סוד ישרים, ליל פסח ל״הSod Yesharim, The First Night of Pesach 35
א׳פסח על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל וכו'. ענין פסח מורה על אורח דילוג שהישועה הי' באורח דילוג כמו שנאמר (פ' ראה) הטעם על פסח שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וגו' ולילה רומז שהארת הישועה הי' למעלה מתפיסת הבריאה כי לא הי' אז לישראל שום ברורים ועבודות ע"י פעולתם. והנה נגד כל ישועה שמאיר השי"ת הציב השי"ת לישראל פעולה לעומתה ויען שזאת הישועה נקראת לילה למעלה מהשכל של תפיסת אדם לכך צריכין ישראל בפעולת עבודתם להמשיך הארת הישועה לתפיסתם וזאת הפעולה הוא הקרבן פסח לזה הוא זמן הקרבתו ביום כדאיתא בגמ' (פסחים ב.) הוא עצמו יוכיח שחציו אסור בחמץ וחציו מותר ויום רומז על תפיסת שכל אדם והוא שכל חפצו ית' הוא שימשיך אדם הארת הישועה אל הבנת תפיסתו ע"י בירור עבודתו ולא שיהי' נשאר הישועה למעלה מהתפיסה ועל זה רומז הפעולה של קרבן פסח שישראל מבררים את עצמם שמגיע להם בשורת הדין זאת הישועה שהי' אז באורח דילוג והוא כי יען שביררו עצמם על הלבוש אחרון בפעולת הקרבן פסח לזה אף שבשאר הלבושים לא הי' מבוררין עדיין אכן דלג השי"ת על אלו הלבושים משום שבהנקודה הפנימית בהשורש כבר המה מבוררין אף בלי פעולת עבודתם ועל הלבוש האחרון ביררו ישראל א"ע בפעולת דם פסח ודם מילה לזה פסח השי"ת מעומק השורש עד הלבוש אחרון של ישראל אף שבאמצע הי' עדיין ישראל משוללי ברורים בכל זאת פסח השי"ת על הלבושים שבינתים כענין שאיתא בגמ' (שבת ל:) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת נעשה ממילא הכל ד"ת. והנה על מצה נאמר שם הטעם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים וזה מורה על הנקודה מאהבה שנמצא בלב ישראל שנמשכין אחר רצונו ית' אף בלי ישוב הדעת כלל עד שנקראו מחמת זה אצל האומות עמא פזוזא דקדמיתא פומייכו לאודנייכו וכו' כדאיתא בגמ' (שבת) ועל אותה אהבה של ישראל שנמשכין אחר רצונו ית' גם למעלה מהבנת תפיסתם רומז אכילת מצה כי מצה רומז על שלילות פעולת אדם שנגד הנקודה יקרה של חפזון הנמצא בלב ישראל לעבודתו ית' נתן להם השי"ת מצוה שכל מעשיו הוא בחפזון וכמאמרם ז"ל הוא מסיק ואשתו אופה ולזה על פסח נאמר הטעם שם כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וזבחת פסח וגו' כי פסח הוא הבירור מצד השי"ת. ועל מצות נאמר שם הטעם כי בחפזון יצאת ממצרים וגו' כי מצה מורה על הבירור שמצד ישראל שמראים בזה אשר כל הברורין שנתבררו אח"כ וכן מה שהקדימו נעשה לנשמע הי' נכלל באמת כל זאת תכף ומיד בההתחלה בזאת הנקודה הקטנה של ויאמן העם ולזה נאמרו בתורה אלו המצות פסח מצה ומרור בדרך שאלה כי ישאלך בנך וגו' להורות בזה שהם מהדברים דקיימא לשאלה כלומר שרצונו ית' הוא שיתעורר אדם לשאול בהם עד שיבררם בהבנת תפיסתו כי מה שאינו קיימא לשאלה אינו מתעורר בתפיסת אדם שום שאלה בהם כמו שמצינו גבי אאע"ה מחמת שחפץ השי"ת להאיר בתפיסתו הכרה ברורה מי הוא בעל הבירה נתעורר בלבו לשאול מי הוא בעל הבירה מה שלא עלה על דעת שום אחד מבני דורו לשאול זאת וזה הי' משום שלא חפץ באמת השי"ת להופיע אותה הכרה רק לאאע"ה לזה הי' הוא דווקא השואל עד שנתגלה מפורש בהבנת תפיסתו מי הוא בעל הבירה כן הוא הענין מפסח מצה ומרור דקיימא לשאלה היינו שחפצו ית' הוא לקבוע אותם בתפיסת ישראל שיבררו מהם בתפיסתם מפורש כי הם רומזים על ההבדל שיש בין ישראל לעכו"ם בהשורש לכן צריכין ישראל להראות זה ההבדל מפורש לעיני כל כי כל מקום שמאיר השי"ת מהשורש צריכין ישראל לברר זאת מדוע מגיע לנו ישועה כזו לזה נרמזים בתורה אלו המצות בדרך שאלה וכמו שאמרו ז"ל נגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם וכו' אחד רשע וכו' חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים וכו' היינו שזאת יודע החכם שפיר שישראל מוכרחים לאלו עבודות לשורש חיותם אשר בלעדי אלו החקים המה משוללי חיים רק כל עיקר שאלתו הוא כדי להבין אותם בתפיסת דעתו ג"כ וזה הוא באמת רצונו ית' ג"כ שיבקש אדם בינה לברר הכל בתפיסתו ולא שיסמוך על ההתקשרות שיש לישראל בשורשם בלתי יגיעת עבודתם וכך בכל ישועה צריכין ישראל לברר שמגיע להם זאת הישועה בשורת הדין וזהו פסח שהי' אבותינו אוכלים וכו' בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וכו' וכמו שאמרו ז"ל אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינו של בכור בין בכורי מצרים ובין בכורי ישראל וכו' והנה אז הי' זאת ההבחנה למעלה מהתפיסה רק מצד השורש וכענין הכתוב הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגו' (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הרי שמיום הוולדם גם בעת שלא הי' ניכר עדיין כלום שום חילוק והבדל ביניהם ובכל זאת ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי אכן אח"כ נתברר זה ההבדל מהשורש מפורש עד שהי' ניכר גם בהתפיסה מזה העולם החילוק וההבדל כי עשו ביזה את הבכורה ומאס בעבודה כדכתיב ויבז עשו את הבכורה משא"כ ישראל מכניסים א"ע תחת כל העבודות הקשות כדי להרבות כבוד שמים הרי שמגיע בשורת הדין לבכורי ישראל שינצלו וזהו ואמרתם זבח פסח ומתרגמינון דבח חיס הוא קדם ה' דחס על בתי בני ישראל היינו כי חיס הוא מהלשון חסדו על דרך שאמרו ז"ל כ"ו דורות שהי' קודם מתן תורה זן אותם הקב"ה בחסדו כי הם היו רחוקים מאד מברירים ועבודה כי רק מהאבות הקדושים התחיל החסד לילך בשורת הדין ע"י ברירים ועבודה אכן אף שעיקר הברירין התחילו אצל ישראל אח"כ ובעת יציאתם ממצרים הי' עדיין משוללי ברירין כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' אולם משום שבהשורש הי' נכללים שם כל הברורין שישראל יבררו אח"כ לכך חס רחמנא עלן ופרקינון אבל אח"כ צריכין ישראל לברר זאת הישועה ולהראות זאת מפורש ע"י עבודה שבתפיסתם וכן רומז נמי מצה ומרור כי הנה כאשר בא הישועה ע"י ברורי אדם מזה הוא לב האדם בנייחה מאד אכן אם אינו בא הישועה ע"י ברירי אדם כגון הישועה שהי' גבי חזקי' המלך (ישעי' ל"א) שאמר הנביא וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי וגו' מצינו שהשיב הנה לשלום מר לי מר היינו כי ישועה כזאת הבא להאדם בלתי יגיע כפו רק בזכות אבות ואין לו בה מצד זכותו שום חלק בה ישועה כזאת הוא מר מאד ולזה נקרא הישועה של מצרים ג"כ מרור כי כל הישועה פתח אז השי"ת מעתיקא בלתי עבודת ישראל ולכן נאמר הטעם על מרור על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו ובאמת כמה עבדים הי' שם מאומות אחרים שלא הי' מרגישים כלל שום מרירות בחייהם ואדרבה שהי' בנייחה מהעבדות והוא משום שהם בשורשם עבדים באמת לכך לא איכפת להו כלל מה שהם עבדים משא"כ ישראל הרגישו המרירות כי א"א להם שיהי' בנייחה משום שהניח השי"ת בשורש ישראל לבלתי יהי' בנייחה משום דבר עוה"ז כי אם מהארת פניו ית' הבא לו ע"י עבודתו לכן אף שפתח להם השי"ת מעתיקא את הישועה עכ"ז נקרא אצלם זאת הישועה מרור משום שהישועה לא האיר בזכותם רק למענו ית' לבד וכל עיקר מגמת חפצם של ישראל הוא רק בהארת פניו ית' הבא ע"י עבודה שבתפיסתם ולא שיהי' אצלם רק בזכות אבות שהוא כמעשה אבותיהם בידיהם ועל זה רומז זאת המצוה של מרור שכך קבע השי"ת בלבבם של ישראל לבלתי יהי' בנייחה משום דבר בלעדי הארת פניו ית':
1