סוד ישרים, ליל פסח ה׳Sod Yesharim, The First Night of Pesach 5
א׳וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכו'. ולהבין זאת מדוע לא נאמר גם בזה המרבה לספר וכו' סיימתנהו לשבחא דמרך כמו שמצינו בגמ' (מגולה כ"ה.) ההוא דנחית קמי דר' חנינא והרבה בשבחים רבים א"ל סיימתניהו לשבחא דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כה"ג ותקנינהו אנן לא הוה אמרינון להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שיש לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב והי' מקלסים אותן בדנרי כסף לא גנאי הוא לו היינו כי זהב רומז על שלימות הגמור וכל השבחים שיש בחוק לשבח הם משולל שלימות כי שלימות הגמור אינו כלל בסוג הבריאה וכל ההכרה שיתכן להיות בתפיסת הבריאה לשבח את השי"ת הוא רק בבחינת כסף. משום שכל תפיסת הכרתה לשבח השי"ת הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלהי ובשרי מורה על החסרון של אדם היינו מסבת החסרון שרואה האדם בעצמו איך שהוא תמיד מחוסר מזה יכול להוכיח שנמצא אחד שיש אצלו כל השלימות אשר בכחו למלאות גבי אדם נמי פגימת חסרונו לזה משבח ומתפלל לפניו ית' שיהי' ממלא לו חסרונו אבל בעצמות השלימות כמו שהוא גבי השי"ת באמת לאמיתו אין בזה העולם שום הכרה והשגה כלל משום שכל מיני שלימות הנמצאים בזה העולם המה רק באופן שיתמלא פגימת החסרון של אדם על ידם כי אם הי' האדם שלום בלתי חסרון לא הי' נחשבים בעולם אלו הדברים לשלימות כלל נמצא שאין בזה העולם שום טובה שיהי' נחשב לשלימות הגמור מאחר שכל שלימות טובתה הוא רק מסבת החסרון כגון המלבושים של אדם המה נחשבים בזה העולם לטובה גדולה אכן כל טובתם הוא רק מפאת החסרון הנתהווה בעולם מסבת החטא של אדם הראשון. כי הרי קודם החטא של אדם הראשון נאמר ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו וגו' ולא הי' צריכין כלל למלבוש וא"כ איזה שלימות יש בטובה כזו שכל ענינה הוא רק מסבת החסרון שנתהווה בעולם וכן אכילה ושתי' נחשבים בזה העולם לטובה ובאמת הוא כל השלימות מזאת הטובה רק מפאת החסרון של אדם שאין בכחו לסבול ולהחזיק הנקודה מהחיים של ויפח באפיו נשמת חיים בלתי סיעה מאותן הדברים שהמה חוץ מגופו אבל אם הי' האדם שלם לא הי' מוכרח לקבל סיעה מדברים שהם חוץ ממנו הרי שכל הטובות שבעולם הוא רק מצד שלולת השלימות וכל התועלת הנמצא בהם הוא רק להשלים על ידם פגימות החסרון שיש בעולם וכן טובת הבתים הוא נמי כל שלימותם רק שיגונו על האדם מרוחות רעים וטללים רעים שנתהוו מפאת פגימת החטא של אדם הראשון אבל בטובה כזו שיהי' שלימות בעצמותה גם בלעדי החסרון שבעולם אין שום תפיסה והשגה בזה העולם כלל ואי לזאת איך שייך לשבח את השי"ת בשבחים כאלו שכל הכרת אדם בהם הוא רק מצד העדר שלימותו ושבח כזה נקרא דנרי כסף לגבי השבח האמיתי הנמצא אצל השי"ת שנקרא דנרי זהב שכולל באמת כל מיני שלימות מצד עצמותם מה שאינו כלל בכח תפיסת הבריאה להשיגם ולכך נאמר על האומות (ישעיהו מ״ד:י״ז) לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה וגו'. לפסלו היינו לחסרונו. יסגוד לו וישתחו וגו' היינו שכל עבודתם הוא רק לחסרונם כלומר שכל הכרתם בשבחו ית' הוא רק מסבת חסרונם אבל בעצמות השלימות כמו שהוא באמת לאמתו מצד השי"ת המה לגמרי משוללי הכרה. אמנם על ישראל חתם השי"ת בהני תלתא שבחים שהמה בקביעות גמור בעומק לבם של ישראל בבחינת דנרי זהב היינו שבאלו השלשה שבחים הגדול הגבור והנורא מכירין ישראל בתכלית השלימות ממש כמו שהם מצדו ית' וזהו דכתבינהו משה באורייתא היינו שהם בקביעות בלב ישראל שאפילו הנפש היותר קטן מישראל יש לו בעומק לבו הכרה בהני תלתא בשלימות הגמור וזהו שאיתא שם בגמ' ואנכה"ג תקנינהו בתפלה היינו לא שאנכה"ג ראו אז דבר חדש מה שלא ידעו מלפנים אלא שבאמת לא הי' נעלם גם מירמי' ודניאל שיש בישראל הני תלתא כי הם ירושה אצלם מקדושת אבות רחמנים ביישנים גומלי חסדים. אלא שאנכה"ג החזירו עטרה ליושנה היינו שנתגלה להם שזאת הקדושה מאבות שנקרא הגדול הגבור והנורא שרומז על קדושת אבות שיש לישראל בירושה זאת הוא בקביעות גמור בלבות ישראל שלא יוכל כלל להעדר מהם בשום פעם אף ע"י כמה הסתרות וזהו שאנכה"ג החזירו עטרה ליושנה אכן לא מצאו זאת הקביעות בישראל רק בהני תלתא הגדול הגבור והנורא שחתם השי"ת על הכרת ישראל בהם שהוא בבחינת דנרי זהב אבל יותר מהני תלתא אזי הוא גבי ישראל נמי רק בבחינת דנרי כסף ולכן אמר לו ר' חנינא לההוא דנחית קמי' והרבה בשבחים סיימתנהו לשבחיה דמרך וא"כ מדוע אמרו ז"ל כאן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח למה לא נאמר גם בזה סיימתנהו לשבחיה דמרך אמנם יען שבחודש ניסן מתחיל השי"ת למסור בתפיסת ישראל הכרה באורו ית' בתכלית השלימות כמו שרומז הצירוף מזה החודש "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ שהשם הוי' הוא כסדרן להורות על התלבשות האור בתפיסת הבריאה ועל זה איתא בגמ' (ר"ה ט"ז.) בפסח על התבואה ואז נקרא השי"ת גדול כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') אימתי אקרי קב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' היינו שמלת גדול מורה על התפשטות האור בתפיסת הבריאה ויען שבזה החודש פותח השי"ת הכרה בתפיסת הבריאה להיות נקרא גדול לכך הוא אז כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כי מאחר שהשי"ת נקרא אז כביכול בבחינת גדול א"כ נכלל זה הסיפור מיציאת מצרים נמי במלת גדול ולזה שפיר כל המרבה בזה הסיפור עד אין סוף נכלל הכל במלת גדול עד שכל מיני התפשטות השבחים שיתכן להאיר בתפיסת הבריאה נכללים בזה הסיפור הנכלל במלת הגדול שהוא אחד מהני תלתא שהם בקביעות גמור בלב ישראל לזה יתכן שפיר להרבות בהשבח מזה הסיפור בשלימות הגמור והגם שכל הארת חג הפסח הוא רק התחלת הישועה אבל הגמר מהישועה הוא אח"כ בחג השבועות ובסוכות אכן בכל החגים אז הוא כל הכרת ישראל בפרטי הטובות. אבל בחג הפסח אז נכללים כל פרטי הטובות ברצון ובחשק כי הארת חג הפסח הוא בבחינת רצון ותשוקה ואזי הם הכל בכלל כי תשוקה כולל הכל עד אין סוף ולזה הוא עיקר השלימות בחג הפסח דוקא ועל זאת השלימות נאמר כי טובים דודך מיין היינו מה שהוא עדיין בהרצון ובהתשוקה יש בזה יותר יקרות ממה שהוא כבר בא ונגמר בהפרט של התפיסה כי מה שנכלל עדיין בהתשוקה הוא בלי גבול ואין סוף בבחינת ישקני מנשיקות פיהו ובזוה"ק נקרא זאת אתדבקותא רוחא ברוחא:
1
ב׳והנה אחר שהתחיל להתגלות בתפיסת ישראל זאת ההכרה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' וכשסופרים אחר זאת ההכרה שבע שבועות אזי נופלים ומתבטלים כל הפסולות ועל זה רומז הכתוב מהחל חרמש בקמה וגו' וזה שאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכמבואר בזוה"ק (הקדמה ב.) שמי ברא אלה היינו כל ההתחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם וזהו שאו מרום עיניכם וגו' ותכירו שהכל ברא השי"ת בשביל ישראל וזהו מי ברא לאלה כי מ"י מבואר בזוה"ק (שם) מי קיימא לשאלה וזהו רק ממחרת השבת היינו אחר שפתח השי"ת הכרה בתפיסת הבריאה אזי יתכן מי דקיימא לשאלה אבל מקודם אינו קיימא עדיין לשאלה כלל ועל זה איתא (בספר יצירה) לפני אחד מה אתה סופר. רק ממחרת השבת אז קיימי' לשאלה ומתחיל מספר וזהו המוציא במספר צבאם וכאשר בא במספר אזי בא בתכלית וגבול כי מה שהוא בלתי גבול ותכלית אין שייך בזה מספר כענין שמצינו כשמדבר הכתוב ממה שהוא בלי גבול ותכלית כתיב (מקץ) עד כי חדל לספור כי אין מספר הרי שבמה שאין תכלית אין שייך בזה מספר. ומאחר שנאמר המוניא במספר צבאם וגו' מזה המספר מוכח שיש נמי מה שנופל לחוץ אחר המספר וזה המספר הוא מה שאיתא בזוה"ק (תצא ר"פ.) כד אתגלי' אימא עלאה לך אמרת אסורה נא וכו' בגין דאיהו רחמי אתמר בה לא יבער הסנה וחמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני חמה עד הוד ומתמן עד הוד הוה נהרין בך וכו' ואלין חמש סלקין לחמשין תרעין דבינה ובאלין חמש דאתמר דאינון חמש אור דיומא קדמאה דאינון לקבל חמש אצבען דימינא וכו' היינו שרומזים על חמשה חסדים שהם בהשורש כי החמשה גבורות הם בהשורש ג"כ חסדים גמורים ואלין חמש סלקין לחמשים תרעין דבינה ומהם נלקו המצרים חמשים מכות כי הם המה הנופלים לחוץ אחר המספר ולזה נסתעפו למצרים מזה המספר חמשים מכות ולכך אנו סופרין חמשים יום במספר מי הגם שהם רק ארבעים ותשע אמנם יום חמשים נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו והוא כי השער הראשון הוא כד' (איוב ל״ח:ד׳) איפה היית ביסדי ארץ וכמו שמצינו גבי אאע"ה שהתחיל לשאול מי ברא אלה כי מי קיימא לשאלה וכדאיתא במדרש ששאל אאע"ה מי הוא בעל הבירה עד שהשיב לו השי"ת שזאת השאלה הוא מיסדי הארץ וזאת השאלה בעצמה הוא תירץ מספיק כי הלא אין מי שישאל זאת השאלה אלא אתה ומזה בעצמו תוכל להוכיח מי הוא בעל הבירה שאני יסדתי בך זאת התשוקה לישאל לזה אין זולתך מי שישתוקק לידע מי הוא בעל הבירה רק אתה. אולם אחר כל עבודת אאע"ה כשהגיע לשער החמשים הנקרא אם על פיך יגבי' נשר (איוב ל״ט:כ״ז) כד' בהאר"י הק' ז"ל ועל אותו השער איתא בזוה"ק (שם) כיון דשאל בר נש ומשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא וכו' אזי נעוץ סופו בתחילתו וחוזר עוד הפעם להשאלה הראשונה הנקרא מי דקיימא לשאלה וכל החילוק הוא שבתחלה הי' אותה השאלה במדרגה נמוכה ובדברים קטנים מה שאין כן כשמגיע לשער החמישים הוא אותה השאלה במדרגה העליונה מאד אבל עכ"פ זאת השאלה והתשוקה שהי' אצלו מתחילתו נתחדש גם בסופו ועל זה התחדשות התשוקה מסיים הכתוב (ישעיהו מ׳:כ״ו) מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר היינו שמבטיח השי"ת לכל נפש מישראל המבקש ה' שאותו החשק והתשוקה שהי' אצלו בתחילת עבודתו לא יופסק ממנו לעולם בשום פעם אף אחר שישיג כל מיני השגות ויהי לו כל מיני נייחה בכל זאת אותה התשוקה והחשק לעבודה שהי' לו מתחילתו לא יעדר ממנו לעולם כי ע"י זאת התשוקה יש באמת קיום הוי' לנפש הישראלי לעולמי עד:
2