ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, רות, הקדמה לספר
א׳את סיפורה של מגילת רות אפשר לתאר כמין אידיליה. הוא מתרחש בקהילה יהודית שלווה למדי בתקופת השופטים - תקופה נידחת בתולדות ישראל, שאין בה סערות עולמיות, ולא מתחולל בה שום מאורע הטעון במשמעות ייחודית. גם אם בבסיס ההתרחשויות של המגילה אין תמיד נחת והרמוניה, רוגע ואהבה נסוכים עליה. דמויותיה מאופיינות לא בעשיית המעשים הראויים אלא בבחירותיהן האישיות לפעול בחסד ובתעצומות נפש זו כלפי זו. עיקרה של המגילה הוא סיפורן הפרטי של החמות והכלה שנדדו בעולם בחוסר כול, ולבסוף הגיעו למנוחה, שלום, ברכה ושלווה. רק משפטיה האחרונים של המגילה, המציינים כיצד יצאה מרות שושלת המלוכה בישראל, הופכים את העלילה מסיפור אנושי פרטי שאירע במואב ובבית–לחם, לרצף מאורעות בעל משמעות כלל–לאומית. הסיום מראה גם כיצד ה’ מוביל את המאורעות בעולם בטפחו אדם משולי החברה - גיורת מואבייה - עד כדי כך שממנו תצמח מלכות ישראל. כך תיאר זאת דוד המלך עצמו, שהמגילה מסתיימת בהזכרת שמו ושאליו היא מובילה: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.