תקנת השבין ט״וTakanat HaShavin 15
א׳והנה עוון דהוצאת ז"ל היה נראה לי לפשוט דהוא גם כן בכלל מצות עשה שהרי לא מצינו עליו שום אזהרה בתורה בהדיא, והתוספות [סנהדרין נ"ט רע"ב] דיבור המתחיל והא כתבו דמי שמצווה על פרו ורבו מצווה שלא להשחית זרע עיין שם, משמע דהוא בכלל מצות עשה דפרו ורבו ומשום הכי נענשו עליה בדור המבול דגם בני נח היו מצוין אז על זה, ואם כן היא בכלל מצות עשה דאף שעובר בקום ועשה נתבאר לעיל [אות י"ג] דסגי בתשובה לבד, ושם כתבתי כן מדנפשי מסתימות לשון הגמרא ועתה ראיתי כן גם בספר משנת חכמים [סימן ב אות ו] עיין שם, ואף על גב דבנידה [י"ג:] ילפינן ליה מקרא דלא תנאף לא יהא וכו' היה נראה לי לפשוט דאין זה דרשא גמורה ולהיות הלאו אתי להכי ולהיות בכלל מצות לא תעשה דגוף הלאו בניאוף גמור וכמו שאמרו בספר המצות לרמב"ם [מצות ל"ת שמ"ז] דנכפלה בזה אזהרה והביא כן מהמכילתא לא תנאף למה נאמר וכו' עיין שם וכן הוא בספר החינוך [מצוה ל"ה] ולא כתבו שם מאיסור הוצאת ז"ל כלל ועל כן דהיא אסמכתא בעלמא, והרמב"ם [פכ"א מהא"ב הי"ח] כתב שאיסור גדול הוא ולא כתב שום מקרא מן התורה על זה, ואף שכתב שם דהוא כאלו שופך דמים והוא מהגמ' [שם א'] ושם איתא גם כן כאלו עובד עבודה זרה ובזה בודאי אין רוצה לומר שיהיה כמו ע"ז ממש וה"נ לענין שפיכת דמים, לא אמר אלא כאלו ולא שיהיה בכלל אזהרת שפיכת דמים דהרי אפילו על עוברין וכו' שלא הוציא ראשו אין חייבין עליו בישראל, ואפילו בני נח דחייבין על העוברין דוקא עוברין אתרבי [בסנהדרין נ"ט:] מהאדם בדם אבל הוצאת ז"ל אינו בכלל אזהרת שפיכת דמים וכדמוכח מדברי תוספות הנזכר לעיל דאזהרתו רק משום מצות פרו ורבו, וגם בסמ"ג [לאוין קכ"ו] כתב בלשון רמב"ם הנ"ל כדרכו ושם [ר"ה צ"ז] הביא מדרשת חז"ל תלמוד לומר לא תנאף ואין ניאוף אלא באשת איש, ועיין שם [ס"ס ק"ג] מביא עוד דרשא דשבועות [מ"ז:] אזהרה לעוקב וכו' וההוא דנידה הנזכר לעיל לא מייתי כלל נראה ודאי דסבירא ליה דהוא אסמכתא:
1
ב׳אך בסמ"ק [ריש סי' רצ"ב] בלאוין דאורייתא שבאבר המילה כתב שלא להשחית זרע כדכתיב לא תהנה לאף, [נראה דהיה בגירסתו כן בגמ', ולפנינו הגירסא לא תהא בך ניאוף, ובפירש"י שסביב הרי"ף פרק ח' שרצים פירש מדלא כתיב לא תנאף אשה עיין שם וכן הוא במהרש"א בחא"ג בנידה שם עיין שם, ובהרי"ף שם מסיים וקרי ביה לא תנאיף, ולא הבנתי זה דזהו דרשא אעוקב וכו' וכמו שאמרו בשבועות שם עיין שם ואולי טעות סופר תוספות היה וכונתו על שינוי הניקוד לקרותו הנ' קמוצה והא' בצירי דרצה לומר לא תתפעל והיינו לא יהיה בך בעצמך ובלבדך מעשה הניאוף], ועיין שם הביא גם דרשא דשבועות, ואפשר קצת דלא לאשווי פלוגתא ובפרט נגד הסמ"ג שכפי הנראה מהקדמתו נגרר אחריו תדיר דגם כאן אין כונתו שיהיה זה לאו גמור, כי הוא לא בא למנות התרי"ג מצות ושס"ה לאוין שבתורה ומינה גם מצות דרבנן כמגילה וחנוכה ונטילת ידים וכדומה וכן לאוין דרבנן ככל שניות דרבנן עיין שם בסוף הסימנים שבריש הספר אלא שזה מנה בין לאוין דאורייתא, אבל יש לומר אין כונתו שיהיה בזה אזהרת לאו גמור רק הואיל והוא איסור דאורייתא ואיסורו שלא לעשות ככל איסורי לאוין. על פי דרכו היה מזכירו בסימן בפני עצמו למנוע איסור בפני עצמו שהרי אינו נכלל בשאר איסורי עריות וחייבי לאוין, ומאחר שחז"ל סמכוהו אאזהרת לאו דלא תנאף מייתי על זה האי קרא ואף שיהיה רק אסמכתא דלא נחית הכא לענין אזהרת לאו גמור דוקא ממקרא זה, אך פשטות דבריו לא משמע כן:
2
ג׳ומכל מקום נראה גם לפי דבריו אינו מהלאוין הלוקין מאחר שכתב דבכלל זה גם כן אזהרה לעוקב וכו' אם כן הוי לאו שבכללות, ואם כן הא איכא הרמ"ע בעשרה מאמרות הנזכר לעיל [אות י"ג] שכתב דגם לאו שבכללות בכלל עשה בזה, ואף על גב דיש לומר דכאן הוי גם כן לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דהאזהרה קאי בניאוף דאשת איש גמור ולהזהיר האשה דלא נפקא לי' מלא תתן שכבתך וכמו שאמרו בסמ"ג שם ובספר המצות שם עיין שם ובכהאי גונא דיש בכללו אזהרה לאיסור דמיתת ב"ד חשבינן ליה גם כן ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא ללקות אף בהאיסור הנכלל בו שאין בו מיתת ב"ד וכמו שאמרו [בעירובין י"ז:] ועיין שם בתוספות סוף דיבור המתחיל לאו ובתוספות [סנהדרין ס"ג.] דיבור המתחיל משום [פ"ה סוף ע"א] דיבור המתחיל הכהו ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נתבאר שם מהעשרה מאמרות דאינו בכלל זה, נראה לי דלא אמר אלא כשאותו איסור עצמו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא שהתרו בו למלקות ולא למיתה דבכהאי גונא הוא עיקר הא דניתן לאזהרת מיתת ב"ד [במכות י"ג:] וברמב"ם [פי"ח מה"ס ה"ב] עיין שם, אבל כהאי דאמרן שאותו ענין אין בו מיתה כלל רק הואיל בחלק הלאו שלאזהרת מיתת ב"ד אין בו מלקות גם באידך שבכללו לא שייך מלקות כיון דלא ניתן הלאו לאזהרת מלקות, דבר זה מה שאין לוקין עליו אינו מפני חומר שבו ושיהיה ענשו חמור דהרי בההיא ליכא עונש מיתה החמור כלל, בכהאי גונא יש לומר דלא אמר העשרה מאמרות להעדיפו משאר לאוין שאין לוקין כלל דלא אמר אלא כשאין לוקין להחמיר בעונשם כמבואר בדבריו שם עיין שם, ואם כן שפיר הך פיטור דמשום ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפילו אי נפטר רק משום זה יש לומר דלהעשרה מאמרות הוא בכלל עשה בזה וכל שכן דהוא לאו שבכללות גם כן דפטור בלאו הכי ולא יגרע כחו משום דיש בכללו גם אזהרת מיתת ב"ד כיון דלא קאי המיתת בית דין אפרט זה:
3
ד׳ובתשובה כתבתי עוד דאפשר לומר דדיוק לשון הגמרא שם לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, דדוקא מנאף ביד או רגל שמכניס האבר תוך ידו או בין רגליו על דרך הכנסתו באשה שדומה לניאוף דאשה הוא דאתרבי איסור מלא תנאף שזהו דרך ניאוף אבל המהרהר ומתקשה ומוציא ז"ל אינו בכלל הזה ואיסורו רק משום מצות פרו ורבו, וראיה מהא [דיבמות ע"ו.] מנחיה ליה אבי פוקרי ומקרי וכו' מעבריה קמיה בגדי צבעונין וכו' עיין שם ובבית שמואל [סימן כ"ה סק"ב] ובבכור שור [בנידה שם] מייתי לה ללמוד משם דהותר הך איסור לצורך כהאי גונא עיין שם, אבל לא ביארו הטעם באמת למה הותר איסור דאורייתא ולהסמ"ק בלאו משום צורך הבדיקה דשם, ולפי מה שכתבתי ניחא דשם דמקרי על ידי החימום או ההרהור ולא כדרך המנאפים אין איסורו משום לאו דלא תנאף גם לסמ"ק רק נלמד ממצות פריה ורביה ואם כן שם דהבדיקה הוא לצורך מצות פריה ורביה להכשירו בקהל משום הכי הותר, ולפי זה גם לסמ"ק לא כל מוציא ז"ל בלאו ובלאו הכי הוא יחידאה נגד רמב"ם וסמ"ג וספר החינוך:
4
ה׳ושוב ראיתי בתשובות פני יהושע [חלק ב' הנדפס מחדש סי' מ"ד] דיבור המתחיל והשאלה השניה כתב גם כן דהך דרשא דלא תנאף בלתי ספק דהוא אסמכתא בעלמא והביא ראיה מרמב"ם הנ"ל שלא כתב דלוקין על זה ואפילו מכות מרדות לא כתב אלא בנידוי וכו' דדבר זה שאינו תקנת חכמים ז"ל רק נלמד מקראי ואין בו לאו אין לוקה מכות מרדות וכמו לשון הרע וכיוצא בו יעו"ש באורך, ומה שכתב מדאין לוקין אין ראיה דיש לומר משום דהוא לאו שבכללות או ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כנזכר לעיל, ומה שכתב דגם מכת מרדות אין לוקה באיסור דאורייתא כהאי גונא אלא באיסורין דרבנן, ליתא דגם באיסור חצי שיעור דאורייתא ואין בו לאו מבואר ברמב"ם [פ"א מהחו"מ ה"ז] דלוקה מכת מרדות עיין שם, ומה שכתב מלשון הרע שם יש לאו דהוא בכלל לא תלך רכיל כמו שכתב [פ"ז מדיעות ה"ב] אלא שאין בו מעשה ומבואר שם [בפ"א מהחו"מ ה"ג] בלאו דבל יראה שאין בו מעשה דלוקה מכת מרדות, והא דלא כתב בהלכות דיעות דלוקה מכת מרדות גבי לשון הרע ורכילות אולי משום דפריצי בהו כולי עלמא ולא משמע כל כך לאינשי וגם אי אפשר לייסר הכל או דסבירא ליה לחומר האיסור כמו שכתב [שם הלכה ג] לא ניתנה לכפרה במכת מרדות, אלא דמכל מקום לא בא לכפרה כמלקות דאורייתא דכיון שלקה הרי הוא כאחיך רק לרדות העוברים שלא יפרצו ואם כן כל שכן אי חמיר טפי או פריצי טפי דראוי לייסר ולרדות, אבל בלאו הכי אין דרכו של רמב"ם לכתוב בכל איסורין כולם דאורייתא או דרבנן עונש מכת מרדות ויש הרבה דכותיה אף דודאי יש בהו עונש מכת מרדות לא פירש בחיבורו וכתבתי מזה כבר במקום אחר:
5
ו׳ובהאי דאתינן יש לומר כיון דכתב נידוי דעדיפא ממכת מרדות כמו שאמרו [ופסחים נ"ב א] ובזה יש חיוב נידוי אפילו במקשה עצמו לבד כל שכן במוציא ז"ל לא שייך לכתוב עוד מכת מרדות דתרתי לא עבדינן ובמקום שכתב מכת מרדות אין מנדין והכא דמנדין ועבדי ביה החמור לא כתב מכת מרדות, אבל מדלא מייתי כלל בזה קרא דלא תנאף משמע ודאי דלא סבירא ליה שיהיה בזה לאו גמור, ושוב מצאתי בפירוש המשניות לרמב"ם [פ"ז דסנהדרין] משנת הבא על הזכור כתב ומי שבא דרך איברים וכו' [זה כתב גם בחבורו בפרק כ"א מהל' א"ב] או משמש באבר מאבריו לכונת הנאה באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מהזנות קורין אותו חכמים מנאפים ביד וברגל וכן כו' כל זה אסור ומכין לעובר מלקות וכל אלו נכללין בב' לאוין וכו' לא תקרבו לגלות ערוה וכו' לבלתי עשות כחוקות וגו' וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וכו' אבל אינו חייב על זה מלקות אף על פי שאמר לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשא על כן, והנה גם הוא גורם הא דלא תהנה לאף שבסמ"ק הנ"ל אבל הוא מפרש אריח מבשמים שמריח ונהנה באפו, ומכאן לקח איסור זה שכתב [בפרק כ"א מהא"ב ה"ג] ודמכין על זה מכת מרדות כיון דנלמד מקרא, והרב המגיד שם ציין לשבת [ס"ב:] ושם נזכר עונש הנשים המתיזות בבשמים להכניס יצה"ר בבחורים והוי ליה לומר זה אבל מה שכתב הוא על האנשים המריחים לא לקח מהנזכר לעיל רק מההיא דלא תהנה לאף כמו שכתב בעצמו בפירוש המשניות הנ"ל, והרב המגיד לא ראה פירוש המשניות וגם לא היה לפניו הנוסחא בגמ' כן רק כלפנינו ולא באיזה ברייתא אחרת ועל כן הוצרך לבקש ממרחק, ומלשון פירוש המשניות משמע דדרשא גמורה דאורייתא הוא דלא כתב דהוא אסמכתא רק דמדרשא לא מלקינן והיינו על דרך חצי שיעור דאף על פי שאסור מן התורה לר' יוחנן מריבויא דכל אין לוקין וכיוצא בו דאין עונשין מן הדין אף על פי שק"ו הוא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת וכל שכן דרשא כהאי גונא שאינו מי"ג מדות, וטובי יש כהאי גונא דנפקא ליה מדרשא דקרא והוא איסור דאורייתא ואין לוקין, ואף שדרשוהו מגוף לשון האזהרה אין עיקר אזהרת הלאו אלא על ניאוף ממש כפשטיה:
6
ז׳והנה רמב"ם וסמ"ק עצמם לא הראו מקום המאמר לא תהנה לאף ורק בסמ"ק שם ציין המציין מראה מקום לנידה לפי ששם מייתו ממקרא זה לאיסור הוצאת ז"ל, וצריך לדחוק ולפרש לפי דבריו דרצה לומר שלא יגרום הנאה למלאך המשחית הנקרא אף כידוע בזוה"ק [פ' בראשית נ"ז רע"א] דבעוון זה יהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא עיין שם, והוא דחוק ויותר נראה כפירוש רמב"ם הנזכר לעיל אלא שאינו הוא בברייתא דנידה שם ודמסיים על זה ביד וברגל אאל"כ וצריך לומר דלפי דעת הרמב"ם היה הגירסא דבר אחר אלו המנאפים ביד וברגל וזהו דרש אחר (אלו המנאפים ביד וברגל וזהו דרש אחד) [ואולי גם בסמ"ק יש חיסור לשון וצריך לומר תחלה כלשון הגמרא ואחר כך דבר אחר לא תהנה לאף, ואפשר שדבר זה לוקח ממקום אחר ומאיזה ברייתא אחרת ואינו בברייתא דנידה כלל, אבל ראיתי בסמ"ק כתב יד ישן ע"ק משנת ק"ט גם כן הגירסא כבדפוס]:
7
ח׳והנה מפירוש המשניות הנ"ל מבואר פירוש אחר על הא דביד ורגל גם כן דאין רצה לומר אהוצאת ז"ל ביד ורגל רק על המכניס וממעך באצבעות ידיו או רגליו באשה כדרך ניאוף, ואף דבנידה שם מקמי הכי איתא לשון המנאפים ביד על פסוק ידיכם דמים מלאו דקאי אעוון זה דשייך דמים מלאו וכן הוא ברמב"ם [בהל' א"ב שם] לשון זה אעוון זה, שם נקט רק יד וכן בקרא כתיב רק ידיכם אבל ברגל ממש לא משכחת לה ועל כל פנים לאו אורחיה לשפשף באבר להוצאת ז"ל ולא הוי ליה לומר רגל אלא ירכיים, ואף דמצינו בכמה דוכתי בקראי דקראו גם לירכיים רגלים כבר אמרו [ביבמות ק"ג סע"א] בכולהו דהוא ללישנא מעליא ולא שייך כלל הכא גבי המנאפים בעצמם דשפיר היה לו לומר בזה ירכיים, גם מה שאמרו רגל לשון יחיד ובחד ירך לא משכחת לה להקיף האבר כביד והיה לו לומר לשון רבים, וגם מהא דדרשינן על לא תנאף וחז"ל אמרו דאין ניאוף אלא באשת איש רצה לומר דאין הכי נמי גם הכא באשת איש קאי אלא שאינו מנאף ממש באברו רק ביד ורגל ואיידי דמייתי לעיל מנאף ביד דמוציא ז"ל מייתי גם כן מין אחר ממנאפים ביד ורגל ולא קאי אקודם, ואף דברי"ף [פרק ח"ש] הגירסא כדתנא דבר"י וכו' ומייתי לה אדלעיל וכן הא דמסיים עלה קרי ביה וכו' משמע כן כמו שכתבתי לעיל וגם בהרה"מ [בהל' א"ב] העתיק הלשון דתנא דבר"י עיין שם, יש לומר לפני רמב"ם היה הגירסא תדר"י בלא ד' כלפנינו ומפרש לה ענין בפני עצמו ולא זכר על זה הדרש מלא תנאף כי דאדרשא לא מלקינן והוא מייתי על זה לאו גמור דלא תקרבו למלקות גם כן כנזכר לעיל, והא דדרשוהו גם כן מלא תנאף הוא להחמיר עליו לומר שקרא אחשבה להאי כמנאף ממש, ובחבורו לא כתב רמב"ם זה דאיסורו וחיוב מלקות הוא למד מכלל חיבוק ונישוק ומק"ו דעל כל פנים דהוי קריבה ולא צריך לפרש, והחומר שבו שדרשוהו מקרא דלא תנאף אין בו נפקא מינה לדינא:
8
ט׳ולפי זה לרמב"ם ליכא שום דרש מקרא דלא תנאף אמוציא ז"ל, ועיין שם בפירוש המשנה אחר כך כתב וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור וכו' והאריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שז"ל וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר בכיוצא בו עד כאן, הנה ייחס איסור זה לחכמים שביארוהו ולא מייתי עליה שום דרש מקרא כדמייתי לפני זה אמריח כנ"ל, [ומה שכתב דאינם מחייבין מלקות נראה דר"ל גם מכת מרדות ומלקות דרבנן דשם לפני זה כתב כשיתייחד עם הערוה או עם פנויה מלקין לשניהם והוא מהגמרא [קדושין פ"א.] ורצה לומר מכת מרדות דרבנן וכמו שאמרו רש"י דמלקות דאורייתא ליכא אפילו ביחוד דערוה דמייתי [שם פ':] רמז מהתורה מכל מקום אין בו אזהרת לאו, וכל שכן יחוד דפנויה דהוא מגזירת בית דינו של דוד כמו שאיתא [בסנהדרין כ"א רע"ב], והרי דקרי גם למכת מרדות שם בסתם מלקות ואם כן כאן שמיעט ממלקות היינו גם ממכת מרדות הקודם ועל כן אמר לשון אינם מחייבים דהיינו שהחכמים לא חייבו על זה מלקות וזהו מכת מרדות שמחיוב חכמים]:
9
י׳ומיהו כל הראשונים מפרשי לה אמוציא ז"ל, וגם בזוה"ק [פ' וישב קפ"ח.] דיבור המתחיל וירע איתא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא הזכיר גם כן לשון ברגל אהוצאת ז"ל, ומכל מקום כיון דהוא רק מדרשא אפשר דלכולי עלמא לא חמיר מעשה לענין תשובה, וכל שכן להעשרה מאמרות דלא גרע מלאוין שאין לוקין, ואפילו תימא דלא כהעשרה מאמרות ודגם זה דליכא לאו מפורש כיון דאיסורו מן התורה שלא לעשות ועובר בקום ועשה ולא בביטול מצות עשה כבשב ואל תעשה לא דמי למצות עשה, עכ"פ בצירוף יום הכיפורים מיהת מכפר כמו שיתבאר בחלוקה הב', ואף על פי שמבואר [באה"ע ס"ס כ"ג] דעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה עיין שם בב"ש דלאו דוקא ואיסור כרת [דנידה] חמור מיניה, ועיין שם בב"י דהביא זה מהזוהר והוא [בפרשת וישב שם] דבכל חובין דאסתאב בר נש בהאי עלמא דא איהו חובא דאסתאיב ביה יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי עד כאן, ואף דסתימות לשון הזוהר וש"ע הנ"ל חמיר מכל עבירות ממש אפשר מכל עבירות שכיוצא בו קאמרי שאין עליהם אפילו איסור לאו מפורש ולא מהחמורות מהם, ומיהו בזוה"ק [פ' ויחי רי"ט:] איתא ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכולהו וכו' וכולהו סלקין והאי לא סליק ואם תאמר שאר חייבין דקטלי בר נש וכו' אינין קטלי בר נש אחרא והאי קטיל בנוי וכו' עיין שם, והנה משמע דעונשו חמור מרוצח גמור שופך דמים אבל הוא דבר שלא ניתן ליאמר שיהיה איסור זה חמור משפיכת דמים ממש שחייבין עליו מיתה ובההיא אפילו מלקות ליכא ורוצח יהרג ואל יעבור ובההיא פשיטא דלא אמרינן יהרג ואל יעבור ומותר לצורך רפואת גופו כמו שאמרו בתשובות פני יהושע שם והביא ראיה ממשנה [ספ"ז דאהלות] שמחתכין הולד במעיה שחייה קודמין עיין שם:
10
י״אאבל שם לפני זה ביארו בעונשו דלא חמי אפי שכינתא וכן [בפרשת וישב שם] דלא עאל ולא חמי סבר אפי עתיק יומין וכן [בפרשת בראשית שם] דלא עאל בפלטרין ולא חמי אפי שכינתא וכן [בפ' אמרו צ'.] ריש דיבור המתחיל ולא, הנה עם כל תוקף הטומאה שבעוון זה לא אמדו בזה ענשי גהינם חמורים ביותר מבשאר עבירות רק כל חומר שבו בהעדר המעלה דראיית פני שכינה ומניעת הכניסה למדריגות עליונות, וכן לשון האי לא סליק הנזכר לעיל רצה לומר שאין עולה למעלה עליונה וכדמסיים שם גם כן דלית לן חייביא דלא חמי אפי שכינתא בר מהאי, ובפ' ויקהל [רי"ד סע"ב] דלית חובא דקשיא קמיה קוב"ה כהאי וכו' על חובא דא כתיב וירע בעיני ה' וגו', הנה בכאן פירש שקושי חטא זה מכל העבירות הוא קמיה קוב"ה דוקא דמייתי על זה קרא דבעיני ה' דלא נמצא כן בחטא אחר וכן בער נאמר רע בעיני ה' ובכל הני דוכתי בזוה"ק מייתי גם כן מקרא הנזכר לעיל וכלפי עיני ה' דייקא עוון זה חמור ורע יותר מהכל:
11
י״בויש לומר לפי זה שפיר דדוקא הוא נגד כל עבירות כולם בענין הטומאה המרחקת מפני שכינה וכלפי שמיא דוקא, אבל מצד האדם בעולם הזה ואפילו מצד עולם המלאכים ודאי כל העבירות שהחמירה תורה באזהרתם ובעונשם הם חמורים יותר, ודחי הא מקמי הא כדברי הספר חסידים שמביא בבית שמואל שם או לענין יהרג ואל יעבור ולהתרפאות לדחותה מפני פיקוח נפש דכשעושה אותם מצד הדין שנדחה מפני דבר אחר החמור שוב גם בעיני ה' אינו רע, וגוף חומר האיסורים לענין דיחוי וכיוצא בכל דבר דנפקא מינה לדינא ולגבי האדם הוא כפי חומרי האזהרות והעונשים המפורשים בתורה שאנו רואים שהחמירה באיזה דבר, וגם לענין עונשי שמים בגיהנם ודאי הם חמורים יותר ואם כן הוא עונש שמים, אבל חומר עוון זה הוא רק בעיני ה' לבדו ולענין ההתקרבות לפניו יתברך והרי זה על דרך שאיתא [ביומא כ"ט רע"א] הרהורי עבירה קשים מעבירה, ואף דרש"י שם פירש קשים לגוף כל הראשונים לא פירשו כן וכמו שאמרו גם כן בספר כד הקמח לרבינו בחיי [אות טהרת הלב] לפרש כפשטיה לענין קושי החטא וטומאת הנפש ולפי שההרהור בלב ומטמא הנפש השכלית השוכנת שם יעויין שם באורך, ובודאי שמעשה העבירה עצמה בפעל חמורה הרבה יותר לכל דבר מההרהור, ואף על פי שטומאתה בנפש קשה יותר זהו רק לפני השם יתברך הבוחן לבות שיראה ללבב לבד והוא מצד הנסתרות אשר אין גלוי אלא לפני ה' אלקינו ולנו ולבנינו הוא לעשות את כל דברי התורה ואין לנו אלא כפי משפט התורה מה שהחמירה באזהרותיה:
12
י״גועוון זה גם כן נמשך מההרהור וכמו שחברם רמב"ם בפירוש המשנה שם יחד וכן אמרו [בנידה שם] כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא וירע בעיני ה' וכו' עיין שם, והנה קרא דוירע אמוציא ז"ל קאי שהיה דש בפנים וזורה בחוץ ומייתי זה אהרהור מבואר מזה דעיקר חומר עוון זה ומה דרע בעיני ה' הוא מפני ההרהור, ולפי שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה אין נענש עליה אלא כשיצא לפעול במעשה בהוצאת ז"ל שהא נמשך ובא מההרהור, וגם מה שאמרו מביא להרהור הכוונה בהרהור היוצא לפעול במעשה כמעשה ער ואונן דמייתי וסתם מהרהר המביא עצמו לכך שהוא המעמיק בהרהורו ואינו פוסק סופו לבוא להוצאת ז"ל, ומדנקטיה על שם ההרהור משמעו דזהו עיקר החומר שבו ומשום דהרהורי עבירה קשים כנזכר לעיל, ומטעם זה בלאו הכי לא קשה מהספר חסידים שמביא בב"ש שם דלענין ביאת עריות או נידה מתוך אותו ההרהור עצמו פשיטא דחמור טפי דהרי מצד ההרהור אין חילוק והכא איכא עוד חומר מעשה העבירה עצמה, ולא אמרו דחמיר מכל עבירות אלא באותן שאינם בפגם הברית או שאין באים מתוך תורף העמקת ההרהור כעוון זה רק מתוך פגיעת הערוה לפניו, והא דאין מכניסין למחיצתו היינו לפרגודא דבזוהר הנזכר לעיל, ומתבאר כמו שכתבתי דכל החומר הוא מצד הרהורי עבירה הקשים ועל הרהורי עבירה שבלב ודאי דסגי בתשובה שבלב לבד כמו שכתבתי [באות י"ג], וכל החומר שבו הוא רק קודם ששב אבל אחר דלבבו יבין ושב הרי נטהר הלב ורפא לו:
13
י״דועיקר לשון שובבים דבקרא הנדרש על המחילה מיד מורה על ההולך שובב בדרך לבו ומקרא דוילך שובב וגו' [בישעיין נ"ז] נאמר ב' פעמים הצדיק אבד שהיא כולה מדברת בעוון זה ביחוד שהחוטא בו הוא אובד מדריגת ומדת צדיק הרומז לשומר הברית כנודע, וכן מקרא דהנחמים באלים וגו' האמור שם [בנידה שם.] על זה והחוטא בזה נקרא שובב ועליו נאמר שובו וגו' ארפא וגו':
14
ט״ואך בזוה"ק [ויחי שם] תנן אמר ר"י לית לן חובא בעלמא דלא אית לי' תשובה בר מהאי, הנה מגרע כח חטא זה דלא מהני ליה תשובה כלל, וכבר צווחו על זה קמאי שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובפרשת נח [ס"ב רע"א] כל חטאוי דבר נש וכו' תליין בתשובה וחטאה דאושיד זרעא וכו' נכתם עוניך וכו' בר בתשובה סגי עד כאן, והכי ג' מלות בר וכו' מוקפים כי בספרים ישנים אינו ונוסף מתוך איזה נוסחא אחרא כתב יד כי בראשית חכמה [שער הקדושה פרק י"ז] כתב דבמקצת נוסחות בספרי כתב יד כתוב בר בחילא דתיובתא תקיפא, וזה נראה כסותר הלשון דפרשת ויחי הנ"ל שסתם בעד התשובה לגמרי, אבל גם [בפ' ויקהל שם] אחר שהאריך בגוף פגם הפוגם בברית אמר והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא תיובתא דחזייא לחפייא על כל עובדוי עד כאן, אך עדיין צריך טעם על שהחמיר בתשובת עוון זה כל כך שכפי מה שכתבתי הוא קל אפילו מלאוין הלוקין לדברי הכל וכל שכן מחייבי כריתות ומיתות ב"ד לענין התשובה, וכבר נזכר לעיל מהא [דקדושין מ"ט:] דאין לך רשע בשום עבירה שלא יהיה נחשב צדיק גמור על ידי הרהור תשובה בלב בלבד ברגע אחת דשם סתמא אמר אפילו רשע גמור משמע בכל עבירות שבעולם ואין אחד יוצא מהכלל, וגם [בנידה שם א'] קרי ליה רשע שעה אחת לפני המקום ומשמע דהכוונה משום דהתם לא בא להזיד להרשיע ולעבור כלל רק מתוך שיאחז באמה חיישינן שיתחמם ויבוא להרהור ולהוצאת ז"ל, ובודאי אם יארע לו כך חזקתו שיהיה אחר כך לבו דואג על זה ויהיה שב ומתחרט בלב על כל פנים ובכי סגי שלא יהיה נקרא רשע עוד בכל, אלא דמכל מקום בשעתו מיהא הוי רשע ועל כן אמר דלא יהיה רשע גם שעה אחת:
15
ט״זואיברא מצינו לשון זה [בפ"ה דעדיות מ"ו] גבי עקביא ושם לא שייך מה שכתבתי, אבל גם לענין מעשה הרשע לכאורה לא שייך שם שעה אחת דאם יחזור בו מדעתו בשקר להורות בהיפך על כן יהיה כל ימיו כן מורה בהיפך ממה שהוא האמת כפי דעתו, והיה קצת אפשר לומר משום דאם היה מטעה אותם שלא היה חוזר באמת ודאי דלא היה חוזר אלא לשעה ואחר שיתמנה אב בית דין היה חוזר לדעתו הראשונה ומשעלה שוב לא היו מורידין אותו בשביל זה שנחלק עם החכמים באיזה דינים ורק לכתחילה לא רצו להמנותו עד שיחזור אבל אין בזה כדי להורידו אחר שנתמנה כלל ומעלין בקודש ולא מורידין ושפיר הוי פעולת הרשע רק שעה אחת ועל כן אמר לשון רשע שעה אחת, אבל אין זה מחוור כלל דהרי הם בקשו ממנו לחזור באמת ולא להטעותם ושארית ישראל לא ידברו כזב וכל שכן אדם גדול כעקביא בן מהללאל חלילה שיטעה אותם ואם החשיב זה למעשה רשע לחזור מקבלתו ומה שהוא שלא כדין לפי דעתו לא היה לו לומר שעה אחת, ומהיכי תיתי לו לומר לענין שלא יטעה אותם דבר שלא ביקשו ממנו ולא יעלה על לב שיעשה זה שיצטרך לומר שלא יעשה כן, ובלאו הכי יש לעיין מה שאמרו לו חזור וכו' ונעשך אב"ד ואיך סלקא דעתך שיחזור בשביל שררה, ואם כונתם היה שיחזור באמת לבטל דעתו מפני המרובים לא היה להם לומר הא דנעשיך אב"ד אם בדין הוא שיבטל דעתו ויחזור בו, גם זולת זה היה להם לומר גם כן מקודם שיחזור ואם אינו בדין שיחזור וכמו שאמרו אחר כך [שם משנה ז'] אני שמעתי מפי המרובים וכו' גם בשביל שיעשוהו אב"ד לא סלקא דעתך שיחזור שלא כדין ומשמעות הלשון דאמרו לו שיחזור בשביל זה שיעשוהו אב"ד וזה צריך ביאור, וגם מה שאמר מוטב לי להקרא שוטה וכו' צריך ביאור דמהיכי תיתי יקראוהו שוטה על שלא רצה לחזור שלא כדין בשביל השררה, ואם הם נחלקו עמו בזה גופיה שהיו סבורים שצריך לבטל דעתו לדעת הרבים והוא סבור שאין לו לבטל לא שייך לקרותו שוטה בשביל זה אם הוא לפי דעתו אינו רשאי לחזור, גם צריך ביאור מה שאמר אחר כך שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו ומה ענין שלא יהיו אומרים אם בלאו הכי אין רשאי לחזור בו כלל, ובתוי"ט שם נדחק דחדא ועוד קאמר עיין שם אבל פשט הלשון שלא וכו' ולא אמר ושלא משמע דחדא מלתא הוא וסיום דבריו הראשונים:
16
י״זועל כן נראה דבאמת הרי אמרו [שם משנה ז'] דבשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך וכו' מוטב לדחות דברי היחיד וכו', וממה שאמר ולמה לא חזרת אמר לו וכו' מבואר דלא אז הוא שנתחדש לו דבר זה רק כך היה דעתו מעולם דהוא אין יכול לבטל דבריו ששמע מהמרובים אבל השומע ממנו יש לו לדחות דבריו, ומה שאמר לו בשעת מיתתו לפי שכל ימי חייו היה בנו אצלו ובביתו ולא היה מורה לעצמו ועל כן לא הוצרך לומר לו זה אלא בשעת מיתתו, וצריך לומר שלא היה לו תלמידים אחרים כלל אלא בנו לבד דאם לא כן היה לו לומר זה עוד בחייו להתלמידים כשפירשו ממנו או בשעת מיתתו גם לתלמידיו, ועל כרחך דאז כל התלמידים היו לומדים לפני הסנהדרין והאב"ד שהיה בישראל והוא שלא נתמנה אב"ד היה יושב בדד בביתו ולא למד אלא עם בנו לבד:
17
י״חולפי זה יש לומר מה שאמרו חזור ונעשך אב"ד אין רצה לומר שהוא יחזור לעצמו רק לפי שהיה שונה לבנו כן וכשיתמנה אב"ד ישנה גם לתלמידים כן ואף שהתלמידים ישמעו דברי המרובים אפשר שיגררו אחר דעתו בהיות אב"ד ומופלא שבסנהדרין וגדול שבכל חכמים כמו שאמרו [שם משנה ו] וירבו אחר כך הנגררים אחריו עד שיתבטלו דבריהם, ועל זה אמרו חזור וכו' היינו שלא ילמוד לתלמידים כדעתו ויאמר להם שיסמכו אהמרובים וזהו כדין וכמו שאמר גם הוא בעצמו לבנו, ולא ביקשו שיחזור בעצמו ויאמר מה שהוא שלא כדין כפי שעתו ושמועתו רק שיחזור בענין לימודו לתלמידים ובזה היה די להם להמנותו אב"ד דאין עוד חשש תקלה לתלמידים מאחר שהגם שהוא בעצמו לא יחזור משמועתו מכל מקום יאמר לתלמידים שיניחו דעתו ויתפסו דעת הרבים, ואם כן הם בקשו ממנו דבר שהיה לו לעשות בדין כפי דעת עצמו גם כן וגם הוא מעצמו היה עושה כן כנזכר לעיל, רק לפי שהם בקשו זה ממנו וכדי לעשותו אב"ד נמנע מהטעם שסיים שלא יהיו אומרים וכו', וזה היה עיקר טעמו דמאחר שעד עתה לא למד לתלמידים רק לבנו בלבד כשיטתו ולא ידעו שדעתו באמת שאחרים יגררו אחר המרובים אם עתה על פי בקשתם יעשה כן כשיתמנה אב"ד יאמרו שבשביל השררה חזר שלא כדין, והרי מצינו חכמים אסרו כמה דברים מפני החשד ובשבת [כ"ג סע"א] איתא מנא תומרא דחיישינן לחשד וכו' והיינו מקראי דמייתי דגם התורה חששה לחשד גבי פאה ובפרק ג' דשקלים [משנה:] ילפינן מקרא דוהייתם נקים מה' מישראל עיין שם ומאחר דגם מי שאינו מקיים דברי חכמים נקרא רשע כמו שאמרו [בנידה י"ב.] כל שכן בזה דנלמד מקרא העובר ומביא עצמו לחדש הרי זה רשע לפני המקום גם כן אף על פי שאין שם באמת שום מעשה רשע כלל, ואם כן שפיר מה שאמר שלא יהיו אומרים וכו' הוא נמשך לטעם אל הקודם דמפני כן יהיה נחשב רשע למקום גם כן:
18
י״טאבל באמת הך חשדא אינו אלא לשעה ובתחלה אבל אחר כך כשיראו שמחזיק ועומד כן בחזרתו לגבי התלמידים ודאי דלא יחשדוהו עוד, שאם היה רק מפני השררה אחר שנתמנה הוי ליה לחזור לדעתו הראשונה דשוב לא יעבירוהו כמו שכתבתי לעיל, וזה ודאי לא יחשדוהו שמחזיק אחר כך בחזרתו כדי שלא יאמרו שחזר מפני השררה, דהחשד ולזות שפתים על חזרתו מפני השררה אינו אלא כשיחזור לעולם ויורה שלא כדין מפני שררה דהוי חשד אמעשה רשע להכשיל רבים בהוראה שאינה כדין לפי דעתו, אבל אם אחר כך חזר להוראתו הרי אדרבא על ידי התמנותו לאב"ד מחזיק הוראתו וימנע רבים ממכשול כפי דעתו, אף שהטעה את החכמים במה שאמר להם שחזר בו ונהג עמהם מנהג רמאות ועבר על מדבר שקר תרחק ועל שארית ישראל לא ידברו כזב מצינו כהאי גונא שהיו מטעים לחכמים כדי להעמיד הדין על אמיתו, על דרך האי דיבמות [קט"ז ריש ע"ב] א"ל ספדי וכו' ולפום שקרא אינהו כרבנן סבירא ליה וכו' עיין שם, ואף לומר שקר כהאי דשבת [קט"ו ריש ע"א] א"ל אתא איגרתא ממערבא וכו' עיין שם ברש"י, ובעירובין [נ"א.] לא תנא לי' כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, וכן האי דקדושין [מ"ר:] אפכוה ושדרוה וכו' פי' שם ברש"י וכדומה, והגם דזה לא שייך ביחיד נגד רבים מכל מקום אין בזה חשד של מעשה רשע ולזות שפתים אם הוא עומד על דעתו ורוצה להחזיק שמועתו מפי רבים גם נגד המרובים על ידי הטעאה, וכיון דיש שם דבר של זכות במעשה זו שהוא עושה כדין ועוד מתכוין למצוה לא שייך חשדא, ואם כן אלו לא היה חוזר באמת ודאי שהיה אחר כך חוזר לדעתו ואם כן כשיראו שעומד בחזרתו ודאי שלא יחשדוהו עוד שעשה מפני השררה וידעו שהחזרה באמת:
19
כ׳ויש לומר דזה טעם החכמים שאמרו לו חזור ונעשך אב"ד ולא חשו לחשדא, דלא מצינו חששת חשדא בכל מקום וכן הא דילפינן מקראי הנזכר לעיל אלא לענין חשד גמור שישאר בדעתם כן, אבל חשד לשעה ואחר כך יתברר להם האמת ויסור החשד לא מצינו לחוש לזה, ועקביא חייש שלא ליעשות שעה אחת וכו' דייק שפיר לומר שעה אחת דמכל מקום באותו שעה שיחשדוהו ויחזיקוהו הבריות לרשע נעשה רשע גם לפני המקום באותה שעה מיהת דהרי אז אינו נקי מישראל ועבר באותה שעה על מה שאמרה תורה והייתם נקיים וגו', ומיהו לא דמי הך לההיא דנדה הנזכר לעיל דשם הוי מעשה חטא ורשע גמור בשעתו אלא שאחר כך ישיב, ואף על גב דלא דמי להא דאחטא ואשוב אין מספיקין בידו וכו' [במשנה יומא פ"ה:] דהכא אין בא לחטוא רק דמתוך שאוחז באמתו חיישינן דיבוא לחימום על ידי הרהור וגריית יצ"ר שיתקפנו ואין חוטא על סמך שישוב, רק אנן אמרינן בעצמנו כן דודאי הוא שישיבו אחר כך ויתחרט מאחר שלא בא לעבור בזדונו כנזכר לעיל, מכל מקום בשעתו מיהת עובר על דבר שאין השם יתברך רוצה שיחטא האדם גם לשעה אף שישוב, [ואפשר דעל כן אין מספיקין בידו לשוב, אלא דביומא פ"ו א' אתו עלה מטעם אחר ודוקא בב' פעמים עיין שם]:
20
כ״אואף למאן דאמר [ברכות ל"ד:] במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' דעדיף מצדיק גמור, מכל מקום לא באלה חפץ ד' וכמו שאמרו [בברא"ר ספ"ב] אינו יודע באיזה מהן חפץ וכו' כיון דכתיב וכו' ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, ועיין שם ביפה תואר בשם יש אומרים דהך אגדה ס"ל דצדיק גמור עדיף מבעל תשובה יעויין שם, ותימה דהיא בעצמו הפלוגתא [מפרק אין עומדין] והרי שם ר' אבהו הוא דאמר זה דמבקום שבעלי תשובה וכו' דבעל תשובה עדיף והוא עצמו על ההגדה שבברא"ר הנזכר לעיל עיין שם, ואבל לדעתי פשוט להיפך דר' אבהו לטעמיה דבעל תשובה עדיף ומשום הכי אחר דאיני יודע באיזה חפץ דלמאן דאמר צדיק גמור עדיף פשיטא דחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, אבל לדידיה דבעל תשובה עדיף היה אפשר לומר דהשם יתברך רוצה יותר במעשיהם של רשעים כדי שישוב אחר כך ויגיע למדריגה גדולה יותר, והוצרך ללמוד מקרא דאין חפץ וכו' כי האלקים עשה את האדם ישר שלא יחטא כלל ואין רוצה שיהיה רשע אפילו שעה אחת, אבל הכא דאין כאן מעשה רשע באמת כלל רק שהבריות חושדין אותו לשעה כיון דאחר כך יסתלק החשד יש לומר דאין חשוב רשע למקום כלל אפילו בשעתו, אלא שעקביא החמיר על עצמו להחשיב גם זה לרשעות שעה אחת דבאותה שעה שהבריות מחשיבין אותו לרשע הוא כרשע לפני המקום, ובזה ידע שאחרים ילעיגו עליו ויאמרו שהוא חסיד שוטה בזה להניח התמנות אב"ד בסנהדרי גדולה של כל ישראל שיש בזה ודאי מעלה והתעלות גדול לנפש גם כן כיון שהוא מעלה בקודש, דעל כן גדולי ישראל מצינו שהיו מתאוים לנשיאות וקרי לה [ברכות כ"ח רע"א] כסא דמוקרא, ובודאי לא חמדו לכבוד בעולם הזה רק להמעלה דקדושה שיש לנפשי ישראל, והחכמים שאמרו לו חזור וכו' היו סבורים דאין כדאי להיות זה בשביל חומרת חששת החשד דלשעה, ועל זה אמר מוטב להקרא שוטה וכו' דבשביל זה שפיר שייך לומר דיחשיבוהו לשוטה דמצינו חסיד שוטה [בסוטה כ"א:] כשדומה דבר גדול בשביל איסור קל עיין שם כן נראה בזה, ומתבאר שפיר גם משם דמשמעות לשון זה דשעה אחת היינו כשאחר כך יתגלה דגם עתה ליכא רשעים, וזהו בההוא דנידה רק על ידי תשובה לתקן הקודם:
21
כ״בועיין בראשית חכמה שם כתב דלא מהני תשובה תתאה דהיינו סור מרע לבד אלא צריך תשובה עילאה [בצעקה שמלבו עיין שם] ובשם הר' יהודה חלגואה בספר צפנת פענח כתב דתשובתו קשה מפני שצריך סיגופים הרבה שילאה לעשותם ועוד תירץ דצריך על ידי תשובה לתקן כל האיברים, ובשם הרמ"ק בספר אלימה כתב דצריך דבר שלמעלה ממקום התשובה יעו"ש באורך, וכל זה אינו מספיק ליישב גוף הדבר שהחמירו בתשובת עוון זה כל כך והוא נגד ד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש דלפי מה שכתבתי לפי דעתי אין צריך לכפרת עוון זה סיגופים ויסורים ממרקים כלל ואין בו חומר לכל היותר משאר מצות ל"ת לענין כפרה, ובשל"ה [שער האותיות אות קדושה] הביא תירוץ הראשית חכמה דצריך בזה לתקן כל אבריו, והוא כתב לתרץ לפי שהרגיל בחטא זה הוא חטא בו כמה פעמים ועל כן תשובתו קשה לעשות הסיגופים על כל פעם יעו"ש באורך, וכבר קדמו גם בזה הראשית חכמה שם אחר כך בדיבור המתחיל וצריך להתמיד עיין שם, וזה ודאי אין מספיק אפילו נודה לגוף צורך הסיגופים לקבלת תשובתו מכל מקום דברי הזוהר מבואר דמדברים מגוף חטא זה בעצמותו ולא מצד ריבוי הפעמים שזה אפשר גם בחטאים אחרים שהורגל כמה פעמים, וכן בחטא זה ששב ונחם מיד אחר פעם הראשון ולא חטא יותר ובזוה"ק לא חילקו בין פעם אחד להרבה ואין נראה כלל דאתי מכח ריבוי החטאים:
22
כ״גועיין שם בראשית חכמה וכן בשל"ה שהביאו ראיה דמהני תשובה מדור המבול שנח התרה בהם שישובו כמו שאמרו במדרש וברש"י בחומש עיין שם, ונראה דהבינו דמה שאמרו בזוהר דלא מהני תשובה היינו שהוא לגמרי כאלו לא שב כלל וכאלו עדיין עומד ברשעו, וזה ודאי דבר תמוה וזר מאוד ואפילו תימא דלא תיקן הקודם בתשובתו כלל מכל מקום כל שהיו שבין ולא היו חוטאים עוד ודאי שלא היו נענשים בעונש המבול לכליון העולם כולם בשבילו יאבדו גם לגמרי, ובבני נח בלאו הכי לא מצינו שניתנה להם תשובה לכפרת הקודם כלל וכמו שכתבתי [לעיל אות.] מזה בשם המדרש והראשונים, אבל מכל מקום התשובה מועלת להם לבטל העונש הנגזר כדאשכחן באנשי ננוה, והזוהר מדבר בתשובה שהיא מועילה לישראל עוון הקודם ושיהיה כאלו לא חטא מעולם ועל זה אין ראיה מדור המבול:
23
כ״דאך מארבעה חלוקי כפרה דרבי ישמעאל שכלל בהם כל העבירות שבתורה ודאי מבואר דמהני תשובה לכפרת הקודם גם כן על כל פנים בצירוף יום הכיפורים, ועיין שם בשל"ה דברוקח כתב דבעבירה שיש עונש מיתה צריך סיגופים השוים למיתה והמוציא ז"ל חייב מיתה עד כאן, ותמוה דברוקח כתוב זה על חייבי מיתות ב"ד עיין שם [בהל' תשובה סי' י"א] בבא על אשת איש אבל בחייבי כריתות [שם סי' ז וסי' י"ד] אף דהצריך גם כן לסגופים ויסורין ממרקין מכל מקום לא כתב שם קשה כמיתה כלל עיין שם, וכל שכן בההיא דגם כרת ליכא:
24
כ״הומה שכתב דחייב מיתה הוא מהגמרא דנידה [שם א'] ולמדו מקרא דאונן עיין שם [ויש לעיין קצת מה ראי' מייתי מקודם מתן תורה דהיו בכלל בני נח באזהרתן היא מיתתן והיו חייבין מיתה בידי אדם על זה גם כן דהרי קודם מתן תורה נצטוו אפרו ורבו דזה בכללו, והא דלא חשיב לי' בז' מצות בני נח ומשום דלא נשנה בסיני כמו שאמרו בסנהדרין [ס"ט רע"ב] היינו מסיני ואילך דניטלה מהם וכמו שאמרו רש"י [שם א'] דיבור המתחיל לא וכמו שאמרו בט"ז אה"ע [סי' א' סק"ב] ובטורי אבן [בריש מילואים לחגיגה] דיבור המתחיל לא לתוהו ובמשנה למלך [פ"י ממלכים] יעויין שם באורך ועל כן נענשו בדור המבול, ועיין שם במשל"מ שם לפני זה הביא מרמב"ן ורשב"א [נידה שם.] דגם מי שאין מצווה אפרו ורבו אסור בהשחתת זרע דהכל לקו במבול ודזה דלא כתוספות סנהדרין הנזכר לעיל דהוא בכלל פרו ורבו אלא דלא ידע היכן רמיזא איסור זה לבן נח וגם אמאי לא מנאו בכלל ז' מצות בני נח והניח בקושיא עיין שם, ונראה דלפי דעתי יש לומר דכמו דדרשינן [סנהדרין נ"ח.] ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וכו' יצאו בהמה וחיה וכו' הכי נמי יש ללמוד מזה איסור דהוצאת ז"ל דליכא דיבוק ולא באשתו ולא נעשה בזה לבשר אחד כשזורה בחוץ וכמו דזכור ובהמה לא נמנו בפני עצמו בבני נח והם בכלל גילוי עריות ואף שאינם מכלל העריות כיון דמקרא אחד נלמד איסורם הכי נמי מוציא ז"ל דנלמד גם כן מאותו מקרא ודמיא נמי להו כללוהו בגילוי עריות, וגם יש לומר דהמשנה מלך הנזכר לעיל כתב רק היכי רמיזא לבני נח נראה דלישראל סבירא ליה כסמ"ק הנזכר לעיל דנלמד מלא תנאף וכבר נתבאר לעיל דהוא אסמכתא ואם כן ודאי גם לישראל צריך לומר דאין איסורו אלא מודבק וגו' הנאמר לבני נח דגם ישראל בכלל וכדרך שכתבו תוספות [קדושין כ"א סע"ב] דיבור המתחיל אשת דבאשת איש דגוי איכא עשה לישראל מודבק עיין שם וכיון דלא נשנה איסור הוצאת ז"ל בסיני לישראל ממילא שאמרינן דגם לדידהו מסיני ואילך ניטל מבני נח ומשום הכי לא חשבו בז' מצות וכמו להתוספות, ולא דמי למה שכתבו מאשת איש דגוי דשם אשת איש דישראל נשנה בסיני לישראל ולגבי הגוי הוא אשת איש דגוי כמו גבי ישראל אשת איש דישראל מה שאין כן בזה לא מהני מה דנשנה גילוי עריות בסיני ואף על גב דמחד קרא נפקא ליה בבני נח מכל מקום כיון דאיסור זה לא נשנה בסיני על כן ניטל מהם, ועל כל פנים בני נח היו אז מוזהרים מזה ונהרגין עליו כמו על גילוי עריות אף דהוא רק בעשה ולאו הבא מכלל עשה וכמו שאמרו תוספות [ע"ז ה' סע"ב] ריש דיבור המתחיל מוכן ואם כן מאי ראיה מזה לישראל, ואולי יש לומר מזה ראוה להסוברים דמהאבות ואילך יצאו מכלל בני נח עיין בפרשת דרכים [דרוש.], אך בנידה [שם ב] איתא דרך איברים בני מבול נינהו ומשמע דרצה לומר עונש מבול ממש אלו היו כל העולם כולו נכשלים בו ואלמלא השבועה שלא יביא מבול והרי למדו גם מעונש דור המבול לישראל, וצריך לומר דאף על גב דלענין עונש בידי אדם החמירה תורה בבני נח לענין עונש בידי שמים אין חילוק דדיני אדם שהם לתיקון העולם שיתייראו מעונש בית דין בזה צריכים לגזור בבני נח טפי דפריצי טפי מה שאין כן דיני שמים שהוא נמשך מצד פגם העבירה עצמה אדרבא ישראל למעלתם פוגמים בחטאם טפי מאומות העולם] והיינו לענין עונש שמים וחייבי מיתה לשמים קאמר ולא דמי ודאי לחייבי כריתות גם כן: ואף דבעשרה מאמרות [מאמר חקור דין חלק א פי"ח] כתב בפשיטות דגם חייבי מיתה בידי שמים בכלל חייבי כריתות להצריך יסורין ממרקין לכפרתו, הרי פירש שם כגון זר ששימש וכו' וכובש נבואתו וחבריו וכו' עיין שם, והם אותם השנויים במשנה [סנהדרין פ"ט.] ובברייתא [שם פ"ג.] עיין שם והיינו אותם שלמדו מקרא שזהו עונשו הקבוע לדורות, וזה לא נמנה שם ולא ברמב"ם [פי"ט מה"ס ה"ב] דלא מצינו שקבעתו תורה בעונש זה רק מה שמצינו שאיזה אדם נענש מיתה על עוון זה אבל לא נתבאר שיהיה זה לעונש קבוע על חטא זה, וגם על ביטול פריה ורביה נענש חזקיה מיתה כמו שאמרו [ברכות י' סע"א] ולא נמנה בין חייבי מיתה בידי שמים ואף שחז"ל למדו מזה קביעות העונש דחייב מיתה, וכיוצא בו בעירובין [ס"ג.] במורה הלכה בפני רבו וכדומה כל אלו לא נמנו בכלל חייבי מיתה בידי שמים שחייבתם תורה מיתה בידי שמים ולא לאלו כוון העשרה מאמרות להשוותם לחייבי כריתות, והרי מצינו [בברכות ד':] דגם כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה עיין שם לענין הישן קודם תפילת ערבית וכן בעירובין [כ"א:] לענין נטילת ידים ואף דקרו להו שם חמורות מהאי טעמא עיין שם, מכל מקום ודאי אין לדמותם לחייבי כריתות לענין חומר התשובה ולהצריך יסורין ממרקין ולא חמירי מביטול מצות עשה דאורייתא כלל ולא אמר, אלא בחייבי כרת וחייב מיתה בידי שמים שחייבתן תורה לעונש החטא ולא בחייבי מיתה שאמרו רבנן ואפילו שנמצא שנענשו כן כל שלא קבעה תורה העונש להחטא כבכל חייבי מיתה בידי שמים שמנו חז"ל:
25
כ״וותדע עוד דברוקח [שם סימן כ] סידר תשובה למוציא ז"ל תענית מ' יום עיין שם ולא כתב עוד צירוף סיגופים שכתב [בסי' ז' וי"ד] בבועל נידה וחייבי כרת, ומה שכתב תעניות כן מצרכו [שם סימן י"ג] כ' תענית בה"ב על קורבה דגילוי עריות עיין שם שהוא רק בלאו גם לרמב"ם המחמיר ועיין בש"ך יו"ד [סי' קנ"ז סק"י], והוא עצמו [שם סי'.] כתב החלוקי כפרה דבמצות ל"ת אין צריך ליסורין ממרקין עיין שם, ועיין [שם בסימן ו] כתב דצריך תעניות לתשובת המשקל כפי ההנאה, אבל שם כפי הנראה קאי אפנויה נידה דפתח ביה [שם בסימן ג] שהוא מחייבי כרת דצריך ליסורין, ואפשר דקאי כשרוצה למרק הכפרה קמי יום הכיפורים דצריך למוציא לאוין וסבירא ליה דהכי נמי למחייבי לאוין בקום ועשה, אך מלבד דסתימות דבריו לא משמע כן אינו נראה גם כן צורך לזה כיון דהתשובה תולה להגן בעדו עד שיגיע יום הכיפורים ואם ימות מקודם יום הכיפורים הרי המיתה ממרקת מה צורך לסיגופי התענית למרק:
26
כ״זובאמת מצינו בגמרא בכמה דוכתי שהתענו תעניות הרבה על דברים קלים כהאי דמו"ק [כ"ה.] ברב הונא דאתהפיך רצועה דתפילין לי' ויתיב מ' תעניות ובודאי שלא היה במזיד חס ושלום, וכדמשמע גם כן מלשון אתהפיכא דמשמע ממילא ומעצמו בלא דעתו אלא שהיה קצת פשיעות על שלא השגיח שלא יתהפך, ושם אינו דבר של הנאה שיהיה לתשובת המשקל של ההנאה מהאיסור, אבל עיקר התענית הוא במקום קרבן כמבואר [בברכות י"ז.] אדם חוטא ומקריב קרבן וכו' ועכשו ישבתי בתענית וכו' חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיו וכו', והרי גם עובר אמצות עשה דמוחלין על ידי התשובה מיד גם כן מביא עולה לדורן ועתה שאין לו קרבנות התענית הוא במקום דורן הקרבן, ואם על כפרת מצות עשה מביאין דורן כל שכן על מצות ל"ת גם אחר יום הכיפורים צריך דורן גם כן לרצות ועל זה הם התעניות אפילו על ביטול מצות עשה קלה צריך תענית יום אחד על כל פנים לדורן במקום עולה, ואף על גב דבחד עולה סגי לכפר על כמה מצות עשה דגבי כמו שאמרו [בזבחים ו'.] זהו לענין חיוב הדורן דנלמד מקרא וכשאי אפשר לו להביא יותר סגי ליה בהכי, אבל ודאי מי שהיכולת בידו היה מרבה להביא קרבנות נדבה לדורן כפי יכולתו איש כברכתו, וזהו גם על ביטול מצות עשה וכל שכן אעבירת ל"ת ובקום ועשה דצריכי להרבות בדורן אחרי ריצוי הפרקליט דתשובה ויום הכיפורים ואינם בתורת סיגופים ולמירוק כלל, ועל זה הם התעניות שהיו מתענין כשהיו צריכין להתפלל על איזה ענין היו עושין בקרבנות העולה כמו שנאמר [ש"א ז] ויעלהו עולה וגו' ויזעק וגו' ויהי שמואל מעלה העולה וגו' וכן [שם י"ג] בשאול הגישו אלי העולה וגו' ואמר אחר כך ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה, הנה שהיו מקריבים עולות לצורך התפלה על מה שהיו צריכים שעל ידי הקרבנות היו מתקרבים להשם יתברך וכן עתה על ידי התענית, ומצינו גם כן [תענית י"א סע"א] דאף בלי שום צורך כלל לא לתפלה ולא לתשובה היושב בתענית נקרא קדוש בדמצי לצעורי נפשיה והיינו כמו שהיו מקריבין עולות נדבה להיות לריח ניחוח להשם יתברך לבד:
27
כ״חושוב מצאתי מבואר כדברי בענין התענית לתשובה בספר התניא להר"ב מהרש"ז ז"ל [באגרת התשובה פרק:] יעוש"ב ואהניין מאוד, אבל שם [סוף פרק.] ראיתי שכתב בפשיטות דמוציא ז"ל דחייב מיתה בידי שמים כמו שנאמר בער ואונן דינו כחייבי כרת לענין זה להצריך סיגופים לינצל מעונש יסורין שלמעלה הממרקין עיין שם, הנה פשיטא ליה נגד פה שכתבתי ואם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דלדעתי היה נראה פשוט כמו שכתבתי ודברי הרמ"ע בעשרה מאמרות הנ"ל מסייעין לי דלא חשיב אלא חייבי מיתה בידי שמים שמנאו חכמים בסנהדרין וכן דברי הרוקח כנ"ל, והוא עצמו מייתי שם מרוקח שכתב סיגופים לחייבי כרת ולא העיר דלא כתב כן למוציא ז"ל וצריך לומר דהתעניות הם הסיגופים, ומה שכתב דינו כחייבי כרת אין רצה לומר להשוותם לגמרי רק לענין דצריכין יסורין ממרקין אבל סגי בזה ביסורין קלים טפי, אבל כבר נתבאר כ' תעניות גם לאיסור לאו לבד אלא דכאן הרבה במספר הצומות, והוא כתב דספרי המוסר ובראשם הרוקח וספר חסידים כתבו תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות ב"ד ומשום הכי הוצרך לומר דמוציא ז"ל גם כן כחייבי כרת דלא כתב בשמם תעניות לעבירות אחרות:
28
כ״טואחר כך [בפרק ב] שכתב תעניות לדורן כתב ועל יסוד זה לימד האר"י מספר צומות לכמה עבירות שאין בהם כרת ולא מיתה בידי שמים וכו' יעו"ש, הנה ייחס דבר זה להאריז"ל אבל להראשונים ייחס רק תעניות לחייבי כרת ומוציא ז"ל דחייבי מיתה בידי שמים, וחידוש דלא ראה בדברי הרוקח מה שכתב שסידר תענית על חיבוק ונישוק נשים ומשמושן דליכא כרת ולא מיתה בידי שמים וכן כתב שם [סימן י"ד] על חיבוק ונישוק אשתו נידה [ובסימן ט"ו] על גונב וגוזל אחר שהחזירו [ובסימן ט"ז] כתב על כל עבירות היה לו להתענות וללקות כל שכן על חייבי מיתות ב"ד ועל חייבי כרת וכו', הנה כתב להדיא תענית גם מלקות על כל עבירות שאינן חייבי כרת וכן כתב שם על הרבה עבירות שבין אדם לחבירו שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים להתענות וללקות אחר הפיוס לחבירו וחזרת ממון עיין שם באורך, גם בדרכי התשובה שבסוף תשובת מהר"ם מרוטענבערג ד"פ המקובל מיסוד הרוקח איתא כל הנזכר לעיל ועוד הוסיף ובתעניות מרובים יעו"ש ושם כתב גם כן על פנויה שטבלה לנידתה מלקין פעם אחת ומ' תעניות [ואם היא נידה החמיר טפי עיין שם בשינוי ממה שכתבו ברוקח הנזכר לעיל על זה], הנה קצב מספר התעניות גם על זה כבמוציא ז"ל ואף דאין בו מיתה בידי שמים לדברי הכל ולכל היותר הוא רק איסור לאו שאין לוקין עיין רמב"ם [פ"א מאישות ה"ד]:
29
ל׳ואמת ברוקח לא נזכר מענין תענית לדורן, והני דהושחרו שיניו מפני תעניותיו שמביא בעל התניא [שם בפרק:] נזכר גם בספר חסידים [סי' תרי"ז] ושם כתב ואלו היה הקב"ה חפץ בתעניות היה מצווה לישראל אלא שיכניע לבו שנאמר והאלקים עשה שיראו מלפניו, וכן כתב שם [בריש הסימן] יסגף עצמו להכניע יצרו משמע שזהו רק עצה שישוב באמת בהכנעת היצר לגמרי ושלא ישוב לכסלה עוד, ומצינו [בסנהדרין כ"ה.] במוציא טריפה מתחת ידו דרבי מזייה וטופריה ופירש"י לנוול עצמו לעשות תשובה, והיינו גם כן להכניע יצרו על ידי זה ועל דרך שכתבו תוספות [קדושין מ'.] דיבור המתחיל ויעשה בשם רבינו חננאל אהא דיצרו מתגבר ילך וכו' וילבש שחורים וכו' עיין שם, ואפשר דההוא דרבי וכו' הוא סימן על ששב ומתחרט באמת דמתוך חרטתו הוא מצטער ולבו דואג על ידי שעבר למרות מלך מלכי המלכים מתוך יגונו וצערו לא יוכל להתנאות בקישוטי גופו כדרך השרוים בצער, ועל דרך זה יש לומר גם כן בתעניות דרב הונא דמועד קטן הנזכר לעיל שמתוך צערו על מה שבא לידו כך לא היה יכול להכניס אוכל לפיו מגודל מרירות לבו, ועל דרך שאמרו [ברכות נ"ו.] ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך, וכל ענינים אלו לא שייך לצוות ולהזהיר לבעל תשובה על זה ולקבוע מספר תעניות מיוחד לכל עבירה שוה לכל אחד ודבר זה תלוי הכל כפי מה שהוא אדם בהשתקעותו בעבירה והתגברות היצר נגדו:
30
ל״אוכפי הנראה יסוד דברי הרוקח במספר הצומות הוא מצד תשובת המשקל שהצריך שם [בסימן ו' וי'] נגד ההנאה בעבירה עיין שם ונזכר לעיל, ואף דשם קאי אחר כך מחייבי מיתות ב"ר מכל מקום משמע דלא כתב זה במקום היסורין ממרקין שהרי כתב אחר כך תשובת הכתוב לסבול יסורין בחייבי כרת וחייבי מיתות ב"ד נגד עונש הכתוב בהם ומשמע דזהו השיעור ליסורין ממרקין, ואם כן נראה דיסורין שבמשקל ההנאה שכתב מקודם אינו ליסורין הממרקין שצריך לחייבי כרת וחייבי מיתות ב"ד ואם כן משמע דהוא גם בכל עבירות ולא כמו שכתבתי לעיל, ואפשר דנפקא ליה זה מעולה דדורן למצות עשה דסבירא ליה דלפי שביטל מצות עשה מצד התעצלותו בעבודת ה' צריך כששב לעשות תשובת המשקל להוסיף מעשה עבודה לדבר שלא נתחייב בה בהבאת קרבן נגד התעצלותו, ואף שנמחל על ידי התשובה מיד מכל מקום צריך לריצוי דורן לעשות דבר השקול נגד העבירה, ועל כן בעבירת מצות ל"ת בקום ועשה להנאת עצמו ריצוי הדורן הוא במשקל הצער נגד הנאת עבירה, ועיין שם [סימן ו] כתב לתשובת המשקל דהנאה בנשיקה ומשמוש והעראה [היינו נוסף על הגמ"ב] יתענה מ' יום ולא יאכל בשר וכו' ויצטער בשכיבה וכו', [ובסימן ז] לתשובת הכתוב וחייבי כרת כתב ישכב בקושי וכו' ויתענה מ' יום וכו', [וזהו השיעור דיסורין של חייבי כרת, ולחייבי מיתת ב"ד משמע דצריך טפי וכמו שכתב [שם ריש סי' י"א], ומה שכתב שם [בסוף הסימן] דכשלא אסרה על בעלה די כבחייבי כרת תענית מ' יום וישכב [כצ"ל וט"ס מה שכתוב וישב] על הארץ עיין שם, נראה דזהו לענין ימי התענית שכתב מקודם להתענות בכל יום וכו' ובכל מיני סגוף וצער מאחר שאסרה וכו' עיין שם וכונתו על סיגוף דתענית ושכיבה על גבי קרקע ומצריך בכל יום היינו כל ימי חייו וכן הוא גם כן בהדיא בסוף תשובות מהר"ם שם להתוודות כל ימיו ולשים שק וכו' עיין שם ועל זה כתב כאן דוקא כשאסרה, אבל מה שכתב בתחילת דבריו לישב בקרח ולפני נמלים שהוא ליסורין הקשין כמיתה זה הוא גם בשלא אסרה, ועיין בפסקי מהרא"י [סימן נ"ה] מביא מפסקי רמ"מ בחילול שבת במלאכה דאורייתא סגי בתענית מ' יום ואף דהוא חייב מיתת ב"ד ובסקילה החמורה וכדאיתא שם בנידתו שכתב שהיתה נרדפת וקצת אנוסה, וכן כתב [שם סי' ס'] דבנרדף הקלו אלא דשם משמע דכתב זה על מה שאין צריך התעניות רצופים דבחייבי כרת צריך גם כן רצופין כמו שכתב רוקח שם [בסוף סי' י"א] עיין שם, ועיין שם ושם מצריך תענית מ' יום גם בתחומין דהיא דרבנן וגם למאן דאמר דאורייתא אין בו כרת ומיתת ב"ד עיין שם, ומייתי ליה מג"א [סי של"ד סקל"ג] וזה ודאי אי אפשר להשוותם, ונראה דעיקר טעמו בזה כמו שכתב [שם סי' נ"ה] דלא יזלזלו עיין שם ואינו מעיקר התשובה והצורך לכפרה, ובספר חסידים [סימן קפ"א] כתב אחד חילל שבת ונשא כספו ואמר לו תשובה לחלק הכסף או שויו לעניים ולא נתן לו תשובה אחרת עיין שם, וצריך לומר דלא הוציא לרשות הרבים רק טלטול מוקצה דרבנן ולא צריך תענית רק לתשובת המשקל דזה צריך בכל איסורין כמו שככתבתי לפי שעשה להנאתו שלא יגניבו כספו על כן אמר לחלק ולסלק הנאתו מהאיסור והעבירה על ידי זה]:
31
ל״בובסימן [י"א] בנידה כתב הרוקח יתענה מ' וילקה ולא יאכל בשר וכו' ואחר כך כתב לישב בקרח כשיעור צליית ביצה וגומעה לפחות מג' יום וכו' בין אינו מתענה עיין שם, ונראה דתרוייהו צריכי א' לתשובת הכתוב והב' לתשובת המשקל, וכן נראה ממה שכתב השיעור דצליית וכו' ולא כתב שעה אחת [כבסימן י"א] מבואר דטעמו בזה שזה שיעור טומאה לר' עקיבא [בסוטה ד'.] דקיימא לן כותיה כמו שאמרו באה"ע [סי קע"ח ס"ד] וצריך לסבול הצער כשיעור זמן ההנאה וזהו לתשובת המשקל, ובתשובות מהר"ם שם כתב להתענות שנה ראשונה ב' וה' וללבוש שק וג' מלקיות עיין שם, ולא כתב האי דקרח ועל כן הוסיף בתעניות שצריך לפי זה ב' פעמים מ' יום, ובב' וה' דשנה ראשונה שהוא מסתמא חוץ מימים שאין מתענין במועדות וראש חודש וחנוכה ופורים הוא קצת יותר, ואפשר הוא נגד שאר סיגופים הנזכר ברוקח בתשובת המשקל והכתוב בענין השכיבה ואכילת בשר שלא נאמר כאן, ובמוציא ז"ל שכתב רוקח מ' יום הוא למשקל ההנאה לבד ולפי שאין שם הנאת משמוש ונישוק והעראה על כן לא כתב בזה שאר סיגופין הנזכר לעיל, ובביאה פנויה לפי זה היה צריך לכל חיוב תשובת המשקל שברוקח [סימן ג] הנזכר לעיל אלא שבתשובות מהר"ם היקל גם בזה בתענית מ' יום לבד, ואפשר סבירא ליה דפנויה שאין מופקרת רק איסור דרבנן וקיל, וגם בספר חסידים [סימן קע"ז] ומובא בח"מ וב"ש [ר"ס כ"ג] משמע דאיסור הוצאת ז"ל חמור מאיסור פנויה שאין נידה ורק נידה או עריות חמירי מינה ונדחה מפניהם עיין שם, ולרמב"ם דלוקין אפנויה נראה דחמיר מהוצאת ז"ל דליכא מלקות:
32
ל״גועיין שם בספר חסידים כתב לכפרת הוצאת ז"ל בקרח בחורף או מ' תעניות דקיץ עיין שם, והיינו כמו שאמרו לתשובת המשקל דאותה הנאה דסגי בחדא מיניה כנ"ל, וכן כתב [שם סימן קס"ז] לעין זה בקרח לבד ומשום דברותחין קלקלו יעו"ש והיינו כנגד הנאת העבירה [ועיין שם בריש הסי' כתב לחייב כרת שבמלקות נפטר צריך לתשובה דבר השקול למלקות או לכרת ובחורף ישב בקרח כמעשה שדיבר עמה מהעבירה עד גמרה ויעשה כן תדיר כל זמן שיש קרח ובימות החמה בנמלים ובזמן שאין קור וחום יתענה יעו"ש, וזהו כמו שאמרו הרוקח גבי חייבי מיתת ב"ד יסורין כמיתה ולא בג"י לבד, ועיין שם אחר כך מה שכתב באשת איש כשאסרה אבעלה להחמיר יותר וכן בריש הסימן דפתח באשת איש משמע דגם באשת איש כן כשלא אסרה ואין מחלק בין חייבי מיתות ב"ד לחייבי כרת, ואף שמדמה זה ליסורי מלקות ומלקות שיש להם קצבה קיל ממיתה כמו שאמרו בכתובות ל"ג רע"ב וצ"ע] ומשמע דסגי בפעם אחת, ולא דמי לביאת חייבי כרת איכא הנאה טפי בביאת אשה מבהוצאת ז"ל כנזכר לעיל, ובתשובות מהר"ם שם כתב דיתענה מ' יום כנגד יצירת הולד וישב במים בחורף כנגד צליית ביצה וכל אותם מ' יום לא יאכל בשר וכו' עיין שם, ונראה דמה שכתב וישב ט"ס, וצ"ל או ישב וכמו שאמרו בספר חסידים דבחד מינייהו סגי, וטעמו שכתב לשיעור מ' יום אין ר"ל מפני שהוא כשופך דמים דולד על כן צריך לתקן מ' יום נגד יצירתו שהרי גם בביאת פנויה כתב שיעור מ' יום ושם לא שייך שפיכת דמים דולד רק כונתו לתת טעם למשקל ההנאה זו בכך לפי שהגוף נתחמם להוצאות ולד שהוא חימום כל הגוף כולו ליצירת ולד ועל כן שיערו העינוי לדורן נגד ההנאה בשיעור ימי יצירת הולד:
33
ל״דועכ"פ נראה טעם סיגופי עוון זה לרוקח וסייעתו משום תשובת המשקל, וטעם תשובת המשקל עצמו שלא הראה לו רוקח מקור [כלתשובת הבאה שמביא מגמ' [דיומא פ"ו ב'] ותשובת הגדר הגם דהוא לא מייתי מגמ' הוא מבואר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ה ב) במשחקי בקוביא דאפילו בחנם לא עבדי ומלוה ברבית אפילו לגוי לא מלוה ומפריחי יונים אפילו במדבר לא עבדי עיין שם, ותשובת הכתוב הוא מדברים שצריך יסורין ממרקין לחייבי כרת וחייבי מיתת ב"ד, אבל לתשובת המשקל לא נמצא שורש בגמרא] הוא מהא דעולה דורן, והאר"י אין מפרש הדורן כמשקל הנאה ועל כן קבע תעניות הרבה גם לעבירות שאין כל כך הנאה וכן למוציא ז"ל הוסיף עד פ"ד תעניות כי אין הדורן כפי משקל ההנאה דוקא ובודאי דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ובלש"ה שם רמז גם כן לדברי הרוקח והאר"י בתיקון עוון זה [ותימה שכתב זה אחר מה שכתב דצריך יסורין כמיתה כנזכר לעיל והרי שניהם הרוקח והאר"י לא כתבו בזה אלא מספר תעניות ולא יסורין כמיתה כלל] ודאלו ואלו דברי אלקים חיים וכשרוצה לתקן הפגם ביותר ובעולם יותר עליון צריך תשובה ביותר עיין שם, והיינו כפי מה שכתבתי צריך דורן יותר להיות רצוי גם בעולמות העליונים ביותר וגבוה מעל גבוה, וכל אחד דיסר לפי מדריגת השגתו וכידוע מה שכתב הרמ"ע בהקדמת ספר פלח הרמון דקבלת הר"מ קורדיווארי והראשונים נגד קבלת האר"י כמדריגת הפשט נגד הסוד עיין שם:
34
ל״הוידוע ד' מדריגות פרד"ס שיש בהשגת התורה הם נגד ד' עולמות אבי"ע ונגד ד' אותיות השם, וכל אחד השיג כפי מדריגת השגתו ועל פי דרכו דיבר בענין הריצוי להגיע לאותן מדריגות השנה שנתגלו על ידי האריז"ל שלא נודעו עדיין מקודם ולא היו יכולים להגיע לכך ועל כן היה די להם מתיקון שנתגלה אז כפי מה שהיה הצורך אז למדריגה שהיו יכולים להגיע, וריצוי הדורן הוא כדי שיוכל להגיע לתכלית המדריגה שאפשר לצדיק גמור להגיע על ידי הריצוי הגמור שהביאנו המלך חדריו, וכל תיקוני תשובה של הקדמונים כפי מה שכתבתי אינם לעיכוב הכפרה לגמרי רק להגיע גם כן לריצוי הגמור, ואף בחייבי כרת ומיתת ב"ד אין הסיגופים שקצבו ליסורים הממרקים לבד וכמו שכתבתי בדברי הרוקח שקצב מלבד זה לתשובת המשקל שהוא במקום הדורן על פי דרכו כנזכר לעיל:
35
ל״וועכ"פ נראה דבעל התניא למד זה מדברי הרוקח וספר חסידים שסידרו תעניות וסיגופים לתשובה על זה, ולפי מה שכתבתי אינו ראיה כלל מיהא, ואף דבספר חסידים שם הביא בזה מה שאמרו דכאלו מביא מבול וכאלו שופך דמים, יש לומר דלענין הסיגוף לדורן תלוי גם כן כפי חומר העוון ואף על פי דאין בו כרת, וגם במצות עשה אף שהתורה אמרה דרך כלל העולה מכפרת לדורן על כל מצות עשה, עתה שאין לנו קרבנות מסברא ודאי יש חילוק בין עשה חמורה לקלה בענין סיגופים שעושים לריצוי דורן, אבל אין בזה ענין ליסורין ממרקין דחייבי כריתות שהם מעכבין הכפרה, וכל שכן כפי מה שכתבתי דהוא רק מצות עשה או מודבק באשתו או בכלל פרו ורבו, הנה גם במצות עשה דחייבי כרת דנתבאר [לעיל אות י"ג] בפשיטות מלשון הרמב"ם דהוא בכלל חייבי כרת וכן הוא גם כן בעשרה מאמרות שם בפשיטות, ראיתי עתה בתוספות יום הכיפורים [ביומא פ"ה סע"ב] שכתב בישוב דברי רמב"ם [פ"א מתשובה ה"ב] מקושית הכסף משנה שם הא דשבועות [י"ב סע"ב] דמה שאמרו שם האי עשה היכי דמי וכו' קאי אעשה שיש בו כרת דמחמורות עיין שם ומבואר דסבירא ליה דגם מצות עשה שיש בו כרת בתשובה לבד נמחל כדמייתי בגמרא שם. [ע"ז]. הא דלא זז וכו' עיין שם:
36
ל״זואיברא שהוא כתב זה אליבא דרמב"ם וכבר תמהו עליו שלא ראה דברי רמב"ם עצמו [שם הלכה ד] שכתב דוקא מצות עשה שאין בו כרת לא זז וכו', גם מה שכתב שם דקרא שובו בנים וגו' דילפינן מיניה דעשה נמחל מיד קאי בעשה שיש בו כרת דבע"ז מיירי כדמוכחי קראי [דכל הפרשה שבירמי' ג' קאי אע"ז שעבדו עיין שם] ומשכחת לה עשה בע"ז דתוכחה שלא הוכיחו או איך דלא ידעו לע"ז בלאו אלא בעשה יעו"ש באורך, תמוה מאוד דאעשה דתוכחה ליכא כרת ורק העובד ע"ז בכרת ולא מי שאין מוכיח, ואף דנענש מטעם ערבות כשלא מיחה הרי מפורש [בשבועות ל"ט רע"ב] דגם רשעים דעלמא שהיה בידם למחות ולא מיחו אין נענשים אלא בדין הקל עיין שם, ומה שכתב דידע רק בעשה, מלבד דיש לומר כיון דכרת דידי' על הלאו נאמר ולא על העשה והוא ידע מהכרת אף על גב דלא ידע מהלאו מכל מקום כרת דידי' חמור, בלאו הכי נמי הרי גם שוגג דחייבי כרת חייב חטאת והיינו עם התשובה דאי לאו הכי זבח רשעים תועבה ורק עולה דורן אבל חטאת לאו דורן דאין לו כפרה בתשובה לבד ואפילו עם יום הכיפורים עד שיביא חטאת, ואם כן איך אמרו על זה דמוחלין מיד ומי עדיף ידע בהכרת ועשה ושגג בלאו מאלו שגג בכל דלא נתכפר על ידי דלא נתכפר על ידי תשובה לבד:
37
ל״חומיהו גוף דבריו אמת דקרא בע"ז קאי, ועיין שם [פ"ו.] סוף דיבור המתחיל עבר על עשה הוקשה ליה אך מייתי דהאי קרא אעשה ושם קאי אע"ז ותירץ דקאי אאותם שלא הוכיחו עיין שם, הנה הדר ביה בעצמו מתירוץ ב' הנזכר לעיל ותפס תירוץ א', והגם דמזה אין ראיה לעשה שיש בו כרת וכמו שאמרו מכל מקום לדאתאן עלה נראה שפיר ללמוד משם דהרי מבואר [בשבת נ"ה.] דנגזר ממקודשי תחלו על שלא מיחו עיין שם הרי דנתחייבו מיתה לשמים על זה, והרי זה חייב מיתה בידי שמים דוגמת מוציא ז"ל דילפינן מאונן וחזינן דגם עשה דחייב מיתה ביד שמים כהאי גונא מה שראינו מי שנתחייבו מיתה על זה מהני ליה תשובה לבד, וגם בעיקר דפשיטא להו דכל מוציא ז"ל חייב מיתה אף דבגמרא איתא סתם צריך ישוב כיון דמאונן ילפינן לה ושם מבואר בכתוב דהיה שלא להקים זרע ולבטל מפריה ורביהה, יש לומר דוקא בביטול מצות פריה ורביה דמצינו עונש זה גם בחזקיה כנזכר לעיל וגם ער שמת על חטא זה אמרו [יבמות ל"ד:] שרצה שלא תתעבר עיין שם וביטלו מפריה ורביה, אבל כשאין בטל מפריה ורביה בזה אין ללמוד משם דחייב מיתה כלל, ואף על גב דהגמרא מייתי לה אאוחז ומשתין מכל מקום כיון דעיקר העוון בכללו מצות פריה ורביה מייתי לענין חומר העוון אף דבזה איכא חיוב מיתה מכל מקום העוון חמור שיש בו גם חיוב מיתה:
38
ל״טועכ"פ כפי מה שהבינו כולם דדברי הזוהר דאין לו תשובה היינו לגוף מחילת העוון והכפרה ודאי הוא דבר תמוה וזר וכל מה שכתבו בזה הם דברים דחוקים ורחוקים, וכל שכן כפי פשטות הלשון דאין לו תשובה כלל דזה ודאי דבר שאי אפשר דהרי איסור אשת איש ודאי חמור מיני' וכמבואר גם כן בספר חסידים המובא בח"מ וב"ש ונזכר לעיל, ומעשה דדוד בבת שבע שהיה באשת איש אמרו [בע"ז ד סע"ב] שלא היה ראוי לכך אלא להורות תשובה שאם חטא יחיד וכו' עיין שם הרי דגם לאשת איש החמור מהני תשובה וכל שכן לזה, אבל כפי מה שכתבתי לעיל בתשובה שסידרו רוקח והאר"י דאינם לעכב הכפרה רק לדורן וכל אחד כפי מדריגתו כנזכר לעיל נראה לי פשוט דגם הזוהר כונתו לענין הריצוי דדורן שיתרצה לגמרי לעלות וליראות פני ה' במדריגות עליונות כצדיק גמור שומר הברית שלא חטא מעולם, ובכל העבירות הוא כן דבתשובה גמורה מאהבה זדונות נעשו כזכויות ועליהם חיה יחיה, והיינו אחר התשובה הראויה והבאת הדורן אחר כך חוזר להיות מקורב ובן בית כבתחלה בעוז יותר מאחר שגם העבירות עולים לחשבון מצות, ועל זה אמרו בזוהר דבעבירה זו לא מהני תשובה להיות כזכויות וכמקדם לגמרי אפילו אחר כל הדורונות, והרוקח והאר"י דברו כפי מדרגתם מהני תשובת כל אחד לאותה מדריגה שהשיג שיועיל, ומעלת ר' שמעוון בן יוחאי בהשגתו ומה שגילה לחבריא שלו גבוהה מכולם כידוע מזוה"ק מה שאמר על עצמו וכן על כל בני דורו שאמר שלא יהיה כדרא דא ושלא יתגלה עוד כן עד ביאת משיח, וכפי השגת מדריגתם אמרו שבחטא זה אין תשובה מועיל שיוכל להגיע למדריגה גבוהה כזו שאין יכול להגיע לזה אלא צדיק גמור שומר הברית שלא פגם מעולם כלל:
39
מ׳ורשב"י וחבירו היו יחידים בדבר זה שעל כן אמרו [בברא"ר ר"פ ל"ה] לדרת חסר פרט לדורו של חזקיה ושל רשב"י שלא היו צריכין לאות קשת נגד עונש מבול הבא על פגם הברית, ועל חזקיה אמרי [סנהדרין צ"ד.] דביקש הקב"ה לעשותו משיח והיינו שיזכה לחיי עולם דעל משיח נאמר חיים שאל ממך נתת לו וגו' כמו שאמרו [סוכה נ"ב.] אינו מבקש אלא חיים וגו', ודבר זה אי אפשר אלא על ידי שלימות קדושת הברית וכמו שכתבתי לעיל [ריש סימן ו] באותן שמתו בעטיו של נחש דזהו עטיו של נחש שיש עדיין שורש תאוה גופנית בלב בענין זה, מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה דהיה נקי מזה ולא ראה קרי מעולם דראובן ראשית אונו לא מת וכן אלי' מלאך הברית חי לעולם, ור' יהושע בן לוי דגם כן לא נראה הקשת בימיו כמו שאמרו [בכתובות ע"ז:] נכנס חי לגן עדן ורשב"י שם שאלו על זה, דלולי זה לא היה יכול ליכנס למקומו ומחיצתו של רשב"י ולהשיג מדריגתו וגם לא היה אלי' המכריז לפניו פנו מקום, ורשב"י נסתלק במלת חיים עד העולם כמו שאמרו [בסוף האידרא זוטא דהאזינו] ודשמעו קול אורך ימים וגו' וחיים שאל וגו', והיינו דזכה לחיי עולם שיזכה בו משיח כנזכר לעיל וכיעקב אבינו ע"ה דלא מת רק למראית העין בעולם הזה, וכן רבי אלעזר בנו כמו שאמרו [בב"מ פ"ד:] דנפק קלא מעיליתיה וכן נתבאר לעיל [סוף סי' ו] ברבי ור' אלעזר ב"ר שמעון גדול ממנו כמו שכתבתי שם מגמ' דב"מ שם, ועל כן אמר רשב"י [סוכה מ"ה:] בני עליה מועטים ואם שנים הן אני ובני הן ומסיק שם דהם דעיילי בלא בר לקבל פני שכינה ומשום הכי נקראים בני עליה שהם כבני בית ליכנס כרצונם:
40
מ״אודבר זה זוכה רק מי שלא טעם טעם חטא מעולם כאדה"ר קודם החטא שהיה משכנו בגן עדן ושם היה יכול לאכול שהיה מעץ החיים וחי לעולם, ואחר החטא גורש משם פן ישלח ידו וגו' דעל זה לא הועיל לו תשובה שיכול לתקן השורש דעטיו של נחש ולבטל גזירת המיתה עיין [לעיל סימן ג], וגם באותן ק"ל שנה שישב בתענית לשוב מחטאו הוליד רושו"ל משז"ל דחזי לאונסו כמו שאמרו [בעירובין י"ח:] וקרו לי' שם חסיד גדול, אלא דאפילו חסיד שבחסידים וכו' שעדיין לא נטהר הלב מתאוה גופנית שלא להוציא בשר דעל ידי זה בא לידי טומאה בלילה לאונסו, ואף על פי שהוא לאונסו מכל מקום הוליד בזה רוחין ושדין ולילין והוסיף כח בסטרא דמסאבו ר"ל, ובודאי שלא היה על ידי שהרהר ביום ועבר על ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר וכו' אף שעדיין לא ניתנה תורה להזהיר על זה מכל מקום לא הוי קורין אותו חסיד גדול וגם זה לא היה קרי לאונסו כיון דהוא בהרהורו הביא עצמו לכך, ועל כן ודאי נזהר בתכלית מכל שמץ הרהור:
41
מ״באבל גם באונס גמור מטורח הדרך כהאי דחסיד אחד [בשבת קכ"ז:] גם כן יש בו טומאה וצריך טבילה וגם לדברי תורה כמו שאמרו [ברכות כ"ב:], ושם איתא במעשה דר' יהודא דראה קרי משמע בשינה ולאונסו לא בתשה"מ, והוא נקרא גם כן חסיד אחד בסתם כמו שאמרו [בתמורה ט"ו סע"ב] ומייתי לה רש"י שבת שם, והקרוב דהיינו עובדא דשבת שלא לתלות ראיית קרי לאונסו באותו גוף קדוש ב' פעמים או בב' חסידים, וטעם טבילה לדברי תורה מבואר בברכות שם לפי שצריך ללמוד באימה ביראה ברתת ובזיעה ועיין שם ברש"י דיבור המתחיל מכאן שבעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת, ואם כן דגם לאנסו צריך על כרחך (לומר) דגם זה מקלות ראש ואף דחלילה לקדושי עליון שיהיה להם שום רגע קלות ראש חס ושלום בהקיץ ולא זחות דעת, מכל מקום כל זמן שלא ניצולו מעטיו של נחש לגמרי להיות לב בשר כלעתיד וכיעקב אבינו ע"ה, גם במה דחזי לאונסו בשינה לא ניצול מהרגש הנאה גופנית בשעתו בשינתו וגם זה נחשב לקלות ראש וזחות דעת וגורם תולדת כחות טומאה ר"ל, ועל זה תיקנו חכמים הטבילה או רחיצה בט' קבין שבכך הוא נטהר מאותו רוח הטומאה וזחות דעת הנמשך מזה ויוכל לידבק במאור וקדושת התורה שהוא עץ חיים, כי על ידה דבוקים בחיי עולם היא התורה שנקראת כן [בשבת י' א, ל"ג ב'] וכמו שנאמר וחיי עולם נטע בתוכינו, ועל ידי התורה יוכל לתקן גם כן הכל דעל זה אמרו [ב"ב ט"ז.] ברא יצה"ר ברא תורה תבלין, והקב"ה קראו רע כמו שאמרו [סוכה נ"ב.] מקרא דרע מנעוריו שהוא בחטא דדור המבול שזהו מצד שורש היצה"ר שבבריאה שבעטיו של נחש שהיא מצד השם יתברך שברא עץ הדעת טוב ורע והבחירה לאדם לאכול ממנו שמזה נכנס הרגשת תאות הגופניות ללב ולא כמקודם דלא יתבוששו, ובמתן תורה נעשו חרות מיצה"ר שעל ידי התורה תבלין יוכלו לתקן זה וכמו שכתב רמב"ם [בסוף הא"ב] דאין התאות אלא בלב פנוי מדברי תורה:
42
מ״גועל דורו של ר' יהודה ב"ר אלעאי אמרו [סנהדרין כ רע"א] אשה יראת ה' וגו' ועדיפי מדורו דמשה ויהושע ודחזקיה, שהם היו חן ויופי היינו שהם היו נפשות נקיות מתולדה כמו שנאמר במשה רבינו ע"ה מיד שנולד ותרא אותו כי טוב הוא ואמרו ז"ל שנולד מהול והיינו צדיק כי טוב היפך הרע בעיני ה' וכן יהושע מזרעא דיוסף, וחזקיה אמר על עצמו זכור אשר התהלכתי וגו' והטוב בעיניך וגו' שהוא היפך הרע בעיניו והיה בטוח בעצמו שלא היה עליו שום טענה משמץ חטא בעולם דגם מה שביטל פריה ורביה היה בתמימות ולשם שמים כפי דעתו דחמי ברוח הקודש וכו', והגם דקרא צווח אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב וגו' צריך לומר דדייק בארץ היינו שהוא שקוע בארציות גם כן מה שאין כן אותם שלא היה להם שום שייכות לענייני ארציות דעולם הזה כלל, אבל ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה על ידי יראת ה' שהוא מה שה' שואל מעמך שהוא רק בהשתדלות אדם ולא מצד שרשו, דזה נקרא חן ויופי מי שבשורש נקי מתאות גופניות וזה לא יארע לו שום מקרה גם לאונסו מאיזה חימום וטורח דרך וכדומה שיארע לבני אדם וכמו שאמרו [יבמות ע"ו.] אטו כולי עלמא יעקב אבינו וכו' אטו כולי עלמא ברזילי וכו', והגם דשם מבואר דגם מי שכיעקב יפעול החימום אבי פוקרי שם הוא בהקיץ לרצונו ולא לאונסו ועושין כדי להוליד בלבו הרהור כהאי דבגדי צבעונין שם, ובצירוף ההרהור יפעול החימום ולא למי שנזהר מהרהור ובשינה, אבל ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה אחר כך לזה בכח השתדלותו בתורה עד שאמרו עליו [שבת כ"ה:] שהיה דומה למלאך ה' צבאות ומלאך הוא נקי מתאות, וזה היה בלבישת סדינין המצוייצין דציצית בחוט של תכלת רומז ליראה כידוע, ואחר הרחיצה לכבוד שבת שהתחיל להתנוצץ הארה מקדושת שבת שהוא מעין העולם הבא בביטול היצר זכה להאור פנים של אדם בשבת שאמרו [בברא"ר פ' י"א] דברכו וקדשו, והיינו באור פנים שהיה לאדם הראשון קודם החטא כמו שאמרו שם למוצאי שבת ניטל זיוו ונטרד מגן עדן כמו שנאמר משנה פניו ותשלחהו, ולעתיד שיתוקן זה יחזור זיוו כמו שאמרו [שם פרשה י"ב] וזהו המאור פנים לעולם הבא שאמרו בתדב"א [סוטא פרק י"ג] שיהיה לכל תלמיד חכם כפי תורתו עיין שם, ור' יהודה זכה בעולם הזה לחכמת אדם תאיר כמו שאמרו [בנדרים מ"ט:] על ידי שקידתו בתורה מתוך הדוחק יותר מכל הדורות כנ"ל, והאור פנים שאדם זוכה על ידי התורה לשמה זהו זיוו דאדה"ר קודם החטא שזוכה לאור פני מלך חיים, וזהו כשנתעטף בסדינין המצוייצין שהוא חיבור אהבה ויראה כי סדין לבן של פשתן רומז למדת האהבה וחוט של תכלת ליראה ואורייתא בדחילו ורחימו פרחא לעילא ונעשית לו סם חיים לידבק על ידי זה בחי העולמים יתברך שמו דאורייתא וקוב"ה חד:
43
מ״דוזהו מדריגות עולמך תראה בחייך שאמרו [ברכות י"ז סע"א], ומסיים שם ופניך יזהירו וכו' היינו אור הפנים ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין היינו שיהיה מבני עליה, והך מימרא [דפ' ויחי] דלית ליה תשובה הוא מדברי ר' יהודה דדבר זה זכו לה רק יחידי הדורות בעולם הזה דעל כן אמר רשב"י דהן מועטים, ובגמרא דסוכה הנזכר לעיל איתאאם שנים וכו' ולא אמר פחות ובברא"ר [פרשה ל"ה] איתא ואם חד הוא אנא הוא ושם ליתא הלשון ראיתי ואמר כפי המציאות דעל כל פנים אי אפשר להיות פחות מאחד שעליו העולם עומד וכמו שנאמר צדיק יסוד עולם, ובגמרא אמר ראיתי דכבר נסתכל וראה באספקלריא המאירה שלו בבני עלי' ואף שלא הסתכל לראות כמה הם דהרי אמר אם וכו' מכל מקום על בנו שהיה עמו בצוותא תמיד כבר ראה וידע שהוא מבני עליה, ועל כן סיים בב' דכבר ידע שבאותו הדור יש ב' ודאי מבני עליה, ולמדריגה זו הגדולה אי אפשר להגיע אלא מי שהוא צדיק יסוד עולם שלא פגם הברית בפעל מיהת מימיו באיזה חטא, ואדה"ר שאמרו [סנהדרין ל"ח:] מקרא דעברו ברית שהיה משוך בערלתו דעל ידי עטיו של נחש בחטא דעץ הדעת שהגיע לידיעת רע והרגשת תאוה גופנית פגם הברית גורש מגן עדן והושמו הכרובים ולהט וגו' לשמור דרך עץ החיים, דגם אחר כל התשובה ותעניות ק"ל שנה ובפרישה מאשה והתאות לא יכול לתקן שיוכל לשוב לגן עדן ולאכול מעץ החיים לזכות לחיי עולם, כי זוהמא זו משנקלטה בגוף אין לה תקנה אלא קבורה ושישוב אל העפר כשהיה:
44
מ״הובני ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם כמו שאמרו [שבת קמ"ו רע"א] ולחד מאן דאמר שם פסק מימות יעקב, ואלו ואלו דברי אלקים חיים כי יעקב אבינו ע"ה פסקה ממנו הזוהמא לגמרי דעל כן לא מת ועל כן בזרעו לא היה שום דופי היינו שכולם מוכנים ומעותדים גם כן להגיע למדריגת פסיקת הזוהמא וזכו לה במתן תורה להיות כן בפעל בכל האומה, מה שאין כן אברהם ויצחק הולידו עשו וישמעאל שורש הזוהמא שאי אפשר ליפסק מהם כלל דעל כן כשהחזיר עליהם התורה לא רצו לקבל ואמרו מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף, שהם ב' שרשי כחות היצר היושב על ב' מפתחי הלב והם שרשם בב' כחות הרע הללו, והם הכרובים ולהט החרב השומרים דרך עץ החים היא התורה שלא יגע בהם מי שיש בו שורש זוהמת נחש הקדמוני שהוא נדבק אז בכרובים שהם כמער איש ולויות, ובקדושה הוא יחוד קודשא בריך ושכינתיה ודביקות כנסת ישראל באביהם שבשמים כמו שנאמר ואתם הדבקים וגו' חיים וגו' דזוכה על ידי זה לחיי עולם, וזה לעומת זה עשה אלקים שנדבק בסטרא אחרא על ידי הוצאת ז"ל וניאוף והם ב' קליפות הטמאות ומילוי תאות בהיתר שקורא לו רמב"ן [ריש פ' קדושים] נבל ברשות התורה ושעל זה נצטוו קדושים תהיו הוא מקליפת נוגה כידוע, וכרובים דהיינו כרביא ביצר לב הרע מנעוריו וחטאת נעורים, ומי שנקי מזה הוא נדבק בלהט החרב שהוא הרציחה ושפיכת דמים וקנאה וכעס, ועשו וישמעאל שרשם באלה ועל ידי זה לא יכלו להגיע לדרך עץ החיים ולקבל התורה כי כל הגוים ערלים ואפילו מולי אומות העולם, ורק ישמעאל עצמו שנימול על ידי אברהם אבינו ע"ה וברצות ה' זה שעשה תשובה כמו שאז"ל והועילה לו תפלת אברהם לו ישמעאל יחיה עליו לבד, אבל כל זרעו אף שנמולים הם ערלים באמת כי שרשם ברע שהוא שורש הערלה כי כולם בשר ערלה דבשר חמורים בשרם וכמו שאמרו על פסוק שבו לכם פה עם החמור דהוא גם על ישמעאל שהיה מב' נעריו שעמו כמו שאמרו ז"ל:
45
מ״וואדה"ר נולד מהול דהאלקים עשה האדם ישר אלא שניתן בו כח הבחירה להתפתות עד שיכניס זוהמת היצ"ר ללבו ויוכל להמשיך ערלתו ולהיות ערל, ולא כמהול המשוך דאין צריך לחזור ולמולו אלא מדרבנן משום מראית העין לבד, אבל הוא נעשה אחר שחטא ערל גמור בהמשכה זו ומזה נעשה שורש ללידת הגוים ערלים שכולם צאצאי אדה"ר, וזרע ישראל צאצאי יעקב אבינו ע"ה שרשם מצד שורש אדה"ר שקודם החטא שזכה לה יעקב אבינו ע"ה ועל ידי זה מטתו שלימה בלא פסולת שגם ערלי ישראל נקראים מולים, והגוים בהיפך שהם משורש הערלה והזוהמא שנקלט ונשרש בו אחר החטא, ועל כן נמנע ממנו התשובה הגמורה לתקן לגמרי לבטל גזירת המיתה וגם אחר תשובתו הוציא ז"ל לאנסו והוליד רוחין שידין ולולין וזה מצד שלא נטהר עדיין משורש הזוהמא דידיעת רע והרגש תאוה גופנית כנזכר לעיל, וזהו שמירת הכרובים לדרך עץ החיים וקין היה נקי מזה אבל נדבק בלהט החרב ורציחה וגם אחר תשובתו לא נטהר מזה לגמרי ונשאר קינא דמסאבותא כנודע כי שורש הזוהמא לא יכול לסלק, וגם זה מכלל שורש היצ"ר שנקרא רע בעוון דהוצאת ז"ל שהוא גם כן כאלו שופך דמים ומזה נמשך אחר כך בקין לשופך דמים, ועל כן הכרובים קודמים ואחר כך להט החרב כי התחלה הרע הוא בהרגש התאוה שהוא שורש חטא דעץ הדעת בידיעת הרע:
46
מ״זונאמר ועתה פן וגו' ואמרו [בברא"ר פרשה כ"א] שפתח לו לתשובה וכו' ואין פן אלא לאו אמר הקב"ה ישלח וכו' עיין שם, והדבר זר להיות מפסקא קראי ולומר דמלת פן שבאמצע הוא תשובת אדה"ר על זה דבר שאי אפשר להכניסו במשמע הכתוב וגם הוא נגד הברייתא דעירובין הנזכר לעיל שעשה באמת תשובה ק"ל שנה וכן הוא גם בב"ר [ס"פ כ"ב] ועיין לעיל [סימן ג], אבל ודאי אין מקרא יוצא מפשטיה שהכל דברי השם יתברך אלא שהדבר קשה מאחר דפתח לתשובה איך אמר פן ישלח וגו' ואם ישוב למה לא ישלח וגו' ותשובה מבטלת הגזירה, אבל דקדוק לשון הכתוב שם פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו' דמלת ישלח ידו ומלת גם יתור לשון והוי לו לומר פן יקח מעץ החיים, מבואר דהכוונה במה שהסמיך זה לועתה שהוא התעוררות תשובה דלולי התשובה ודאי יוסיף להשתקע ברע ולא יקרב לעץ החיים כלל רק כשיתעורר לשוב אז אפשר שיקרב לעץ החיים והוא השגת פנימיות התורה, וידוע דמי שאין לבבו מנוקה מתאות גופניות אם ירצה ליכנס לפנימיות החכמה והשגה שאין שייך לו נעשית לו סמא דמותא, כאחר שקיצץ בנטיעות ואמרו [בחגיגה] לפי שלא היה נקי אגב אימיה שהיה בו איזה רע בשורש שלא נתנקה ממנו מקודם, וכן כת ש"ץ שר"י נראה דנעשו נואפים על שעסקו בנסתרות בעוד לבבם מלא תאות, וכן אדה"ר אלו היה מתקן לגמרי חטא דעץ הדעת להיות כקודם שחטא נעדר ממנו ידיעת הרע כל עיקר אז ודאי היה ראוי לאכול מעץ החיים, ולכך נברא לצורך האדם דכל הבריאה היה בשבילו ואורייתא וקוב"ה וישראל כולא חד וישראל הוא שורש האדם שבשבילו נברא העולם והוא אחד ומתאחד ממש עם עץ החיים הוא התורה שהוא הנשמת חיים שנפח באפיו והכל שורש אחד של חיים זה נקרא נשמת חיים וזה עץ חיים והקב"ה אלקים חיים, אבל זהו כשהוא בשלימות הצלם אלקים שבתחלת הבריאה וזהו יעקב אבינו ע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד:
47
מ״חאבל החשש פן וגו' גם מעץ החיים היינו שיהיה בו עדיין זוהמת עץ הדעת דידיעת רע שלא נתקן לגמרי ויקח מעץ החיים גם כן מצורף לאכילת עץ הדעת הקודם, וזהו לשון ישלח ידו שלא יתקרב אל עץ החיים עצמו להתדבק ולהתאחד עמו כמו שהיה ראוי לאדה"ר קודם החטא, דאחר כך אף שיתעורר לשוב כל זמן שלא יופלט מקרבו ידיעת הרע ולהיות כמו קודם הרי הוא עומד מרוחק מעץ החיים ולא יכול ליקח מפריו אלא על ידי שליחות והושטת היד, וזהו לשון ישלח ידו שהוא כלוקח דבר המרוחק ממנו ואין לו חיבור ושייכות עמו רק שיכול להושיט יד וליקח ואין הוא מתקרב אל העץ החיים אלא לוקח מעץ החיים ומפרידו ממנו ומקרבו אליו, וזה נקרא קיצוץ בנטיעות ומכניס דברי תורה לחיצונים ר"ל כענין ולרשע וגו' מה לך לספר וגו', ובכניסה לפרדס שהוא להיות מבני עליה להיות צופה בנסתרות חדרי מלך מלכי המלכים אפילו מי שאינו רשע רק שאינו נקי לגמרי משרשו אין זה שייך לו ואין לו לדרוש ולחקור במופלא ממנו, ועל זה נאמר יהיב חכמתא לחכימין ולא לטפשין שהיו מוציאין אותה במקומות המטונפים, וענין החשש זה דפן וגו' שלא יוסר שורש הזוהמא מלב לגמרי, כי דבר זה אי אפשר רק על ידי השם יתברך כמו שנאמר לעתיד והסירותי לב האבן ונתתי לב בשר ואמרו לב להוציא בשר שהוא היפך לב האבן המשוקע בגשמיות, וכן אמר דוד המלך ע"ה לב טהור ברא לי ובריאה הוא יש מאין שאף שכבר הרגו ליצה"ר בתענית כמו שאמר ולבי חלל, אחר שראה באותה מעשה שאינו כן דהוא לא ידע מה שאמרו דלא היה ראוי אלא וכו' ושבאמת ראויה לו שהרי הנביא אמר לו שחטא ונענש על זה, וחשב שיש בו שורש רע מזוהמת עטיו של נחש שאי אפשר להנקות מזה כלל ועל כן ביקש על בריאה חדשה יש מאין לב טהור והסרת לב הטמא והאבן שמכבר בו:
48
מ״טויעקב אבינו ע"ה נוצר בתולדה כן משורש האמת שהוא היפך כל תאות גופניות שנקרא לחם שקר וכזב דבר הפוסק מה שאין כן שפת אמת דתיכון לעד שזהו השורש דחיי עולם הקיים לעד ותורה דכתוב בה אמת, שזכה לזה על ידי יגיעת אבותיו אברהם ויצחק בהסרת הזוהמא ולהביא נפש נקייה כזו לעולם שיהיה נקרא הוא לבדו להם זרע, וממנו נבנה אומה הישראלית שזכו כולם לזה במתן תורה על ידי שבדיבור ראשון יצאה נשמתם כמו שאמרו [בפרק רע"ק] והוסר לב האבן מהם ועל ידי טל של תחיה שהוחזר הוחזר לב בשר. ועל כן היו ראוים אז להיות חרות ממלאך המות כי נסתלקה הזוהמא לגמרי וכלעתיד אחר תחיית המתים, אלא שגרם החטא וכמו שנאמר אני אמרתי וגו' אכן כאדם תמותון, ואלקים ובני עליון היינו בהסרת היצר לגמרי כמלאכים, וכאדם היינו שחטאו דוגמת אדה"ר שפגמו בברית גם כן כמו שאמרו על פסוק ויקומו לצחק זה גילוי עריות דכל שורש הע"ז דעגל היה רק בשביל תאוה זו כמו שאמרו [בסנהדרין] לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר עריות בפרהסיא, אבל אמר כאדם בכ' הדמיון דמורה בכל מקום לא ממש כמו שאמרו [באיכה רבתי] על פסוק היתה כאלמנה, והיינו כי אדה"ר חזר להיות ערל ממש כנזכר לעיל מה שאין כן ישראל גם ערלים נקראים מולים והערלה הוא רק למראית העין כמו במשוך ובעולם הזה דאדם יראה לעינים נראה ערלה ופגם בברית ונגזר מיתה, אבל על האמת ה' יראה ללבב דהוא יתברך צור לבבם וחלקם וכל הפגמים אינו ממעמקי הלב רק מצד היצר היושב על מפתחי הלב וכמו שאמרו גלוי וידוע שרצונינו וכו' ורק השאור שבעיסה גורם הכל:
49
נ׳וזהו ענין יום הכיפורים דביום הזה מכפר שאז התעוררות הבינה שבלב שהוא העולם הבא שאין בו אכילה ולא שתיה שאז יבוקש עוון ישראל ואיננו, ואז כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים כדתנן [ריש פרק חלק] וצדיק היינו שומר הברית, ולא הוציאו שם עוברי עבירה בפגם הברית מחלק לעולם הבא דבאמת מצד עומק הלב שיתגלה אז הם כולם כן, וכן ביום הכיפורים הוא התגלות זה ונשא השעיר עוונותם לעזאזל ואמרו [ביומא] לכפר על מעשה עזא ועזאל הם גם כן אלקים שחטאו והחטיאו בדור המבול על ידי שקטרגו בבריאת אדם והראה להם השם יתברך דאל תדון חבירך עד שתגיע למקומו, כי הם כשבאו לעולם הזה הגופני נעשה מהם שורש הרע וכתר דקליפה וסט"א ויניקת בלעם מהם כמו שאמרו [בזוהר בלק] והוא הדעת דקליפה כידוע, ומלכת שבא שהיא המלכות דקליפה כמו שאמרו [בתרגום איוב.] על שבא לילית וגו' ביקשה לעמוד על השגת הדעת דקליפה דבלעם כמו שאמרו בזוהר [שם קצ"ד:] ואמר לה על ידי הוצאת ז"ל עיין שם הוא היסוד דקליפה, וכן הוא דינו דבלעם בש"ז רותחת כמו שאמרו [בפ' הנזקין] דמשם מיניקת הקליפה שלו מדור המבול דברותחין קלקלו כמו שאמרו [בראש השנה], והראה הקב"ה כי מהם נגדה כל קומת הקליפה שמשם המשכת כל ע' אומות שכולו רע גמור, מה שאין כן בבני אדם שיש עירוב טוב ורע אף דיש רע גמור יש גם כן טוב גמור דזה לעומת זה ועל ידי שליטת האדם באדם מעורבים יחד, ועל זה אמרו [בחגיגה] זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן והלה נוטל חלק שניהם בגיהנם כי נפרד הטוב מן הרע וזהו ע' נפש דבני ישראל נגד ע' אומות:
50
נ״אוביום הכיפורים הוא ההפרדה דאחר כך יעקב נסע סכותה ונקט באיין בידו לומר דהוא נצח [ויק"ר פ"ל] ושולחין העוונות למקום שורש הרע כי הכל משם מהשאור שבעיסה, וישראל נשארו נקיים לגמרי כמלאכי השרת ועל כן אז אין רשות לשטן לקטרג כמו שאמרו [ביומא] כי אז נתגלה מעמקי הלב דצור לבבם וחלקם אלקים לעולם ושכל החטאים רק למראית העין בעולם הזה, אבל נגד התגלות הבינה שבלב אין שטן ואין פגע רע דזה השורש דיעקב אבינו ע"ה המושרש בכל זרעו שהם זרע אמת שכולו לה' ואין פסולת ורע כלל, וזהו גם כן שורש התשובה דלבבו יבין ושב שמאיר מעמקי הבינה שבלב והוא השגת אור עולם הבא שהוא העלמא דאתכסיא בעולם הזה ונתגלה על ידי התשובה שמשיב כל הדברים לשרשם, וזהו המקום שבעלי תשובה עומדים שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי צדיק גמור הוא היסוד עולם דעל כן נברא אדם ביום ו' שהוא התגלות מדת היסוד, כי הוא היסוד שעליו עומד כל העולם כולו וכל הבריאה שבו' ימי הבנין, ואחר שחטא ושב ניתן לו יום השבת שהוא גם כן מעין עולם הבא דאז הוא קיבול התשובה ועל כן אמר אדה"ר מזמור שיר ליום השבת כשנודע לו כח התשובה כמו שאמרו [בברא"ר ס"פ כ"ב], דכל כחה הוא מצד יום השבת דראה כל אשר וכו' טוב מאוד דגם היצה"ר שהוא רע הוא חוזר להיות טוב מאוד אחר התשובה, ועל ידי זה שבת וינפש שידוע שהוא כאדם המתנפש ומושך נשימתו ורוח שבאפיו אליו שזהו עליית העולמות בשבת דהוא גם כן השבה למקור אלא שהוא מצד שכינתו יתברך בתחתונים ומלא כל הארץ כבודו:
51
נ״בוזהו יחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והוא תשובה תתאה שזכה לה גם אדה"ר על ידי הסור מרע לבד, ועל זה אמרו [ברכות ל"ד:] כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיק גמור וכו' ופליגא אדר' אבהו דמקום שבעלי תשובה וכו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים והשגת הנביאים באספקלריא שאינה מאירה אי אפשר לראות אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, ור"י לטעמיה שם דכל הנביאים וכו' לימות המשיח אבל לעולם הבא וכו' דלנביא לפנים יקרא הרואה דהשגתו על ידי עין רואה דעל כן אמר לשמואל רבן של נביאים אל תבט וגו' כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וגו', כי דוד המלך ע"ה הוא הגבר שהקים עולה של תשובה עילאה שהוא מעמקי הלב דלבבו יבין וזוכה להשגת הבינה לבא שהוא עלמא עילאה דעין לא ראתה, דאין בו השגה בעולם הזה אלא למי שזוכה לראות עולמו בחייו היינו שכבר תיקן הכל גם השורש דעטיו של נחש וזוכה לחיי עולם כי אין מיתה בלא חטא, ואף דאתותב הך מאן דאמר [בשבת נ"ה:] היינו דאין צריך חטא גמור בפעל ורק כל שלא ביטל זוהמת היצר לגמרי זהו עטיו של נחש דמתו בה אותן דחשיב שם וכמו שכתבתי לעיל, ולגבייהו גם זה נחשב חטא דסביביו נשערה מאוד והכתוב קראו בעוון מלא גבי ישי דלגבי דידיה נחשב זה לעוון מה שכוון להנאת עצמו, ולגבי אמו דמסתמא היתה גם כן צדקת גדולה שזכתה לבן כזה נחשב לחטא ולו שהיה גדול יותר נחשב לעוון ונוסף הו', וידוע מהאר"י שבכל מקום שנוסף אות מאותיות שם הוי' מורה תוספת קדושה ודיבוק בהשם יתברך ושמאתו יצאו כבושים, כדרך שאיתא [בסוף מכות] ביהודה ותמר [ובברא"ר] דרצה לילך ורמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו', והיה דומה שעשה עבירה ובעל קדישה, ועל כן תחלה רצה לילך כי יצרו היה מסור בידו ולא היה ראוי לאותה מעשה אלו היה עבירה, אלא שהקב"ה היה עסוק לברוא אורו של משיח שהוא מתגלה בעולם הזה על ידי ההסתר והעלם הקודם בכל ימי עולם הזה הדומה ללילה שכולו חושך ויעדר אור מרוב השתקעות שעל ידי השאור שבעיסה ושעבוד מלכות ובקדרות דצפרא גובר החושך יותר כמו שאמרו ז"ל בעקבתא דמשיחא, ומשם דייקא יקבצך ויקחך כי אורו של מעלה הוא אור המאיר גם בתוך החושך ומברר דלכל בני ישראל היה אור במושבותם גם בימי החושך דכי אשב בחושך ה' אור לי וגם כי אלך וגו' אתה עמדי דכל החטאים יהיו כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, היינו דהכל מסודר מהשם יתברך שרצה שיהיה כן וממנו יצאו כבושים, אלא שבעולם הזה שהוא עולם הבחירה דבר זה כבשי דרחמנא שהוא טמיר ונעלם איך הכל מידיעת השם יתברך שזהו קושית הידיעה והבחירה שכתב רמב"ם שאי אפשר להשיג ידיעתו יתברך, ודבריו חיים וקיימים שבעולם הזה אי אפשר לעמוד על זה איך יכונו יחדיו:
52
נ״גועל כן אמרו [בברכות י' סע"א] בחזקי' דחזי ברוה"ק דיהיו לו בנין דלא מעלו בהדי כבשי וכו', דמאחר שרואה ברוה"ק מקודם שיהיה כן אם כן הדבר מסודר כן מהשם יתברך ואינו בבחירה, ואף על פי שגם זה אמת דבעולם הזה הבחירה ביד אדם ועל כן הרשעים נידונים על חטאם מכל מקום מה שהוא משיג מצד הידיעה אם הידיעה אמת איך נחשב לחטא אף שפשט הדבר נעלם בעולם הזה בהדי כבשי וכו', ומשיח שיצא מחלציו הוא יגלה ויאיר אור השגה זו וכבשי דרחמנא הללו איך הכל מסודר מששת ימי בראשית, כי השם יתברך ברא יצה"ר וברא רשעים ומכל מקום כל ימי עולם הזה הבחירה בידי אדם ודבר זה סתום ונעלם בעולם הזה, ועל כן נאמר מצאתי דוד עבדי כי הקמת עולה של תשובה דדוד שזכה להיות חי וקיים על ידי תיקון כל החשכות דעולם הזה, אור זה בעולם הזה הוא אבוד מכל אדם ואינו מתגלה אלא דרך מציאה, ואמרו היכן מצאתיו בסדום דכתיב בנותיך הנמצאות ואין לך בני אדם גרועים בשיקוע בכל מיני תאות גופניות דעולם הזה כאנשי סדום ולוט בשביל כן נתחבר עמהם ואין לך מגונה מהביאה על בנותיו שהוא תכלית השיקוע בתאות, וכמו שאמרו מי שלהוט אחר בולמס של עריות סוף מאכילין אותו מבשרו, ולשון בולמס היינו תוקף תאות הנוגע עד חיותו ממש כענין אחו בולמס דיומא, אלא שהן כיונו לשם שמים כמו שאמרו [בנזיר כ"ג.] ועל כן נקבותיהם מותרות וכן אמרו [בב"ק ל"ח:] בכורה שקדמה לדבר מצוה וכו', ובמדרש אמרו בכורה שפתחה בזנות פירסמה הכתוב וכן ברש"י [פ' וירא] ובבר"ר [סוף פרשה נ"א] פליגי אמוראי בזה, ובודאי כל דבריהם אמת דלהיותן בנות לוט מסתמא היו משוקעות בתאות גם כן ומכל מקום כאן מפרש בכתוב כונתם לשם שמים גם כן שאמרו ונחיה מאבינו זרע שכיונו לקיום עולם ובבר"ר שם אמרו זרע הבא ממקום אחר זה משיח עיין שם:
53
נ״דונראה לי לפי שהוא קיום כל העולם כולו שכולו לא נברא אלא בשבילו שיבוא ויתקן הכל כמו שהיה בתחלת הבריאה, וכונתם לקיום כל העולם כולו על ידו אחר שנחרב שהיו סבורים שכל ההשארה מהם הרי באו לתקן כל העולם כולו אחר הקלקול, ותיקון העולם הוא על ידי משיח, ובשביל חשקם זה שהיה לשם שמים זכו לכך באמת להיות אותו זרע מהם אחר זיכוך הרבה דורות מפסולת הכוונה דזנות שהיה להם גם כן, וכל השתלשלות נפש דמשיח בעולם היה על ידי עניינים כאלו שיהיה מחשבת תאוה ומכל מקום הוא לשם שמים, וזה יברר משיח בכל תאות דישראל דהכל מסודר מששת ימי בראשית מהשם יתברך, וזהו בריאת אורו במעשה דיהודה שהיה על ידי התעוררות תאוה גופנית ולא בכוונה לשם שמים דהרי רמז למלאך דתאוה, אבל גם התעוררות התאוה לא היה מצידו רק מהשם יתברך דעורר בו כח תאוה הגופניות באותה שעה ולברר בזה שכל תאות גופניות דזרע ישראל הכל מהשם יתברך שהוא רצה שיהיה כן, וכן בישי אמרו ז"ל שפירש מאשתו ורצה לבוא על שפחתו ופירש הרמ"ע בעשרה מאמרות לטהר זרעו, ומסתמא לא היה דוד בן תמורה חס ושלום וכדבאתה אשתו במקווה בשעת הרגל דבר מסתמא הגידה לו האמת כי היא צדקת וכונתה לשמים להקים הזרע שנתכוונו לו בנות לוט כנ"ל ובודאי דלא רצתה שיהיה דעתו לאחרת, ולהיות הוא צדיק גמור וחשב אז אולי ההלכה דגם עמונית אסורה ולא רצה להוליד עוד מישראלית כדברי הרמ"ע ודאי שהיה רוצה לפרוש ממנה, ובודאי גם אז רמז הקב"ה למלאך דתאוה מה שלא פירש, וזהו בעון מלא דעל ידי הקב"ה בא לו התאוה להנאת עצמו אז דכך רצה השם יתברך שיהיה לו כוונה להנאתו, ובאמת גם זה מהשם יתברך להוציא נפש יקרה כזו מכוונה כזו דוקא ולברר כנ"ל:
54
נ״הועל כן הזכיר זה דוד המלך ע"ה בתשובתו אמעשה דבת שבע דגם הוא לא היה ראוי לאותה מעשה רק מהשם יתברך היה לו זה שיכשל להורות תשובה, ועל כן אמר דהן בעוון חוללתי גם כן ממש דוגמת זה דלא היה ישי ראוי לכך כנ"ל דהיה מנוקה באמת גם מהרגש הנאה כלל רק באותה שעה רצה הקב"ה להכניס בו תאוה כנ"ל, וזהו התנצלות גם כן על חטאו דדוד דהוא גם כן כן דכבר הרגו ליצ"ר בתענית ולא היה בו הרגש הנאה רק השם יתברך רצה לנסותו והכניס בלבו תאוה וכדי לתקן אחר כך בתשובה ולהורות לכל העולם כולו, וזכה להיות דוד מלך ישראל חי וקיים כמו שאמרו [בר"ה] שלזה אי אפשר לזכות אלא צדיק גמור כיעקב אבינו ע"ה ואלי' וכדומה, או בעל תשובה גמור כדוד המלך ע"ה שתיקן גם העטיו של נחש אף שהיה עליו טענה מפגם הברית וכמו שאמר הרע בעיניך עשיתי דזה נקרא רע בעיניו יתברך, ועל כן אמר לב טהור ברא וכו' כי מי שפגם בחטא בפעל אי אפשר לו לתקן שורש התאוה לגמרי שיאחז בעץ החיים לתקן גם עטיו של נחש אלא על ידי התשובה דחזיא לחפייא על כל עובדוי, היינו כעין תשובת ר' אלעזר בן דורדיא [בע"ז] שיצתה נפשו מתוך מרירות לבו, וכן מי שהגיע לזה על ידי תוקף האהבה כישראל במתן תורה כנ"ל, וכן דוד המלך ע"ה הגיע למדריגת אהבה זו עד כלות הנפש כמו שאמר כלתה נפשי וגו', ונאמר אליך ה' נפשי אשא דמסר גרמי' למיתה ממש על ידי דביקות הנפש במקורה בחי החיים ית"ש רק שהשם יתברך חוזר להחיותו כבמתן תורה ויוכל להחזיר לו לב טהור, ועל ידי זה זוכה לסילוק הזוהמא דעטיו של נחש לגמרי:
55
נ״ווהם בני עליה המועטים שראה רשב"י, וראייתו והשגתו היה בהשגת החכמה דעדיף מנבואה כמו שאמרו [ב"ב י"ב.], כי אינו נקרא ראית העין כדנביאים רק ראיית השכל ובשכל אפשר להשיג מי שראוי לכך גם מה שעין לא ראתה בעולם הזה כלל, ועל כן הוא ראה מדריגת בני עלי' אבל הנביאים לא ראו בנבואתם מדריגת הצדיקים גמורים היינו כאליהו שאין בו שום שמץ חטא אפילו מעטיו של נחש דגם כן נקרא עוון לגבי צדיק גמור כנ"ל, וכל שלא הגיע למדריגה זו עליו נאמר אין אדם צדיק בארץ וגו' היינו מי שהוא עדיין שקוע בארציות והרגש הנאות גופניות אף שהוא צדיק בפעל ועושה טוב אי אפשר שלא יחטא באיזה דבר מה אלא ששב ומתחרט מיד והוא בעל תשובה וממדרגתם דברו נביאים בהשגתם ממראות הנבואה בעולם הזה, ור' יוחנן שהיה צדיק גמור שלא פגם בברית מעולם כי היה מזרעא דיוסף כמו שאמרו [בברכות כ'.] ולא ידע ממדריגת בעל תשובה עילאה דחזיא לחפייא וכו' שיוכל לתקן גם פגם הברית לגמרי אחר החטא עד שיזכה למדריגת צדיק גמור ובני עליה, כי כל אחד משיג רק כפי מדריגתו ועל כן השיג הוא המדריגה דעין לא ראתה רק לצדיק גמור, אבל ר' אבהו אמרו בירושלמי [פ"ג דע"ז הל' ה] דהראו לו לפני פטירתו י"ג נהרי אפרסמון ואמר אני אמרתי לריק יגעתי, וידוע [בכונות] על לא ניגע לרי"ק שהוא אותיות קרי דכזה הוא חס ושלום יגיעת בשר לריק וכן אמרו על זה ולא נלד לבהלה היינו רוחין ושדין ולולין, ועל ידי שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע וגו' נזכה לזה לעבדו בלבב שלם היינו בב' הלבבות גם ביצ"ר לאכפייא שלא יהיה בו שום שורש מזוהמת היצ"ר למען לא וגו' דעל ידי זה יבוער רוח הטומאה שבשרשו ומחלל לבו לגמרי ולא ניגע וכו', ור' אבהו שחשב על עצמו דיגע לריק על כן חשד עצמו מפגם הברית שלא תיקנו [ועיין בתשובת חות יאיר סימן קנ"ב] לגמרי, ובאמת אמרו [בב"מ פ"ד.] דשופריה דר' אבהו מעין דיעקב אבינו ע"ה שזכה על ידי התורה למאור פנים דחכמת אדם תאיר פניו כדקרי עליו ר' יוחנן בירושלמי [פרק ערבי פסחים סוף ה"א], ודיעקב מעין אדה"ר היינו קודם החטא ואדה"ר היה ראוי לחיות לעולם בהתגלות בעולם הזה אבל יעקב אבינו ע"ה דלא מת היה בהעלם מצד העולם הזה דקברו קבריא, וזה נקרא מעין כמו שבת מעין עולם הבא שההרגש בו בתכלית ההעלם, ודר' אבהו מעין יעקב דאצל יעקב אבינו ע"ה מכל מקום נתגלה שיש העלם דמדרש המקרא מיהת נודע דבאמת לא מת ואצלו היה גם ההעלם בהעלם:
56
נ״זובירושלמי [דע"ז שם] אמרו אהא דר' אבהו די"ג נהרי הגירסא דהקב"ה מראה להם מתן שכרם בעולם הזה והן שבעים וישינים, דראיית י"ג נהרי הוא ראיית עולמו בחייו בעודו בעולם הזה השכר דעולם הבא והוא ענין השביעה כענין אשבעה בהקיץ תמונתיך דעולם הבא אין בו אכילה וכו' רק נהנין מזיו השכינה, ואשבעה בהקיץ הוא השגת שביעה זו בעולם הזה ועל ידי זה המיתה אחר כך רק כשינה בעלמא והוא גם כן דלא מת, אלא שגם הא דלא מת הוא בהעלם, ומספר י"ג נהרי שנמצא גם בתלמודין [תענית כ"ה.] בשכר עולם הבא ודאי הוא נגד י"ג מידות של רחמים שזוכים להם על ידי עסק התורה בי"ג מידות שהתורה נדרשת דהם זה לעומת זה כידוע וידוע דהי"ג מידות הם י"ג תיקוני דדיקני, ובב"מ [שם א'] דשופריה דר' יוחנן לא חשיב דלא היה לו הדרת פנים זקן, היינו דהבעל תשובה צריך לעורר מדת הרחמים רבים לרחם עליו ולקבלו בתשובה הגם שחטא, מה שאין כן צדיק גמור אין למדת הדין לקטרג עליו והוא מתנהג הכל על פי מדת הדין דעל כן סביביו נשערה מאוד, ועל כן ר' יוחנן שהיה צדיק גמור כנזכר לעיל ויניקתו מהגבורות דעל כן עניש וקטיל בעובדא דרב כהנא [בב"ק קי"ז סע"א] ודריש לקיש [בבא בתרא פ"ד סע"א] לא היה לו זקן, דהוא חותמיו של בעלי תשובה שזוכים בתשובתם לחיי עולם על ידי דביקות האהבה בכלות הנפש שעל ידי זה כמים הפנים מעורר אהבת השם יתברך אליו ממידת רחמיו וחסדיו, ועל ידי זה זוכה להדרת פנים יותר והוא המקום שבעלי תשובה וכו' שהשיג ר' אבהו על פי מדריגתו שהגיע לה לפני פטירתו על ידי המרירות שהיה לו כל ימי חייו על ידי מחשבתו דלריק יגע, ומי שלא טעם טעם חטא אינו יודע מרירות של הבעלי תשובה ואין יכול להשיג גודל המדריגה שיוכל להגיע על ידי זה:
57
נ״חובברייתא [דמסכת גן עדן] במעלת הצדיקים בגן עדן איתא והכיעור שבהם דומין פניו ליוסף הצדיק ולדמיון ר' יוחנן וכפרוטי רימונים בכוס של זהב מוקף נגד השמש עד כאן, ודומה בזה למה שאמרו [בב"מ שם] אמאן דבעי למיחזי שופריה דר' יוחנן נייתי כסא דכספא וכו', כאן אמרו של זהב כי אמרו [סנהדרין נ"ב רע"ב] תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה לקיתון של זהב סיפר עמו דומה לקיתון של כסף וכו' עיין שם ברש"י דקאי אעדת קרח הנזכר מקודם ומשמע רחשיב לקורח עם הארץ ובמדרש אמרו דחכם גדול היה ומטועני הארון ואמרו קורח שפקח היה מה ראה לשטות זה וכו' ומשמע דהוא היה התלמוד חכם הגדול בכולם, אבל הכוונה דידוע דמשה רבינו ע"ה שורש נפשות כל התלמידי חכמים שבישראל בכל הדורות וכמו שכתב האריז"ל על לשון הגמרא משה שפיר קאמרת דרצה לומר תלמוד חכם, והם באו לחלוק על שמה בטענת כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו היינו דאין התנשאות לתלמוד חכם על עם הארץ דעמך כולם צדיקים וירשו ארץ ועולם הבא כי גם ריקנים שבישראל מלאים מצות כרימון כמו שאמרו [בברכות נ"ז.] זה אעם הארץ שהוא ריקן מדברי תורה, ומילוי המצות הוא דוגמת מילוי הרימון מפרצידי ופרטותא דרומנא, אבל בתלמיד חכם שאמרו שם יצפה לתורה דכתיב מעסיס רימוני הוא הנמצץ מהרימון ועל כן אמרו [בחגיגה ט"ו:] על אחר שהיה תלמיד חכם ובעל עבירות בפעל דר' מאיר רימון מצא תוכו אכל, היינו שמצץ העסיס וקליפתו זרק שכל גוף הפרצידי הנשאר אחר המציצה היה קליפה, ועמי הארץ בעלי מצות אין בהם עסיס אבל הפרצידי טובים למאכל, ותורה הוא הפנימיות ושורש הנפשות דישראל שהוא מאותיות התורה ועיקרו בהשגת החכמה שבמוח ובינה שבלב ואין בה שייכות באברי הגוף רק מצד מה שמוציא בפה:
58
נ״טוזהו סוף כל מדריגות המעשה כידוע דמלכות פה כי הדבור אינו מעשה גמור בפעל בגוף הדבור רק עקימת שפתים נחשב מעשה ובתורה הוא רק ההוצאה מכח לפועל ובהתגלות מה שאפשר לגלות, אבל עיקר ההשגה הוא בלב בחכמה ובינה שהם למעלה מז' ימי הבנין שהם ימי המעשה, ושבת מעין עולם הבא שהוא השביתה ממעשה אף מהדבור בתורה בפעל כמו שאמרו [בשבת קי"ט רע"ב] רק בהשגת העונג לתלמיד חכם בהשגת דברי תורה שאין להם עונג למעלה מזה והדבור בדברי תורה עם חבירו מעלים ומכסה ההשגה בלב כידוע, ולעמי הארץ בעלי מצות שהוא ביגיעת בשר ואברי הגוף שכל המצות בפעולת האברים על זה הוא מצות שבת בעונג הגוף שגם בזה יש קדושה גדולה בשבת כי הגוף קדוש דבני ישראל גם כן דבוק בהשם יתברך, וכל אכילת שבת כאכילת המן שפועל להכניס דברי תורה בלב גם מי שלא זכה לאור תורה זוכה על ידי הנר דמצוה גם כן להאיר לו בגוף החשוך בנר ד' נשמת אדם שהוא נהורא זוטא דיש לכל ישראל דכולם קדושים ודבוקים באלקים חיים, דעל כן אמרו אף על פי שחטא ישראל הוא דשורש קדושת היהדות שבו שמצד שורש נשמתן של זרע יעקב אי אפשר לנתק, ובשבת [ק"ה:] דאדם מישראל שמת אפילו דלאו אדם כשר דומה לספר תורה שנשרף ופירש"י דאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצות ומשמע דאפילו רשע ובעל עברות נמי שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, וכן משמע לשון דלאו אדם כשר על דרך שאיתא [שם קמ"ט:] אין לא טוב אלא רע, וכן הוא בהרא"ש [פ' אלו מגלחין סימן נ"ט] בשם מהר"ם מרוטינבערג [ובדפוס ישן שכל סימני המסכתא נסמנו יחד הוא בסימן ק"ו] מלשון רש"י הנ"ל ודמה שנאמר באבוד רשעים רינה זהו בעובד עבודה זרה או עושים להכעיס ומינין ונדחק בהרוגי ב"ד דאין מתאבלין דבאבוד וגו' דהוא כלהכעיס מה שמסרו עצמן למיתה כשהתרו עיין שם:
59
ס׳ואין בו טעם להחשיבו להכעיס בשביל קבלת ההתראה אלא שהתאוה דלהנאת שעה עיוורה עיניו שלא לחוש למה שיהיה, וכדרך שנאמר ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ ומתעה נפשו שיוכל לברוח ולימלט, וכל שכן ברוצח העושה למלאות תאות נקמתו באויבו דהוא אינו חושש אפילו ימיתוהו גם כן כדרך שאמרו [ביבמות קי"ח.] תמות נפשי עם פלשתים קאמרה, וגם הוא כתב רק כמו להכעיס אבל אין בזה טעם כיון דמכל מקום הוא עושה רק למלא תאותו ולא להכעיס יוצרו, ותו נראה דהדין תמוה מסנהדרין [מ"ג:] דכל המומתין מתודין וכיון שהתודה ושב אף שהוא בשעת מיתה ודאי דאין להחשיבו עוד כמומר להכעיס, ובאמת לשון רש"י הנ"ל שאין לך ריק וכו' משמע דעל כל פושעי ישראל היותר גרועים נמי קאמר וכמו דשם ישראל לא נעקר גם ממומר להכעיס ועובד ע"ז דגם בו מכל מקום יש גם תורה ומצות, ובסנהדרין [ל"ט:] איתא הא דבאבוד רשעים אאחאב ושם [ק"ג:] אמרו שהיה שונה פ"ה פנים בתורת כהנים אם כן היה מלא תורה וכן במצות אמרו [שם ק"ב:] דההנה ת"ח מנכסיו והיה וותרן בממונו וצדקה נקרא בדבר חז"ל בכמה מקומות בשם סתם מצוה כי זהו המצוה שעושין בכל עת, אבל בלאו הכי כבר עמד הרמב"ן בתורת האדם ומובא בב"י [יו"ד סי' ש"מ] מה שאמרו לחיוב קריעה דדומה לס"ת שנשרף הא בס"ת לא אמרו אלא בזרוע כמו שאמרו [במו"ק כ"ו סע"א] ונדחק דמשל בעלמא אמרו עיין שם, ועדיין צריך ביאור דמכל מקום מה דימה לס"ת וללמוד משם לקרוע וגם האחרונים עמדו בזה עיין בספר תפארת למשה [סוף סי' ש"מ] ובשבות יעקב [חלק א' סי' פ"ה] ותשובת חכם צבי [סי' י"ז] ולא העלו בזה דבר ברור רק כדברי הרמב"ן הנ"ל:
60
ס״אולדעתי נראה דכל מיתת אדם נחשב בזרוע על ידי קטרוג המקטרגים ומשטינים והשם יתברך לא יחפוץ במות המת רק מצד מדת הדין המקטרגת על ידי השטן העולה ומקטרג והוא עצמו המלאך המות שבכח קטרוגו זה יורד ונוטל נשמה והוא עצמו היצה"ר והמסית להעבירה וכמו שאמרו [בבא בתרא ט"ז.] והכל ממנו, והיינו בזרוע כל שאין מחויב מיתה בב"ד וב"ד של מטה היו פוטרין אותו אף דהקב"ה נתן רשות לשטן להשטין ולהיות רשעים תרדף רעה והכל במשפט ובדין של מעלה מכל מקום לגבי דידן מאחר דכפי משפטי התורה המסורים לנו אין עליו משפט המות נחשב כבזרוע ועל כן דימוהו לנשרף בזרוע, אבל הרוגי ב"ד דבדין קטלינן להו ואף דשב ומתודה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו ואנו ממיתין אותו בידינו על פי מצות התורה לא שייך לדמותו לבזרוע, והכי נמי מומר להכעיס ועובד ע"ז שהם בכלל המינין דמורידין כמו שאמרו [בע"ז כ"ו:] כיון דבדין להורידן ולהמיתם בידים גם כשמתו מעצמן לא הוי בזרוע דהא דינא הכי וכולי עלמא מצווין לבערו, ובכהאי גונא הוא שאמרו דבאבדן רינה ואף על פי שיש בהם גם כן תורה ומצות והם כס"ת שנשרף אינו כנשרף בזרוע כן נראה בעיני בטעם זה:
61
ס״בולעולם גם כולהו מלאים תורה ומצות כל שהם מזרע יעקב שמטתו שלימה דלא ידח ממנו נדח, ובסוף חגיגה אמר ר"א אר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן לפי שכל גופן אש, ואחר כך אמר ריש לקיש דאין אור של גינהם שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב דעליו כעובי דינר זהב וכו' פושעי ישראל דמלאים מצות כרימון וכו', ואמרו בזה לשון אמר ריש לקיש ולא ריש לקיש אמר כמי שבא לחלוק משמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וזה תימא לכאורה דאם גם בכל פושעי ישראל אין שולט מה צורך לר"א לומר רק בתלמיד חכם ומפני שגופן אש, ותוספות שם כתבו דלאו אפושעי ישראל בגופן קאמר דעליהם אמרו [בר"ה י"ז.] גיהנם כלה והם אין כלים עיין שם, ולפי דבריהם יש לומר דבת"ח אפילו הם פושעי ישראל בגופן גם כן אין אור של גיהנם שולט, אבל [בר"ה שם] איתא הא דגיהנם כלה על מחטיאי הרבים כירבעם וחביריו, ובסנהדרין [ק"ג רע"ב] אהא דג' מלכים שהן ירבעם וחביריו אמר ר"א נפתח בחברין פירש"י שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואחר כך ברברבתא הרי דגם על תלמיד חכם אמרו כן, ומיהו אפשר לומר דמהוא דהם אין כלים אין קושיא דהא דאין שולט ולא אמרו דאין נכנסים כלל מבואר דנכנסים רק שהאור אין שולט וכן אמרו [במנחות ק' רע"א] שגם למלך שהוא ת"ח הוכן, ואם כן על כרחך דאין רצה לומר שאין שולט כלל שאין מרגיש כויית האש דאם כן לאיזה צורך נכנסין ולמה הוכן לו, וגם אמרו [חגיגה ט"ו:] באחר דר' מאיר העלה עשן מקברו לדייניה הרי דשלט בו האש אף שהיה תלמיד חכם, ומעיקרא שאמרו דלא לדייניה בשביל התורה היינו שלא להכניסו כלל בגיהנם דמאחר שדנוהו שלא יהיה לו עולם הבא נתנו לו שכר תורתו שאין הקב"ה מקפח שלא ידון ויצטער כלל בצער גיהנם ור' מאיר אמר לדונו ושיהיה לו עולם הבא ועל כל פנים חזינן דשלט אף שכל גופו אש:
62
ס״גושוב ראיתי במהרש"א שם הרגיש בהא ונדחק דאחר גרע דידע ונתכוין למרוד עיין שם, ולשון שאמרו כאן בסתם דתלמיד חכם אין שולט משמע בכל ענין שיחטא וגם לפי הטעם משום הנה כה דברי כאש משמע גם כן נגד כל חטאים כיון דאין אור של גיהנם שולט, והלא גם אחר היה מלא תורה דר' מאיר גמר מפומיה ותוכו אכל וגם בגמרא [שם ט"ו א] איתא דרק משום הכרוז דחוץ מאחר אמר דליתהני מהאי עלמא, ועל כן מה שאמרו דנתכוין למרוד דהיינו להכעיס שהוא בכלל מינין [דר"ה שם] דגיהנם כלה זה היה בתחלה שאמר ב' רשויות ואחר כך מה שלא שב היה רק על ידי הבת קול שחשב שלא יועיל כדאיתא שם ולתיאבון עביד ולא היה להכעיס:
63
ס״דאבל לדעתי פשוט דלשון אין שולט היינו לכלותו שזהו שליטת האור השורף ומכלה הכל ולתלמיד חכם אין מכלה אבל מכל מקום מכאיב לו ומקבל הדין מיסורי הכויות דאור, ואם כן הרי גם [בר"ה] אירבעם שאמרו דהם אין כלים אף דהוא לרעתם דמשמע דרצה לומר דאשן לא תכבה לעולם גם אחר שגיהנם כלה לשארי רשעי עולם בהם אש הגיהנם נאחז בגופן ואין כבה, מכל מקום כיון דהם אין כלים הרי אין האור שולט לכלותם, וקושית התוספות מפושעי ישראל בגופן ובזה הקושיא שפיר דבאמת בר"ה שם הא דגיהנם כלה וכו' על המינין וחבריהם אמרו אבל הא דפושעי ישראל בגופן ברישא שם אמרו דלאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת רגלי צדיקים ובזה הקושיא שפיר דהרי שולט שנשרף ונעשה אפר, ומה שסיימו מגיהנם כלה על כן טעות סופר הוא דהרי לא אמרו שם זה אפושעי ישראל בגופן כלל, ולפי זה עדיין יש לומר הא דת"ח אצטריך לפושעי ישראל בגופן, אך בר"ה שם אמרו פושעי ישראל בגופן מאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין ובתוספות שם כתבו דהעוסק בתורה פטור מתפילין עיין שם אם כן לא משכחת לה כלל תלמיד חכם פושעי ישראל בגופן כיון דגביה ליכא חטא דלא מנח תפילין:
64
ס״הויש לומר גם על זה לפי מה שכתב בעשרה מאמרות [מאמר מקור דין ח"ה פ"ג] דקרקפתא דלא מנח תפילין פירוש בעלמא ולאו דוקא רק הוא הדין אם מצוה אחרת בזויה עליו יעו"ש באורך, אך לדעתי לא משמע כן דמאי שנא דנקט תפילין מכל מצות ונראה משום דלשון בגופן היינו במצוה שבגוף ואין מצוה אחרת בגופו ממש דציצית הוא בבגדו, אף דאיכא מילה אם לא מהלוהו בקטנותו אביו וב"ד ועתה אין רוצה למול את עצמו, יש לומר כיון דזו צערא דגופא מה שאין רוצה הוא לפי שאין רוצה לחבול בעצמו ולא משום שמצות בזויות על כן אמרו רק תפילין דכשישנם לפניו ואין מניח הוא משום דבזויות כיון דאין בזה לו הפסד ממון ולא צער בגוף ולא טירחא כל כך, וממה שאמר בגופן משמע דדוקא הוא שמצוה שבגוף בזויה עליו ולא מצוה אחרת ודלא כעשרה מאמרות, וכן באומות העולם שאמרו בעבירה ולא אמרו בע"ז ושפיכת דמים היינו גם כן משום דבעינן עבירה שבגוף דוקא, ומה שלא אמרו גם זה בישראל נדחק בעשרה מאמרות [שם בריש הפרק ובסופו] דמשום דלא שייך זה שיעשה על ידי דזלזולה בעיניו בישראל אלא בגוים עיין שם, ואין בו טעם ולדעתי פשוט דעבירה שיש בה תאוה סתמא לתיאבון וכמו שכתבתי במילה ובישראל כהאי גונא לא הוי פושעי ישראל בגופן אם לא דרך זלזול וביזוי דמה שעושה מצד תאוה הוא מצד יצר הבוער ואין לו שייכות לעצם גופו, אבל באומות העולם גם לתיאבון הוא בכלל פושעים בגופן דשורשן ברע ולא מצד השאור שבעיסה רק מצד העיסה עצמה ועל כן אמרו זה רק באומות העולם:
65
ס״וובעשרה מאמרות [שם] מבואר גם לפי דברו דאפילו מזלזל רק בחוק אחד דרך ביזוי כן, וכן לשון הגמרא משמע אפילו מזלזל רק בתפילין לבד, ואף שקאי ברובו עוונות כדאיתא בגמרא שם היינו בעבירת ל"ת ומכל מקום מקיים כל מצות עשה, ואם כן עדיין קשה דלפום טעם דיהיב ריש לקיש לפי שמלאים מצות גם פושעי ישראל בגופן נמי, ואף שאמרו [בסוטה כ"א.] עבירה מכבה מצוה שם אמרו סתם עבירה ומשמע אפילו יחידית ואיזה שיהיה ולא בפושעי ישראל בגופן דוקא ובהדי רוב עוונות דוקא ולא בשקולים ומחצה על מחצה, אבל שם לא מיירי מהגנה מפורעניות אלא מהצלת החטא ומיצה"ר כמבואר שם בסוגיא דבין לר"י בין לרבא בהכי הוא דמפליג בין תורה למצוה למר בעידנא דלא עסיק ולמר בעידנא דעסיק, ועל זה אמרו הטעם דעבירה מכבה דההצלה על ידי דמצוה גוררת מצוה אבל עבירה גוררת עבירה והוא מכבה כח המצוה שכנגדה ונשאר שקול לבחירתו, ולרבא דקאי בעידנא דעסיק קאי אעבירה הקודמת, אבל לענין הגנה מפורעניות מבואר שם דלתרוייהו אין חילוק בזה בין מצוה לתורה עיין שם, וגם סתימות הלשון פושעי ישראל משמע דבכל פושעי ישראל קאמר וכמו שכתבתי לעיל, וכן משמע גם כן [בעירובין י"ט.] דפריך אדריש לקיש מקרא דעוברי בעמק הבכא ואם איתא דיש פושעי ישראל בגופן דשולט בהם לוקמיה לקרא בהכי, והא לא קשה לפי מה שכתבתי לעיל דרק אין שולט לכלותן אם כן שפיר עוברים ובוכים מפני היסורין, דיש לומר היינו דמשני ההוא דמחייבי ההוא שעתא ואתי אברהם אבינו ע"ה ומסיק:
66
ס״זומהתוספות [חגיגה שם] משמע דרק משום דאברהם מסיק מיד אין שולט מה שאין כן בנידונין י"ב חודש יעו"ש, וכן משמע בתוספות [ב"מ נ"ח:] דיבור המתחיל חוץ יעו"ש [ומה שכתבו מחגיגה ק"ו מסלמנדרא צריך עיון דההוא בתלמיד חכם והתם בכל יורדין דעלמא קאי] וכן [בר"ה י"ז.] סוף דיבור המתחיל כי יעו"ש, והוא תמוה בעיני כיון דההוא שעתא על כל פנים שולט לכוותם ומתייסרין מדבוכין ומורידין דמעות ומצדיקין הדין ועל כרחך דרצה לומר דאין שולט לכלותם וכמו שכתבתי לעיל אם כן מאי נפקא מינה בין שעה אחת ועולה מיד או אחר י"ב חודש כיון דסוף סוף אין שולט לכלות ושליטה לשעתו איכא נייסרו מאי נפקא מינה אם הוא זמן מועט או זמן רב, וגם לפי דברי תוספות דב"מ נצטרך לומר דגם הני ג' דהתם אינו בכלל פושעי ישראל שאור של גיהנם אין שולט וחדא מינייהו אשת איש ולא משמע כן בעירובין שם דאמר אחר כך גיהנם שהכל יורדין על עסקי חנם פירש"י עריות, ומשמע לפי שזהו עבירה השכיחה יותר ומיעוטו המצוי כמו שאמרו בבא בתרא [קס"ה רע"ח] וגם עיקר שליטת אש של גיהנם הוא לכלות אש דיצרא דעריות שהוא גם כן אש כמו שנאמר [בהושע ז] כולם מנאפים כתנור בעורה וגו' בוער כאש להבה, ובקדושין [פ"א.] נורא בי עמרם וכו' חזי דאת נורא, ועל כל פנים מוכח דמה שאיתא שם דאין שולט בפושעי ישראל רק באומות העולם קאי על עסקי חנם שהכל יורדין ועליהם ביחוד שייך הא דאברהם אבינו ע"ה מסיק להו על ידי הכרת המילה שבבשרם שהוא תיקון לפגם הברית, ובחגיגה שם לא נהירא להו לומר דהני לאו בכלל פושעי ישראל וכתבו דבב"מ לאו בגיהנם מיירי יעו' שם, וזהו לפי מה שהעתיקו שם הלשון סתם יורדין ואין עולין ולא פירשו להיכן יורדין, אבל אין לגירסה זו טעם וביאור דודאי צריך להתפרש לאיזה מקום יורדין ולפנינו הגירסא יורדין לגיהנם והוא עיקר ודאי, ועל גיהנם שייך לשון ירידה לפי שעמוקה כגיא כמו שאמרו [בעירובין שם] ואם כן הרי מפורש דהך אין עולין מגיהנם קאמר, וגם יש לעיין מבועל ארמית שאמרו שם דאין אברהם מעלהו ולפי דבריהם גם זה אינו בכלל הני פושעי ישראל, ובתוספות [ב"מ שם] הקשו הא דלא חשבינן שם ותירצו דאינו בשביל עבירה זו לבד בלא עבירה אחרת שמחמתה יורד עיין שם, ולא הבנתי דבריהם וכי על עוון דבועל ארמית אין לו לירד גיהנם לקבל עונש וכיון שיורד ואברהם אבינו ע"ה אין מעלהו הרי אין עולה ממילא גם בעבירה זו לבד לפ"ד, ובתוספות [בעירובין שם] דיבור המתחיל בר תירצו דזה עולה כשקיבל דינו עיין שם, וזה לא יצדק רק כשנאמר דהני אין עולים לעולם ולא כפי דבריהם [בב"מ] דגם הני עולין אחר י"ב חדש דאז קבלו דינם ואם כן אכתי ליחשבי', ואפילו תימא דזה דינו בפחות מי"ב חודש אטו י"ב חודש נזכר התם וכיון שאין עולין מיד על ידי אברהם אבינו ע"ה רק משיקבל דינו כל אחד לפי דינו הוי ליה לחשוב לפי דבריהם, והתוספות [ב"מ] הכריחו דבריהם ממה שאמרו בבא אאשת איש דיש לו חלק לעולם הבא ואי לא נימא כן הדרא קושייתם, וגם בברייתא [דר"ה שם] משמע דהכל מצפצפין ועולין מגיהנם חוץ מפושעי ישראל בגופן מדמינן להו בפושעי אומות העולם ולא הוציא אלו מהכלל:
67
ס״חוראיתי בעשרה מאמרות [מאמר חקור דין ח"ג פרק ח' ופרק ט"ז] כתב דהני ג' אלו ירדו לגיהנם היה מכלה אותן לגמרי ואין עולין ועל כן לא ירדו כלשון הגמרא שם מעיקרא רק נידונים בדין אחר [ועפ"י דבריו יתיישבו דברי תוספות חגיגה הנ"ל על הני ג' גם לגירסא דידן, אבל הם לא כיונו לזה ודבריהם משמע דהוא על כל היורדים שאמרו שם, וגם העשרה מאמרות לא נסתייע מדבריהם אף שרימז להם שם בסוף פרק ט"ז, עיין שם מה שהביא משם דיישבו קושייתם בב"מ בדין אחר לא ידעתי כונתו כי לא נמצא שם זכרון להך קושיא ולא ישיב עליה רק דמפרשי שם בדין אחר וגם לפירושם שם בדין אחר תפול הך קושיא דעל כל פנים עולין גם משם מדיש להם חלק לעולם הבא וצריך לומר כתירוצם בב"מ] עיין שם, והיינו דאותו דין אין בכחו לכלות כאש של גיהנם השורפת ומכלה, ולפי דבריו באלו היה אש של גיהנם שולטת לכלות לגמרי ומשמע אפילו היה תלמיד חכם דמסתמא אמר על כל היורדין, וצריך לדחוק גם לפי דבריו דמה שאמרו בפושעי ישראל ובתלמידי חכמים דאין יכול לשלוט הוא חוץ מאלו אלא דלפי דבריו יש לומר דעל כל היורדין שם קאמר ולא באלו שאין יורדין, אבל דבריו תמוהין בעיני וכפי הנראה דנעלם ממנו גמרא דעירובין הנזכר לעיל דיורדין על עסקי חנם דהיינו עריות ומסתמא רצה לומר גם אשת איש דהוא עיקר עריות המצוי וגם לא משמע לחלק בין עריות דהוקשו כל אותן תועבות דעריות זה לזה, וגם בב"מ דנקטו הבא על אשת איש נראה דלאו דוקא והוא הדין לכל עריות ונקט חדא המצוי ואין נראה שיהיה אשת איש חמור בזה משאר עריות אפילו מאותן שהם חייבי כרת לבד וכל שכן מאותן שיש בהם מיתת ב"ד החמורה טפי מחנק דאשת איש ועל כרחך דחדא נקט:
68
ס״טגם מה שכתב עוד שם לתרץ דמה שאמרו יש להם חלק לעולם הבא היינו בתשובה עיין שם, אינו נראה ולא מצינו לו חבר בזה דבא על אשת איש אין לו חלק לעולם הבא, אבל לדעתי לולי דברי תוספות דב"מ היה נראה לי פשוט דמה שאמרו בעירובין שם ההוא דמחייבי ההוא שעתא אין רצה לומר שיעור שעה מכ"ד שעות דיום דמה טעם לשיעור זה וגם לשון דמחייבי משמע דאין מחוייבים בדין לעונש עוונם יותר, ועל כן נראה דרצה לומר אותה שעה וזמן שנתחייבו כל אחד לפי חטאו ורגיל בתלמוד לשון שעתא על כל זמן המוגבל וקצוב לאדם כמו דקיימא ליה שעתא [בתענית כ"א.] ובכמה דוכתי, ומה שאמרו בב"מ דג' אין עולין רוצה לומר דכולן כשנגמר זמן עונשן וקיבלו את הדין עולין מעצמן ואלו גם אחר שקיבלו עונש הקצוב אין עולין מעצמן ואף שאין נידונין עוד מכל מקום אין עולין גם כן, והני ב' דאין להם חלק לעולם הבא מצפצפין ועולין כשכלה גיהנם ולא לקבל חלק לעולם הבא רק מכל מקום דעולין על כל פנים משאול, או אפשר גם מקודם על ידי אברהם אבינו ע"ה וכן גם על ידי איזה צדיק אחר ממשפחתו או משרשו שיכול להעלותו, ובא על אשת איש אברהם אבינו ע"ה מעלה אותו על ידי המילה דהוא מורה על קדושת הברית בישראל כנזכר לעיל ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם דכל הגוים ערלים שבה זוהמת הזימה משורש נחש שבא על חוה ולא פסקה זוהמתן ועל כן הם בעבירה נקראים פושעים בגופן כנזכר לעיל, מה שאין כן ישראל דגם הערלים נקראים מולין כדתנן [בנדרים] ועל כן לא הוציא מהכלל ערל גמור שלא נימול ואפילו אם לא פשע בכך רק שמתו אחיו מחמת מילה ועל כן דזה מכל מקום מבשקר ליה שגם הוא נקרא מהול ונחשב למהול שעמך כולם צדיקים שומרי הברית, וכל חטאים דידהו בזה רק מצד השאור שבעיסה חוץ מבועל ארמית שמתדבק לגויה זה גורם דממשיך, ואף דגם הוא באמת נקרא מהול מכל מקום מתוך שקשורה בו ככלב כמו שאמרו [בסוטה ג':] מקרא דלהיות עמה הוא משוך בערלה דבשר הגויה שהערלה נקראת על שמם ולא מבשקר למראית העין, ומכל מקום גם הוא יש לו גאולה ועולה על ידי צדיקים משרשו כנזכר לעיל או גם על ידי אברהם אבינו ע"ה אחר י"ב חודש למיתת הגויה וכניסתה בגיהנם דהיא פושעי אומות העולם בגופן דאחר י"ב חודש גופה כלה ונשמתה נשרפת ואינה קשורה בו עוד ומבשקר ליה, ובעירובין דקאי איורדין אעסקי הנם ועריות אמרו הא דאברהם אסיק ובזה נתיישב הכל:
69
ע׳וניחא הא דלא חשיב בועל ארמית בגמרא כתירוץ התוספות ב"מ שם דעל עוון זה לבד כשיורד לגיהנם עולה מעצמו דאין צריך למי שיעלהו אלא בהני ג', וביאת ארמית אינה בכלל בא על אשת איש ועריות דאין אזהרתה וכרת שלה מפורש בתורה ולא נאמרה בפרשת עריות ולא הוקש להם ומשקיבל עונשו הקצוב עולה, אם לא כשיש בו עוון אחר דעריות דוקא שצריך לאברהם אבינו ע"ה להעלותו, ולפי זה שפיר פושעי ישראל דאין אור של גיהנם שולט על פושעי ישראל אלא דקשה הא דפושעי ישראל בגופן בברייתא דר"ה, וראיתי בפירוש יד יהודא על העשרה מאמרות שם [בחלק ג' ר"פ ט"ו אות:] כתב דגם זה אין רצה לומר שנשרפת לגמרי וכמו שכתב העשרה מאמרות שם דאין שולט לכלותם רק נכוית ונידונית ביסורים קשים עיין שם, ותמוה דמלבד דלשון נשרפת משמע לגמרי הרי סיימו שם על זה ורוח מפזרתן וכו' שנאמר וכו' אפר תחת וגו' הרי דנעשין אפר ככל דבר הנכלה על ידי האש לגמרי:
70
ע״אולכאורה גם בלאו הכי קשה עוד מה שאמרו דנשמתן נשרפת מסיפא דהך ברייתא גופה לפי מה שכתבתי לעיל דגם המינין וחבריהם שאמרו דהם אין כלים אין נכלים לגמרי דאין אור של גיהנם שולט לכלותם, ומיהו על זה יש לומר דלאו משום דאין אור של גיהנם שולט רק לרעתם הקב"ה מקיימם דחיים ביסורין שאין להם הפסק גרע ממיתה כמו שאמרו [בכתובות ל"ג רע"ב], ופושעי ישראל בגופן דנשרפת מעליותא הוא לגבייהו ובסנהדרין [ק' רע"ב] מייתי ממקרא זה דאשם לא תכבה דהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל פורענותם עיין שם, ולכארוה מזה ראיה דאור של גיהנם שולט גם לכלותם אי לאו דהקב"ה נותן וכו' דאי לאו הכי מה ראיה והרי שם משום מצות המגינות אין האור שולט לכלותם, אבל יש לומר דמאחר דזה קשה להם יותר וטוב היה להם שישרפו לגמרי ויפטרו מהיסורין אי אפשר לומר שיהיו המצות מגינות לרעתם ולהרבות יסוריהם, וגם יש לומר דקרא גם ברשיעי אומות העולם מיירי והם אין להם מצות מגינות, וגם אפשר לומר דמה שאמרו גיהנם כלה היינו דדייקו לשון הכתוב ואשם לא תכבה אש דידהו אין כבה הא דאחריני כבה שכבר כלה גיהנם מכל הרשעים:
71
ע״בונראה דהוא כר' יהודה ב"ר אלעאי [בברא"ר פרשה כ"ו] דאין גיהנם לעתיד לבוא אלא אש יוצא מגופו של רשע ומלהטתו שנאמר רוחכם אש תאכלכם, וזהו ואשם היינו האש שלהם היוצא מגופם זה לא תכבה גם לעתיד שאין גיהנם שכבר כלה דהם לא כלו וכן האש שמגופם, ואף דבפסחים [נ"ד.] ילפינן מהאי דאשם לא תכבה דאש של גיהנם אין לו כבייה לעולם ומפרש אאור של גיהנם, יש לומר ברייתא דהתם כרבנן [דברא"ר שם] דיש גיהנם לעתיד לבוא דשם פליגי בזה ויש לומר ההיא דסנהדרין כברייתא דראש השנה, [ובפרט לפי הנוסחא אחרא שבגליון הגמרא דסנהדרין [שם סוף ע"א] ר' יהודה וכפי נוסחת הגמרא משמע דגם הסיום ואתה אי וכו' הכל מדבריו שהוא מותיב והוא מפרק לעצמו סתם ר' יהודה הוא ר' יהודה ב"ר אלעאי ולטעמיה [בברא"ר שם], אלא דהדבר דחוק להיות הכל דברי ר"י וכפי הנראה דר' מאיר הוא שהשיג לר' יהודה כן וצריך לומר אמר לו ואתה וכו', ושוב ראיתי בהגהת הגר"א הגיה כן וגם מהרש"א בח"א שם כתב והשיב וכו' עיין שם] ומאשם הוא דדייק דאינו אש של גיהנם, ורק אאש חצוני דגיהנם שייך הגנת המצות דוגמת זהב אמזבח ולא אאש שמגופם ומעצמם, וממה שאמר לא תכבה משמע דגם היא בוערת לעולם ואין מכלה ואתם, אך מלשון הכתוב אש תאכלכם דמייתי מדרש הנזכר לעיל משמע דהם נאכלים לגמרי על ידי אותו אש, ויש לומר מה שאמר לא תכבה היינו עד שתאכלם ורצה לומר הא דעל ידי גיהנם אין נאכלים רק אחר כך על ידי אש דגופן על כרחך משום דאין אש של גיהנם שולט, ומוכח דגם בהו אין שולט, וברייתא דסנהדרין לפי זה כר' יהודה וברייתא דפסחים דקאי אאור דגיהנם ומייתי מגוים:
72
ע״גאך באמת בגמרא שם מסיים עלה שנאמר וצורם לבלות שאול משמע דעל מלבלות שאול יליף דגיהנם כלה ולא כמו שאמרו מאשם לא תכבה ואם כן גם ברייתא דר"ה מפרש ואשם אאור של גיהנם, וכן משמע לשון ונידונין בה וכו' שנאמר וכו' משמע דקרא דויצאו וגו' ואשם וגו' אדין דבה בגיהנם קאי, וכן בתוספתא [פרק י"ג דסנהדרין] איתא גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בה וכו', ומה שאמר ואשם יש לומר דאש לכל רשע מיוחד בפני עצמו בגיהנם ומשנגמר דינו כבה אותו אש ושלהם אינו כבה, אך לפי זה דהם מבלים השאול משמע דנכלה לגמרי ואש אחר ליכא אם כן נפטרים מן הדין והך הם אין כלים למעליותא הוא, וכן ראיתי שפירש בעשרה מאמרות שם [חלק ה' ס"פ.] על מה שאיתא בסוטה [ע'.] חצי כלין והן אין כלין עיין שם ושם [פרק ה] דמה שאמרו אין לו כבייה עולמות היינו כל ימי עולם הזה יעו"ש באורך, ולפי זה גם להם יש קיום אחר כך לטוב בלא יסורין וקשה מאי שנא אך אפשר דיהיו עדיפי מפושעי ישראל בגופן שנכלים ונעשין אפר והם גרועי טובי מינייהו וכמבואר גם כן מהגמרא שם ומסברא ועיין שם בעשרה מאמרות [שם פרק ג' ופרק ד'], ואולי יש לומר כיון דהני אין להם חלק לעולם הבא קיומם אז גם בלא יסורי גיהנם הוא לרע להם וכמו שאמרו [בשבת קנ"ג.] הללו אוכלין והללו רעבין וכו' שנאמר וכו' ואתם תצעקו מכאב לב:
73
ע״דאך ממה שכתב בעשרה מאמרות [שם סוף פרק.] דאין לך דבר נצחי אלא במדת הטוב וכן כתב [בפרק ה'] דבהנהגת עולם הבא אין רע כל עיקר, משמע דכשיכלה גיהנם יכלה כל רע ויהיה רק טוב ומשמע לפי זה גם אותם רשעים שאין כלים יהיה להם אז טוב, וכן כתב שם [בסוף פרק ה] שרשעים עוד אינם רק ישנם במציאות שקט ושאנן עיין שם, וצריך לומר אף דרש"י בשבת שם פירש זה לעולם הבא וכן בב"ר אמרו משילומת רשעים בעולם הבא, ידוע דכמה מדריגות בעולם הבא יש, ושם [בשבת] משמע שיש אכילה ושתיה ובברכות [יז.] איתא דאין בו אכילה ושתיה וכו', ויש לומר מה שאמרו דורשי רשומות [בסנהדרין ק"ד סע"ב] דכולם באין לעולם הבא שהם השיגו אותה מדריגה דעולם הבא שאין מציאות לרע עוד כלל ואז גם כל רשעי ישראל היותר גרועים לא ידח מהם נדח דהם אין כלים ובאים לעולם הבא:
74
ע״הויש ליישב בזה דברי הראב"ד בפירושו לעדיות [סוף פרק:] אהא דמשפט רשעים בגיהנם מקרא דוהיה מידי חודש בחדשו וגו' כתב ובמשפט רשעים מיירי וכו' אותם שכפרו בעיקר וכו' דינם י"ב חודש, ועיין שם במהרש"א בחא"ג תמה על זה מברייתא דר"ה, ובתויו"ט שם כתב להגיה יעו"ש, ולפי מה שכתבתי יש לומר דממה שאמרו גיהנם כלה על כרחך הך לא תכבה לאו לעולם הוא ומפרש דקאי ליום הדין הגדול ואז כל רשעים כבר קבלו דינם ואש שלהם נכבה ואלו עדיין לא קיבלו כל עונשם ואש שלהם עדיין לא תכבה עד שקיבלו משפטם ואז הם יבלון השאול כי בגמר דינם יבלה ויכלה שהוא מעוכב רק בשבילם, ועל זה אמר כאן מסיפיה דקרא [ואף דקרא דוהיה קדים מכל מקום הוא נשנה גם לאחריו לומר דקאי גם על זה] והיה מידי וגו' דמשפטם אז הוא רק י"ב חודש מאותו יום הדין שאחר תחיית המתים ואחר כך יכלה גיהנם וכל הרע מן העולם ויתוקנו גם הם שיבואו בכלל כל בשר להשתחות לפני וכדורשי רשומות הנזכר לעיל:
75
ע״וומיהו ראיתי בסדר עולם רבא [סוף פרק ג] דשם איתא הך ברייתא ושם איתא ולא עוד אלא ששאול בלה [הוא כלשון הכתוב לבלות] והן וכו' מזבול לו מזבולו מבלה צורתם וצורתם לבלות לשאול עד כאן, מבואר דסוף צורתם להתבלות גם כן וגם לשון ולא עוד וכו' משמע דבא להוסיף בזה בפורענותם ולא כמו"ש, ולפי זה משמע הא דאין נבלים מקודם על ידי גיהנם הוא לפי שאין אור של גיהנם יכולה לשלוט לבלותם, אבל איני יודע אם זו הגירסא מדוקדקת דבתוספתא דסנהדרין שם הגירסא כבגמרא ויש לומר סמי חדא מקמי תרתי:
76
ע״זושוב ראיתי במהרש"א בח"א [בר"ה שם] כתב דהם אין כלים לא למעליותא כהאי דסוטה רק לגריעותא שיהיו לחרפות עולם כמו שנאמר ונראה בשמחתכם והם יבושו עיין שם, וזהו כמו שכתבתי לעיל מהגמרא דשבת ולא כהעשרה מאמרות, ומה שהוקשה ליה שם הא דנידונין לדורי דורות והניח בקושיא לא קשה כלל דההיא כל ימי עולם הזה קאי שיש שם דורות וגיהנם כלה לעולם הבא דבעולם הזה אין לו כביה ואז אין פריה ורביה כמו שאמרו [בברכות י"ז.] ואין עוד דורות, ועיין בעשרה מאמרות [שם פרק א] על לשון דורי דורות ובפירוש יד יהודא [אות כ"ה], ועיין עוד שם במהרש"א לפני זה דהא דיהיה אפר לא אנשמה קאי אלא הגוף דאין כלה לגמרי רק נעשה אפר עיין שם, ולפי דעתו יש לומר כדברי יד יהודא הנזכר לעיל דאין נשרף לגמרי, וסעד לדברי מהרש"א מצאתי בתוספתא שם הגירסא נפשן כלה וגופן נשרף וגיהנם פולטתן ונעשין אפר וכו' עיין שם, ומלשון זה מבואר דאגוף קאי, ובסדר עולם רבה [שם] הגירסא נפשן כלה וגופן כלה והן נעשין אפר וגיהנם פולטתן וכו', ואמר בתרוייהו לשון כלה ומכל מקום מדאיחר לגוף משמע דאגוף קאי, אבל לפי הגירסא בתלמודין לא משמע כן וגם לגירסא דשם לשון כלה אנפש אי אינו אפר משמע דנכלה לגמרי:
77
ע״חועיין בתנדב"א [רבה פרק ג] איתא דצדיקים ילמדו זכות אהרשעים שעסקו במצות ויאמר להן הקב"ה רפאו אותן והולכין ועומדין על עפרן של רשעים ומבקשין עליהם רחמים והקב"ה מעמידן מעפר רגליהם שנאמר ועסותם רשעים וכו' עיין שם, ומדקרי עפר ולא אפר כלשון הכתוב דמייתי משמע גם כן דקאי אגוף הנרקב ונעשה עפר שיקום בתחיית המתים, אלא דשם משמע דצדיקים הולכים למקומן של רשעים לשאול לעמוד על עפרם ובגמרא ותוספתא וסדר עולם רבה אמרו דרוח מביא האפר למקום הצדיקים לגן עדן, ומדבריו למדנו דאף הם אין נשארים ונכלים רק על ידי זה שנתפזרים תחת הצדיקים חוזרים לקום ולחיות, ואם כן לא קשה מ"ש דשפיר עדיפי ממינים אפילו אי גם הם אין כלים אחר שגיהנם כלה, ושוב ראיתי בעשרה מאמרות [שם ריש פרשה ז] כתב מדנפשיה דאפר זה בר גיבול הוא ועתידים לחיות על ידי דמעות הצדיקים שיעברו בעמק הבכא [לא ידעתי לאיזה צורך למאי דאזיל הוא לגירסת תלמודין דרוח מפריח האפר לגן עדן כנ"ל] להחיותן יעו"ש באורך, ולא מייתי דברי התנא דבי אליהו רבה הנזכר לעיל דמפורש כן וזכה לכוון האמת מעצמו:
78
ע״טומכל מקום מה דאין אור של גיהנם שולט צריך ביאור דאף דחוזרין לקום הוא על ידי תפלת הצדיקים אבל אור של גיהנם שורפתן לגמרי, ויש לומר דבלאו הכי קשה מ"ש [בעירובין שם] לריש לקיש דקרא ואשם לא תכבה בפושעי אומות העולם והרי בברייתא [דר"ה שם] מפורש דהוא במינין ווכו' וכגון ירבעם מרשעי ישראל החוטאים באותן דברים ולא באומות, תו יש לדקדק מה שמובא [בעירובין] שהקשה דריש לקיש אדריש לקיש מה ענין להעמיד בקושייתם מדרשת ריש לקיש דפשעי ואזלי ואין הקושיא מזה רק מגופיה דקרא מאשם לא תכבה והיה ליה לומר רק קשה אדריש לקיש, [ועיין שם ברש"י דיבור המתחיל שאם כן והא דריש לקיש בפושעי ישראל מוקי וכו', ואינו מובן דהא בדברי ריש לקיש אין ראיה באיזה פושעים קאי אם הוא בפושעי ישראל דוקא], ולא שייך להקשות דריש לקיש אדריש לקיש רק אם הקושיא מדריש לקיש, ונראה דפירוש אין שולט בהם היינו בעצמיותו ושורש נפשו אין לו שום שליטה כלל ואפילו להכאיב לו, ועיקר אור של גיהנם הוא לכלות ולבער הרע מן העולם ואומות העולם קוצים כסוחים משרשם ובאש יצתו ליהט אותם היום הבא שלא ישאר מהם שורש וענף שיכלו ויבוערו לגמרי, אבל בפושעי ישראל יתמו חטאים כתיב ולא חוטאים כמו שאמרו [בברכות י' רע"א] כי שורש כל הנפשות דישראל דבוקים באלקים חיים שחלק ה' עמו, וכמו שאמרו [בקדושין ל"ו ע"א] דאפילו לית בהו הימנותא ופלחי לע"ז דיאמר להם לא עמי ולמראית העין כאלו אינם עמו, שהם חלק ה' מאמינים בני מאמינים כמו שאמרו [בשבת ל"ז רע"א] וזרע יעקב מטתו שלימה שאין בלבם אלא אחד כמו שאמרו [בפסחים נ"ו.], דהושע קראם לא עמי בשביל שאמרו לו החליפם באומה אחרת כמו שמובא [שם פ"ז סע"א]שהיה סבור שאפשר לנתק שם ישראל ושורש היהדות על ידי ריבוי החטאים חס ושלום עד שאמר לו הקב"ה בני הם בני בחוני וכו' ושיבקש רחמים לבטל הגזירות שבשבילו כמו שאמרו [שם ב'], כי כאשר הצדיק שבדור למטה מסכים למדת הדין המקטרגת נסתתמו טענת מדת הרחמים ונגמר הדין ומצד מדת הדין היה כן, אבל בהתעוררות מדת הרחמים השיג דבמקום אשר יאמר וכו' דכאשר יתמו חטאים ורשעים עוד אינם ונשאר השורש הטוב, כי כל חטאיהם הם רק מצד ההוצי וחוחים הסובבים לאסא ושושנה, ויצה"ר יושב על ב' מפתחי הלב בפתיחה ובהתחלה וכמו שנאמר לפתח חטאת רובץ והצדיקים שלבן ברשותן אין מניחין אותו ליכנס, והרשעים הן ברשות לבן שכיון שנכנס אף שתחלתו הלך ואורח בסוף נעשה בעל הבית שממלא כל חדרי הלב עד ששורש הטוב נעלם לגמרי ונעשה הוא בעל הבית וכאלו שרשו רע:
79
פ׳והן הם אותם שאין להם חלק לעולם הבא, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא דעמך כולם צדיקים וגו', ועל כן אותם שאין להם חלק לעולם הבא הם לא עמו ואינם בכלל ישראל דעל כן לא אמרו חוץ מאלו שאין להם וכו' כמו שמובא בכל מקום דחשבינן כלל ומוציא איזה מהכלל, אבל אלו אינם מוצאים מהכלל דמי שהוא מכלל ישראל שהם עמו יתברך ונחלתו אי אפשר שלא יהיה להם חלק לעולם הבא, אבל אלו חטאיהם גרמו דנר ד' נשמת אדם שהוא השורש דצור לבבי וגו' שהקב"ה לבן של ישראל נאפל ונחשך על ידי עבירה שמכבה נר מצוה המאירה להציל מן החטא, כי עבירה הגוררת עבירה כדרכו של יצה"ר היום אומר עשה כך ומחר וכו' ועד שאומר לו לך עבוד ע"ז שהוא עקירת היהדות לגמרי, דיהודי נקרא על שם הכפירה בע"ז כמו שאמרו [במגילה י"ז רע"א] כי למוד הוא אותו השבט לבער ע"ז כמו שאמרו [בברא"ר] ועל כן משיח בן דוד מזרעו שהוא יבער כל שורש הרע מן העולם עד שיבולע גם המות הבא מזוהמת נחש שהוא התחלת שורש זוהמת הרע באדם שלא ירבץ עוד גם אצל הפתח, ואז יבוקש עוון ישראל ואיננו כי כל החטאים כשלג ילבינו כאשר יתגלה שהכל היה רק בסיבת היצר והזוהמא הסובבת ולא מעצם שורשם, וכשיבוער זה יחזור להאיר נרו כבראשונה והוא האור של ששת ימי בראשית הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא שיהיו כולם צדיקים דאז יתגלו עניינם הכל שהוא כן:
80
פ״אובעולם הזה אי אפשר להשיג זה שעדיין אין התגלות מאורו של משיח רק דורשי רשומות אמרו שכולם יש להם חלק לעולם הבא, שהם השיגו רשימו הנשאר מאור הניתק מהם על ידי תוקף החטאים הבאים על ידי יצ"ר שנתגבר עליהם, וכמו שמגוף האדם הגם שישוב אל הארץ כשהיה ונעשה תרווד רקב ועפרא בעלמא הוא חוזר וקם בתחיית המתים אותו גוף עצמו, ועל זה אמר אותו רשע מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע כי הוא השיג מעלת פושעי ישראל ואותן שאין להם חלק לעולם הבא דיש להם קצת שייכות עם מדריגתו שגם הוא נמנה במשנה עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא, אבל דורשי רשומות לא דרשו עליו כי הוא לא נכלל עמהם ובבמדבר רבה [ריש פרשה י"ד] מפורש חוץ מבלעם כי הוא שורשו רע ולא שניתק ממנו ולא נמצא בו רשימו כלל, והוא הכיר מעלת ישראל בה דמראש צורים אראנו מהתחלת השורש דצור לבבי וחלקם ה' שאף שהגדילו עוונות מכל מקום השורש טוב לא ניתק לגמרי, ועל כן מה אקוב לא קבה אל ואמרו ז"ל אף בזמן שהיה ראוים לקללה כי לא הביט און וגו' דזהו אפילו שיש בהם עמל ואון, והא כשיורדים דיורדים עד לעפר שהוא הירידה למדריגה היותר תחתונה, וגם זה מי מנה וסופר רבעיותיהם ואמרו ז"ל טיפה להצדיק מצד ועמך כולם צדיקים ובכל רובע ישראל יש טיפה הנקרא צדיק דעל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע וכו', כי זהו ההבדל שבין ישראל לעמים שאמרו [בר"ה ד'.] דעושה מצוה לקבל פרס ולהנאת עצמו בישראל נקרא צדיק גמור ובאומות העולם חשיב ליה החמיץ על ידי זה, וכן [בבא בתרא י':] דנחשב חטא להם כשאין עושין אלא להתגדר וכדומה שאצלם מחשבה זו היא העיקר, דמטעם זה בהו מחשבה רעה מצטרף למעשה ולא טובה וכמו שאמרו בירושלמי [פרק א' דפאה] ותוספות [קדושין ל"ט סע"ב] ובישראל להיפך:
81
פ״בופריה ורביה הוא מצות עשה אבל מצד זוהמת הנחש אפילו חסיד שבחסידים מתכוין להנאת עצמו ומצד המשכת הזוהמא לכל הדורות דבעוון חוללתי ובחטא יחמתני, אבל בישראל אזלינן בתר המעשה שהוא מצוה ונחשב בזה צדיק גמור ומזה נמשך דעמך כולם צדיקים, וכל החטאים שנמשכו מצד הזוהמא הנמשך מצד כונת הנאה לגרמיה אינן נוגעים להעצם והשורש, ועל דבר זה נקרא אותו רשע מחליק לשון שהסיתם בזה למעשה דשיטים וכמו שאמרו בדברים רבה [ריש פרשה.] שזה היה כל כונתו לגלות לישראל שאפילו יגדילו חטאים לא יאבדו מעלתם, וזה היה העצה רעה שלו להסיתם על ידי זה לחטוא בביאת ארמית דולדה כמותה ומטיפה זו לא יצא זרע ישראל וצדיק כלל ואין מקיים בזה מצות פריה ורביה דלא נקרא זרעו, וזהו גם כן טעם דמימשכא ערלתו אבל גם זה אצלו הוא רק דלא מבשקר ולא שנעשה ערל באמת חס ושלום, אבל מכל מקום זרעו נעקר לגמרי מקדושת ישראל, והוא התעם בחלקות לשונו שהוא חשב דלעולם לא יעקר טיפה הנמשכת מקדושת ישראל מקדושתה דתלוי ברובע ישראל דהעיקר הוא משפחת אב ודיוקלט קדושה על ידי זה גם בזרע שיולידו בנות הגוים מהם, ובזה הסית גם אותם להפקיר בנותם מה שכבר גדרו כל האומות כדי לקלוט על ידי זה בזרעם קדושת ישראל והוא כמו עבירה לשמה, וכן זמרי שטען בת יתרו מי התיר לך חשב שגם הנולדים מאלו יחשבו על זרע ישראל והוא בא להכניס גם מהם תחת כנפי שכינה, ועבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה כמו שאמרו [בנזיר] ובישראל אזלינן בתר המחשבה טובה ובאומות אחר מעשה הרע היפך במצוה שלא לשמה, והאומות הם מקבלים שכר מצות קלות בעולם הזה וגם מחשבה טובה שאינה כלום מכל מקום על אותה עבירה אין נענשים בעולם הזה רק לעולם הבא ואין הקב"ה מקפח שכר מחשבה טובה שלהם בעולם הזה מיהת כבמצוה שלא לשמה מהמחשבה רעה בשביל המעשה, ואצל ישראל הוא בהיפך דעבירה לשמה כהאי על המעשה יש עונש בעולם הזה, והוא והם שמבקשים רק טובת עולם הזה יעצם עצה זו וזהו שורש הרע דאומות העולם שהם מבקשים רק טובות עולם הזה וחיי שעה ולא חיי עולם, ואותו רשע היה משיג מעלת ישראל ושיש חיי עולם ועם כל זה לא ביקש הוא לידבק בהם ולהשיג חיי עולם כי הם כל קיומם רק בחיי שעה דעולם הזה ואין להם שייכות לחיי עולם כשיבוער הרע כי אין להם שורש טוב כלל שיהיה נשאר אחר ביעור הרע:
82
פ״גובמשנה מנו ז' דאין להם חלק לעולם הבא ו' מישראל והז' בלעם מאומות העולם, ומסתמא ז' אלו כוללים כל הנפשות שאין להם חלק לעולם הבא דודאי היו יותר מז' אלו, רק שכל דבר חלוק לו' מדריגות כידוע וכל אחת כולל מדרגה מיוחדת וכמו ז' ימי בראשית ז' ימי המעשה ויום הז' שבת מעין עולם הבא וכן ו' אלפי שני דעולם הזה, כך יש גם בעולם הבא שהוא זמן הקיבול שכר על המעשים, דימי המעשה דעולם הזה דהיום לעשותם הם ו' מדריגות ומאלו המדריגות נדחו אותם שאין להם חלק לעולם הבא שמצד מעשיהם בעולם הזה אין להם שום קיבול שכר והוא גם בפושעי ישראל, ומדריגה הז' דעולם הבא שהוא נגד יום השבת דעולם הזה שאינו יום המעשה רק מתנה טובה שנתן הקב"ה לישראל, דגוי ששבת חייב מיתה דמהם אין להקב"ה נייחא אלא על ידי המעשה שעוסקים בישוב העולם דלכך נוצרו להיות אכרים וכורמים לישראל, ועל כן רק חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא אותם שיש להם שכר מעשים שפעלו בעולם הזה לשם שמים ולא לגרמייהו, מה שאין כן בישראל נאמר הלא אח וגו' ואהב את יעקב אף שהם אחים דומים זה לזה במעשיהם זה אהוב בלא טעם כענין וחנותי אשר אחון אף על פי שאינו הגון וכדאי מאוצר של מתנת חינם שאינו לפי המעשים רק מצד השורש דהוא רק לישראל לבד, ומצד מדריגה זו שבעולם הבא אין שום נפש מישראל נדחה אלא בלעם שהוא מאומות העולם:
83
פ״דוכל ישראל יש להם חלק על כל פנים שאוצר זה שלא נתגלה גם למשה רבינו ע"ה בעולם הזה אלא הרשימו ממנו, ר"ל מה שגילה לו הקב"ה שיש מציאות לאוצר זה, והוא הקשר של תפילין שהראה לו במראה אחורים דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד, והקשר הוא ההתקשרות שיש להם עם אביהם שבשמים גם בהיותם בבחי' אחורים שהוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמרו [בבא בתרא ל"ט.] שאינם אז פנים בפנים והוא קשר של ד' המורה על דלותם מהמצות, ובפנים בבית הוא הש' מהשם המורה על קדושת הברית כנודע שהוא קדושת ישראל שאין הערלה נקראת אלא לשם אומות העולם, והם ב' שיני"ן של ג' ראשים וד' ראשים נגד ז' רועים שהם כוללים כל קדושת ישראל ודביקותם בז' מדות העליונות דאלקים חיים כנודע, אברהם אבינו ע"ה הוא התחלת בנין אומה הישראלית ודוד המלך ע"ה שהוא משיח אלקי יעקב הוא סוף שלימותם בביעור הרע וגילוי דביקותם לגמרי, וש' דג' ראשים הוא נגד ג' אבות כידוע, וזה לעומת זה הם גם כן ז' מדריגות ברע כמו ז' שמות ליצה"ר שאמרו [בסוכה] וז' שמות לגיהנם [בעירובין] וז' מדורי גיהנם הנזכר בזוהר ובמדרש, וכן ז' אלו שאין להם חלק לעה"ב ג' מלכים נגד ג' אבות ובלעם נגד דוד המלך ע"ה בקדושה שהוא שלימות הרע לגמרי בלי שום טוב מחיי עולם וזה לא נמצא בישראל כלל:
84
פ״הוממדריגה זו השיגו דורשי רשומות הרשימו שאמרו דכולם יש להם, והכל אמת דמצד מדריגות הראשונות אין להם ובמדריגת הז' חשיב התנא גם כן רק בלעם כי יעקב נטל לחלקו העולם הבא ועל כן כל זרע יעקב יש להם חלק לעולם הבא ואף דיש שאין להם חלק לעולם הבא גם הם מצד שהם מזרע יעקב ומכלל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ועל כן לא אמרו לשון חוץ כנזכר לעיל ורומז גם לזה דאף אלו שאין להם הם גם כן מכלל כל ישראל שיש להם מצד שהם גם כן מישראל ומה שאין להם הוא מצד התגברות הרע בחלל הלב עד שנעלם ונתכסה שורש הטוב שבו בעולם הזה לגמרי, ועל כן מצד ההתגלות בעולם הזה כבר יצא מכלל שם ישראל וזרע יעקב כי אותו חלק רע המתפשט וממלא כל מעמקי לבו אין לו שייכות לשורש יעקב ושם ישראל כלל, ועל כן בחלק לעולם הבא שמצד המעשים דעולם הזה אין להם אבל מכל מקום מצד השורש יש להם, ומצד השורש הזה קיימא לן דמומר אפילו נטמע בין העמים קדושיו קדושין ושם ישראל עליו, ויש גאונים סוברים דאין קדושיו קדושין כמו שאמרו בטור וב"י [באה"ע סי' מ"ד], והרשד"ם [באה"ע סי' י'] האריך לבאר דאינו דיעה דחויה דטעמם דהא דאף על פי דחטא ישראל הוא מעכן ילפינן ואין לנו אלא דכותיה ואף שאמרו [בסנהדרין מ"ד רע"א] דעבר על ה' חומשי תורה לאו דברי הכל הוא יעו"ש באורך, ובאמת לא נמצא מאן דפליג על זה, ומה שכתב מלשון רש"י שם דיבור המתחיל פשיטא עיין שם אפילו יהיה זה דקדוק קשה ארש"י גופיה אנה מצא מאן דפליג, אבל באמת פשוט דרש"י נקט ר' אילעא גופיה משום דאי לאו הכי מכח הקושיא פשיטא היינו אומרים דהאי מאן דאמר פליג ולא שייך להקשות כל כך בפשיטות פשיטא ועל כן אמר דהוא רבי אילעא גופי' וליכא דפליג, ומהיכי תיתי לאפושי פלוגתא ולהמציא דלא דברי הכל הוא, ומה שכתב דהוא אסמכתא בעלמא הוא זר בעיני לאומרו כאן דדבר זה שייך בענין דין דיש שהוא דרבנן ואסמכוה אקרא אבל ילפותא אסיפור ענין שהיה מה שייך אסמכתא בעלמא בזה:
85
פ״ואבל יש לומר דתליא [ושוב זכיתי ומצאתי בתשובות הרשב"א [ת"א סי' קכ"ד וסי' רי"ב] שהביא גם כן לענין זה הך פלוגתא דר"מ ור"י ודקיימא לן כר"מ משום דדייק קראי עיין שם ואהניין] בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' מאיר [בקדושין שם] דר' מאיר הוא דסבירא ליה דלעולם נקראים בני אל חי אבל ר' יהודה אומר דכשאין נוהגים מנהג בנים אין קרוים בנים, ובתחילת בנין אומה הישראלית בתחלת השליחות להוציאם ממצרים נאמר בפ' שמות בני בכורי ישראל שלח בני ויעבדני מבואר שכלל ישראל הם בניו יתברך ודעל כן הוציאם להיות לו לעם ולעבדו לפי שהם בניו ואם אין קרוים בנים אם כן אינם בכלל ישראל ועם ה', ונראה דעל כן נאמר קרא דבנים אתם לה' אלקיכם גבי אזהרת גדידה וקריחה על מת כי זה שייך באומות שאין להם אלא העולם הזה ובמותם ילכו לאבדון עולם, אבל ישראל המיתה היא טוב מאוד כמו שאמרו [בבר"ר] כי היא לתכלית טוב שיתעכל הזוהמא ויכלו החוחים הסובבים ושורש הקדושה ישאר נקי מכל סיג, וזהו שאמר לטעם על זה דבנים אתם כבן הנמשך מהאב כן אתם לאלקיכם שיש בכם שורש קדושה העליונה שהיא מזדכך במותו, ומזה גם כן דכשאין קרוים בנים היינו שאין בו שורש קדושה הקיים לעלמי עד שיהיה המיתה לטובתו רק ככל הגוים דמיתתם אבדון זה הוא עקירת שם ישראל לגמרי מהם, וצריך לומר לר' יהודה קרא דר' מאיר דוהיה במקום וגו' בני אל מי לא קשיא דסבירא ליה שתרוייהו אמת וכמו שכתבתי לעיל אמשנה דחלק ודברי דורשי רשומות, דהרי גם הא דנאמר אתם לא עמי דנגזרה מקודם נאמר בכתוב דלא נתבטל בהווה רק בלשון עתיד והיה, דמצד ההשגה שבהתגלות לב החכמים בעולם הזה הרי מנו אלו שאין להם חלק לעולם הבא ונשנה במשנה סתם, רק בגמרא גילו השגת הדורשי רשומות שהתלמוד מגלה דברים שסתמו במשנה שלא רצו לפרש כדרך שאמרו [בנדרים כ"ג סע"ב] תנא מסתים לה סתומי שלא יהא קלות ראש ובגמ' שם פירשו הדבר, כי המשנה שהוא ההלכות בקיצור בלא משא ומתן ופלפול נסדר להיות מסור לכל ועל כן הסתירו שם דברים שיוכלו קלי הדעת לבוא על ידי זה לקלות ראש, וכן כאן לא רצו לגלות זה במשנה שיש מדריגה בעולם הבא שבה יש חלק גם לאלו דלא יבואו לקלות ראש כנזכר לעיל בבלעם על ידי שהחליק לשון:
86
פ״זומכל מקום רמזו זה במה שלא אמרו חוץ כנזכר אלא שהסתירו הדברים שאי אפשר לגלות במשנה בפירוש, גם מלבד דטעם הנזכר יש כאן עוד כי דבר זה אינו מושג בהתגלות הלב בעולם הזה רק בדרך רמז ורושם בעלמא, וזהו שבגמרא וכן בירושלמי [בסנהדרין שם] פירשו דברים בהדיא הם גילו כל המסטורין שלבעלי תלמוד נודע הכל, כידוע דג' מדריגות הם הנזכר בכמה מקומות בעלי מקרא בעלי משנה בעלי תלמוד שהם נגד ג' מדריגות נפש רוח נשמה שבאדם שמג' עולמות בריאה יצירה עשיה כנודע, ומצד מדריגת הרוח שבלב אי אפשר להבין ולהשיג אלא ברמז מה שאין כן מי שזכה למדריגת הנשמה וחכמה שבמוח שמשיג יותר, ובכתוב נתגלה גם כן בדרך כלל דוהיה במקום וגו', ור' מאיר בברייתא דקדושין פירסמו גם כן שהוא השיג כללות אור הגנוז דתורה שבע"פ דעל כן נקרא ר' מאיר על שם שמאיר עיני חכמים בהלכה כמו שאמרו [בעירובין י"ג:] כי הוא המשיך האור לכל חכמי ישראל עיני העדה וכמו שאמרו שם דגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו, ודייק שאמר והיה העולם כי הוא היה משיג שורש האור שבתחלת בריאת העולם במאמר ויהי אור שהוא אור התורה שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, דבעולם הזה נתלבש בהתלבשות האדם בכתנות עור הגוף המלביש לנפש, ובתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור בא' כמו שאמרו [בבר"ר], ועל כן היה יכול להראות פנים על טמא טהור ועל טהור טמא שזהו מצד השגת שורש הנעלם מכל דבר, שכל דבר מעורב טוב ורע והנהגת עולם הזה הוא כפי התלבשותה בעולם הזה שהוא בעל גבול וסוף אבל הוא השיג שורש האור שאין לו סוף וגבול ששם בכל דבר יש פנים לכל צד, וזהו שאמרו שם שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו שאין לחכמתו ודעתו סוף, ועל כן לא קבעו הלכה כמותו דקביעות ההלכה הוא ההילוך הראוי להתנהגות האדם בעולם הזה:
87
פ״חוחכמתו של אותו תלמיד שאמרו שם שהיה מטהר השרץ בק"נ טעמים אינו חריפות של הבל כקושית תוספות שם, דבאמת אין שום טומאה שאין בו טעמי טהרה גם כן כי בכל דבר על כרחך יש איזו שורש בקדושה דאם לא כן לא היה לו מציאות והוי' וקיום כלל, וכשיתוקן העולם שלא יהיה מציאות רע עוד יהיה הכל טהור ולא יהיה שום טומאה, וכמו כל מה שבים טהור אף על פי שהוא מח' מיני שרצים הטמאים כמו שאמרו [בחולין קכ"ז א], ולעתיד מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים שיתמלא העולם כולו במימי הדעת והתורה הנמשלה למים ויהיה כולו ים, וזהו גם כן ענין הים שעשה שלמה בגודל חכמתו דחשב גם כן שהגיע למדריגה זו, שיכול לטהר הכל, דבעולם הזה כל זמן שהשרץ בידו אפילו טבל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה דשרץ אין לו טהרה במקוה, וכן כל הנוגע בו בעודו נוגע לא יכול ליטהר ואפילו בכל מימות היינו רוב חכמה והשגה כאחר רבו של ר' מאיר שממה שזכה להיות רבו דר' מאיר מובן שהיה בו גם כן אור גדול שהיה יכול להאיר עיני ר' מאיר ונכנס לפרדס, והכל לא הועיל לו בעולם הזה לטהרו מטומאת עוונותיו דצריך תשובה ועזיבת החטא דוקא, אבל לעתיד יתמו חטאים דהם עצמם כשלג ילבינו שיחזור העולם לשרשו כמו שהיה בתחלה כולו מים שזהו ענין טהרת המקוה כמו שאמרו [בספר החינוך], ובעולם הזה הוא רק בפרטי פרטית ולכל אחר כפי מה שהוא ולעתיד יהיה התיקון בכל העולם כולו שישוב היבשה לים שאין בו טומאה כלל ועדיף מכל מימות שבעולם הזה:
88
פ״טוזה היה כונת שלמה המלך ע"ה בים שעשה שמחזיק ק"נ מקוה טהרה, וידוע דבכל דבר יש מ"ט פנים טהור וטמא שהוא נגד ז' ימי הבנין דעולם הזה כל אחת כלול מז' ושער הנ' הנעלם בעולם הזה הוא מה שחוזר הכל למקור להיות כולו טהור, ומשה רבינו ע"ה שהיה פני חמה בהשגת עצם האור המאיר לא יכול להשיג אור דשער הזה בעולם הזה, אבל על ר' עקיבא אמרו [במנחות ובויק"ר] שנגלה לו מה שלא נגלה למשהרבינו ע"ה ופירש במגלה עמוקות שנגלה לו שער הנ' הנעלם משמה, ולא שהיה מעלתו גדולה ממנו שזה אי אפשר ולא קם כמוהו אבל לפי שהשגתו הוא מאור הלבנה המקבל מאור החמה כי הוא שורש תורה שבעל פה המקבל מתורה שבכתב והיא השגת החכמה דחכמי ישראל שאמרו על זה [בבא בתרא י"ב.] דעדיף מנביא היינו שיכול להשיג יותר על ידי שהשגתו באור שאינו מבהיק ומבריק כל כך, וכן שלמה המלך ע"ה שזכה לשפע חכמה תתאה דקיימא בימיו סיהרא באשלמותא שלימות האור ביקש להיות כמשה כמו שאמרו [בר"ה כ"א סע"ב], ולמאן דאמר דאמר לו לא קם וכו' היינו שביקש להשיג אור החמה כמשה רבינו ע"ה ועל ידי זה היה ממילא גדול ממנו כשישיג הוא שער הנ' שהשיג מצד הבהירות מאור החמה ועל זה אמר דלא קם ואי אפשר, ואידך מאן דאמר דאמר במלכים קם היינו מצד מדת המלכות פה תורה שבעל פה אפשר להגיע גם להשגה יתירה כר' עקיבא:
89
צ׳ועל זה ביקש לדון בלא עדים והתראה שהוא דבר מבורר בפעל, אכן הנבואה הוא דבר מבורר לנביא בשמיעה מפי ה', אבל הוא ביקש לדון על פי השגת חכמתו ואמר לו וכתוב וכו' היינו שאין חכמתו מבררת האמת לאמיתו דאפשר שיטעה, ובירור ההשגה בחכמה יהיה במשיח שעליו אמרו באמת דנשא ממשה רבינו ע"ה ולא למראה עיניו ומשמע אזניו מעדים ישפוט רק מורח ודאין, וריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו כמו שאמרו [בברכות מ"ג:] והוא מקרא דנשמת חיים באפיו, ומי שנשלם בכל ג' מדריגות דנפש רוח נשמה זוכה למדריגות הדביקות שמצד הנשמה לנשמה שבאצילות דתמן איהו וגרמוהי חד הכל ביחוד גמור, דאין מציאות לשום רע וטעות:
90
צ״אושלמה המלך ע"ה שחשב שכבר הגיע למדריגה זו שהשיג שער הנ' בכל הג' מדריגות דנפש רוח נשמה עשה הים שבו ג' פעמים נ' מקוה טהרה, שבכל שערים אלו עדיין יש מציאות לטומאה ורע שצריך ליטהר ממנו דיוכל ליכנס באותו שער, ואחר שעבר כל הק"נ שערים שבג' עולמות בי"ע שוב אין עוד מציאות לטומאה ורע, וזהו שעשאו על י"ב בקר נגד י"ב שבטי יה' שהם כלל אומה הישראלית שהם כשור לעול לקבל עול מלכותו יתברך שהוא הים שלמעלה לטהר עצמם מכל רע:
91
צ״בוכבר זכה הוא למדריגה זו שאף על פי שכתוב בו ויעש הרע וביקשו למנותו באותן שאין להם חלק לעולם הבא יצתה בת קול המעמך ישלמנה כי אתה תבחר וגו', דגם משפטי עולם הבא המושגים לחכמי ישראל בעולם הזה כמו שדנו עליהם חכמי המשנה ואנשי כנסת הגדולה הוא הכל על פי משפט התורה שניתנה לישראל ולא בשמים היא, אבל זהו בשילום השכר שמצד המעשים דעולם הזה במצות התורה שזהו הכל על פי משפט התורה שנמסרה לחכמי ישראל בעולם הזה, אבל מעלת שלמה המלך ע"ה היה מצד שורש נשמתו שדבוק בו יתברך דעל כן נקרא מיד בלידתו על פי הנביא ידידיה דה' אהבו טרם הגיע לשום מעשה בבחירתו דהוא שורש הטוב הנאהב, כענין ואוהב את יעקב בלי שום טעם גם בהיותם אחים יחד בבטן שוים כאחד, וזהו שאמר המעמך וגו' שבמדריגת עולם הבא שלו אינו מעמך מצד משפט התורה שעמך כי מדריגתו עליונה למעלה מהבחירה, כידוע בישוב ענין הידיעה והבחירה דאינם במקום אחד ובאצילות ששם הידיעה אין מקום לבחירה ובבריאה יצירה עשיה ששם הבחירה אין מקום לידיעה:
92
צ״גוזהו מעלת ישראל שאי אפשר לנתק שהם חלק ה' ושרשם מהאצילות דשם אין מציאות רע ובחירה כלל, ולכל ישראל יש רק שורש נעלם והוא היה כולו דבוק שם ועל כן אמר כי אתה תבחר וגו' דשם אין מקום לבחירה דידכו כלל, ונבוכדנצר הוליך הים לבבל דשם נתייסד אחר כך התורה שבעל פה בתחלה על ידי החרש והמסגר ואנשי כנסת הגדולה, ונסתיים אחר כך בסוף האמוראים בחתימת התלמוד בבלי שהוא כולל כל חכמת התורה שבעל פה כולה ושם נתגלה האור יתר כי שלימות תורה שבעל פה נתגלה יותר אחר החורבן א' וב', דעל זה היה חורבן א' וב' להיות נבנה אחר כך ביתר שאת דגדול יהיה כבוד הבית האחרון ובנין הקיים לעד, ועל כן אמרו [במדרש איכה ובירושלמי] דבתשעה באב נולד משיח כי על זה היה החורבן להוליד על ידי זה נשמת משיח, ועל כן אמרו (ביומא) דמצאו אז כרובים מעורים זה בזה שהוא תכלית הדביקות דכנסת ישראל באלקים חיים שמזה נצמח התגלות שורש הקדושה שיבורר בביאת בן דוד בב"א, שגם בהיותם בתכלית הירידה שאין למטה ועד לעפר לא ניתקו משורשם שבקדושה כלום:
93
צ״דוזהו גם כן ענין אותו תלמיד שהיה ביבנה שהוא בעת החורבן שאז היה כל חכמת תורה שבעל פה שם, כמו שאמרו [בהניזקין] דר' יוחנן בן זכאי ביקש מאספינוס ליתן לו יבנה וחכמיה ועל שם זה נקרא יבנה שהם העוסקים בבניינו של עולם ובית הג' שיבנה במהרה בימינו שלתכלית זה היה החורבן, ואותו תלמיד שהיה הותיק שבהם זכה להשיג אותו אור הנמשך מדביקות הגמור דכרובים מעורים שהיה בשעת החורבן שהוא לידת המשיח המטהר ומזכך הכל שיבוקש עוון ישראל ואיננו, וזהו טהרת השרץ בק"נ טעמים שהוא הק"נ השערים ששלימות נפש רוח נשמה שלו בעולמות בריאה יצירה עשיה:
94
צ״הורבינא שהיה סוף הוראה בבבל ומחותמי התלמוד ותורה שבעל פה השיג גם כן שמץ ושורש בזה ואמר שם אני אדון ואטהרנו ק"ו מנחש וכו', רצה לומר דנחש הקדמני שהביא המיתה לעולם והרבה כל ענין הטומאה בעולם הוא עצמו טהור כידוע דהוא שורש הס"מ שיהיה מלאך קדושה לעתיד בזביחת היצר שיוסר דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו וישאר גם הוא לאלקינו, כי גם הוא בהסתותיו וקטרוגיו עושה רצון קונו דלכך נוצר כמשל הזונה [בזוה"ק תרומה), וסתמא דגמ' דחי דהוא מעשה קוץ בעלמא עביד, שאינו בעל בחירה כאדם החוטא בבחירתו מה שאין כן הוא מהעליונים שאין לו בחירה ואין עושה בבחירתו כלל רק שלכך נברא ונשתלח, וזהו מעשה קוץ שנוקב על ידי האדם הנוקב בו והוא מ"ש [בברא"ר] אתה עשית אותו רע, ומכל מקום נסדרו דברי רבינא בתלמוד וידוע דאפילו הסלקא דעתך דגמרא וההוה אמינא הנדחה היא אמת גם כן מצד דדבר שאינו לא נזכר בתלמוד שהוא תורת אמת ודבר שאינו אמת אינו תורה ואין להזכירו בדברי תורה, וכמו שכתבתי במקום אחר ראיה ממה שאיתא במדרש [רבה פ' ויחי) לענין לשנות מפני השלום דהכתובים דברו דברי בדאי מפני השלום מקרא דאביך ציוה לפני מותו וגו' והרי שם הכתוב אינו מספר שקר דהרי הם אמרו לומר כן לו רק דאין להזכיר בתורה שהיא תורת אמת דבר של שקר שהגיד איזה אדם גם כן אם לא ללמדינו דמותר לשקר כהאי גונא ואין זה נחשב לשקר, והכי נמי בתלמוד שהיא תורה שבעל פה ודאי אין להזכיר דבר שאינו אמת אף שדחאוהו, ועל כרחך דמה שאמרו לא היא היינו דודאי כיון דהתורה טמאתו על כן יש טעם לדחות כל ק"נ טעמי ההיתר שלו, אבל לעתיד כשיבוער רוח הטומאה מהארץ ישארו טעמי הטהרה שלו לבדם, ושורש ויסוד כל אותם הטעמים הוא הטעם שגילה רבינא דכל הטומאות נמשכים מזוהמת הנחש ומשכא דחויא שבו נתלבשו גופות בני אדם בעולם הזה בכתנות העור הגופני המלא זוהמא, ואם הנחש עצמו טהור לפי שעושה רק מעשה קוץ והוא כגרזן ביד החוצב, לעתיד יתגלה כי גם כל מעשינו המה רק כגרזן ביד החוצב שהם סדורים ובאים מששת ימי בראשית ועל ידי זה כשלג ילבינו:
95
צ״וודבר זה הוא כשיתגלה אותו שורש קדושת ישראל במקור מחצבם שנעלם בעולם הזה שאינו נגלה אלא לאותם שזכו להתלבש בכתנות אור תחת עור דחויא כר' מאיר, וסתם משנה כותי' וגם סתם משנה [דריש פרק חלק] לא פליג עליו דאף הם נקראים בנים ויש להם חלק דדא ודא אמת כל אחד בשעתו, ופלוגתת ר' מאיר ור"י בקריאת שמם בעולם הזה אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, והסוברים דמומר כגוי סבירא להו דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה דאין נקראים בנים ואם כן הם לא עמו כמו שנאמר במקום וגו' וקראו וגו' שהם ב' הפכים דאותם שאינם בניו אינם עמו גם כן ויצאו מכלל ישראל, ומהא דעכן אין ראי' אף דעבר על ה' חומשי תורה שהרי מפורש במשנה [סנהדרין מ"ג:] דהוא נתוודה ויש לו חלק לעולם הבא, ומאחר ששב ונתוודה הרי חזר לכלל ישראל בעודנו חי בעולם הזה ואגלאי מלתא למפרע דלא נפקע מיני', ואף דהשתא הוא דשב בתשובה הוא מתקן הקודם להיות העוון מתכפר וכאלו לא חטא, ואף דעתה עדיין ברשעו ונענשו ישראל על ידו מכל מקום לא שייך לומר דנעקר שם ישראל בזה דקמי שמיא גליא דסופו לשוב בחייו וחטאו וענשו רק לשעה, ואף דקרא דחטא ישראל נאמר קודם ששב ועדיין הבחירה בידו שמא לא ישוב ואף דהקב"ה יודע עתידות מכל מקום צדיק ורשע לא קאמר ואיך אמר ליהושע שהוא עדיין בכלל ישראל והיינו שישוב ומשגילה זה לנביא אי אפשר עוד שלא ישוב ואינו עוד שב בבחירתו, יש לומר מה בכך דהיה מוכרח לשוב מכל מקום קמי שמיא גליא דגם בבחירתו בלא הכרח היה שב, והא דגילה ליהושע זה ושיהיה מוכרח, יש לומר משום דהשם יתברך לא רצה לגלות לו מי חטא רק שיפול גורל כמו שאמרו [שם מ"ג:] ועל ידי הגורל לבד לא היו שומעין לו בני שבטו להרגו וכמו שאמרו שם דאמר לו עכן בגורל אתה בא עלי וכו' ולא נהרג אלא אחר שהודה בעצמו ומי יימר דיודה ומה יועיל בגורלו על זה הבטיחו השם יתברך דאף על פי שחטא ישראל הוא היינו שסופו לשוב ולהתוודות כשיתגלה על ידי הגורל:
96
צ״זולפי זה יהיה אדרבא מזה ראיה דלא נקרא ישראל אלא כששב אחר כך דאם לא כן לאיזה צורך אמר לו זה כאן גבי עכן, ומיהו יש לומר בזה דאמר לו כן מטעם אחר לענין מה שנענשו כל ישראל על ידו דאלו יצא מכלל ישראל הרי אינו עוד מכלל האומה רק ככל הגוים ואין לו חיבור עמהם אלא עם הגוים ולמה יענשו הם על ידו, וכפי הנראה זה היה כונת הושע שאמר החליפם באומה אחרת ובודאי אין רצה לומר דרך חליפין שיקח אומה אחרת לחלקו תמורתם דחס ושלום שיעלה על דעתם כן שיהיה אומה אחרת ראויה ליכנס לקדושת ישראל ולהיות במקומם וכבר במתן תורה החזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה שאין להם שייכות עמה רק ישראל, ועל כרחו דכונתו רק על החוטאים שיעבירם מאומת ישראל לאומה אחרת [ונתקיימה גזירתו בעשרת השבטים שנטמעו בין העמים וכמו שאמרו (ביבמות י"ז א) לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, אלא שהוא קאי אחוטאים עצמם וכמו שנגזר בתחלה שיקראו לא עמי אבל שם קאי אזרעם כדמייתי מקרא דכי בנים זרים ילדו, ושם [בהושע ה] פירש"י על פסוק זה לפי שנשאו גויות דולדה כמותה והן הם גם כן דברי הלישנא קמא דשמואל שם ושניהם לדבר אחד כיונו רק שאמר כל אחד אקרא אחר] וכונתו היה לטובה שישארו הכשרים לבד ולא יענשו בשביל החוטאים שאינם עוד מכלל אגודתם להיות בהדי הוצא לקי כרבא, ואף כאן הגם דלא נטמע באומה אחרת אי לאו דשם ישראל עליו כיון דנפקע ממנו שם ישראל יצא מכלל אגודתם וחבורתם ונפקע ערבותם בעדו על כן אמר לו שעדיין ישראל הוא וכל ישראל עריבים בעדו דהוא עדיין בן אומתם:
97
צ״חואכתי לא ידעינן אי משום דישוב לבסוף הוא ודוקא עליו נאמר זה או דגם כל פושעי ישראל כן, ובפלוגתא דר' מאיר ור"י, ואנן קיימא לן כר' מאיר דסתמא דברייתא ודגמרא [יבמות מ"ז סע"ב] שהביאו קאי הכי גם בגר שחזר לסורו דגם נפשות הגרים היה במעמד הר סיני ופסקה זוהמתן כמו שאמרו [בשבת קמ"ו רע"א]. ועל כן יש גם בהם שורש קדושת ישראל שלא יכול לינתק ומצד שורש זה שם ישראל עליו דקדושיו קדושין, ואפילו לא ישוב בחייו סופו לשוב במותו כמו שאיתא [בעירובין שם] דפושעי ישראל מצדיקים עליהם הדין בגיהנם ואומרים יפה דנת וכו' מה שאין כן פושעי אומות העולם דפשעי ואזלי ואפילו על פתחו של גהינם אין חוזרים, אבל דבר זה הוא מצד השורש הקדוש שהגם שבחייו גבר היצר לכבוש כל חדרי מוחו ולבו ואבריו ולהתגבר נגד אותו שורש קדושה עד שנשאר טמון וחבוש כבבית האסורים טמיר ונעלם, אחר מותו שנעשה חפשי מהשאור שבעיסה ויצר המסית שורש הנפש שבקדושה מכיר האמת ובוכה ומתחרט על מה שהניח ליצר להתפשט בעולם הזה ולהיות גבר אויב, מה שאין כן באומות העולם דשרשם ברע ועל כן לא מהני להו תשובה לתקן הקודם [כנזכר לעיל סימן.], כי כל כח התשובה המועיל לכלות עוון ולהתם פשע הקודם הוא על השבתו וחזרתו אל שורשו הקדוש וכשהוא מאיר בלבו וגופו ממילא נדחה כל החושך ואיננו, אבל הגוים ששרשם ברע אף ששבים ומתחרטים יראת העונש אין מציאות לתיקון הקודם בהם:
98
צ״טוזה טעם גם כן שמצינו פעמים שננעלו שערי תשובה גם בפני פושעי ישראל כמו שנאמר השמן לב העם הזה וגו' פן יראה וגו' ושב וגו', וכן אמרו באחר [בחגיגה ט"ו א] ובמנשה [בסנהדרין ק"ג.] דמדת הדין עיכבה לקבלו והוצרך לקבלו בתשובה דרך מתחרת ברקיע, ובמדרש אמרו דמלאכי השרת היו סותמין חלונות הרקיע, ובפסחים [קי"ט.] דידו של הקב"ה פרוסה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין המקטרגת שלא לקבלם, והרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה דמשפט התורה לקבל שבים ותשובה קדמה לבריאת העולם כמו שאיתא [בפסחים נ"ד.] ואיך יקטרגו, אבל זהו באותם שהרבו לפשוע בכל מיני רע שבכח בחירתם באופן שמצד מעשיהם הרי הם ככל הגוים ונקראים בשם לא עמי, ולא נשאר בהם אלא אותו שורש טוב הנעלם ששם אין מציאות רע ואין יד וכח הבחירה מגעת לשם ומדת הדין הוא במקום שיש מציאות רע דעל זה שייך דין ומשפט, וכן מציאות מלאכי השרת הוא רק בג' עולמות בריאה יצירה עשיה שמתחיל עלמין דפירודא ויש מציאות לרע וכן מדת הבת קול שהשמיעה לאחר שובו וכו' חוץ מאחר, ושם אין הכרה לאותו שורש הנעלם שהוא ממקום גבוה יותר, ועל כן הם אצלם בכלל גוים שאין לקבל בתשובה ואי אפשר לו לחזור לשורשו בכח תשובתו אלא על ידי פשיטת יד הקב"ה דרך מחתרת והעלם להאיר לו מאותו האור הנעלם, שאין יכול להאיר לו מצד ההתגלות שכבר כולו רע מצד התגלות כל מעשיו וכחותיו ומחשבות מוחו ולבו רק דרך העלם למעמקי הלב שאלמלא הקב"ה עוזר אין יכול ליצה"ר אף קודם שחטא וכל שכן אחר שחטא, אלמלא הקב"ה שפותח שער לדופקי בתשובה לא יכול כלל להתגבר נגד היצר ולשוב באמת, רק הבא לטהר מסייעין אותו ויש דרך שערים גדולים ויש דרך פתחים וחלונות הכל כפי ענין חטאים וטמטום לבו, וכל זמן שנשאר עדיין פתח קטן אפילו כחודה של מחט מפולש מעבר לעבר מן הלב חכם לימינו דעייל בהך להתעורר לשוב הוא מתרחב והולך כפתחו של אולם, אבל אלו שכבר קלקלו במחשבה דיבור ומעשה הרעים כל חלקי נפש רוח נשמה עד שנאטם ונטמטם הלב לגמרי, אם על ידי יסורין וכיוצא בו מתעורר לשוב אי אפשר לו לשוב לשרשו הטוב אלא מצד התעוררות רחמי שמים המרובים להאיר לו ולפשוט ידו להוציאו מהאפלה בהארת אור עליון למעמקי הלב שלא בהדרגה דרך פתחים בהתגלות מוחו ולבו ומשם יתפשט האור ויבוא גם להתגלות לבו שיוכל להתגבר ולהתקומם נגד היצ"ר מה שלא היה יכול מקודם ולגרשו ממלכותו ושולטנתו בכל חדרי לבו וישוב להיות לב טהור וזהו כמאן דאמר מנשה יש לו חלק לעולם הבא:
99
ק׳וסתם משנה דאין לו אף דמפורש [בדברי הימים] ששב והסיר אלהי הנכר וזבח לה' ואמר ליהודה לעבוד לה', סבירא ליה דשב רק מיראת העונש ולא שנטהר לבו לשוב לקדושת ישראל שהקב"ה צור לבבו, ועל כן הושב רק למלכותו שזה מועיל גם בגוים כתשובת אנשי נינוה שהועיל להם לבטל הגזירה כיון דבאותה שעה היו צדיקים, ולא לתקן הקודם, ולא סבירא ליה שנחתר לו חתירה ופתיחת אור וכבר נעקר ממנו כל קדושת ישראל שבחלקי נפש רוח נשמה שלו המתפשטים במוחו ולבו ואבריו, ולזה צריך תשובה מאהבה שהוא בא מהתגלות אור שבשרשו דבנים אתם לה' אלקיכם שמתעורר האהבה דרחמי האב על הבן וכמים הפנים לפנים ובזה שב למקורו ונתקן הקודם, אבל תשובה מיראת העונש הוא גם בגוים ועל כן אמרו דלחלק עולם הבא לא השיבו להחזירו להיות בכלל כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא, דעולם הבא הוא עולם הבינה שמשם התשובה הגמורה בהשבה למקור ושורש על ידי הבינה שבלב דלבבו יבין ושב:
100
ק״אוזהו התשובה שקדמה לבריאת העולם דילפינן מקרא דבטרם וגו' ותאמר שובו בני אדם ואתם קרוים אדם, דהאומות נקראים בני נח ולא בני אדם שלא נתייחסו אחר אדה"ר שהוא יציר כפיו יתברך שנפח בו נשמת חיים ממקור החיים, שזהו שורש הנשמות דישראל שהוא מאותיות התורה שהיא חיי עולם ועץ החיים שהיה מוכן אדה"ר לאכול ממנו לחיות לעולם, אלא שגרם החטא דעטיו של נחש ומזוהמת הנחש שהטיל בחוה יצא שורש נפשות אומות העולם, ומאכילת עץ הדעת טוב ורע בא שליטת היצ"ר בלבבות בני ישראל, ולפי שהוא בא מהסתת הנחש על כן יכול להמשיך עליו על ידי זה גם כן מזוהמת הנחש ושורש הגוים ערלים, דעל כן אמרו [בסנהדרין] דאדה"ר משוך בערלתו היה ורק דרך המשכה למראית העין דלא מבשקר מצד השגת האדם שיראה לעינים וכפי ההתגלות, ומכל מקום פתח לו השם יתברך פתח לתשובה כמו שאמרו [בברא"ר] על פסוק ועתה פן וגו' כי שרשו מקדושה היה גם כן גלוי עדיין מאחר שלא היה לו חלק מאב ואם שהוא בעוון וחטא רק חלק שמים לבד, וגם בבני אדם נאמר ותאמר שובו שהשם יתברך מעוררם לשוב על ידי הבת קול שובו בנים שובבים שהוא אמירה בלחישו בהתעוררות בלב מצד מה שהם בני אדם, שיש בהם שורש קדושה דאדם שנברא בצלמנו כדמותנו שהוא הדמות שעל הכסא כמראה אדם והוא צורת יעקב אבינו ע"ה שורש ישראל:
101
ק״בושלשה אותיות אדם נגד חלקי נפש רוח ונשמה שמג' עולמות בריאה יצירה עשיה שמעולם הכסא ולמטה ומשכנם במוח ולב וכבד כידוע, ובסוטה [ה' סוע"א] אדם אפר דם מרה בשר בושה סרוחה וכו', ובשר הוא הגוף שנקרא בשר אדם והוא כלי מלא בושה וכלימה, ואדם הוא עיקר החיות שהוא מהנפש המתפשט ומתלבש בגוף, והכבד עיקרו הכזית במקום מרה כמו שאמרו [בפרק אלו טרפות מ"ו.] ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה, ועיין בכרו"פ [ריש סי' מ"א] ומה שכתב ממש כל חולי ומחלה ממרה היה לו לומר זה מהגמרא [ב"מ ק"ז:] כל חולי זו מרה מחלה זו מרה וכו', ומה שאמרו כולן פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטל הוא אכילה כדרכה של תורה פת במלח ומים במשורה להברות גופו ולקיום חיותו לבד, לא למלאות תאותו שמזה באים כל החולאים בין בגוף בין בנפש כמו שאמרו [בברכות] מלא כריסי זני בישי, ומזה בא התחלת כל החטאים והסתת היצר ושגרם מיתה לעולם על ידי תאות אכילה, והוא בא מכח הנפש דעינוי אכילה נקרא עינוי נפש ונאמר תענו את נפשותיכם, ונפש יתירה דשבת פירש"י [בביצה ט"ז.] לב רחב לאכול יותר, כי בזה מתקיים הנפש בגוף שמתהוה ממנו הדם הוא הנפש השוכן בכבד דכולו דם, וממנו נמשך הכעס ומרה זורקת טיפה ומניחתו ומזה הוא כל חיות הגוף וקיום הכבד שלולי כן היה נשרף ונכלה באש הכעס:
102
ק״גוידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים שהם ב' קליפות קשות דעשו וישמעאל שהוא רציחה וניאוף דגם הוא נקרא בלשון אכילה אכלה ומתחה פיה בלשון נקיה כמו שאמרו [בכתובות], וב' תאות אלו הם מה שהשם יתברך קבעם בנפש האדם לצורך קיום החיות וקיום המין לא לשום הנאה גופנית, וזהו משורש הנפש חיה שבאדם שבקדושה על ידי טיפת מרה המשככת כעס הכבד, אבל כשמוסיף על טיפה ומתקרר יותר מזה נמשך תאוה יתירה ובאים כל המחלות ועל כן נקרא שמה מרה, והקב"ה ממתיק את המר במר כי כל קיום החיות הוא על ידי זה המר והראה זה הקב"ה למשה רבינו ע"ה מיד ביציאת מצרים בהכנה לקבלת התורה כי הם חיינו וניתן על ידי יסורים הקודמים דיציאת מצרים דוימררו חייהם, שהיה להם מירור חיים בגוף ובנפש שנשקעו בטומאת מצרים שעיקרה בתאות והם שטופי זימה, ובני ישראל הגם שגדרו עצמן בעריות בקברות התאוה שנתאוו לבשר נאמר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ועל כן נצטוו באכילת מצה שהוא צמצום תאוה ביותר, דשאור מיעוטו יפה וכן יצה"ר נקרא טוב מאוד כאשר משתמשים בו רק כפי הצריך להכניס אל הקודש וכמו שאמרו [בזוהר] דצריך לחמידו דאורייתא, ואמרו [ביומא] דכשכבשוהו לא אשתכח ביעתא בת יומא כי גם מה שמוכרח לקיום המין אינו אלא מצד היצר שעל זה היה בבריאה ואתה עשיתו רע כמו שאמרו ז"ל:
103
ק״דובמרה נצטוו על השבת כמו שאמרו [בפרק רע"ק], כידוע דבשבת התענוג מצוה דכל התאות הם אז בקדושה, וזהו המר שהמתיק את המר שעל ידי המרירות דעולם הזה זוכין לעולם שכולו טוב ועונג וכן ו' ימי המעשה ושבת שהוא מעין עולם הבא כי צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה:
104
ק״הויש לומר זהו שאמר להו ערוקאי לפי שנצטערו על שהוצרכו לברוח מחמת המציק ולבטל תלמוד תורה דרבים מהתלמידים ואמר להם לדבר אל לבם דפעמים דביטולה של תורה זהו יסודה כמו שאמרו [במנחות צ"ט רע"ב] משבירת לוחות ושם [סוף ע"א] דזהו שכחת תלמוד, אבל על ידי זה מתעורר להוסיף חיל בתורה וכמו שאמרו [בברכות ה' סע"א] מקרא דתיסרנו מתורתך תלמדנו, והגם דבהיסורין יש ביטול תורה זהו המתקת המר במר שגילה למשה רבינו ע"ה במסע הראשון שאחר קבלת התורה שהיה להם התגלות אור גדול דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל, שזכו לומר שירה דאז ישיר דהוא דוגמת ואפשר עוד יותר משירת האזינו שכוללת כל התורה כמו שאמרו מקרא דכתבו לכם השירה על מצות כתיבת ספר תורה, ועל זה רמזו גדולה היתה ביזת הים וכו' דמצרים עשאו כמצולה שאין בו דגים שרומז על קליטת כל הניצוצות קדושות שהיו שם, והיה דרך ביזת מלחמה אף שהם השאילו מעצמם מה שנשאר בידם אחר כך בעל כרחך היא ביזה דהם נתנו רק דרך שאלה כידוע דכל חיותם מאותו ניצוצין קדושין דאתה מחיה את כולם, ובמכת בכורות יצא השורש והראשית מאותו ניצוצי קדישין שהוא שורש כח אחוזתם להשתעבד בבני ישראל ובביטול זה יצאו ביד רמה, ועדיין כל ההתפשטות נשאר שמזה היה להם כח לרדוף אחריהם ובקריעת ים סוף קלטו הכל ונכלו לגמרי, והוצרך להסיען בעל כרחן שמפני גודל חשקתם שם חשבו שזהו המקום שאפשר להם לזבוח לה' שכבר הגיעו למדריגה הגדולה של קבלת התורה:
105
ק״וובאמת זה היה רק לפי שעה מה שהקב"ה עשה בעצמו מצד אתערותא דלעילא לבד וכמו שנאמר ואתם תחרישון, ואין זו השגה שהגיעו לה מצד השתדלותם ויגיעתם שהוא העיקר שנקבע בלב בקנין דיגעת ומצאת תאמין, מה שאין כן מציאה שבלא יגיעה אמרו אל תאמן אף שנדמה לו שמצא אינו דבר המתקיים יתד במקום נאמן והתעיף עיניך ואיננו, דעל כן הסיען להראותן דאור זה אינו קדושה דקבוע וקיימא בלב שלא תנתק עוד, ומיד שנסעו משם ונתסלק אותו אור הלכו ג' ימים ולא מצאו מים ואמרו [בב"ק ב"פ.] זו תורה, ומספר ג' ימים ע"ד שאמרו [ירושלמי סוף ברכות] אם תעזבני יום אעזבך יומים כמו בענין החשק והאהבה אמרו דטיפה שיורדת מלמעלה עולות נגדה טיפיים מלמטה דהאתערותא דלתתא מתגבר והולך, ובענין הריחוק והעזיבה בהיפך כשמתחיל בעזיבת הבא לטמא פותחין ויצ"ר מתגבר והולך, והם ג' מדריגות דהלך ואורח ואיש ובתלתא הוי חזקה ונעשה בעל הבית, ועל כן אחר אותם ג' ימים באו למרה כי מרים הם שכבר נעשו גם הם מרים, ושם היה ההתחלה לקבלת תורה כמו שאמרו די' מצות נצטוו שם וכמו שנאמר שם שם לו חוק ומשפט, וכן ויורהו דרשו חז"ל מלשון הוראה ותורה שזהו שורש התורה להיות תבלין ליצר רע כדבר המתבל שעושה את המר מתוק, וכמו שאמרו כמה דברים מרים שבעולם שאתם ממתקין כתורמסין ששולקין ד' פעמים, ואמרו [בביצה כ"ה:] דתורמס מקטע רגליהון וכו' ואיתא על פסוק ויעבדו את וגו' דאפילו כתורמס הזה לא עשאוני וכו' לעבדו אחר שעבדו ז' ע"ז, שהוא על דרך שבע יפול צדיק וקם דעל ידי הנפילות הוא קם שהירידה לצורך עליה כשזוכה אחר כך להתעורר מתוך מרירות הנפילות ולשוב אל ה', וכנודע דנעשה הכל כסא אל הקדושה וכמו שאמרו עליהם חיו יחיה דזדונות נעשו זכויות שעל ידיהם דייקא בא למדריגה הגדולה דמקום שבעלי תשובה עומדין:
106
ק״זוזהו שאמר להם לנחמם דכזית שאמרו במקום מרה שמקום המרירות שם עיקר החיות כי יתרון האור דייקא מן החושך, ומשכן הנפש דקדושה הוא בכבד ששם עיקר משכן נפש הבהמית וכמו שאמרו בזוה"ק [פנחס רכ"ד סע"א] כבד ס"מ ונחש וכו' ועיין [שם:] באורך וסיים [שם רכ"ה רע"א] מן כבד נפקין כל מרעין וכו', והוא מה שאמרו [בבא בתרא נ"ה:] בריש כל מרעין אנא דם ור"ל הכבד שכולו דם כמו שאיתא [בחולין ק"ט סע"ב], וכמו שאיתא [בבכורות נ"ה סע"א] זכרותא דדמא כבדא, שהוא שורש דם לנפש הבהמית ועיקר חיותו במקום מרה שמשם נמשך כל המרעין והחולאים כנזכר לעיל, וכמו שאמרו גם כן רש"י [בסוטה שם] אבל זהו מצד הקליפה הקודמת וסובבת ומקפת להפרי, וברישא משוכא והדר נהורא ששם הוא גם כן שורש החיות של הנפש דקדושה, והדם שבכבד הוא עכירת הדם שממנו הכעס ורציחה וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה ומיני פורעניות הנמשך ממרירות המרה שאצלה:
107
ק״חוהאלקים עשה האדם ישר דאדרבא מרירות המרה ממתיקו כשמשתמש כהוגן וכראוי שזורקת רק טיפה ומניחתו, מה שאין כן כששוטפת ועוברת על ידי התגברות כחות הרע שבדם העכור שבכבד וחרבא דמלאך המות שבמרה, וכל החטאים מתייחסים לנפש כמו שנאמר נפש כי תחטא דשם הוא התגברות נפש כי תחטא דשם הוא התגברות נפש הבהמית שהוא נפשות אומות העולם שאין קרוים אדם המלבשת ומקפת לנפש האדם דישראל, וזהו המ' דאדם שהיא מדריגה התחתונה שבו עיקר המרירות, ומשם התחלת הכניסה לדברי תורה שעיקרה יראת שמים כמו שאמרו [בשבת] אי יראת ה' אוצרו אין והוא בלב כמו שאמרו [ביומא ע"ב:] על פסוק ולב אין, וכן בהתורה עיקרה בלב כמו שנאמר ושמתם את הדברים האלה על לבבכם ועל נפשכם שמן הלב נמשך אחר כך לנפש שהוא כחות המעשה בפעל הבא מהנפש שהוא כח עולם העשיה ועל זה נאמר כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך לעשותו, ופה הוא הכולל ומחבר שניהם דעקימת שפתיו הוי מעשה, ועיקרו מרוח החיים שבלב ותרגום לנפש חיה לרוח ממללא שהוא המחבר נפש ורוח, ושפתי צדיק ידעוון רצון וידעוון לשון חיבור ודביקות וגם לשון לימוד דעת להרצון שבלב שעל ידי הדיבור פה הוא נכנס גם כן ללב, ואחר כך לעשותן כי רביעות דם שחיי האדם תלויין בו כמו שאמרו [בשבת ל"א סע"ב] עיין שם ברש"י הוא דם הזך והצלול שבלב כמו שכתבו תוספות [סוטה שם] דיבור המתחיל אדם, וממנו תוצאות חיים לכל הגוף כמו שנאמר מכל וגו' נצור וגו' דעל ידו מזדכך גם הדם העכור שבכבד:
108
ק״טוזהו שנתבשרו במרה אם שמוע תשמעו וגו' כל המחלה אשר וגו' אני ד' רופאיך, כי דברי תורה רפאות לשריך הוא הטבור שמשם חיותו בתחלת היצירה בבטן אמו דטבורו פתוח והוא ירך אמו, ומשם בא שורש הרע שבתולדה דבחטא יחמתני אמי, ועל כן אף דלא ישים המחלה היינו להניח להתגלות צריך רפואה לשורש המרירות שיתמתק לגמרי, וזהו שאמרו בזוהר [שם רכ"ה רע"א] לב איהו זכיך מכולא ממנו נפקין כל טב וכל בריאותא דשייפין כו' שדם הזך שבו והוא הד' דאדם, הוא המבריא ומרפא לכל מרעין שמכבד ומרה, וא' דאדם הוא מדריגה העליונה שבו והוא נשמה הטהורה שהיא חלק אלקי ממעל דאלופו של עולם גנוז בגווה, ועלי' אמרו שהיא אפר כי גוף האדם נברא עפר מהאדמה ממקום המזבח שמלמטה, והנשמה ממקום מזבח שלמעלה ששם מיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים כמו שכתבו תוספות [סוף מנחות] מהמדרש, והם נעשין אפר וזהו חזרתם למקורם, כמו שנאמר בגוף וישוב אל העפר כשהיה וזהו תיקונו לכלות זוהמתו, כן בנשמה שהגם שהיא טהורה, מצד חבורה אל הגוף בעולם הזה אף שהצדיקים זוכין במעשיהם בעולם הזה להעלותה מעלה מעלה מכל מקום אין אדם צדיק בארץ אשר וגו', ומה שהוא למטה עפר הוא ברוחניות אפר דעל זה אמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר שהוא מצד הגוף והנשמה, וכמו שאמרו ברע"מ [פ' פנחס רכ"ה.] רפאל דאיהו אפר, דהיינו אפר שכלית כי אמרו [בקהלת רבה] על פסוק הכל היה מהעפר אפילו גלגל תמה שהוא מדריגה היותר עליונה בעשיה הגופניות שנבנה כולן מיסוד העפר אפילו זה המאור הגדול והוא כולו אש כמו שאמרו [נדרים ח' ע"ב] על פסוק וליהט אותם היום הבא שיוציא החמה מנרתיקה והאש שורף העפר ונעשה אפר וגם הוא נקרא עפר כמו שאמרו [בפ' כיסוי הדם]:
109
ק״יוהוא מדריגה העליונה שבעפר שבגלגל חמה וכן אפר ודשן המזבח, וברוחני ושכלי שהוא כח הנשמה הוא מדריגה האחרונה דנר ה' נשמת אדם שהיא כולה אור המאיר דאוהביו כצאת השמש בגבורתו, והיא עפר שנעשה אפר ממנו נמשך הרפואה דסליחה לגוף החוטא כשיבין וישכיל ברוחו ושכלו להגביר כח השכל והנשמה הטהורה ולבבו יבין ושב, וכידוע דד' מלאכים [שברע"מ שם] הנושאים הכסא הן הם נגד ג' אבות ודוד המלך ע"ה רגלי המרכבה, ורפאל נגד דוד שהקים עולה של תשובה ושב ורפא לו ואף צדיקים גמורים צריכים רפואה מעטיו של נחש שמזה לא נמלטו גם צדיקים היותר גדולים שמתו בעטיו של נחש, דלזה אין רפואה על ידי תשובה בעולם הזה עד לעתיד דמחץ מכתו של עולם ירפא ויבולע המות לנצח, ועל כן אפילו צדיקים צריכים לחזור לעפרם שעה אחת קודם תחיית המתים ונעשים תרווד רקב דהגוף מן הנקברים ומקב"ר נעשה רק"ב, והנשמה מן הנשרפין דגם נשמותיהן של צדיקים הקריבין על גבי המזבח היינו שהם לאשה ריח ניחוח לד' כי נדבקים במקורן דהם חלק אלקי וה' אלקיך אש אוכלה, ומה שאי אפשר לידבק מצד העטיו של נחש שנקלט גם בה בהיותה בגוף הוא נעשה אפר, ומזה בא הרפואה אחר כך שהוא חוזר להיות נכנס להרקב של הגוף וקם בתחיית המתים ברי' חדשה קדושה וטהורה שאין בה עוד שום זוהמא מעטיו של נחש שנכלה על ידי שנעשה עפר ואפר:
110
קי״אונשמתן של רשעים הנשרפת באש של גיהנם לכלות עוון ולהתם פשע שהיתה משוקעת בהם, שורשם שבקדושה שהוא האפר הנשאר תיקונו שיוכל לחזור לקדושה לגמרי ולהתגבל עם רקב הגוף לשוב לחיות חיי עולם בקדושה הוא רק על ידי הצדיקים כל אחד על ידי איזה צדיק שמשרשו שהוא אפר תחת כפות רגליו, ועל ידי שנוגע בהצדיק נמשך בו חיות כענין האיש שנגע בעצמות אלישע ויחי, כי בעולם הזה שהרע גובר הטומאה שהוא חלק אדם רע וסט"א היא מטמא אחרים במגע, אבל הקדושה אינו מקדש בנגיעה בעלמא ומכל מקום מצינו גם בעולם הזה כל הנוגע במזבח יקדש לענין פסולין שאם עלו לא ירדו, ומכל מקום גם זה לא לכל פסולין רק לאותן שהיו פסולם בקודש, ולעתיד ישאר רק אותם שהיה פסולם בקודש דהיינו זרע יעקב אבינו ע"ה ששרשם בקדושה רק אחר כך נפסלו על ידי מעשיהם, והצדיקים הם הכהנים הנגשים אל ה' העומדים על גבי המזבח שלמעלה וכשהרוח מפזרתן תחת רגליהם הרי הם נוגעים במזבח ונעשו קודש ולחמו של מזבח ולא ירדו עוד, שגם הם עולין לאשה ריח ניחוח לה' ואפרן נעשה דשן המזבח של מעלה מנשמותיהם של צדיקים והמחובר לטהור טהור:
111