סוד ישרים, ליל שביעי של פסח א׳Sod Yesharim, The Seventh Night of Pesach 1
א׳ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ר' שמעון פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וגו' האי קרא קשיא ואית לאסתכלא בי' מ"ש תפלה לחבקוק יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' דהא אתמר דכתיב את חובקת בן ומאתר דנוקבא גרים מותא וכו' ודא הוא חבקוק נביאה כד"א את חובקת בן אי הכי חביק מבעי לי' אמאי חבקוק אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו':
1
ב׳ביאור הענין כי מלת נוקבא מורה על כלי שאינו בשלימות כי אם ע"י ברורי הדכר נתחזקה הכלי כענין מאמרם ז"ל בש"ס (סנהדרין כ"ב:) אין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעשאה כלי אכן הדכר יען שדרכו לברר לזה נקצב לו נמי זמן כפי מה שיש לו לברר. לא כן הנוקבא שאינה בעצמה כלי לברר לא נקצב לה ג"כ זמן ולכך נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא כי זמן היינו שהברורין מוכרחים לעבור דרך הזמן וזאת הוא דוקא גבי הדכר וזהו שאיתא כאן בזוה"ק על חבקוק נביאה למועד הזה כעת חי' אשר דיבר אלי' אלישע. למועד ודאי לבתר מית מאי טעמא מית אלא בגין דאתייהיב לה ולא לבעלה ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אתזדמנת קמי' וכו' היינו כי מאן דאתי מסטרא דנוקבא ויען שנוקבא הוא קדם זימנא מותא אקדים לרגלוי כי אין לו חיים בהזמן וזהו שמסיק הזוה"ק תפלה לחבקוק בגין חבקוק דאיהו עביד בגיני' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי'. בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין דלא ימות כדבקדמיתא וכו' פירוש שהשי"ת הוא כל יכול להאיר לו מסטרא דדכורא ג"כ כדי שיהי' לו זמן למען שיהי' לו חיים ומביא הזוה"ק זאת הפתיחה לפרשת ויהי בשלח וגו' להורות בזה שגם יציאת מצרים הי' קדם זמנא שהי' באורח דילוג כדכתיב (שה"ש ג') מדלג על ההרים וגו' ובחפזון כי בזמנא היינו כשהאומה מתפשטת בהמדה שלה עד שנתמלאה סאתה וישראל המה מבוררים נגדה בשלימות אז נמשך כל החיים והטובה מן האומה ונכנס בקרב ישראל בלי שום קטרוג. אבל ביציאת מצרים לא הי' עדיין ישראל מבוררים כנגדם והי' עוד טענה על ישראל הללו וכו' והללו וכו' כדאיתא בגמ' לכן נקרא זאת הישועה קדם זמנא. ולהבין מדוע נקרא בזוה"ק זאת הישועה קדם זמנא כי הנה מצד השי"ת אין יתכן כלל שיהי' בעולם עת אשר שלט אדם באדם לרע לו. רק מחמת שאורו ית' נתלבש באיזה מדה וכל אומה שהוא דביקה יותר באותה המדה נמשך לה נמי כח ממשלה ביותר כי השי"ת מנהיג עולמו באלו המדות כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכל מדה טרם התכללותה ביעקב אבינו אין לה שלימות כמו שמצינו גבי אאע"ה אף שהי' מבורר מאד במדת החסד בכל זאת נתפשט להלן ממנו ישמעאל שהי' משחית נפשו. ויצחק אבינו שהי' מדתו גבורה יצא ממנו עשו שאמר לית דין ולית דיין ועיקר השלימות מהמדות הוא רק כשנתכללו ביעקב אבינו שהוא מדת תפארת ישראל אז נעשו מחסד וגבורה תרין פלגא דגופא וחסד נקראת נצח היינו שיש בה נצחיות לעולמי עד וגבורה נקראת הוד להורות שתוכו רצוף אהבה וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (ברכה ל"ג) מימינו אש דת למו וגו' מימינו היינו מחמת גודל אהבת השי"ת לישראל לזה אש דת למו היינו הזהיר אותם באזהרות גדולים כמו שנאמר מחללי' מות יומת כדי להזהירם כאב רחמן המזהיר את בנו יחידו ומאיים עליו למען עוצם אהבתו ומפאת זאת האהבה נמי התלבש השי"ת בלבושי המדות למען שיהי' מקום לישראל לעבוד באלו המדות וע"י זה ינחלו כל הטובות שבעולם נחלה בלי מצרים וממילא נמשך נמי מזה ההתלבשות כל הויית האומות אבל בעצמית המקור ית' אין להם שום שורש כי רק על ישראל נאמר (האזינו ל"ב) כי חלק ה' עמו היינו ששורשם הוא בעצמית המקור ית' לכן כאשר ישראל מבוררים בהמדות אזי המה מושלים על כל העולם כמו שהי' בימי שלמה המלך וכמו שיהי' נמי לעתיד אחר שיגמרו כל הברירין בב"א. אמנם כאשר עוסק השי"ת באיזה מדה והכלי של ישראל אינו מוכן עדיין לקבל הטובה ממנה כי אינם מבוררים עדיין בזאת המדה אזי מוכרחין ישראל להיות בגלות אצל אותה האומה שכל קיום הוויתה וכל אחיזתה הוא רק בזאת המדה כדי שישראל יבררו וילקטו הנצוצות הטובות מהאומה הלז וכמו שהי' במצרים כי יען שדרך ארץ קדמה לתורה לכן טרם נתינת התורה הי' עוסק השי"ת שיהי' בזה העולם יראה ודרך ארץ בקביעות כדאיתא במדרש שאחר המבול הי' כל האומות מגדרים א"ע מעריות ואח"כ מהכשלון של חם ומהסבלנות של אותו הכשלון נשאר בקביעות דרך ארץ גבי מצרים שהם מזרעו ואח"כ כשבא יוסף הצדיק למצרים ומל אותם הי' נראה על הגוון שיש בהם יראה ודרך ארץ יותר מכל האומות ובזה הכח הי' מושלים על כל העולם ויען שישראל לא הי' עדיין מבוררים נגדם לכך היו מוכרחים להיות אצלם בגלות כדי שיבררו וילקטו מהם הטובות הנמצא בהם וכמו שהי' באמת אח"כ כ"ש וינצלו את מצרים אכן בשעת יציאת מצרים לא הי' עדיין הכלי של ישראל בשלימות כי הבירור והכלי בשלימות לא הי' נגמר אצלם עדיין עד זמן מתן תורה בהר סיני כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' אבל מקודם הי' משוללי עבודה ולכך הי' אז קטרוג הללו וכו' והללו וכו' לכן נקרא זאת הישועה בזוה"ק קדם זמנא וענין הקטרוג שהי' אז הוא כענין הקטרוג מה אנוש שהי' בהתחלת הבריאה שהקטרוג מה אנוש וגו' הי' נמי רק מחמת שלילת הכלי של צורת אדם כי כל הברואים יש להם חוקים טובים תכף כמו שנולדו כמו אח"כ כי שור בן יומו קרוי שור ומותר אדם מן הבהמה אין לבד במשפטים יש יתרון לאדם היינו שיש לו דעת ובזה הדעת יש לו כלי לברר אכן צריכין להמתין על זאת הכלי זמן רב עד אחר שיגדיל אז נתחזק הכלי גבי האדם אבל בעת שנולד אין לו עדיין זאת הכלי כי אז הוא משולל דעת לכן הי' אז קטרוג מה אנוש וגו' וככה הי' הקטרוג ביציאת מצרים שלא הי' ישראל מבוררים עדיין עד זמן מתן תורה ונגד זה הקטרוג הראה השי"ת בעתיקא תלי' מלתא כמבואר במקומו בזוה"ק וזהו שאיתא בזוה"ק ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' ת"ח כד הוה אתער עלי' דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע. מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע וכו' והוא כמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שבריאת הכלב הוא נגד מדת התרעומות הנמצא בעולם היינו במקום שאין על הפעולה בעצמה שום טענה וכל הטענה הוא רק על המחשבה שאינו מבוררת לשם שמים כלומר שכוונת מחשבתו מעשוית הפעולה לא הי' לשם שמים וזאת הטענה אינו באמת קטרוג גמור כי אין עונשין על המחשבה רק שהוא ענין תרעומות ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (ב"מ ע"ז:) דאית לי' תרעומות גבי' וקטרוג כזה מעורר תמיד עמלק שהוא קלופת כלב שהקטרוג מקלופת כלב מתעורר תמיד במקום שאין לו עליו אלא תרעומות אף שאין עדיין על האדם שום טענה גמורה לכן איתא בגמ' (חולין נ"ג.) נקטינון אין דרוסה לכלב היינו מאחר שאין בקטרוגו טענה גמורה לכך אין בכחו לדרוס ולהזיק רק שהוא מנבח ומפחד לב האדם ומעורר על האדם אף על פעולתו הטובה ביותר גודל תרעומות בטענתו שעומק הלב אינו מבורר לשם שמים נמצא שאין גבי האדם הכלי מעבודה בשלימות כי פירשו של תרעומות הוא חסרון כלי כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שם) האי מאן דאוזיף מחברי' מאה זוזי ופרע לי' זוזא זוזא פרעון הוה ואין לו עלי' אלא תרעומות הגם שפרע לו מעותיו אעפ"כ יש לו עליו תרעומות על שקלקל אצלו את הכלי כי אם הי' משלם לו ביחד כל מעותיו הי' למלוה כלי במה להרויח יותר ומסבת זה ששלם לו רק זוזא זוזא אכל את המעות מעט מעט וטענה גמורה אין לו כי הלא קבל כבר כל מעותיו אבל תרעומות יש לו עליו מפאת חסרון הכלי וזהו נמי כל כחו של עמלק שהוא קליפת כלב אשר במקום שהכלי של אדם צריך חיזוק שם הוא מקרר ומפחד לב האדם כדכתיב אשר קרך בדרך וגו' ואתה עיף ויגע וגו' וכמו שנאמר וילחם עם ישראל ברפידים וביארו ז"ל שרפו ידיהם מתורה ומצות היינו שלא יהי' חיזוק הכלי גבי ישראל וזהו כוונת הזוה"ק כאן שכתב מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע היינו שהי' מזדעזע מהאי כלבא שלא יקטרג עליו מחמת שהכלי שלו הי' צריך חיזוק כי הוא הי' נשיך כבר מכלבא טרם שהחייהו אלישע וכמבואר בזוה"ק לפי שהי' מסטרא דנוקבא מותא קדם לרגלוי ע"כ הי' מתיירא שלא יקטרג עליו גם עכשיו והביא הזוה"ק זאת לפתיחה לזאת הפרשה להורות לנו שגם יציאת מצרים הי' קדם זימנא ונקרא סטרא דנוקבא כי הי' משוללי עבודה לזה הי' קטרוג הללו וכו' והללו וכו' מדוע יאבדו אלו מפני אלו אבל מ"מ לא הי' הצדק למצרים ג"כ כי למה השתעבדו בעבודה קשה כ"כ את ישראל הרי שביציאת מצרים לא הי' נמי לעמלק טענה חזקה וכל קטרוגו הי' רק על דרך תרעומות. כי כשאמר משה רבינו להשי"ת מי אנכי וגו' והשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' היינו שהאמין השי"ת את ישראל שיבררו א"ע אח"כ ועל זה מתרעם עמלק מאחר שעכשיו אינם מבוררים אלא שהשי"ת מאמין אותם שיבררו א"ע אח"כ מעט מעט עד שיגיעו לשלימות א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת לאומה אחרת ג"כ שיתבררו אח"כ אמנם אחר שפתח להם השי"ת מעתיקא אזי לא ה' מקום עוד לכל אלו הטענות והתרעומות כי נתגלה מפורש ההתקשרות של ישראל בהשורש ושם בשורש העליון ית' כבר נגמר הכלי של ישראל בתכלית השלימות כי אצל השי"ת כל פרוטה ופרוטה מהסבלנות של ישראל בעד כבוד שמים מצטרפות לחשבון גדול כד' בזוה"ק (סבא משפטים) אפילו רעותא טבא דב"נ לא אתאביד וכו' וממילא לא הי' עוד שום מקום להאי כלבא לנבח על ישראל כדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' (בא י"א):
2