאת הנקודה ויהי' רואה מפורש איך שמקושר שורש מחשבתו ברצון העליון ית' בלי שום הפסק וממילא יהי' בכוחו להתייצב נוכח השי"ת פב"פ וזהו נמי הענין מסמיכות גאולה לתפלה כמבואר בזוה"ק (ויקהל רט"ז רי"ז:) תמניא פעמים אמת שאנו אומרים בין ק"ש לשמ"ע הוא דחתים בגושפנקא דמלכא החירות מכל ארבע גליות וסימנך ואישה גרושה מאישה לא יקחו והוא כי גאולה קודם התפלה הוא שמסלק האדם כל נגיעותיו למען שיגיע להתקשרות שורשו בהרצון ית' ויהי' מכיר איך שהוא בן למקום ית' וממילא יוכל לעמוד בתפלה פב"פ נוכח השי"ת. והנה ביציאת מצרים התעורר השי"ת ראשית המחשבה שהי' רק בשביל ישראל ונתגלה מפורש זאת הנקודה מההתקשרות של ישראל בשורש רצונו ית' ומזה ההתגלות נתבטלו מצרים לגמרי וזהו ויהי בחצי הלילה וד' הכה כל בכור וגו' כי מפאת התגלות זאת הנקודה נסתעף דינא להאי ורחמי להאי הנראה לשני הפכים וזהו שאיתא בזוה"ק (וירא קי"ג:) ודא הוא דקשיא קמי' דכד קב"ה עביד דינא וניסא כחדא לאו באתר חד ולא בביתא חדא ואי אתעביד קשיא קמי' דהא לעילא לא אתעביד כלא אלא בשלימו כחדא או ניסא או דינא באתר חד. ולא בפלגו וכו' ובאמת וכי שייך לומר דקשיא קמי' כביכול ית' אלא הפירוש הוא אשר כפי הבנת התפיסה שהציב השי"ת בשכל הבריאה הוא קשה להבין שיהי' שני הפכים בנושא אחד דינא להאי ורחמי להאי. ואז הראה זאת השי"ת מפורש בהתגלות תפיסת הבריאה והוא כמבואר בזוה"ק (בא ל"ז.) דהא משה אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים ולא הוה אלא עד בכור השבי וכו' עד בכור השבי אשר בבית הבור אינון דנפקין משפחה די בהון עבדין לאסירי דישתעבדין בהון לעלמין ולא יפקין לחירו וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה האלהים כמו שיש רחיים בהקדושה כך יש רחיים בהקלופה וענין רחיים בהקדושה הוא הרצון שהציב השי"ת שיהי' עלמא דפרודא וע"י עבודת אדם יתאחדו בחזרה כל הנפרדים כי מסבת הנפרדים וההפכים משיג האדם ההכרה באחדותו ית' ועל זאת ההכרה רמזו ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים כי שחקים רומז על השם צבאות שמורה על רוב המתאחד כלומר שמאחד הנפרדים וזהו שחקים שבו רחיים עומדות היינו כל מיני ההפכים וטוחנות מן לצדיקים היינו כי מן הוא כמאמרם ז"ל (יומא ע"ה.) שנימוח בפיסת היד ונבלע באברים ורומז למעט התלבשות וגודל הכרה בו בבהירות עצום כך עולה לצדיקים הכרה בבהירות עצום מכל לבושי ההפכים להכיר בכל הנפרדים אור אחדותו ית' ובזה הכבוד שמים העולה מפאת ההכרה הזאת הבא מסבת הנפרדים הוא עיקר רצונו ית' וזהו רחיים דקדושה שבו טוחנות מן לצדיקים דווקא מה שאין זאת בכח מלאכי עליון להראות כבוד שמים ולהכיר אחדותו ית' בעולם השפל ונפרד כזה ולעומת זה יש נמי רחיים בקלופה הנקרא אחר הרחיים היינו כי מרחיים דקדושה בעצמה נסתעף להלן דעות רחוקים כ"כ שאומרים מאחר שהציב השי"ת עלמא דפרודא צריכין להיות לגמרי בפירוד ואינם רוצים להכיר בשורש אחדותו ית' רק מנתקים עצמם מן השורש מבלי להכירו למען להיות נשאר כך לעולם בפירוד עד שנסתעף מזה רחיים דקלופה בכור השבי אשר בבית הבור וכו' דישתעבדין בהון לעלמין היינו שהוא אסור וקשור בשבי' ואומר שאין לו שום בחירה כלל אף שבאמת מאחר שיכולין להתעורר ולהקיץ מן השינה א"כ מוכרח שיש בהם נמי נקודה של בחירה אכן המה מטביעים אותה הנקודה בכל התאוות שלהם כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כ"ו) וזהו שאיתא שם בכור השבי אשר בבית הבור אינון דנפקין משפחה אשר אחר הרחיים ועד היכן הי' שם התגברות הטומאה שלא הי' מלאך יכול לכנוס שם כי מלאך מפאת גודל ההתבטלות שלו הוא משולל בחירה והם נמי אומרים שאין להם שום בחירה לכך הי' הקב"ה בכבודו בעצמו צריך לכנוס שם לגלות זאת הנקודה ובזאת הנקודה בעצמה הי' רואים מפורש החילוק וההבדל בין ישראל להאומות אשר מצד המשפט מגיע דינא להאי ורחמי להאי כי מצד שישראל עלו במחשבה לא הי' מגיע עדיין למצרים ההתבטלות כי מפאת אותה הארה המה ישראל ג"כ משוללי בחירה. וגם מצד תכלית המכוון של כבוד שמים המתפשט מישראל לא הי' נמי מגיע להם התבטלות כי מצד זה יש להם ג"כ מקום כי הכל ברא לכבודו וכדכתיב בכל מקום מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה וגו' (מלאכי א׳:י״א) אמנם עיקר הבירור הוא הנקודה האמצעית היינו התגלות הנקודה של עומק לבם של ישראל שכל מגמת חפצו הוא רק לעורר ראשית הנקודה שיתראה מפורש ומחפשים בכל רגע ביגיעות עבודתם להנהיר ראשית הנקודה והמחשבה קדומה למען שיכירו השגחתו ית' בכל פרט ופרט משא"כ האומות הוא להיפך כל מעשיהם למען להשכיח ולהסתיר ולהטביע זאת הנקודה וזהו הענין מכל הדחלות שלהם שעושים כלאים ועירבוב כדי שלא יכירו את השורש וזהז שאמרו ז"ל בגמ' אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור וכו' היינו הגם שהטפה של בכור מישראל הוא נמי בזרם התפשטות בלי דעת לכן יען שישראל מעוררים בעבודתם ראשית המחשבה אשר כל הבריאה הי' בשבילם ממילא מנהיר הרצון ית' אף באותן הפעולת של ישראל שהי' נראה שלא מדעת שגם בהם כיונו למטרת רצונו ית' שלא מדעתם משא"כ האומות שכל דעתם הוא להנתק ולהפרד מבלי להכיר את שורש הרצון ית' ומזאת הארה נדחו לגמרי וזהו דינא להאי ורחמי להאי כי מאותה הארה והתגלות הנקודה שנתהווה מסבתה רחמי לישראל נתהווה דינא למצרים:
121
קכ״באיתא בירשלמי (פסחים פ"י ה"א) אמר ר' לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות וכו' ביאור הענין כי אכילה הוא ענין מלחמה כדאיתא בזוה"ק (בלק קפ"ח:) נהמא דקרבא היינו כי המאכל יכול ח"ו להתגבר על האדם ולנצחו ואם האדם מתגבר על המאכל ומתקנו אזי הוא האדם מנצח את המאכל. והנה העמידה הוא בחינת דכורא וישובה הוא בחינת נוקבא כדאיתא בזוה"ק ובשעת האכילה אז הוא האדם בבחינת נוקבא כי אז מקבל האדם מאחר היינו מהמאכל ומאן דמקבל מאחרא איהו ביתא דילי' כמבואר בזוה"ק (שמות ד'.) היינו שמקיף את כח המאכל לנטות אותו למקום אשר יבחר. אמנם אכילת המן הי' בבחינת דכורא כי הי' לחם מן השמים לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים (גמ' יומא) וכמו מלאכי השרת הם משוללי בחירה כך הי' ישראל מוקפין בענני הכבוד ומשוללי בחירה כמבואר בזוה"ק (בהעלותך קנ"ו.) על הפסוק ואם ככה את עושה לי וגו' לנחתא לדרגא דנוקבא ולמפגם לאתרי ודרגי וכו' אכן ע"י זאת הבהירות מהמן נתן להם השי"ת אח"כ לחם מן הארץ שרומז על הארת השי"ת בקביעות גמור בבחינת ביתא דילי' שיהי' בכח בחירתם להטות זה האור כפי תפיסת רצונם כי הלחם מן הארץ רומז על הברירים של ישראל בכל הפעולות. וכן הי' הענין מהארת הפסח ראשון שלא הי' בזה שום בחירה מצד עבודת פעולת אדם רק שהי' הארה מהשורש עליון ית' שישראל עלו שם במחשבה למעלה מעבודתם ולזה הי' מצות אכילתו בחפזון כדכתיב מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון וגו' (בא י"ב) ואח"כ קבע השי"ת זה האור בלב ישראל שיהי' אצלם בבחינת ביתא דילי' כי כל ענין אכילת פסח דורות הוא שישראל מבררים שהגיע להם הארת פסח הראשון מהשורש בשורת הדין ע"י בחירת עבודתם ויגיע כפם ולזה צריכין לאוכלו מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות כי דרך עבדים להיות אוכלים מעומד כי אין באכילתם בחינת ביתא דילי' כיון שהם משעובדים עם כל כח אכילתם תחת יד אחרים ואין להם מצדם שום בחירה לעשות כפי רצונם וזהו וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות היינו להודיע שהארת הפסח הוא עכשיו בקביעות אצלם ויש להם בו בחירה חפשית:
122
קכ״גואיתא עוד שם לפי שאין ערב לאדם ליכול מן הקפה וכאן אפילו מן התמחי וכו' היינו שאין נייחה להאדם כשמקבל ע"י האמצעי וכמו שמצינו בגמ' גבי הוצאת שבת ויו"ט שלא יוסיף רק דבר מועט ולא יצטרך לבריות והוא כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכילי באפוי (ירושלמי ערלה) וזה אין נפש אדם בנייחה כשמקבל השפעה ע"י אמצעי מלבוש זולתו וכאן אפילו מן התמחי היינו כי בהארת חג הפסח מנהיר השי"ת השורש עד שיש הכרה מפורשת אף שמקבל האדם ע"י כמה לבושים בכל זאת ניכר שפיר שכל קבלתו הוא רק מידו ית' ואף שמקבל מן התמחי מ"מ ניכר שהשי"ת נותן לו בלתי שום אמצעי רק מידו ית' וכפי מה שקובע האדם אצלו בזה החג זאת ההכרה כך נותן לו השי"ת בכל השנה באמת מידו ית' כל מיני שפע בלי שום אמצעי מאיזה לבוש זולתו:
123
קכ״דוהי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון וגו' וביארו ז"ל בגמ' (פסחים נ.) אלו נגעים ואהלות שהם קפויין בעוה"ב ויקרים בעוה"ז וכו' נגעים היינו לאחר כל הברורים שמברר אדם א"ע ועל כל זה אומר השי"ת ושמים לא זכו בעיניו (איוב ט״ו:ט״ו) ואהלות הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (שבת י"א.) כל מיחוש ולא מיחוש ראש ח"ו כי מיחוש ראש היינו שאדם מסופק וחושש פן הוא ח"ו מחוסר מהשורש והבירור באלו השתים נקרא יקר כי מלת יקר הוא שאי אפשר להאדם להשיג זאת כי אם אחר גודל יגיעה ועל זה אמרו ז"ל שיקרים בעוה"ז וקפואין בעוה"ב היינו שיבוא לאדם תיכף כשהוא עמל. ומה הם הברירין. כמאמרם ז"ל בגמ' כל מי שאינו כועס ואינו משתכר וכו' כי כעס הוא השורש מכל החטאים כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה נ"ב.) יוצרו קראו רע כי כמו שיש בטוב דכר ונוקבא כ"כ יש בההיפך ג"כ דכר ונוקבא והדכר של כל החטאים הוא כעס כי אין בהחטא הלז שום טעם והנאה ולזה מצינו בכל החסרונות של אדם שצריך לברר בהם בבדיקה ובביעור רק עד מקום שידו מגעת ואם רוצה לברר א"ע יותר על זה אמרו ז"ל בגמ' והשאר מבטלו רק בלבו היינו שבעומק לבו רשאי לברר עצמו ולנקות עצמו יותר ויותר אבל על הלבוש והגוון נאמר אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז) משא"כ בהחסרון מכעס צריך האדם לנקות עצמו גם על הלבוש והגוון שלא יהי' בו אפי' רושם מהלבוש קטן מכעס. וכמו דאיתא בגמ' (ב"ב ח':) ופקדתי על כל לוחציו אפי' על גבאי צדקה אף שבטח הי' רוגזא שלהם רוגזא דרבנן עכ"ז נאמר עליהם ופקדתי. כי שורש כל החטאים הוא לא תרצח ולא תנאף כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות כ"ט:) לא תרתח ולא תחטא ולא תרוי ולא תחטא וכעס הוא הדכר מלא תנאף ג"כ כי כשאינו יכול להשיג תאוותו הוא כועס ומאין נמצא לאדם כעס זהו מחמת שנדמה לו שהוא בעל הבית כי אם הי' יודע האדם היטב אשר באמת אין הוא הבעה"ב רק הבורא ית' הוא הבעה"ב כדכתיב לה' הארץ ומלואה וגו' (תהלים כ"ד) אזי לא הי' יתכן כלל שיכעום הכי ילך האדם לבית חבירו ויכעוס שם על שלא נערך כלי הבית כרצונו הלוא לשוטה גמור יחשב רק אדם בביתו שנדמה לו שהוא הבעה"ב תכן שיכעוס אם רואה בביתו שלא נערך כלי ביתו כחפצו אכן מי שמכיר היטב לד' הארץ ומלואה שהשי"ת הוא הבעה"ב גם בעולם הזה והוא אינו בעה"ב אפילו בביתו אי אפשר לו כלל שיכעוס ולכן אמרו ז"ל כל הכועס כאלו עובד ע"ז. ועצה לזה הוא לקבל עליו בבוקר עול מלכות שמים ולומר שמע ישראל וגו' ולהתפלל אל תביאנו לידי הרהור חטא ולא לידי הרהור עבירה וכו' וכדאיתא בגמ' (ב"ב מ"ט:) נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עלי' שלא ירשנה. אך אחר שישמור עצמו מכל פעולה אשר לא טובה ועל כל זה כשנזדמן לו איזה מחשבה שאינו טובה ח"ו שאינו חפץ בה אל יצטער מזה ולא ישום על לבו זאת רק יסחנו מדעתו וכדאיתא בגמ' (ע"ז) ר"ג בקרן זוית נזדמנה לו וכו' ואין להאדם להתרעם מדוע אנה לו מחשבה גרוע כזו אחר כל הברירין שלו כי התרעומות הזה הוא באמת גיאות כי האדם אין לחפוץ שהוא יהי' יותר טוב מכל אדם שצריך לידע שהוא רק בשר ודם:
124
קכ״הליל שמירים הוא לד' וגו' איתא בגמ' (ר"ה י"א:) ליל המשומר ובא מן המזיקין וכו' משומר ובא מששת ימי בראשית וכו' היינו שאלו שני הטעמים הם טעם אחד כי כל אחד תלוי בחבירו ושניהם הם ענין אחד כי התכלית מכל הנבראים הוא הצורת אדם וזהו משומר ובא מששת ימי בראשית מלשון ואביו שמר את הדבר וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כ"ב) כד מטי לעלמא דפרודא אמר נעשה אדם כי בלתי הצורת אדם הי' מחוסרים כל הנבראים ולכן מי שיש בו הצורת אדם בשלימות מתיראין ממנו כל הברואים כמו שמצינו גבי דניאל שהי' הצורת אדם אצלו בשלימות ולא פגמו בפת בג המלך איתא במדרש שהי' מתיראין ממנו כל המזיקין וניצל מגוב האריות כי גם האריות הכירו היטב בפניו שהוא באמת אדון ומושל על כל הברואים כמו שמצינו גבי אדם הראשון בזוה"ק (אמור ק"ז:) בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמי לי' בריין כלהו ודחלו מקמי' והוו נטלין אבתרי' כעבדא קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה ונברכה לפני ד' עושינו וגו' והוא כי כאשר מכיר האדם לומר בואו ונשתחוה וגו' אזי משלים בזה כל הבריאה לזה הוא הצורת אדם התכלית מכל הבריאה והגמר מצורת אדם נגמר ביצאת מצרים וכמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זלה"ה שהגלות מצרים הי' כענין שהי' בהתחלת הבריאה שעמדו דשאים על פתח קרקע ולא הי' יכולין לצאת כדאיתא בגמ' (חולין ס'.) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פסח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וכו' היינו שע"י הצורת אדם נתעלה כל הבריאה והגמר מהצורת אדם בכלל הבריאה נגמר בשלימות ביציאת מצרים שאז נתגלה מפורש שעיקר תכלית המכוון מכל הבריאה הם ישראל כי המה עיקר הצורת אדם מכל הנבראים לכן הלילה הזה של יציאת מצרים הוא משומר ובא מששת ימי בראשית יען שבלילה הזו ניכר עיקר התכלית מהבריאה וממילא נמי משומר ובא מן המזיקין כי בהתגלות הצורת אדם נדחו כל המקטרוגים ונתבטלו כל המזיקין:
125
קכ״וויאמר משה כה אמר ה' בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים וגו' (שמות י״א:ד׳-ה׳) היינו כשיוצא השי"ת כביכול ומפשיט א"ע מהלבושים אזי ממילא יהי' ומת כל בכור כי ענין בכור מורה על כח היותר גדול הנמצא בעולם והאומות שאינם רוצים בקיום הווית עולם מתפשטים א"ע בזדון לבם בזה הכח. אבל ישראל שחפצים בהווית עולם מצמצמים א"ע ומכניסים זה הכח לעבודת השי"ת. הגם שאומות מודים ג"כ שהשי"ת מהוה הכל רק שקורין להשי"ת ראשון היינו כדאיתא בגמרא (מנחות קי"א.) דקראן לי' אלהא דאלהא שאמרו שעזב השי"ת כח הנהגה להטבע וע"כ אמרו שהשי"ת הי' מוכרח ח"ו בבריאות העולם דאל"כ למה מסר כח ההנהגה להטבע וכי לא יכול השי"ת לנהג את העולם ביתר שאת מהטבע אלא שהי' רוצה לכבד א"ע שיהי' נקרא ראשון לכך הי' מוכרח לברוא את טבע העולם ולמסור לה כח הנהגה למען שיהי' כח שני כי לולא השני לא יהי' נקרא ראשון וזהו הענין מאמרם ז"ל דקראן לי' אלהא דאלהא נמצא לפי טעותם הכוזבת הי' הבריאה ח"ו בהכרח ומי גדול המוכרח או המכריח הוי אומר המכריח וזהו שאיתא במדרש (פ' וארא) באותה שעה קבץ את כל חכמי מצרים וכו' אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים חייכם אני מאביד חכמתכם וכו' אבל ישראל קוראין להשי"ת אחד ואין שני כי אין אצלו ית' שום הכרח ח"ו בבריאת העולם וכדאיתא בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר וכדאיתא בתקוני זוה"ק אנת הוא חד ולא בחושבן ומה שנקרא השי"ת אני ראשון וזה מורה על חד בחושבן זאת הוא רק מצד האדם מחמת שהשי"ת חפץ ברצונו הטוב להטיב ברא את העולם והלביש א"ע כביכול בלבושין ומדות כדאיתא בתקוני זה"ק (בהקדמה י"ז.) לבושין תקינת להון וכו' למען שיהי' מקום לעבודת אדם ומפאת אותם הלבושים נסתעפו האומות ג"כ שכל קיום הוויתם אינו כלל מהשורש רק מפאת הלבושים. ומצד זה נקרא השי"ת ראשון אבל מצד השי"ת אין שום לבוש וכח אחר בעולם רק רצון הפשוט לבדו ית' ומחמת שישראל עלו במחשבה לכן המה דביקים בעצמית רצון הפשוט ית' כדכתיב כי חלק ד' עמו (האזינו) וממילא הוא כל עבודתם רק לאתר דלא אתיידע ע"כ כשיוציא השי"ת א"ע מהלבושים כדכתיב אני יוצא בתוך מצרים אז מגיע לישראל עיקר הקיום משא"כ האומות שכל אחוזתם הוא רק בהלבושים יתבטלו אז ממילא כמו שנאמר ומת כל בכור:
126
קכ״זאיתא במכילתא (בא פ"ט) כשהוא אומר יצאו כל צבאות ה' הרי צבאות מלאכי השרת אמור הא מה ת"ל הוצאתי את צבאותיכם אלו צבאות ישראל הענין הוא כי צבאות ביאר אאמו"ר הגה"ק זלה"ה בשם אדמו"ר הגה"ק זלה"ה מפרשיסחא רובו המתאחד היינו הופכיים המתאחדים וזהו כענין מאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י'.) שחקים שבו טוחנין מן לצדיקים היינו שמתאחדים ע"י הטחינה ומתערבים יפה שני הפכים כאחד ע"י הטחינה כדי שיהי' יכולין לקבלו ובזה"ק נקרא צבאות נצח והוד תרין פלגא דגופא ובהשורש הם באמת חד גופא רק בהסתר הגלות נראין כהפכים וכתרין פלגא דגופא. והם כלי פעולה שעל ידם נגמרו כל ההשפעות שיהי' יכולין לבוא לתפיסת אדם והנה הג' מוחין נקראים כלל כי אין שם שום התחלקות המדות רק חכמה פשוטה ומבוררת ונקראים בת"ז (י"ז:) הנסתרות לד' אלהינו ולמטה מהם הם השלוש ממדות הראשונים שנקראים אבות ועדיין המה גם כן אור כללי כי נגד שלוש אחרונות נקראים הם ג"כ הנסתרות לד' אלהינו כי החסד כמו שהוא בהמקור נקרא רב חסד שמנהיר בו תמיד מהחכמה ואינו מצמצמת עדיין בגבול מדתה דווקא כי לפעמים משתמשת בגבורה ג"כ נגד מי שמתנגד לאור החסד כמ"ש ואל זועם ולזה המה עדיין בבחינת נסתרות נגד שלוש האחרונות שהם כלי פעולה כי בשלוש אחרונות שם הוא הכל בצמצום מאוד שכל אחד נגבל בפרט מדתו עד שהכלי פעולה יכולין להתגבר על החכמה יען שהחכמה הוא שם בהעלם מאד שאיני ניכרת בהכלי פעולה וההסתר הגדול ביותר הוא במקום שנתחלף ועובר מאור החכמה לכלי פעולה והמעבור נקרא גרון ומצר ים כד' בהאר"י ז"ל ולזה כשחפץ השי"ת להראות שהלבוש האחרון היינו אף הכלי פעולה של ישראל נקשרים בעומק רצונו ית' לזה ירדו האבות הקדושים למצרים כדאיתא בזוה"ק (לך) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים וכו' לא הוו עמא יחידא דילי' ושם הי' ההסתר חזק מאד ונקרא גרון ומצר ים ובזה"ק (אדרא נשא ק"ל.) נקרא הבירור שהי' במצרים תלת מגו תלת וכדאיתא שם דכד יפוק דא נפקין עמי' תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין וכו' וכענין שמצינו בגמ' ג' אוהבים זה לזה ומחשב שם עבדים אף שאצלם הוא תמיד הפירוד ביותר אך מחמת הדחק שלהם יש ביניהם אחדות כך מחמת גודל הדחק שסבלו במצרים הנקרא גרון נתבררו תלת מגו תלת היינו שנתבררו שכל האור משלוש הראשונות הוא בקביעות אצלם גם בשלוש אחרונות כי נתבררו גם בהלבוש האחרון שהוא הכלי פעולה שלהם הגם שלא הי' אצלם שום דעת אעפ"כ איתא בגמ' שנגאלו בזכות שלשה דברים שלא שינו את שמם וכו' ומניין הי' נזהרים כ"כ באלו השלשה דברים אם לא שהי' מנהיר החכמה עליונה בהכלי פעולה שלהם אף בלא דעת וזה הי' עיקר המכוון מהשי"ת להראות שישראל דבקים אף בהכלי פעולה שהוא בלי דעת ג"כ בהשורש כי הבירור שהי' להם במצרים הוא בירור על כל ארבע גליות כי הגאולה של מצרים נקרא חירות עולם כדאי' בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) שאומרים ח' פעמים אמת בהגאולה של מצרים להורות שנחתם בגושפנקא דמלכא שהלב של ישראל יהי' לחירות עולם יזהו שאיתא שם צבאות ה' הרי צבאות מלאכי השרת אמור הא מה ת"ל הוצאתי את צבאותיכם אלו צבאות ישראל היינו שעיקר המכוון להוציא את בני ישראל ממש כלומר שהם על הלבוש אחרון שנתבררו במצרים שבהפעולות שלהם כמו שהם בלי דעת מאיר בהם כל החכמה העליונה וזהו כדאיתא בספר יצירה נעיץ סופן בתחילתן:
127
קכ״חוהניף את העומר לפני ד' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן וגו' איתא בפרי עץ חיים (שער חג המצות) שעומר מורה לקדושת זווג וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זלה"ה כי מאחר שמברר האדם כל השבע מדות מתתא לעילא עד מקום שדעתו מגעת אזי נחית הקב"ה ג"כ נגדו מכתרא לכתרא כדאיתא בזוה"ק (יתרו) עד שביסוד אתדבקא רוחא ברוחא היינו שהשי"ת מברר אז אפילו אותן הפעולות שנפעלו גבי האדם בלא דעת שהי' ג"כ רצון השי"ת וזה הוא קדושת זווג ועל זה נמי מרמז מה שהי' הקצירה בלילה והבאה ביום להורות בזה שיאירו אף הפעולות שעשו שלא מדעת ג"כ. גם מה שהי' העומר שעורים שהוא מאכל בהמה מרמז נמי על זה שהשי"ת יברר כל הפעולות שעשו אפילו שלא מדעת שהי' ג"כ מלא רצון:
128
קכ״טוזהו כוונת התורת כהנים (פ' אמור) שדרש והניף את העומר וכו' לרצונכם וכו' מלמד שאין כופין את הציבור ולפלא היתכן שלא יכופו את הציבור אם לא יאבו להקריב את העומר אמנם הענין הוא כי מה שמהני בכל הקרבנות כפי' הוא כי אחר שיצא הקרבן מרשותו של אדם אז מעיד השי"ת על עומק לבו של אדם שהוא חפץ באמת בכל נפשו להקריב את הקרבן ומה שהי' מונע עצמו קודם הכפי' מלהקריב זה הי' מצד הגוף שהשאור שבעיסה הי' מסתיר בעדו את האור השכל וכאשר יכריח השכל להגוף וימשול עליו אז נעשה הגוף עבד להשכל ומה שקנה עבד קנה רבו נמצא שלאחר הכפי' כשמושל השכל על הגוף גמר ומקריב ברצון גמור (והב"ד הם השכל של הכלל) ולזאת שייך שפיר כפי' בכל הקרבנות כי עבודת הקרבנות המה ברורין מצד האדם משא"כ קרבן העומר שמורה על בירור מצד השי"ת שהשי"ת יברר שהי' הגוף נמשך אחר רצונו ית' גם שלא מדעת וזהו קדושת זווג ואז יהי' ממילא הגוף יותר גדול במעלה הרבה מהשכל כי במה נחשב כל הבירור שהאדם מברר בהבנת שכלו הלא מצער הוא כי כמו שהאדם הוא בגבול כך הוא שכלו עם כל הברורים שלו הכל בצמצום וגבול אבל מה שמברר השי"ת את האדם אפילו אותן הפעולות שהי' גבי אדם שלא מדעת זה הבירור הוא בלי גבול ועולה עד אין סוף ולכך לא שייך כלל לומר גבי עומר שהשכל יכוף את הגוף מאחר שכל עבודת העומר שעורים מאכל בהמה מורה שאין השכל מבין כלל רק שהגוף נמשך אחר רצונו ית' שלא מדעתו ובלתי שכלו לזה דריש שפיר (התורת כהנים) שם לרצנוכם וגו' מלמד שאין כופין לציבור וזה דווקא בעומר:
129
ק״לוגם מה שהעומר הי' מנופה בשלוש עשרה נפה מורה נמי על קדושת זווג להורות כשמברר אדם את שבע מדות מתתא לעילא והשי"ת זורח נגדו מעילא לתתא עד יסוד ואז נזדווגו פעולת אדם עם הרצון ית' היינו שהשי"ת מברר אצלו אפילו הפעולות שעשה שלא מדעת הי' מרצונו הקדוש וזהו קדושת זווג והשתי לחם בשתים עשרה נפה כי בההתחלה כשאדם מתחיל לברר א"ע מאיר לו השי"ת עד הוד ולחם הפנים באחד עשר נגד השם ו"ה שהוא מורה על פעולת אדם ולחם הפנים מורה נמי על זה אהבה שמחבב השי"ת עבודת ישראל כמ"ש ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו לחם חם וכשהאדם מברר עצמו היטב בכל המדות אזי זורח לו השי"ת כנגדו שכל מה שעשה הי' רצון השי"ת ומה שאכל הי' ד"ת וכל פעולתיו הי' מלאים דברי תורה:
130
קל״אובזה יתורץ מה שיש לדקדק בגמ' (ב"ב דף מ"ח.) בסוגי' דתלי' וזבין זביני זבינו ורוצה הש"ס להוכיח שם דכפי' מועיל. מדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמיד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחה שם דילמא שאני התם דניחא לי' דתהוי לי' כפרה וכו' ודייקינון בזה איזה דחי' הוא זאת הלוא מצינו סתם משנה מפורשת דכפי' מועיל אף במקום דלית לי' כפרה דתני (זבחים ב'.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו' ומדסתם כל הזבחים וכו' משמע אף אותן שבאו ע"י כפי' ונזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה הרי אף דלית לי' כפרה בזה הקרבן כי לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך להקריב קרבן אחר שיהי' לו כפרה לחובתו בכל זאת כשר הקרבן וא"כ מאי מדחי הגמ' שם שאני קרבנות דניחא לי' דתהוי לי' כפרה:
131
קל״באמנם על פי האמת מדחה הגמ' שפיר שאני קרבנות וכו' כי בש"ס (זבחים שם) מסיק איבעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וגו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהי' נדר ואם לאו נדבה וכו' היינו אף שהקריב אותו שלא לשמו מ"מ מעיד השי"ת על עומק לבו של המקריב שנדבו בכל לבו ושחט אותו לשמו וזהו הפירוש האמתי ממלת נדבה ועל זה הכוונה רומז ז"ל בלשונם הקדוש ואם לאו נדבה יהי' וכו' אכן לא עלו לבעלים לשם חובה יען שלפי תפיסת דעת הבעלים הי' שלא לשמו לכן מחיובים הבעלים להביא קרבן אחר שיהי' לכפרה גם לפי תפוסת דעת הבעלים בזה שיקריבו אותו לשמו אבל למעלה מתפיסת אדם אחר שהקריב הקרבן אפילו ע"י כפי' או שלא לשמו מעיד עליו היודע תעלומות שהי' ברצון נדבת עומק הלב לשמו וכשר הקרבן חוץ מן הפסח והחטאת שגזירת הכתוב הוא שפסולין שלא לשמן כמבואר שם בגמ' וגם כפי' לא שייך בהו היכי דאמר לא ניחא לי דלהוי כפרה כמבואר במשנה למלך (פי"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ז) אבל כל שאר הקרבנות באמת כשרים הם אף שלא לשמו ואף שהי' כופין אותו לומר רוצה אני אזי אחר שהוציא הקרבן מרשותו מעיד השי"ת עליו שהוא נדבה כלומר שנדבו בעומק לבו בכל נפשו אף טרם הכפי' כי ניחא לי' דתהוי לי' כפרה וכל סבת המניעה הי' אצלו מפאת שאור שבעיסה לכן אחר שיכוף השכל את הגוף וימשול על השאור שבעיסה אזי נחשב הגוף עבד להשכל ומה שקנה עבד קנה רבו נמצא שברצון גמור הקריבו ואף אם ישחט לאחר הכפי' שלא לשמו יהי' מחיוב כפרה אחרת לחובתו זהו רק למען שיהי' לו כפרה גם בתפיסת דעתו כי לפי הבנת תפיסת דעתו לא הי' לשמו לזה א"א לו להכיר כפרתו אבל הקרבן בעצמו לאחר שיוצא מרשיתו אפילו ע"י כפי' ושלא לשמו מעיד עליו השי"ת שהוא נדבה כשרה מעומק הלב דניחא לי' דתהוי לי' כפרה ושפיר דחינן שם בגמ' שאני קרבנות דניחא לי' וכו' וההבדל בין כל הקרבנות לפסח וחטאת כי הקרבנות שבאים בנדר ונדבה רומזים שהאדם הוא מבורר היטב בסור מרע וכל עבודתו ויגיעו הוא ליכנס בעשה טוב היינו שחפץ לקרב עצמו ביותר להשי"ת ולכן אף אם נסתר לפעמים ממנו האור היינו שהגוף אינו מסכים לקיים את נדרו או שנשחט שלא לשמו מצד הסתרת האור. מ"מ לאחר שהקריב מעיד עליו השי"ת שכל הסתרתו הי' מצד שאור שבעיסה אבל בעומק הלב הי' ברצון ולשמו וכשר הקרבן. אבל פסח וחטאת שרומזין שעדיין אין האדם נקי בסור מרע ובזה הקרבן רצונו להיות מודה ועוזב את הרע. ולכן כל זמן שנשאר אצלו עדיין אפי' לבוש קטן או שהגוף אינו מסכים עדיין על זה הקרבן או שנשחט שלא לשמו שמזה מוכח שלא נקי עדיין לגמרי ועדיין לא עזב בעומק לבו את הרע לכן אין עבודתו לרצון כי הש"י אינו מברר את האדם רק אם האדם בעצמו בירר א"ע כפי שידו מגעת אזי מבררו השי"ת במקום שאין ידו מגעת. ומחמת שפסח רומז על התחלת עבודה שהוא קדושה ראשונה שישראל מקדשי לי'. וכן החטאת שהוא ג"כ התחלה שאי אפשר לעשות טוב עד שיתקן מקודם את הרע לכן אין בהם שייך כפי' כי בהתחלת עבודה אין האדם רשאי להתחכם ולהמתין רק מחיוב לבטל כל דעתו ושכלו לעבודת הש"י ולברר עצמו להיות נקי ומבורר לגמרי:
132
קל״גוספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' (אמור כ"ג) איתא בהאר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר וביאר אזמו"ר הגה"ק זלה"ה כי בליל א' של פסח נפתח לישראל אור גדול ויקר וכל טוב הקב"ה הי' נגד עיניהם ואח"כ נעלם מהם בהירות האור לכן בליל שני נשאר גודל צעקה בלב ישראל והענין הוא כדאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ח.) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל מלכא קדמאה וכו' ולא אתקיימו עד דאנח להו ואצנע להו וכו' היינו יען שהי' נחלה מבוהלת בראשונה שקבלו את האור טרם הזמן בגודל התקיפות לכך נשבר הכלי שלהם ונתעלה האור למעלה והוא כי איתא במדרש (בראשית רבה) שבעולם הזה הוא בנפיחה שנאמר ככלי יוצר תנפצם היינו כדאיתא בזוה"ק (בראשית י"ז:) שאורו ית' הוא מטי ולא מטי פעם מראה השי"ת את האור ורגע שאחרי' חוזר ומושך אצלו את האור וזהו שאיתא במדרש (ש"ט ס"ב) שהנשמות עולות ויורדות בגוף היינו שהם נמשכין תמיד אחר הרצון ית' ומי שאינו יכול להיות נמשך אחר הרצון ית' בעת שמושך את האור בחזרה זה נשאר בפירוד כי על זה נאמר מנשמת אל יתן קרח (איוב ל״ז:י׳) היינו שמי שאין בכחו להיות נמשך אחר רצונו ית' בעת שמושך בחזרה את האור זה נשאר בפירוד והנה על אדם הראשון מצינו בזוה"ק (קדושים פ"ג.) אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלל וכו' היינו שקודם החטא הי' יכול לעלות מעולם לעולם בלי שום התבטלות בינתים אף שהתפיסה של אדם מוכרח שיהי' בלבוש כמו דכתיב (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח"כ ויאמר לאדם הרי שהרצון נתלבש מקודם בכמה דרגין עד בואו אל תפיסת אדם מכל מקום תשוקת הגעגועים הנמצא בלב אדם אינו בשום לבוש ועלה עד אין סוף בחיבור גמור כי כל ההתבטלות וההפסק הוא רק מפאת התחלפות הנשמה מסבת החטא אבל בלעדי החטא יש לתשוקת הגעגועים חיבור גמור עם אורו ית' כי תשוקה הוא ג"כ בלי לבוש כענין שמצינו בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) כד חמינון דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וברעותי' ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכינתא וכו' ובאמת זאת התשוקה בעצמה למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה מהיכן נמשך להאדם אם לא שהשי"ת הופיע בלבו זה החשק הרי שאין לתשוקה שום לבוש כלל ולכן יש לה חיבור גמור לאורו ית' שעולה ויורד תמיד עם הרצון ית' בבחינת מטי ולא מטי בלי שום התבטלות כמו אדם הראשון קודם החטא ולזה אחר שנעלם מישראל האור יקר מהשורש בליל א' של פסח הופיע בהם השי"ת ע"י גודל צעקתם עצה והבאתם את העמר וגו' כי עומר הוא שעורים מאכל בהמה ורומז על התשוקה והגעגועים הנמצא בלב האדם בלי שום לבוש כי זאת התשוקה הוא בלי טעם ודעת כלל רק כדכתיב בהמות הייתי עמך (תהילים ע״ג:כ״ב) ותשוקה כזו בוקע חלוני רקיע עד שנתחברה בהשורש הגם שיש כמה וכמה דרגין והתלבשות מאור השורש עד התפיסה של אדם מ"מ ע"י זאת התשוקה יש לו להאדם חיבור גמור לאורו ית' עד שיכול להכירו גם בהבנת תפיסתו הנמוכה כענין שמצינו בגמ' תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד הרי שהתכלת אף שהוא רק דומה לדומה מ"מ נעשה ממנה מצוה בעוה"ז שעולה בשורשה עד כסא הכבוד שמסבתה מגיע הכרה בכסא הכבוד כך ע"י מצות עומר שרומז על התשוקה והגעגועים הנמצא בלב האדם יכולין לבקוע כל המסכים ולעלות עם זה הרצון והחשק עד אין סוף בחיבור גמור עם אור שורש העליון ית' ולזה מצינו ספירה בלילה והבאה ביום להורות שמחשב השי"ת להאדם עוד מזאת התשוקה הנמצא בלבו טרם בואה בהתלבשות הפעולה:
133
קל״דוספרתם לכם ממחרת השבת וגו' איתא בכתבי האר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר וביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי בליל ראשון של פסח הי' נפתח לישראל אור גדול מאד ואח"כ נעלם מהם האור ולכן בליל שני נשאר צעקה גדולה בלב ישראל מה יקר חסדך וגו' היינו כי יקר רומז על מה שאי אפשר להשיג ע"י שום יגיעה ופעולת אדם כי אם מי שחונן אותו השי"ת ובוחר בו ועל זה הענין מחשב במדרש רבה (ויקרא פ' ב') עשרה נקראו יקרים וכו' כי אותו היקרות הוא רק מצדו ית' ומי שמחונן אותו השי"ת בזה היקרות נקרא בחרו וכדאיתא במדרש על אאע"ה שבחר בו הקב"ה וכו' כי מי שמקרבו הקב"ה מצינו הרבה בעולם אבל מי שבחרו הוא מעט מזעיר. אבל אאע"ה הוא קירב א"ע כדאיתא במדרש היינו שמקודם בחר בו השי"ת אף בלתי עבודתו אלא הוא קירב א"ע ע"י עבודתו ובירר את עצמו מדוע באמת בחר בו השי"ת. והנה מזה שנעלם זה האור יקר מישראל עלה מלב ישראל בליל שני צעקה גדולה מה יקר חסדך וגו' ועל זה כתיב ומשחרי ימצאנני (משלי ח') היינו שהאיר להם מצות עמר שמרמז אשר מי שהוא נקי אגב אמו יכול לברר מאכל בהמה ולתקנה למאכל אדם והי' מנופה בשלש עשרה נפה להורות על שלש עשרה מדות לרמז כשיתבררו ישראל א"ע באלו השלש עשרה מדות אזי ימצאו בלבם כל אותו היקרות שהי' מנהיר להם בליל ראשון:
134
קל״הוספרתם לכם ממחרת השבת וגו' ביאר אזמו"ר הגה"ק זלה"ה מאמר האר"י הק' ז"ל עמר בנמטרי' יקר היינו כי אחר שנעלם מהם התגלות הבהירות מהארת הישועה של יציאת מצרים נתהווה לישראל מזה ההעלם גודל חולשת הדעת לכן צוה להם השי"ת וספרתם לכם וגו' היינו שיספרו הימים כמה יש עוד להמתין עד שיגיע לאור וע"י זאת הקיווי והציפוי לישועה ינהיר להם השי"ת גודל הכרה בהתקשרות השורש כי עיקר התקשרות השי"ת עם ישראל הוא בהחשק והציפוי של אדם וכמאמרם ז"ל בגמ' (שבת ל"א.) צפית לישועה ועל זה הענין איתא שם בזוה"ק (משפטים צ"ח:) כל מלין סתימין דאיהו עביד עאל לון באורייתא וכו' וההוא מלה סתימא גלי לה אורייתא ומיד אתלבשא בלבושא אחרא ואתטמר תמן ולאאתגלי וחכימין דאינון מליין עיינין אע"ג דההוא מלה אסתים בלבושה חמאן לה מגו לבושה ובשעתא דאתגלי' ההוא מלה עד לא תיעול בלבושה רמאן בה פקיחו דעינא וכו' והוא כענין שאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ד.) בחד צפרא דאשתכחת בין גדפהא דאימא וישראל ידעו למיצד צידא טבא רבא ויקירא מה עבדי מפקי מתחות גדפאה דאמהא ההוא צפורא בלחושי דפומא מלחשו לגבה לחישו בתר לחישו וההוא צפורא דרחים לאינון לחישין ולאינון קלין דקא מלחשין לגבה ואע"ג דאיהו תחות גדפי אמהא זקיף רישא ואסתכלת לגבי ההוא לחישו דקלא ופתחת לגבייהו ונפקת מתחות גדפהא דאימא וכו' היך צדין צידה דהאי צפרא קדישא מתקנין לקמא מיכלא יקירא וכו' מקרא קודש דא קריאה וצפצופא דעבדין לההוא צפרא בקדמיתא וכיון דאחדין בה שאר יומין אקרון מקרא קודש וכו' איהי קראה וישראל מצפצפין בהדה וקראן אוף הכי ועל דא אינן אתיין לגבייהו ואחדי בהו וכו' היינו כי באמת איך שייך אצל השי"ת שיתעלם מישראל את האור הלא דרכו להטיב לבריותיו וחפץ תמיד לגלות רב טיבו אכן כל התעלמות האור בא רק מצד האדם יען שמחוסר שלימות ומשולל כלי קיבול להשיג את אור השי"ת ומפאת זה נעלם האור מתפיסתו לכן מבאר הזוה"ק בזה המאמר הק' עצה איך להשיג בתפיסתנו בחזרה זה האור ועל זה מסובב כל המאמר הק' היך צדין צידה דהאי צפרא קדישא וכו' ומבאר שם אשר עיקר העצה להשיג את האור הוא רק ע"י התשוקה והחשק כי בזה החשק והקיווי שיש לו להאדם שמשתוקק ומצפה להשיג את האור מהשי"ת עי"ז מדביק ומקשר עצמו בהשי"ת כי בזאת התשוקה והקווי הנמצא בלב האדם שם הוא עיקר העסק של השי"ת עם אותו האדם מי שהוא מקורב ביותר להשורש ית' יש בלבו געגועים ביותר לאורו ית' ולזה הוא הספירה והקצירה בלילה והבאה ביום להורות שזאת ההתקשרות מתחיל השי"ת לבנות גבי האדם בעוד שהוא אצלו התשוקה פשוטה משולל לבוש טרם שבא בהתגלות הלבוש מתפיסת אדם ויען שעיקר ההתקשרות של אדם עם אורו ית' הוא בזאת התשוקה שהוא טרם בואה בהתגלות התפיסה לכך אמרו ז"ל בגמ' (פסחים ז':) כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשיותן כי עיקר העסק מהשי"ת עם האדם הוא בהתשוקה והקיווי טרם בואה בהתגלות התפיסה ועל זאת התשוקה רומז עומר שעורים שהוא מאכל בהמה כי תשוקה המשוללת לבוש מהתפיסה נקרא מאכל בהמה שהוא הכנה למאכל אדם וכמאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה ט"ז.) הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואות שבשדות שהוא מאכל אדם וכענין שאיתא בזוה"ק (נח ס"ד:) שבעבודת הקרבנות בהתחלה אתקרי בהמה ואח"כ אדם ובהמה תושיע ד' היינו כי החשק הראשון טרם בואה אל הפעולה נקרא בשם בהמה ועל זה החשק רומז עומר שהי' מאכל בהמה ואח"כ כשנתלבש זה החשק בהפעולה נקרא אדם אמנם בזה החשק טרם שנתלבש שנקרא עדיין בהמה נמצא יקרות הגדול יותר מהפעולה כי ע"י זה החשק שהאדם מבטל א"ע ומקוה ומצפה להשי"ת יוכל להתעורר אור השי"ת הכמוס והגנוז בכל הדברים שבעולם מה שאי אפשר כלל לעורר אור כזה ע"י שום פעולה שהוא בגבול אבל ע"י חשק שהוא בלי גבול יכולין לעורר נמי ישועות בלי גבול וזהו שאיתא במדרש רבה (פ' אמור כ"ח) אל תהי' מצות עומר קלה בעיניך שהרי בזכות העומר זכה אברהם לירש את הארץ והוא כי בדור המדבר מצינו שלא בקשו להכניס את בהירות אורם בלבושי עוה"ז ולא הי' יכולין לכנוס להארץ כי ארץ ישראל רומזת על התלבשות האור בכל הפעולות בחרישה ובזריעה וכדומה אכן ע"י התשוקה פשוטה שהי' גבי אאע"ה לבטל עצמו לגמרי לרצונו ית' זכה לירש את הארץ היינו שהראה לו השי"ת את אורו הגנוז בכל אלו הפעולות לבלתי יהי' נעלם ממנו זה האור הגנוז ע"י שום התלבשות ואיתא (שם) עוד והוא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מהו צליל שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר היינו כי מפאת התשוקה והציפוי להשי"ת יכולין לעורר ישועה אף במקום כזה שאין שם מפורש שום זכות כלל כי אז בימי גדעון שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים וכל הזכות שעורר גדעון הי' כמאמרם ז"ל אמר אמש הקרנו אבא את ההלל ושמעתיו שהי' אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשתנו וכו' והשיב לו הקב"ה לך בכחך זה בכח הזכות הזה שלמדת סנגריא על בני וכו' הרי שבזה החשק והציפוי לישועה שהי' נמצא בו עורר כל הארת הישועה מגאולת מצרים. ואיתא עוד שם והוא שעמדה להם בימי חזקיהו הה"ד (ישעיהו ל׳:ל״ב) והי' כל מעבר מטה מוסדה אשר ינוח ה' עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בה. וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור הוי אומר זו מצות עומר וכו' היינו כי מי שמרים ראשו ומניף עצמו לילך בגבול זולתו ללחום שם זה נקרא מלחמות תנופה כי הולך חוץ מגבולו בלי שום פחד ללחום שם אבל כאשר יושב אדם בגבול מקומו רק שלא ברצונו נופלים עליו למלחמה זה אינו נקרא מלחמות תנופה מאחר שבע"כ לוחמים עמו נגד רצונו וזהו שמתמה המדרש וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור היינו כי אותו הדור הי' הדור ט"ו משלמה המלך שממנו התחיל פגימותא דסיהרא כי עד שלמה המלך הי' מליאותא דסיהרא כד' בזוה"ק (בכמה דוכתא) שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלימותא וממנו ואילך התחיל פגימותא דסיהרא וזה הדור של חזקיהו הי' הדור ט"ו שהאור הי' מכבה והולך בכל פעם יותר וזה הדור הי' כענין הכתוב ונר אלהים טרם יכבה ואז עלה עליו סנחריב ללחום עמו וא"כ איזה מלחמות תנופה הי' שייך גבי חזקי' המלך ועל זה מבאר המדרש הוי אומר זו מצות עומר היינו שמחמת גודל החשק והציפוי שהי' אז גבי הדור של חזקי' נתעורר הישועה כמו שהוא ממש בהשורש ית' ומצד השי"ת למעלה מהתפיסה שפיר נקרא מלחמות סנחריב אף שהוא עלה להלחם על ירושלים בכל זאת נחשב לחזקי' מלחמות תנופה. ואיתא שם עוד והוא שעמדה להם בימי מרדכי ואסתר וכו' אתי' מלא קומצא דידכו ודחו עשרה אלפי כיכרי כסף דידי היינו כי בימי מרדכי ואסתר הי' ג"כ גודל ההעלם שהי' נדמה להם שנעתקו ח"ו לגמרי מן השורש אכן בהתגלות הנס נודע להם שהם לא עשו אלא לפנים כי ע"י התשוקה והציפוי שהי' בעומק לבבם של ישראל האיר להם השי"ת אשר באמת לא נעתקו מעולם מהתקשרות השורש ית' כי הם לא עשו אלא לפנים אבל בעומק לבם המה דביקים תמיד עם השי"ת ועל זה הדביקות וההתקשרות שיש לישראל בהשי"ת ע"י תשוקותם רומז מצות עומר לזה איתא בתורת כהנים (פ' אמור) גבי קרבן העומר לרצונכם וגו' מלמד שאין כופין את הציבור ולפי הנראה מאי קמ"ל בזה הלא בכל קרבנות ציבור הוא הדין שאין כופין אכן רמזו בזה שעיקר הלימוד דאין כופין את הציבור שייך ביותר גבי העומר כי עומר רומז על חשק ורצון ולא שיהי' באונס:
135
קל״ווספרתם לכם ממחרת השבת וכו' כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' (ישעיהו מ׳:כ״ו) איתא בזוה"ק (הקדמה א':) שאו מרום עיניכם לאן אתר לאתר דכל עיינין תליאן לי' וכו' ברא אלה ומאן איהי מי ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא דכלא קיימא ברשותי' וכו' ומבואר שם בשעתא דגלותא מי אתפרשת מאלה וכו' היינו כי מלת אלה מורה על כל התפשטות הפרטים כענין כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. כי הם שנים עשר גבולי אלכסון וכן שנים עשר חדשים בשנה. ושנים עשר מזלות בעולם ושנים עשר מנהיגים בנפש זכר ונקבה כדאיתא בספר יצירה וכל אלו התחלקות הפרטים נקראים אלה וזהו שאיתא שם בשעתא דגלותא מי אתפרשת מאלה היינו כי בשעתא דגלותא אזי נדמה שהם פרטים בפני עצמם ונראים לנפרדים אכן כשמאיר בהם השם מ"י אז מכירין אחדותן כי בהשורש המה באחדות גמור ועל זה האחדות מורה השם מ"י שהוא שער הנו"ן מחמשים שערי בינה המאחד כל המ"ט שערים וזהו שאיתא בזוה"ק (משפטים ק"ה.) ברא חד אית לי' לקב"ה ומספר שמי' ונהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא היינו כי מצד תפיסת הבריאה נדמה המספר להתחלקות הפרטים אמנם כאשר מאיר באלו הפרטים השורש אזי מכירים שהם אחדות פשוט מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ולכן אחר יציאת מצרים שהתחילו ישראל לברר בבחירתם כל המ"ט מדות והמדות כמו שהם נפרדים לפרטים בפני עצמם המה משוללי שלימות לכך נצטוו לספור מ"ט יום עד שמגיעים ליום חמשים ואז מנהיר משער הנו"ן להכיר האחדות מהשורש בכל המדות ואותה ההכרה נקרא תורה כמבואר בזוה"ק (מצורע נ"ג:) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוו סתים בקדמיתא ולא אתידע:
136
קל״זוספרתם לכם ממחרת השבת וגו' בזוה"ק (אמור ובר"מ שם צ"ז.) כאתתא דנפקא ממסאבו וכו' אוף הכי ישראל כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו וכו' מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא וכו' והענין הוא כדאיתא בספר יצירה עשר ספירות בלימה כשלהבת קשורה בגחלת נעוץ סופן בתחילתן ולפני אחד מה אתה סופר וכו' הס"י מבאר בזה המאמר הק' איך יתכן שהגבולים של ישראל יהי' בלא גבול וחד בחושבן יהי' באמת חד ולא בחושבן וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן כ"ב) כד מנהיר לדרגין עלאין נקרא חד ולא בחושבן וכד מנהיר לדרגין תתאין נקרא חד בחושבן וענין חד בחושבן נקרא ראשון וראשון מחייב שני וחד ולא בחושבן נקרא אחד ואחד אינו מחייב שום שני ואיך יתכן שניהם יחד אכן איתא במדרש רבה (נשא י"ג) שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאווה לדור עם בריותיו בתחתונים היינו בעוד שהי' נקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן הי' חפץ בעבודות ישראל. וזה הרצון עליון בעצמו הנקרא חד ולא בחושבן נתלבש בלבוש שיהי' נקרא ראשון שהוא חד בחושבן וזהו כשלהבת קשורה בגחלת והשלהבת הוא רק עלול והגחלת אינו מוכרחת להוציא את השלהבת ועכ"ז מוציא הגחלת את השלהבת והגחלת נעשה עילה להשלהבת שהוא העלול וככה הרצון ית' שהוא חד ולא בחושבן נתלבש בלבוש שיהי' נקרא חד בחושבן ומזה נלקחים כל הגבולים של ישראל אבל בהשורש המה באמת נקשרים בהרצון העליון ית' שהוא חד ולא בחושבן טרם כל הגבולים וזה האור מנהיר השי"ת בזה החג וכדאיתא שם בזוה"ק מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא וכו' כי מקודם הי' מאיר השי"ת את האור לישראל באורח דילוג מעתיקא וזה האור הוא חד ולא בחושבן ונקרא אחד וזהו שאיתא שם ולפני אחד מה אתה סופר. מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא היינו שיהי' נקרא ראשון שהוא חד בחושבן ע"י הגבולים של ישראל וזהו מצות ספירת העומר שיהי' נתגלה זה האור שהי' מקודם באורח דילוג ע"י הגבולים ועבודות של ישראל:
137
קל״חוספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. (אמור) ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספר מי השלוח הק' אשר אחר גודל התגלות ועוצם בהירות אור שפתח השי"ת לישראל בזו הלילה אלא שנעלם מיד מתפיסתם משום שלא הי' אותו התגלות ביגיע כפם רק מצדו ית' ומחמת זה עלה מישראל גודל הצעקה כדכתיב מה יקר חסדך וגו' (תהילים ל״ו:ח׳) והלשון יקר מורה תמיד על דבר כזה שאין יתכן להאדם להשיג ע"י פעולתיו כי אם בחסדו ית' וזהו נמי הענין שהמדרש (ויקרא רבה פ' ב') מחשב עשרה דברים שנקראו יקרים להורות בזה שא"א להשיג אותם ע"י שום פעולה כי אם מי שמחונן אותו השי"ת בחסדו. והאיר להם השי"ת עצה כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' כי עמר גמטרי' יקר כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל היינו כי עומר הוא משעורים שהוא מאכל בהמה. ורומז כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך היינו שמבטל האדם כל דעתו לרצונו ית' וע"י זה הביטול יחזור לו השי"ת את כל האור והי' הקצירה והטחינה בלילה וההבאה ביום להורות שמשיג אדם קנין בזה האור עוד משעת הקווי והציפוי טרם שהי' לו עוד בתפיסתו בזה העת הנקרא לילה כלומר מאותו הזמן שהתחיל האדם לצפות ולקוות שיאיר לו השי"ת אור בכל הפעולות שלו ועל אור כזה רומז הבאת חמץ למקדש בעצרת היינו שמראה השי"ת להאדם איך שהפעולות שלו יש להם מקום ברצון העליון ית' ועוד משעת אותו הקווי מחשב לו השי"ת להאדם שיש לו באותו האור קנין ביגיע כפיך:
138
קל״טוספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. אמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה להיות שנעלם מישראל עוצם הבהירות וגודל התגלות האור שהי' להם בליל א' של פסח מפאת שלילת הכלי להחזיק את האור שהוא מטי ולא מטי לכן הגדיל אז אצל ישראל הצעקה מה יקר חסדך וגו' היינו שיעשה להם השי"ת כלי קיבול שישכון אצלם האור בבחינת מטי תדיר ע"כ למד להם השי"ת עצה וספרתם לכם וגו' היינו כי עמר גמטרי' יקר ורומז שמצות עומר הוא כלי קיבול להחזיק את אור היקר בקביעות. אמנם באמת נותן השי"ת את האור וגם הכלי קיבול להחזיק את האור ולזה הי' הקצירה והספירה בלילה כי הקצירה והספירה רומזים על בנין הכלי ועיקר בנין זאת הכלי הוא באמת רק השי"ת לבדו שהוא ית' בונה זאת הכלי למעלה מתפיסת אדם ועל זה מורה לילה כי ישראל עלו במחשבה. ומחשבה רומז על חכמה ועלו במחשבה רומז על כתר שהוא למעלה מחכמה שעל זה נאמר ישת חושך סתרו (תהילים י״ח:י״ב) ולזה הי' הקצירה והספירה בלילה. וההבאה ביום היינו כי אח"כ צריכין ישראל לברר זאת ע"י עבודה שבתפיסתם וזה נקרא יום וזהו הבאה ביום:
139
ק״מוספרתם לכם ממחרת השבת וגו' (אמור) איתא בספר יצירה עשר ספירות בלימה כשהלבת קשירה בגחלת נעוץ סופן בתחילתן ולפני אחד מה אתה סופר וכו'. הנה בזה היום האיר השי"ת לישראל באורח דילוג מאור עתיקא הנקרא אחד שמורה על חד ולא בחושבן לזה מתחילין בזה היום לומר היום יום אחד לעומר כי אחד מורה על חד ולא בחושבן וזהו שאיתא שם ולפני אחד מה אתה סופר היינו שאין שום תפיסה והשגה באור כזה ועל זה רומז המצה שישראל אוכלין שעזבו מהם כל כח פעולתם ושללו מעצמם כל תפיסת דעתם ומסרו להשי"ת אפילו עבודתם שבתפיסת דעתם שלא יהי' נמי נקרא על שמם ולכך זכו מכח זה לאכול מן שהוא לחם מן השמים כמבואר בזוה"ק (בשלח סא:) בקדמיתא כד נפקו ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאקרי מצה והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר מאתר עלאה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מן השמים ממש. חברי' דמשתדלי באורייתא מאתר אחרא עלאה יתיר אתזנו. מאי הוא. כמה דכתיב החכמה תחיה בעליה אתר עלאה יתיר וכו' והחילוק בין תלת האכילות האלו מבואר במקומו (עיין בזה בספר הק' סוד ישרים ערב יוה"כ ענין א') אמנם מצה נקרא לחם מן הארץ שיש בזה עדיין פסולת. ואכילת המן נקרא לחם מן השמים כי לא הי' בזה הלחם שום פסולת שלא הצריכו לנקבים ונהמא דחברייא אכלין הנקרא חכמה תחי' בעלי' הוא מבשמת כל הפסולות ומאירה כל המקומות הרחוקים שאינו נמצא מקום פנוי מאורו ית' וזהו בקדמיתא וכו' עאלו בנהמא דאקרי מצה. והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר וכו' היינו ע"י שמסרו כל כח פעולתם להשי"ת כי חמץ מורה על פעולת אדם ומצה על שלולות פעולת אדם כמבואר ולכך זכו ללחם מן השמים שהוא מבורר לגמרי מפסולת כי שמים מורה על בהירות עצום ששם מבורר שהשי"ת הוא הבורא ומנהיג ולכן אין באכילה הזאת שום פסולת כלל כי ענין שמים מבואר בזוה"ק (בראשית מ"ז:) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וגו' וכו' ודא הוא מחלוקת לשם שמים ושמים אפריש מחלוקת וכו' היינו כי אחר כל הברירין אזי מכירין שאין באמת שום הבדל בין מים למים וכמו שביאר אזמו"ר זללה"ה מדוע לא נזכר (בהמזמור קמ"ח) הללו את ה' מן השמים וגו' והמים אשר מתחת לארץ והתהומות הנאמרים שם המה כלים המחזיקים את המים אבל המים התחתונים בעצמם לא נזכר שם רק המים אשר מעל השמים וביאר הוא ז"ל משום שמיירו שם בהללו את ה' וכשעומד אדם בהללו את ה' היינו לאחר כל בריריו אזי אין באמת מצדו שום הבדל בין מים עליונים לתחתונים וכמו שמצינו בגמ' (חגיגה י"ב:) שאמר ר"ע לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו' שאין באמת שני מים כי אחר עבודת אדם נעשה הכל אצלו מים עליונים כי ענין מים הם לבוש לרצון הפשוט ית' ולכך לא מצינו במים בריאה או יצירה כמו בשאר כל הברואים וכדאיתא בספר יצירה שלש אמות הן אש. ומים. רוח. היינו שאין כתיב בהם לשון בריאה וזה מורה ששרשם נכללים בהרצון הפשוט ית' שהוא למעלה מגבול הבריאה וממילא התשוקה של ישראל הנמשל למים נכלל ג"כ ברצון הפשוט שהוא בלי גבול ובלי תכלית וכפי שישראל מבררים בתשוקתן כך נתמעט אצלם ההבדל בין מים עליונים לתחתונים וכל מה שמברר האדם יותר בתשוקתו כך נתמעט מצדו ההבדל בין מים למים עד שמים תחתונים נקראים נמי עליונים עד היכן שבן זומא השיג שיש הבדל בין מים עליונים לתחתונים כשלוש אצבעות אמרו עליו עדיין בן זומא מבחוץ (גמ' חגיגה ט"ו.) שכל ההבדל הוא רק כמלא נימה או כתרי כסא דסחיפי אהדדי אמנם כל זה תלוי בהברירין של אדם אם מברר אדם א"ע ביותר רואה יותר שאין הבדל בניהם ולזה נקראים אלו הברירין לחם מן השמים היינו אכילת המן שנקרא לחם מן השמים ומבררין ישראל א"ע באלו הימים בכל המ"ט ברורין עד שבאו לשער החמשים ומלחם מן השמים זכו להשיג נהמא דחברייא אכלו שנקרא החכמה תחי' בעלי' שאין עוד בזה שום פסולת כי מבשמת כל הדברים כי אחר כל הברירין אז נעוץ סופן בתחילתן ומראה השי"ת שישראל עם כל הפעולות שלהם נכללו בזה הרצון עליון שנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן עד שיכולין ישראל בעצרת להביא חמץ למקדש שמורה על כח הפעולות של אדם שיש להם מקום במקדש אף שכל השנה הי' אסור להקריבו במקדש אכן אחר כל הברירין שבאלו מ"ט ימים שנתבררו וזכה על ידם לנהמא דחברייא אכלין שהוא חכמה תחי' את בעלי' מנהיר להם השי"ת לישראל שהם עם כל כח פעולתם הם בעצמם רצונו הפשוט ית' עד שישראל עם התפיסה אחרונה שלהם נכללים באחד שהוא חד ולא בחושבן:
140
קמ״אוספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. הנה אחר גודל הבהירות שהאיר השי"ת לישראל בעת יציאת מצרים וכאשר נתעלם מהם אח"כ זאת הבהירות הי' בהם גודל הצעקה מה יקר חסדך וגו' ויקר בגמטרי' עמר לזה נתן להם השי"ת עצה וספרתם לכם וגו' שע"י זה יחזיר ויתגלה כל האור כמקדם כי אחר שספרו מ"ט יום נתגלה להם במתן תורה אותו אור ממש שהי' מנהיר להם בצאתם ממצרים וזה רומז לישראל כשרואים לפעמים העלמות האור בל יתרשלו כלל אלא שידעו בטח אשר זה האור שפתח השי"ת פעם אחת אף שנעלם אח"כ מ"מ הניח השי"ת דרך לישראל להגיע עוד הפעם לאותו אור וכל מה שנעלם מהם עכשיו הוא רק כדי שיגיעו לזה האור ע"י יגיע כפם אבל לא שיתעלם מהם ח"ו לגמרי כדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים צ"ח:) קב"ה כל מלין סתימין דאיהי עביד עאל לון באורייתא קדישא וכו' ומיד אתלבשא בלבושא אחרא ואתטמר תמן ולא אתגלי וחכימין דאינון מליין עיינין אע"ג דההוא מלה אסתים בלבושה חמאן לה מגו לבושה ובשעתא דאתגלי ההוא מלה עד לא תיעול בלבושא רמאן בה פקיחו דעינא ואע"ג דמיד אסתים לא אתאביד מעינייהו וכו' היינו שהחכימין עושין לעצמם סימנים מובהקים להכיר את האור בטביעת עינם כל פעם שיתעלם מהם למען שיוכלו להשיג אותו הדברי תורה עוד הפעם ושוב לא יתעלם מהם כי יכירו אותו תמיד בטביעת עין:
141
קמ״בוספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. איתא בהאריז"ל עמר בגמטרי' יקר וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר אחר גודל התגלות שהאיר השי"ת לישראל ביציאת מצרים ושוב נתעלם מהם מיד האור התחילו לצעוק מה יקר חסדך וגו' היינו שינהיר להם השי"ת עוד הפעם הבהירות מאותה אהבה. ונתן להם השי"ת עצה מצות עומר וזהו וספרתם לכם וגו' היינו שיצפו וישתוקקו תמיד לישועה ועל ידי זאת התשוקה יכירו מחדש את הארת אהבה בגודל הבהירות כמו אז כי תשוקה הוא בלי גבול לזה יכולין על ידה להגיע להארה שהוא ג"כ בלי גבול כענין שאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ח) כל מלין סתימין דאיהו עביד עאל לון באורייתא קדישא וכלא אשתכח באורייתא וההוא מלה סתימא גלי לה אורייתא ומיד אתלבשא בלבושא אחרא ואתטמר תמן ולא אתגלי וחכימין דאינון מליין עיינין אע"ג דההוא מלה אסתים בלבושה חמאן לון מגו לבושה וכו' וחכימין דאינון מליין עיינין היינו אותן המשתוקקים ומבקשים ה' כי באמת הוא כל התעלמות האור רק מפאת שלילת השלימות של האדם אכן זה השלילות הוא רק בהפעולה אבל בעצם התשוקה יש באמת כל השלימות לכן אינו נמנע מלהשיג שפיר בכח התשוקה כל האורות היקרים שהם בלי גבול ועל זאת התשוקה בלתי התלבשות הפעולה רומז העומר שהוא שעורים מאכל בהמה שרומז על תשוקה פשוטה בלי שום לבוש מתפיסת אדם ולכן נמי הי' הקצירה בלילה להורות על הקנין שמנחיל השי"ת להאדם ע"י תשוקתו למעלה מהבנת תפיסתו. והבאה ביום מורה שישיג האדם הכרה איך שהשגיח עליו השי"ת למעלה מתפיסתו בכל פרט ופרט:
142
קמ״גאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ב.) כתיב גער חית קנה גער בה קב"ה ואתבר ח' חמץ ואתעביד ה' וזמין קב"ה לתברא לי' לההוא קנה כגוונא דא יתבר רגלי' דק' מקנה וישתאר הנה. הנה ה' אלהים בחזק יבוא וכו' ראשון לציון וכו':
143
קמ״דביאור הענן כי איתא בש"ס (מנחות כ"ט:) עוה"ז מפני מה נברא בה' מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא. ומ"ט תלי' כרעי' דאי הדר בתשובה מעייל לי' ולעייל בהך לא מסתייעא מלתא וכו' והנה אות ח' הוא ממש תמונת ה' אלא דלא תלי' כרעי' וזה מורה על גודל התרשלות של אדם שמיאש עצמו ח"ו ונדמה לו שאין לו עוד שום תקנה לחזור ולעלות אל אור רצונו ית' וזאת ההתרשלות והקרירות נמשך מעמלק ועל זה רמזו ז"ל (ב"מ נ"ח:) הכל ברוח וכו' הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי' וזהו נמי כוונת הזוה"ק שכתב גער חית קנה גער בה קב"ה ואתבר ח' חמץ ואתעביד ה' היינו שיהי' אותיות מצה להורות על הכרה מפורשת בתפיסת אדם שיש בכחו תמיד לשוב ולחזור לאורו ית' ואין שום סתימה ח"ו נגדו ועל זאת הכרה רומז מצה וזהו דמסיק שם הזוה"ק כגוונא דא יתבר רגלי' דק' מקנה וישתאר הנה. הנה ה' אלהים בחזק יבוא היינו כי אלו שני האותיות ה' נו"ן אין להם חיבור כדאיתא במדרש רבה (פ' בא ט"ו) מאי הן עם לבדד ישכון כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו וכו' וזה שהם משוללי חיבור רומז שמצד האדם יכול לקבל מחיבורם כסא הוות וגיאות ותקיפות לעצמו מפעילותיו שעל זאת רומזת הת' מחמץ שמן הצד אין לה שום פתיחה אכן מצד השי"ת אין באמת שום סתימה כי אפילו על הם' סתימה איתא בגמ' (סנהדרין צ"ד.) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ מפני מה כל מ' שבאמצע התיבה פתוח וזה סתים וכו' הרי שנרמז הם' סתימה בהפסוק לםרבה המשרה למען לרמז בזה שאין באמת מצד השי"ת שום סתום וכדאיתא (בפרקי דר"א מ"ח) ה' אותיות שכפלו בתורה באותיות כלם בסוד הגאולה וכו' היינו שלעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני אדם פתח בכל מה שהי' נראה לעיני אדם שהוא סתום כי לעיני אדם הוא כמאמרם ז"ל (ב"ב כ"ה.) עולם דומה לאכסדרה ורוח צפונית אינו מסובבת וכו' וענין הם' סתימה שבלסרבה רומז לפתיחת האור היינו כי מה שהי' מלפנים ם' סתימה ברומז על שלילת הכרה יעשה בזה ב' כדאיתא (בתק' זוה"ק תיקן ל' ע"ג.) שמורה על ההכרה מפאת הפגם והחסרון כענין הכתיב מבשרי אחזה אלהי וזהו שמסיק שם כגוונא דא יתבר רגלוי דק' מקנה וישתאר הנה וכו' להורות על הארת החיבור אף במקומות הנראין סתומים ועל זה החיבור רומזין שתי האותיות מהנה ה' נ' ואות ה' רומז על גודל ההכרה כמו שביארנו לעיל ועל זאת ההכרה רומז ה' אחרונה מתיבת הנה להורות שזאת ההכרה בעצמה שמכירין בהחסרון הוא באמת עיקר החיבור ונעשה מאותה הכרה וא"ו כי אות וא"ו רומז על זיוג וחיבור האמתי וזה האות וא"ו בעצמו נוטל מהמ"ם סתימה שנעשה ממנה ב' כי מב' ואות וא"ו נעשה ם' סתימה של לםרבה המשרה וגו':
144
קמ״השם (ברעיא מהימנא) ר"ש פתח ואמר גער חית קנה וגו' דא קנה דאתאחד בה עשו וכו' וכד ייתי פורקנא לישראל יתבר לי' הה"ד גער חית קנה עדת ומתעבר מיד חמץ מעלמא מחמצת דילי' רומי ויתגליא מצה בעלמא. דאיהי בי' מקדשא וכו' גער חית קנה גער חי' בישח ח' מן חמץ ואתבר רגלי' מן מחמצת וכו' ועוד גער חית קנה יתבר רגל קו"ף מן קנה וישתאר הנה מיד הנה ה' אלהים בחזק יבוא ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן וכו':
145
קמ״וביאור הענין כמאמרם ז"ל בש"ס (פסחים ה'.) בשכר שלשה ראשון זכה לשלשה ראשון וכו' היינו כי אחר שיגמורו כל ברורי עבודתם של ישראל בתכלית השלימות אזי יראה השי"ת בהתגלות מפורש אשר גם מלפנים טרם עבודתם עוד בראשית ההתחלה כבר הי' נמי נגמרין כל הברירין שלהם בתכלית השלימות. והנה ראשית הברירין של ישראל התחילו גבי יעקב אבינו בעת שהי' אצל לבן הארמי כי לבן הי' מיפה עצמו על הגוון בכל מיני עבודות ממש כמו יעקב אבינו עד שלא הי' ניכר לעיני אדם שום חילוק והבדל ביניהם כי לבן התעצם כ"כ בחוזק עבודה כדאיתא במדרש (ויצא) מביאין אדם בכור ושוחטין אותו וכו' היינו שהראה בזה שיש בכח עבודתו למסור בחזרה להשורש כל הכח שלו הנקרא ראשית אונו ולבטלו להשי"ת ואיתא שם עוד ומשתחוים לו ומדבר עמם בלחש וכו' רמזו בזה שעל הגוון הי' נראה שיש בו קול פנימאה ג"כ ממש כמו יעקב אבינו ועל זה כתיב (תבוא) ארמי אובד אבי היינו שהי' מטריד מאד את דעתו של יעקב אבינו מזה כי מאחר שבכל פסיעה ופסיעה הלך לבן ממש כמו יעקב אבינו א"כ מאן מפיס אשר לבן הוא לגמרי ההיפך מהרצון ית'. עד אחר כל הברירין של יעקב אבינו נתברר שכל עבודת לבן הוא בחינת נחש וקסם כי באותן עבודת העצומות בעצמם הולך לבן תמיד רק בעקשות נגד הרצון ית'. ונתברר זאת מפורש שיהי' ניכר לעיני כל גם בזה העולם. בעת שהי' רודף אחר יעקב אבינו ואמר לו ליעקב יש לאל ידי לעשות עמכם רע וגו' והא הלא הוא בעצמו הי' מספר ליעקב ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע וא"כ איך מלאו לבו ועלה על דעתו שיש עדיין בכחו לעשות עמו רע עד שיאמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ומזה ניכר מפורש שכל תהליכות עבודתו הי' באמת רק בחוצפה ובעיקשות נגד רצונו ית' ולזה אף כששמע מפורש מהשי"ת השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע בכל זאת לא שקט רוע לבבו ועלה שוב ברמות רוחו שיש עדיין בידו כח לעשות ליעקב רע ההיפך מהרצון ית' משא"כ אם הי' שומע יעקב מהקב"ה השמר לך וגו' בטח לא עלה שוב על דעתו להעלות על הפה ח"ו שיש בו איזה כח בלעדי הרצון ית' וממילא נתברר מפורש החילוק וההבדל שביניהם והבירור האחרון של יעקב אבינו הי' המקלות אשר פצל ואח"כ סבל עוד יעקב אבינו מהמלחמה שהי' לו עם השר של עשו עד שנצחו ואחר כל אלו הברירין נאמר ויעקב נסע סכותה וגו' היינו שהראה בזה שמכיר היטב לבל יחזיק טובה לעצמו ממה שנצח ללבן ולהשר של עשו כי יודע היטב שזאת התקיפות והנצוח אינו שלו כלל רק מצד השי"ת כי סוכה מורה על אוירא דעלמא כמבואר במקומו וכן הוא גבי כלל ישראל לאחר שנצחו את מצרים נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה לרמז בזה שמוסרים כל התקיפות שלהם להשי"ת כי מכירים היטב דלית להו מגרמי' כלום. וזה הוא כוונת הזוה"ק כאן גער חית קנה דא קנה דאתאחיד בה עשו וכו' וכד ייתי פורקנא לישראל יתבר לי' הה"ד גער חית קנה עדת וגו' ומתעבר מיד חמץ מעלמא וכו' ויתגלה מצה בעלמא וכו' היינו כי עשו פושט טלפיו ועושה על הגוון ג"כ עבודות כמו ישראל אכן החילוק הוא שהם מקבלים מזה כל הגאות ותקיפות ועל זה רומז ח' של חמץ. וה' של מצה מורה על עבודת ישראל כי אות ה' רומז על תשובה וזהו ויתגלה מצה בעלמא כי ה' של מצה רומז שכל מגמת חפצם של ישראל לצאת לחירות אינו כמו העכו"ם שכל עיקר חפצם לצאת חפשי הוא רק למען שיהי' בכחם יותר להתפשט בכל תאות לבם הרע. אבל ישראל הוא עיקר חפצם לצאת חפשי רק למען שיהי' בכחם יותר לקבל עליהם עומ"ש ולהיות נקראים עבדי ה' ולא עבדי פרעה וזה שמסיק שם הזוה"ק ועוד גער חית קנה יתבר רגל קו"ף מן קנה וישתאר הנה וכו' היינו כי הק' מורה נמי כזה הענין כי הק' מקנה רומז על כל הפעולות של האומות שעושין אותם ממש כמו ישראל כקוף בפני אדם ויתבר רגל קו"ף מן קנה וכו' היינו אף שלפי הנראה יש לקנה בחירה ואינו עומד בעקשות כמו שמצינו בגמ' (תענית כ ) לעולם יהי' אדם רך כקנה וכו' שיכולין להטותו לכל צד שיחפוץ אכן הקנה של האומות כלומר הבחירה והישוב הדעת שלהם הוא רק על הגוון ולמראית עין אבל בעומק לבם הוא הקנה שלהם בשורשו בעקשות מאוד בלי שום בחירה וישוב הדעת כלל משא"כ מה שאמרו ז"ל יהי' אדם רך כקנה זה הוא הקנה של ישראל שיש בו בהשורש ובעומק הלב ג"כ נטי' ובחירה לנטות אחר רצונו ית' כמו למעלה על הגוון אבל הקנה של עכו"ם הוא מלמטה בהשורש בחוזק העקשות ולזה יתבר רגל קו"ף מן קנה וישתאר הנה וכו' ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן היינו שאחר שיגמרו כל הברירין יתגלה למפרע שלימות ישראל עוד מהתחלת שורשם טרם כל עבודתם אשר גם אז הי' נגמר כבר גבי ישראל כל תכלית השלימות:
146