ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, ירמיהו, הקדמה לספר
א׳ספר ירמיה הוא ספר הנבואה הגדול ביותר בתנ"ך, ויש לו כמה צדדים של ייחוד. ירמיהו ניבא מסוף זמנו של המלך יאשיהו עד לאחר חורבן הבית הראשון. בתקופה הזו הנביא עומד נוכח המפולת העומדת להתחולל בעמו: הירידה המתמשכת בממלכת יהודה, שאם לא ייעשה בה שינוי פנימי גדול – היא תידרדר עד נקודת השבירה: חורבן הבית וגלות ישראל. משום כך רובו של ספר ירמיה הוא תוכחה, מצד אחד; ונבואת חורבן, מצד שני. עם זאת, יש בספר נבואות נחמה אחדות לעתיד לבוא, שבהן ירמיהו מדבר על חיבור מחודש ומאושר של הקדוש ברוך הוא וציון; וכן חטיבה של נבואות לגויים, שהוא מנבא בה בעיקר אסונות ומפלות לכל העמים שמסביב, ולא מעט הוא מתייחס גם לנפילתה של ממלכת בבל. בספר ירמיה, יותר מאשר בכל ספר נבואה אחר, יש גם דברים אישיים. אמנם אין בספר הזה מידע ממשי על חייו הפרטיים והמשפחתיים. שלא כישעיהו ויחזקאל, שמוזכר בספריהם שהיו אנשים נשואים, בעלי משפחה גדולה או קטנה, אין הספר מגלה אם לנביא ירמיהו הייתה אישה. ובכל זאת ספר ירמיה מתאפיין בכך שאין הוא מכיל דברי נבואה בלבד, מסופרות בו גם תגובותיו של ירמיהו על מאורעות חייו – התגובה המופתעת להקדשתו כנביא, התפרצויות אישיות על מר גורלו של נביא תוכחה ואסונות וביטויי בדידותו של מי שסובל יותר משומעיו מבשורות האסון שהוא משמיע להם, ואפילו מקצת דברים אישיים על סביבתו ומכריו. אפשר להסביר את התבטאויותיו האישיות של הנביא בספרו, בין היתר, בכך שאת עיקרם של הדברים הכתיב ירמיהו למי שהיה תלמידו וכנראה גם מזכירו, ברוך בן נריה. התלמיד הקרוב רשם לא רק את הנבואות אלא גם דברים אחרים שאמר ירמיהו בהזדמנויות שונות. ואכן, בספר נזכרים דברים הקשורים לברוך, שכנראה הגיע בתקופה מסוימת בחייו לבבל. באופן כללי ניכר בספר סדר מסוים, המקביל כנראה לימי חייו של הנביא – מנבואת ההקדשה שלו עד לנבואותיו האחרונות בגלותו הכפויה במצרים. כמו הנביא יחזקאל, ובמידת-מה גם ישעיהו, מתוארים בו מעשים סמליים שונים שהנביא ירמיהו עושה, בין בעצמו ובין על ידי שליחים. הנביא נשלח להשמיע דברי תוכחה קשים לאנשי ירושלים ולשכבת ההנהגה שלה, ובכלל זה למלך צדקיהו. ביטויו של הכורח הנבואי בולט בדבריו של ירמיהו, ועם זאת הוא מביע את הכאב והצער שמעוררים בו הדברים שאותם הוא נאלץ לומר. נראה כי יש מידה רבה של רוך באישיותו של הנביא וביחסו לאנשים אחרים, אולי משום שהוא יודע שדברי נבואתו אינם מכוונים לעתיד רחוק, אלא לתקופה הקרובה. הוא סובל ממעמדו הטרגי של האומר דברי אמת ודברים ראויים, שאיש אינו מקשיב לדבריו. מסתבר שבעיני אנשי ירושלים היה הנביא בעיקר מטרד, ולא פעם הופגנו כלפיו איומים והתנכלויות, שכן היו שראו בו בוגד בארצו המתנער ממרותם של בעלי השררה. באופן מפתיע נראה שנבואתו של ירמיהו הייתה ידועה גם מחוץ למקומו, שכן השלטונות הבבליים רצו לנהוג בו בחסד רב. אף על פי כן ולמרות שה' הבטיח לירמיהו שיהיה לו הכוח לעמוד בפני כל ההתנגדויות והתגובות שמסביב, בראייתו הכללית של הנביא הוא נכשל, שכן צפה את המפולת והמשבר, ולא היה באפשרותו לעשות מאומה כדי למנעם. מראשיתו עד סופו, ראה ירמיהו בעצמו אדם שאינו ראוי לשאת את המשא הכבד שניתן עליו – דברי תוכחה ונבואות פורענות. אולם על רקע מצוקה זו הוא מבטא קרבה והתרפקות על עזרת ה'. באופן דומה למשה רבנו, ירמיהו ממלא את התפקיד הגדול של ההכנה לגאולת ישראל שתבוא לאחר החורבן הקרב. אולי הוא היה המכשיר לשינויים הנפשיים והרוחניים שיתחוללו בעם ישראל בימי הבית השני, אף על פי שהוא עצמו לא יזכה לראות את הישועה שלאחר החורבן.