סוד ישרים, ליל שביעי של פסח ב׳Sod Yesharim, The Seventh Night of Pesach 2
א׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' בזוה"ק (שם) ר' שמעון פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות האי קרא קשיא ואית לאסתכלא בי' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתור מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' (אדרא קדישא קכ"ח.) חדי ר' שמעון ואמר (חבקוק ג׳:ב׳) ה' שמעתי שמעך יראתי התם יאות הוה למהוי דחיל. אנן בחביבותא תלי' מלתא וכו' ולהבין זאת הא מצינו בזוה"ק (יתרו ע"ט.) באתר דשלומותא אשתכח תמן דחילו אשתכח וכו' ואין עוד שלימות יקרה ביותר ממה שהי' אז גבי רשב"י והחברי' בזמן האדרא רבה קדישא ומה זה שאמר אז אנן בחביבותא תלי' מלתא אמנם בההתחלה אין שום דרך אחר לקנות השלימות כי אם ע"י יראה וכן אחר שהשיג אדם את השלימות ע"י עבודתו אז צריך ג"כ לגודל יראה לבל יפסיד ח"ו אותו השלמות שקנה בעבודתו ועל זה איתא (שם) באתר דשלומותא אשתכח תמן דחילו אשתכח. אולם לשלימות כזו שמנהיר השי"ת מצדו להאדם גם בלתי עבודתו שלא ימוט ממנו לעולם על ההארה כזו איתא שם (בהאדרא קדישא) אנן בחביבותא תלי' מלתא כי בזמן האדרא קדישא הי' מנהיר השי"ת להחברי' דרשב"י כל מיני שלימות בקביעות גמור לעולמי עד שלא יפסידו אותו ח"ו אפילו ע"י כמה הסתרות (עיין סוד ישרים שבועות שם נתבאר זה הענין בעז"ה היטב) אכן כאשר מנהיר לפעמים השי"ת להאדם אור יקר שהוא למעלה הרבה מתפיסתו וזה האדם הוא משולל כלי מלקבל אור יקר כזה אזי צריך זה האדם לגודל יראה ועל ידי זאת היראה יתגדל אצלו הכלי קיבול מתפיסתו ג"כ כי עיקר הכלי קיבול לקבל אור הוא היראה כדכתיב (ישעי' ל"ג) יראת ה' הוא אוצרו אבל אם יקבל האדם זה האור יקר שמנהיר לו השי"ת כל עוד שהוא משולל כלי קיבול היינו זאת היראה אזי הוא כגוונא דעלמין דאתחרבין בקדמיתא שהי' אצלם האור יותר מהכלים כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל היינו שהי' עדיין משוללי בחירה כי הי' עדיין קרובים מאוד להמאציל ית' כמו שמצינו אצל קין שאמר השומר אחי אנכי היינו שעשה זאת בלי בחירת דעתו ועיקר תכלית המכוון מרצונו ית' בהבריאה הוא שהבחירה יהי' אצלה חפשית והאדם בבחירת דעתו ורצונו הטוב יהי' מואם ברע ובוחר בטוב אבל כל עוד שהבריאה הי' עדיין בתפיסתה משוללת בחירה לא נגמר בה עדיין תכלית המכוון מהרצון ית' ועל זה התכלית המכוון נאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו כי ענין יראה אינו כי אם באופן שיש בחירה חפשית וזהו והאלהים עשה שיראו מלפניו היינו שהכתוב מבאר למה באמת הציב השי"ת שהבחירה יהי' חפשית כ"כ עד שיכול לדמות להבריאה בתפיסה שיש לה כח הוי' בפני עצמה וזהו והאלהים עשה כלומר בחינת עשי' גשמי על זה אמר הכתוב כדי שיראו מלפניו היינו כי במקום הנעלה בגודל הבהירות הנקרא ה' ברא או ה' יצר שם יש הכרה מפורשת שאין שום כח הוי' אחרת בלתי ה' לבדו ואין עוד ולזה אין שייך שם יראה מאחר שמכירים שם היטב שכל מה שפועלים הוא רק כחו ית' ואינו נפעל מצד הבחירה שום דבר בעולם. משא"כ בזה המקום השפל והנמוך שהוא בהסתר מאוד הנקרא והאלהים עשה. שהוא בחינת עשי' שנדמה להאדם שהוא בכח בחירתו פועל הכל אזי יש גודל הפחד והיראה אולי קילקל ח"ו מה בכח פעולתו אולם ע"י זאת היראה והפחד נתחזק ביותר הויית הבריאה כי מאחר שכל המכוון מהרצון ית' שהציב זאת ההסתרה הנקרא והאלהים עשה הי' רק כדי שיראו מלפניו נמצא שבזאת היראה נגמר כל תכלית המכוון מהרצון שאמר והי' העולם וממילא יכולין לומר ומה תעשה לשמך הגדול ולכך יש כאן עיקר כח התפלה כדכתיב ויהי אדם לנפש חי' ומתרגמינון והות באדם לרוח ממללא דיכיל למלל קדם מלכא היינו כי עיקר כח התפלה שיהי' יכולין נומר ומה תעשה לשמך הגדול הוא רק בהצורת אדם שהוא בעולם עשי' מקום הבחירה דוקא שבו הוא עיקר היראה וזהו שהתפלל חבקוק ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי וכמבואר כאן בזוה"ק מאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמי' וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה כד"א את חובקת בן א"ה חיבוק מבעי לי' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע וכו' וביאר הענין כי סטרא דנוקבא היינו שהאור הוא יותר מהכלי וזהו שאיתא כאן על חבקוק דאתי מסטרא דנוקבא כלומר שלא הי' בכח הכלי קיבול מתפיסתו להחזיק את גודל אור היקר שהי' מנהיר בו השי"ת וממילא כאשר הכלי הוא בקטנות לגבי האור נתקצר אצלו הזמן ג"כ וזהו מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי ולכך הי' צריך לתרין חבוקין חד דאימא וחד דאלישע שיתחבק עמי' כדי להמשיך אצלו כלים כי מפאת גודל יראה העצומה שהי' אצל אלישע הי' בכחו נמי להגדיל גבי זולתו התפיסה שיהי' בו ג"כ כלי קיבול להחזיק גודל אור היקר וזהו שהתפלל חבקוק הנביא ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חיי' וכמבואר בזוה"ק הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שיהי' לו כלי ויתגדל אצלו אריכות הזמן כי ע"י היראה נתחזק גבי האדם קיום הוויתו ונתארך אצלו זמן חיותו כמו שמצינו גבי דוד המלך שאיתא עליו (זוה"ק וישלח קס"ח.) דוד מלכא לא הו' לי' חיים כלל בר דאדם קדמאה יהיב לי' שבעין שנין מדילי' וכו' היינו אף שמצדו לא הי' לו חיים כלל בכל זאת מחמת יראתו העצומה שהי' לבו חלל בקרבו הי' בכחו לברר שהוא עיקר הצורת אדם שעליו מסובב כל תכלית המכוון מהרצון ית' שאמר נעשה אדם עד שזכה למובחר החיים של אדם הראשון כי השבעים שנה שנתן אדה"ר לדוד המלך הי' ממובחר החיים שלו כמבואר (בית יעקב הק') וזהו הענין שפתח הזוה"ק בזה על פ' ויהי בשלח וגו' כי ביציאת מצרים האיר נמי השי"ת את האור יותר מכפי הכלי כי האור הי' למעלה הרבה מתפיסתם ולא הי' לישראל אזי כלי לקבל את האור בעבודה שבתפיסתם כי הי' עדיין משוללי עבודה כי ההסתר ממצרים נקרא מצר ים להורות על גודל ההעלם שתפיסתם הי' אז מאוד בקטנות כי קליפת מצרים נקרא גרון כדאיתא בזוה"ק (שמות ג'.) וגרון הוא מקום המעביר מהמוחין להפעולות ובזה המעביר נקטן מאוד התפיסה להבין זאת ההתחלפות מהדעה להפעולות שהמה ממש שני ההפכים כך הי' אז תפיסת ישראל בתכלית הקטנות לכן נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי קליפת פלשתים הוא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כמבואר בס' (מי השלוח הק') היינו שאומרים שיש בכחם לקבל הכל שעיקר הכלי קיבול הוא בידם עד היכן שהם אומרים שהמה מושלים אפילו על הכלי קיבול של ישראל ולכך לפני מלוך מלך בישראל הי' פלשתים שבים את הארון שהוא אינו מן המדה והוא עיקר הכלי קיבול של ישראל כמבואר במקומו והי' שבים אותו להורות שהם מושלים גם עליו רק שאול המלך חטף את הלוחות ממנו כדאיתא (במדרש שמואל פ' י"א) ורמז בזה שהכלי היא אצלם ריקן ונתברר מזה ממילא שאין להם כלי קיבול כלל כי מי שיש לו כלי קיבול איננו ישוב עוד ריקם כי אם שהשי"ת ממלא אותה ומדוע נתרוקנה אצלם הכלי קיבול מזה מוכח שעיקר הכלי קיבול שייך דוקא לישראל וכשהכלי קיבול הוא גבי ישראל ממלא אותה השי"ת. לא כשהוא אצל פלשתים ולא כמו שסברו הפלשתים שיש אצלם כל הכח ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אם הי' הולכין ממצרים בעוד שהי' משוללי כלים דרך ארץ פלשתים היינו בזה התקיפות שאורו ית' שוכן אצלם גם בלתי עבודה על זה אמר כי קרוב הוא כלומר שקרוב מאוד להטעות של פלשתים כי המה נמי אומרים שיש להם כל הכח גם בלתי עבודה ולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שמקודם יבררו ישראל א"ע בכל הלבושים מראשית הנקודה עד סוף כל דרגין כי מדבר מורה על נקודה דחרובא שהי' עוד טרם בריאת עולם שאז הי' הכל מדבר שלא הי' עדיין ניכר אז שום כבוד שמים בעולם והי' כל העולם בבחינת מדבר. וים סוף הוא כמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שנעלם שם הדעת לגמרי כמאמרם ז"ל (פרקי דר"א) לא מצינו בים כבודו ובכל אלו הדרגין הי' צריכין ישראל לברר שיכירו בתפיסתם הכבוד שמים המתפשט גם מהנקודה דחרובא עד הלבוש אחרון מהסופא דדרגין אבל בלעדי הברורים רק מפאת התקיפות שהוא למעלה מתפיסתם יכולין לחזור להטעות הראשון וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה היינו כי ביציאת מצרים הי' צריכין ישראל לכלול בתוכם כל הכחות שבעולם וענין מלחמה מלשון לחם שנקרא בזוה"ק (בלק קע"ח:) נהמא דקרבא שהוא נמי ענין מלחמה אם האדם מתגבר על המאכל אזי כולל את המאכל בקרבו ואם המאכל מתגבר ח"ו על האדם האוכלו אזי הוא להיפך וכן הוא כל ענין מלחמה שהמנצח כולל בקרבו את המנוצח כמו שמצינו בגמ' (גיטין) אותיב חד גפא ברקיע וחד גפא בארעא היינו שהראה בזה שיכול להגבי' א"ע כ"כ למעלה ממילא הוא מקיף וסובב כל מה שתחתיו כענין שנאמר (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי ארץ היינו כיון שיפקוד ה' למעלה יכללו ממילא גם למטה לכן אם ישראל יסמכו עצמם בזה המלחמה על התקיפות שהם עלו במחשבה בלתי ברורי עבודתם אזי ושבו מצרימה היינו כענין עלמין דאתחרבין בקדמיתא שהתפשטו בגודל תקיפות עד שנתבטלו לגמרי לזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שיבררו ישראל א"ע בעבודה שבתפיסתם עד שיכללו ע"י עבודתם כל הכחות שבעולם וזהו נמי כל הענין שהשיב מרע"ה להשי"ת מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ובאמת הי' מרע"ה יודע היטב שבכחו ית' להושיע למעלה מהבנת תפיסתו אלא שביקש שיתן השי"ת זאת הישועה בהבנת תפיסתם ג"כ היינו שיכירו שהרויחו הישועה ע"י ברורי עבודתם כענין מאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין צ"א:) כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החי' ועל זה השיב לו השי"ת וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה וענין אות הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (ב"מ כ"ח) ובאבידה צריך ליתן אות היינו שיכירו ישראל בתפיסתם ג"כ מפורש את הישועה למה בחר בהם השי"ת ועלו אצלו במחשבה וע"י ברורי עבודתם יכירו זאת כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינון דקב"ה אתרעי בי' ושוי' מדורי בי' כד חזינון דרעותא דב"נ למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וכו' וזהו נמי שאיתא בזוה"ק (נשא קל"ב:) אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו וכו' ולפעמים מצינו בזוה"ק (לך פ"ח:) אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכו' אמנם התחלת עבודת אדם נמשך באמת רק מאתערותא דלעילא וכמו שאיתא באדרא (שם קנ"ב:) מי גרם שאני לדודי היינו מהיכן נמשך לנו חשק כ"כ לעבודה יותר מלכל האומות על זה אמר משום דעלי תשוקתו היינו משום שבחר בנו השי"ת ושוכן אצלינו תמיד. אולם מהיכן ניכר שבחר אותנו השי"ת וחפץ בנו ושוכן אצלנו על זה איתא בזוה"ק (לך פ"ח:) אני לדודי בקדמיתא היינו מזה שאני לדודי ואנו חפצים כ"כ בעבודה ולבתר ועלי תשוקתו היינו מזה בעצמו שיש בנו חשק לעבודה ניכר מפורש שעלי תשוקתו כלומר שחפץ בנו ושוכן תמיד אצלנו כי מזה שעובד אדם השי"ת מוכח שהשי"ת שוי' מדורי בי' נמצא שהפירוש הוא כאן ג"כ כמו התם אלא במקום שהזוה"ק מיירי מבחינת זעיר אנפין היינו מברירי אדם ועבודתו שם הוא אני לדודי בקדמיתא כלומר ע"י אתערותא דלתתא דוקא בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכענין שמצינו בזוה"ק (בכמה דוכתי) לא אתער עובדא לעילא עד דאתער עובדא לתתא. ובאדרא (שם) מיירי הזוה"ק מבחינת עתיקא לזה איתא שם מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו כלומר בלתי אתערותא דלתתא כלל:
1