סוד ישרים, יום ב' דפסחSod Yesharim, The Second Day of Pesach

א׳וידבר ה' אל משה לאמר שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'. ובזוה"ק (אמור צ"א:) והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד וכו':

ב׳וביאר בזה אדמו"ר הג' הק' זללה"ה שזאת הפרשה הוא הקדמה לכל המועדים דישראל מקדשי להו והענין הוא כדאיתא שם עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז כי יולד ההוא דאית לי' לסופא אית י' בשעתא דאתיליד וכו' היינו כי גבי כל הברואים מגיע השלימות שלהם תיכף כשנולדו וכמאמרם ז"ל בגמ' שור בן יומו קרוי שור ואצל האדם הוא ההיפך שכל השלימות שלו הוא אחר שבא בימים וביום שנולד הוא קטן מאד בכח ובדעת ובכל זאת אי אפשר לשום ברי' שיתעלה מבלעדי הצורת אדם. כי רק כשהבהמה נכללת בהצורת אדם אז יש עלי' להבהמה אכן איך יכול הצורת אדם להעלות את הבהמה הלא בסדר הבריאה הוא הבהמה קודמת לאדם כי האדם הוא אחור למעשה בראשית. אמנם זהו ע"י ההתבטלות כי ע"י שנתבטל מהבהמה כל התפיסה אזי יכול האדם להעלותה וזה ההתבטלות הוא ע"י שיעבור עלי' שבת חד כי שבת מורה על אותו הביטול שהבריאה מבטלת הכל להשי"ת וכל התפיסה שיש לה מצדה בששת ימי המעשה וכל הפעולות מוסרות הכל להשי"ת כדכתיב וביום השביעי תשבות וזהו שאיתא שם ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד וזהו נמי הענין מכל המועדים שישראל מקדשי להו כי נקראו מקראי קודש כמבואר בזוה"ק שם דזמינין מקודש היינו שישראל מזמינים כלי שישכון בתוכה הקדושה דקבוע וקיימא על דרך שביקש מרע"ה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' שלא תשרה שכינה רק בישראל כי השורת הדין הוא שלא ישכון רק במקום שמכינים עליו אף שכלום חסר מבית המלך גם בלתי זאת ההכנה מ"מ הדרך ארץ הוא שהמלך אינו שוכן רק אצל מי שמכין אצלו לכבודו לזה ביקש ונפלינו אני ועמך וגו' משום שישראל מכינים עצמם לכבוד שמים וזאת ההכנה הוא שבת שמבטלים עצמם ומוסרים כל כח הפעולות שלהם מששת ימי המעשה בחזרה להשי"ת לזה נותן השורת הדין שישכון השי"ת בהכלי שישראל מזמנים ומקדשין לזה נקראו הזמנים דישראל מקדשי להו מקראי קודש דזמינין מקודש כלומר שישראל מכינים ומזמינים בעבודתם מקום על זאת הקדושה לזה נסמך בתורה קודם כל המועדים קדושת שבת כי ישראל ממשיכין קדושת שבת לתוך הכלי שהם מזמינים ומקדשי לי' ובאמת הוא כל הארת קדושת המועדים אף דישראל מקדשי להו בתפיסת עבודתם מ"מ יכול האדם העובד בקדושת המועדים להשיג הכרה מפורשת שזאת הקדושה בעצמה דישראל מקדשי הוא עצמית הקדושה דקבוע וקיימא שנקרא שבת:

ג׳איתא בגמ' (מגילה ט"ז.) אתא מלי קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרי כסף דידי וכו'. הענין עשרת אלפים ככרי כסף מורה על פירוד כי אצל עכו"ם הוא הכל בפירוד וכל הוויתם הוא רק כל זמן שיש להם זאת ההכרה שהמה מצדם מחוסרים בלי שלימות אבל כשנעדר מהם זאת ההכרה עד שנדמה להם שהם מלאים ושלמים ולא חסר להם כלום אזי נתבטל לגמרי כל קיום הוויתם כדכתיב ביבוש קצירה וגו' וכל הווית המן הי' ממה שהי' רחש בלבו מעט שהוא חסר בלי שלימות עד שאמר וכל זה אננו שוה לי וגו' גילה על עצמו שהוא חפץ שלא יעלה עוד אפילו על מחשבתו איזה יראה פן הוא מחוסר. כי הי' נדמה שהוא שלום בתכלית השלימות לזה אתי' הקומץ של ישראל ודחי את עשרת אלפים ככרי כסף וכז' כי הקומץ הי' מנופה בשלש עשרה נפה לרמז שישראל מבררין את עצמם בכל השלש עשרה מדות שנקרא י"ג מכילן דרחמי עד שיש להם חיבור גמור בתכלית לרצון השי"ת וממילא האי עבד אדון כל הארץ איקרי ודחי' עשרת אלפים של המן:

ד׳וידבר ה' אל משה לאמר שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וגו' ומבואר בזוה"ק (אמר צ"א:) הטעם כדי שיעבור עליו שבת אחת. הנה זאת הפרשה הוא הקדמה לכל המועדים כי כל המועדים נקראים פני ה' היינו שעל ידם יכולין להכיר עומק הפנימי מהמבוקש של רצונו ית' כי הפנים הוא אות וסימן מובהק המוכיח על כל הפנימית מהגוף וכן מצינו בגמ' (מנחות צ"ו.) לחם פנים לחם שיהי' לו פנים והן הן הקרנות כי בדבר עגול צריכין אות וסימן להכיר הפנים של הדבר וע"י הקרנות יהי' אות המוכיח על הפנים כמו כן נקראים המועדים פני ה' כי בכל מועד ומועד כפי זמנו יש אות המוכיח עומק המבוקש מרצונו ית' ולזה קוראין זאת הפרשה בכל המועדים טובים כי כן הציב השי"ת אשר קודם כל הצמיחות מוכרח להיות ביטול היש לאין ככה הוא בכל הולדות ובכל הברואים אפילו בצמיחת פירות ותבואה מוכרת שיהי' מקודם ביטול להזריעה. ועל זה הביטול מרמז זאת הפרשה שצריכין שיעבור עליו שבת אחת ולזה נמי נאמר בתורה קודם פרשת כל המועדים. פרשת שבת. כי בששת ימי המעשה נתגברו הפעולות אצל האדם לכן כשמגיע שבת צריך האדם למסור אותן להשי"ת וע"י זה מחזק השי"ת כל הפעולות אצל האדם לאחר שבת שיהי' מצמיחין ביתר שאת כי כל מה שמוסר אדם להשי"ת ביום שבת מחזיר לו השי"ת אח"כ שיהי' לו להאדם בהם קנין כי שבת הוא קדושה דקבוע וקיימא לזה ניכר בטבע העולם ג"כ השינוי של זה היום כדאיתא במדרש שאל טרונסרופוס את ר' עקיבא מה היום מיומים ומדוע לא שאל על יו"ט נמי מה היום מיומים אמנם משום שיו"ט אינו נקרא רק מקרא קודש דזמינין מקודש היינו דישראל מקדשי לי' לכן אינו נטבע בהטבע שום שינוי להכיר זאת הקדושה אבל שבת שהוא קדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' שהקב"ה מקדש לי' לכך נטבע גם בטבע העולם הכרה שיש שינוי עד שבימים הקדמונים הי' חכמי האומות ג"כ מכירים שפיר השינוי שיש ביום שבת ולזה הי' שואל מה היום מיומים. אכן ישראל ממשיכין מיום השבת הקדושה דקבוע וקיימא למקראי קודש היינו שממשיכים הקדושה לכל הלבושים והפעולות שלהם כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג.) אמאי איקרי לעילא קדוש דהא תמן וא"ו לא אשתכח אלא רזא הכי הוא וודאי וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיב בהו וקרא זה אל זה ואמר קדוש וכיון דישראל מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק וא"ו רזא דשמים עלאין לעילא וכו' וכדין אקרי לעילא קדוש וכו' לבתר נחית ההוא נהירו וכו' לתתא כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש וכו' וזהו כמו שנתבאר בכמה דוכתי שאף דוא"ו לעילא ליכא היינו שאין שייך שם שום פעולות מ"מ מפאת עבודת ישראל נמשך וא"ו גם לעילא ונעשה שם קדוש בוא"ו ומשם נמשך לתתא שיהי' קדש בלא וא"ו היינו שהפעולות של ישראל מאירין כ"כ למעלה עד שנמשך מלמעלה למטה הקדושה דקבוע וקיימא שיהי' נקראים ישראל קדש ישראל לה' בלא וא"ו וכדאיתא בתנא דבי אליה' דרכן של בני אדם לומר תורה קדמה ואני אומר ישראל קדמו שישראל עלה במחשבה:

ה׳וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' (אמור כ"ה) הנה הקרבן עומר חלוק מכל הקרבנות כי כל הקרבנות אינו חל עליהם החיוב עד אחר שנגמרו בשלימות כמו שמצינו במצות בכורים אין הפירות חייבים בבכורים עד שנגמרים כדאיתא במס' בכורים (פרק ג') כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' ומבואר שם אף שבשעת הפרשה אינו נגמרה עדיין אבל בשעת הבאה צריך שיהי' נגמרה בשלימות וכן השמן למנחות איתא בגמ' שם מגרגרו בראש הזית היינו ממקום שנגמר בישול הפרי בשלימות וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) טעם על מה שנאמר והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד וכו' פירוש כדי שישיג האדם קנין בהדבר כי טרם שיעבור עליו שבת חד אין עדיין לאדם בזה שום קנין והוא כמו שמנחת עדיין בבי גזא דמלכא ואינו כלל ברשותו של אדם ואיך יטול מבי מלכא ויתיב לבי מלכא וכמבואר (שם שמיני ל"ח.) מאן דשדר דורון למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא אלא דורנא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך ולא מבי מלכא וכו' כי עיקר הקרבן הוא רק שיקריב אדם מקנין שלו לזה כשיעבור עלי' שבת חד אזי נגמר בזה גבי האדם הקנין בשלימות שיהי' נחשב שלו אז ירצה לקרבן. אבל החיוב מעומר הוא דוקא קודם גמר הפרי כדכתיב אביב היינו בעת שעדיין לח טרם שנגמרה כל צרכה כדאיתא בגמרא (מנחות ע':) מצותו לבוא מן הלח וכו'. וכן מצותו לקצור בלילה וכו' ובכל הקרבנות הוא מצות עשיותן דוקא ביום. וגם הוא מאכל בהמה שהוא רק הכנה למאכל אדם וזה הכל מרמז אשר מצות עומר מורה שכאן הוא המצוה למסור את הטובה בחזרה להשי"ת עוד טרם בואה אל תפיסתו בשלימות והוא יען שהאור שמשפיע השי"ת בזה החג הוא שלא בהדרגה בדרך דילוג ואינו כלל בתפיסת אדם. ונגד זה צריך האדם ג"כ למסור הכל להשי"ת בדרך דילוג היינו קודם שבא עדיין לתפיסתו וע"י זה יחזור השי"ת הטובה עם זה האור שמלפנים הי' בדילוג שיהי' הכל בהדרגה בתוך התפיסה של אדם וזהו ענין מאמרם ז"ל בגמ' הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות היינו כי העומר הי' בא משלש סאין מנופה בשלש עשרה נפה ועומר עשירית האיפה וזה מורה שאחר כל הברירים נשאר חלק העשירי שהוא זכה ומנוקה מאוד וזה החלק עשירי צריך האדם למסור בחזרה להשי"ת היינו אחר שמברר אדם עצמו היטב בכל המדות עד לך ה' הממלכה עכ"ז ידע ברור הגם שהציב השי"ת בזה העולם תפיסה כזו שאין מלך בלא עם כדי שיקבל עליו האדם עומ"ש ברצונו ובבחירת דעתו מ"מ באמת הוא השי"ת מלך גם בלא עם אף בלתי רצונו ובחירת דעתו וזהו הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם וכו' היינו כדי שירד השי"ת נגדו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא בגודל הדרגה עד שיזדווג זה האור ית' שהי' מקודם בדילוג להיות ביחד עם עבודת תפיסת אדם וזהו כדי שיתברך לכם התבואה שבשדות שהוא מאכל אדם שרומז על אור הבא בתפיסת אדם. וזהו נמי שאיתא בגמ' (מגילה ט"ו.) אתיי מלי קמצא דידנו ודחי עשרת אלפי ככרי כסף דידי היינו כי טענת המן הי' מאחר שקרבנכם הוא עומר שעורים שהוא מאכל בהמה וזה מורה שהשי"ת יברר אפילו הלבושים הגסים שלכם א"כ אין מהצורך עוד לשום עבודה. כי כמו כן יכול השי"ת לברר אפילו הלבוש שלי ג"כ אף בלתי עבודה. ועל זה השיב מרדכי רשע עבד שקנה נכסים הנכסים למי כי נכסים הוא כמאמרם ז"ל במד' (פ' מטות) לכך נקרא שמם נכסים שנכסין מזה ונגלין לזה וכו' היינו כי השי"ת אומר כדכתיב לי הכסף ולי הזהב אמר ה' ואצל מי גנז השי"ת הכסף והזהב. גבי אדם כזה שיכול למסור בחזרה כל מאודו להשי"ת אותו מאמין השי"ת לגנוז אצלו כל הכסף והזהב שלו כי כל היכא דאיתא אף בידו של זה האדם ג"כ בי גזא דרחמנא איתא אבל מי שאוחז את הטובה בחוזק יד ודוחק אותה אצלו לומר שלי הוא ואין בכוחו למסור אותה בחזרה להשי"ת. אומר השי"ת נגדו לי הכסף ולי הזהב ולא נשאר ביד זה האדם כלום ומה שאנו רואין כסף וזהב ביד עוברי רצונו אכן אין להם באמת שום קנין בזה הכסף וזהב ולהשי"ת יש בזה כוונה עמוקה ומנהיג עמהם למעלה מתפיסת דעתם וכל הטובה הוא באמת עדיין ביד השי"ת והם אינם נחשבין בעלים על הטובה רק כשומרים נחשבין יען שבעצם הטובה אין להם באמת שום קנין וזהו שהשיב לו מרדכי רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי היינו כי כיון שאנו מבוררין בי"ג נפה והחלק עשירי שהוא מנוקה מאוד ג"כ אני יכול למסור בחזרה להשי"ת ומפאת זה אני באמת עבד ה' והאי עבד אדון כל הארץ נקרא נמצא ממילא שאני האדון ואתה עבדי כי כל העולם לא נברא אלא בשבילי ומאחר שאתה עבדי ועבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי לזה אתי קמצא דידי ודחי עשרת אלפים כספי דידך משום שאין לך בהם שום קנין לזה אין אתה יכול לפעול כלום עמהם וקמצא דידי דחה אותם כי ע"י זה הקומץ נתברר שאתה לא נבראת בעולם רק בשבילי כדי שאראה בנקמתך ועל ידי אבודך יתגדל הכבוד שמים ובעשרת אלפים ככרי כסף אין אתה נחשב אלא לשומר דידי עד עת בא דברו ויהי' נתגלה לעיני כל שעיקר הקנין מהעשרת אלפי ככרי כסף הוא שלי וכמו שהי' אח"כ באמת כדכתיב ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן כי קנין בעצם הטובה הי' רק למרדכי וכן מצינו כמה פעמים שצריכה הטובה להתעלם בידי זרים שאין להם בה שום קנין ושייכות כלל עד עת בא דברו אז נתגלה למפרע מי הוא שהי' לו שייכת לאותה הטובה שהטובה נבראת רק בשבילו כמו שמצינו בגמ' (ע"ז דף מ':) פעם אחת חש רבי במעיו וכו' אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין של תפוחים של עכו"ם של שבעים שנה ושתה ונתרפא וכו' בדקו ומצאו אחד שהי' לו שלש מאות גרבי יין תפוחים של שבעים שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים וכו' זה הוא כמו שביארנו שעיקר הקנין בזה היין תפוחים של שבעים שנה הי' באמת שייך רק לרבי אכן כל עוד שלא הי' נצרך לרבי הי' מפקיד השי"ת אותו לשמרו היטב אצל זה העכו"ם וזה העכו"ם הי' שומר אותו באמת היטב כי בדעתו הי' נדמה לו ששומר את שלו כי הוא בעל הבית על אותו היין אמנם באמת לא הי' זה העכו"ם שום בעל הבית עליו רק שומר כי עיקר הקנין הי' שייך לרבי והא ראי' בעת שהי' נצרך לרבי נתגלה מפורש שכל השבעים שנה שהעכו"ם שמר את היין הי' שומר רק בשביל רבי לזה הי' רבי מברך ברוך המקום שמסר את עולמו לשומרים:

ו׳כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' הנה אצל חרישה וזריעה לא מצינו שום מצות עשה רק מצות לא תעשה לא תחרוש בשור וגו' שדך לא תזרע כלאים. אכן משעת הקצירה מתחיל מצות עשה כמו שנאמר וקצרתם את קצירה והבאתם את העמר ראשית קצירכם וגו'. והענין הוא כי זריעה רומז על אמונה כדאיתא בגמ' אמונת זה סדר זרעים וכמבואר במדרש (ש"ט י"ט) שמאמין בחי העולמים וזורע וכן יש בעבודת השי"ת שמסלק אדם ומסיר מעצמו כל מיני נגיעה בעד כבוד שמים זה נקרא בדברי תורה זריעה ואח"כ כשבא בחזרה אצל האדם כמו שנאמר ונתנה הארץ את יבולה וכמו שביארו ז"ל מה שאתה מוביל לה היינו שנצמח להאדם כפי זריעתו עד שניכר פעולת זריעתו מפאת הצמיחה אזי יש מצות עשה לחזור זאת הצמיחה ג"כ להשי"ת וזה הוא הטעם מכל הראשית הנאמר בתורה שמחויבים לתנם לכהן. בכור ובכורים. ותרומה שהוא ראשית דגנך. וחלה שהוא ראשית עריסותיכם. ועומר שהוא ראשית קצירכם. שכל זה הוא במקום שהתחיל להיות הכרה לפעולת אדם. שצמח מעשיו. מחויב האדם לחזור ולזרוע גם הצמיחה הזאת להשי"ת כדי שיבין ויכיר היטב אשר אין אצל השי"ת כמו מכונה מלאכתיות שאם יזרע אדם לתתא מוכרח השי"ת להשפיע לו מלמעלה אלא שידע ברור שכל הצמיחות מהשפעתו ית' המה רק מרצונו הטוב והפשוט ית' בלי שום הכרח כלל ח"ו לכן קודם הקצירה כל זמן שאינו ניכר עדיין הצמיחה מפעולת אדם לא שייך שום עשה והחילוק בין הזריעה שמקודם הקצירה להזריעה שאחר הקצירה שהוא נתינת הראשית. הוא זה. שבהתחלת הזריעה הוא שפע הצמיחה באור חוזר ואינו רוצה עדיין להנתן להאדם כי האתוון הם למפרע. משא"כ אח"כ כשחוזר האדם לזרוע הצמיחה ראשונה בזה שנותן הראשית להשי"ת אזי האתוון הם כסידרן וצמיחת השפע נעשה באור ישר היינו שהשי"ת אומר אז שטוב וישר לפני מאוד שיהי' כל מיני השפעה גבי זה האדם. וזה הענין הי' נמי כאן ביציאת מצרים כי גלות מצרים הי' ענין זריעה שיעקב אבינו האמין להשי"ת כמו שנאמר אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. לזה אחר שצמח הזריעה של יעקב אע"ה ויצאו ישראל ממצרים נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף וגו' וכמבואר בזוה"ק (שמות ד':) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי וגו' שש מאות לא נאמר אלא כשש מאות כגוונא דנפקו אלין כך נפקו אלין וכו' כי ענין סכות הוא כמו שמצינו גבי יעקב אע"ה ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות היינו שתכלית שלימתו של יעקב אבינו נגמר אחר שנסע סכותה כמו שנאמר מיד אח"כ ויבא יעקב שלם וגו' היינו כי אחר שראה יעקב אבינו ע"ה שהשי"ת הי' מגביהו ומנשאו על כל צבא מעלה וכדכתיב וישר אל מלאך וגו' עד שאין שום שלימות לכל הבריאה עם הצבא מעלה מבלעדי יעקב אבינו לכן הי' רוצה יעקב לברר זאת מדוע באמת הוא כך לזה בירר עצמו בכל מיני ברורין עד שנאמר עליו והוא עבר את פניאל היינו שהתיצב לפני השי"ת בהתבטלות הגמור על זה רומז מלת פני אל וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ז.) לפני לא נוצר אל דא יעקב אבינו ועל זה נמי רומז ויעקב נסע סכותה להורות שעיקר מקומו של יעקב אבינו הוא באוירא דעלמא כי סוכה מורה על אוירא דעלמא (כמבו' בסוד ישרים סוכות יעו"ש) ועל זה נאמר מיד ויבוא יעקב שלם וגו' להורות שעל ידי גודל יגיע כפו מברורי עבודתו האיר לו השי"ת זה השלימות וככה הי' כאן לאחר שהוציא השי"ת את ישראל ממצרים וחפץ להנחילם ארץ ישראל שיהי' לישראל מקום קבוע לכן הוצרכו מקודם לברר א"ע ולהיות בסכות להראות מדוע באמת בחר בישראל דווקא והוציאם ממצרים ליתן להם מקום קבוע משום שעיקר מקומם של ישראל הוא באוירא דעלמא וזה הי' נמי הענין מכל המסעות שבמדבר שהי' צריכין ישראל קודם ביאת הארץ כי כל הברורים של ישראל שהי' אחר יציאת מצרים הי' כמו נתינת הראשית שאחר הקצירה ועי"ז הי' זוכים לאור ישר ולקביעות מקום שהוא ירושת הארץ. ולכן אחר הזריעה שהי' בגלות מצרים נצמח לישראל הזווג האמתי שהוא יחוד קב"ה ושכינתא. וזה הוא ביום ראשון של פסח לזה ביום שני של פסח נאמר והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן כי אז הוא הקצירה:

ז׳איתא במדרש רבה (אמור) על הפסוק והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן הה"ד מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכו' אמר ר' יודן תחת השמש אין לו למעלה מן השמש יש לו וכו' (אמר ר"ל הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועומרת ודשת ועשית תבואה בגורן אם אין הקב"ה מוצא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי הוי אין אתם נותנים לי אלא שכר רוח הוי מה יתרון לו שיעמול לרוח וכו') הנה זריעה מרמז על עבודת אדם. ואח"כ עונה לו השי"ת ומשלם אותו שכר פעלו אכן החיבור שהוא מן הזריעה להעני' היינו שיכיר האדם בעבודת יגיע כפו שהוא ברור בלי פסולת על זה אמר הכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכמו שביארו ז"ל תחת השמש אין לו אבל למעלה מן השמש יש לו תחת השמש היינו מה שישלם השי"ת מעשה אנוש ועבודתו מדה במדה ולפי תפיסת זה העולם אינו מגיע לו כל כך כי במה נחשב באמת כל עבודת אדם ויגיעתו הלא מצער הוא אם אין הקב"ה מוצא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי וזהו רק מצד חסדי הש"י וזהו שאמר ר' יודן תחת השמש אין לו אבל למעלה מן השמש יש לו היינו כי כן הוא המשפט כמאמרם ז"ל בגמ' אדם נותן מלא עומסו משלם לו השי"ת נמי מלא עומסו שלו היינו כשעובד האדם לפי תפיסתו הקטנה בכל יכולתו הוא המשפט שישלם לו השי"ת מלא עומסו שלו וזה נקרא שישראל נותנים שכר הרוח שעובדים בכל כחם לפי תפיסתם ולזה אמר המן אתא מלי קומצא דידכו ודחי עשרת אלפי דידי (מגילה ט"ז) כי אצל ישראל אף שעבודתו מצער הוא מ"מ יש לה חיבור מחמת שעובד בכל רצון לבבו אף שכחו מצער הוא וזה נקרא קומצא קמחי מ"מ יש לעבודתו חיבור עם רצון השי"ת וזה נקרא למעלה מן השמש יש לו אבל אצל האומות הוא הכל בפירוד ונקרא עשרת אלפים לכן אתי מלי קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים דידי:

ח׳כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' בגמ' (מנחות פ"ד:) למד מזה ר' יוסי בר' יהודה שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וכו' והענין הוא כדאיתא בזוה"ק (וילך רפ"ג:) כל יומוי דמשה אכלו ישראל לחם מן השמים כיון דאתא יהושע מה כתיב וישבות המן ממחרת וגו' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מה בין האי להאי אלא דא מלעילא דא לתתא כל זמנא דמשה אשתכח גופא דשמשא שליט ונהיר לעלמא כיון דאסתליק משה אתכניש גופא דשמשא ונפיק גופא דסיהרא וכו' היינו כי בימי מרע"ה הי' אור השי"ת מאיר מפורש בבהירות עצום בלי התלבשות כלל והכירו מפורש איך שמקבלים בכל רגע ורגע שפע החיים מהשי"ת ומזה השפע הי' כל המזון שלהם ועל זה רומז המן שהי' לחם מן השמים בלי פעולת אדם ולכן לא הי' נמצא בו שום פסולת כלל כי עיקר הסתעפות הפסולת הוא רק מזה שנדמה להאדם שיש לו מצדו איזה כח בהמאכל אבל כאשר מכיר האדם היטב כמו שהוא באמת שאינו ניזון רק מן מוצא פי ה' ממילא אין כלל שום פסולת. ואז בימי משה הי' התגלות הרצון ית' מפורש בלי שום כח כלל מתפיסת אדם הגם שבאמת הוא תמיד עיקר המזון המחי' את האדם רק המוצא פי ה' הכמוס בהמזון כי לא גוון הלבוש מהלחם מחי' את האדם כי אם המוצא פי ה'. אכן יען שאין בכח האדם לסבול בהירות אור כזה לכך נעלם האור מהמוצא פי ה' בכמה לבושים עד שנדמה להאדם שניזון ומתפרנס מגוון הלבוש של הלחם ומפאת זה נסתעף פסולת מכל מזון אבל בימי מרע"ה הי' אור הרצון הזה בהתגלות מפורש לעיני כל שאין שום לבוש וכח אחר בעולם המחי' זולת המוצא פי ה' המחי' והמהוה כל הדברים שבעולם ועל זה הענין איתא בזוה"ק (פנחס רמ"ג) ש' תלת גוונין דקשת אות ברית הקשת בת יתודה שבת מלכתא. ואית לה שית דרגין תחות שולטנותא דאינון ששת ימי המעשה דכלילין במט"ט דעלייהו אתמר ששת ימים תעשה מלאכתך אבל בת יחודה שבת לה' וכו' כד שלטא האי ט"ל אסרו חכמים ארבעים מלאכות חסר אחת ואתקריאו אבות מלאכות על שם דאינון לקבל אבהן דשליט עלייהו ט"ל דאיהו ארבעים חסר אחת וכו' ובגין דט"ל שלטא בשבת דאיהו ה' אין לוקין בשבת והאי ט"ל לאו איהי כט"ל דחול מסטרא דעבד מט"ט וכו':

ט׳היינו כי ט"ל רומז לעצמית הרצון המשולל לבוש ולכן אמרינן בגמ' (תענית ד') טל לא מעצר והיינו כי גשם מורה על התלבשות הרצון בלבוש גשמי מצד תפיסת אדם משא"כ טל הוא בלי לבוש כלל רק בהירות הרצון כמו שהוא בהמקור ית' והוא אור החיות השופע בהעלם בכל דבר שבעולם והוא המוצא פי ה' המחי' והמהוה כל הדברים ולכן בברכת יצחק שהוא אתה גבור מזכירין מוריד הטל כי הטל רומז על זה הרצון השופע חיים בכל הדברים שבעולם שבאמת אין בעולם שום חיים בלתי השפעות החיים מזה הרצון וזה הוא נמי מדת הגבורה של יצחק אבינו להאיר בעולם הזה דאית דין ואית דיין היינו שאין שום כח כלל לשום נברא מצדו כי אם בכל רגע ורגע מוכרח לקבל מחדש כח החיים מהשי"ת לכן אומרים בברכת יצחק אבינו תחיית המתים כי הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים נתעורר רק מצד מדת יצחק אבינו כי מצדו נתעורר הכרה בכל הדברים שבעולם שכל החיים הנמצא בהם הוא רק מה שהרצון ית' שופע בתוכם ועל זה הרצון רומז טל שהוא בלי פעולת אדם כלל אמנם יען שכל חפצו ית' הוא שיהי' ניכר השפע מזה הטל גם בזה העולם שיהי' ניכר זה הרצון עליון גם בתפיסת עולם הזה בכל הפעולות ולכן העריך הרצון ית' שיהי' טלא דחול היינו כי בחול הולך השפע ע"י עבד מט"ט כמבואר בזוה"ק (סבא משפטים) להורות שהשפע נתלבש ויורדת דרך אמצעי דרך פעולת אדם כי בחול מקבל אדם השפע ע"י פעולותיו אף שעיקר חיותו הוא תמיד מן המוצא פי ה' שהוא בלי שום התלבשות אכן בימות החול נתלבש אור הזה ומקבלים אותו ע"י כמה מסכים ולבושים. אולם ביום שבת אז ניכר מפורש זה האור שאין שום כח הפועל זולת השי"ת לבדו ואין עוד שום כח בעולם כי אז שובתים כל פעולת אדם וניכר אור הטל הזה מפורש ומבין שפיר האדם שניזון רק מעצמית אור עליון מרצונו הפשוט ית' בלי שום פעולה מצדו כלל וזה אור הטל הנתגלה בשבת נקרא בזוה"ק טלא דיעקב כדאיתא (שם יתרו פ"ג.) והאכלתיך נחלת יעקב אביך כמה דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' והיינו נחלת יעקב וברכתי' דבריך יצחק ליעקב על האי שמים אתמר וברכי' בברכתא דזמינין בנוי דיעקב לאחיא בההוא טלא לזמנא דאתי דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' דבי' זמינון מתיא לאחי' לזמנא דאתי דנפיק מעתיקא לזעירא דאנפין ושריא בהאי שמים וכו' היינו שיעקב אבינו הכיר תמיד באור הטל הזה הנקרא טל דשבת השופע חיים בכל הדברים שבעולם וזהו שאיתא בתקוזה"ק המילוי של יה"ו בגמטרי' ט"ל והיינו כי מילוי אותיות רומז על הרצון ית' שהכבוד שמים יתגדל ויתמלא בכל העולם כדכתיב ועתה יגדל נא כח ה' ומבואר בזוה"ק (שלח קס"א:) כח ה' ההוא חילא דאתי מעתיקא קדישא יגדל נא דיתרבי ויסגי לעילא ולעילא ויתנגד ויתמשך לתתא וכו' היינו שיתמשך ויתפשט כבודו ית' בעולם ע"י עבודת ישראל ולכן זה המילוי בלי ה' אחרונה בגמטרי' טל לרמז שעיקר המחי' הכל הוא זה הטל היינו זה הרצון שיהי' התפשטות כבודו ית' בעולם וזה הרצון הנקרא טל הוא המפתח שבו פתח השי"ת הארת כבודו שינהיר גם בזה העולם אולם בימי משה הי' זה הפתח פתיח לגמרי בהתגלות מפורש שאין עוד מלבדו רק זה הרצון המנהיג את עולמו וזהו שאיתא שם כל זמנא דמשה אשתכח גופא דשמשא שליט ונהיר לעלמא. כיון דאסתליק משה אתכניש גופא דשמשא ונפיק גופא דסיהרא וכו' היינו שבא זה הרצון הבהיר בהתלבשות ומסכים של זה העולם ולכן הוא מיום הסתלקות מרע"ה עד שאכלו ישראל מעבור הארץ שהוא ט"ז בניסן ט"ל ימים. להורות על החיבור מאור העליון לתפיסת אדם כי עד מנין ט"ל אין הפסק עדיין בין אור הבהירות להתלבשות התפיסה מעוה"ז כמבואר במקומו ולכן לא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ כי במדבר הי' בחינת טל דשבת רק אחר שנכנסו ישראל לארץ שאז התחיל השפעות אורו ית' להתלבש בפעולת אדם בחרישה וזריעה וקצירה ומפאת זה שהתחיל טל דחול יוכל לדמות לאדם שיש לו איזה כח בפעולותיו אזי נתחייבו ישראל בעומר כי במצות עומר נתעורר גבי האדם זה האור שיכיר היטב שאין לו שום כח זולת השי"ת:

י׳ולזה הוא מצות עומר ראשית קצירכם. להורות שתכף ומיד שבא כח השפע להאדם גם טרם שכנסה לתפיסתו ורשותו אז יראה האדם להקדים א"ע ולמסור אותה בחזרה להשי"ת לרמז על גודל אהבה בלי דעת כלל על דרך הכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. הגם שבכל מקום אין זה דרך ארץ למסור את הטובה להשי"ת טרם שיביא אותה האדם לרשותו כדאיתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.) מאן דשדר דורון למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא אלא דורנא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך ולא מבי' מלכא וכו' אכן כאן הוא המצוה דוקא למסור בחזרה להשי"ת עוד טרם שמקבל אותה לרשותו למען שלא יופסק אור אהבת הנתינה אף אחר שיבוא הטובה לרשותו וזו הארה נפתח תמיד בפסח יען שאז עומד השי"ת ברצון להתקרב לתפיסת אדם ומתחיל לבנות כלי קיבול בלב האדם ונתגלה בזה החג גודל החסד ואהבת השי"ת לישראל. ולעומת זאת אהבה העצומה צריכין ישראל נמי לראות שיקנו זאת הכלי ולקבוע בלבם אור אהבה הזאת לבל יקבלו לעצמם משום טובה איזה כח ח"ו רק שיכירו היטב בכל קבלת טובה הארת אהבת הנותן ולהמשך תמיד אחר רצונו ית' ועל זה נמי רומז מה שהחכם שואל על הארת חג הפסח שבו מתחיל השי"ת להשפיע אור ורצון בלב ישראל וכל קוטב שאלתו הוא מאחר דיהיב חכמתא לחכימין א"כ החכמה הקדומה מהיכן נמשך הלא כן יכול השי"ת להשפיע אור ורצון באומה אחרת ועל זה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כי טרם זה הרצון הנפתח בזה החג הוא לא לשאלה ולא לאתבא. ואחר הישועה של פסח הרי כבר יש בלב ישראל כלי קיבול שיכולין לקבל שפע אורו ית' כי יכירו בכל קבלת טובה המוצא פי ה' המחי' והמהוה אותה מה שאין הכרה כזו בשום אומה ולשון וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והארת אהבה פשוטה כזו נפתח בפסח כדאיתא בפרקי דר"א (פרק ל"ב) הגיע ליל יום פסח וכו' אמרה רבקה ליעקב בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו וכו' היינו שבזו הלילה נתעורר אור אהבה ורצון הנקרא ט"ל המשפיע חיים לכל ברי' לכן צריך האדם לעמוד כלי מצדו לקבל זה הרצון וזה הוא מנחת העומר שרומז על אהבה פשוטה בלי טעם ודעת כלל ונקרא בשם מאכל בהמה להורות אשר אינו מרגיש עדיין בתפיסת שכלו זה הרצון רק שנמשך אחר רצונו ית' בלי שום טעם ודעת וע"י זה קונה אדם אור השי"ת לבלתי יופסק אף לאחר קבלת הטובה שיהי' ניכר בה תמיד אהבת הנותן. ונקרא זאת המנחה מנחות קנאות כדא' בזוה"ק (אמור צ"ו:) התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה וכו' והוא כי מנחת קנאות הוא שקינא לאשתו אל תסתרו וכו' כך הוא מנחת עומר ענין אל תסתרו היינו אף אחר שיקבל אדם את הטובה בל יסתיר אותו זה הלבוש הגשמי מהטובה לומר כוחי ועוצם ידי אלא שיכירו תמיד שעיקר הנותן הוא השי"ת ולכך מביאין קרבן מנחת עומר מתחילה קודם כל המנחות משום שהוא ראשית קצירכם להורות שצריך האדם לקבוע אצלו מתחילה הארת אהבה הקדומה שלא יסור ממנו לעולם אף אחר שיקבל הטובה לידו וזהו שאיתא במדרש (פ' אמור) בזכות העומר זכו לירש את הארץ היינו כי ע"י שמוסר אדם מקודם כל כח תפיסת דעתו להשי"ת ומכיר שגם זה הכח בעצמו שמכיר למסור א"ע הוא נמי מהשי"ת ממילא יכול אח"כ לכנוס לארץ ולא יתרחק בלבושים זרים ואחר שמקריבין מנחת עומר אז יכולין להביא מנחת בכורים אותיות בכ"ר שהם אותיות שניים בא"ב אי"ק כי אז מנהיר השי"ת זאת הנקודה בהתגלות מפורש שישראל נקראו בני בכורי ישראל. היינו שעליהם הי' עיקר הרצון מהבריאה וכדאיתא במדרש (וארא) שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים וכו' היינו שהם אומרים שנמשכים אחר החושך הראשון שהי' קודם לאור ע"כ הם עיקר הכוונה מהבריאה. אבל באמת ישראל נקשרים בראשית המחשבה לכך נקראו בכ"ר שהם אותיות השניות מאי"ק כמבואר בהאר"י הק' ז"ל ז"ל וזה רומז שישראל נמשכים תמיד בברירי עבודתם אחר זה הרצון שפתח את האור שהוא אחר החושך הראשון שיהי' מנהיר בתפיסתם ועל זה האור מורה אותיות בכ"ר שהם אותיות שניות מאי"ק להורות שישראל המה עיקר המכוון ותכלית הרצון מכל בריאת עולם וענין העומר הוא כענין תפילה שצריך האדם לנקות עצמו קודם התפלה מכל הנגיעות כמאמרם ז"ל בגמ' הרוצה לקבל עליו עומ"ש יטול ידיו ויקרא ק"ש וכו'. וממילא כל מה שמתפלל האדם אח"כ אפילו על צרכי הגוף הוא הכל כבוד שמים וכן הוא זה החג שהוא הפתח מכל קדושת המועדים ובמצות עומר מבטל אדם א"ע לגמרי להרצון ית' ואח"כ מברר האדם בדעתו זה הביטול במ"ט ברירין עד שמגיע למנחת בכורים היינו שמגיע ע"י פעולת עבודתו להנקודה הראשונה שהוא אהבה הקדומה וממילא נתברר גבי האדם כל מה שעבר בנתים שהי' הכל רצונו ית' כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת ל':) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת באמצע נמי ד"ת וזהו הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם פירות אילן היינו שיהי' בכם האור בקביעות כמו פירות האילן שאין האדם צריך לזרוע אותם בכל שנה אלא שהשרף עולה מעצמו בכל שנה ומצמיח פירות:

י״אולזה הוא נמי ספירה וקצירה בלילה והבאה ביום כדאיתא בגמ' (מנחות ס"ו.) והוא כענין מאמרם ז"ל במדרש הקב"ה מקיים את המצות וכו' היינו כי בכל עסק שעוסק השי"ת הציב הרצון ית' גבי ישראל נמי שיהי' אז עוסקין באותו עסק ע"י פעולת המצוה. ומצות קצירת העומר גבי השי"ת הוא זאת שמתחיל כביכול ית' לפנות להצורת אדם ולהנחיל לו כלי שיוכל לקבל השפעות אורו ית' ובעת שמתחיל השי"ת לבנות זאת הכלי גבי האדם אזי מתחיל גבי זה האדם להתעורר בלבו תשוקה וחשק וציפוי לאורו ית' ולזה כמו שמצות עומר גבי כביכול ית' שהוא בנין הכלי קיבול של אדם הוא כדאיתא בזוה"ק (יתרו ס"ז.) בשעתא דקב"ה אתער לגבי כל אינין רתיכין למיהב לון טרפא כמה דאוקימנא ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' וכו' כך צריך האדם נמי למסור בחזרה בעוד לילה טרם שבא הדבר לאור תפיסתו ובעוד שמחובר לקרקע כי אחר שנקצר אזי יש בזה תפיסת אדם והא ראי' שאז יכולה לקבל טומאה משא"כ במחובר לקרקע. כי קצירת עומר רומז שצריך האדם למסור בחזרה בעוד לילה טרם שבא אל תפיסתו כדי שיהי' אח"כ כלי לקבל כל מיני לבושים ולבלתי יתרחק מסבתם מהכרת אור רצונו ית' וכדמסיק שם בגמ' כדי שיתברך לכם פירות אילן וזה מורה על קביעות האור היינו שיהי' בכוחם להמשיך אור אהבה הקדומה בכל הלבושים מעוה"ז ולא יתעלם זאת אהבה מסבת התלבשות של זה העולם:

י״באיתא בגמ' (מגילה ט':) אתא מלוי קומצא דידכו ודחי עשרת אלפי כספא דידי וכו' הענין הוא כי קמיצה הוא מלשון קומץ שמקמץ הטובה ולזה בכל שאר מנחות חוץ ממנחת כהן הי' רק הקומץ לגבוה להורות שחפץ השי"ת בהחיים של ישראל בעולם הזה ועל זה רומז הקומץ לגבוה והשאר נאכל להאדם שיהי' לו השארה וחיים בעוה"ז לבלתי ימסרו כל קיום הוויתם בחזרה לגבוה כי אחר שמקריבין את הקומץ והאדם מכיר היטב שהכל הוא רק כוחו ית' אזי מקנה לו השי"ת כל השאר כענין מאמרם ז"ל משלחן גבוה קזכי לכן יען שישראל מכירין היטב שאין להם מצדם שום הון זולת השי"ת לכך מלא קומצא דידהו אף שהוא דבר קטן מ"מ נחשב להון רב ודבר גדול כי מפאת הכרת ישראל ע"י זה הקומץ אינו משעובד הישראל תחת שום דבר מעוה"ז ונקרא אדון על כל הטובות כי הוא באמת מנושא על גבם אבל העכו"ם אף שמושפעים המה בכל הטובות עכ"ז המה באמת עבד עבדים כי משעובדים המה תחת הטובות כי אינם מביטים לאור השי"ת המהוה את הטובה אלא שלוקחים כח לעצמם לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לזה אמר לו מרדכי להמן רשע עבד שקנה נכסים נכסים למי כי על המן אמרו ז"ל שכל גנזיו של אותו רשע הי' חקוקים על לבו היינו שאמר מצאתי און לי לכן נקרא עבד לזה אתי מלא קומצא ודחי עשרת אלפי ככרי וכו':

י״גוקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' איתא בהאר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שאחר גודל הבהירות שהאיר להם השי"ת בליל א' של פסח למעלה מעבודת אדם רק מחסדו ית' ואור כזה נקרא יקר כי כל הדברים שא"א להשיג אותם ע"י שום פעולת אדם כי אם בחסדו ית' נקרא יקר כמו שמחשב במדרש (ויקרא פ"ב) עשרה דברים בעולם שנקראו יקר וכל אותן עשרה דברים יקרים שמחשב שם אין בכח פעולת אדם להשיגם בלתי חסדו ית' ולזה אחר שנעלם מהם זה האור הגדיל אצלם הצעקה מה יקר חסדך וגו' וביקשו שינהיר להם השי"ת עוד הפעם זה האור לכך נתן להם השי"ת עצה מצות קצירת עומר למען שיגדיל אצלם הכלי קיבול להשיג זה האור כי מצות קצירת עומר הוא הוספת הכלי קיבול כי זאת המצוה בא ממחובר לקרקע ולזה אין מביאין את העומר מחוץ לארץ כי זאת המצוה הוא תלי' בארץ כמבואר בירושלמי וגם דוחה את השבת וקצירה הוא שמביאין על ידי הקצירה ממחובר לקרקע אל תפיסת אדם. ומחובר לקרקע מורה שהוא עדיין למעלה מהתפיסה והא ראי' שאינו מקבלת טומאה והקצירה הוא ג"כ דבוקה עדיין מעט בהרצון עליון למעלה מהתפיסה כי אפילו אחר הקצירה אינו מקבלת עדיין טומאה עד שבא עלי' מים והוא כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה הגמ' (ברכות ס':) כי משי אפיה לימא ברוך המעביר חבלי שינה מעיני וכו' ומדוע אינו מברך זאת הברכה תכף כשניער משינתו אלא יען שכל עוד דלא משי אפיה במים נקרא עדיין ישן ואין הבחירה אצלו עדיין בשלימות כי הבחירה בשלימות מגיע להאדם רק אחר דמשי אפיה במים וכן דוקא ע"י הכשר מים נכנסת התבואה לתפיסת הבריאה ואז יכולה לקבל טומאה אבל טרם שמוכשרת במים נחשבת עדיין כמחובר לקרקע ונעלמת עדיין מתפיסת הבריאה ואינו מקבלת טומאה הרי שקצירה טרם שמוכשרת במים נחשבת כמו מעבר מלמעלה מהתפיסה אל התפיסה של הבריאה ולזה נמי הוא הקצירה בעצמה מצוה שדוחה את השבת כי על ידה יש כלי בתפיסת הבריאה לקבל מלמעלה מהתפיסה וזאת המצוה הוא ממחרת השבת היינו ממחרת יום ראשון של פסח כי כל החגים והמועדים אינם נקראים שבת כי שבת מורה על הקדושה דקבוע וקיימא וכל החגים והזמנים הוא דישראל מקדשי להו חוץ חג הפסח נקרא ג"כ שבת והוא כי באמת זאת הקדושה בעצמה דישראל מקדשי נמשך ג"כ מקדושת שבת שהוא קבוע וקיימא כענין שנאמר יהיב חכמתא לחכימין והחכמה הראשונה של החכימין מהיכן נמשך. אמנם החכמה הראשונה הוא נמי באמת כמו קדושת שבת שהוא רק מצדו ית' שחונן השי"ת להאדם דעת ומצד זה יש בכחו לקבל עוד חכמה כן הוא הקדושה הנמצא בלב ישראל קבוע וקיימא מצדו ית' ומפאת זאת הקדושה שקבע השי"ת בלב ישראל נמצא בלבם געגועים וגודל תשוקה לאורו ית' ומזה נמשך הכח לישראל שיקדשו את הזמנים ג"כ שיהי' נראה דישראל מקדשי להו אבל באמת נמשכים כל הקדושות רק מזאת הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' שהוא קדושת שבת אולם בכל הזמנים אינו ניכר זאת הקדושה ונראה דישראל מקדשי להו אמנם בחג הפסח האיר השי"ת בהתגלות מפורש את גודל האור הנקרא יקר אז הכירו ישראל מפורש שכל הקדושות דישראל מקדשי להו נמשך להם רק מזה האור שפתח להם השי"ת אז בפסח שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' לזה נקרא פסח נמי שבת עד שנאמר על יום שני של פסח ממחרת השבת ולזה נאמר על הלילה של פסח ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו כי נגד זה האור המאיר מצדו ית' בלתי פעולת אדם צריך האדם לשמירה גדולה ע"י כמה וכמה ברירין ולזה הי' העומר מנופה בשלש עשרה נפה שמורה על גודל הברירים ולזה נקרא זה היום ממחרת השבת היינו אחר זאת ההכרה כי כל עבודת אדם הם רק לאותה ההכרה כי ממנה מתחיל כל הרצון שאמר והי' העולם ולאותו הרצון שאמר והי' העולם המה כל העבודות כדאיתא בגמ' (זבחים מ"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם מי שאמר והי' העולם וכו' ולזה הי' נמי העומר מאכל בהמה וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ח.) עומר שעורין מאכל בעירן דאינון חיות הקדש היינו כי יש בעירין דכיין והם כל מיני היתר שמסייעין את האדם לעבודתו ית' ולזה בהתחלת עבודה של ישראל הי' צריכין לעומר שעורין מאכל בעירן דכיין דאינון חיות הקודש שכל הכחות יסייעו להם לעבודתו ית' ואמר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שמצות עומר הוא קדושת זווג כדאיתא בהאר"י ז"ל כי השי"ת העריך ששה מדות בהבריאה ועליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' והאדם בעבודתו צריך לברר בהם מתתא לעילא ולהתחיל מלך ה' הממלכה שמורה על עבודה בבחירה עד שמגיע להכרת לך ה' הגדולה והוא כמאמרם ז"ל גדול היית עד שלא בראת את עולמך ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר היינו כי מצדו ית' אין באמת שום חילוק כמאמר אתה הוא עד שלא נברא עולם ואתה הוא משנברא עולם אלא ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר מצד הבריאה כי אין לך חסד גדול יותר מזה שמסר להבריאה הנמיכה והשפילה ג"כ הכרה בכבודו ית' וכשמברר אדם שית מתתא לעילא עד שמגיע לזאת ההכרה לך ה' הגדולה אזי מנהיר השי"ת נגדו ג"כ שית מעילא לתתא ועל זה איתא בזיה"ק שנים עשר תרעיי אינון דאינון תליסר וזה השער התליסר הוא הכולל תלת הנסתרות כי אחר שנזדווגו ששה הנגלות של האדם עם הרצון ית' אזי מנהיר לו השי"ת גם מהנסתרות שהם מצדו ית' ועל זה הזווג רומז העומר שהי' מנופה בשלש עשרה נפה:

י״דוספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו' איתא בזוה"ק (אמור צ"ו:) בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה חדשה דחדושא דכלהו הכא קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא וכו' הענין הוא כדאיתא בגמ' (ברכות ל"ה) כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכתיב לה' הארץ ומלואה לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה היינו כל כמה שמכיר האדם לה' הארץ ומלואה כך מחזיר לו השי"ת והארץ נתן לבני אדם ולהגיע בשלימות לאותה הכרה לה' הארץ ומלואה הוא רק כדאיתא בזוה"ק (מצורע נ"ד.) ולית קנאה אלא ברחימותא ומגו רחימותא אתי קנאה וכמבואר בזוה"ק (ויחי רמ"ה.) כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותי' רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים וכו' היינו כי אהבה אינו יתכן להיות אלא כשיש נגדה ההיפך ג"כ אבל זאת אהבה שהוא מהשורש שאין עדיין נגדה שום היפך אינו מבוררת כ"כ כי אם יעמוד נגדו לבוש אחר הי' אוהב ג"כ אכן אחר שנתרחק להלן מן השורש אל כמה הפכים ובכל זאת מכירין לחזור לאהבת השורש אותה אהבה הוא מבוררת בתכלית השלימות וזהו כענין שאיתא בזוה"ק (לך צ"א:) בההוא שעתא דאפיק קב"ה נשמתין וכו' דכר ונוקבא דמתחברן כחדא נפקין ובשעתא דנחתין מתפרשין וכו' וכד מטא עידן דזווגא דלהון קב"ה וכו' מחבר לון כדבקדמיתא וכו' היינו שעיקר הזווג הוא רק כשמכירין אהבתן מהשורש אחר שמתפרשין וזהו נמי הענין מהישועה של יציאת מצרים שאז פתח להם השי"ת אהבה מהשורש עתיקא ואותה אהבה כמו שהוא בהשורש טרם הברירין של ישראל אין עדיין בתכלית השלימות כי צריכין להתפשט אותה בהדעה ג"כ ע"י כל מיני הפכים שהם מ"ט ברירין ואלו המ"ט ברירין נקראו מנחת קנאות ואחר שהתפשטו אהבת השורש בכל ההפכים להכיר שכל הפעולות המה רק כחו ית' החזיר להם השי"ת והארץ נתן לבני אדם היינו שיהי' להם כל כח הפעולות בתפיסתם עד שהי' יכולין להכניס חמץ למקדש וזהו מנחת בכורים שנקרא מנחה חדשה דחדושא דכלהו הכא קשורא דכלא דעילא ותתא וכו' היינו שבזה המנחה חדשה הכירו מחדש כל אהבתן מהשורש שהי' נתגלה להם ביציאת מצרים אלא שבזה אהבה שמפאת מנחה החדשה יש כל תכלית השלימות כמבואר שם כיון דקני הא רחימותא אשתלים:

ט״ואיתא בזוה"ק (פנחס רנ"א:) גער חית קנה עדת אבירים וגו' דא קנה דאתאחד בה עשו וכו' וכד ייתי פורקנא לישראל יתבר לי' הה"ד גער חית קנה וכו' ומתעבר מיד חמץ (ושם ברעיא מהימנא) ואתבר ח' חמץ ואתעביד ה' וזמין קב"ה לתברא לי' לההוא קנה כגוונא דא יתבר רגלי' דק' מקנה וישתאר הנה. הנה ה' אלהים בחזק יבוא וכו' ענין חית קנה מורה על הגוון מתפיסת עולם וחמץ מורה ג"כ על זה וזהו שאיתא שם קנה דאתאחד בי' עשו וכד ייתי פורקנא מתעבר מיד חמץ ואתעביד מצה. ומצה רומז על בעל תשובה. וזהו שאיתא שם ואתבר ח' חמץ ואתעביד ה' היינו שמעלה אותו השי"ת למעלה מהתפיסה של עולם הזה וכמאמרם ז"ל בגמ' (מנחות כ"ט:) ומפני מה נברא עוה"ז בה' מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט תלייא כרעיה דאי הדר בתשובה מעיילי לי' ולעייל בהך לא מסתייעא מלתא וכו' היינו כי בזה הדעה שהי' לו עד עכשיו שהי' נדמה לו שיש לו כח הווי' בפני עצמו אי אפשר שיחזיר בתשובה וזהו כוונת מאמרם ז"ל ולעייל בהך לא מסתייעא מלתא אלא שמנהיר לו השי"ת מלמעלה מתפיסתו דעה זכה וברירה שיכיר גם בתפיסת דעתו היטב שאין באמת שום כח הוי' נגד רצונו ית' ועל אותה הכרה מהבעל תשובה רומז מצה. וזהו ואתבר ח' חמץ ואתעביד מצה. וקנה דאתאחד בי' עשו היינו כי קנה רומז על גוון יפה וסדר נאה ומסודר עד שנדמה בהבנת תפיסת עולם שכל הנהגת ממשלתה הוא ג"כ לבוש לרצונו ית' ועל זה מסיק שם וזמין קב"ה לתברא לי' לההוא קנה כגוונא דא יתבר רגלי' דק' מקנה וישתאר הנה הנה ה' אלהים בחזק יבוא היינו לעתיד כשיתגלה כבוד מלכותו לעיני כל אזי יהי' רואין מפורש אשר מעולם הי' כל הנהגת עולם רק ביד השי"ת לבדו אז יהי' מכירין שפיר שעשו לא הי' אפילו לבוש לרצונו ית' כי אין לו שום חלק באור וממילא יהי' לו כל ההתבטלות:

ט״זשור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וגו' ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר זאת הפרשה הוא הקדמה לכל המועדים כי עיקר הטעם שצריך לעבור על הקרבן שבת חד הוא כענין שמצינו בזוה"ק (שמיני ל"ח.) מאן דשדר דורון למלכא חמיתין דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך ולא מבי מלכא וכו' היינו כי באמת עיקר הקנין שיש להאדם באיזה דבר הוא רק כפי מה שמכיר בה כדכתיב כי ממך הכל וגו' וזאת ההכרה בשלימות אי אפשר לאדם להשיג עד שיעבור עליו שבת חד כדאיתא בזוה"ק (אמור ל"א:) והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתיישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד ואי לא לא יתקיים ועוד דאתייבש מזוהמא דאמי' ולבתר דיתקיים בי' ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה לה' בקיומא דשבת חד דאעבר עלי' וכו' ואלו שני הטעמים שאיתא שם בגין לאתישבא בי' ההוא חילא וכו' ועוד דאתייבש מזוהמא דאמי' וכו' המה באמת מכוון אחד כי כל עוד דלא ישרי עלי' שבת חד לא אתייבש מזוהמא דאמי' וכו' ומפאת זה ההסתר הנקרא זוהמא דאמי' לא אתקיים בי' ההוא חילא עד שאין מקום כלל להכיר בזה כי ממך הכל מאחר שאין לו בזה עדיין כלום אכן אחר שאעבר עלי' שבת חד אזי אתייבש מזוהמא דאמי' ויתקיים בי' ההוא חילא אז יש לו שפיר הטובה ואז יש מקום להכיר בה כי ממך הכל וגו' למען שישיג בה קנין בשלימות כי זאת ההכרה כי ממך הכל הוא באמת עיקר הקנין של אדם בכל מה שיש לו ואחר שאעבר עליו שבת חד בניקל לו להשיג זאת ההכרה וממילא משיג בזה קנין בשלימות וכאשר יש לו להאדם קנין בהטובה אזי יש לו נמי מה למסור בחזרה להשי"ת וכמבואר שם דורונא לשדרא למלכא מבי' אחרא אצטריך וכו' ולזה נאמר מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וגו' וזהו נמי הענין מכל המועדים דישראל מקדשי להו כדכתיב אשר תקראו אותם וגו' וביארו ז"ל אשר תקראו אתם כי באמת מהיכן נמשך זה הכח לישראל שיהי' בכחם כדכתיב אשר תקראו אתם שיהי' יכולין לקדש את הזמנים אמנם זה הכח בעצמו נמשך מקדושת שבת לזה נאמר בתורה קודם פ' המועדים מצות שבת לרמז שזאת הקדושה דישראל מקדשי להזמנים נמשך מהקדושה של שבת דקבוע וקיימא מצדו ית' כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה ק"ל.) ואנן נסבינין מזכור שמור מתורה שבכתב תורה שבע"פ. אולם אחר שעובד אדם בקדושת המועדים אזי מכיר בקדושת המועדים כל הקדושה דקבוע וקיימא הנקרא שבת כי בלתי זאת הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' לא הי' בכח אדם כלל לקדש הזמנים נמצא שאחר שעובד אדם בהזמנים דישראל מקדשי להו בפעולתם כדכתיב אשר תקראו אתם הכיר בזאת הקדושה בעצמה קדושת שבת דקבוע וקיימא כמו שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ולהיות שהזמן הראשון שישראל מקדשי לי' הנמשך מקדושת שבת הוא חג הפסח לזה איתא בזוה"ק ובזוהר חדש יהי אור דא פסח דא לקבל דרגא דחסד דאיהו לימינא וכו' הה"ד חסד אל כל היום ולקבלי' לתתא אברהם דאחיד בהאי חולקא וכו' היינו כי המאמר הראשון יהי אור הי' בלי שום אתערותא דלתתא רק כדכתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ואור כזה הוא זך ובהיר מאוד כי מה שנתעורר ע"י אתערותא דלתתא אפילו ע"י תפלה אי אפשר שלא יתערב בזה מעט עיקשות עד היכן שמצינו בגמ' חוצפה כלפי שמיא מהני' משא"כ המאמר יהי אור שהי' רק מצד זכור רחמיך ה' וחסדיך וגו' וזה נקרא בוקר דאברהם. ובחג הפסח שהוא הראשון מכל המועדים נתעורר בו נמי הבוקר דאברהם כי כל הישועה של פסח נתעורר רק מצד זכור רחמיך ה' וגו' בלי שום אתערותא דלתתא כי ישראל מצדם הי' משוללי עבודה כדכתיב ואת ערום וערי' וגו' רק השי"ת מצדו עורר את הישועה ולעומת זה מתעוררים ישראל נמי מצדם בכל הצמצומים ומקבלים מאלו צמצומים של זה החג כל הנייחה כי עיקר המבוקש של ישראל בזה החג הוא רק כדכתיב האר פניך ונושעה וכמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים היינו שכל תשוקת ישראל הוא רק הרצון ית' ועל זה רומז מצות עומר מאכל בהמה שהוא רק הכנה למאכל אדם להורות כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך היינו שישראל מבטלים כל תפיסת דעתם להרצון ית' ועל זה איתא במדרש רבה (אמור) אל תהי' מצות עומר קלה בעיניך שבזכות העומר זכה אברהם לירש את הארץ וירושת ארץ היינו גודל בטוחות כדאיתא במדרש תנחומא (בהר) הקנתי כל העולם לאברהם ולא הונתי אותו חזר והקנה אותה לי וכו' ולא הונתי אותו היינו שנתן לו השי"ת בלבו בטוחות חזק אף שהכנעני הי' אז בארץ וגם הי' צריך לקנות מקום לקבור את שרה בארבע מאות שקל כסף ואחר כל זאת לא הי' נחשב כלל בדעתו ובלבו הבטחתו ית' למחוסר מעשה כל כך גודל בטוחות הי' בכח אאע"ה לבטל את כל תפיסת דעתו לרצון העליון ית' ועל רצון בהיר כזה רומז מצות עומר ובאמת רומז מצות עומר על הרצון הכמוס בכל התרי"ג מצות היינו כי שורש הרצון הנמצא בכל פעולת המצות נקרא עומר כי כל פעולת המצות המה כמאמרם ז"ל בגמרא (סוכה) קצרו לפי חסד אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה היינו שכל חשיבות הפעולה מהמצוה הוא רק כפי הרצון הנמצא בהפועל אותה והשורש מזה הרצון של כל מעשה המצות נקרא עומר ולזה איתא בתורת כהנים (פ' אמור) והניף את העומר לפני ה' לרצונכם וגו' מלמד שאין כופין את הציבור וכו' ולפי הנראה מדוע למדו זאת רק במצות עומר שאין כופין את הציבור הא בכל המצות הוא הדין כך שאין כופין את הציבור אמנם יען שהרצון הנמצא בכל מעשה המצות נקרא עומר לזה למדו חכמז"ל זאת מרצונכם הנאמר גבי העומר שאין כופין את הציבור ובאמת מה שאין כופין נמי את הציבור גבי שאר מצות נמשך ג"כ משורש הרצון הנמצא בהם שנקרא עומר הנאמר בו לרצונכם ויען שבליל ראשון של פסח נתגלה המאמר יהי אור שהוא בוקר דאברהם מצד השי"ת לבדו לכך יש נמי בכח ישראל בליל ב' של פסח להתיצב לעומת זה הרצון הבהיר עם מצות העומר הרומז על רצון הבהיר מצד ישראל:

י״זשור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' הנה זאת הפרשה הוא הקדמה לכל המועדים והוא כמבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבי' בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד ואי לא לא יתקיים ועוד דאתייבש מזוהמא דאימי' ולבתר דאתקיים בי' ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן וכו' היינו כי בזה הדבר שנדמה להאדם שיש לו בו איזה כח זה הדמיון נקרא זוהמא דאימא ומשולל בזה קנין ואיך יכול זאת להקריב וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מובא לעיל) מאן דשדר דורון למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא וכו' אכן כד ישרי עלי' שבת חד אזי משיג אדם הכרה בכל הדברים שאין לו בהם מצדו שום כח וזאת ההכרה הוא באמת עיקר הקנין של האדם בכל הדברים וממילא יש לו שפיר מה להקריב לה' ולכך הוא שבת הקדמה לכל המועדים ונאמר בתורה קודם פ' המועדים כי ענין מועדים הוא כדכתיב אשר תקראו אתם היינו שמסר השי"ת זה הכח הנהגה לישראל וכמאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה כ"ה.) אתם אפילו מוטעין אתם אפילו מזידין וכמו שיעברו ישראל את החודש כך יהי' הנהגת עולם הזה וכענין שמצינו (בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) בת שלוש שנים ויום אחד אין בתולי' חוזרין נימנו ב"ד ועוברו את החודש בתולי' חוזרים הרי שכל הנהגת העולם מסר השי"ת ביד ישראל לכך נאמר קודם כל המועדים פ' שבת להורות שכמה יש לו להאדם כח באשר תקראו אתם רק כפי שמכיר בקדושת שבת הקבוע וקיימא מצדו ית' כן מוסר לו השי"ת כח לקדש את הזמנים אשר תקראו אתם ומפאת אותה הכרה נקראו המועדים פני ה' כי באמת איך שייך לומר פני ה' הלא גמירי דאין למעלה לא ישובה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי (חגיגה ט"ו.) ואפילו בשמשיו נאמר וארבעה פנים לאחד וגו' אלא זאת הדרגא של הכרת אדם נקרא פני ה' כענין שאיתא בזוה"ק (בתוספות חלק ג' סימן ח') כל חד וחד מאבהן ידע לי' לקב"ה מגו דרגא דילי' ואחיד בי' בההוא דרגא אברהם ידע לי' לקב"ה מגו אספקלריא דילי' דאיהו מדת הגדולה מדת החסד וכו' יצחק ידע לי' בדרגא דגבורה וכו' וזאת ההכרה שיש לו לכל אחד כפי דרגא דילי' נקרא פנים ובמועדים יכול כל האדם להכיר שפיר כפי דרגא דילי' בהקדושה דקבוע וקי מא מצדו ית' ומפאת זאת ההכרה נקראו מועדים פני ה' וזהו נמי ענין מאמרם ז"ל בגמ' (מנחות ל"ה:) וראית את אחורי מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין וכו' ולהבין מאחר שלמעלה אין עורף מה הוא הענין הקשר של תפילין שהוא מאחוריו אלא שזה רומז על התקשרות שיש להשי"ת עם ישראל מאחוריו היינו בהעלם למעלה מתפיסתם כי תפילין עצמם רומזין על פני ה' היינו הארת ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל בהבנת תפיסת דעתם וקשר של תפילין שהוא מאחוריו רומז על התקשרות השי"ת עם ישראל בהעלם מאוד למעלה מתפיסת דעתם וגם זאת ההתקשרות שהוא בהעלם מאוד בבחינת אחורי הראה נמי הקב"ה למרע"ה אכן הארת המועדים הוא אשר תקראו אתם היינו שמנהיר השי"ת את האור בהבנת תפיסת ישראל לזה נקראו המועדים פני ה' ולכך נמי נאמר אחר פ' המועדים פ' הנרות כי כשמסר השי"ת כח הנהגה בתפיסת ישראל יכולין ח"ו לדמות שאורו ית' מוכרח בהתלבשות זאת התפיסה לזה נאמר פ' נרות אחר המועדים לרמז שידעו ברור שזאת ההתלבשות הוא רק רצון הפשוט ית' שחפץ להיטב לבריותיו:

י״חוידבר ה' אל משה לאמור שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגו' אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו' הנה המועדים נקראים פני ה' שאז עומד השי"ת פב"פ נוכח ישראל עם הארת פנים ולעומת זאת מחויב האדם ג"כ להתייצב פב"פ נוכח השי"ת וגם כמו שנאמר ולא יראו פני ריקם אכן הלא האדם הוא באמת מחוסר כל כי לית לי' מגרמי' כלום וריקם מכל ומה יש לו למסור להשי"ת הגם שאותה הכרה של האדם דלית לי' מגרמי' כלום הוא עיקר קנינו ורכושו של אדם מכל מקום מזה שנאמר ולא יראו פני ריקם וגם מהסדר עבודה שהציב השי"ת להאדם משמע שהרצו ית' שיהי' להאדם קנין בפני עצמו ואותו הקנין ימסור האדם בחזרה להשי"ת אכן על זה איתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.) מאן דשדר דורון למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך ולא מבי מלכא וכו' וא"כ איזה קנין יתכן שיהי' לו להאדם מבי' אחרא ולא מבי' מלכא הלא כל הקנינים של אדם המה רק מה שנותן לו השי"ת. לכן נאמר בתורה קודם כל המועדים שור או כשב או עז כי וגו' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתיישבא בי' ההוא חילא ובמה יתקיי' בי' כד ישרי עלי' שבת חד וכו' וענין שבת הוא כדכתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו' היינו אחר שחילק השי"ת להבריאה ששת ימי המעשה אזי ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו להראות שאינו נמשך כלל אחר אלו הפעולות ומאותה העלי' נראה בזה העולם שיש חלל מהבריאה לאורו ית' לכך מצינו בגמ' (מגילה י"ב:) יום השביעי שבת הי' שאומות העולם אוכלים ושותים ומדברים דברי טפלות והוא כי מפאת זאת העלי' של זה היום שבת גורם זה היום שהעכו"ם נדמה להם שיש להם איזה כח להתפשט ואומרים אז שעזב ה' את הארץ ח"ו ויכולין להתפשט כפי חפצם. אמנם ישראל מדברים בו שירות ותשבחות להורות על גודל הכרתם ביום שבת דלית להו מגרמי' כלום הרבה יותר בהפלגה מכפי ההכרה של ימי החול ומפאת הפלגת הכרה שיש לישראל ביום שבת מנחיל להם השי"ת קנין בכל הפעולות שהי' להם בימי החול שיהי' נקראים על שם יגיע כפם ואחר שמשיג האדם קנין ע"י הארת שבת אזי יתכן שפיר ולא יראו פני ריקם כי כבר יש לו להאדם קנין למסור להשי"ת שקנה אותו הקנין ביגיע כפו:

י״טאתא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרי כספי דידי וכו' (מגילה ט"ז.) כי הנה כל עניני של המן הי' להטריד את ישראל כדי להכניסם בכל מיני שכחה והראה לו השי"ת במצות עומר שהי' מנופה בשלש עשרה נפה שנמצא בישראל נקודה מבוררת אשר אי אפשר לו להטרידה בשום שכחה ובשום טרדה שבעולם וזאת הנקודה בעצמה מעוררת את ישראל מכל הטרדות שלהם כי זאת הנקודה הוא מבורר מאוד בשלש עשרה נפה שרומז על תכלית השלימות והמן שהוא משולל מנקודה כזו יתבטל לגמרי בתוך הטרדה:

כ׳וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר וגו' הנה זאת המצוה מקרבן עומר קבע השי"ת בהקצירה שהוא השער המתחלף ממחובר לתלוש כי טרם הקצירה הי' התבואה מחובר לקרקע ואז היתה קרובה להשורש ורחוקה מהבחירה של הצורת אדם ולזה לא היתה מקבלת טומאה אבל לאחר שנקצרה התבואה אזי נתרחקת מן השורש ונתקרבת לכלול בהבחירה של צורת אדם ומפאת זה עלילה לקבל טומאה הרי שע"י הקצירה נתחלפה התבואה משער לשער לזה קבע השי"ת מצות העומר בהקצירה ומתחיל מצותה בחג הפסח כי פסח מורה נמי על ענין כזה שבו יצאו ישראל משער לשער שבמצרים הי' ישראל לגמרי בלי בחירה כדאיתא במדרש (ש"ט ק') על הפסוק לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי כך הי' ישראל נתונין בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה וכו' הרי שהי' שם משוללי בחירה לגמרי ועיקר הבחירה של הצורת אדם הוא הדעת שיש בו להבין ולהכיר איך שהוא מצדו מחוסר כל בלעדי השי"ת שיכול להשלים את חסרונו ושם במצרים הי' התגברות ההסתר כ"כ עד שלא הי' מבינים כלל שהם מחוסרים כי אין בשום מקום כ"כ גודל ההסתר כמו שיש בארץ מצרים שנדמה שם שאין צריכין לשום תפילה כי אפילו לגשמים אינם נצרכים שם ולכן לאחר שנגאלו ויצאו מן ההסתר של מצרים אזי יצאו לחירות עולם שיהי' בחירת דעתם בשלימות הגמור לכך מתחיל בחג הפסח המצוה של קצירת עומר ומצותה הוא משעורים שהוא מאכל בהמה כי אם הי' המצוה של קצירת עומר ממאכל אדם הי' משמע שאין רשאים להתפלל רק על דבר כזה שמבורר מפורש הכבוד שמים היוצא מזה אבל על דבר שהוא רק צרכי עוה"ז אינם רשאים להתפלל לזה הוא המצוה בשעורים שהוא מאכל בהמה דוקא לרמז שיכולין להתפלל ג"כ על דבר שאינו מבורר כ"כ בזה הכ"ש מפורש רק כיון שמכיר אדם שהוא מחוסר מצדו יתפלל להשי"ת שישלים לו החסרון כי ע"י הכהן בעבודתו יכול להניף זה המאכל בהמה ולתקנו עד שבכח האדם להביא אח"כ מנחת חטים שהוא מאכל אדם נמצא שזה המאכל בהמה שמקודם הי' הכנה להגיע על ידה למאכל אדם היינו להצורת אדם בשלימות:

כ״אאיתא בגמ' (מגילה ט"ז.) אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי היינו כי הקומץ מורה על הכרת אדם שמכיר שגם הכלי קיבול מהטובה לקבל אותה הוא נמי רק מה שהשי"ת נותן נמצא שיש בזה הקומץ יקרות הגדול ביותר כי עשרת אלפים ככרי כסף של המן לא הי' לו בהם שום הכרה בהשורש כי כל עסקו של עמלק הוא רק להסתיר את השורש כדכתיב שוכני בחגוי הסלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורדני ארץ היינו שיש לו תקיפות בכל התפשטות תאות לבבו ואין מהצורך אליו להסתכל אל הרצון מהשורש ית' נמצא שאין לו כלל שום כלי קיבול וזה שאיתא בגמ' שם שכל גנזיו של אותו רשע הי' חקוקים לו על לבו היינו שהוא עם כל גנזיו הי' פונה לגמרי ליפעל עמהם ההיפך מרצונו ית' אבל הקומץ שעורים של ישראל מרמז על הכרת ישראל שהכלי קיבול הוא ג"כ מהשי"ת וזה הוא עיקר הכלי קיבול לקבל כל הטובות לזה אתי קומצא של שעורים דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי:

כ״בוהשיאנו ה' אלקינו וגו' היינו שאנו מבקשים מהשי"ת שיעשה לנו כלי קיבול כדי שיהי' בכחנו לקבל ברכת מועדיך לחיים טובים ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכנו היינו שזהו כל רצונו ית' שיהי' כלי לישראל לקבל כל הטובות וכדכתיב אתה גלית את אוזן עבדך להתפלל לפניך ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך. קדשנו במצותיך היינו שלא יהי' אצלנו מעשה המצות כדבר שנתיישן אלא שנהי' מכירים בהמצות תמיד ההתחדשות הנמצא בהם וע"י זה יהי' חלקנו בתורתך היינו כי ע"י שישראל יהי' מכירין בהמצות ההתחדשות המאיר בהם תמיד אזי יהי' עוסקים בהם כמו האדם העוסק בחלקו ממש הנוגע לעצמיתו כי בדבר הנתיישן אצל אדם אזי הוא כל עסקו בה רק כמו בדבר הנוגע לזולתו וכשפונה מעט מהעסק נשכח ממנו משא"כ מי שעוסק בדבר הנוגע לעצמו אזי זוכר תמיד היטב ואינו נשכח מלבו לעולם:

כ״גכה תברכו את בני ישראל וגו' איתא בגמ' (סוטה ל"ח.) כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו בעמידה וכו' כה בלה"ק מורה שהברכות יהי' מאירים לישראל מפורש בלי הסתרת לבושים. וכה בעמידה היינו שיהי' בקומה זקופה כי כאשר הקומה אינו זקופה אינו בשלימות ואף בישובה ג"כ אינו ניכר עדיין שהמוח הוא עיקר המושל על כל אברי הגוף. והקומה בשלימות הוא רק כשאדם עומד אז רואים מפורש שהמוח הוא המושל על כל האברים ומנהיג אותם וזהו כה בעמידה. היינו שהברכות יהי' מאירים בכל האברים לדעת כי אני ה' מקדשכם כמו שמאיר ממש בהמוח של אדם שבו הוא עיקר הדעה ועיקר הדעת הוא כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. כך יהי' כל האברים של האדם נכנעים תחת זה הדעת. וע"י הכרה כזאת נשלם כל הקומה וזהו כה בעמידה:

כ״דיברכך ה'. היינו שישראל יהי' בריכה לנטוע בהם כל השפעות טובות וזאת הברכה הוא נגד זה החג כי כל הנטיעות בתחילת צמיחתן המה קטנים מאד ואינם ראוים עדיין למאכל אדם עד אח"כ כשנתגדלו אז נצמח מהם כל הפירות טובות ככה בזה החג מתחיל השי"ת לנטוע אצל ישראל כל הטובות ובתחילת צמיחתן המה עדיין קטנים מאד ואינם ראוים עדיין למאכל אדם עד אח"כ ועל זה רומז הקרבן עומר משעורים שמתחילין להביא בזה החג שהוא רק מאכל בהמה. אמנם אח"כ נצמח מזה כל הטובות כי אותן המדות בעצמם שנחשבים עכשיו למאכל בהמה קודם כל הברורין. נתהווה מהם אח"כ מאכל אדם עד שיכולין להביא מנחת חטים שהוא מאכל אדם. אכן בהתחלת הצמיחה אין עדיין שום קנין בהם כענין שמצינו בגמ' (חולין ק"ה:) כל מילי דלא צייר ולא חתים ולא כייל ולא מני צריך שמירה ממזיקין לזה נאמר אז וישמרך. יאר ה' פניו אליך. זהו נגד חג השביעות שאז באים כל הטובות שצמחו בפסח נגמרים בשביעות. להיות מאירים מפורש בתפיסת ישראל בקנין גמור בכל הלבושים שלהם וזהו נקרא קבלת התורה. ויחנך היינו שמשיג אדם בשלימות מה הוא אצל בוראו. ישא ה' פניו אליך. היינו שיתן השי"ת לישראל נשיאות פנים שיהי' טענה חזקה שמגיע להם כל הטובות בשורת הדין ע"י עבודת יגיע כפם. וישם לך שלום. היינו שע"י זה יהי' להם כל השלימות:

כ״הוהשיאנו ה' אלהיגו את ברכת מועדיך וגו'. איתא בגמ' (ברכות ט'.) וישאלום וינצלו את מצרים וגו' א"ר אמי מלמד שהשאילם בעל כרחם א"ד בעל כרחם דמצרים וא"ד בעל כרחם דישראל וכו' מ"ד בעל כרחם דישראל משום משוי וכו' נראה מזה שהי' ישראל נוטלין את הרכוש של מצרים שלא ברצונם. ולהבין מדוע בביזת הים כתיב ויסע משה את ישראל וביארו ז"ל (מכילתא הובא ברש"י) הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים וכו' כסף וזהב ואבנים טובות והי' ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו' לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם וכו' ולא הי' להם מזה שום משוי. אמנם כל עוד שהטובה הוא בכלל ולא נתחלקה עדיין לפרטים כדי שיהי' בהשגת תפיסת אדם אז נחשב על האדם כמשוי ואין לבו נח ממנה וכל הנייחה של אדם מהטובה הוא רק אחר שנתחלקה לפרטים עד שמשיג אותה לתפיסתו לזה ביזת מצרים הי' עדיין בכלל הי' נחשב להם כמשוי משא"כ בביזת הים השיגו את הטובה לתפיסתם שוב לא הי' נחשב למשוי וכן הוא בכל מועד מוכן השי"ת להנחיל כל הטובות לישראל אכן הטובה הוא עדיין בכלל ואינו בתפיסת אדם ואח"כ בכל השנה נתחלקה הטובה לפרטים בכל עת וזמן כפי הנצרך להאדם כן משיג את פרט הטובה לתפיסתו לזה אנו מתפללין בכל מועד והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה משל מי שהולך בדרך עם בנו קטן ומצא אוצר מאבנים טובות יקרים מאד אומר האב לבנו קח וטען עליך כל מה שתוכל שאת וכשנבואה לביתנו אראה לך בכל אבן בפרט היקרות הנמצא בו ככה הוא ענין תפלתנו והשיאנו ה' אלהינו היינו שיטעון אותנו הכלל מהטובות הגם שכעת נחשבים עדיין כמשוי מ"מ כשיצא אח"כ בכל השנה להפרטים הנצרכים לכל אחד ואחד שוב לא יהי' כמשוי וזהו והשיאנו ה' אלהינו היינו שישים בלבנו אמונה שלימה כי כשמאמין אדם בשלימות שהשי"ת עומד כנגדו בכל מועד ומוכן לתת לו כל הטובות משפיע לו ממילא השי"ת כל הטובות:

כ״ווהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. הנה כל חג יש בו ברכה מיוחדת וחג הפסח בו בונה השי"ת כלי קיבול לישראל שיהי' להם כלי לקבל כל הטובות מתפללים בו והשיאנו ה' אלהינו וגו' כלומר שיתחזק השי"ת את הכלי קיבול של ישראל שיהי' מלא רצון כדי שיהי' יכולה לקבל כל הטובות ע"ד מאמרם ז"ל כלי מלא מחזיק וכו' כאשר רצית וגו' היינו כיון שבזמן המועד עומד השי"ת נוכח ישראל בגודל רצון פב"פ לכך יכולין אנו לבקש ולהתפלל ועיקר התפילה היא קדשנו במצותיך היינו שיהי' בנו טעם ודעת בהמצות כי כפי שהאדם מרגיש טעם מתוק בהמצוה כך שוכן בה השי"ת ויש לו לזה האדם חלק בהתורה כפי הטעם שמרגיש בהמצות כי מהמצוה נעשה אצלו תורה וזהו ותן חלקנו בתורתך שבענו מטובך זהו כמאמרם ז"ל הטיבו כהטבת הנרות היינו כי איתא בזוה"ק (הקדמה ג'.) על אות ט' שמרמז על טובה אלא שטובו צפון וגנוז וכמוס בגוי' לזה אנו מתפללים שיגלה השי"ת הפנימיות הצפון וכמוס שיתגלה מפורש איך שכל חפצו ית' הוא רק בטובת ישראל וזאת ההתגלות הוא גבי ישראל עיקר הישועה ועל זה אמר ושמח נפשנו בישועתך:

כ״זיברכך ה' וגו' זהו כדאיתא בגמ' (מגילה כ"ג.) הני שלשה חמשה ושבעה כנגד מי נגד ברכת כהנים וכו' וכוונתם הוא כמבואר בזוה"ק (פנחס רי"ט:) תלת אומנין עבד קב"ה לאפקא מנהון עלמא וכו' וזה הוא שלשה. וענין חמשה הנזכר בגמ' היינו חמשה קרני חמה שמתפשט עד הוד כדאיתא בזוה"ק (תצא ר"פ.) ושבעה היינו כל ההיקף וזהו שלשה וחמשה ושבעה של ברכת כהנים כי שלשה היינו ההתכללות מכל ההתפשטות וזאת ההתפשטות נתחלק על חמשה נהורין שנקראו חמשה קרני חמה עד שנגמר ונעשה מזאת ההתפשטות ההיקף שבעה וזהו יברכך ה' וגו' היינו שיתחזק הכלי קיבול גבי ישראל לקבל כל מיני התפשטות טובה כי יברכך הוא מלשון בריכה כלומר כלי קיבול אכן צריכין שלא יתפשט לחוץ על זה אמר וישמרך יאר ה' פניו וגו' כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים:

כ״חויחנך היינו במקום שיש טענות אזי יראה השי"ת המעמך ישלמנה. האתה תבחר ולא אני כמו שהראה השי"ת גבי שלמה המלך כדאיתא (סנהדרין ק"ז:)

כ״טישא ה' פניו אליך היינו שמגיע להם זה הנשיאות פנים בשורת הדין מדה כנגד מדה כמו שישראל נושאים פנים להשי"ת באמרו להם ואכלת ושבעת וברכת וגו' והם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה כדאיתא בגמ' (ברכות כ':) לכך מגיע להם נמי מדה במדה לומר שכבר עבדו יותר מכפי כחם אכן מפאת זה הנשיאות פנים יכול להתעורר מישראל בעצמם קטרוג על זה מסיים וישם לך שלום:

ל׳והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים טובים ולשלום וגו'. עיקר המכוון מזאת התפלה הוא שיחונן אותנו השי"ת עם כלי קיבול כזה שהכלי בעצמה תהי' חי וקיים אף שמצד אדם נראה התרבות בהדומם יותר מבהחי כדאיתא במדרש (רבה בא ט"ו) בית המחזיק מאה חיים יכול להחזיק אלף מתים אכן זאת הוא רק מחמת שהכלי קיבול בעצמה הוא דומם לכך קשה לה להחזיק חיים יותר הרבה מלהחזיק את המתים אבל כאשר עצם הכלי יהי' חי אזי יכולה להחזיק חיים עד בלי גבול ואין סוף אולם זאת הכלי קיבול שהוא חי משיג האדם רק מפאת הכרתו היטב בכל הדברים שורש הרצון ית' על זה אומרים כאשר רצית וגו' קדשנו במצותיך היינו שיהי' פועלים את המצות בחמימות ובחביבות כי מי שפועל אותם בלי חמימות רק על דרך מצות אנשים מלומדה אזי יש לו בעשייתן יגיעה וסבלנות כמאמרם ז"ל מסובלים במצות אבל כאשר פועל אדם את המצות בחמימות ובחביבות אין לו בהם שום יגיעה וטרחה כלל ופועל אותם בגודל זריזות. ותן חלקנו בתורתך היינו שיתן לנו השי"ת חלק בהתורה וממילא יהי' כל עסקנו בה כמו שעוסק האדם בתוך שלו כי כאשר עוסקים בה כמו שפועל אדם בחלק זולתו אין לו בזה העסק שום חשק וכמה מניעות יכולין להתיצב נגדו משא"כ כשעוסק אדם בהתורה כמו בתוך חלק שלו אין בכח שום מניעה לעמוד לפניו וכמאמרם ז"ל בגמ' מלתא אלבושי' יקירה. שבענו מטובך. טוב הוא כמאמרם ז"ל כהטבת הנרות היינו שהשביעה שלנו יהי' העיקר מאור הכמוס בהטובה כי כאשר נעלם מהאדם האור הגנוז בתוכה אזי היא בחושך ואין בה שום שביעה כמאמרם ז"ל (יומא ע"ב:) הסומא אינו שבע לזה מתפללים שבענו מטובך שיכירו ישראל את האור בכל הטובות. ושמח נפשנו בישועתך היינו שיהי' ניכר מפורש איך שהשי"ת פונה תמיד אצלינו וזאת ההכרה הוא עיקר הישועה. וטהר לבנו לעבדך באמת ומבואר בזוה"ק שהתיקון של אמת נקרא תרין תפיחין קדישין ורומז על גודל הארת פנים שניכר גם על הלבוש האחרון שהוא הפעולה הגשמי:

ל״אכה תברכו וגו' איתא בזוה"ק (יתרו ס"ז.) אסור לארמא ידים למגנא וכו' היינו כי כאשר מרים אדם ידיו מראה בזה שהכלי פעולה הוא אצלו למעלה מהדעת שלו וכשמרים אדם את ידיו במקום שהרצון ית' הוא כך אזי הוא באמת הכלי פעולה גבוה הרבה יותר מהדעת לזה נאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם היינו שהוריד כל מיני השפעות טובות לישראל מזה המקום העליון שהוא למעלה הרבה מתפיסת דעתו:

ל״ביברכך ה' ומבואר בזוה"ק (נשא קמ"ז) יברכך לעילא היינו שיהי' ניכר לעיני כל שעיקר הברכות יורדים רק לישראל וכל העולם כלו אינו ניזון אלא מתמצית. וישמרך לתתא היינו שלא יתעורר נגד זה שום קטרוג. יאר ה' פניו אליך היינו שיהי' ניכר מפורש הארת פנים ית' ובמה ניכר הארת פניו ית' מזה שיכולין לעמוד נוכח השי"ת פב"פ מוכח שפיר שגם השי"ת עומד נגדנו בהארת פנים ית':

ל״גויחנך היינו שיראה השי"ת לעיני כל כמו שנאמר ה' אמר אלי בני אתה ומהארה כזאת נתבטלו ממילא כל הטענות והקטרוגים מעל ישראל:

ל״דישא ה' פניו אליך וזה הפסוק נקרא ולא מתרגם כדאיתא בגמ' (מגילה כ"ה:) אמנם זה הנשיאות פנים הוא ג"כ בשורת הדין כי יען שעובד האדם להשי"ת בגודל אהבה ואין חפץ מגמתו לשום פרס לכך מגיע לו בשורת הדין לישא לו ג"כ פנים על דרך מאמרם ז"ל בגמ' (שם כ"ו:) אי דלא הוה לי' הנאה מני' לא הוה יהיב לי' מתנה הדר הוי לי' מתנה כזביני אולם נגד זה מתעורר לפעמים טענות מישראל בעצמם על זה נאמר וישם לך שלום:

ל״הוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו כי כל הטובות בעת שהם בכלל טרם שבאים בתפיסת אדם נחשבים למשא כמו שמצינו גבי ביזת מצרים (ברכות ט':) מלמד שהשאילם בעל כרחם וכו' מפני משוי הדרך משא"כ בביזת הים הי' חביב עליהם הביזה עד שהי' צריך להסיען משם והוא כי כל טובה כאשר בא פתאום אל אדם הרבה ביחד אינו בנייחה מזה ונדמה כמקבל בתר כתפי לכך מתפללין והשיאנו וגו' שישפיע אותנו הברכות בהדרגה שיהי' בתפיסתנו:

ל״וכאשר רצית. היינו שיתעורר בהברכות הרצון הקדום מזכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה שהי' בלי שום אתערותא דלתתא וממילא יהי' להם קיום לעולמי עד. קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך היינו שיראה לנו השי"ת איך שכל הטובות נכללים בדברי תורה. וטהר לבנו לעבדך באמת היינו כי אמת הוא כמבואר בזוה"ק (נשא קל"ג:) תרין תפיחין קדישין וזה רומז על בליטה מפורשת וכל מה שאינו מפורש לעינינו זאת הבליטה מאורו ית' הוא רק מפאת המסך המבדיל שהוא מצד אדם דכתיב כי אם עונותיכם מבדילים וגו' לזה מתפללים וטהר לבנו אזי לא יהי' עוד שום מסך המבדיל וממילא יהי' לעבדך באמת היינו שיהי' לנגד עינינו בליטה מפורשת באורו יתברך:

ל״זיברכך ה' וישמרך. יברכך הוא מלשון בריכה היינו שיעשה לנו השי"ת בריכה וכלי קיבול להמשיך בנו כל הברכות וזהו נגד חג הפסח כי בזה החג מתחיל השי"ת לבנות בישראל הכלי קיבול. יאר ה' פניו אליך זה הברכה הוא נגד שביעות שאז מתחיל השי"ת למלאות אור בתוך הכלי קיבול שנבנה בימי הפסח ועיקר האור הוא מה שמראה השי"ת הארת פנים כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים לזה אנו מתחילין עוד מימי הפסח לספור לזה הארת פנים ית':

ל״חישא ה' פניו אליך. איתא בזוה"ק (נשא קמ"ז.) ישא וגו' לעילא היינו כי לעילא מקבלים ישראל תמיד טובות בלי הפסק וכל המניעות המה רק לתתא מסבת המקטרוגים המונעים מלירד הטובות לתתא ועל זה מסיים וישם לך שלום לתתא וכו' היינו שיתבטלו כל המקטרוגים וממילא לא יהי' עוד שום מניעה מלקבל כל הטובות גם לתתא: